יחסי ברית-המועצות-ישראל מסוף המלחמה עד מות סטאלין
מאת: יעקב רואי
מקור: שבות, יהדות ברית-המועצות ומזרח-אירופה, בירורים-רשומות-מחקרים.
העורך: יהושע א. גלבוע. המכון לחקר התפוצות תל-אביב תשל"ג.
עידוד הגירתם של פליטי אירופה לארץ ישראל
תמיכה סובייטית פושרת בתוכנית החלוקה
תדהמת השלטונות לנוכח הכיסופים לישראל
מבוא
למרות עמדתה האנטי-ציונית המסורתית, החלה ברית-המועצות, זמן קצר לאחר הפלישה הגרמנית לתחומיה בקיץ 1941, "להכיר" בישוב היהודי בארץ-ישראל. בשנת 1941 ומקצתה של 1942 קיבלו שגרירים ומיופי-כוח סובייטיים בבירות החשובות – וושינגטון, לונדון, אנקרה, טהראן ועוד – מנהיגים ציונים אשר ביקשו תמיכה סובייטית במטרות יהודיות בארץ-ישראל.
בקיץ 1942 נשלחו שני דיפלומטים סובייטיים מאנקרה לארץ- ישראל לרגל הקמתה של ליגה כל-ארצית ליחסי ידידות עם ברה"מ ("ליגה וי")(1). בעוד שכל המגעים המוקדמים היו פרי יוזמתם של מנהיגים ציוניים וישוביים, התחילו ממחצית 1943 הסובייטים עצמם ליזום מגעים ולגלות עניין פעיל במגמות היהודים בא"י, במכלול ההכנות לקראת הסדר שלום כללי. עד ביקורו של איוואן מייסקי בא"י בראשית אוקטובר 1943(2) נראה כי במניעי הסובייטים הייתה הנחת דו-צדדית, כי השאלה היהודית תהיה בתום המלחמה שאלה בינלאומית דחופה, וכי הם, כאחת משלוש מעצמות גדולות, חייבים לנקוט בה עמדה מוגדרת, כבכל שאר השאלות שתהיינה טעונות פתרון בינלאומי במהלך המו"מ לקראת השלום.
בקיץ 1944 אמר סטאלין לאמיל זומרשטיין, חבר ממשלת פולין הזמנית שהוקמה ביולי 1944, שאחר המלחמה תתמוך ברה"מ בפתרון בינלאומי של הבעיה היהודית.(3) אמרו שגם מאלנקוב דיבר באותה עת כי תביעותיו הטריטריאליות של העם היהודי בא"י תבואנה על סיפוקן(4). בפברואר 1945, ביאלטה, הסכימו סטאלין, רוזוולט וצ'רצ'יל לייצב את הבית הלאומי היהודי בא"י ולפתוח שערי הארץ לעליה יהודית לאלתר(5). באותו חודש תמכה המשלחת הסובייטית בלונדון, בוועידת היסוד של הפדרציה העולמית של האיגודים המקצועיים, בהחלטה לאפשר לעם היהודי להמשיך בבניית א"י כביתו הלאומי(6). ההחלטה הבריטית, שהביא צ'רצ'יל בבית הנבחרים בסוף פברואר 1945, להימנע מהעלאת השאלה הארצישראלית לדיון בזירה הבינלאומית, רוקנה את התמיכה הסובייטית בבית הלאומי היהודי בא"י מכל תוכן מעשי. העמדה הסובייטית ננקטה על יסוד הנחה של שיתוף פעולה מצד שלוש בעלות-הברית, ושלא במסגרת הסדר שלום כלל-עולמי הייתה ברה"מ נטולת כל יכולת להתערב בא"י. בוועידת היסוד של האומות המאוחדות בסאן פראנציסקו במאי 1945 אמנם ניסו הסובייטים לאלץ את הבריטים לסגת מעמדתם,(7) אך הללו התמידו בסירובם עד פברואר 1947, עם הודעת בווין כי ממשלת בריטניה גמרה אומר להביא את השאלה בפני האו"ם.
עידוד הגירתם של פליטי אירופה לארץ-ישראל
במשך תקופה זו, מראשית קיץ 1945 ועד אביב 1947, נמנעו הסובייטים ממתן כל הודעה רשמית בעניין עתידה המדיני של א"י. אותה עת רמזו הדיפלומטים הסובייטיים בארצות ערב, (וגם כמה חוברות, עיתונים ושידורים סובייטים פירשו) על נטייה לכיוון של הסדר בהתאם לדרישות הערבים,(8) ועם זה נקטו הסובייטים גם צעדים מעשיים לקידום העניין היהודי. הם נתנו את ידם להגירת יהודים ממזרח אירופה, וביחוד מפולין, לאזורי הכיבוש המערביים של גרמניה ואוסטריה, מתוך ידיעה ברורה כי אותם מהגרים כוונתם להשתקע בא"י. משמעותה של אותה עזרה לא נגרעה אף מכך שהיא הייתה תוצאה מאינטרסים סובייטיים בתחום הפוליטיקה המעצמתית ולא מרצון לסייע בידי היהודים או הישוב בארץ. דומה כי עיקר כוונתם של הסובייטים הייתה לזמן לשלטונות הכיבוש, ובסופו של דבר גם לממשלותיהם, מצב שבו יהוו מחנות העקורים מקור לתסיסה מתמדת בגרמניה ואוסטריה. מכך עשויות היו לבוא מהומות מבית, ובייחוד בארה"ב, ומתוך כך יהיה לוושינגטון ולונדון אינטרס ישיר בשינוי המצב הקיים בא"י – בניגוד למדיניותה המוצהרת של בריטניה.
צינורות התקשורת הסובייטיים נתנו את הדעת על ההשלכות הפוליטיות של המבוכה הבריטית והאמריקאית בשאלת ההגירה היהודית מאירופה לא"י, ולא נעלמו מהם לחצים אמריקאיים על ממשלת בריטניה, אשר נחשפו ברובם עם פרסום ההתכתבות בין טרומן ואטלי מאוגוסט-ספטמבר 1945(9). הסובייטים אף לא הסתירו את מורת רוחם העמוקה משיתוף הפעולה האמריקאי- בריטי בשאלת א"י כפי שזה נתבלט בוועדת החקירה האנגלו- אמריקאית, שעל-ידה ביקשו הבריטים לרתום את האמריקאים אל מדיניותם הם ולמנוע כל אפשרות להתערבות סובייטית בא"י והמזרח התיכון.(10) העיתונות הסובייטית הדגישה את גילויו של חבר הוועדה בארטלי קראם בנושא זה, משפירסם ב- 1947 את ספרו על הועדה הזאת ועל שליחותה.(11) בחוג אזורי רחב הפגינו הסובייטים עניין ישיר במתרחש במזרח הקרוב. לאחר הצבת משלחות דיפלומטיות בקהיר, בגדאד וביירות ב- 1944-1943, היו הסובייטים פעילים מאוד בזירה הפוליטית של "המזרח הערבי". הסובייטים מיקדו חתירתם כלפי המיעוטים הלאומיים והדתיים השופעים באיזור, עם שקיימו מגעים גם עם מגוון של קבוצות חברתיות ופוליטיות, עם מפלגות ומנהיגים ערביים מוסלמיים, כאחים המוסלמים והמופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני (שישב למן יוני 1946 במצרים). (12) הווה אומר, העדיפות למיעוטים לא באה מבחירה כלשהי, כי אם מנסיבות שלא היו בשליטה סובייטית. כי הנה, אף כי ברה"מ חלקה תמיכה מוסרית נדיבה לדרישה הסורית-לבנונית ליציאת כוחות צרפתיים ובריטיים מארצות הלבאנט ב- 1946-1945 (13) ולתביעה המצרית ליציאת הבריטים ממצרים ב- 1947-1946(14), לא היה בידה לתת גיבוי פוליטי בעל משמעות לתביעות הלאומיות של הרוב המוסלמי-ערבי בזירה פוליטית שבשליטה מערבית.
יתירה מזו, הסובייטים הופרעו והוכשלו על-ידי ממשלות ערב, על-ידי הליגה הערבית בעלת האוריינטציה הפרו-בריטית, מכוח האינטרסים של חוגים ערביים שליטים והמסורות החברתיות והפוליטיות המושרשות.(15) את תביעות המיעוטים, לעומת זאת, ניתן לספק ביתר קלות, אחדים מהם אף היו בעלי אוריינטציה פרו-סובייטית ברורה, כארמנים – שאלפים רבים מהם זכו ל"ריפטריאציה" לארמניה הסובייטית בשנים 1948-1945 – וכנוצרים האורתודוקסים, שאחדים מהם קראו לערבים לשאת עיניהם לברה"מ (כמו עיסא אל-עיסא, בעל היומון פלסטין)(16).
בעידן המגמה לשחר פני מיעוטים היה משום הגיון שיהיו הסובייטים תומכים בישוב היהודי בא"י לשם ביצור עמדתם בזירה הפוליטית של המזרח הערבי. אך זו הייתה להם סוגיה מביכה, שכן תמיכה ביישוב הייתה ממילא פגיעה בערבים – שלא כתמיכה במיעוטים אחרים, מידידי הערבים, שעמידה לימינם לא הייתה כרוכה בכל חיכוך עם הרוב הערבי מוסלמי.
לפיכך – כל עוד לא עלתה שאלת א"י על סדר היום הבינלאומי כעניין המצריך פתרון מעשי, נמנעו הסובייטים מלהתחייב כלפי הערבים כלפי יהודים כאחד. אך עם שלא נתנו לשום צד מהשניים להוציא מכלל אפשרות את הסיכוי של תמיכה סובייטית, נראה היה כי נטו לצד הערבים. מפברואר 1947 השתנה המצב, באשר היה ברור כי כל מעצמה, וברה"מ בכלל זה, תידרש להכריע בעניין, ובזמן קרוב.
תמיכה סובייטית פושרת בתכנית החלוקה
אין זה נראה כי ההנהגה הסובייטית קיבלה החלטה בעניין הזה לפני נאומו הידוע של סגן שר החוץ אנדריי גרומיקו במאי 1947, במושב המיוחד הראשון של העצרת הכללית של האו"ם.
ב- 14 במאי הודיע גרומיקו כי ברה"מ לא תתמוך בא"י שתהיה כולה ערבית או כולה יהודית, משום שהיא מכירה בזכויותיהם – בעבר ובהווה – של שני העמים בא"י. ברה"מ תתמוך במדינה פדרלית ערבית-יהודית; אך אם זו אינה ניתנת להגשמה, כי אז תתמוך בהקמת שתי מדינות בא"י. האחת ערבית והאחת יהודית(17). התגובה היהודית להצהרה זו הייתה נלהבת, שהרי ב- 1946 המירה ההסתדרות הציונית את מצעה, מתכנית בילטמור (לקבלת א"י כולה ממערב לירדן) לחלוקה (18). עם כל זאת היה נאום גרומיקו תמיכה מסויגת ביותר בחלוקה; בחודשים מאי- ספטמבר 1947 נזהרו הסובייטים מלהתחייב לגבי כוונותיהם בשאלת עתיד א"י.
דומה כי היו שלוש סיבות לדו-ערכיות זו של העמדה הסובייטית אף בשלב מאוחר זה.
ראשונה, לא היה ברור איך יצביעו רוב המדינות ובייחוד ארה"ב, והסובייטים לא היו מוכנים עתה להקדים הודעות כפי שעשו במחצית השנייה של 1944 וראשית 1945 ולצאת בצד נחות לגבי שאלה שאין בידם לתת בה גיבוי ממשי לעמדתם. שנית, בשלב זה תכננו הבריטים את פינויה של מצרים ולא של א"י ואף העבירו ציוד ממחסניהם במצרים לאל-עריש(19). ההנחה הבריטית הייתה כי לא יעלה ביד האו"ם להגיע להחלטה בשאלת א"י, ועל כרחו יאשר את המנדט הארצישראלי של בריטניה; שעה שהסכמה סובייטית-אמריקאית נראתה בלתי-אפשרית – כפי שאמר יועצו של בווין לעניין המזרח התיכון בשיחה עם נציג הסוכנות היהודית, דוד הורוביץ – שכן מעולם לא הושגה כזאת באו"ם; וכל הסדר אחר לא ישיג רוב של שני שלישים הדרוש לשינוי המצב הקיים (20). לבסוף, ממשלת מצרים גמרה אומר להביא בפני האו"ם דרישה לרביזיה של החוזה האנגלי-מצרי משנת 1936 ופינוי כוחות בריטניה מאיזור התעלה. כל עוד הייתה הדרישה המצרית מוצבת בפני מועצת הבטחון והייתה אפשרות כי אמנם תעזוב בריטניה את מצרים, לא היה טעם לעמוד דווקא על צאתה של בריטניה מא"י.
בספטמבר השתנו הנסיבות.
ב- 3 בחודש פירסמה מזכירות האו"ם את הדו"ח של הוועדה המיוחדת לענייני א"י (אונסקו"פ). 11 חברות הוועדה קראו פה אחד להפקיע את המנדט הבריטי, ואף כי נחלקו דעותיהם לגבי הפתרון הרצוי, חייבו רובם חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות עם איחוד כלכלי(21).
ב- 10 בספטמבר הוסרה הדרישה המצרית מסדר יומה של מועצת הבטחון לאחר שנדחתה על-ידי כל חברי המועצה חוץ מברה"מ ופולין(22).
לבסוף, ב- 26 בספטמבר החליטו הבריטים – בתוצאות שתי ההצבעות הללו – לפנות את ארץ-ישראל ולהישאר במצרים(23).
ואף-על-פי שאין להוציא מכלל אפשרות כי הסובייטים הכינו את עמדתם לקראת נסיבות אלה בין סוף פברואר לראשית מאי 1947, לא הודיעו החלטתם בעד חלוקה אלא לאחר ההתארעויות האמורות, ויומיים לאחר הודעת ארה"ב כי תתמוך בחלוקה. עם ההצהרה בנושא מפי סמיון צאראפקין (24) ב- 13 באוקטובר נפתח פרק של שיתוף-פעולה אינטנסיבי לשבועות מספר מצד נציגי ברה"מ וארה"ב בועדת המשנה של ועדת אד-הוק, שהוקמה לעבד את פרטי תכנית החלוקה שתוגשם על-ידי הצדדים בחסות האו"ם(25).
פזילה אל יהודי ארצות-הברית
שיתוף פעולה זה מעלה אספקט חשוב נוסף של התמיכה הסובייטית בהקמת מדינה יהודית בא"י, והוא הרלבנטיות שלה לפוליטיקה של העימות בין מזרח ומערב. עוד באביב 1947 טען סטאלין (למשל, בשיחה עם הארולד סטאסן) (26) כי אין סיבה למה מדינות בעלות משטרים ומבנים כלכליים שונים, כארה"ב וברה"מ, לא ישתפו פעולה. אך בספטמבר 1947, בוועידת היסוד של הקומאינפורם, הכריזו אנדרי ז'דאנוב וגיאורגי מלנקוב על הדוקטרינה של חלוקת העולם לשני מחנות עוינים. החלוקה לא נקבעה גיאוגרפית דווקא. לברה"מ למשל, כוחות מקורבים בארצות האימפריאליסטיות בהנהגת מעמד הפועלים – קרי המפלגה הקומוניסטית המקומית – העשויים לנטרל את הקו האנטי-סובייטי של ממשלותיהם. כך האדירו הסובייטים פרסום באמצעי התקשורת שלהם (וביחוד בשידורים היידיים לצפון אמריקה שהופעלו בחורף 1947-1946) על תמיכתם בעניין היהודי בארץ-ישראל ועל התגובה היהודית הנלהבת לעמדה הסובייטית.
לקראת הבחירות לנשיאות בארה"ב בנובמבר 1948 הטעימו הסובייטים את תמיכתם בעניין היהודי בא"י, להגביר אהדה בארה"ב מצד יהודים ולא-יהודים כאחד. במיוחד הכירו ביהודים כחטיבה רדיקלית ונונקונפורמיסטית במהותה והעריכו מאוד את השפעתם בארה"ב.
לאחר שקיבלו ופירסמו את החלטתם בעד החלוקה, ואף הצביעו בעדה ב- 29 בנובמבר 1947, התמידו הסובייטים בתמיכתם בהחלטת העצרת הכללית בחדשים שבטרם המדינה היהודית וכן בתקופה שתכפה לה. תמיכה זו נצטרפה מגיבוי פוליטי בזירה הבינלאומית ומסיוע מעשי מאחורי החזיתות. הסובייטים היו משחרים לסכל ולהכשיל הסתייגויות בריטיות ואחר-כך אמריקאיות לגבי החלוקה, בייחוד לאחר שארה"ב יזמה במחצית מארס 1948 משטר נאמנות בינלאומית ארעית לא"י,(27) שלשם כך כונס מושב מיוחד שני של העצרת הכללית במחצית אפריל (מושב זה עדיין ישב שעה שהוכרזה מדינת ישראל ב- 14 במאי 1948, וכך הוצג כאי-רלבאנטי). אותה עת הושיטו הסובייטים סיוע ליהודים בא"י שגילומו בא בנשק מצ'כוסלובקיה,(28) ומשלוחו הראשון הגיע לארץ בסוף מארס 1948(29). זכור כי לוחמה יהודית-ערבית פרצה למחרת קבלתה של החלטת החלוקה וכי בניגוד לאמברגו שעליו הודיעה ארה"ב לגבי משלוחי נשק ליהודים וערבים כאחד, סיפקו הבריטים נשק לצד הערבי(30).
הצד הראוותני של העזרה הסובייטית נראה באספקט חדש עם הפלישה של צבאות מדינות ערב לישראל. כשם שעד אז הכינו הסובייטים אפולוגיה רשמית להספקת נשק מצ'כוסלובקיה מתוך סמוכים להפרה הבריטית של האמברגו על משלוחי נשק למזרח התיכון, כך הבליטו עתה את תפקידי קצינים בריטיים בצבאות הערביים, כדי להביא הצדקה להגירה של יהודים בגילאי גיוס ממזרח אירופה לישראל, למרות החלטת מועצת הבטחון מ- 29 במאי 1948. החלטה זו קראה ל"כל הממשלות והרשויות הנוגעות בדבר" להימנע מהבאת לוחמים וציוד מלחמתי למזרח התיכון(31).
חתירה ללגיטימיזציה במזרח התיכון
מרכיב מהותי במדיניות הסובייטית כלפי א"י היה המאמץ ללגיטימיזציה של תפקידה הישיר של ברה"מ, עם שאר המעצמות הגדולות, בהכרעת עתידה של א"י. התבטא קו עקבי של דרישות להשתתפותם של חבריה הקבועים של מועצת הבטחון בכל הגופים והוועדות של האו"ם לענייני א"י – בעיה מרכזית על סדר היום הבינלאומי ממאי 1947 ועד דצמבר 1948 – ולפיקוח מירבי של מועצת הבטחון עצמה במאורעות בא"י. עמדה זו נתקלה בהתנגדות לא פחות עקבית מצד ארה"ב, בייחוד בחודשים הראשונים של שנת 1948, כשהתנגדה להקמת הכוח הבינלאומי שדרשה הוועדה הארצישראלית בפברואר 1948 (אותה ועדה הוקמה על-ידי החלטת החלוקה, לפיקוח על המעבר מהמשטר המנדטורי לשתי המדינות העצמאיות שייכונו); לפי שהאמריקאים ראו כי הכללתם של אזרחים אמריקאיים בכוח מעין זה תצריך גם הכללתם של אזרחים סובייטיים. לביטוי גלוי ביותר באה העמדה הסובייטית בעניין נוכחות צבאית סמלית, ביוני 1948, בדרשם במועצת הבטחון נוכחות סובייטית מזערית – גרומיקו אמר לא יותר מחמישה אנשים – בצוות המשקיפים הצבאיים שדרש המתווך מטעם האו"ם בא"י, פולקה ברנאדוט(32).
ועם שלא עלה בידי הסובייטים להשיג מאחז פוליטי, ולא כל שכן צבאי, מוכר בא"י לעצמם, הושגה בידם חצי מטרתם האסטרטגית שם – הוצאת בריטניה מהארץ הכוללת רוב בסיסיה העיקריים של א"י ועמדותיה האסטרטגיות במדינה היהודית העצמאית. נכללו בה נמל חיפה, שדה התעופה של לוד וחשוב מכולן, הנגב. כל הסדר אחר לנגב היה מותיר לבריטים גשר יבשתי בין כוחותיהם ובסיסיהם במצרים לעבר הירדן ועיראק. כפי שדיווח משה שרתוק בסוף אוקטובר 1948 בשובו מפאריס, שם דן האו"ם בשאלת א"י, פעלו הסובייטים כאילו ייצגו את הצד הישראלי(33).
אך בניגוד לתמיכתם בישראל בזירה הבינלאומית – תמיכה רצופה שלא פסקה עד לקבלת ישראל על-ידי העצרת הכללית כחברה באו"ם במאי 1949 – התחילו הסובייטים מהמחצית השנייה של 1948 משמיעים פקפוקים לגבי ישראל בצינורות התקשורת שלהם. תוצאות מעשיות להסתייגויות אלה במישור היחסים הסובייטיים- ישראליים גמלו רק בדצמבר 1948 – ינואר 1949 ואולם הסימנים הראשונים למפנה נראו בראשית ספטמבר 1948(34).
הסיבות למפנה, דומה לא היו קשורות במישרין להתפתחויות בישראל, כי אם באו בתוצאות המסע האנטי-יהודי האינטנסיבי של שלהי 1948, ובגלל ההשפעה של הקמת מדינת ישראל על יהדות ברה"מ. המסע האנטי-יהודי נראה שהיה תוצאת-לוואי משני גילויים נבדלים: מדיניות אנטי-יהודית מפורשת, עליה הוחלט בחורף 1948-1947(35), והמתקפה המוגברת על "הלאומיות הבורגנית" ועיצום מגמת ההתבודדות של ברה"מ לאחר הקרע הגלוי עם טיטו ביוני 1948.
המיעוט היהודי, שלא נבדל לאחרונה משאר מיעוטיה הלאומיים של ברה"מ, הוצא מעתה ועד סוף שלטון סטאלין מרשימת המיעוטים המוכרים. א, כיחידים היו היהודים נתונים להחשדה גוברת, משום קשריהם האישיים עם העולם הקפיטליסטי. ואמנם בשלושת החדשים האחרונים של שנת 1948 נסגרו רוב גמור של המוסדות היהודיים בברה"מ,(36) ועסקניהם ונציגיהם הציבוריים והתרבותיים נעצרו, הוגלו או הוצאו להורג. מדצמבר 1948 עד מארס-אפריל 1959 גם ניהלו השלטונות מסע אנטי- קוסמופוליטי רב-היקף ורב-פרסום – הקוסמופוליטיות הוצגה כצד מהופך של הלאומיות הבורגנית – שנועד להוכיח אי-נאמנותם של כלל יהודי ברה"מ וביחוד של האינטלקטואלים שבהם למולדת הסובייטית.
תדהמת השלטונות לנוכח הכיסופים לישראל
דיכויה של התרבות היהודית, המסע האנטי-קוסמופוליטי, וכן דיכויים של הארגונים והמוסדות הציוניים שנשתיירו בארצות הדמוקרטיה העממית היו איפוא נטולי קשר עם ישראל ועם יחסי ברה"מ וישראל. אולם ההתלהבות שעוררו בקרב היהדות הסובייטית הקמתה של המדינה היהודית והתמיכה הסובייטית בה הייתה סוגיה שונה לגמרי. ב- 8 במאי 1947, ימים מספר לפני נאום גרומיקו הנזכר, אמר לוועדה הראשונה של העצרת הכללית של האו"ם כי היהדות הסובייטית נעדרת כל עניין בהגירה לא"י.(37) אך המציאות גילתה כי לא כן הדבר, כשאלפי צעירים יהודיים פירשו את התמיכה הסובייטית במלחמת השחרור (שמקור סובייטי אחד השווה אותה עם מלחמת האזרחים בספרד) (38) כמאפשרת את השתתפותם הם באותה מלחמה.
הקמתה של מדינת ישראל נתקבלה גם בהפגנות ספונטניות, כגון תפילה מיוחדת בבית-הכנסת הגדול של מוסקבה, קבלת הפנים הנלהבת של היהודים לגולדה מאירסון, צירה ראשונה של ישראל בברה"מ באוקטובר 1948 (למרות אזהרתו של איליה ארנבורג בפראבדה), ומספר מגעים שקיימו יהודים סובייטיים עם צירות ישראל במוסקבה תיכף להיפתחה. לא ניתן לצפות כי השלטונות הסובייטים יקבלו גילויים אלה באדישות. ואכן, ימים אחדים לאחר ההפגנות בבית-הכנסת במוסקבה לרגל בואה של גולדה מאירסון הוחל במעצרים.(39) עד לפברואר 1949 יזמה משטרת הבטחון את הצעדים למניעת מגעים בין אזרחים סובייטיים לבין הדיפלומטים הישראליים ללא דין-ודברים עם הצירות הישראלית. זו קיבלה את אות האזהרה הראשון עם הודעה מאת סגן שר החוץ ואלריאן זורין כי ממשלתו לא תסבול מגעים אלה.(40) ואף-על-פי שנקטעו כל מגעים ממשיים, החלה היהדות הסובייטית ובמיוחד הנפגעים במישרין מהאנטישמיות ומהגבלות אנטי-יהודיות – באוניברסיטאות ובמקצועות מסוימים שרבו בהם פיטורי יהודים – להפגין עניין גובר בישראל. כי הנה, ההתעוררות הלאומית של היהדות הסובייטית עם רוב מיעוטיה הלאומיים של ברה"מ בעת מלחמת העולם השניה והתודעה הלאומית שעוררה השואה מצאו את מוצאן היחידי, לאחר חיסול אחרוני מוסדות התרבות היהודיים, בקשר רגשי עם ישראל. לעומת הצלחתה הניכרת של מגמת ההתבוללות, שאפיינה את המדיניות היהודית של שלטונות ברה"מ, נבלמה התבוללות זו על-ידי האווירה וההגבלות האנטי- יהודיות – סימון מובהק של לאומיות יהודים בדרכוניהם ותעודותיהם, וכאחת העלמתו והשמדתו של כל מה שהוא יהודי, ואף של הכינוי יהודי, בחיים הרשמיים והציבוריים.
שני הגורמים כאחד הוסיפו תנופה בשנות סטאלין האחרונות.
מחד גיסא המשיכו הסובייטים בהפלייתם האנטי-יהודית, ומאידך גיסא, יהודים סובייטיים, בעיקר אינטלקטואלים, סטודנטים ובעלי מקצועות חופשים, הגבירו מעייניהם במדינת ישראל. אלא שלמגמה זו הייתה הזדמנות מועטה לביטוי, ואילו המדיניות האנטי-יהודית הסובייטית הייתה פורה תוצאות מוחשיות, והגיעה לשיאים במשפט מרכז הקשר שבראשות סלאנסקי בצ'כוסלובקיה בנובמבר 1952 ובפרשת הרופאים שחשפו הסובייטים בינואר 1953. משפטי צ'כוסלובקיה היו מונחים בהשראה של גורמים סובייטיים ובהם, כבפרשת הרופאים, צוין במפורש מוצאם היהודי של רוב הנאשמים.
אף זו: שלא כבמסעים האנטי-יהודיים הקודמים, נקשרו הללו רשמית עם מדינת ישראל, משהואשמו בשיתוף פעולה במדיניותה הפרו-אימפריאליסטית. באופן זה סובכה ישראל, אשר יוצגה במשפט סלאנסקי על-ידי שני העדים מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין, ביחד עם היהדות העולמית, בקשר גלוי נגד ברה"מ והדמוקרטיות העממיות.(41) פרשת הרופאים ותופעות הלוואי שלה הביאו היישר לניתוק היחסים עם ישראל, בפברואר 1953; ואם כי המסע האנטי-יהודי המוגבר שימש לכאורה מעיקרו מעטה לטיהורים פוליטיים של לא-יהודים (ויש לחשוד שלאברנטי בריה נועד להיות קרבנה העיקרי),(42) השיג הלה תנופה משלו. זו בלטה במיוחד בתחום היחסים הבינלאומיים בו שלטו הנטיות האנטי-אמריקאיות הקיצוניות של המנהיגות הסובייטית במחציתה שנה האחרונה לחיי סטאלין.(43)
המיפנה
הקשר של מדינת ישראל ובייחוד ממשלתה עם האימפריאליזם האמריקאי היה לנעימה חוזרת בהסברה הסובייטית מאז 1949, הרמז הראשון לביקורת על ישראל, חוץ ממאמר יחידי בנובויה ורמיה בראשית ספטמבר 1948, הופיע בחוברת, פרי עטו של איזראיל גנין בדצמבר 1948 (44) (זה אפייני, שנבחר יהודי להודיע מפנה לרעה בהערכה הסובייטית למדינה היהודית). ואולם אין זה נראה כי יש לייחס את המפנה לפעילות של הישראלים עצמם. כך, למשך, אף-על-פי שהסובייטים הגיבו בחריפות על מלווה שנתן בנק אקספורט- אימפורט האמריקאי לממשלת ישראל בפברואר 1949, אין סימן כי מאורע זה השפיע בכלשהו על היחס הסובייטי למדינת ישראל.
ואמנם, כאשר ביקשו דיפלומטים ישראליים במוסקבה מאנדריי וישינסקי במארס 1949, שבועות אחדים לאחר התמנותו כשר- החוץ, מלווה דומה מברה"מ למדינת ישראל, הבטיח עיון קפדני בבקשה.(45) כן אין לטעון כי המפנה בא מאכזבה ממדיניות החוץ או הפנים של ממשלת ישראל. הסובייטים היו נטולי אשליות כבר שנים מספר בטרם קום המדינה לגבי מגמותיה ה"ימין-סוציאליסטיות" של מפא"י והאהדה הנודעת ממנה לארה"ב. ייתכן כי טיפחו תקוות כי איחודן של אחדות העבודה והשומר הצעיר במפלגת הפועלים המאוחדת בינואר 1948 יאחד את הקבוצות בעלות האוריינטציה על המחנה הסוציאליסטי המיוצג על-ידי ברה"מ ויגדיל ייצוגן של קבוצות אלה במוסד המחוקק ובממשלה של מדינת ישראל. כן היו הסובייטים ערים לכוחה של מפ"ם בכוחות המזוינים הישראליים. אין זה מן הנמנע, ואף מסתבר, כי תקוות והערכות אלה מילאו תפקיד כלשהו בסיוע הצבאי והמדיני לישראל מברה"מ וארצות הדמוקרטיה העממית ב- 1948. אולם גם אם חוגים מסוימים הגו תקוות לגבי קבוצות פרוגרסיביות במדינת ישראל, ברי שהן לא היו בעלות משקל לעומת הבעיות מבית באספקטים הסובייטיים-יהודיים. ואמנם קדמו סימני המפנה הראשונים לבחירות לכנסת הראשונה ב- 25 בינואר 1949 ולהקמת הממשלה הישראלית החדשה, בלי מפ"ם, בראשית מארס אותה שנה.
נראה איפוא כי על-כרחך חייבים אנו להניח שההרעה בהערכה הרשמית של ברה"מ כלפי ישראל לא הייתה קשורה במדיניותה או בפעילותה של מדינת ישראל; ובפרט אם נשווה לפנינו כי למעשה התמידו הסובייטים עד מאי 1949 בתמיכתם הבלתי-מסויגת בישראל בזירה הבינלאומית, ניאלץ לחפש סיבות אחרות למפנה שבא בשלהי 1948. ודאי יש משום פיתוי לייחס מפנה זה למגמות ברה"מ במדינות ערב, אולם אין כל עדות שיש בה לחזק השערה זו. אפשרות אחרת היא, כי ניטלה מהתפקיד שמילאה התמיכה בישראל ברכישת אהדה של יהודי ארה"ב לברה"מ כל משמעות מעשית. ראשית, גברה הביקורת של היהדות האמריקאית של ברה"מ; ושנית, לאחר הבחירות לנשיאות בנובמבר 1948 (בהן קיבל הנרי ואלאס יותר ממחצית קולותיו בניו-יורק), ובתנאי החרפתה של המלחמה הקרה, פחתו ממילא התקוות הסובייטיות להשפעת הנסיבות הפנים-אמריקאיות. אף-על-פי-כן אין נראה לתלות בהתפתחות זו את הסיבה למפנה האמור, אף שבלטה הסתירה בינו לבין התמיכה של ברה"מ בישראל באו"ם עד למאי 1949. מתחייב איפוא שניגוד זה היה מוכרח להיות תוצאה מגורם חיוני הרבה יותר, ועל-פי ההתפתחויות המתוארות לעיל יש לקבל, כי נשתקפו כאן השפעות של תגובת היהדות הסובייטית על הקמת מדינת ישראל והתמיכה הסובייטית בה.
שאלת הבטחון הלאומי, שהיא חיונית בכל עת בברה"מ, הייתה רבת משקל במיוחד בשלהי 1948. היהודים הואשמו קבל-עם בחוסר נאמנות לברה"מ ובקשרים – אידיאולוגיים ומעשיים – עם אחיהם במדינות האימפריאליסטיות (אחת ההאשמות שהוטחו נגד עסקני הועד היהודי האנטי-פאשיסטי שנעצרו בשלהי 1948 וראשית 1949 הייתה על הצעתם בשנת 1944 להקים איזור אוטונומי יהודי בקרים) (46). בנסיבות אלה היה קרוב מאוד שרגשות היהדות הסובייטית כלפי ישראל ילבו מסע אנטי-יהודי כללי. ואם תאמר, שרק מיעוט מבוטל ביהדות הסובייטית היה מתייחד עם ישראל והמתרחש בה ב- 1948, – יש להשיב לאמור, כי אמנם רק אלפים אחדים הפגינו עניין זה ברבים, אבל כל יחיד אשר העז להפגין את התעניינותו בישראל ייצג מן-הסתם רבים אשר חששו להפגין. הדברים אמנם אושרו בעדותם של יהודים אשר במרוצת השנים נקרה להם בדרך כלשהי להעיד על הוויות הזמן ההוא,(47) בכל מקרה, בשנות סטאלין האחרונות הייתה אף בהחשדה של יחידים מקבוצה כלשהי באי-נאמנות – סיבה מספקת להפעיל אמצעי דיכוי נגד הקבוצה כולה.
אמנם ניתן לצפות כי פגיעתם הרעה של צינורות התקשורת הסובייטיים בישראל תקלקל את שורת היחסים בין ברה"מ וישראל, ואין ספק כי זו שיקפה מפנה במדיניות, אבל היחסים היומיומיים נשארו לא-מושפעים יחסית. קבלתה של ישראל לאו"ם במאי 1948 והסכמי שביתת הנשק בין ישראל וארבע המדינות הערביות השכנות בתיווכו של ראלף באנץ' בפברואר- יולי 1949 הבטיחו את מקומה של ישראל במפה הבינלאומית, ובטל הצורך בתמיכה מדינית בה מצד ברה"מ. אלה היו איפוא הנסיבות האובייקטיביות הגלויות לעין שהכשירו את המפנה, שכן לא נותר עוד עניין משותף חיוני שייצג שאלת חיים לישראל ואינטרס אסטרטגי חשוב לברה"מ. באין הידוק יחסים על-פי הכרח, הוסיפה ברה"מ לקיים מסגרת של יחסים תקינים ואף ידידותיים עם ישראל עד לשיבושם סמוך לניתוקם הגמור בפברואר 1953.
דגש על צורכי הרוב המוסלמי
מ- 1949 ועד למות סטאלין במארס 1953 המשיכו הסובייטים במאמציהם להרחיב השפעתם במזרח הערבי. מוקד הפעילות הסובייטית בזמן זה לא היה עוד קבוצות המיעוטים כי אם הרוב הערבי המוסלמי. אי-השקט והפעילות האנטי-בריטית המתגברים בעולם הערבי וההחשבה הסובייטית הגוברת את הפוטנציאל שבהתנשאות הלאומיות בעולם הקולוניאלי כולו הביאו את הסובייטים לייחס עדיפות באזור למדינות הערביות. דומה כי הסובייטים אף סברו כי מדינת ישראל על קדמתה בתחום המדעי- טכני ועל משטרה הדמוקרטי תהיה לגורם ממריץ לרפורמה מדינית וחברתית ברחבי המזרח התיכון. אולי ציפו כי דבר זה יארע מחמת הסכסוך הערבי-ישראלי, אשר ימחיש לערבים את פיגורם ומתוך כך ידרבנם לתמורות כדי לשנות את מאזן הכוח באיזור, ואולי סברו שהערבים יושפעו מהדוגמה החיובית של ישראל. אולם אין נראה כי יש מקום לספק לגבי עצם קיומה של ההנחה.
במשך הדיון בשאלה הארצישראלית באו"ם ב- 1947 ו- 1948 הדגישו הסובייטים כי עמדתם איננה אנטי-ערבית. תמיכתם בישוב, הבהירה המשלחת הסובייטית באו"ם, הייתה ממהותה של מדיניות-החוץ של ברה"מ המכירה בזכותו של כל עם להגדרה עצמית. הסובייטים שקדו להטעים כי הערבים לא יפסידו מהקמתה של המדינה היהודית, וגרומיקו הבטיח להם כי יבוא יום והם ישאו עיניהם לברה"מ (48). במחצית 1949 כבר היו הסובייטים חופשיים יותר. הם השיגו מה שניתן להשיג מהקמתה ומקיומה של מדינת ישראל ועתה הראו סימנים לתמורה באוריינטציה שלהם. המזרחן הסובייטי ולאדימיר לוצקי אמר, בסימפוזיון של מומחים במוסקבה ביוני 1949 שערכו מכון הכלכלה והמכון ללימודי האוקיאנוס השקט שליד האקדמיה למדעים של ברה"מ, כי ישראל לא הגשימה את התנאים שהוטלו על המדינה היהודית. החלטת החלוקה מנובמבר 1947 קראה ל"הקמתה של מדינה יהודית עצמאית ודמוקרטית", ואילו ישראל נבנית כ"מדינה ציונית-בורגנית". היא פתחה את שעריה בפני ההון הזר, קיבלה מלווה מהבנק לאקספורט/אימפורט שתנאיו לא תאמו את ריבונות המדינה, והביעה נכונותה "להצטרף לגוש הים- תיכוני התוקפני המוקם על-ידי האימפריאליסטים האנגלו- אמריקאיים".
מנהיגי ישראל, המשיך לוצקי, התנגדו לקונגרס השלם העולמי (שנערך באפריל 1949), דרשו יציאת ההסתדרות מהפדרציה העולמית של האיגודים המקצועיים והתרפסו בפני הגוש האנגלו- אמריקאי באומות המאוחדות.
לאחר שהסביר את הסיבות למפנה במדיניות הסובייטית כלפי ישראל (שוב נבחר יהודי להודיע על הרעת היחסים) – הצדיק לוצקי את התמיכה הסובייטית בישראל במלחמת א"י בתרומתה של אותה מלחמה לשיפור הנסיבות המדיניות במזרח הערבי. "מלחמת א"י החריפה את משבר השיטה הקולוניאלית במזרח הערבי, הראתה להמונים העממיים הערביים את כל שחיתותם ואופיים הריאקציוני של החוגים השליטים של ארצות ערב וחשפה את קשריהם ההדוקים עם האימפריאליזם האנגלי והאמריקאי". יתירה מזו, מלחמת א"י הביאה את "המצב הכלכלי הקשה זה מכבר של עמי ערב, לסף הקטסטרופה".
אבל הודעתו החשובה ביותר של לוצקי הייתה כי "קיימים כעת כל התנאים האובייקטיביים לגאותו המחודשת של המאבק לשחרור לאומי בארצות ערב".(49) עם זה נשארה ההכרה הסובייטית בתפקיד חדש לערבים במאבק עם האימפריאליזם, ביחוד בעיראק ומצרים, זמן ניכר גילוי חד-צדדי, נבדל מתגובה הדדית.
כך, שעה שהכינו הסובייטים בשלהי 1949 וראשית 1950 את היסודות התיאורטיים למפנה ביחסם לערבים ונראה שאף חיזקו אותם בהצעות לסיוע כלכלי כלשהו, לא היו הערבים נכונים להיענות לפניותיהם. ההרהורים הרציניים הראשונים בקרב הערבים על קשריהם עם המערב והאפשרות להתנער ממקצתם הומחשו באפריל 1950 כאשר המיניסטר הסורי לכלכלה הלאומית מערוף דואליבי קרא לחתום חוזה אי-התקפה עם ברה"מ.(50) רעיונות דומים ביטא בפרלמנט הסורי מוצטפא א- סיבאעי מהחזית הסוציאליסטית המוסלמית וציר מטעם האחים המוסלמים, אשר תמך בכינון יחסים מדיניים, צבאיים וכלכליים עם ברה"מ כדי לסלק קשיים הנערמים בפני הערבים על-ידי ארה"ב ובריטניה.(51) גם שר החוץ המצרי מוחמד צלאח א-דין אמר אז כי "כמעט החלט" לפרסם הודעה שתהיה מעין "גירסה ממותנת" של דברי דואליבי.(52) לפיכך כאשר ארה"ב, בריטניה וצרפת יצאו ב- 25 במאי 1950 בהצהרתן המשולשת, אשר עם קבלתה על-ידי רוב מדינות האיזור הטילה מעין שלום מערבי על "המזרח הערבי", ראו הסובייטים את עצמם מוצאים למעשה מכל השפעה אפקטיבית באיזור, ממש בעת שהתחילו חודרים אליו.
אך תוך זמן קצר נקרו הזדמנויות נוספות לשיתוף-פעולה עם מדינות ערב נגד המערב, תחילה בזירה הבינלאומית ולאחר מכן במערכים אזוריים. בפרוץ מלחמת קוריאה, ב- 25 ביוני 1950, נקטו מדינות ערב עמדה מנוגדת בתכלית לקו האמריקאי בקוריאה; ועם יצירת גוש נייטרליסטי באו"ם בדצמבר 1950, בו מילאו הערבים תפקיד חשוב, מצאו הסובייטים את עצמם נערכים למעשה לצד מדינות ערב. (53) עוד התפתחות חשובה אירעה מקץ כשנה, באוקטובר 1951, כאשר מצרים מנעה הקמת פיקוד מזרח-תיכוני, בו נועדה להיות חברה מייסדת, בדחותה הזמנה מאת ארה"ב, בריטניה, צרפת ותורכיה.
ממשלת ברה"מ, שנדחפה לפעילות דיפלומטית אינטנסיבית בעקבות ההצעה – שכן הכבד בחששותיה במזרח התיכון בשנים האחרונות היה ברית צבאית אזורית בחסות המערב, – העריכה יתר על המידה את העמדה המצרית והתחילה מגלה אינטרס פעיל במאבק המצרי נגד הנוכחות הבריטית.(54)
שינוי סדרים אחרי מות סטאלין
ברם עד למות סטאלין (5 במארס 1953) הושתתה ההתקרבות הסובייטית-ערבית הרופפת על אינטרס שלילי משותף והיערכות שני הצדדים נגד אויב משותף. היא הייתה ספוראדית ולא-יצאה משלב עוברי. דומה כי העדות הטובה ביותר לכך, ובוודאי הרלבנטית ביותר, היא בעמדה הסובייטית לגבי הסכסוך הישראלי-ערבי. חוץ מהצבעתם בשאלת בינאום ירושלים בדצמבר 1949, אשר אין נראה כי נועדה נגד ישראל (55) – ואשר התכחשו לה רשמית באפריל 1950 (56) – לא הצביעו הסובייטים עם הערבים נגד ישראל בשנים ההן. משלחתם שמרה על עמדה עקבית של הימנעות, מתוך הסתייגות מהצעות-מלחמה ביוזמות מערביות, שכל מגמתן לדעת הסובייטים – להבטיח את המשך הפיקוח המערבי על מנגנון שביתת הנשק. (57) מפנה מהותי ביחסי ברה"מ-ישראל וברה"מ-ערב בא בשנה שלאחר מות סטאלין. אמנם היה זה, כפי הנראה, לאברנטי בריה בתורת מיניסטר הפנים אשר יזם את שחרורם המהיר של הרופאים(58) (שנעצרו כאמור לעיל כחלק מטיהור רחב-היקף בו נועד להיות הקרבן הראשי בריה עצמו), אך נראה שכל המנהיגים החדשים הסכימו שיש הכרח בנורמליזציה של היחסים הבינלאומיים. זה היה תהליך שחייב מיתון העמדה האנטי- אמריקאית הקיצונית של חודשי סטאלין האחרונים והסדרת אי- אילו בעיות שהוחש כי סטאלין הזיק בהן לאינטרס הסובייטי, באשר עבר גבולות סבירים. לא היה זה תמוה שבנסיבות אלו החלו הסובייטים כבר באפריל לגשש נתיבות לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.(59) ואמנם ביולי הודיעו הסובייטים על חידושם,(60) ושובו של ציר ישראל למוסקבה בנובמבר והגשתו את כתב האמנה ליו"ר הסובייטי העליון קלמנטי וורושילוב זכו לפרסום נרחב בעיתונות הסובייטית ובשאר אמצעי התקשורת של ברה"מ.(61) אך גם אחר כל הגילויים החיצוניים הללו אין עדות שהמנהיגות הסובייטית החדשה חשבה על יחסי ידידות עם ישראל. ייתכן שגרמה זאת האנטישמיות המוסתרת של אחדים מהם, ובראשם המזכיר הראשון של המפלגה ניקיטה חרושצ'וב, אך נראה שהכריעו בדבר התנאים האובייקטיביים. ישראל לא הייתה עוד מרכז למאבק ופעילות אנטי-אימפריאליסטיים ומשקלה פחת גם במערב שאף לא הביאה עתה בחשבון, בתוכניותיו החדשות לברית צבאית מזרח-תיכונית. שר החוץ האמריקאי ג'ון פוסטר דאלס בשובו לארה"ב מסיור במזרח התיכון באביב 1953 דיבר רק על מדינות ערב ו"הנדבך הצפוני" בדו"ח שמסר על האפשרויות להקמת ארגון הגנה אזורי, תוך התעלמות מוחלטת מישראל.(62) לעומת זאת טיפחה ההנהגה הסובייטית החדשה – בעיקר מראשית 1954 – תקוות להתקרבות עם מצרים.(63) אולם יחסי ברה"מ-ישראל מעבר לשנת 1953 חורגים מתחומי מאמר זה.(64)
סיכום
יחסי ברה"מ-ישראל בתקופה הנדונה נקבעו ע"י מניין שיקולים שלמעשה לא היו קשורים ליחסים הדו-צדדיים בין שתי המדינות.
אמנם השלב הראשון של יחסים אלה (1949-1947) היה רצוף אינטרס משותף – גירוש הכוחות הבריטיים מא"י והקמת מדינה יהודית חזקה המסוגלת להגן על עצמאותה ועל גבולותיה מפני הערבים בני-חסותה של בריטניה הגדולה – ואולם אינטרס חיובי ישיר לא היה לסובייטים בא"י, כפי שהטעימו נציגיהם באו"ם.
משנתכוננה ישראל ונתייצב קיומה, עדיין מצאו הסובייטים כי אחרים דחקום מכל השפעה, כל שכן נוכחות, באיזור. ישראל הייתה בעלת אוריינטציה פרו-מערבית וביחוד פרו-אמריקאית והגופים של האו"ם המנצחים על קיום הסכמי שביתת הנשק היו בשליטת מערבית. אותם ימים עלתה שלא-בצפוי תופעה חדשה רבת מבוכה בזירת הלאומים בברה"מ, – התגובה הנלהבת של היהדות הסובייטית להקמת המדינה היהודית, שהוסיפה תנופה מהתמיכה של ברה"מ במדינה היהודית. הזיקה היהודית הזאת הדאיגה מאוד את השלטונות הסובייטיים, באשר הופגנה שעה שברה"מ הגבירה את נטיותיה הבדלניות לגבי העולם הקפיטליסטי ודיכאה במיוחד קשרי אוכלוסייתה היהודית עם המערב. כפל-אכזב מאזלת-היד הסובייטית להשיג נוכחות פיזית בא"י ומתגובות המרי מבית בשל התמיכה הסובייטית בישראל – חייב להפסיק אותה תמיכה לאחר שהשיגה את מטרתה הראשית.
סיומו של שלב ביחסי ברה"מ-ישראל לא הביא עם זה להידרדרות מוחשית ביחסיהם, מאחר שהסובייטים, למרות רצונם הגלוי ומוצהר להמיר את מדינות ערב בישראל כבעלות-בריתם במזרח הקרוב, לא מצאו נכונות בעולם הערבי להמרת בעלי-הברית המערביים בברה"מ.
לעומת זאת, החרפת המלחמה הקרה, וקשירת ישראל עם ארה"ב בתעמולת התקשורת הסובייטית, והמסע האנטי-יהודי של שלהי 1952 וראשית 1953 הביאו לידי הידרדרות ועד ניתוק היחסים הדיפלומטיים בפברואר 1953.
בשלב שנפתח עם מות סטאלין, שלטו – בניגוד לקודמו – שיקולים אזוריים.
סיסמת הנורמליזציה של המנהיגות החדשה מצאה ביטוי לא רק בחידוש היחסים עם ישראל; באותם ימים מותן העימות הבין- גושי בכל חזיתותיו העיקריות. עם זה מצאה ברה"מ במזרח הקרוב זירה נוחה למתקפה זהירה בשעה שהוקפאה כל יוזמה במקומות אחרים. בנסיבות אלו הייתה גם ההשתפרות הקלה – והזמנית – של היחסים עם ישראל לא גורם, ולא כל שכן לא מטרה בפני עצמה, כי אם פונקציה של יחסי ברה"מ עם מדינות ערב, ובמיוחד מצרים, כשהללו הופכות למוקד מרכזי של מה שמכונה "המאבק האנטי-אימפריאליסטי".