הדיאלוג עם היהודים בעולם:
יחסי הגומלין בין מדינת ישראל והתפוצות ב-30 שנות המדינה
שיחה עם משה ריבלין
מקור: סקירה חודשית, ירחון לקציני צה"ל / מס' 4-3, מרס-אפריל 1978
דור שלא ידע את השואה ואת העולם שלא היתה בו ישראל
לא דאגנו לחינוך יהודי שארץ-ישראל תהיה במרכזו
מורה ושליח – כשגרירים של מאמץ לשימור העם היהודי
מבוא
במלאות שלושים שנה להקמתה של מדינת ישראל, מן הראוי לבדוק מחדש את יחסי היהודים בארץ ובעולם. יתר על כן: בשנים האחרונות מקובל עלי שבדיקה חדשה של יחסי ישראל והגולה היא הכרחית. יחסי ישראל והגולה – פירוש הדבר: מקומה של ישראל בחיי העם היהודי; יחסי הגומלין בין העם בתפוצות למדינת ישראל; מקומה של ישראל בכל מערכת הפעולות היהודיות בגולה; המחויבות ההדדית בינינו לבין יהודי התפוצות.
על מנת להסביר מדוע אנו זקוקים לבדיקה מחודשת, יש להשיב על שאלה אחרת: למה ציפתה הציונות – והיהודים בכלל – מהתגשמות הרעיון של הקמת מדינה יהודית? שהרי כאשר קמה המדינה היהודית, היא לא מצאה עצמה נישאת רק על כנפי החזון הציוני, ומובאת אל המציאות בידי נאמני ציון. היא באה לעולם לאחר שואה יהודית שהשמידה שליש מהעם היהודי, שישה מיליונים; שואה שהרסה הרבה מחיצות, חיסלה הרבה ויכוחים אידאיים, וריכזה את העם כולו בתביעה למדינה יהודית, במאבק למדינה יהודית – לאו דוקא מתוך חזון ציוני.
כל מי שקצת בקי בתולדות הציונות, זוכר בודאי את נאומו הדרמטי של ויצמן לפני הוועדה המלכותית הבריטית, שנשלחה ב- 1936 לחקור את המצב בארץ. בסקרו את מצבם של יהודי אירופה, אמר וייצמן בדברי עדותו לפני הוועדה: "יש בחלק זה של העולם שישה מיליוני אנשים, הכלואים במקומות שאינם רצויים שם, ואשר בשבילם נחלק העולם למקומות שאינם יכולים לחיות שם, ולמקומות שאינם רשאים להיכנס שמה." אך כאשר קמה מדינת ישראל, כביכול למען אותם שישה מיליונים יהודים – הם לא היו עוד.
קל לתאר מה היו יכולים להיות פניה של מדינת ישראל לו שישה מיליונים יהודים אלה היו באים לארץ לבנותה; כל הרוצה גם יודע מה דמות יש למדינה משום שקמה לאחר הירצחם של שישה מיליונים אלה.
הציפיה הייתה, אם כן, שונה לחלוטין מן התוצאה. אכן, מדינת ישראל קמה מתוך חזון ציוני ומתוך ערגה ציונית, אבל היא קמה כאשר היה ברור לעם היהודי כולו שחייב להיות מקום אחד בעולם שבו יהיה היהודי אדון לגורלו, שאליו הפליט היהודי חופשי לבוא, ושבו היהודי במצוקה מוצא לו מקלט. העם היהודי לא יכול היה אחרי השואה לחזור למצב שבו קיימת בעיה של פליטים יהודים, ושיהודים נתונים בסכנה ואפשר להצילם – אלא שאין לאן לקחת אותם.
כאשר הוחלט על הקמתה של מדינת ישראל לאחר השואה, הסכימו על כך רוב של שני שלישים של המדינות שהיו חברות אז בארגון האומות המאוחדות. ישראל גם קמה ללא ויכוח בעם היהודי. חלק מהוויכוח הוכרע על ידי השואה. חלק אחר מן הוויכוח הוכרע עקב העובדה שארצות-הברית וברית-המועצות הצביעו יחד בעד הקמת מדינה יהודית.
מחוץ לישראל יש המתקשים להבין כיום, שלושים שנה ויותר לאחר מעשה, מדוע היה לשואה חלק בהכרעת הוויכוח על הקמת המדינה.
רבים יותר – וגם בישראל – אינם מבינים היום מה היה פירושה של התמיכה שזכה לה הרעיון מצד שתי המעצמות גם יחד. הם אינם יודעים, שלו אמר הקרמלין "לא" – היו יהודים רבים מושכים ידם מרעיון הקמתה של המדינה, ומסרבים לתמוך בו; וכך גם לגבי וושינגטון.
קשה לקרוא לשעה ההיא "שעת רצון"; שכן, כל שעה שבאה אחרי השואה והייתה קשורה בה קשה לראותה באור כזה. אבל אין ספק שהייתה זו שעה מיוחדת בהיסטוריה, שבה הצטברו יחד חזון שיבת ציון, שואה יהודית איומה, ההכרה היהודית הכוללת שחייבים למצוא פתרון, העובדה שאיש לא המציא פתרון אחר )ודאי לא לאחר שכל המדינות סגרו את שעריהן לפני פליטים יהודים בימי מלחמת העולם(, והעובדה שעולם מוכה אשמה בא ואמר ברוב של שני שלישים: צריך להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל.
ייתכן שמסמלת את ההצטברות הזאת העובדה שעל הקמת המדינה הוכרז ביום שישי אחרי-הצהרים – והמלחמה עם המדינות השכנות פרצה בחצות, והספינות הראשונות עם העולים הגיעו לפנות בוקר.
650 אלף קלטו 350 אלף
העם היהודי היה עד לחיזיון שהדהים את הכל בשגב שלו: מדינה נלחמת על חייה, ואינה שוכחת לרגע את היעד שלמענו היא קמה. איש לא היה מאשים אותנו לו היינו טוענים אז: אמנם, קמנו לפתור את בעיית הפליט היהודי – אבל לא תחת אש: אי-אפשר לקלוט פליטים בעיצומה של מלחמה! והנה, עובדה היא שבשנה וחצי אחרי הכרזת המדינה גדלנו ב- 350 אלף; כלומר: 650 אלף קלטו 350 אלף – ולעובדה זו הייתה משמעות נחרצת לא רק לגבי המדינה, אלא לגבי מכלול היחסים בין ישראל והתפוצות בשנים הראשונות למדינה. כי הנה קמה מדינה על יסוד ההכרה שעליה לשמש מקלט, והיא אמנם משמשת מקלט. היא נתונה בסכנה, והסכנה אינה מרחיקה – אלא להפך: יהודים באים, ואינם שואלים לאן נלך.
כאשר ביקש היישוב את עזרתם של יהודים למבצע עצום זה, לא התעורר כלל ערעור על כך. להיפך: בעומק לבם חשו יהודי העולם הכרת תודה על כך ששיתפום, שהרי הם ידעו כי אלמלא קמה מדינת ישראל – היו גם הם חשופים לחזרתה של השואה.
יתר על כן: באותה תקופה של לפני 30 שנה היה זה פתרון דחוף וחיוני לפליטים הרבים באירופה שחיו בקרב העמים שנטלו חלק בהשמדת קרוביהם. לא הייתה כאן שאלה תיאורטית, שגם היא חשובה, של היהודים שאינם רצויים – אלא שאלת האודים שניצלו מן האש, קרעי אדם; היה זה עולם של יהודים מוכי-תדהמה על בית הקברות הענק שראו עיניהם.
מצד שני היו יהודי העולם החופשי, שגם הם היו מוכי-צער בגין השואה – אך גם מוכי-בושה בגין העובדה שלא היה בכוחם לעזור; למרות עוצמתה ועושרם והשפעתם – הם היו חסרי אונים. והנה קמה מדינה, הפונה אליהם בבקשת עזרה – ועושה אותם בכך לשותפים במעשה, כלומר נותנת להם בכך את הזכות להיות שותפים.
עם הקמת המדינה, ועם בוא אניות העולים הראשונות – כפו עלינו מדינות ערב מלחמה – את מלחמת השחרור. זאת הייתה מלחמה שאיש לא הטיל בנו כתם בגינה, שהרי מדינות ערב פתחו בה מתוך דחייתה של החלטת האו"ם שנתמכה על ידי מזרח ומערב גם יחד. בהזדהותו עם המלחמה הזאת לא מצא היהודי את עצמו בקונפליקט עם מדינתו. יתר על כן: עמידת הגבורה של היישוב היהודי בארץ גם הפריכה את דברי האזהרה החמורים, שהשמיעו "בני-סמכא" ערב המלחמה, כי היישוב היהודי עלול להישמד בידי הכוחות הערביים העדיפים.
מניצחונם של המעטים על הרבים, צמחה גאווה גדולה ליהודי התפוצות. אך בנוסף על ההזדהות עם הקמת המדינה, ההזדהות עם העולים הפליטים שבאו אליה, עם מלחמתה ועם ניצחונותיה שמילאו את לב היהודים בגאווה – קרה עוד משהו.
הסתבר, שלא רק הופרך החשש כי הקמת המדינה תוליך לקונפליקט בין היהודי לבין שכנו הגוי; אלא שהמדינה אף העלתה את קרנו. הלא- יהודי אמר לשכנו: "שמע, הבחורים שלך שם, בישראל, עושים נפלאות! נלחמים בצורה מעוררת כבוד!" בכך עשה הלא-יהודי מחווה כפולה לשכנו היהודי: ראשית, הוא הכיר בקרבה ובזיקה שבין ה"בחורים שם, בישראל" לבין היהודים שבתפוצות; ושנית, הוא הכיר – לראשונה אחרי אלפי שנים – במשהו שהוא יהודי קולקטיבי כדבר הראוי לזכות ולא לגנאי, לגאווה ולא לבושה.
דור שלא ידע את השואה ואת העולם שלא הייתה בו ישראל
מכל הדברים האלה נוצר מכלול היחסים בין ישראל לתפוצות. מעשית הפכה מדינת ישראל להיות מרכז. הדאגה בסוף שנות ה- 40 ותחילת שנות ה- 50 סבבה סביב הפליט היהודי. את הבעיה הזאת פתרנו, ובשבילה עם היהודי כולו. במעשינו הפכנו להיות מרכז. במלחמתנו הפכנו להיות מקור לגאווה. זו הייתה המציאות ב- 1948. ייחודה היה בכך שהיא הייתה חד-פעמית – ואולי אלמלא כן לא הייתה מצליחה באותה מידה לשבות לבבות. עם זאת, טעות תהיה להמשיך מאותו הדחף או בכוח ההתמדה, ואסור לנו לבנות את יחסי הגומלין בין ישראל לתפוצות על בסיס מציאות של לפני 30 שנה.
כדי לחדד עניין זה, יש להצביע על אותן עובדות העומדות בניגוד לבסיס של 1948. ראשית, חיים היום בין היהודים רבים שבכלל לא חיו אתה שואה. יש רבים בהם ששמעו על אודותיה – ואחרים שאין היא בשבילם בשום צורה חוויה רגשית המובילה למסקנות.
שנית, היום מדברים אל עם שקשה לו להבין שרק לפני 30 שנה הייתה בעיית הפליט היהודי בעיה קשה, וזאת משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא קיומה של מדינה יהודית, הגורמת בעצם קיומה לכך שלא תהיה בעיית פליטים; הסיבה השנייה כרוכה בכך שהעולם היום הוא הרבה יותר פתוח מכפי שהיה לפני 30 שנה. הוא בכלל אינו רואה עניין גדול בכך שאנשים זזים ממקום למקום. אם נתבונן, למשל, ביבשת דרום אמריקה עם כל מה שקורה בה, ניווכח שיהודים הרוצים לצאת ויש כסף בידם – הרבה ארצות פתוחות לפניהם. הוא הדין בדרום-אפריקה, ואפילו בנושרים מבין יוצאי ברית- המועצות.
שלישית, אין גם לזלזל בכך שהיום מדינת ישראל היא כמעט דבר המובן מאליו. רבים מבני הדור הנוכחי – ומספרם הולך וגדל בכורח הנסיבות – כלל לא הכירו עולם בלי מדינה יהודית. כדי שיבינו את משמעות המצב שבו הם נתונים – יש להסביר להם תחילה מה היה בלתי אפשרי כשלא הייתה מדינה יהודית. פירושו של דבר, שנוטלים מיחסי הגומלין את מה שהיה ב-1948 מרכיבי היסוד שלהם, את מציאות החיים שכפתה הציונות.
לאלה נוספים גורמים אחדים. למשל, העובדה שאותו דור שגדל בלי תודעת השואה וכשמדינת ישראל היא עובדה-קיימת – נתפש ל"אופנת האידאולוגיה", ודווקא כשאנו התחלנו לבוז לה, ולהציג את הציונות במרכאות. אידאולוגיה זו מצאה לה את הצירים שחיפשה בווייטנאם, בשאלת הכושים – אך לא בציונות, כיוון שלא הוצעה לבני הדור הזה.
שלחנו, אם כן, את בני אותו דור לחפש אידאות בצדו השמאלי של רחוב החיים, ובמקום לגשת ולהסביר לו מהי האידאולוגיה שלנו ומהו החזון שלנו – עמדנו וצעקנו: "חטא!" הנס שאירע לנו היה מלחמת ששת הימים. היו במלחמה זו נסים רבים, אך לענייננו חשוב שימי ההמתנה הפכו את החרדה לחרדה מפני שואה – והניצחון המופלא של יוני 1967 החזיר לנו חלק ממה שאבד בשל בטלנותנו בשנות ה- 60.
ואולם, שוב טעינו: באו מתנדבים רבים, הייתה התלהבות עצומה, החלה גם עליה – וכמובן, המגביות. אך אנו לא ניצלנו את הסיטואציה להסתערות אידאולוגית. הייתה מעין תחושה, שאם "צעירים כזקנים חיים את הציונות" – אין טעם ללכת וללמד אותם מה פירוש התחושות המפעמות אותם.
ודווקא מלחמת יום הכיפורים, שיצרה זעזוע – ועד היום לא התגברו עליו – הביאה מחדש לידי איזון. יהודי העולם ידעו שלכלל שואה לא הגיע המצב; בסופו של דבר היה צה"ל בדרך לקהיר ולדמשק – ולא הערבים בדרך לירושלים. אך להרגשה שניתן להפתיע את ישראל ולהכאיב לה נוספו "מלחמות הגנרלים", ואלה דיכאו את היהודים בעולם הרבה יותר מן המכה הצבאית שספגנו.
היו אירועים שהחזירו במידה מסוימת עטרה ליושנה. מצב אחד היה כרוך בהחלטת האו"ם שזיהתה את הציונות עם הגזענות. יהודים אז הזדרזו לבטא את סלידתם מן ההחלטה ואת תמיכתם בישראל בכך שהכריזו "אני ציוני". ומצד שני היה "מבצע יונתן", חילוץ החטופים מאנטבה בלילה שבין ה-3 ל-ביולי 1976, ששימש כעין קרש הצלה ליהודים שתדמיתה של ישראל נפגעה בעיניהם.
הצטמצמות ממדי העלייה
אך לא המלחמות בלבד ולא עקרונות היסוד שנעלמו לבדם יכולים להסביר פגיעה זו. השתנו גם כמה מרכיבים פחות בסיסיים – אף שלא פחות עקרוניים – במרקם היחסים שבין ישראל לתפוצות. שנים רבות אמרנו – והדברים נאמרו גם לדור שני ולתחילת דור שלישי – שמדינת ישראל היא מדינה קולטת עלייה. במפורש דיברנו על מדינה קולטת יהודים אשר אינם יכולים לחיות בארצות מוצאם או שאינם יכולים לחיות כיהודים בארצות שבהן הם נמצאים.
היהודי קיבל טענה זו כרוחה וכלשונה, והתאגד סביב מימושה של כוונה זו מצד המדינה ושל זכות זו מבחינתם של יהודי העולם. ואם קיימת היום בעיה של יהודי ברית-המועצות, הנה הוקמה "ועדת בריסל", למשל, שבנשיאותה מיוצג כל גוף יהודי רציני – ציוני או לא- ציוני – וכל קהילה יהודית גדולה.
כאשר פרצה הבעיה של יהדות ברית-המועצות לאוויר העולם, היא התגלתה מייד בשלוש פניה: עוצמת האפליה השוררת ברוסיה הסובייטית; נכונותם של יהודים למרוד נגד המציאות הזאת תוך כדי סיכון עצמם; ונכונותה של מדינת ישראל לקבל אותם. שאלה גדולה היא, אם תגובת יהודי העולם הייתה כה נלהבת ואם אחדותם סביב בעיה זו הייתה כה רבה – אלמלא היו שלושה יסודות אלה מאוגדים בה; לו חסר אחד מהם את מלוא עוצמתו;#133& צעירים יהודים חשו פתאום, שכאשר מדובר במצוקה, הצלה, או מקלט – שוב אין מדברים עמם רק על מה שהיה לפני 40 שנה. רבים מצעירים אלה הבינו, כנראה, לפתע שסוציאליזם, קומוניזם ותורות דומות אינן מבטיחות מראש ובאופן אוטומטי פתרון לבעיה היהודית.
בעשר השנים האחרונות היה עניין יהדות ברית-המועצות אחד המרכיבים המלכדים בעם היהודי, ומכיוון שישראל הייתה מרכז ההצלה – הייתה בעיה זו אחד המרכיבים לריכוז העם סביב מדינת ישראל.
והנה, חל מפנה: 50 אחוז ויותר מן היוצאים מברית-המועצות הם "נושרים". כלומר: מחצית ממעט היהודים המסכנים את עצמם בבקשת היתר יציאה והיודעים שהדרך היחידה לצאת היא ישראל – אינם הולכים לישראל לאחר שהם מצליחים לצאת.
אין זו תיאוריה, אלא משהו מעשי מאוד: את היהודים האלה אפשר לפגוש בסאן פרנציסקו, בברוקלין, בסנט לואיס; וכך נוצרת לפתע תופעה חדשה: בלי שייערך סביב העניין ויכוח אידאולוגי, משיבים לבקשות המגבית המדברות על קליטת עליה, תשובה שמשתמעת ממנה הטענה: הרי אותם היהודים מרוסיה, שאתה דורש בשבילם כסף – באים גם אלינו! צריך לדאוג גם לאלה שבאים לכאן, לתפוצות.
ואין זו רק שאלה של כסף. פתאום מתבררת ונוצרת בכל הדיונים מציאות שבה ישראל איננה בלעדית עוד בעניין זה של קליטת עליה. יש בזה פגיעה חמורה במרכיב משנת 1948, שעל-פיו ישראל היא הבית לכל יהודי המחפש כתובת או מולדת כשהוא חייב לעזוב את הארץ שבה נולד. עליה גדולה הבטיחה, אם כן, את מקומה המיוחד של מדינת היהודים.
להצטמצמות ממדי עלייה יש השפעות שהן מעל ומעבר לעובדה המכאיבה שאין מתוספים יהודים לאוכלוסיית ישראל; מעל ומעבר לנושא שאנחנו מדברים בו – היחסים בין ישראל לתפוצות.
בעיה אחרת מתחום זה היא הירידה. בעניין זה גורסים רבים כי "תמיד הייתה ירידה". אך ישנם הבדלים: ראשית, יש הבדל עצום בין ירידה בטרם-מדינה לירידה מן המדינה היהודית. יש גם הבדל עצום בין פליטי-השואה שבאו לארץ כששרידים אחרים ממשפחתם הלכו למקום אחר, והם רוצים לחיות יחד – לבין יורדים מבני הארץ. ניתן אפילו להבחין בין חזרה של חלק מהעולים למקומות מושבם או לארצות אחרות – משום שקליטתם נכשלה – לבין ירידה של בני הארץ.
מצד אחד עומדים, אם כן, אנשים אשר עזבו בית ובאו לכאן למצוא להם בית; יש שלא מצאו, ויש שבחולשתם נדמה להם שלא מצאו – ומכל מקום, מתוך רפיון-ידיים הם קמו וחזרו לביתם. אך כיום ישנם אלפים רבים שנולדו כאן, שכאן ביתם, והם עוזבים אותו כדי לנדוד אל האין. שם אין מחכה להם בית. הם גם אינם טוענים כך, לכל היותר הם מקווים למצוא שם פרנסה בשפע.
ולתופעה זו, פרט להשפעותיה הפנימיות, יש גם השלכה חמורה על יחסינו עם התפוצות: קהילה בלוס אנג'לס או בניו-יורק רואה את היורדים, פוגשת בנושים, וחייבת לשאול מה קרה. פירוש הדבר, שאנחנו חייבים בדיקה חדשה ומאוד יסודית – או דיאלוג בנוסח אחר לגמרי בינינו לבין העם היהודי.
ממכלול התופעות שנזכרו לעיל – ומהמשמעויות שלהן שיפורטו להלן – משתמעת מסקנה אחת שאין עליה עוררין: שבשנת ה- 30 למדינת ישראל עלינו לפתוח בדו-שיח חדש עם הקהילות היהודיות לגבי מהות הקשרים, לגבי מקומה של ישראל במרקם החיים היהודיים ובחינוך היהודי, לגבי המחויבות של ישראל כלפי הקהילות היהודיות ומחויבותן כלפינו.
לא דאגנו לחינוך יהודי שארץ-ישראל תהיה במרכזו
הצורך הזה בדיאלוג אינו נובע מתחושת כישלון. ככלות הכל רשמה מדינת ישראל לזכותה הצלחות והישגים רבים מאוד, ובהם העובדה שהיא עמדה במרכז חייו של העם היהודי בתחומים שונים; בעצם העובדה שגדלנו מ-650 אלף ליותר משלושה מיליונים – יש ראיה לדבר. אך ישנו תחום אחד שבו לא מילאה מדינת ישראל תפקיד מכריע, ודווקא הוא מצוי במרכז הדאגה היהודית; הדברים אמורים בחינוך יהודי.
נפתח בבחינה הכמותית. ברור שילד שלא למד ואינו יודע – אין לו גם שום יחס לישראל ולמצוקות עמו, וקשה לטעון כנגדו. ואם בוחנים קהילה אחרי קהילה, מוצאים שכ-20 אחוזים מקבלים חינוך יהודי.
אמנם, בארצות-הברית מדברים על חמישים אחוזים, אך הרוב המכריע בין אלה לומדים בבית-ספר של יום ראשון – ולא בבתי ספר יהודיים יומיים. בבתי-ספר יומיים לומד אחוז הרבה הרבה נמוך מזה.
כתוצאה מכך – וזהו תהליך שנמשך שנים לא מעטות – אין כיום בית יהודי או רחוב יהודי במובן שהם היו קיימים פעם. ואם הרחוב היהודי רופף, הבית היהודי רופס, והחינוך היהודי מועט, החברה פתוחה, והאפשרויות פתוחות – או אז מגיעים למצב שבו טמיעה והתבוללות גוזלים מן העם היהודי יותר ויותר מבניו.
במה ניתן לחסום תהליך זה? את היהודי הדתי ניתן "לתפוש" כאשר בסיס הקשר שלו לירושלים עובר דרך קיומה של מדינת ישראל. כלומר, השאלה היא, אם הוא גדל בהרגשה של רצף היסטורי יהודי, של הזדהות מוחלטת עם העם היהודי, וממילא ראה את ארץ-ישראל כמרכז חייו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה; אם התשובה על כך חיובית יש חשיבות פחותה לשאלה אם הוא מתפלל בבית כנסת קונסרבטיבי או רפורמי.
משום מצבו העגום של החינוך היהודי חייבת הבדיקה מחדש להוביל להיפוך הסדר שהיה קיים בעבר. אם פעם גרסו שלא המדרש העיקר, אלא המעשה עיקר – הרי היום יש לומר שקודם למעשה חייב לבוא המדרש, חייבת לבוא התורה, חייב לבוא החינוך.
קרה תהליך נוסף של התערערות, בכוח הנסיבות. יהודי מן התפוצות שעזר לישראל, וראה כיצד מגיעים לישראל עולים בהמוניהם מארצות המצוקה, החל לחשוב שתפקידו מצטמצם בכך שהוא מסייע לנו לקלוט יהודים מארצותיהם; הוא החל לנהוג כאילו נושא העלייה כלל אינו נוגע לו עצמו, כלל אינו שייך לו.
וכשנחלשו גלי העלייה, ואפילו מברית-המועצות מגיעים מעטים בלבד, אלפים ספורים בשנה, נחלש אפילו הקשר הזה בין יהודי התפוצות לביננו. לו היו עולים מארצות הרווחה 30 אלף יהודים בשנה – וזו טיפה בים – היה הדבר יכול לשנות את פנינו, ואת פני הדברים בתפוצות ואת היחסים שבינינו לבין התפוצות.
הבעיה היא שחיינו – אנחנו והתפוצות – 30 שנה בהרגשה שעזרה תבוא מצד אחד ועליה תבוא מצד שני. הרגשה זו יצרה משהו, שהרי היקף החינוך היהודי לא גדל, והדברים שהיו מושכלי-יסוד לפני 30 שנה אינם קיימים עוד; לא מצאנו להם תחליפי-חזון, תחליפי-רעיון, תחליפי-חינוך ואידאה.
ייתכן שהסיבה המיידית להיעדר קשר אחר בינינו לבין התפוצות נעוצה בתחום שבו נכשלנו: בעובדה שלא הצלחנו להיראות כחברה יהודית ערכית למרות כל החיוב שיש בנו. לא הצלחנו להראות, שלמרות הפגמים והחולשות למרות חיפושי הדרך והמאבק לחיים, למרות המלחמות, קליטת העלייה והצמיחה – אנו יוצרים חברה ערכית.
אין לאנשים הרגשה שקלטו אותם בגין איזה מאמץ חלוצי. להפך. פוקדים בנו את עוון המומים בגלל חסרונה של אותה אווירה חלוצית.
גם בראשית ימיו של היישוב לא היה הכל טהור וערכי, אבל היישוב כיישוב חי חיים של שליחות – גם אם לא כל פרט הוכיח זאת בגופו. גם בראשית ימיה של המדינה הייתה תחושה עזה של שליחות. והשאלה היא, אם אנחנו חיים כיום כמדינה הנושאת שליחות יהודית. אין לומר כי החשש ממוקד בכך שהיהודים יחדלו לסייע בידי ישראל. אין ספק שיהדות העולם בכלל ויהדות ארצות-הברית בפרט מלוכדת היום סביב מאבקה שלישראל. אך ישנו הבדל – שמשמעויותיו חמורות מבחינתנו. בימיה הראשונים של המדינה עזרו ותמכו יהודים בישראל לא כמקום הזקוק לעזרה – אלא כמגדל אור שהיו גאים לתת לו את השמן למאור.
החשש היום הוא שמא יהודים ימשיכו לעזור לנו, אבל כפי שעוזרים לאדם בצרה, ליהודי נזקק, לשכן בשעת מצוקה, לקרוב עני. ייתכן שהכסף יוסיף להגיע לידינו – אך יחסי הגומלין יתעוותו. אסור שאשליית העזרה – והיא חשובה ועצומה – תסנוור את עינינו מלראות את הסכנה: האם נהפוך מאבן שואבת – לציבור יהודי של שלושה מיליונים יהודים, שחייבים להחזיק אותם? ההבדל בין האחד לשני הוא עצום. יהודי העולם קוראים בחרדה רבה על השחיתות ועל ועדת שימרון; ומצד שני אין דואגים להבליט במידה מספקת את ההישגים שלנו – וכך גוברים החששות בליבם.
מורה ושליח – כשגרירים של מאמץ לשימור העם היהודי
ראוי להרחיב מעט את הדיון בשאלה המרכזית – שאלת החינוך היהודי. נתבונן בהתעוררות הדתית ששטפה את העולם, והגיעה גם לארצות-הברית וליהודי ארצות-הברית. היכן משתלבת ישראל בהתעוררות זו? האם מנסים להציג לפני יהודי ארצות-הברית המבקשים לשוב אל המקורות את האפשרויות הפתוחות לפניהם בישראל? מחב"ד ועד לקיבוץ הרפורמי – יהל – בערבה ישנן אצלנו תופעות מופלאות; אבל השאלה היא איך מכוונים את הנוער היהודי האמריקני אליהן.
בתקופת האמוראים דיברו על בבל ועל ירושלים כשני מרכזים רוחניים אדירים. היום אין אפילו הבסיס המציאותי לניהול ויכוח מעין זה: ירושלים אינה המרכז הרוחני שהייתה – ומובן שגם "בבל" אינה כזאת. הסיבה לכך אינה בהעדר עיסוק יהודי רוחני כל עיקר; שהרי מעולם לא היו בארץ ישיבות רבות כל כך ומגוונות כל כך, מעולם לא היו בארץ אנשים רבים כל כך שישבו ולמדו יהדות – תלמוד, ערכים יהודיים; אבל כל אלה אינם הופכים את היישוב בארץ למרכז רוחני יוצר, מאיר – בבחינת "כי מציון תצא תורה". משהו חסר, ויש לברר מהו שחסר. מוסדות התורה מספקים את הבסיס שניתן לבנות עליו – אבל חסר הניצוץ, ורק דו-שיח מעמיק יגלה אותו.
מצד שני ישנו גם החינוך הגבוה בארץ שצמח מ- 1800 סטודנטים ב- 1948 ל-50 אלף ומעלה ב-1977. אבל האם עולות האוניברסיטאות שלנו על מוסדות דומים בארצות-הברית? עוד חסר לירושלים ועוד חסר לבבל. הלוואי שהיו קמים שם מרכזים רוחניים. באמריקה המצב אף טוב, יחסית. מיליון ורבע יהודים יושבים באירופה המערבית. מבחינה כלכלית – שיקום למופת. מבחינה רוחנית אין בכוחם להקים בתי מדרש רציניים לרבנים, בתי מדרש רציניים למורים: הזה הדור שיוכל להתמלא מחולייתו? הוא חייב להישען על מדינת ישראל מבחינה זאת. גם ארצות-הברית, שהיא בעלת מוסדות מפוארים, זקוקה לתגבורת מישראל באשר למורים, למחנכים, למחנכי-מחנכים.
בכך יכולה, אם כן, ישראל למלא שליחות גדולה. אלא שגם ירושלים עומדת בחולשתה – עדיין היא רחוקה מאוד מן "המסה הקריטית" שתהפוך אותה למרכז רוחני אמיתי. אין די לשגר מורים לתפוצות; עלינו להגיע למצב שבו ידע השליח שהוא שגריר של מדינה הדואגת לשימור העם היהודי.
שאלת החינוך קשורה בשאלת העלייה. אני גורס שחינוך יהודי המדגיש את ייחודה של ארץ ישראל, קדושתה, מקומה בחיי העם, ברצף ההיסטורי שלו כדבק המאחד – יהיה יסוד גם לעלייה. אני מאמין שחינוך כזה מצד אחד והחתירה להיות חברה ערכית כאן מצד שני – יבנו את הגשר לעליה.
עלינו לעשותה כל כדי לחזק את היהדות. לציונות כיום יש תפקיד כפול: ביצורה של מדינת היהודים, והבטחת המשך קיומו של העם היהודי. אם היהודי לא יהיה יהודי, הוא גם לא יהיה בארץ. ובסופו של דבר, אם יהיו מיליונים של יהודים בתפוצות – הם יוכלו לבוא לארץ וגם יבואו; אבל ככל שהטמיעה תקיף חלק גדול יותר מהם – כן יאבדו כליל לעם היהודי וגם למדינת ישראל, כעולים-בכוח. וגם בכך ישנו שינוי, מצב ששוב איננו מובן מאליו כשם שהיה בעבר.
לפני עשרים שנה ניתן היה להסתמך על חששו של היהודי מפני נישואיו של נכדו עם גויה. היום אין זה כך. בין היתר, אולי, משום שהיהודים התרגלו לכך – ומשום שממדי התופעה של נישואי תערובת הגיעו כבר לשליש ואולי ליותר מכך. זהו מצב מחריד, והוא מלמד שיש לטפל בשאלת הטמיעה וההתבוללות בכלים אחרים מאלה ששימשו אותנו עד הנה.
אין לסיים דברים אלה בלי לשוב ולהדגיש, שאנו עם אחד. ולכן אתמה שעלינו לעשות – עלינו לעשות במשותף, תוך דו-שיח ובהדדיות. בתוקף גורלנו ההיסטורי מחייב אותנו הדבר יותר – ולא פחות. עלינו לעמול קשה כדי לבנות מחדש את גשר ההבנה ההדדית בינינו לבין הגולה – ולחזק את יסודות אחדותו של העם היהודי סביב מדינת היהודים.