יחסי ישראל-ארה"ב

חמישה עשורים של יחסי ישראל – ארצות-הברית

מאת: חנן בר-און

מקור: עצמאות 50 השנים הראשונות, עורכת אניטה שפירא
מרכז זלמן שזר, לתולדות ישראל, ירושלים תשנ"ח 1998

שזר

 

מבוא

לפני קום המדינה

1948-1956

שנות השישים

שנות השבעים

שנות השמונים

סיכום

ביבליוגרפיה

 

מבוא

יחסי ישראל-ארה"ב הם מגוונים ורב-צדדיים. יש בהם מרכיבים היסטורים, תרבותיים ודתיים, מדיניים וביטחוניים, והם מאופיינים על ידי הקשר שבין ישראל ויהדות ארה"ב, הכולל קשרי משפחה וידידות
הקשרים השכלתיים ובמיוחד מדעיים, ויש בהם אלמנטים עסקיים ומסחריים רבים, כפי שיש בהם מרכיבים משפטיים וחוקתיים. היריעה רחבה מכדי שאפשר יהיה לתארם במאמר אחד או אף בספר רחב ידיים, ולכן יסתפק מאמר זה בבדיקת היבט אחד מרבים והוא – היחסים המדיניים-דיפלומטיים בין שתי המדינות.

מטבע הדברים העיסוק יהיה יותר בגישתה של ארה"ב לישראל במשך חמשת העשורים שעברו ופחות בגישתה של ישראל. היחסים בין שתי מדינות כה שונות בגודלן ובעוצמתן אינם יכולים להיות סימטריים, ותלותה של ישראל בארה"ב מובנת מאליה. עם זאת האינטרסים של ארה"ב הם כלל-עולמיים ואיזוריים, והיא מחפשת את האיזון שבין יחסים דו-צדדיים לבין אינטרסים איזוריים, בין מעמדה הכלל-עולמי לבין אינטרסים הממוקדים באיזור עצמו. בחברה דמוקרטית מובהקת חייב גם כל ממשל אמריקני למצוא את האיזון הנכון שבין התחשבות ברצון הבוחרים לבין האינטרסים שיש לארה"ב מתוקף מעמדה כמעצמה עולמית. בחמשת העשורים שמאז קום המדינה הניסיון המתמיד הזה לאיזון הוא למעשה תמציתן של תולדות היחסים המדיניים שבין שתי המדינות. כל דיון ביחסים שבין שתי המדינות אינו יכול לפסוח על אלמנט שהוא מיסודות מדיניות החוץ האמריקנית – המרכיב המוסרי. התחושה האמריקנית, שעל ארה"ב לפעול בזירה העולמית לא רק כמעצמה בעלת אינטרסים אלא גם ככוח מוסרי, היא בעלת חשיבות ניכרת במדיניותה הכללית של ארה"ב והיא מונחת גם ביסוד גישתה לישראל. הנרי קיסינג'ר ניסה פעם להגדיר זאת באומרו: גדולתה של אמריקה לא היתה רק בעוצמתה הפיזית אלא במשמעותה המוסרית. מאז לידתה התייצבה אומה זו עבור משהו נשגב יותר מעצמה. תחושת שליחות מוסרית היתה מאז ומתמיד בין מניעי מעשינו; הדחף הוא הידיעה שאנו, האמריקנים, הננו מגיני ערכים אוניברסליים, ערכי החרות והקידמה.

למרות שלא תמיד קל להבחין במניע המוסרי במדיניותה המעשית של ארה"ב הרי ללא המרכיב המוסרי, העובר כחוט השני בגישתה של ארה"ב לישראל, לא ניתן להבין את תולדות יחסים אלה
מקובל לטעון, כי רק שיקולי בחירות צרים עומדים ביסוד גישת הנשיאים ונבחרי שני בתי הקונגרס כלפי מה שמדאיג את הציבור היהודי האמריקני. אומנם אין ספק ששיקולים פוליטיים משחקים את תפקידם, אך בכל דיון בסוגיה זו חייב להיאמר, כי במדינה דמוקרטית ורב-אתנית כמו ארה"ב אף ממשל, על כל שלוש זרועותיו, אינו מסוגל להתעלם מרצונם של מרכיבי האוכלוסייה. כל עוד יש לקבוצות אלה אינטרס בעל עוצמה הנוגע למדיניות החוץ האמריקנית – וכל עוד אינטרס זה אינו נוגד את האינטרסים הקיומיים של ארה"ב כמו למשל בזמן מלחמה – חייב כל ממשל להתחשב ברצונות אלה, גם אם אינו חייב תמיד למלא הלכה למעשה את מלוא הציפיות של קבוצה זו או אחרת. לכך ישנן בהיסטוריה המדינית האמריקנית דוגמאות למכביר. עצם מהותה של ארה"ב אינו מאפשר לה להישאר אדישה לבעיות המעסיקות את אוכלוסייתה, על רבדיה השונים, כולל יהדות ארה"ב.

 

לפני קום המדינה

עוד בשנים שקדמו להכרזת המדינה בלט אלמנט זה בהתייחסותה של ארה"ב לישראל, הביטוי הבולט ביותר לכך ניתן בתקופה המכרעת של ממשל טרומן. מאז שלהי מלחמת העולם התנגד רוב המימסד המדיני-ביטחוני האמריקני להקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. המימסד לא תמך בהיענות להפצרות היהודיות – והבריטיות – למעורבותה של ארה"ב במזרח התיכון; הוא לא התלהב מחברותה של ארה"ב בועדת החקירה האנגלו-אמריקנית, כפי שהוא גם לא תמך בהחלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר על החלוקה ועל הקמתה של מדינה יהודית, ומאוחר יותר אף התנגד להכרתה של ארה"ב בישראל. החלטות אלו התקבלו על ידי הנשיא טרומן בלבד, תוך התחשבות בהתעוררות הציבורית והיהודית בתוך ארה"ב, לנוכח גורל שארית הפליטה באירופה ובהשפעת הלחץ המוסרי של זכר השואה.

כנגד זה עמדו השיקולים המעשיים והנסיבות המדיניות ששרר בשנים 1947-1946, אשר לאו-דווקא נטו למעורבות אמריקנית פעילה בסכסוך הארץ-ישראלי. המזרח התיכון לא תפס מקום גבוה בסולם העדיפויות האמריקני, אשר כלל נושאים כגון: המלחמה הקרה ותוכנית מרשל לשיקומה של מערב אירופה, הכרזה על דוקטרינת טרומן להצלת יוון (ותורכיה), והמצב שנוצר במזרח אסיה בעקבות מלחמת האזרחים הסינית. בתחילת 1948 נתווספה לדאגות אלה גם המהפכה הקומוניסטית בצ'כיה, הרעת המצב בברלין והחשש מעימות מזוין עם בריה"מ. יש גם לזכור בהקשר הארץ-ישראלי כי בכל הנושאים הללו, וברבים אחרים, נשענה ארה"ב לא במעט על תמיכתה המדינית והצבאית של בריטניה, בעלת בריתה העיקרית של ארה"ב.

אך גם מעבר לנסיבות המיידיות התנגדו מחלקת המדינה והפנטגון לעצם הרעיון של הקמת מדינה יהודית. נימוקיהם של קובעי מדיניות החוץ והביטחון סוכמו בבהירות על ידי מי שעמד בשנים ההן בראש מחלקת התכנון של מחלקת המדינה, השגריר ג'ורג' קינן. קינן הגיש בינואר 1948 נייר עמדה מפורט ובו הוא סיכם, בין שפע של המלצות טקטיות, גם מספר עמדות עקרוניות. בין היתר הוא קבע:

• העוינות והאיבה הערבית והתנגדותן של מדינות ערב לביצועה של תוכנית החלוקה ולהקמת מדינה יהודית אינן מאפשרות לארה"ב לתמוך בשאיפות היהודיות. הניגודים התהומיים שבין יהודים לערבים, שלתפיסתו של קינן לא ניתן לפשר ביניהם, חייבים להוביל את המזרח התיכון כולו למצב של אי-יציבות ופורענות;
• מדינה יהודית, אם תוקם, תיאלץ לסמוך על תמיכתו הכלכלית, המדינית והביטחונית של גורם חיצוני, וגורם זה – בהתאם לתנאים ששררו אז – לא יוכל להיות אלא ארה"ב. קבלת מחויבות מעין זו אינה תואמת את האינטרס הלאומי האמריקני;
• יחסים קרובים עם ארצות ערב, ובמיוחד עם סעודיה, הם אינטרס לאומי אמריקני, אך הקמתה של מדינה יהודית (הנתמכת על ידי ארה"ב) נוגדת אינטרס זה.

כנגד עמדת המימסד השלטוני לא היה בידי ההנהגה היהודית והציונית נשק אחר פרט לגיוס דעת הקהל האמריקנית והיהודית, משימה שהצליחה לא במעט הודות לעובדה, שחלקים חשובים של הקואליציה הדמוקרטית התגייסו והפעילו את השפעתם על הבית הלבן. מתוך חוגים אלה היתה חשיבות מיוחדת לתמיכתם של האיגודים המקצועיים והכניסות הפרוטסטנטיות הממוסדות. מעבר ללחצים ציבוריים היה משקל גם להשפעות של אישים בודדים על טרומן בעת שקיבל החלטות שנגדו את דעת מומחיו. בלטו בהקשר זה שניים מעוזריו הקרובים של טרומן, דוד ניילס וקלרק קליפורד, וגם פגישתו של חיים וייצמן עם טרומן הרשימה אותו במיוחד.

הכרעותיו של טרומן, והיו אלה הכרעותיו האישיות, לתמוך הן בתוכנית החלוקה והן בהכרה בישראל מייד עם ההכרזה על הקמתה היו החלטות חיוניות מבחינתה של ישראל ובעלות השלכות מרחיקות לכת מהבחינה האמריקנית. העובדה שהחלטות הנשיא עמדו בניגוד למה שנראה לרוב רובם של קובעי מדיניותה של ארה"ב כאינטרס הלאומי האמריקני, היא מקרה כמעט יחיד בתולדות הדיפלומטיה האמריקנית. ברור שהיו מעורבים בכך שיקולים פוליטיים ואלקטורליים כבדי משקל; יחד עם זאת קשה להימלט מהרושם, כי לולא היה טרומן מונע שיקול מוסרי בסיסי – הוא נתן לו ביטוי ביומנו כאשר רשם: ")הבעיה היהודית( היא בעיה אנושית בסיסית" – השיקולים הפוליטיים הטהורים לא היו מתגברים על שיקולי האינטרס הלאומי.

הכרעותיו של הבית הלבן, שנראו בעיני רבים כפרו-ישראליות מובהקות, דחפו את הדיפלומטיה האמריקנית לנקיטת צעדים לאיזון כלשהו בין מה שהיה נראה כאינטרס הלאומי האמריקני ובין שיקולים מוסריים ודחפים פוליטיים. הבולט בין צעדים אלה היה הטלת אמברגו קפדני על יצוא נשק למזרח התיכון, כולל איסור התנדבות של יהודים אמריקניים לצה"ל.

אך למרות כל השיקולים הוושינגטוניים הושפעה המדיניות האמריקנית גם בתקופתו של טרומן יותר מכל על ידי המציאות אשר נוצרה באיזור. כך למשל הישגי ישראל במלחמת העצמאות, שנגדו את ציפיותיהם של מחלקת המדינה והפנטגון, אילצו את הדיפלומטיה האמריקנית לשנות את גישתה כלפי ישראל ואף – אומנם במידה פחותה – כלפי האיזור כולו.

 

1948-1956

בין המרכיבים שהופעלו לאיזון מדיניותה של ארה"ב היתה תמיכה עקבית בכל ניסיון להפשרת הסכסוך ולמציאת מודוס ויוונדי כלשהו בין מדינות ערב לבין ישראל. הזירה הדיפלומטית העיקרית היתה האו"ם, ובו תמכה ארה"ב בכל הניסיונות להביא להפסקת אש ולהסכמה ערבית להכיר בעובדת קיומה של ישראל. ארה"ב צידדה בתוכנית ברנדוט, אם כי תוך הסתגלות לעובדות שנוצרו בשטח כגון כיבוש הנגב. היא בירכה על תוצאות ועידת רודוס ולקחה חלק פעיל בועידת לוזן. עבור ישראל היו אלה בעיות מרכזיות, אך מבחינה אמריקנית סוגיות אלו לא עמדו במרכז ההתעניינות, ולבטח לא של הבית הלבן, מצב אשר לא השתנה משך רוב תקופת ממשלו של טרומן.

אך באותן שנים חלו שתי התפתחויות בעלות משמעות רבה לעתיד. האחת היתה הסכמתו של טרומן להענקת מילווה לישראל בסך של 135 מיליון דולר על ידי הבנק ליבוא ויצוא, סיוע שמבחינתה של ישראל היה בעל חשיבות כמעט קיומית ושימש תקדים להענקת סיוע אמריקני לישראל בעשורים הבאים.

האירוע השני היה שינוי האוריינטציה המדינית הישראלית בעקבות מלחמת קוריאה. כזכור, ישראל נקטה מאז 1948 גישה נייטרלית לבעיות העולם. במסגרת מדיניות זו תמיכתה לא היתה נתונה אוטומטית לארה"ב ולבעלות בריתה, ובאו"ם אף הצביעה ישראל במקרים מסוימים עם הגוש הקומוניסטי או עם גוש המדינות הבלתי מזדהות. מלחמת קוריאה איפשרה לישראל לצדד באופן מוצהר במערב ובראש וראשונה בארה"ב. שינוי אוריינטציה ישראלית זו, שהתקבל תוך התנגדות ניכרת של גורמים רבים בארץ, גם השפיעה על מעמדה של הקהילה היהודית בארה"ב, שאם לא כן היתה עלולה להיקלע למצב שהיה מאלצה לבחור בין נאמנותה לארה"ב לבין זיקתה לישראל.

לשני האירועים הללו וכן להתפתחות שחלה בשלהי ממשל טרומן, כאשר נקשרו קשרי המודיעין הראשונים בין ישראלים לאמריקנים, היו השפעות ארוכות טווח. קשרים אלה אומנם נשאו אופי של כמעט יחסים אישיים, אך למרות זאת הם הניחו את היסוד לפן משמעותי ביחסים שבין שתי המדינות.

תקופת טרומן באה לסיומה עם בחירתו של אייזנהואר לנשיאות. גודל ניצחונו של אייזנהואר על יריבו הדמוקרטי ודימויו הבלתי מעורער כמצביא איפשרו לו להיות בין הנשיאים האמריקניים המעטים שלא חשו עם כניסתם לתפקיד מחויבות לקבוצות לחץ כלשהן. לכן, כבר מתחילת ממשלו הוא נהג כעומד "מעל לזירה הפוליטית", עמדה שהורגשה היטב גם בהתייחסותו לקהילה היהודית.

הנושא שהעסיק את הממשל החדש יותר מכל היה הצורך להביא את מלחמת קוריאה לסיומה מבלי להעניק לבריה"מ ולסין תחושת הצלחה. צורך זה הביא לידי כך, שהמזרח התיכון במובנו הגיאוגרפי נתפס על ידי הממשל החדש, בניגוד לקודמו, כזירה מרכזית בהתמודדות עם הגוש הקומוניסטי. כבר במסע הבחירות נתן אייזנהואר לכך ביטוי כאשר הכריז: "מבחינת ערכו הטריטוריאלי אין איזור בעולם בעל ערך אסטרטגי ניכר יותר". מכאן, שבין המטרות שהממשל הציב לעצמו היתה הרחבת השפעת המערב במזרח התיכון.

מכך נבע הצורך לטפל בשתי הבעיות, שלדעת אייזנהואר ודאלס היו מכשול בדרך לשמירת השפעת המערב באיזור. היו אלה הסכסוך הערבי-ישראלי והמגמות המצריות לנישולה של בריטניה מאיזור תעלת סואץ, על בסיסיו הצבאיים והאוויריים. שני הסכסוכים כירסמו, לתפיסת אייזנהואר, במעמדו האסטרטגי של המערב. אייזנהואר סבר, כי הסכסוך הערבי-ישראלי מונע את התייצבותן של מדינות ערב לצידה של ארה"ב, ומסקנת ממשלו היתה, כי יש לנסות למתן את הסכסוך.

מזכיר המדינה, ג'ון פוסטר דאלס, ניסה לטפל בסוגיית הסכסוך לא על ידי טיפול כולל אלא בדרך שמאוחר יותר נודעה כ"צעד אחרי צעד". הנושא הראשון שבו הממשל טיפל היה בעיית חלוקת המים בין ישראל, ירדן (כולל הגדה המערבית) וסוריה. למטרה זאת נבחר אריק ג'ונסטון. בשליחות תיווך ממושכת הצליח ג'ונסטון להניח קווי יסוד לחלוקת המים – ואלה עדיין מנחים לא מעט מהדיונים בסוגיות המים האיזוריות – למרות שהשליחות נכשלה מהבחינה המדינית.

לשליחות תיווך זו, שהיתה כביכול טכנית באופיה, ניתוסף בתחילת 1956 ניסיון ראשון של תיווך מדיני אמריקני ישיר. שליח אמריקני, רוברט אנדרסון, נשלח לאיזור למסע דילוגים בין קהיר לירושלים שבמסגרתו ניסה בשיחות סודיות ביותר למצוא מכנה משותף כלשהו בין הצדדים כדי להרגיע את המתיחות הביטחונית ששררה לאורך הגבול המצרי-ישראלי.

קרוב לודאי ששליחות זו נכשלה בשל עיתויה. הנסיבות האיזוריות ובמיוחד אלו ששררו במצרים פעלו כנגד כל יוזמה אמריקנית כה מרחיקת לכת. היא חלה בתקופה שבה עיסקת הנשק המצרית- צ'כית-סובייטית היתה במלוא תנופתה ולאחר שארה"ב ביטלה את הבטחתה למימון הקמת סכר אסואן. כמו-כן פעל נאצר בכל דרך אפשרית להכשלת 'ברית בגדד', שלפי תפיסתו איימה על מעמדה של מצרים; ואף חשוב מזה – המאבק המצרי-בריטי על גורל תעלת סואץ היה בעיצומו, מאבק אשר הוליד את מבצע 'קדש' ואת מבצע 'סואץ' האנגלו-צרפתי שהיה לאירוע המרכזי ביחסי ישראל-ארה"ב בעידן של ממשלו של אייזנהואר.

אין זה המקום לחזור על תולדות מבצע 'קדש' ואירועי 1956 ותחילת 1957 ואף לא על הרקע הביטחוני שהניע את ישראל לסייע לבריטניה ולצרפת למנוע באמצעות פעולה צבאית את ביצוע הלאמת תעלת סואץ על ידי המצרים. יחד עם זאת יש מקום להתעכב על כמה ממניעיו של ממשל אייזנהואר שהיתה להם השפעה על יחסי ארה"ב וישראל.

ארה"ב היתה שותפה לניסיונות המדיניים למצוא מוצא כלשהו מהסבך שנאצר יצק בהלאימו את תעלת סואץ, אך היא לא הובאה בסוד התוכניות הבריטיות-צרפתיות – והישראליות – להפעלת כוחות צבאיים להשתלטות מחדש על איזור התעלה. הפתעתה מעיתוי הפעולה היתה מוחלטת, במיוחד משום שהיא החלה אך ימים ספורים לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב. זעמו של הממשל היה ניכר, מה עוד שהוא היה משוכנע שהעיתוי נבחר על ידי אנגליה, צרפת וישראל מתוך מחשבה, שארה"ב תהסס לנקוט אמצעים נגד בריטניה וישראל גם מתוך חשש לתגובת הבוחרים היהודים וחוגים פרו-בריטיים רחבים.

דווקא שיקול זה הוכח כמוטעה. אייזנהואר לא היה מוכן להתחשב בשיקולים אלקטורליים, והממשל התייצב במלוא עוצמתו המדינית נגד הפעולה המשולשת. מבחינה פוליטית הסתבר, שדווקא מידת הנשיא במשבר סואץ, וכן החרפת המלחמה הקרה על ידי התערבותה הצבאית של בריה"מ בהונגריה שאירעה באותם ימים, סייעו לניצחונו של אייזנהואר בבחירות, ניצחון אשר מטבע הדברים היקנה לו חופש תימרון ופליטי ניכר.

בהקשר זה אין להתעלם מהעובדה, שמאז תום מלחמת העצמאות עוצמתה הפוליטית של יהדות ארה"ב, פרט לענייני סיוע, לא היתה ניכרת בזירה המדינית האמריקנית. הסיבות לכך היו רבות. עבור יהודים רבים ישראל לא תפסה מקום מרכזי בחייהם. גם לא מעט מיהודי ארה"ב טרם הגיעו באותה העת לאותה השתלבות במירקם החברתי האמריקני שאנו עדים לה בתקופות מאוחרות יותר. אך גם מעבר לזה נראה, כי רוב האירגונים היהודיים ומנהיגיהם חששו שאקטיביזם פרו-ישראלי עלול ליצור ניגוד אינטרסים גלוי בין הממשל לבין הקהילה היהודית. כאשר הממשל בשם האינטרס הלאומי האמריקני נקט מדיניות המנוגדת למדיניותה של ממשלת ישראל, העדיף חלק לא מבוטל של יהודי ארה"ב לא להבליט את רגשותיו פן יואשמו בנאמנות כפולה, חשש זה היה חריף במיוחד בימים שבהם רישומה של תקופת מק-קרתי היה עוד חרוט בתודעתם של רבים וטובים מבין מנהיגי יהדות ארה"ב. יש גם לציין, כי מבצע 'קדש' כשלעצמו ופעולות האיבה והתגמול שקדמו לו היו שנויים במחלוקת לא רק בדעת הקהל הכללית אלא גם בקרב יהודים לא מעטים.

על אף שמשבר סואץ וכל אשר נבע ממנו פגע בדימויה של ישראל הן בממשל והן בדעת הקהל האמריקנית, שינו השגיו הצבאיים של צה"ל במבצע 'קדש' לא במעט את תדמיתה של ישראל. עצם העובדה, שבניגוד לבריטניה ולצרפת השיגה ישראל את מטרותיה הצבאיות, הפכה אותה בעיני רבים לגורם שיש להתחשב בכוחו. במיוחד היה הדבר חשוב על רקע העובדה, שבאמצע שנות החמישים היו במימסד האמריקני לא מעטים שתהו האם מדינה יהודית במזרח התיכון אינה תופעה חולפת. סביר להניח, שאחרי 'קדש' חוגים אלו התמעטו.

לכך היתה חשיבות בעת המאבק המדיני שניהלה ישראל לאחר תום המבצע על תנאי הנסיגה מסיני. בפעם הראשונה נאלץ ממשל אמריקני להעניק לישראל ביטחונות מסוימים )assurances( לחופש השיט במצרים, שהיו אמנם עמומים אך עצם העובדה שארה"ב הרגישה את עצמה נאלצת להעניקם היתה בעלת משמעות. פירטתי את תקופת טרומן ואייזנהואר ברחבה מסוימת כי בעת ממשליהם הונחו כמה מהיסודות של יחסי ישראל-ארה"ב והסתמנה המעורבות האינטנסיבית של ארה"ב בנעשה במזרח התיכון. במבט לאחור ניתן לסכם את גישתה הדיפלומטית של ארה"ב לישראל בעשור הראשון לקיומה של המדינה כדלקמן:

• בגישתם לישראל נאלצו ממשלי טרומן ואייזנהואר לחפש איזון כלשהו בין דחפים מוסריים ופוליטיים לבין אינטרסים אסטרטגיים רחבים, שלישראל לא היה חלק בהם;
• המרכיב המוסרי והפוליטי, שהודגש בראש וראשונה על ידי הקהילה היהודית, היה לאחד מהמרכיבים העיקריים ביחסה של ארה"ב לישראל;
• הדילמה של מדיניותה של ארה"ב נבעה בעיקר מהצורך האסטרטגי לבסס את יחסיה עם מדינות ערב ולטפחם מבלי לזנוח את ישראל. זאת משום שחולשתה של מערב אירופה אילצה את ארה"ב, למרות היסוסיה, לקבל על עצמה אחריות מדינית-ביטחונית מרכזית במזרח התיכון;
• המלחמה הקרה ותלותן של מערב אירופה ויפן בהספקת נפט מזרח תיכוני הפכו את האיזור עבור ארה"ב למרחב בעל חשיבות אסטרטגית וכלכלית הולכת וגדלה;
• הסכסוך הערבי-ישראלי היה למכשול, משום שקיומו היווה עבור ארצות ערב פיתוי מתמיד להידוק קשריהן עם בריה"מ. ארה"ב מצאה את עצמה נאלצת לחפש דרכים לצמצם את מימדיו של הסכסוך, דבר שהיה מאפשר לה לקיים הן את מחויבותה המוסרית לישראל והן לטפח את יחסיה עם מדינות ערב.

 

שנות השישים

עיסוקה האינטנסיבי של ארה"ב בבעיות האיזור פסק עם חילופי השלטון בארה"ב ובחירתו של קנדי לנשיא. האירועים במזרח התיכון לא הצריכו את אותה השקעה המדינית שאיפיינה את תקופת שני הממשלים הקודמים. יחד עם זאת, היו בתקופה זו מספר התפתחויות בעלות חשיבות כמעט מכרעת ביחסי ישראל- ארה"ב. הראשונה ואולי המרכזית היתה החלטתו של קנדי להיענות לבקשת ישראל לרכוש מערכות נשק בארה"ב. מאז 1947 ועד לאותה עת התמידה ארה"ב באמברגו המוחלט על אספקת נשק כלשהו לישראל. בין המטרות העיקריות של ממשלות ישראל היתה גם הסרת האמברגו האמריקני הגם שצורכי הנשק של ישראל בשנות החמישים והשישים סופקו על ידי צרפת. החלטתו של קנדי להיענות לבקשת ישראל ולהתיר יצוא טילי הוק היתה אירוע בעל משמעות מרחיקת לכת, במיוחד כאשר היא לוותה באישורו של קנדי לאפשר את המכירה בתנאים כספיים נוחים. אין ספק, שבמבט לאחור היו להחלטות אלה לא רק משמעות תקדימית אלא מבחינה מעשית היה בהן גם מיפנה ביחסי שתי המדינות. גם במובן נוסף היתה נשיאותו של קנדי תקופת מיפנה. התודעה המדינית וההעזה העצמית של יהדות ארה"ב גברו. עצם העובדה, שבפעם הראשונה בתולדות ארה"ב הצליח אמריקני ממוצא קתולי להגיע לכס הנשיאות, עודדה מיעוטים אתניים בארה"ב, כולל יהודים, לחשוב בצורה אחרת על אפשרויותיהם הפוליטיות. גם העובדה, שבין עוזריו של קנדי, כולל בקבינט, היו יהודים לא רק עודדה את הקהילה אלא גם איפשרה תקשורת מסודרת ותכופה יותר בין הבית הלבן ובין מנהיגי הקהילה ונציגי ישראל. הנשיא אף הטיל על אחד מעוזריו היהודיים לשמש כאיש קשר קבוע עם הקהילה היהודית.

האירועים הכלליים בתוך ארה"ב ובמיוחד התחלת המאבק האקטיבי לזכויות האדם, קרי לזכויות הקהילה השחורה, איפשרו ללא מעט יהודים ולאירגוניהם לשחק תפקיד פוליטי הרבה יותר אקטיבי מאשר קודם לכן. אך מעל לכל, ניצחונו הדחוק של קנדי בבחירות המחיש לבית הלבן את חשיבותו של הקול היהודי. לכך נתווספה נטייתו האישית של קנדי. כאמריקני ממוצא אירי-קתולי, הוא ראה במאבקיהם של מיעוטים אתניים ודתיים דבר מקובל ובמידה מסוימת סייע למנהיגות היהודית להשתחרר מהחשש ל"נאמנות כפולה". נוסף לכך, המסקנות שנבעו ממבצע 'קדש' ומאירועי 1958 )נחיתת המרינס בלבנון והאישור הישראלי למעבר מטוסי תובלה בריטים לירדן( המחישו לקובעי המדיניות בוושינגטון, כי ישראל אינה אך ורק נטל אסטרטגי וכי יתכן כי במרוצת הזמן תוכל להיהפך אף לגורם מייצב באיזור.

באותה תקופה החלו להתפתח – אומנם בזהירות רבה – גם קשרים בשני מישורים נוספים.

היו אלה בראש וראשונה יחסי מודיעין. מאז 1956, כאשר ישראל העבירה לאמריקנים את נוסח נאומו "הסודי" המפורסם של כרושצ'וב, למדו גורמי המודיעין האמריקניים להעריך את יכולתם של השירותים הישראליים. דבר דומה אירע גם לגבי יחסי ישראל עם ארצות העולם השלישי. בתקופת השיא של הדה-קולוניזציה העסיקו בעיותיה של אפריקה את הממשל אף בדרגותיו הבכירות ביותר. הסיוע שישראל הושיטה הן באפריקה והן באמריקה הלטינית תרם בארה"ב לטיפוח התדמית, שישראל כה השתדלה לבנות בדעת הקהל האמריקנית, דהיינו שישראל היא גורם ידידותי היודע לתרום את שלו, אם גם בצנעה, ולא רק לקבל. ממשל קנדי ניסה, כקודמיו, למצוא נתיבים שיובילו להפשרת הסכסוך הערבי-ישראלי. לאור הלקחים שנלמדו מכישלון שליחות אנדרסון, בחר הממשל להעניק לניסיון התיווך הן מטרייה של האו"ם והן נושא מוגדר. הבחירה נפלה על ניסיון לפלס דרך שתוביל לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים. האמצעים שנבחרו היו הפעלת ועדת הפיוס של האו"ם ושיגורו מטעמה של שליח אמריקני למזרח התיכון. לתפקיד נבחר נשיאה של קרן קרנגי, ג'וזף ג'ונסון. אחרי מגעים תכופים למדי עם הצדדים נוגעים בדבר הן באיזור והן במרכז האו"ם, הציג ג'ונסון תוכנית פעולה, שהציעה שיקום של הפליטים בארצות מושבם והחזרת מיעוטם לישראל. התוכנית לא התקבלה על דעת הצדדים, ובמיוחד לא על ידי ישראל.

גם ממשל קנדי ראה בהפשרת יחסי ישראל-ערב את הדרך הבטוחה ביותר לחיזוק מעמדו של המערב במזרח התיכון. חשובה במיוחד היתה אבחנתו, כי הבעיה הפלסטינית היא אשר מהווה את מרכזו של הסכסוך. ראוי גם לציון, כי בהעדר אנשי שיח פלסטינים מוסמכים היפנתה ארה"ב, באמצעות ועדת הפיוס, את עיקר מאמציה לא רק לעבר ירדן אלא, כקודמיה, קודם כל לעבר מצרים כגורם הערבי המרכזי באיזור. היו נושאים שהעיבו על יחסי ישראל-ארה"ב גם בתקופה הקצרה יחסית של ממשל קנדי. הנושא המרכזי שהעסיק את הממשל היה מדיניותה הגרעינית של ישראל, אשר נגדה את מדיניותו הגלובלית של הממשל, שפעל נמרצות למנוע התפשטות של נשק גרעיני. משך תקופה לא מועטה היה זה הנושא המרכזי שהעסיק את הממשל והעיב לא מעט על היחסים בין שתי המדינות עד שישראל נאלצה להסכים לבדיקות תקופתיות של הכור בדימונה על ידי פקחים אמריקניים.

כללית היתה זאת תקופת 'נורמליזציה' של היחסים, תהליך שנמשך גם בשלושת השנים הראשונות של ממשלו של הנשיא ג'ונסון, אך דווקא בשנים אלו חלו תמורות בסיסיות בזירה האמריקנית עצמה, והיו להן השלכות חשובות גם בזירה הישראלית-אמריקנית. התעצמותה של מלחמת וייטנאם החלה לפלג את דעת הקהל האמריקנית, ותנועת המחאה הפנימית קיבלה תאוצה. מאבקם של חוגים רחבים בציבור לזכויות המיעוט השחור התעצם – לא מעט הודות לחקיקה שהממשל יזם ולפסקי הדין של בית המשפט העליון. בזירה פוליטית פנים-אמריקנית זו לקחו חלק לא מבוטל גם אירגונים יהודיים ארציים וקהילות מקומיות. האקטיביזם הפוליטי שיהודים רבים גילו במאבקים אלה העלה במידה לא מבוטלת את התודעה – הכללית והעצמית – של חשיבותה הפוליטית של יהדות ארה"ב. ברור שלכך היתה חשיבות גם ביחסי ישראל- ארה"ב. מעבר לכך חלו עוד בשנה הראשונה לממשלו של ג'ונסון מספר התפתחויות משמעותיות ביחסים עם ישראל. החשובה שבהן היתה הסכמת הממשל לספק מטוסים מתקדמים לישראל. ב- 1964 היו אלה הסקייהוקים ואחרי מלחמת ששת הימים, ב- 1968, הפנטומים. גם בהקשר זה עוררה הסוגיה הגרעינית הישראלית בעיות לא מעטות. הממשל ניסה להתנות את מכירת הפנטומים בהתחייבות ישראלית להצטרף לאמנה לאי-הפצת נשק גרעיני על כל מה שהשתמע מכך, אך כעבור זמן מה, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, החליט ג'ונסון לזנוח את ההתניה. עוד קודם לכן הסכים ג'ונסון לעיסקה סודית של הספקת טנקים מתוצרת ארה"ב על ידי גרמניה לישראל – עיסקה שהיו לה השלכות ניכרות על יחסי גרמניה-ישראל.

סימן הכר לנירמול היחסים היה גם ביקורו של לוי אשכול בוושינגטון. כיום, כאשר ביקורי קברניטי המדינה בוושינגטון הם כמעט דבר שבשיגרה, יתכן שיישמע מוזר שג'ונסון היה הנשיא האמריקני הראשון אשר הזמין ראש ממשלה ישראלי לביקור רשמי בוושינגטון. עד ביקורו של לוי אשכול בוושינגטון ב- 1964 לא פגש אף נשיא אמריקני את ראש ממשלת ישראל בבית הלבן. נכון שהפשרה מסוימת כבר חלה כאשר קנדי הסכים לפגוש את בן- גוריון בניו יורק, פגישה ראשונה בין נשיא ארה"ב לבין ראש ממשלת ישראל, אך נפל בחלקו של אשכול להיות ראש הממשלה הראשון שהוזמן לביקור רשמי בארה"ב.

נקודת המיפנה ביחסי שתי המדינות ובמיוחד בהתייחסותה של ארה"ב לישראל היתה מלחמת ששת הימים. המלחמה ותוצאותיה שינו בצורה יסודית את מעמדה של ישראל בעיני ממשלי ארה"ב והביאו לעיסוקה האינטנסיבי והמתמיד בענייני האיזור בכלל ולניסיון למצוא מודוס ויוונדי כלשהו בין ישראל ושכנותיה בפרט. תחילת המשבר ב- 15 במאי הפתיעה את הממשל כמעט על כל זרועותיו, כפי שהוא הפתיע את ישראל. בשלושת השבועות שקדמו לפעולה הישראלית ניסה הממשל אומנם למנוע את פרוץ הקרבות, אך הוא עשה זאת תוך היסוסים רבים ומבלי שהיה מסוגל לעצב מדיניות מעשית, תוך גיבוי בינלאומי, שתשמש מענה משכנע לאיום המצרי. תוך הסקת מסקנות מאירועי 1956 עשתה ממשלת ישראל את כל אשר יכלה על מנת שלא להפתיע את ארה"ב ולהיענות – עד כמה שהדבר היה ניתן – להפצרות הממשל לתת לו שהות על מנת לנסות ולמצוא מוצא כלשהו מהמערבולת שנאצר יצר החל ב- 15 במאי. הממשל מצידו, מצא עצמו במצב, שבן הפיקוד האמריקני על כל זרועותיו, התנגד נמרצות להפעלת כוח צבאי כלשהו. אין כמעט ספק, שעמדתם של הכוחות המזויינים האמריקאים ושל חלק ניכר של הקונגרס נבעה בעת ההיא בעיקר מהחשש, שבמקרה של הפעלת כוחות עלולה ארה"ב למצוא את עצמה במלחמה בשתי חזיתות, וייטנאם והמזרח התיכון, תוך הסתכנות להתנגשות עם בריה"מ. ההתנגדות להפעלת כוח אמריקני צמצמה לא במעט את חופש התמרון של הממשל, מה עוד, שלפי כל ההערכות של זרועות המודיעין האמריקני לא נשקפה סכנה לקיומה של ישראל (ראש המטות המשולבים של ארה"ב העביר לנשיא עוד בתחילת המשבר את הערכתו, ולפיה אם ישראל תחליט על פעולה מקדימה, היא תוכל להביס את הצבא המצרי תוך 5 עד 8 ימים).

למרות שארה"ב התנגדה עקרונית לפעולה ישראלית חד-צדדית, היא לא היתה מסוגלת לנקוט פעולה שתביא לפתיחת מצרי טיראן והחזרת המצב לקדמותו. זו הסיבה, שהממשל בסופו של דבר לא הטיל וטו על פעולת ישראל, גם אם הוא לא נתן את הסכמתו לפתיחת פעולות האיבה. יהיו המניעים של ג'ונסון וממשלו שהביאו לאי-הטלת וטו על פעולות ישראל אשר יהיו, ברור שמבחינה אמריקנית מלחמת ששת הימים המריצה את עיסוקה המתמשך – אם לא המתמיד – של הדיפלומטיה האמריקנית בבעיות האיזור ובניסיון למצוא מוצא מהסכסוך הערבי-ישראלי.

בזמן המלחמה היתה דאגתו העיקרית של הממשל למנוע מעורבות סובייטית בקרבות ולהביא להפסקת אש מוקדמת. עם שוך הקרבות החל החיפוש אחרי בסיס שיוכל להוביל לפתרון הסכסוך. ג'ונסון הציג ב- 19 ביוני, ערב פגישתו עם קוסיגין, ראש ממשלת בריה"מ דאז, חמישה עקרונות להשגת שלום: ההכרה בזכות לחיים לאומיים, צדק עבור הפליטים, הזכות למעבר חופשי בימים, הגבלת מרוץ החימוש והזכות לעצמאות מדינית ושלמות טריטוריאלית של כל המדינות באיזור. חמישה עקרונות אלו היו ביסוד המאמצים הדיפלומטיים של ארה"ב במסגרת האו"ם, שבסופו של דבר הובילו לקבלת החלטה 242 של מועצתה ביטחון בנובמבר 1967, החלטה )שיחד עם החלטת מועצת הביטחון 338(, היא עד היום בין היסודות העיקריים של תהליך השלום. ההחלטה כללה את חמשת העקרונות שהתווה ג'ונסון בנאומו ב- 19 ביוני וקבעה כי במסגרת שלום ")1( על כוחותיה של ישראל לסגת משטחים שנכבשו במלחמה; )2( סיום מצב הלוחמה תוך כבוד, הכרת ריבונותן, שלמותן הטריטוריאלית ועצמאותן המדינית של כל מדינה ומדינה וזכותן לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים".

הניסוח העמום של סעיף הנסיגה היה פרי מאבק ומו"מ מדיני ממושך. עמימותו המכוונת שימשה במשך שנים רבות אחד מסלעי המחלוקת העיקריים בין ישראל ומדינות ערב. ממשל ג'ונסון נטה לכלול בהחלטה את הצורך של נסיגת ישראל מכל השטחים הכבושים בכל שלוש החזיתות. סביר למדי להניח, כי לולא החלטת "שלושת הלאווים" הערביים באוגוסט 1967 בועידת חרטום, הניסוח הסופי של סעיף הנסיגה היה כולל את "ה" הידיעה לפי המילה שטחים, ויתכן שאף את המילה "כל" – וזאת למרות המאבק העיקש של ממשלת ישראל ובמיוחד של המשלחת לאו"ם בראשותו של גדעון רפאל וכושר השכנוע של שר החוץ, אבא אבן.

ניתן לסכם את מדיניות ממשל ג'ונוסן ב- 1968-1967, שנות המיפנה בתולדות האיזור, בשלושה קווים בולטים:

לפני המלחמה – לא להפעיל כוחות אמריקניים,

בזמן המלחמה – הרתעת מעורבות סובייטית אפשרית, דאגה להפסקת אש, אך מבלי להשיב על כנו את הסטטוס קוו הבלתי יציב ששרר לפני פרוץ המשבר ב-15 במאי;

אחרי המלחמה – ניסיון להגיע לשלום מלא, עמידה על החזרת שטחים כבושים תמורת שלום ודאגה לחיזוקה של ישראל על ידי הספקת נשק

למרות ההתקרבות שחלה ביחסי שתי המדינות בזמן המלחמה ואחריה נשארו לא מעט חילוקי דעות ביניהן. גם אחרי המלחמה נשאר האינטרס האמריקני לשמור על קשרים עם מדינות ערב – כאשר עתיד היחסים עם סעודיה ומדינות המפרץ ובמיוחד כוויית עמדו בראש סולם דאגותיה של ארה"ב. למרות ניתוק היחסים בינה לבין מצרים וסוריה ביקשה ארה"ב לשם יחסים אלה ולא להשאיר את הזירה הערבית לחסדי בריה"מ.

גם בעיות פרטניות העיבו מידי פעם על יחסיה של ארה"ב עם ישראל. כך למשל החלטת הממשלה והכנסת לספח את ירושלים נתקלה – אם להשתמש בלשון המעטה – ביותר מתמיהה. ארה"ב הבהירה הבהר היטב, כי פעולתה זו של ישראל לא תשנה את גישתה העקרונית לבעיית ירושלים וכי אין היא מוכנה להכיר בפעולות ישראליות חד-צדדיות. דעתה של ארה"ב היתה, כי בעיית ירושלים יכולה להיפתר אך ורק במסגרת מו"מ והסכמה בין הצדדים, תוך שמירה קפדנית על האינטרסים הדתיים האוניברסליים. בתקופת ממשל ג'ונסון, למרות חיזוקה של הקהילה היהודית, התעוררותה והתלהבותה אחרי ניצחון צה"ל במלחמה, קשה למצוא עקבות לפעולה מדינית של שדולה פרו-ישראלית מאורגנת. גם במבט לאחר נראה כי מדיניותו של הממשל משך 1967, שנה שהיתה כה קריטית בתולדות האיזור ויחסי שתי המדינות, לא הושפעה על ידי שדולה כלשהי, לא הפרו-ישראלית ולא הפרו-ערבית )חברות הנפט(. רק ב- 1968 ניכרת פעילות יהודית מאורגנת בסוגיית הספקת נשק לישראל.

נכון שבסביבתו הקרובה של הנשיא נמצאו ידידים יהודים שהיו בעלי נטיות פרו-ישראליות מובהקות כמו אייב פורטס, הזוג קרים, אייב פיינברג ואחרים, ואלה שימשו לא פעם לנציגי ישראל כצינורות קשר לנשיא וליועציו העיקריים, אך השפעתם נבעה בראש וראשונה מידידותם האישית עם גו'נסון וממשקלם הסגולי. תופעה כמעט ייחודית היתה ידידות אישית – יוצאת דופן בתולדות הדיפלומטיה הישראלית – בין הנשיא והציר המדיני בשגרירות ישראל דאז, אפרים עברון. היתה זאת ידידות יחידה במינה והיא איפשרה לא פעם לישראל להגיע לקשר בלתי אמצעי עם הדרג הבכיר ביותר בארה"ב.

המזרח התיכון שריצ'רד ניקסון מצא עם כניסתו לבית הלבן ב- 1969 היה איזור שונה מזה שקנדי וג'ונסון מצאו בכניסתם הם לבית הלבן. מלחמת ששת הימים שינתה אומנם את הנוף המזרח- תיכוני לטובתה של ישראל, אך הניצחון החריף את הסכסוך והדגיש בעיני משקיפים וושינגטוניים לא מעטים את הצורך בפעילות אמריקנית דיפלומטית דחופה. מיותר לציין, שדעה זו לא היתה מקובלת על ממשלת ישראל.

מנקודת הראות של מחלקת המדינה, נראה היה שניצחונה של ישראל החליש אומנם את הגורמים הערביים האנטי אמריקניים, אך מאידך הגביר את תלותם בבריה"מ – כפי שהשינויים שחלו במעמדה הבינלאומי של ישראל הגבירו את תלותה בארה"ב. גם היציבות היחסית באיזור, שרוב המשקיפים ציפו לה לאחר ניצחונה של ישראל, התפוררה כעבור זמן לא רב. מצרים יזמה כבר ב- 1969 פעולות איבה לאורך התעלה, ואלה התפתחו כעבור זמן קצר למלחמת ההתשה.

גם ביתר חלקי האיזור לא שרר שקט. ההפיכה בלוב בספטמבר אותה שנה, ובעקבותיה העלאתם החד-צדדית של מחירי הנפט הלובי, הדגישו את מה שהיה נראה בעיני מחלקת המדינה כסכנה מרכזית, שבריה"מ תצליח להיהפך בעיני ארצות ערב הרדיקליות ל"מגן" העיקרי של "העולם הערבי המתעורר". מכאן החשש, שגם ניקסון היה שותף לו, שהידרדרות ביחסי ישראל-ערב עלולה להביא אף לעימות בין-מעצמתי.

אך למרות הערכות אלו – ואולי בגללן – החליט ניקסון שהבית הלבן לא יעסוק במישרין בבעיות מזרח תיכוניות. מטבע הדברים וייטנאם וכל אשר היה כרוך בה תפסו את עיקר תשומת ליבו וגם את זו של הנרי קיסינג'ר, היועץ החדש לביטחון לאומי. העיסוק השוטף בבעיות האיזור, כולל היחסים עם ישראל, הופקד בתקופה הראשונה של הממשל בידי מזכיר המדינה, וויליאם רוג'רס, ומחלקת המדינה.

בתחילת פברואר 1969, דהיינו זמן קצר ביותר אחרי כניסת הממשל לתפקידו, נידונו בעיות האיזור במועצה לביטחון לאומי. בדיון זה התקבלו מספר עקרונות, שהיו אמורים להוות בסיס לפעולתה הדיפלומטית של ארה"ב:

• מדיניות ארה"ב חייבת להיות אקטיבית, תוך דו-שיח עם בריה"מ;
• בשלב כלשהו חייב להתקיים מו"מ ישיר בין הצדדים;
• ארה"ב לא תהסס להקדים את ישראל בגישתה, אך היא לא תגיע להסכם סופי ללא שיתופה והסכמתה של ישראל;
• המטרה צריכה להיות הסכמים חוזיים, אך לאו-דווקא חוזי שלום. הסכמים אלה יחייבו את ישראל לויתור על שטחים ואת הערבים להכיר בריבונותה של ישראל;
• בחזית המצרית יהיה על ישראל לסגת לגבול הבינלאומי עם הסדרים מיוחדים עבור רצועת עזה. ישראל תצטרך לסגת גם מהגדה המערבית, תוך שינויי גבול קטנים (מיזעריים?);
• איזורים מסוימים יהיו מפורזים;
• לירדן חייב להיות תפקיד אזרחי ודתי בירושלים מאוחדת (מהבחינה הגיאוגרפית);
• חייבים לחתור לפתרון בעיית הפליטים

עקרונות אלו, שהיו מונחים ביסוד תוכנית רוג'רס, לא היו שונים בהרבה מאלו שהדריכו את ממשל ג'ונסון אחרי מלחמת ששת הימים, אך חלק מההדגשים היו מחודדים יותר. החידוש החשוב ביותר היה הקביעה, שעל ארה"ב לחתור לדו-שיח מזרח תיכוני עם בריה"מ. כן בולטת העדפתה של מדיניות צעד-אחר-צעד, וכן הסקפטיות להגיע לשלום, ומכאן הנכונות להסתפק בהסדרי אי- לוחמה

מאידך בולטת גם הנכונות האמריקנית למאמץ ניכר על מנת להגיע למודוס ויוונדי כלשהו באיזור. מבחינת היחס לישראל ניכרת בעקרונות ההכרה הבסיסית, שארה"ב תשאף לתיאום עמדותיה עם ישראל, גם אם גישותיה לא תמיד יהיו זהות לאלו של ישראל

לגבי הבעיות הטריטוריאליות עם מצרים אימצה ארה"ב את עמדתה של ישראל, ולפיה בחזית הדרומית יהפוך הגבול הבינלאומי בין מצרים לישראל בכל הסדר לגבול קבע. אך ארה"ב גם אימצה את הגישה המחייבת הסדר מיוחד ברצועת עזה. לגבי הגדה המערבית קבעה ארה"ב עמדה של החזרת השטח לירדן תוך שינויי גבול מסוימים. היא גם אימצה את גישתה של ישראל כי על ירושלים להיות מאוחדת, אך תוך דרישה להענקת מעמד "אזרחי ודתי" לירדן, ומבלי לקבוע עמדה בסוגיית הריבונות

עקרונות אלה בתוספת פירוט נוסף, כמו למשל בסוגיית הפליטים, הוצגו על ידי רוג'רס בסתיו ובחורף כתוכנית כוללת להסדר בין ישראל ומצרים ובין ישראל וירדן. התוכנית נדחתה כמעט מייד הן על ידי ישראל והן על ידי בריה"מ ומצרים. רק ירדן בירכה על היוזמה האמריקנית הזאת

פרשת תוכנית רוג'רס היא בעלת עניין משום שחלק לא מבוטל של העקרונות שפורטו בה מלווים מאז את המדיניות האמריקנית. אך העניין בנסיבות שהולידו את התוכנית הוא גם בשתי השקפות וגישות שונות לבעיות האיזור, שחצו את קובעי המדיניות האמריקנית

גישה אחת היתה איזורית. הדוגלים בה טענו, כי הסכסוך הערבי- ישראלי הוא לב הבעיה של המזרח התיכון, ורק פתרונו יוכל להביא להחלשת תלותן של מדינות ערב הרדיקליות בבריה"מ. מכאן שעל ארה"ב לנסות לשתף פעולה עם הסובייטים, תוך נקיטת עמדה מאוזנת בין תביעותיה של ישראל לאלה של ארצות ערב

הגישה השנייה היתה זו של קיסינג'ר, אשר טען כי אין אפשרות לנשל את בריה"מ מנכסיה המזרח תיכוניים. רק כאשר מדינות ערב ייווכחו כי אין באפשרותן להשיג את מטרותיהן באמצעותה, הם יחפשו את הדרך לליבה של וושינגטון. מסקנתו היתה, כי על ארה"ב לתמוך בידידיה באיזור, קרי ישראל, ולאו-דווקא להתמיד במדיניות של איזון קפדני בין ישראל לשכנותיה. לתפיסתו, לא ניתן היה להפריד את בעיות המזרח התיכון מהתמונה האסטרטגית העולמית, ועל מנת לפתור את בעיות האיזור יש "לנצל" גם את הבעיות האחרות שעל סדר היום הבין-מעצמתי

היה זה חידוש, שאישיות אמריקנית בעלת השפעה, אומנם אז עדיין בודדה, העריכה כי יחסי ישראל-ארה"ב עשויים להניב פירות אסטרטגיים עבור ארה"ב. לעצם נקיטת עמדה זו היתה חשיבות שאף חרגה מהנסיבות המיידיות שהביאו להשמעתה. לשתי התפיסות האלו היה הד משמעותי למדי במשברים שפקדו את איזורנו ב- 1969 ו- 1970

למרות שהדעה שעוד שלטה בוושינגטון, ובמיוחד במחלקת המדינה, היתה שמדיניות ארה"ב חייבת להתבסס על תפיסת האיזון האיזורי, הביאה דחיית תוכנית רוג'רס על ידי המצרים ובמיוחד על ידי הסובייטים לכך, שתפיסתו של קיסינג'ר רכשה לעצמה השפעה מעשית מסוימת, אם לא מכרעת, על מדיניותה המזרח תיכונית של וושינגטון. תרם לכך במיוחד המצב שהתהווה באיזור – מלחמת ההתשה הלכה והחריפה, ובסתיו 1970 אירע משבר "ספטמבר השחור" בירדן

לגבי המצב לאורך התעלה תפיסתו של קיסינג'ר, ולפיה יש להפעיל עוצמה צבאית אם גם מבוקרת להשגת מטרות מדיניות, היתה, כך טוענים רבים, בין מניעיו של יצחק רבין להפציר בממשלה ללא הרף לא להתנזר מהפעלת חיל האוויר בעומק מצרים ולא להסתפק בהדיפה ההגנתית של ההתקפות המצריות לאורך התעלה. אחרי היסוסים וויכוחים רבים אימצה הממשלה כידוע את הגישה הזאת, וחיל האוויר החל בהפצצות בינואר 1970. הסלמת פעולות האיבה האיצה הספקת נשק מסיבית למצרים על ידי בריה"מ. כתגובה להפצצות חיל האוויר הציבה בריה"מ במרס בדלתה המצרית – אך לא לאורך התעלה – טילי קרקע-אוויר יחד עם כ- 1,500 מפעילים סובייטיים. במקביל היא – אך לא נאצר – הסכימה לתביעת ארה"ב להפסקת אש, אך יחד עם זאת תגברה את יחידותיה במצרים עד לעשרת אלפים איש

על אף ולמרות הפצרותיה של ישראל להספקה מיידית של מטוסים, התגובה האמריקנית לאתגר הסובייטי בוששה לבוא. ביולי החריף המשבר בצורה ניכרת; הסובייטים הזיזו את הטילים לקירבת התעלה, והתברר סופית שטייסים סובייטיים החלו לאייש כמה מהטייסות המצריות. ישראל הבהירה לארה"ב, שהצעדים הסובייטיים שינו את מאזן הכוחות וכי לישראל לא תהיה ברירה אלא להפציץ את הטילים. מבחינה אמריקנית היה בכך שינוי של המצב, משום שפגיעה ישראלית בכוחות סובייטיים היתה עלולה להפוך את המצב לבעיה בין-מעצמתית מיידית

בסוף יולי קיבל נאצר את ההצעה להפסקת אש, וארה"ב ניסתה ללוות הסכמה זו ביוזמה דיפלומטית חדשה. היא הציעה שיחות באמצעותו של גונר יארינג, מתווך האו"ם שמונה בעקבות החלטת מועצת הביטחון 242. קשה להגיד שלשיחות מעין אלו היה באותו הזמן בסיס מציאותי כלשהו, מאחר שמצרים תבעה נסיגת ישראל לגבולות 67', וישראל מצידה דגלה בשינויים טריטוריאליים

לאור היסוסיה של ישראל הפצירה בה ארה"ב לקבל את הפסקת האש ולהסכים לפתיחתן מחדש של שיחות יארינג. אחרי מו"מ קשה הסכימה ישראל להפסקת האש, אך סירבה לתת את הסכמתה לשיחות יארינג. המצרים, שכביכול הסכימו אף הם לתנאי הפסקת האש, המשיכו בהזזות נוספות של טילים לעבר איזור התעלה. רק לאור ההפרות המצריות, וכדי למנוע מכת מנע ישראלית, הסכים ניקסון בתחילת ספטמבר להיענות להפצרותיה של ישראל להספקת נשק, כולל מטוסי סקייהוק ופנטום )תוך הענקת אשראי אמריקני(

ביום שבו ישראל הודיעה על אי-השתתפותה בשיחות יארינג, דחק פרוץ המשבר הירדני )"ספטמבר השחור"( הן את השיחות והן את מלחמת ההתשה לקרן זווית.

משבר ירדן מצא את ארה"ב מבחינה צבאית במצב לא פשוט. מתקפת ארה"ב בקמבודיה סיבכה את מלחמת וויטנאם הן צבאית והן, ואולי במיוחד, מדינית. סיבוכים אלה, ובמיוחד ההשלכות הפנים-אמריקניות, היקשו על הממשל להחליט על הפעלת כוחות אמריקניים בכל זירה מחוץ לוייטנאם. רוב קובעי המדיניות סברו אומנם כי יתכן שלא יהיה מנוס מהפעלת כוח צבאי על מנת להציל את המשטר ההאשמי מהתמוטטות, אך לאור הסבך הוייטנאמי- קמבודי חיפשו כל מוצא שיכול לתרום להיחלצות משטרו של חוסיין מבלי שיהיה צורך בהפעלת כוחות אמריקניים. הדרך הכמעט יחידה שנראתה לחלק מהממשל היתה הישענות על ישראל. ניקסון וקיסינג'ר היו מוכנים לנסות ללכת בדרך זאת, במיוחד כאשר אחרי פלישת השריון הסורי לירדן, חוסיין לא התנגד עוד לסיוע ישראלי פעיל. ארה"ב מצידה הזיזה את הצי השישי מזרחה והכריזה על כוננות מוגברת של חלק מכוחותיה באירופה

כל אותו הזמן ניסו האמריקנים להרתיע את בריה"מ מלהתערב בסכסוך ותבעו ממנה לרסן הן את הסורים ואת העיראקים. ימים ספורים אחרי הפלישה הסורית לירדן, ותוך תיאום מלא עם ארה"ב, ריכזה ישראל כוחות שריון בגולן וחיל האוויר היה מוכן לפעולות נגד הסורים גם בתוך ירדן. גיבוי ישראלי-אמריקני זה איפשר לחוסיין להפעיל את חיל האוויר הירדני נגד השריון הסורי, פעולה שהביאה לנסיגת סוריה מירדן.

ביחסי ישראל-ארה"ב היתה ל"ספטמבר השחור" חשיבות ניכרת. לראשונה התהווה שיתוף פעולה צבאי-ביטחוני פעיל בין שתי המדינות, תוך הישענות אמריקנית על ישראל במשבר, שלפי השקפת ניקסון-קיסינג'ר – אך לא של כל דרגי העבודה במחלקת המדינה – חרג בהרבה מהמסגרת האיזורית. יתכן, ואף חשוב מזה, שהמשבר הירדני הסיט את תשומת ליבה של ארה"ב עד למלחמת יום הכיפורים מהתרכזותה המסורתית בסוגיית השלום באיזור אל בעיות העימות עם בריה"מ. יתכן שניתן אף לטעון, כי שינוי זה בגישתה של ארה"ב לבעיות האיזור העמיק גם בישראל את התחושה, כי במצב שנוצר היענות ליוזמות ולאיתותים מדיניים מהצד הערבי, הן במסגרת שליחות יארינג והן מחוצה לה, אינה בעלת דחיפות בהשוואה לצורך להגיע לייצוב הביטחוני.

 

שנות השבעים

בשנים שאחרי משברי 1970 ועד למלחמת יום הכיפורים היה נדמה  שבאיזור שוררת יציבות מסוימת. מחלקת המדינה אומנם קידמה  כמה יוזמות מדיניות לעבר מצרים, אך ללא הגיבוי הנמרץ של  הבית הלבן. יוזמות אלה נכשלו. הראשונה שהן היתה שיחות  יארינג והשנייה ניסיון להגיע להסדר ביניים, כאשר נקודת המוצא  שעיצבה את היוזמה האמריקנית היתה ההצעה לפתיחת התעלה  לשיט, שהועלתה על ידי משה דיין בנובמבר 1970. בתגובה לדברי  דיין התקבלו בוושינגטון איתותים מסאדאת, שכיהן אז שבועות  מספר בלבד בנשיאות, כי יש לו עניין לבחון הצעה זו

כישלונן של יוזמות אלו איפשר לקיסינג'ר להעביר את עיצובה של  מדיניותה המזרח תיכונית של ארה"ב ממחלקת המדינה לבית  הלבן. קיסינג'ר סבר, כי הספקת נשק לישראל היא אינטרס  אמריקני, מאחר שחיזוקה של ישראל ימנע פריצת קרבות מחדש  בין מצרים לישראל

לאור כישלונן של יוזמות מחלקת המדינה אישר ניקסון את הקו  המדיני שקיסינג'ר המליץ עליו, כולל היענות, אם גם לא מלאה,  לבקשותיה של ישראל להספקת נשק בכלל ומטוסים בפרט, תוך  הגדלת האשראי הדרוש כמעט עשר מונים. (בשנים 1970-1968  האשראי שהוענק לישראל לרכישות נשק היה בסך 140 מיליון  דולר; בשנים 1973-1971 הוא עלה מעל ל1.1 – מיליארד דולר)

ראוי לזכור, כי בשנים אלה המזרח התיכון לא עמד בראש סולם  העדיפויות של ניקסון או של קיסינג'ר. היו אלה שנות ההתקרבות  לסין, שיחות פריז לסיום מלחמת וייטנאם והמו"מ עם בריה"מ על  הגבלת הנשק האסטרטגי, כאשר שיקולים פוליטיים פנים-  אמריקניים, הן לפני בחירתו מחדש של ניקסון ב1972 – והן לאור  פרשת ווטרגייט לאחר מכן, העסיקו את הבית הלבן אולי יותר מכל  דבר אחר

במקביל ניסה קיסינג'ר להגיע להבנה על ענייני המזרח התיכון עם  בריה"מ. הוא הצליח להגיע עם גרומיקו להסכמה סודית על מספר  עקרונות. סביר להניח, שהסכמה זאת שכנעה את סאדאת, שאין  ביכולתו לסמוך על גיבוי המלא של בריה"מ ושמוטב לו לחפש דרך  כלשהי לוושינגטון. התוצאה, כידוע, היתה גירושם של "היועצים"  הסובייטיים ממצרים ביולי 1972. יש להניח שאלמלא עיסוקיו של  קיסינג'ר בזירות אחרות היתה ארה"ב מנצלת את המהלך הזה  ביתר שאת מאשר קרה במציאות. אין ספק שסאדאת התאכזב לא  מעט מאי-ההיענות האמריקנית לצעדו זה, אכזבה שיתכן שתרמה  להחלטתו לצאת למלחמה

אחת מהתוצאות של משבר ווטרגייט היתה מינויו של קיסינג'ר  בקיץ 1973 למזכיר המדינה. המינוי שם קץ ליריבות בענייני המזרח  התיכון ששררה בין מחלקת המדינה לבין הבית הלבן, השליטה  לתקופה ארוכה את תפיסותיו של קיסינג'ר על מדיניות ארה"ב  במזרח התיכון והשפיעה עמוקות על יחסי ישראל-ארה"ב

לא נפרט כאן את מהלך מלחמת יום הכיפורים ואת מדיניותה של  ארה"ב במהלכה, ואף לא נעסוק באירועים דרמטיים ומכריעים  כמו פרשת הרכבת האווירית של הציוד ששלחה ארה"ב בעת  המלחמה לישראל, על כל אשר משתמע מכך. רבות נכתב על אשר  אירע לא רק בשטח ובירושלים, אלא גם על מה שהתחולל  בוושינגטון. אסתפק, אם כן, רק בהערות ספורות

המלחמה שנתה את גישתה של ארה"ב לבעיות האיזור וכן את  גישתה לישראל

• הסכסוך הערבי-ישראלי נהפך מטירדה (אומנם חשובה אך  בכל זאת רק טירדה), לבעיה דיפלומטית ואסטרטגית מרכזית של  המדיניות האמריקנית
• "משבר הנפט" – הן החרם, אך חשוב מזה – העלאת מחירי  הנפט, הפכו בפעם הראשונה את הסכסוך ואת בעיות האיזור  לבעיה כלכלית, כולל פנימית אמריקנית, בעלת השלכות מרחיקות  לכת
• המשבר שהמלחמה חוללה הביא לאחד העימותים  החריפים בין ארה"ב לבריה"מ. כן התגלו פעם נוספת הניגודים  שבין מדיניותה של ארה"ב לבין אלה של בנות בריתה המרכזיות  באירופה ובמזרח הרחוק

וושינגטון נאלצה בעקבות המלחמה להעריך מחדש את רוב הנחות  היסוד שהדריכו את מדיניותה מאז מלחמת ששת הימים. עד פרוץ  המלחמה ההערכה האמריקנית והישראלית היתה, שעליונותה  הצבאית של ישראל מבטיחה יציבות באיזור; שמדינות ערב לא  יוכלו להשתמש בנשק הנפט כאמצעי לחץ על המערב; שההשפעה  האיזורית של הסובייטים נמצאת בנסיגה הדרגתית; ושלסאדאת  אין כל עניין ויכולת בהסכם כלשהו עם ישראל

רוב ההנחות האלו הוכחו עתה כמוטעות. אם ממשל ניקסון היה  שותף להערכתו של ג'ונסון, כי עוצמת ישראל לבדה תספיק כדי  להביא את מצרים, ובעקבותיה גם את יתר מדינות ערב לשולחן  הדיונים, אירועי אוקטובר הוכיחו כי ללא מעורבות אמריקנית  פעילה הסיכויים לכך קלושים

מדיניות ההידברות הבין-מעצמתית (detente) הוכחה כלא מספקת  על מנת למנוע עימות אפשרי בין מזרח למערב. בהקשר זה אירועי  ה24 – וה25 – לאוקטובר, דהיינו הגיוס האמריקני (red alert), תרמו  בצורה מכרעת להערכה מחדש של סוגיה זו. האירועים גם הוכיחו,  כי בכל חישוב מדיני אשר נוגע לאיזור יש לייחס מקום מרכזי  לבעיות הספקת הנפט למדינות המתועשות. לתפיסה זאת היו  אומנם שותפים כל ממשלי ארה"ב עוד מימי שיחות רוזוולט עם  המלך סעוד, אך עד אוקטובר 1973 היו אלה שיקולים כמעט  תיאורטיים, שרק לעיתים רחוקות תורגמו לשפת מעשה. משבר  הנפט שינה גישה זאת מקצה לקצה, שינוי אשר כלל גם גישה שונה  של קובעי מדיניות החוץ האמריקנית כלפי רוב מדינות ערב. לפני  המשבר גבלה התייחסותם לעולם הערבי לעיתים בפטרנליזם;  אחריו, לא מעט בהשפעתו של העולם העיסקי, היחס לרוב ממשלות  ערב, ובמיוחד למפיקות הנפט, הפך ענייני ובלא מעט מקרים גם  רציני

עם זאת, גם המחויבות האמריקנית לחיזוקה של ישראל גברה, די  להדגים זאת בגודל של הסיוע שהוענק לישראל. לפני הפסקת האש  הכריזה ארה"ב על סיוע לישראל בסך של 2.2 מיליארד דולר, סכום  שעלה בהרבה על סיוע שישראל זכתה לו אי-פעם עד אז

פרשת ווטרגייט היתה מרכזית בזמן המלחמה, אך במיוחד בכל  אשר התרחש אחריה. חוסר יכולתו של הנשיא להקדיש את מלוא  תשומת ליבו לבעיות מדיניות החוץ הפך למעשה, אם לא להלכה,  את קיסינג'ר למוציא ומוביל כמעט בלעדי של מדיניותה של  ארה"ב. חלק לא מבוטל של הטקטיקות והמדיניות שאותן נקט היה  בין השאר מכוון להדגיש, כי חולשתו היחסית של הנשיא לא תשפיע  בכל צורה על התייחסותה של ארה"ב למשברים בעולם. מובן  שהדגש העיקרי היה, שלא יתעורר רושם, לא בבריה"מ ולא אצל  הצדדים באיזור, כי כושר פעולתה של ארה"ב נחלש. לאור  המציאות הקשה והמביכה שפרשת ווטרגייט הציבה, ניתן רק  להתפעל מהכושר שקיסינג'ר והמימסד האמריקני, כולל הקונגרס,  גילו בתקופת משבר אוקטובר 1973

תוקפנותן של מצרים וסוריה ביום הכיפורים הביאה לכך, שגם  בתקופה שלאחר המלחמה דעת הקהל האמריקנית, ולא רק  היהודית, תמכה ברובה בישראל. יחד עם זאת המחיש חרם הנפט  לדעת הקהל את פגיעותה של כלכלת ארה"ב ואת חשיבותן של  ארצות ערב. היו כאן זרמים מנוגדים: אמפתיה לישראל מול חשש  מאיבה הולכת וגדלה של "העולם הערבי" בגלל מה שהיה נראה  כתמיכה כמעט בלתי מסויגת של ארה"ב בישראל. ההערכה  לחשיבותן של ארצות ערב בכלל ולסעודיה וכוויית בפרט, הואצה  גם על ידי העיסוק האינטנסיבי של אמצעי התקשורת בבעיות  האיזור, והיא הורגשה במיוחד בקהילה התעשייתית והעסקית,  שעד אז לא השקיעה מאמצים בפיתוח קשרי מסחר עם ארצות  אלה. מצב זה השתנה בצורה דרסטית למדי. הכנסות העתק שזרמו  לארצות מפיקות הנפט הגדילו בצורה משמעותית את היבוא שלהם  מארה"ב וביססו את מעמדה של ארה"ב וקהילת העסקים  האמריקנית באיזור. (בשנות השבעים גדל היצוא האמריקני  למפיקות הנפט, כולל איראן, מעל ל650 -%). למרות הקושי במדידה  מדויקת, ניתן לקבוע כי אי-הנחת מפגיעותה של ארה"ב על ידי חרם  נפט ותחושת התלות ביבוא נפט מהמזרח התיכון איזנו במידה  מסוימת את התחושות הפרו-ישראליות, שהיו נחלת דעת הקהל עוד  מתום מלחמת העולם

מסקנתם הראשונה של ניקסון ובמיוחד של קיסינג'ר היתה,  שהתקדמות לקראת פתרון כלשהו של הסכסוך היא הכרחית

הערכתם היתה, כי לאור מה שקרה אין גורם אחר אלא ארה"ב,  שיוכל לקדם תהליך דיפלומטי כלשהו שמטרתו להוביל ליציבות  באיזור. וזה למרות שרוב מדינות העולם, כגון יפן, מדינות  באירופה, או בעולם השלישי, אימצו עמדות שהיו קרובות יותר  למדינות ערב מאשר לישראל. לכאורה מצב זה היה צריך לעודד  את פנייתן של ארצות ערב, ובמיוחד מצרים, למעורבות אקטיבית  של גורמים בינלאומיים אחרים אלה. אך משקלה של ארה"ב  ותלותה של ישראל בה חיזקו גם בעיני המצרים את משקלה  המכריע של ארה"ב בכל מהלך איזורי

קיסנג'ר הציב לעצמו סמוך לתום הקרבות מספר מטרות:

• לשכנע את בעלות בריתה של ארה"ב להשאיר לו בלעדית  את מלאכת התיווך;
• לבודד את בריה"מ מהמשא ומתן;
• לפעול להסרת חרם הנפט;
• לחזק את מדינות ערב "המתונות";
• להימנע מקרע או סכסוך עם ישראל, וכל זה תוך השגת  גיבוי קונגרסיונלי למדיניותו

הבעיה המרכזית מבחינתה של ארה"ב היתה לשכנע את מדינות  ערב ובמיוחד את מצרים, כי יש סיכוי סביר יותר להשיג את  מבוקשן בתהליך דיפלומטי מאשר בפעולות איבה. שבר זה היה  מותנה בכך שתהיה אפשרות לשכנע את ישראל לצעוד לעבר ויתורי  שטחים, מבלי שניתן יהיה, לבטח לא בשלבים הראשוניים,  להבטיח לישראל יותר מאשר מצב של אי-לוחמה לא חוזי. מצד שני  יהיה על ארה"ב להרגיל את מצרים למחשבה, כי מטרה זו ניתנת  להשגה רק בתנאי שארה"ב תעניק לישראל סיוע מסיווי מיידי, אם  גם תוך הבטחה לסיוע עתידי למדינות ערב "המתונות", דהיינו  מצרים, ירדן וסעודיה (מכאן גם החיוניות לגיבוי הקונגרס)

סיום הקרבות ללא הסכם יציב חייב את ארה"ב לפעילות  דיפלומטית אינטנסיבית כבר מייד אחרי המלחמה. נסיעתו  הראשונה של קיסינג'ר לאיזור היתה עוד בתחילת נובמבר. על  בסיס סיכומיו עם סאדאת התאפשרו השיחות הצבאיות  הישראליות-מצריות בק"מ 101, השיחות הישירות הראשונות בין  שתי המדינות. למרות ששני הצדדים לא הגיעו להסכמה בדבר  ההיערכות מחדש של כוחותיהן, היה עצם המפגש הישיר בין  הצדדים בעל חשיבות ניכרת

אך לאור אי-ההסכמה בין הצדדים העסיקה סוגיית ההיערכות  מחדש את האמריקנים במשך שבועות רבים, עד שבינואר הושג  הסכם מחייב. להסכם זה התלוו מכתבי נשיא ארה"ב לסאדאת  ולראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר. מכתבים אלו, שהיו בבחינת  חידוש ותקדים, כללו לא רק פירוט ההתחייבויות שכל צד קיבל על  עצמו, אלא גם הבטחות אמריקניות דו-צדדיות והתחייבות  אמריקנית לטיסות ביון מעל לאיזור, שתוצאותיהן יועמדו לרשות  שני הצדדים. קשה להמעיט בחשיבות התקדים שמחויבות  אמריקנית זו יצרה משך השנים. היתה זאת הפעם הראשונה,  שארה"ב ליוותה את מעורבותה העמוקה בהשגת הסכם גם  במחויבות מפורשת לקבל על עצמה תפקיד פעיל בביצועו

מסעי הדילוגים של קיסינג'ר בין ירושלים, קהיר, עמאן ודמשק  נמשכו כמעט חצי שנה. כל אותו הזמן הוא ניסה על ידי גיחות  לאירופה ובמיוחד למוסקבה למנוע התערבותם של האירופאים,  הקורבנות העיקריים של חרם הנפט ועליית המחירים, ובמיוחד  התערובתה של בריה"מ. למרות שכל התקופה היתה רצופה  משברים, הוכתרה המדיניות שאותה נקט בהשגים לא מעטים. הוא  הצליח בסופו של דבר להשיג, מעבר להסכם הביניים הראשון עם  מצרים גם את ההסכם הישראלי-סורי, שעודנו בתוקפו

באותם החודשים התחלפה כזכור ממשלת ישראל. למרות תוצאות  הבחירות ב31 – בדצמבר 1973, נאלצה ממשלת גולדה מאיר  להתפטר, ויצחק רבין הרכיב את ממשלתו במאי 1974

זמן קצר לאחר מכן, ביוני 1974, ניסה קיסינג'ר להשיג התקדמות  בכיוון ירדן בהציעו הסכם ביניים גם בחזית הירדנית, לפיו יריחו  תוחזר לשליטה ירדנית. העובדה, שממשלת רבין היתה אז בראשית  דרכה, הביאה לדחייתו הכמעט מיידית של הרעיון. אך לא רק  הדחייה הישראלית אלא גם משבר ווטרגייט, שהגיע לשיאו בקיץ  , הצר את חופש התמרון של קיסנג'ר ואילצו לזנוח את הרעיון

1974 הוא עצמו קבע מאוחר יותר, שאי-ניצולו של אותו פתח – שאולי  היה יכול להוביל הסדר כלשהו בין ישראל לירדן – הוא השגיאה  הרצינית במדיניותו המזרח תיכונית

תקופת מסעי הדילוגים היתה רצופת משברים, לא רק בין הצדדים  אלא גם בין ישראל לארה"ב. קיסינג'ר, בגיבויו של ניקסון, השתמש  לא פעם בלחצים כבדים על ממשלת ישראל. חלקים לא מעטים של  דעת הקהל בארץ פירשו את המדיניות האמריקנית כמכוונת להשיג  ויתורים מישראל ללא תמורה ממשית מארצות ערב. אין ספק  שהיה בכך לא מעט מהצדק. שהרי מטרתה המרכזית של ארה"ב  היתה להשיב מידה של יציבות לאיזור, מחד גיסא, ולהסיר את  חרם הנפט, מאידך גיסא. מנקודת הראות האמריקנית, וביתר שאת  מבחינתן של יפן ומערב אירופה, לא ניתן היה להשיג מטרה זאת  אלא על ידי החזרת שטחים בשליטה ישראלית תמורת אי-חידוש  המלחמה – תוך תקווה שהסדרי ביניים יובילו בסופו של דבר  להסדרים כוללים, שיכללו מבחינתה שלישראל "גבולות מוכרים  ובני הגנה" ומהבחינה הערבית "שלום צודק וכולל"

יחד עם זאת אין להתעלם מכך, כי בבסיס מדיניותם של ניקסון-  קיסינג'ר היתה מונחת הכרה, כי רק ביטחונה של ישראל בעוצמתה  היא, הן הצבאית והן המדינית – החייבת לכלול הכרה ערבית  וסובייטית בקיום יחסים "מיוחדים" בין ישראל לארה"ב – תאפשר  לישראל לצעוד לעבר אותם הויתורים שהיו לדעתם הכרחיים

מכאן הסיוע המסיבי שארה"ב היתה מוכנה להעניק לישראל

קיסינג'ר וניקסון השתמשו לא פעם בסיוע על מנת ללחוץ על ישראל  בסוגיה זו או אחרת, אך בטווח היותר ארוך הרושם העמוק  שהנכונות האמריקנית להגיש לישראל סיוע כה מסיבי יצרה  בארצות ערב, היה חשוב לאין-ערוך מהמשברים השונים שנבעו  מהלחצים שקיסינג'ר הפעיל על ישראל בזמן מסעי הדילוגים

תקופת מסעי הדילוגים הראשונה של קיסינג'ר הסתיימה באוגוסט  אותה השנה, עם התפטרותו של ניקסון. מדיניות הצעד-אחרי-צעד  של קיסינג'ר השיגה ב1974 – שני הסכמים – הסכם הביניים  הראשון עם מצרים והסכם ההיערכות מחדש עם סוריה. עם זאת,  ניסיונו המהוסס להביא להסכם יריחו עם ירדן לא ניתן היה  למימוש לאור הניגודים העמוקים בישראל ולאור אי-יכולתו לאלץ  את ישראל לשקול אופציה זו ברצינות. מבחינתה של ממשלת  ישראל העדיפות היתה נתונה לחזית המצרית. סאדאת היה מעוניין  בהתקדמות נוספת, וישראל חייבה עקרונית הסכם נוסף אשר  יבטיח יציבות רבה יותר לכוחות צה"ל בסיני. הערכת שלושת  הצדדים – מצרים, ישראל וארה"ב – היתה, כי אי-התקדמות עלולה  להוביל להידרדרות

על רקע זה, ולנוכח הפצרותיה של ממשלת ישראל, חידש קיסינג'ר  את מסע דילוגיו באיזור, וזה הוליד בסופו של דבר את הסכם  הביניים השני עם מצרים. המשא ומתן היה קשה ועיקש, וכקודמו  רצוף משברים, שהחריף בהם אירע במרס 1975, כאשר ישראל  סירבה להצעות שהיו מחייבות אותה לפנות את מעברי הגידי  והמיתלה בנוסף לשדה הנפט באבו רודס ללא הסכמה מצרית  להסכם אי-לוחמה פורמלי. המשבר הוליד מחד את "ההערכה  מחדש" המפורסמת של מדיניותה של ארה"ב כלפי ישראל, אך  מאידך גם את מכתב 75 הסנטורים לנשיא פורד, שהביע התנגדות  חריפה לאותה הערכה מחדש ותבע תמיכה בעמדותיה של ישראל

יחד עם זאת, היה משהו מהמלאכותיות במשבר זה, כי שבועות  מספר לפני כן השמיעו הן שר החוץ דאז, יגאל אלון, והן שר  הביטחון, שמעון פרס, בהרצאות נפרדות רעיונות שדמו להפליא  לפתרונות שמצאו בסופו של דבר את ביטוים בהסכם עצמו. איש  אינו יכול להיות בטוח היום באם הקתרזיס של משבר מרס ביחסי  ישראל-ארה"ב אכן היה מחויב המציאות, אך ברור שהמשבר  וההסכם עצמו הביאו בעקבותיהם שינויים מסוימים ביחסי שתי  המדינות

השינוי המשמעותי ביותר היה, שארה"ב הסכימה לראשונה למתן  ערובה בשטח בצורת נוכחות פיזית אמריקנית בסיני (משלחת  השדה האמריקנית), נוכחות זו היתה אומנם "אזרחית", אך  למעשה הורכבה מותיקי הצבא האמריקני. מעבר לחשיבותו  המעשית שימש צעד זה כתקדים משמעותי בשכנועו מאוחר יותר  של ממשל קרטר לנוכחותם של כוחות אמריקניים בכוח הרב-  לאומי בסיני במסגרת הסכמי קמפ דיוויד

אלמנט נוסף שנבע מהמשבר, שגם לו היה ערך תקדימי, היה  מכתבם של 75 הסנטורים והוא ביטא את עוצמתה וביטחונה  העצמי הגובר של הקהילה היהודית ואת פעילותה של השדולה  היהודית. מהמעורבות היהודית בנעשה באיזורנו שום ממשל לא  היה יכול עוד להתעלם

גם ביחסים הביליטרליים שבין שתי המדינות חלה התפתחות  משמעותית והיא מצאה את ביטויה במכתבו (הסודי) של הנשיא  פורד לרבין מה1 – בספטמבר 1975, שכלל לא רק הבטחה להספקת  נשק אלא גם לראשונה התחייבות לשמירת עליונותה האיכותית של  ישראל וכן התחייבות כי ארה"ב לא תציג הצעות מדיניות חדשות  ללא התייעצות מוקדמת עם ישראל

למען ההגינות יש לציין, כי הן "משבר מרס" והן הסכם הביניים  עצמו נולדו על רקע משברים קשים שפקדו את ארה"ב ואף את  המזרח התיכון. מלחמת וייטנאם הגיעה לסופה הטרגי, למשבר  קפריסין של 1974 לא נראה פתרון באופק, המלך פייסל נרצח  ובלבנון היו אירועי דמים, אשר סימנו את תחילת מלחמת  האזרחים. כל זה אירע בזמן שבארה"ב עצמה משבר ווטרגייט  טרם הגליד והממשל בראשות הנשיא פורד, הנשיא הלא נבחר  היחיד בתולדות ארה"ב, נראה הן בארה"ב והן מחוצה לה כממשל  שעתידו אינו מובטח. לאור אילוצים אלה אפשר להשתומם על כך  שהדיפלומטיה האמריקנית בראשותו של קיסינג'ר הצליחה לשחק  את התפקיד המכריע בהשגת הסכם הביניים השני בין ישראל  למצרים

ניתן לקבוע, שכאשר תקופת ניקסון-פורד-קיסינג'ר באה לסיומה  עם בחירתו של קרטר לנשיאות ב1976 -, בלטו שתי עובדות  משמעותיות, למרות ששתיהן אינן ניתנות בקלות לכימות

מעורבותה הדיפלומטית והצבאית העמוקה והמתמשכת של ארה"ב  בנעשה באיזור קיבלה (בעקבות מלחמת יום הכיפורים ומשבר  הנפט) עדיפות מדינית, ואך הוערכה כחיונית ומקובלת על ידי רוב  רובו של דעת הקהל, ולכן גם על ידי הקונגרס על שני בתיו

העובדה השנייה היא, שהעיסוק האינטנסיבי של ממשלי ג'ונסון,  ניקסון ופורד בנושאי האיזור וישראל הביא את הפקידות ואף את  הקצונה האמריקנית לראות במגעים עם ישראל דבר המובן מאליו  וחלק אינטגרלי של עיסוקם. שיגרת מגעים זו, אשר השתרשה  במימסד האמריקני והישראלי בתוקף הנסיבות, מהווה חלק נכבד  של ריקמת היחסים הקרובים בין שתי המדינות. גם העיסוק  המואץ של כלי התקשורת בענייני האיזור ובנעשה בישראל – הרגיל  את דעת הקהל האמריקנית לראות בישראל מדינה, שכמעט מובן  מאליו שלארה"ב יש עניין לסייע לה למצוא את דרכה לשלום

מעבר לכך הוריש קיסינג'ר ליורשיו שיטה של ניהול שמא ומתן  שהפכה מאז כמעט לשיגרה. לפי שיטת קיסינג'ר זו, חייבים לנסות  לחלק את המשא מתן למרכיבים, שעליהם נראה שניתן להגיע  להסכם ביתר קלות. מרכיבים אלה יש לאחד לתוך הסכם כוללני  יותר. הקושי בשיטה זו הוא, שהיא מחייבת התעמקות בפרטי  פרטים ותובעת מהמתווך, דהיינו ארה"ב, מאמץ מתמשך, תוך  הבטחת גיבוי של הדרג המדיני הקובע, כולל זה של הנשיא עצמו

מורשתו זו של קיסינג'ר היתה לנחלת הדיפלומטיה האמריקנית  באיזורנו

ג'ימי קרטר, הנשיא שנכנס לתפקידו ב1977 -, היה שונה בגישתו  האישית לבעיות המזרח התיכון מקודמיו. אומנם לא היה לו כמעט  ניסיון מדיני קודם וידיעותיו על בעיות האיזור לא היו רבות,  ולבטח לא מפורטות, אך רקעו האישי, דתיותו וגישתו לזכויות אדם  – הביאו אותו להדגיש בין עדיפויותיו לא רק את החיפוש  לפיתרונות בסכסוך בחזית המצרית והסורית, אלא במיוחד את  הבעיה הפלסטינית. זה היה חידוש בגישת הממשל לסכסוך, כי  ממשלים קודמים, ובמיוחד קיסינג'ר, קיבלו כעיקרון את הטיעון  הישראלי, ולפיו הבעיה הפלסטינית אינה "לב" הסכסוך

עם כניסת הממשל החדש היה נדמה שהמצב באיזור, על רקע  הסכם הביניים עם מצרים, יחסית רגוע. אך מהומות "הלחם"  במצרים בינואר 1977, הוכיחו לדעת קובעי המדיניות בוושינגטון  עד כמה המצב נותר שברירי. בממשל החדש היתה הסכמה כללית,  כי ללא התקדמות בתהליך המשא ומתן הישראלי-ערבי יהיה קשה  ביותר לשמור על יציבות האיזור. היתה גם דעה מקובלת, כי אי-  התקדמות תקשה על מציאת הבנה במיוחד עם סעודיה, כדי שזו  תוביל להקלה במשבר מחירי הנפט, שהיה עוד בעיצומו. למרות כל  ניסיונות ההסברה הישראלית דגל הממשל (אך לא הוא בלבד אלא  גם חלקים לא מבוטלים של כלי התקשורת ודעת הקהל) בדעה, כי  את המפתח לפתרון משבר הנפט, שנזקיו היו ניכרים הן בארה"ב  והן ביפן ובאירופה, יש לחפש בסכסוך הישראלי-ערבי

הממשל החדש הגיע מוקדם מאוד למסקנה, כי ארה"ב חייבת  לנסות להגיע עוד ב1977 -, להתקדמות משמעותית בזירה. ההחלטה  היתה, כי רצוי לחתור להשגת חוזי שלום, כולל נורמליזציה, ולא  להסתפק בפתרונות חלקיים. לדיפלומטיה האמריקנית נאמר, כי  עליה לנסות ולהגיע לסיכומים על מנת לאפשר את כינוסה מחדש  של ועידת ז'נבה עוד בסוף 1977

תחילת פעילות הממשל החדש היתה בביקורו של רבין בוושינגטון  במרס. היוצא דופן בביקור זה היה, כי בפעם הראשונה נשיא  ארה"ב, ולא רק אנשי מחלקת המדינה, נתן ביטוי הן בשיחות  אישיות והן בפומבי לתפיסתו, כי הבעיה הפלסטינית היא לב  הסכסוך. העמדות שהשמיע קרטר באוזני רבין היו:

• ההתנחלויות מהוות "מכשול לשלום";
• בעניין הגבולות – תוכנית רוג'רס היא עמדתה של ארה"ב,  דהיינו, הם חייבים להיות מוכרים, אך תוך נסיגה לקווי יוני 1967, עם אפשרות לשינויים קטנים;
• אש"ף – בפעם הראשונה תהה נשיא ארה"ב האם לא הגיע  הזמן לשיתופו של אש"ף בתהליך.

עמדות אלה נתקלו בהתנגדותו  של רבין. אך גרוע עוד מעצם העלאת הנושאים היה, שלמחרת  השיחות בבית הלבן – וערב הבחירות בישראל – קרטר נתן לחלק  מדבריו בשיחות אישיות ביטוי בהופעה פומבית. יחד עם זאת  קיבל הנשיא את עמדת ישראל, ולפיה שלום חייב לכלול  נורמליזציה, כולל יחסים דיפלומטיים, מסחר ותיירות

הממשל ניסה לדבוק בלוח הזמנים שהוא הציב לעצמו לכינוסה של  ועידת ז'נבה. זמן קצר אחרי ביקור רבין בוושינגטון, ביקרו בבית  הלבן בזה אחר זה סאדאת וחוסיין, וקרטר נפגש עם אסד בז'נבה

קרטר בדק עם שלושתם את האפשרות של כינוס הועידה. סאדאת  וחוסיין טענו, שלפני כינוסה יהיה על ארה"ב לעבד תוכנית מפורטת  ולדאוג לאימוצה על ידי הצדדים, כך שהועידה עצמה תכונס  למעשה על מנת לברך על המוגמר. במילים אחרות, פירוש העמדה  המצרית והירדנית היה, כי על ארה"ב לנהל את המשא ומתן

אלה היו עמדות הממשל כאשר חל "המהפך" בבחירות הישראליות  ומנחם בגין היה לראש ממשלה. הממשל על כל דרגיו היה מעוניין  להכיר את ראש הממשלה החדש מוקדם ככל שאפשר. היה זה רצון  הדדי. ביקור הכרות זה התקיים זמן קצר בלבד אחרי השבעתה של  ממשלתה החדשה של ישראל

מעבר להכרות ההדדית בלטו בשיחות בגין עם הנשיא ועוזריו  המרכזיים פערים בעמדות לגבי התנחלויות, הגדה המערבית,  רצועת עזה ופירושה של החלטת 242. אך הצד האמריקני גם  התרשם כי עמדותיו של בגין לגבי כינוסה של ועידת ז'נבה והמשך  התהליך המצרי גמישות יותר משחששו. המציאות שהתפתחה מייד  אחרי הביקור הוכיחה, כי רושם זה היה, לפחות חלקית, מוטעה

ימים ספורים אחרי שובו של בגין ארצה החליטה הממשלה על  ליגליזציה של ההתנחלויות, דבר שלדעת קרטר הפר את סיכומיו  עם בגין. כן חזר ראש הממשלה והדגיש במסר לנשיא, כי לדעתו  החלטה 242 אינה מחייבת נסיגה ישראלית בכל החזיתות. המסר  גם הדגיש מחדש את התנגדותו לכל מגע עם אש"ף

למרות ניגודי השקפות אלה המשיך הממשל במהלכיו  באינטנסיביות הולכת וגוברת. לאור עמדותיה של ממשלת ישראל  הגיעו האמריקנים למסקנה, ולפיה הרעיונות הערביים, שועידת  ז'נבה לא תהיה זירת משא ומתן אלא אך ורק פורום שיאשרר  הסכמים והבנות שעובדו קודם לכן, אינם מציאותיים. לכן נטתה  ארה"ב יותר ויותר להשקפה, ולפיה הועידה תצטרך להיהפך לזירת  המשא ומתן עצמו, כאשר הצד הפלסטיני יהיה חייב להיות מיוצג  בה בצורה כלשהי. דעה זו התחזקה בממשל אחרי סיורו של מזכיר  המדינה, סיירוס ואנס, באיזור, למרות שתפיסה זאת נתקלה  בהתנגדותו המפורשת של סאדאת

חילוקי הדעות בין ישראל לארה"ב התחדדו בשבועות שאחרי שובו  של ואנס מהאיזור, במיוחד בשתי בעיות מרכזיות – ההתנחלויות  והפעילות הישראלית בדרום לבנון. באותו הזמן ניסתה וושינגטון  לשכנע את אש"ף באמצעות מגעים לא רשמיים להצהיר על קבלת  החלטה 242. גם מאמצים אלה, שעליהם הגיעו רק ידיעות עמומות  לישראל, העכירו את האווירה בין שני הצדדים. רק נקודה חיובית  אחת הזדקרה, והיא התייחסותו החיובית ביותר של ואנס לדיין,  אשר שיחותיו בירושלים עמו הרשימו אותו עמוקות

הדיפלומטיה האמריקנית התרכזה בשבועות אלה (ספטמבר 1977)  כמעט בלעדית בסוגיית כינוסה של ועידת ז'נבה על כל היבטיה,  כולל הצד הפרוצדורלי והשתתפות פלסטינית בועידה. אך באותו  הזמן התפתחו שני מסלולים בעלי חשיבות ניכרת, שבסופו של דבר  השפיעו יותר על מהלך האירועים מאשר התוכניות והמגעים  שארה"ב קיימה מסביב לפרטי הועידה המתוכננת

הראשון היה תוצאה ישירה של ההכנות האמריקניות – היוזמה  הסובייטית להגיע לנייר אמריקני-סובייטי משותף בענייני האיזור

האמריקנים והסובייטים הגיעו ביניהם להסכמה על נוסח של נייר,  שכשזכור, עם פירסומו באוקטובר עורר מהומה פוליטית הן  בארה"ב והן בישראל. המגעים עם הסובייטים היו חשאיים, ועצם  קיומם הפתיע הן את ישראל והן את מדינות ערב. אך מעבר לכך  עורר ההסכם כאשר פורסם את חמתם של רבים מבין חברי  הקונגרס. כתוצאה מהמהומה שקמה עוקר ההסכם הסובייטי-  אמריקני מתוכנו הממשי (פרט לסוגיית הייצוג הפלסטיני) בפגישה  לילית בניו-יורק בין קרטר לדיין. קיום משא ומתן סודי בין  בריה"מ לארה"ב וההסכם עצמו השפיעו על סאדאת במהלכיו  הבאים, אך גם לעיקורו היתה השפעה לא מבוטלת על ההתפתחויות  העתידות

באותו הזמן התרחשו גם המגעים בין ישראל למצרים, שבסופו של  דבר הולידו את ביקור סאדאת בירושלים. האמריקנים אומנם לא  לקחו חלק פעיל במגעים אלה, אך שני הצדדים החזיקו אותם  במידה מסוימת בתמונה, אם גם לא באופן מלא. סאדאת ובגין,  ובשלבים מאוחרים יותר דיין, מסרו לקרטר ובמיוחד לואנס על  עצם קיום המגעים. שני המנהיגים, ובפרט סאדאת, הבהירו  לאמריקנים לא פעם כי אין הם שוללים משא ומתן ישיר

אחרי עיקור ההודעה הסובייטית-אמריקנית השתרר שקט מסוים  בזירה המדינית. ישראל לא נקטה יוזמה, וושינגטון תהתה איזה  צעדים ניתן עוד לנקוט לקידום כינוסה של ועידת ז'נבה שמבחינת  הממשל הפכה (כמעט) למטרה לשמה. אך מי שחשש מהתבצרות  הסטטוס-קוו היה סאדאת. נדמה, כי בדומה ל1973 – השתרשות  מצב של לא מלחמה ולא שלום היתה מבחינתו הברירה הגרועה  ביותר. יתכן שהוא גם חשש שישראל, אחרי ההישג של עיקור  ההודעה הסובייטית-אמריקנית, עשויה לנקוט סחבת מדינית  נוספת, שתצליח לשים לאל את היוזמה האמריקנית להביא לתזוזה  משמעותית מעבר להסכם הביניים השני. במלים אחרות, ישראל  תישאר בסיני, תמשיך בפיתוח חבל ימית ובהתנחלויות ביו"ש,  תמשיך להתעלם מהבעיה הפלסטינית ותקפיא את המצב בגולן

מבחינתו היה פירוש הדבר, כי עליו לנקוט צעד דרמטי לא פחות  מאשר יציאתו למלחמת יום הכיפורים

במבט לאחור נראה, שבין המניעים הטקטיים העיקריים שתרמו  להחלטתו של סאדאת ליזום את ביקורו בירושלים היתה אותה  פגישה לילית בין קרטר לדיין, שבה הצליח דיין לעקר את ההסכם  האמריקני-סובייטי ובכך להעמיד את תוכנית ועידת ז'נבה בספק

ביקורו של סאדאת בירושלים הפתיע את הממשל ומשך מספר  שבועות לא ידעה וושינגטון איך להתייחס למצב, שבו הסתמנה  לראשונה האפשרות של הסכם ישיר בין ישראל למדינה הערבית  החשובה ביותר. ישראל היתה הראשונה שהכניסה את ארה"ב  מחדש לתוך המערבולת המדינית, כאשר בגין ביקר בוושינגטון על  מנת להציג בפני הממשל את מחשבותיו להמשך התהליך המצרי

בגין העלה אז לראשונה הן את תוכנית האוטונומיה והן את  רעיונותיו להסדר בסיני

מהלך האירועים דרך ועידות איסמעיליה, לידס וקמפ דיוויד מוכר  מכדי לחזור עליו אך בסוגיית יחסי ישראל-ארה"ב בולטת אותה  מציאות מדינית החוזרת על עצמה, ולפיה למרות שנוצרו דרכי  הידברות ישירות בין הצדדים לא היתה לאף צד, ולבטח לא  לישראל, האפשרות להתקדם משמעותית במסלול הישיר ללא  מעורבותה הפעילה, וגם ללא ברכתה, של ארה"ב. וזאת על אף  גישתם העקרונית של כל הממשלים, ולפיה כל הסכמה המוליכה  ליישוב הסכסוך, המקובלת על הצדדים תקבל את ברכתה של  ארה"ב

המרכזיות האמריקנית, שאומנם לא הובלטה במיוחד בחודשים  שעד כינוס ועידת קמפ דיוויד, הורגשה היטב גם במגעים  הישראליים-מצריים. כך למשל, הדגשת הבעיה הפלסטינית על ידי  האמריקנים הכתיבה לא במעט את סדר היום של הדיונים. אך  מעבר לכך, כאשר היה נראה אחרי ועידת לידס, שהמשא ומתן עלול  להיקלע למבוי סתום, החליט קרטר על מאמץ אישי וכינס את אותו  אירוע ייחודי, דהיינו ועידת קמפ דיוויד. עצם מעורבותם האישית  של נשיא ארה"ב, מזכיר המדינה ויתר עוזריו הבכירים ביותר  תרמה תרומה מכרעת להשגת הסכם המסגרת, כפי שגם מעורבותו  האישית של קרטר לאחר מכן היתה מכרעת בגישור על פערי עמדות  הצדדים בניסוח הסכם השלום

בלטו בהסכם השלום מספר עקרונות, שהנחו את גישתה של ארה"ב  בבואה לתווך בין ישראל ומצרים:

• מעמדה של ארה"ב כגורם המרכזי שרק בעזרתו ניתן היה  לגשר על הפערים בין ישראל ומצרים חייב את הממשל לחפש  בהתמדה איזון, אם גם לא מושלם, בין אינטרסים ישראליים  ומצריים, אך גם תוך התחשבות בבני שיחה הערביים האחרים  ועם מבט תמידי לעבר בריה"מ.
• ארה"ב השתדלה לא רק להגיע להסכמים כתובים – ולכן  לדעתה מחייבים – אלא גם חתרה למיסודם המירבי של יחסי שני  הצדדים.
• בסוגיית הגבולות פעל הממשל גם על סמך התפיסה  הישראלית, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטת ממשלת האחדות מה-   ביוני 1967, ולפיה במסגרת הסכמי שלום ישראל רואה בגבול 19 הבינלאומי, המצרי והסורי, את גבולותיה.
• בניגוד לעמדות ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים,  היתה מונחת ביסוד תפיסתו המדינית של ממשל קרטר הנחה  (אומנם עמומה), שללא התקדמות לקראת פתרון הבעיה  הפלסטינית על רוב היבטיה, לא ניתן יהיה להגיע להסכם השלום  בין ישראל למצרים.

גם מתוך ראייה זו קבע הממשל את עמדתו העקרונית לגבי בעיית  ירושלים. למרות שהסוגיה לא עמדה במרכז המשא ומתן, סבר  הממשל, כי הבעיה לא תיפתר אלא בהסכם, וכי כל צעד חד-צדדי  יהיה מכשול בדרך להסכם כולל.

למשא ומתן הממושך התלווה מטבע הדברים היבט פוליטי פנימי. עצם הצלחת המהלך ומעורבותו העמוקה של קרטר הקנו לו נקודות  זכות פוליטיות לא מעטות. למרות משברים אין ספור תמכה  הקהילה היהודית ברובה הן במדיניות הממשל והן בעמדותיה של  ישראל

לראשונה הפך מנהיג ערבי לגיבור בעיני דעת הקהל האמריקנית,  כולל זו היהודית. הפופולריות של סאדאת בתקשורת האמריקנית –  ולכן, גם בזו של מצרים – עלתה בהרבה על זו של בגין. ביצירת  הדמות הזוהרת של סאדאת, כפי שהיא הצטיירה בתקשורת  האמריקנית והעולמית, היה גם חלק לא מבוטל ומתמשך לעובדה,  שבדעת הקהל, כולל בחלקים ניכרים של הקהילה היהודית,  השתרשה התחושה, שכמעט לא היתה קיימת לפני כן, ולפיה למרות  כל המכשולים קיימת עבור ישראל אופציה ריאלית לשלום עם  שכנותיה, לרבות הפלסטינים.

בכל סיקור של ממשלו של קרטר וחלקו המכריע במשא ומתן בין  ישראל למצרים אסור לפסוח על המשבר והמהפכה האיראנית,  אשר עלתה לקרטר בשלטונו. החל מתום תקופת קמפ דיוויד ועד  לתבוסתו של קרטר בבחירות לכהונתו השנייה האפילה הסוגיה  האיראנית מבחינת הממשל והאיזור ומבחינתו האישית על רוב  ההיבטים האחרים של מדיניותה המזרח תיכונית של ארה"ב

מזווית ראייה זו בירך הממשל על היציבות היחסית שהושגה על  ידי חוזה השלום המצרי, אך ניתן להניח כי לולא משבר איראן היה  הממשל, כולל קרטר אישית, משקיע מאמצים ועוצמה כדי להפוך  את עצם השגת חוזה השלום למנוף להנעת תהליכים להתקדמות  משמעותית בסוגיות הפלסטינית, הסורית ואף הלבנונית

בסיכום פרק זה של יחסי שתי המדינות ראוי להתייחס גם לעובדה,  כי למרות היחסים הקרירים למדי ששררו בין ג'ימי קרטר ומנחם  בגין, ופערי התפיסות והמשברים, התפתחו באותה העת ביתר שאת  יחסים כמעט אינטימיים בין דרגי העבודה של שתי המדינות

יחסים אלה, שלהם חשיבות ניכרת, החלו לקרום עור וגידים עוד  בתקופת ממשלי ניקסון-פורד-קיסינג'ר. אך האינטראקציה של  אישי שתי המדינות ופקידיהן בחיפושם האינטנסיבי אחרי פתרונות  בתקופת המשא ומתן להסכם השלום עם מצרים חיזקה בהרבה את  שיגרת יחסי העבודה בין שתי המדינות

סקירה זו עוסקת רק בשוליה בהיבטים אישיים, אך יש לזכור את  תרומתם של משרתי ציבור ישראליים ואמריקניים, אשר  בפעילותם ביצרו את רקמת יחסי המדינות. בין ישראלים אלה  בלטו באותה עת בראש וראשונה משה דיין ועזר וייצמן, אך מקומם  של אהרון ברק, אליקים רובינשטיין, שמחה דיניץ ואפרים עברון  אסור שיישכח. ביסוס רקמת היחסים גם לא היתה אפשרית לולא  פעלו בצד האמריקני אישים כגון סם לואיס, סיירוס ואנס, הל  סאונדרס, רוי אתרטון, סטו אייזנשטט ולורנס איגלבורגר, אשר  ידעו כי יחסי אמון עם עמיתיהם הישראליים, גם תוך חילוקי דעות,  הם נכס חיוני.

 

שנות השמונים

כאשר ממשלו של רייגן נכנס לבית הלבן, ראייתו הראשונית של  המזרח התיכון הוכתבה הן על ידי הפלישה הסובייטית  לאפגניסטאן והן על ידי המשבר הכפול במפרץ, שנוצר על ידי  המהפכה האיראנית והפלישה העיראקית לאיראן. כיום, כאשר אנו  נמצאים כבר כמעט עשור אחרי תום המלחמה הקרה, לא ניתן  בנקל לשחזר את החששות שעוררה פלישת בריה"מ לאפגניסטאן,  שאירעה לקראת שלהי תקופת כהונתו של קרטר. הפלישה הדליקה  בוושינגטון אורות אדומים, והשפעתם הורגשה אף בירושלים,  בקהיר ולבטח לאורך המפרץ

אך בד בבד עם מצבים שבריריים אלה נראה היה לממשל, שקיימת  אולי אפשרות לבנות על בסיס הסכם השלום הישראלי-מצרי הבנה  אסטרטגית רחבה יותר. מזכיר המדינה החדש, אלכסנדר הייג,  העיר לא פעם בתחילת כהונתו, כי הממשל החדש יפעל במזרח  התיכון תוך תקווה וציפייה כי ידידותיה של ארה"ב יכירו ויפעלו  על סמך "דאגות אסטרטגיות משותפות" ( consensus of strategic  )

concerns ישראל קיבלה את שינוי ההדגשים במדיניותה המזרח תיכונית של  וושינגטון בברכה

מבחינת ממשלת ישראל, המעבר מעיסוקה של ארה"ב בבעיות  הפרטניות של הסכסוך לביצור האיזור בפני חדירה סובייטית  נוספת היה נראה כתמורה רצויה. המבחן הראשון הן לתפיסתה של  ארה"ב והן "לברכתה" של ישראל לא איחר לבוא. היתה זאת  החלטת הממשל למכירת מטוסי AWAC לסעודיה. ישראל, שראתה  בכך איום פוטנציאלי, התנגדה למכירה מכל וכל. כאשר הממשל לא  נענה להפצרותיה, החל מאבק ציבורי בסנאט, והוא הקיף את כל  האירגונים היהודיים והובל על ידי אייפאק. אך על אף מאבק זה  אישר הסנאט ברוב קטן את המכירה

למרות משבר ראשוני זה הסכים הממשל לשקול בחיוב את הצעתה  של ישראל להגיע להסכם אסטרטגי עמה, שבעיקרו היה מופנה נגד  בריה"מ. ההסכם נחתם בנובמבר אותה שנה, אך בעיות הסכסוך  הראו גם במקרה זה, כי לא קל להגיע להסכמה כוללת בין מעצמה  שדאגותיה היו כלל איזוריות לבין מדינה שעיקר תשומת ליבה  מרוכזת בזירות הפנים והסכסוך. כזכור, החליט הממשל על ביטול  ההסכם סמוך לחתימתו בתגובה על החלטת ישראל להחלת החוק  הישראלי על הגולן. מהבחינה האמריקנית היה בזה ניסיון ליצירת  עובדות והיה בו כדי לערער הן את היציבות השברירית ששררה  בחזית הצפונית, אך אף יותר מזה את זו שבתוך מצרים. בעיני  וושינגטון היו ההחלטה ועיתויה אומללות ומזיקות. היא התקבלה  אך זמן קצר ביותר אחרי רצח סאדאת וכחצי שנה לפני כניסתו  הסופית לתוקף של חוזה השלום עם מצרים. הממשל המצרי טרם  התאושש ממכת הרצח, ויציבותו טרם הובטחה. בתנאים אלה  נראתה הפעולה הישראלית בעיני וושינגטון כסותרת את התבונה  המדינית ואת ההבנה האסטרטגית, שהיתה מונחת כביכול ביסוד  ההסכם שזה עתה נחתם

אך המשבר המרכזי ביחסים היה זה שהתלווה למלחמת של"ג

לפני תחילת מלחמת של"ג היתה דאגתה המרכזית של ארה"ב  להבטיח את ביצוע השלב הסופי של הסכם השלום ולקדם את  שיחות האוטונומיה. ברור, שעם תחילת מלחמת של"ג ביקשו  האמריקנים להביא להפסקת הקרבות וליצירת יציבות מסוימת  בתוך לבנון. למרות הרוגז שהיה קיים בוושינגטון, נאלצה ארה"ב  לעבוד בשיתוך פעולה הדוק עם ישראל – אך גם עם סוריה. על רקע  הכרח זה התפתחה ביתר שאת אחת הפעולות הדיפלומטיות  המעניינות של ארה"ב באיזור – שליחותו הממושכת של פיליפ  חביב כנציגו האישי של נשיא ארה"ב. מטרתה של שליחות זו היתה  לא רק הפסקת הקרבות אלא גם ניסיון להביא את מלחמת  האזרחים הלבנונית לסופה. אחרי פרוץ הקרבות היתה עיקר  פעולתו מכוונת להביא לנסיגת צה"ל ואש"ף מלבנון, תוך מאמץ  בזירה הפנים לבנונית ליצירת תנאים פוליטיים שיאפשרו למדינה  השסועה הזאת התייצבות הדרגתית

למרות אי-הצלחת מהלכיו ומהלכי וושינגטון, יש בהם עניין לא  מבוטל. לראשונה מאז מסעי הדילוגים של קיסינג'ר הפעיל חביב  את כל הצינורות הערביים, כולל הסעודיים, המצריים ואלה של  מדינות במפרץ כדי שיפעילו את השפעתם על הסורים ועל הפלגים  הלבנוניים להסכים להצעות האמריקניות (וישראליות). לטקטיקה  זו היתה אף הצלחה מסוימת עד שרצח בשיר ג'ומייל והאירועים  שנבעו ממנו שמו לאל את אשר הושג. אין לשכוח, כי לחיזוק  המאמץ הדיפלומטי הפעילה ארה"ב גם כוח צבאי הן על ידי שיגור  כוחותיה לכוח הרב-לאומי, שהוקם בביירות ביוזמתה, והן על ידי  אוניותיה, אשר הפגיזו מטרות בתוך לבנון. מובן שבמאמציה  המדיניים לעבר הגורמים הערביים השתמשה ארה"ב גם, ואולי  במיוחד, באיום בעוצמתו של צה"ל, שחנה ולחם בתוך לבנון

בשנים שלאחר מכן תרמו כישלון המאמץ בלבנון והקורבנות  האמריקנים לרתיעתה של ארה"ב ממעורבות צבאית פעילה, אפילו  מוגבלת, בזירות סכסוך על פני התבל

כל הצדדים שהיו מעורבים במלחמת של"ג, פרט לסוריה אך כולל  אש"ף, ספגו מכה קשה

לבנון, ישראל וארה"ב שילמו מחיר דמים כבד. גם הניסיון לסיים  את מלחמת של"ג בחוזה שלום עם לבנון, ניסיון שנתמך על ידי  ארה"ב, הוכשל על ידי סוריה והפלגים המוסלמיים והדרוזיים  שבלבנון. אף יחסי ישראל-מצרים סבלו. האמון ההדדי שהתחיל  להירקם נפגע, וארה"ב היתה חייבת להתערב על מנת שקהיר לא  תדלדל את ייצוגה הדיפלומטי בישראל יתר על המידה

בשולי מלחמה זו רצוי לזכור את הרושם הציבורי שסיקור הקרבות  הטלוויזיוני עשה בארה"ב. זאת היתה המלחמה הראשונה באיזור  שהתנהלה בצל העדשות של CNN. דעת הקהל האמריקנית הושפעה  עמוקות ממראה התמונות שהוקרנו ברציפות ברחבי ארה"ב. אף  נשיא ארה"ב הושפע ממראה תמונות אלה. עוד זכור אותו מכתב  נזעם שרייגן שלח לבגין תחת השפעת תמונתה של ילדה לבנונית  פצועה. טכנולוגיית התקשורת החדישה שינתה את כללי המשחק  וצימצמה לא במעט את חופש התמרון של הצדדים היריבים, כולל  ישראל. מלחמת של"ג גם שינתה בדעת הקהל האמריקנית,  ובמיוחד בתקשורת – אומנם לא באופן מוחלט – את דימויה של  ישראל כ"דוד הנאבק בגולית"

בין התוצאות של מלחמת של"ג היו גם חילופי הגברי של מזכירי  המדינה. בעקבות תביעתו להיות הגורם הבלעדי אשר יקבע את  מדיניות ארה"ב במשבר הלבנוני, נאלץ אלכסנדר הייג להתפטר  וג'ורג' שולץ בא במקומו. לחילופים אלה היתה בשנים הבאות  השפעה על יחסי שתי המדינות

לאור הקיפאון שהשתרר בעקבות מלחמת של"ג בשיחות  האוטונומיה שבין ישראל למצרים, ניסה שולץ סמוך לכניסתו  לתפקיד להניען. למטרה זאת הוא התווה קווי פעולה, שבעיקרם  היו מבוססים על הסכם קמפ דיוויד ועל תוכנית האוטונומיה. על  מנת לעודד את חוסיין להצטרף לתהליך המשא ומתן הבהירה  ארה"ב שהיא צופה קשר הדוק בין ירדן לבין הרשות הפלסטינית,  שאמורה היתה לקום במסגרת האוטונמיה. ההצעות האמריקניות,  שנדחו על ידי בגין מכל וכל, כללו תביעה להקפאת ההתנחלויות,  העברת סמכות על קרקעות ומים לידי המוסדות הפלסטינים  והענקת זכות הצבעה לערביי ירושלים לאספה המכוננת  הפלסטינית. כזכור, היא נושאים אלה בין סלעי המחלוקת  העיקריים בשיחות האוטונומיה הישראליות-מצריות

גם יוזמה זאת הוקפאה לאור ההתרחשויות בלבנון. ימים אחדים  לאחר שההצעות הוגשו לישראל נרצח בשיר ג'ומייל והתחוללה  סערת סברה ושתילה. בנסיבות אלה חדלו גם האמריקנים לעסוק  ביוזמתם זו

על אף הקפאתה של היוזמה המשיכו רעיונותיה המרכזיים להדהד

אף כי אילוצי הבעיה הלבנונית העסיקו בתקופה זו את  הדיפלומטיה האמריקנית, השתדלו האמריקנים במגעים  אינטנסיביים להניע את תהליך המשא ומתן מחד. עיקר מאמצם  התרכז בניסיון להגיע להבנה בין ירדן לאש"ף, מאמץ שנכשל, אך  יחד עם זאת החלו שולץ ומחלקת המדינה לבחון מחדש את  אפשרות כינוסה של ועידה בינלאומית כפתיחה למשא ומתן כולל  בין ישראל וארצות ערב. מחשבות אלה התבססו לא מעט על  רעיונותיו והפצרותיו של חוסיין

גם חלקים בממשלת ישראל הראו עניין בכך. על רקע זה גם צמחה  אותה הבנה שהושגה בפגישתו של שר החוץ דאז, שמעון פרס, עם  חוסיין בפגישתם בלונדון, הבנה שבין השאר היתה אמורה לפתוח  את הדרך להסכם על כינוסה של ועידה בינלאומית כפתיחה למשא  ומתן כולל לשלום

ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, התנגד לסיכום פרס-חוסיין,  עמדה שאותה הוא הבהיר לוושינגטון

גם אחרי כישלונה של יוזמה זאת המשיכו האמריקנים  בדיפלומטיה אינטנסיבית למדי, שכמעט כולה היתה מכוונת לעבר  הבעיה הפלסטינית. שולץ הציע לישראל ולירדן תוכנית, שהיתה  מבוססת על הסכם קמפ דיוויד, תוכנית שנדחתה על ידי ישראל  והתקבלה בהיסוס על ידי ירדן. לאמריקנים התברר יותר ויותר, כי  לא יהיה אפשרי להשיג הסכם ללא הענקת תפקיד מרכזי יותר  לאש"ף. דעה זו התחזקה עם פרוץ האינתיפאדה בסוף 1987,וזו  שימשה כרקע לתהליך הידברות, אומנם לא פורמלי אך הרבה יותר  ישיר מבעבר, בין ארה"ב לאש"ף. במשך כל שנת 1988,השנה  האחרונה לכהונת ממשל רייגן, התנהלו מגעים – חלקם באמצעות  שר החוץ השוודי ואף תוך שילובה של קבוצה של אישים יהודיים  אמריקניים, אשר נפגשו עם עראפאת בשטוקהולם – כדי להניע את  אש"ף לקבל את 242 כבסיס למשא ומתן, מאמצים שניבו פירות  ראשונים בועידת אש"ף בנובמבר 19.88 לאור החלטותיו של אש"ף  אישרו רייגן ושולץ בסוף אותה שנה פתיחת מגעים רשמיים בין  שגריר ארה"ב בתוניסיה לבין הנהגת אש"ף, ובזה נפתח פרק חדש  בתולדות המשא ומתן והמעורבות העמוקה של ארה"ב בתהליך  השלום

אך מעבר לגישת ארה"ב לבעיות המדיניות חלו בתקופת ממשלי  רייגן התפתחויות משמעותיות ביותר בכל הנוגע למדיניות הסיוע  וליחסיה הכלכליים של ישראל עם ארה"ב. הסיוע השנתי של  ארה"ב לישראל הועמד על שלושה מיליארד דולר 1.3 – סיוע כלכלי  ו1.8 – סיוע ביטחוני – וההלוואות הפכו למענקים

שלוש הקרנות הדו-לאומיות הוגדלו בצורה משמעותית, נחתם  הסכם לאיזור סחר חופשי,  וב1985 – העמידה ארה"ב לרשותה של ממשלת ישראל אשראי  לשעת חרום לייצוב מצבה הכלכלי. האדריכל הראשי של תמורות  אלה היה מזכיר המדינה, ג'ורג' שולץ, שללא דמיונו הכלכלי הפורה  ספק אם הממשל ואף הקונגרס הידידותי ביותר היו נענים לצרכיה  ולהפצרותיה של ישראל

הכיסוי הטלוויזיוני היום-יומי של אירועי האינתיפאדה ופעולות  הנגד של צה"ל ומשמר הגבול הדגישו בדעת הקהל האמריקנית,  כולל חלקים לא מבוטלים של יהדות ארה"ב, את מרכזיותה של  הבעיה הפלסטינית ועד כמה חיוני שישראל תצעד לעבר הסכמה  כלשהי עם האוכלוסייה הפלסטינית ואש"ף. יש להניח, כי לולא  אירועים אלה היה חופש התמרון של הממשל לעבר אש"ף צר  בהרבה, ומאמציו להיכנס לדו-שיח עם הנהגת הארגון היו קרוב  לודאי נדחים עד אחרי כניסתו של ממשל בוש לתפקיד

קשה גם לדעת באיזו מידה לא רק האינתיפאדה השאירה את  רישומה בדעת הקהל אלא גם אותה פרשה, שנכנסה להיסטוריה  בשם "איראנגייט", שגם לתוכה שמה של ישראל השתרבב. בין  ה"פרשיות" המביכות נכללת גם פרשת פולארד, שהסעירה הן את  ממשל רייגן והן חלקים מדעת הקהל, אך במיוחד הביכה את יהדות  ארה"ב, מבוכה שבמידה מסוימת טרם פגה. פרשה זאת העלתה  מחדש את חששם של לא מעט יהודים מפני האשמות על "נאמנות  כפולה", חשש שליווה את יהודי ארה"ב משך שנים רבות, אם כי  לאור הידידות ושותפות האינטרסים שבין ישראל לארה"ב הלך  ושכך

פרשת פולארד, כמו גם זו הקשורה באוניית המלחמה 'ליברטי',  אשר הוטבעה על ידי כוחות צה"ל במלחמת ששת הימים, אומנם  לא הסבו נזק בבסיסם של יחסי שתי המדינות, אך המישקע קיים  והפצעים שהן פתחו טרם הגלידו. נכון כי ההבדל בין שתיהן רב  יותר מהמשותף, אך שתיהן הטילו ספק-מה בעיני רבים באמינותה  של ישראל

אך מעבר לפרשיות אלו ולרישומה של האינתיפאדה לא ניתן לסקור  את יחסי שתי המדינות מבלי לציין את סיועה של ארה"ב בכל  הממשלים, אך במיוחד בתקופת ממשלי רייגן, למאבק לפתיחת  שערי בריה"מ לעלייה. שילובו של המאבק על זכותם של יהודים  באשר הם לעלייה במדיניותה היום-יומית של ארה"ב הוא כמעט  ללא תקדים. מדיניות זו נשענה על הסכמה סוחפת בדעת הקהל  האמריקנית ועל התמיכה כמעט ללא סייג של יהדות ארה"ב,  שעבורה הפך מאבק זה ללב של חייה הציבוריים. ציניקנים יגידו,  כי פעולותיהם של הממשלים האמריקניים נבעו בראש וראשונה  משיקולים פוליטיים, אך כל משקיף אובייקטיבי לא יוכל אלא  להודות, כי המאבק לזכותם של יהודים, יהיו אלו מרחבי בריה"מ  לשעבר או מאתיופיה, לקבוע בעצמם את מקום מושבם היה ועודנו  מעוגן בתודעה העצמית האמריקנית, ולפיה זכויות אדם ומוסר  חייבים להנחות את מדיניותה של ארה"ב.

 

סיכום

אפשר שייראה מוזר לסיים את סקירת המעורבות האמריקנית  באיזורנו ואת יחסי שתי המדינות מבלי לסקור בפירוט את שנעשה  מאז בחירתו של ג'ורג' בוש לנשיאות ב1989 -. אך סוף תקופתו של  רייגן וביתר שאת נשיאותו של ג'ורג' בוש עמדו בסימן המהפכה  העולמית שהתחוללה עם סיומה של המלחמה הקרה וקריסתה של  בריה"מ. מהפכה זאת טרם הגיעה לסיומה. אין כמעט מהלך מדיני  וכלכלי שאינו מושפע ממנה, לא בעשור הנוכחי (שנת תשנ"ח) וקרוב  לודאי שגם לא בעתיד הנראה לעין. יהיה זה לכן יומרני מדי לנסות  ולסכם תקופה המושפעת כה עמוקות מאירועים, שאולי ניתן לראות  את תחילתם אך לבטח לא לחזות את סופם

השפעת המהפכה העולמית לא פסחה על איזורנו. בלעדיה לא היתה  קמה קואליציית מלחמת המפרץ בהנהגתה של ארה"ב, וקשה  להניח שהמלחמה עצמה היתה מתחוללת כפי שהתחוללה. גם ועידת  מדריד והתהליך שבא בעקבותיה לא היו מתקיימים בצורתם  ובעיתויים. גם קשה להניח, שהליך אוסלו היה יכול לקרום עור  וגידים ללא ההתפתחויות שחלו במדינות ערב ובאש"ף בעקבות  התפוררותה של בריה"מ ושתי מלחמות המפרץ

בתנאים אלה, ובהעדר תיעוד מוסמך מעבר לדיווחי עיתונות, יהיה  זה יומרני לנסות לסכם כבר כעת את יחסי ארה"ב-ישראל בתקופת  ממשל בוש ובכהונתו הראשונה של ממשל קלינטון, ממשלים אשר  ניסו להתמודד עם מצב חדש ועם יחסי כוחות עולמיים שעדיין  רחוקים מלהתייצב. אך כן ניתן להעז ולנסות להצביע על מספר  אלמנטים שהינחו ומנחים את יחסי שתי המדינות

היריעה צרה מכדי להרחיב על השורשים ההיסטוריים, הדתיים,  התרבותיים והדמוגרפיים, שהם ביסוד התייחסותה של ארה"ב  לישראל. אך ללא הבנתם של אלמנטים אלה אין הסבר הגיוני  לאותם יחסים מיוחדים שהתפתחו במשך השנים בין שתי  המדינות

כך, למשל, ללא זיכרון השואה לא היה היחס האמריקני לישראל  יכול להיות כפי שהוא, כפי שגם ללא הזדהותה של יהדות ארה"ב  עם ישראל, והתייחסותם של ממשלי ארה"ב למדינה הקטנה  והמרוחקת היתה מן ההכרח שונה מזו שאנו עדים לה. אך אותם  אלמנטים, שהם בבסיסם מוסריים, מאלצים את ארה"ב גם לצדד  בזכויות הערביות והפלסטיניות

מבחינה מעשית פירוש הדבר היה, שביסוד גישתה של ארה"ב  לסכסוך הערבי-ישראלי עמדה מעבר ליחסה לישראל גם ההכרה,  שהרולד סאונדרס, לשעבר עוזר מזכיר המדינה למזרח התיכון, נתן  לה פעם ביטוי כאשר כתב בין השאר: "מאז הצהרת בלפור כל  הצהרה בינלאומית לגבי עקרונות הבעיה הפלסטינית ( The  ) היתה מבוססת על ההנחה, כי מדינה יהודית Palestinian Queation תוכל לקום ולהתקיים רק אם זכויותיהם של התושבים הערביים  יכובדו". מעבר לתמיכה עקבית בקיום מדינה יהודית, עיקרון זה  היה ביסוד כמעט כל צעדיה של ארה"ב בסכסוך – דהיינו הצורך  למצוא דרך כלשהי לפשר בין תביעותיה המוצדקות של ישראל  לחיות בשלום וביטחון ובין תביעותיה של  האוכלוסייה הערבית לזכויותיה הלגיטימיות, הכוללות לפי  ההשקפה האמריקנית העקרונית את זכות ההגדרה העצמית

למרות שהמדיניות היום-יומית האמריקנית הוכתבה ברוב  המקרים על ידי האירועים באיזור עצמו ולרוב גם על ידי  אינטרסים עצמאיים – ובמיוחד על ידי אלה שנבעו מהמלחמה  הקרה – הרי בסופו של דבר האילוץ הפנימי להכיר בצדקתם של  שני הצדדים הכתיב לדיפלומטיה האמריקנית את הצורך לנסות  לסייע לצדדים היריבים לפלס לעצמם דרך לדו-קיום. ארה"ב היתה  מוכנה להשלים עם כל פתרון שהצדדים יוכלו להסכים עליו, אך  נכונות זו מותנית לדעתה בהסכמה בין הצדדים ואיננה כוללת  השלמה לאורך זמן עם צעדים חד-צדדיים. את הסיבה לכך אין  לחפש במניעים מוסריים או אידיאולוגיים, אלא בחשש כי צעדים  חד-צדדיים מצד כלשהו יכולים להוביל להנצחת הסכסוך ולא  ליישובו

מאז ימי טרומן נעה גישתה המעשית של ארה"ב לישראל כמעט  בהתמדה בין שתי עמדות

העמדה הראשונה, שעד לשנים האחרונות היתה בעיקר נחלתם של  מחלקת המדינה והמימסד הביטחוני האמריקני, גרסה כי על מנת  לסייע לצדדים למצוא אתה דרך למודוס ויוונדי חייבת מדיניותה  של ארה"ב לשמור בהקפדה על איזון ביחסיה עם כל הצדדים, ללא  תמיכה נמרצת מדי באחד מהם. לעומתה, הגישה השנייה צידדה  בתפיסה, ולפיה חיזוק עוצמתה של ישראל יביא את הצד הערבי,  פלסטינים ומדינות ערב, להכיר לא רק בעובדת קיומה של ישראל  ולכיבוד זכויותיה וריבונותה אלא גם להכרה, שלאור עוצמתה של  ישראל ותמיכת ארה"ב בה אין דרך אחרת שתאפשר להם להגיע  להסדר קביל מבחינתם – אלא בהידברות ובהסכמה עם ישראל

לדעת רבים בארה"ב התהליך שהחל עם חוזה השלום המצרי, דרך  ועידת מדריד, הסכם אוסלו והשלום עם ירדן הצדיק גישה זו,  שמשך השנים – ובהדרגה – מצאה לה תומכים בממסד המדיני-  ביטחוני ובמיוחד מאז עיצובה, ניסוחה ותרגומה לשפת מעשה על  ידי הנרי קיסינג'ר

יחד עם זאת, יש לזכור כי גם בעיני תומכיה בוושינגטון מוצדקת  מדיניות זו כל עוד היא מובילה להתקדמות לקראת הסדר שלום

חיזוקה של ישראל ותמיכה בה מותנית מבחינת ארה"ב בתקווה כי  בכך ניתן יהיה לקדם את ההסדר בין הצדדים. מכאן, שגם הסיוע  שהיא מושיטה לישראל, למצרים ולפלסטינים הוא אמצעי ולא רק  מטרה לשמה, והוא מותנה במידה רבה בנכונות הצדדים להתקדם  לקראת הסדר כולל

מדיניות אמריקנית זו מבוססת על הנחת יסוד, ולפיה ישראל היא  שותפה מלאה לשאיפה להגיע להסדר שלום המבוסס על הסכמה עם  הצד הערבי. מכאן, שלדעת ארה"ב היא אינה יכולה להיות שותפה  לשאיפה השוללת פשרה טריטוריאלית והסוטה מעקרונות החלטת  מועצת הביטחון 242 – דהיינו, "שטחים תמורת שלום" – שהם  בבסיסה של מדיניותה מאז מלחמת ששת הימים

בין מרכיביה החשובים של מדיניות זו היתה ועודנה נכונותה של  ארה"ב לסייע לישראל בשמירת יכולתה להגן על עצמה ולהרתיע  תוקפנות אפשרית, תוך שיתוף פעולה בין הכוחות המזוינים ובין  המימסדים הביטחוניים של שתי המדינות. אך על אף נטייה  ישראלית להדגיש כי ישראל היא "נכס אסטרטגי" עבור ארה"ב,  ולמרות שגם לארה"ב צמחו יתרונות ביטחונים משיתוף פעולה עם  ישראל, היה ונשאר גם הסיוע הביטחוני, כלי עזר במדיניותה  הכוללת של ארה"ב להשגת הסדר מתקבל על הדעת של הסכסוך  הערבי-ישראלי. מבחינת של וושינגטון "הנכס האסטרטגי" המקווה  הוא השגת יציבות איזורית. ברור שגם בהקשר זה לא שררה תמיד  תמימות דעים בין ישראל לארה"ב, וקרה לא פעם שארה"ב  השתמשה בתלותה של ישראל בסיוע הביטחוני כדי להביא  להגמשת עמדותיהן של ממשלות ישראל, וזאת על אף התנגדות, הן  של חלקים לא מבוטלים בקונגרס והן בישראל, לצעדים שננקטו על  ידי הממשלים השונים

בכל דיון בתפיסת ארה"ב את תפקידה כגורם כמעט יחיד המסוגל  לסייע בגישור הפערים שבין הצדדים לא ניתן לפסוח על גישתה  לבעיית ירושלים. כזכור, עוד מאז 1947 צידדה ארה"ב בפתרון  נפרד של בעיית העיר. במשך השנים ולאור העובדות שנוצרו,  תחילה על ידי חלוקת העיר ומאז 1967 על ידי החלת החוק  הישראלי על כל העיר, נאלצה ארה"ב לזנוח את הפתרון שהועדף  על ידה – ועל ידי רוב אומות העולם – הפיכת העיר ל"גוף נפרד"  ) בממשל בינלאומי

corpus separatum) אך על אף זאת רצוי לזכור, כי ארה"ב מעולם לא הכירה בסיפוחה  של העיר הערבית לירדן ולא בסיפוחה אחר כך לישראל. על אף  הכרזות של כמעט כל מועמד לנשיאות על נכונותו העקרונית  להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים ולמרות החלטות הקונגרס,  אין להניח שגישתה העקרונית של ארה"ב בעניין ההכרה בירושלים  כבירת ישראל תשתנה ללא הסכמה פלסטינית-ישראלית, הסכמה  שלדעתה חייבת לזכות בגיבוי נוצרי ומוסלמי רחב עד כמה שניתן

ההכרה בעניין הנוצרי והמוסלמי, בנוסף ליהודי, בגורלה של  ירושלים היא מרכיב מרכזי בגישתה של ארה"ב לבעיה. בהעדר  פתרון מוסכם, אין ספק רב שבתקופה שבה הפכה הרדיקליזציה  הדתית המוסלמית גם עבור ארה"ב לבעיה מדינית וביטחונית, היא  היתה מעדיפה הימנעות מכל התנצחות פומבית ומפעולות חד-  צדדיות של צד כלשהו במרחבה העירוני של ירושלים, פעולות  העלולות להתפרש על ידי אחד הצדדים כניסיון ליצירת עובדות  בלתי הפיכות

יש לזכור את השינויים הדמוגרפיים שחלו בארה"ב בחמישים  השנים האחרונות. אם ב1948 – היתה אוכלוסיית ארה"ב ברובה  ממוצא אירופי ובעלת זיקה היסטורית, תרבותית ודתית לארצות  המוצא האירופיות, הרי שבחמשת העשורים האחרונים גדלו באופן  משמעותי אותם חלקים של האוכלוסייה האמריקנית שמוצאם הוא  אפרו-אמריקני, היספני ואסיאני. זיקתן ההיסטורית, התרבותית  והדתית של אוכלוסיות אלה שונה מאלה שממוצא אירופי. חל גם  שינוי בהרכב הדתי של אוכלוסיית ארה"ב. כיום, למשל, נמצאים  כנראה קרוב לעשרה מיליון מוסלמים ברחבי ארה"ב, ויש הטוענים  כי האיסלאם – פרט למורמונים – היא הדת עם הגידול המהיר  ביותר בין הדתות האמריקניות

בתנאים אלה חייבים להניח, כי ממשל אמריקני עתידי ייאלץ  להתחשב בדעתן של אוכלוסיות אלה במידה לא פחותה מאשר  דעתם של יהודי ארה"ב, במיוחד כאשר הדברים יגיעו להכרעות  לגבי סוגיה כה רגשית כמו ירושלים

ההתחשבות בזיקת יהדות ארה"ב לישראל היתה וממשיכה להיות  ניכרת בגישתם של אמצעי התקשורת האמריקניים לבעיות איזורנו,  ומכאן גם בהתייחסותם לישראל של חלקים משמעותיים בדעת  הקהל הכללית. התחשבות זו היתה וממשיכה להיות מבוססת על  ההנחה, שיהדות ארה"ב ברובה מאוחדת בזיקתה לישראל, ועל  התפיסה, שהאינטרסים הבסיסיים של ישראל אינם נוגדים את  אלה של ארה"ב. אם ביום מן הימים הנחות אלה לא ישקפו עוד  מציאות חיה, תהיה לכך השפעה על התייחסותם לישראל של  ממשלים אמריקניים עתידיים. אין צורך לפרט כאן, כי לא רק  פרישות כמו פולארד או סוגיית "מיהו יהודי" השפיעו על יחסים  אלה, אלא שגם פגיעות בזכויות אדם, אי-התקדמות בתהליך  השלום וכיו"ב לא חיזקו את זיקתם של חלקים של יהדות ארה"ב  לישראל. באותה מידה, למשל הקפדה ישראלית על טוהר מערכת  המשפט ועל המשפט הדמוקרטי, הישגים תרבותיים ומדעיים,  קליטת עלייה וחתירה מתמדת להסדרי שלום הגבירו ומגבירים את  נכונותם של רבים מבין יהודי ארה"ב לתת ביטוי לא רק כספי אלא  גם פוליטי לזיקתם לישראל

לא ניתן לסיים דיון ביחסי שתי המדינות בלי לאזכר את ההקשר  האיזורי הכללי, שתמיד השפיע על מדיניותה של ארה"ב כלפי  ישראל. אין עוררין היום, שעבור ארה"ב המזרח התיכון מהווה  זירה בעלת חשיבות כלכלית וביטחונית ולכן גם מדינית. צורכי  האנרגיה של העולם המתועש, הקשורים קשר בל יינתק בכלכלה  האמריקנית, הם מטבע הדברים בלב עניינה של ארה"ב באיזור

כפי שהוכח בשתי מלחמות המפרץ, שמירה וטיפוח של קשריה עם  המדינות המפיקות נפט ובמיוחד עם סעודיה היו וממשיכים להיות  אינטרס לאומי אמריקני. לכן ארה"ב תפעל לשמירת יציבות סבירה  במפרץ, גם אם הדבר שוב ידרוש השקעות ניכרות. בעיות איראן  ועיראק ממשיכות להעסיק את המדיניות האמריקנית. יותר ויותר  יעסיקו גם הבעיות של אסיה התיכונה, על אוצרות האנרגיה שבהן  את וושינגטון, בעיות שאף הן קשורות באלה של המזרח התיכון

מכל הבחינות האלה ורבות אחרות, כמו למשל יציבותן של תורכיה  ומצרים, חייבת מדיניותה של ארה"ב גם בעתיד לשקוד על יחסיה  עם רוב מדינות ערב ובראש וראשונה, מעבר לסעודיה, עם מצרים,  המדינה הערבית הגדולה והחשובה ביותר

גם מבלי לפרט כאן את כל האילוצים המזרח תיכוניים המשפיעים  על מדיניותה של ארה"ב באיזורנו ובאגן הים התיכון, ברור למדי,  שהתקדמות לקראת פתרון כולל של הסכסוך הערבי-ישראלי היא  אינטרס אמריקני מובהק. מבחינה אמריקנית אי-היציבות הטמונה  בהמשך המצב הנוכחי ביחסי ישראל-סוריה ולבנון וביחסים עם  הפלסטינים היא אבן נגף בחיפושיה של ארה"ב ובעלות בריתה אחר  יציבות איזורית, שרק היא תוכל להבטיח שמירה על האינטרסים  באיזור הנראים לארה"ב כחיוניים

לסיכום אני מעיז לקבוע, כי יחסי ארה"ב-ישראל מבחינה  אמריקנית הם אומנם חשובים, אך מבחינתה של ישראל הם אולי  "הנכס האסטרטגי" החשוב ביותר שיש לה. נכס זה מצריך טיפח  ושקידה בכל מישור ומישור, וללא התעלמות מהאינטרסים של  ארה"ב, שלא תמיד זהים לאלה של ישראל. גם כאשר קיימים  "יחסים מיוחדים" בין שתי המדינות טוב אולי לזכור את אותה  אימרה מפורסמת, שהושמעה לפני יותר ממאתיים שנה על ידי  נשיאה הראשון של ארה"ב, ג'ורג' וושינגטון, כאשר הוא בא לקבוע  את עקרונותיה של מדיניות החוץ האמריקנית: "האומה אשר מגלה  כלפי זולתה שנאה או חיבה תמידית נהפכת במידה לא קטנה לעבד

היא עבד לרגשות, יהיו אלה שנאה או חיבה, היכולות להסיט אותה  הן מחובותיה והן מהאינטרס שלה".

ביבליוגרפיה נבחרת

י' רבין, פנקס שירות, תל-אביב 1979.
א' רובינשטיין -דרכי שלום, תל-אביב תשנ"ב.