הליגה הערבית / חלק י"א: סיכומים
יחסן של מדינות ערב לליגה, מעמדן ועמדותיהן בתוכה
מאת: אשר גורן
מקור: הליגה הערבית 1954-1945, הוצאת ספרים עיינות, תשי"ד, 1954.
פתיחה
יחסן של המדינות-החברות לליגה, מייסודה ועד לכתיבת דברים אלה, לא היה אחיד ועקבי. חלו בו תנודות בהתאם לתמורות ביחסי הפנים והחוץ של מדינות הליגה, לחילופי העומדים ליד הגה השלטון ולהתפתחויות המצב הכללי.
בפרק זה ננסה לעמוד על קווי-היסוד המסתמנים ביחסה של כל מדינה ערבית לליגה, וכן על מעמדן ועמדותיהן בתוכה.
מצרים
במקום אחר צוינו ייחודה המשטרי והכלכלי של מצרים משאר מדינות ערב, ניתוקה המדיני מהן מראשית המאה שעברה ועד סמוך לייסוד הליגה, וכן העובדה שעניינה של מצרים בפאן- ערביות נתעורר במאוחר, בפרוס מלחמת-העולם השנייה. עם זאת, הרי הליגה הערבית הינה במידה מכרעת יציר-כפיה של מצרים. היא נוסדה בקהיר ביוזמתם הישירה של שליטי מצרים, והותאמה בקוויה היסודיים לאינטרסים שלהם.
בימי פארוק קבעו את יחסה של מצרים לליגה שני הגורמים העיקריים שמשלו במדינה: המלך והוופד. שני גורמים אלה התעלמו מן הנטיות של מיעוט יחסנים בעלי השפעה בכלכלה, אשר העדיפו הבנה עם מעצמות המערב על טיפוח מעמדה של מצרים בעולם הערבי, ועל התערבותה הפעילה בענייניו. דווקא הניגוד וההתחרות בין פארוק לוופד הגבירו את עניינה של מצרים בליגה, ואת מגמתה הפאן-ערבית. חלקו של המלך בייסוד הליגה ובחיזוקה לא נפל מזה של אנ-נחאס פחה, מנהיג הוופד, אם כי היה ישיר וגלוי פחות ממנו. המלך עמד מאחורי מאמציו של עזאם; פארוק, הוא שהניע אישית את איבן סעוד להצטרף לליגה. הוא שכינס ב- 1946.5.29-28 את שליטי ערב באחוזתו אנשאץ, ופעל על-ידי כך לחיזוק הליגה. הוא שעודד מדי פעם את הליגה בהכרזותיו. תמיכת פארוק בליגה נבעה, במידה מכרעת, מיצרו שהשיאו להיות השליט הערבי הראשון במעלה.
עניינה של מצרים בליגה, בימי פארוק, נבע בראש וראשונה מן הרצון להשתמש בה כמכשיר לפרישת ההשפעה המצרית על מדינות ערב, ולרתימתן לקווי המדיניות המצרית. שליטי מצרים לא היו מעוניינים בהתפשטות טריטוריאלית על חשבון מדינות הליגה, אלא בהגמוניה על העולם הערבי, במניעת התגברותם של כוחות יריבים בתוכו, ובפעולה נגד זעזועים פנימיים והפיכת משטרים במדינות ערב, במידה שיהיו עלולים לפגוע במעמדה והשפעתה של מצרים. תכנית-המינימום המצרית הייתה: שמירה על יחסי-הכוחות הקיימים. יחסה של מצרים הפארוקית לליגה הושפע מאוד משיקולי-כבוד.
היא הייתה מעוניינת בליגה כל עוד תפסה בה את המקום הראשון, קבעה בה את הקו והופיעה כמנהיגת העולם הערבי. היא לא הייתה מוכנה להשתתף בליגה כגורם שני בחשיבות בתוכה. מצרים הפארוקית, במלחמתה על מעמדה בליגה, נקטה לפעמים עמדה קיצונית ועקשנית, כגון בשאלת סיפוח ארץ-ישראל המזרחית לעבר-הירדן. לפעמים ידעה לוותר ולהתפשר, אך לפעמים שיתקה את פעילות הליגה, כשלא הצלחה לכוונה באפיק הרצוי לה.
מצרים של פארוק הייתה מעוניינת בכך, שהליגה תקיף מקסימום של מדינות ערביות, ותתנהל על בסיס של גמישות יתירה ואי- התערבות בעניינים הפנימיים של המדינות-החברות. המצרים, בימי פארוק, תמכו אך מעט בחיזוק סמכויותיה של הליגה ובמתן יתר-תוקף להחלטותיה.
בדרך כלל גילו המצרים בליגה גישה מדינית מעשית, אחראית וזהירה יותר מאשר כמה מדינות ערביות אחרות. על אף עניינה של מצרים בליגה ורצונה לנצלה למטרותיה המדיניות, היא לא גילתה נכונות לוויתורים ולקורבנות ממשיים למען האחדות הערבית. היא לא הרשתה לליגה להתערב בענייניה ולהשפיע על עמדותיה. היא ביקשה את תמיכת הליגה נגד בריטניה, אך לא התירה לה לדון לגופם של היחסים האנגליים-מצריים ולחות דעה עליהם. פעמים מספר פעלו המצרים על דעת עצמם, בלי להימלך תחילה בליגה, בשאלות חיוניות, כגון: קוריאה ופיקוד המזרח התיכון.
ביחסה של מצרים הפארוקית לליגה ניכרו התנודות הבאות: עד למלחמת ארץ-ישראל גילו המצרים יוזמה ופעילות מרובות.
התבוסה בארץ-ישראל החלישה את התעניינותם בליגה, ועודדה את החוגים שהתנגדו להתחייבויות כלפי העולם הערבי. אחרי הסכם שביתת הנשק המצרי-ישראלי החל להסתמן מפנה חיובי בעמדת מצרים לליגה. אח"כ, ברבע השלישי של 1949, שוב הסתייגה ממנה, עד שגדלו הסיכויים לאיחוד סוריה – עיראק, ואז שוב גברה ההתעניינות המצרית בליגה, בייחוד לאחר עליית הוופד לשלטון בינואר 1950. עם החרפת היחסים האנגליים-מצריים, בסתיו 1951, והדחת ממשלת הוופד מן השלטון ניכרה הסתייגות בעמדת מצרים כלפי הליגה, והממשלות שנתמנו על-ידי פארוק לא גילו עניין בכינוס מועצתה וועדתה המדינית. עם זאת התנגדה מצרים הפארוקית תמיד, אפילו בתקופות המשבר הגדולות ביותר שעברו על הליגה, לפירוקו של מוסד זה. מאז ייסוד הליגה ועד להדחת פארוק היו קיימות במצרים המסורת והאינרציה הפאן- ערביות, אף כי לפעמים במצב רדום.
משטר ההפיכה לא חולל תמורה מהותית ובולטת בעמדתה של מצרים כלפי הליגה. כפארוק, ראה גם משטר הפיכה בליגה מכשיר חשוב (אך לא החשוב ביותר) למדיניות-החוץ המצרית, בייחוד למניעת הסדרים בין שאר מדינות ערב לבין המערב, כל עוד לא הושג הסדר מצרי-מערבי. גם ראשי ההפיכה התחשבו בכוחה של דעת-הקהל הפאן-ערבית. עם זאת העדיפו גם הם את האינטרס המצרי, ולא גילו כל נכונות להקריבו למען האינטרס הכל-ערבי. הם לא נמנעו, כשהיה כדאי להם הדבר, מצעדים נפרדים, בלי להימלך בשאר מדינות הליגה (דווקא מצרים התחשבה בליגה פחות משעשו זאת מדינות ערביות אחרות).
ביחסי משטר-ההפיכה עם הליגה ניכרו התנודות הבאות:
בחודשים הראשונים לאחר ההפיכה -חוסר יוזמה; בספטמבר 1952 – נתינת יד לכינוס מושב הליגה, שהוציאה מתקופה ממושכת של קיפאון; בראשית נובמבר 1952 – התייצבות בראש המסע נגד השילומים הגרמניים לישראל ושאר גילויים פאן-ערביים; בשליש הראשון של 1953 – הזנחת החזית הכל-ערבית ושבירת המסע נגד השילומים, מתוך אינטרס אנוכי ובלי להתחשב בשאר מדינות ערב; באפריל-מאי 1953 – צעדים מספר להחזרת ההשפעה המצרית על שאר מדינות ערב, לאחר שאלו הפגינו רוגז על מצרים ואי-תלות ממנה. מאוגוסט 1953 עד פברואר 1954 – מאמצים נוספים לטיפוח ההשפעה המצרית במדינות ערב, על-ידי העלאת המתח הכל-ערבי, ערנות למתרחש בארצות ערב שבאסיה, דיבורים על הצורך לחזק את סמכות הליגה (אם כי ב- 10.2.54 מסרה סוכנות-ידיעות ערבית, כי מצרים, היחידה מכל מדינות ערב, הסתייגה מהסכם החסינות הכל-ערבי ביחס לפקידות הליגה, וזאת משום שהמצרים דרשו, שהפקידים המצריים במזכירות הליגה יהיו כפופים לתחיקה המצרית בענייני כספים) ולייעל את שיטותיה ואת מנגנונה. זעזועי המשטר במצרים (מ- 25.2.54 ועד לכתיבת דברים אלה – סוף מארס 1954) שיתקו את ענינה ואת יכולתה לפעול במרץ בליגה.
מצרים הייתה המדינה-החברה החשובה ביותר בליגה. מעמדה נתבסס על העובדה, שהיא המדינה הערבית העשירה, החזקה ורבת האוכלוסין ביותר (אוכלוסייתה עולה במספרה על אוכלוסי כל שאר מדינות הליגה ביחד), וכן על התנגדות שליטי סעודיה, סוריה ולבנון לעליית כוחם של ההאשמים. קהיר נקבעה, באמנת הליגה (סעיף י'), כמקום-מושבה הקבוע, אם כי מוסדותיה יכולים להתכנס בכל מקום אחר שיוחלט עליו. מתוך 20 מושביה הראשונים של מועצת הליגה, נתקיימו במצרים 13 במלואם, ועוד שנים בחלקם. המושב הראשון כונס ע"י ראש ממשלת מצרים, בהתאם לסעיף ט"ו של האמנה. בקהיר מתרכזים כל מוסדות הליגה, פרט למשרד המרכזי לפיקוח על החרם, שגם הוא פעל בחלק מן הזמן בקהיר. קהיר נקבעה בברית הביטחון הקיבוצי כמושב הוועדה הצבאית המתמדת. חברת-הקרקעות של הליגה (להצלת ערביותן של אדמות ארץ- ישראל) נרשמה כחברה מצרית, מושבה נקבע בקהיר ומבין עשרת מנהליה שבעה היו מצרים, בהם נשיא ההנהלה. מזכירה הכללי הראשון של הליגה היה מצרי, הוא הדין ביורשו.
עזאם עמד על משמר האינטרסים של ממשלתו, וניצל למענם את מעמדו וסמכויותיו בליגה ואת סמכויות-היתר שנטל לפעמים לעצמו. עבד-אל-ח'אלק חסונה נאמן לאינטרסים המצריים לא פחות מעזאם. אופייה של מזכירות הליגה, מבחינת הרכב חבר עובדיה וסדרי עבודתה, הוא מצרי במידה מכרעת. לפעמים אף פעלה המזכירות, שריבם מעובדיה הושאלו לה על-ידי משרד-החוץ המצרי, כסניף של אותו משרד.
פעמים מספר דיברה ממשלת מצרים עם גורמים בינלאומיים בשם כל מדינות הליגה (למשל, ההודעה למועצת הביטחון על הסכמת הערבים להפוגה הראשונה במלחמת ארץ-ישראל, או הופעת שר-החוץ המצרי לפני הוועדה המפשרת של או"ם בקהיר (14.4.50)). לא פעם הכריעה מצרים בקביעת עמדתה של הליגה כלפי בעיות שונות. בניגוד לרצונה לא אושרו קווי-פעולה ולא נתקבלו החלטות. פעמים מספר הביעה הליגה תמיכה מוחלטת במצרים, בסכסוכה עם בריטניה, אם כי תמיכה זו לא התבטאה בפעולות ממשיות. לפעמים לקחה מועצת הליגה את הפעילות המצרית בתחום מסוים כבסיס לפעילות פאן-ערבית (למשל, ההמלצה לבצע את החלטות הכינוס של ההסתדרות הרפואית המצרית המלכותית, שאחת מהן קבעה שיש לפעול להנהגת חקיקת הבריאות המצרית במדינות ערב). עם זאת נחלה מצרים בליגה כישלונות מספר בשאלות מכריעות. היא לא הצליחה לגרש את ירדן מן הליגה ביוני 1950, באשמת הפרת החלטת הליגה נגד הסיפוח. בשאלת קוריאה, ובכלל ביחס למעצמות המערב, לא הושגה עמדה ערבית אחידה. מדינות הליגה לא נקטו צעדים ממשיים נגד בריטניה עקב הסכסוך האנגלי-מצרי.
הכלל, על אף השפעתה המרובה בליגה לא הצליחה מצרים להשתלט עליה בפועל ממש, בייחוד בנוגע ליחסים עם המערב.
עיראק
יחסה של עיראק לליגה נבע תמיד מיחס הממשלה השלטת למצרים, והיה תלוי באופייה של ממשלה זו. היו בעיראק ממשלות נאמנות לחצר המלוכה, מן האסכולה של נורי אס-סעיד (ואלו היו הרוב),כן היו בה ממשלות שנקטו עמדות-ביניים והשלימו עם ההגמוניה המצרית בליגה; והיו ממשלות פרו-מצריות. חילופי הממשלות בעיראק גרמו, אפוא, תנודות ביחסה לליגה. לפעמים הייתה המתיחות גוברת, עד כדי משבר, ולפעמים הייתה מתרפה.
כאמור לעיל היו רוב הממשלות העיראקיות, מאז ייסוד הליגה, מבית מדרשו של נורי אס-סעיד, ומדיניותן שיקפה את עמדתה הרשמית של עיראק יותר ממדיניותן של אסכולות אחרות. האסכולה של נורי אס-סעיד שואפת להתפשטות עיראק מערבה, למוצא לים התיכון, לקשר מדיני הדוק עם סוריה, לבנון, ירדן וארץ-ישראל (בתנאי שתהיה כולה ערבית), כלומר: להגשמת תכנית "הסהר הפורה". אסכולה זו מתנגדת לרעיון שיווי-המשקל בין מדינות ערב, שעליו מושתתת הליגה. כן פועלת האסכולה הנידונה להבנה עם המעצמות האנגלוסכסיות.
במסגרת הקיימת של הליגה קלושים הסיכויים להגשמת שאיפות ההתרחבות העיראקיות ולהגמוניה עיראקית בעולם הערבי. אי-לכך נקטו ממשלות עיראק לעתים קרובות מדיניות חבלנית כלפי הליגה. מדיניותן החבלנית של רוב ממשלות עיראק כלפי הליגה התבטאה בדרכים שונות:
א) החל במושב הי"א של מועצת הליגה דרשו ממשלות עיראק פירוט מראש של הבעיות המדיניות הכלולות בסדר-יומו של כל מושב. הן היו מעכבות את כינוס המועצה והוועדה המדינית, כל עוד לא הוסכם על סדר-היום.
ב) סמכויותיהם של נציגי עיראק בליגה היו מוגבלות מאוד, וכל החלטה חשובה הייתה טעונה אישור הממשלה בבגדאד.
הנציגים היו נזהרים מאוד שלא לחייב את ממשלתם, והיו דורשים מדי פעם שהות כדי להימלך בה. כן התנגדו העיראקים להרחבת סמכויותיה של הוועדה המדינית.
ג) נציגי עיראק במוסדות הליגה היו טוענים לפעמים במרירות נגד מצרים, מנסים להכשיל ולהשמיץ החלטות ותכניות שהיא הייתה מעוניינת בהן, ומחפשים תואנות להתקיף את עמדת הרוב בליגה. משלא יכלו לחלוק על עקרונות היו נטפלים לפרטים ולשאלות-ביצוע ומתווכחים לשם ויכוח. למען הפלוגתא היו מציעים לפעמים תכניות-נגד לעומת תכניות- הרוב, וגורמים על-ידי כך להגדלת הבלבול והכשלת הביצוע.
ד) לפעמים ביקשו העיראקים להציק למצרים בליגה על-ידי קיצוניות פאן-ערבית טכסיסית, ביחוד בקשר לארץ-ישראל, והצעת צעדים מרחיקי לכת שהיה ברי להם, כי מצרים ושאר מדינות הליגה לא יוכלו להסכים להם.
ה) פעמים מספר הציעו העיראקים לשנות את אמנת הליגה ואת תקנונה הפנימי, במגמה לצמצום סמכויות המזכיר הכללי והגדלת השפעתה של כל מדינה-חברה על ניהול ענייני הליגה.ביחוד התקיפו את עזאם. אישים עיראקיים מרכזיים, וביחוד פאדל ג'מאלי שכיהן פעמים מספר כשר-חוץ, מתחו ביקורת חריפה ביותר על הליגה. ביוני 1950 החליט הסינאט העיראקי, כי הליגה נכשלה, נתגלתה כמכשיר בלתי-יעיל להגשמת המטרות שלשמן נוצרה, וכי יש לחלצה מן המשבר. באוגוסט 1952 קרא ציר עיראק בסוריה להחליף את הליגה בחבר- עמים ערבי. הוא חזר על קריאתו זו גם ביוני 1953, כשהיה שגריר ממשלתו בוושינגטון. תכנית ג'מאלי לאיחוד חלק ממדינות ערב (ינואר 1954) נועדה, למעשה, להפוך את הליגה על פיה.
ו) עיראק לא פרעה במשך שנים את חלקה בתקציב הליגה.
ז) עיראק עיכבה זמן רב את הצטרפותה לתכנית הביטחון הקיבוצי.
ח) ממשלות עיראקיות גילו לפעמים יחס חיובי למחשבות על גוש אזורי מוסלמי. בסוף חורף 1954 גילתה ממשלת עיראק אהדה לתכנית הציר אנקרה-קאראצ'י.
עם כל הנאמר לעיל נמנעו הממשלות העיראקיות, המתנגדות לליגה, מהגדשת הסאה בחיכוכיהן עמה, ולאחר כל משבר היו באים נסיגה עיראקית ונסיון להפיג את המתיחות ולרכך את היחסים. אותן הממשלות, שהתקיפו קשה את הליגה, היו מכריזות בהזדמנויות אחרות על נאמנותן לה ולאמנתה; היו מבססות את תכניותיהן להתפשטות על הרעיון הפאן-ערבי ועל סעיף ט' מאמנת הליגה, המרשה התקרבות יתר בין מדינות- חברות; היו טוענות שהן רוצות רק לתקן ולא להרוס.
השפעת הפאן-ערביות על הציבוריות העיראקית מנעה את ממשלות עיראק מלהמשיך במאבקן נגד הליגה עד הסוף, ומלפרוש ממנה. שליטי עיראק לא יכלו להרוס את הליגה, וגם לא יכלו להשאירה כולה בידי מצרים – על-ידי הפסקת גילויי יוזמה והסתלקות מן המערכה. הכלל, יחסי עיראק עם הליגה לא חרגו מעבר לתחומים מסוימים.
מצד אחד לא הושגה השלמה מלאה, לאורך ימים, עם ההגמוניה המצרית, ומצד שני לא הגיעו המשברים עד כדי פרישה מן הליגה וניתוק היחסים עם מצרים.
ירדן
ביחסה של עבר הירדןלליגה עלינו להבחין בין תקופות עבדאללה, טלאל וחוסיין בן טלאל.
אמנם, עבה"י השתתפה בייסוד הליגה, יחד עם שאר המדינות- החברות, אך עבדאללה לא ויתר מעולם על התכניות להרחבת שלטונו, שנתקלו תמיד בהתנגדותן של רוב מדינות הליגה. הן התנגדו לתכניות "סוריה רבתי", לסיפוח ארץ-ישראל המזרחית לעבר-הירדן, ולשלטון הירדני בירושלים העתיקה. כן גילו מדי פעם בפעם זלזול אישי בעבדאללה. בגלל זה הסתכסכה ירדן, בימי עבדאללה, עם הליגה יותר מאשר כל מדינה-חברה אחרת. הדברים הגיעו כמעט עד כדי גירושה מן הליגה.
עבדאללה היה מדינאי מעשי, ותמיכתו בפאן-ערביות הייתה מותנית במידה שרעיון זה יאפשר את הגשמת שאיפותיו. בליגה ראה גוף שנזקו מרובה מתועלתו. מדי פעם מסר הצהרות-ביטול על הליגה, ועוד באוקטובר 1945, כשלא עברה יותר מחצי שנה לייסודה, ציין המלך את נקודות-תורפתה, ואת היותה נטולת כוח- ביצוע. במארס 1947 הכריז, שהליגה אינה אלא כלי-משחק מצרי.
חוזה עבה"י-בריטניה מ- 15.3.48 אינו מזכיר בפירוש את התחייבויות עבה"י לפי אמנת הליגה, אם כי הוא מזכיר את מגילת או"ם. נציגי ירדן בליגה נקטו לפעמים טון תוקפני, וחיפשו הזדמנויות לבקר את עמדת הרוב ולהתנגד לה. לפעמים נקטה ירדן עמדה והופעה נפרדות בעניינים כל-ערביים, כגון: סירובה להופיע לפני ועדת או"ם לבעיית א"י (אונסקופ) בביירות, ביולי 1947, יחד עם שאר מדינות ערב; ניסיונות עבדאללה להסדר נפרד עם ישראל; חתירתו למען "סוריה רבתי"; עמדתו בעניין הפליטים הפלסטינים; הימנעות ירדן בימיו להצטרף לתכנית הביטחון הקיבוצי.
יחסי עבה"י עם הליגה הגיעו לשיא מתיחותם במארס 1950, משנתגלה נסיון עבדאללה להסכם נפרד עם ישראל; ואחר-כך במאי-יוני אותה שנה, משסיפחה עבה"י את א"י המזרחית אליה, על אף איסורה של הליגה. בענין השלום עם ישראל נכנעה עבה"י לליגה, אך בענין הסיפוח לא נסוגה ולא ויתרה, ואח"כ טושטש הסכסוך. יצוין שהליגה לא התאבלה על מות עבדאללה ולא שלחה נציג להלווייתו. אפילו בעת המתיחות הגדולה בין עבה"י לליגה, בימי עבדאללה, הכחישו דוברים ירדניים רשמיים בעקביות, כי ממשלתם אינה נאמנה לליגה. בעצם המשבר בענין הסיפוח הביע הפרלמנט הירדני את חרדתו להמשכת שיתוף-הפעולה הערבי במסגרת הליגה. אם כי הליגה התנגדה לשאיפות עבדאללה, חייב היה להתחשב בדעת-הקהל הפאן-ערבית ובעמדת האישים וראשי- הציבור בממלכתו, שהתנגדו לקרע מוחלט עם הליגה. מאידך יצוין שהרוב בליגה ביקש מאוד למנוע את הוצאת ירדן ממנה, וויתר למעשה בענין הסיפוח, אם כי לא זז מעמדתו הקיצונית בענין ההסכם עם ישראל.
בימי טלאל נמנעה ירדן מלסטות מעמדת הרוב בליגה, ומלהסתכסך עמו. ממשלת ירדן שיפרה את יחסיה עם סוריה וסעודיה ונתרחקה מעיראק.
בימי חוסיין בן טלאל גברה זיקת ירדן לליגה, במידה שהחריפו יחסי ירדן עם ישראל. מסוף אוגוסט 1953 החלה ירדן לדרוש מן הליגה עזרה כספית וצבאית נגד ישראל. בספטמבר 1953 המלצה הוועדה המדינית של הליגה על הענקת חצי מיליון דינר לירדן, ולאחר תקרית קיביה, באמצע אוקטובר 1953, נתכנסה הוועדה המדינית ברמת-עמון והמליצה על הגדלת ההענקה לירדן. ממשלת פוזי אל-מולקי הזעיקה את הליגה, בסוף 1953, נגד הצעת ישראל לוועידה עם ירדן לפי סעיף 12 של הסכם שביתת-הנשק הירדני- ישראל. התגברות המגמה הפאן-ערבית בירדן נתבטאה בעובדה, שמספר ועידות כל-ערביות נתכנסו ברבת-עמון, בעיקר ועידות בעלות אופי אנטי-ישראלי.
סוריה
סוריה שימשה מרכז לפאן-ערביות מראשית הופעתה של זו, ולהלכה דבקה פחות ממדינות ערביות אחרות בקיומה הנפרד. עוד לפני ייסוד הליגה דובר לפעמים בסוריה על "סוריה רבתי" ופדרציה כל-ערבית, אם כי לאו דווקא תחת שלטון האשמי.
בשיחות על ייסוד הליגה הציעו הסורים אחדות מקסימאלית, ומשנוסדה – הציעו בה מדי פעם בפעם הצעות להידוק הקשרים ולהקמת אחדות של ממש. בשם הרעיון הפאן-ערבי נמתחה בסוריה ביקורת חריפה על הליגה,(תוכניתו של נאזם קודסי, שהוגשה לליגה בינואר 1951, קבעה, כי "הליגה אכזבה את תקוות הערבים, הפריזה בהפגנות חיצוניות ובדיבורים והייתה עקרה מהישגים וממעשים". בתכנית נאמר, ש"הרוח השוררת בליגה אינה עולה בקנה אחד עם המציאות ועם רצונם הסוער של העמים, מאחר שהליגה לא הלכה בדרך הקונסטרוקטיבית בשום שטח, לא בהגנה, לא בכלכלה, לא בתרבות ולא בחברה. הפרט הערבי לא הרגיש במציאותה, כיוון שלא הבטיחה לו שום צורך מצרכיו ולא הפיחה בו שום תקווה להתפתחות ולהתקדמות"), אם כי אפילו היסודות הפרו-עיראקיים הכריזו אמונים לה וליסודותיה. ככל שהיו ממשלות סוריה רופפות יותר כן גילו יתר פעילות ויוזמה למען חיזוק האחדות הערבית. חולשתה של סוריה הייתה אחד המניעים לפאן-ערביותה היתירה, וליוזמתה בעניינים כל-ערביים.
שליטי סוריה, אשר התנגדו בדרך כלל לתכניות ההתפשטות ההאשמיות, ראו בליגה תריס בפני תכניות אלו.
רוב הממשלות הסוריות נטו יותר לצד מצרים, אם כי יראו להרגיז יתר על המידה את עיראק השכנה, וביקשו לשמור לעצמן חופש-פעולה ע"י תפקידי-תיווך ועמדת-ביניים.
ההפיכות הצבאיות הגבירו את ההתרוצצות בסוריה, אך הקו הפאן-ערבי הקיצוני נמשך גם תחת שלטון הרודנים, אם כי אלה הכניסו נעימה של גינוי דרכי העבר ודרישה לתיקונים. ב- 1953 היה שישכלי מבודד במידת-מה ביחסיו עם מדינות ערב, ועל אף סגנונו הפאן-ערבי התוקפני לא גילה יוזמה במסגרת הליגה הערבית. לאחר הדחת שישכלי (25.2.54) אמנם הייתה הליגה בשפל ועלו הסיכויים לאיחוד סוריה עם עיראק, אך בהצהרותיה הביעה הממשלה הסורית החדשה אמונים לליגה.
לבנון
הגורמים המכריעים ביחסה של לבנון לליגה הם:
א) הרכבה העדתי.
ב) מצבה בתוך העולם הערבי.
אשר להרכב האתני-עדתי, הרי קיים בלבנון מיעוט פאן-ערבי נלהב וחזק למדי, בעיקר מבין המוסלמים והנוצרים האורתודוכסים, החותר לקראת ביטול המחיצות בין לבנון לבין ארצות ערב, ביחוד סוריה (פאן-ערבי מתון היה ריאד אצ-צולח הסוני, שכיהן לא פעם אחת כראש ממשלת לבנון, עד שנרצח. כאמיל שמעון המארוני, נשיאה החדש של לבנון, מגלה עמדה פאן-ערבית מובהקת, אם כי אינו מוותר על עצמאות לבנון).
לעומת מיעוט פאן-ערבי זה נמצא מחנה, המורכב בעיקר ממארונים, החושש מאוד פן תיבלע לבנון בים המוסלמי-ערבי המקיף אותה, ותאבד את צביונה המיוחד. חוגים בדלניים אלה, הקשורים בתרבות צרפת, רוצים למנוע השתלטות פאן-ערבית אפילו בתחום התרבות. לכן עוררו השיחות לקראת ייסוד הליגה דאגה רבה והתנגדות בלבנון, והפטריארך המארוני הביע את חששותיו. הם חששו שעומדים להקים קונפדראציה או פדראציה כל-ערבית, ושהליגה אינה אלא שלב ראשון לקשר הדוק יותר. כדי לשכך חששות אלו נכלל בפרוטוקול אלכסנדריה נספח מיוחד על כיבוד עצמאות לבנון וריבונותה בגבולותיה הקיימים. יותר מכן הבטיחה אמנת הליגה את ריבונות המדינות-החברות ואת עצמאותן. בכל זאת עומדים החוגים האנטי-פאן-ערביים על המשמר, ומתריעים על כל פעולה של הליגה העלולה לצמצם את עצמאות מדינתם, לכן הירבו לתקוף את עזאם ולדרוש את צמצום סמכויותיו. משום כך טענו שהליגה אינה גוף משפטי ואינה מוסמכת לחייב את מדינות ערב בניגוד לרצונן. בטענם נגד הרחבת סמכויות הליגה הסתמכו על אמנתה והכריזו, שהם רוצים בכל לב בשיתוף פעולה בין המדינות-החברות, אך לא ביותר מזה.
בהשפעת הגורמים הלבנוניים, המתנגדים לפאן-ערביות, עמדו נציגי לבנון בליגה, מראשית שיחות-הייסוד ואילך, על הבטחת הריבונות והעצמאות המלאות של המדינות-החברות, התנגדו לכל תוספת-סמכויות לליגה וכן לתכניות האחדות, והדגישו כלפי חוגי הציבור בארצם, שהם שומרים על חופש החלטה ופעולה מלא בתוך הליגה. למשל, כתגובה על תכניתו שם נאזם אל-קודסי הסורי, לפדרציה כל-ערבית, הכריז ראש ממשלת לבנון (פברואר 1951) על התנגדות מדינתו לכל תכנית שתצמצם את ריבונותה. כן השתדלה ממשלת לבנון בליגה להימנע במידת האפשר מהתחייבויות ממשיות יתירות, צבאיות וכספיות. לכן הושהה כל- כך אישור ביה"נ הלבנוני לברית הביטחון הקיבוצי.
עם זאת ראו שליטי לבנון את הליגה כרע במיעוטו, כתריס בפני תכניות לאחדות ערבית ממשית, כמכשיר לקיום שיווי-המשקל המדיני ויחסי-הכוחות הנוכחיים בעולם הערבי, ולמניעת התגבשותם של גושים עוינים בתוכו. יתר על כן, לבנון הייתה מעוניינת להפעיל את הליגה להגברת שיתוף-הפעולה הכלכלי ולביטול הגבלות המטבע, המסחר והתעבורה בין ארצות ערב.
את קיומם הנפרד השתדלו שליטי לבנון להבטיח ע"י הפגנות- נאמנות מילוליות למטרות הליגה, ע"י גילוי יוזמה כל-ערבית, ע"י להטי-התאזנות וע"י מגמה לנייטראליות בין הכוחות המנוגדים בליגה ומאמצי-תיווך במקרי-סכסוך בין המדינות-החברות.
בייחוד השתדל ריאד אצ-צולח, הפאן-ערבי ובעל הקשרים האישיים עם מנהיגי ערב, להרים את קרן לבנון בליגה ע"י מאמציו לתיווך. גם כמיל שמעון משקיע מאמצים גדולים בניהול מדיניות פעילה בזירה הבין-ערבית.
מתוך התנגדות לתכניות ההאשמיות העדיפה לבנון בדרך כלל, אך לא בעקביות, את הקו המצרי בליגה, שהיה מעוניין לקיימה על יסודותיה הנוכחיים. תחת שלטונו של שמעון נתהדקו יחסי לבנון עם עיראק יותר מאשר עם מצרים. לאחר הדחת שישכלי נמנעו שליטי לבנון, מתוך חולשה, מגילוי התנגדות לתכנית האיחוד העיראקית. בשאלת היחסים עם המעצמות נטתה לבנון להבנה עם המערב, אך בשל חולשתה לא העיזה לגלות יוזמה יתירה בכיוון זה.
חולשתה של לבנון אילצה אותה להסתפק במעמד של מדינה- גרורה בליגה, על אף מאמציה לגילוי יוזמה. עם זאת נועד לה לפעמים, כארץ נוצרית למחצה, התפקיד להיות דוברת הליגה באו"ם, בארה"ב וכלפיה עולם הנוצרי בכלל.
סעודיה
סעודיה רחוקה ותלושה לא מעט מן העולם הערבי. מבחינה רעיונית דגל איבן סעוד באסלאם הוהאבי יותר מאשר בערביות (ערב ייסוד הליגה הכריז סעוד, יורש-העצר דאז, כי האחדות הערבית צריכה להתבסס על הקוראן). על מושל סעודיה לא פעל לחצה של דעת-קהל כל-ערבית לאומנית בארצו, אם כי התחשב במידת-מה בדעת-הקהל הערבית מחוץ לסעודיה.
איבן סעוד לא נזדרז להצטרף לשיחות על ייסוד הליגה, ולא שלח אליהן את אחד מבניו או שריו, אלא את עוזר שר-החוץ, שסמכויותיו הוגבלו מאוד. נציגו של איבן סעוד נקט הסתייגות יתירה. על פרוטוקול אלכסנדריה חתמו הסעודים לא יחד עם הרוב באלכסנדריה ב- 7.10.44, אלא ב- 21.1.45, לאחר התערבותו האישית של מלך מצרים. פארוק אף ביקר לשם כך אצל איבן סעוד בחג'אז, בינואר 1945.
גם אחרי ייסוד הליגה נקטו הסעודים, יותר משאר חברי הליגה, זהירות ומעשיות יתירות, הסתייגות, הימנעות מהתחייבויות ומקורבנות ועמידה על מלוא חופש-פעולתם. סמכות נציגיהם הייתה מוגבלת, והם לא פעלו בלי הוראות מפורשות. עם הרוב הלכו בעיקר במקרים שלא נדרשה פעולת ממשית, קרבן ניכר, או כדי למנוע פרישה בולטת מן הכלל.
יחד עם זאת ראה איבן סעוד בליגה מכשיר לריסון מגמות- ההתפשטות ההאשמיות, ולקיום שיווי-המשקל הנוכחי בעולם הערבי. משום כך נתקרב איבן סעוד לפארוק ולשליטי סוריה, מצא לו ידידים בלבנון, ואחרי מות המלך עבדאללה התידד עם טלאל.
משעלה למלוכה (9.11.53) סעוד, הפגין תמיכה מוצהרת בפאן- ערביות ובליגה, טיפח קשרים עם ירדן ועם מצרים וגילה יוזמה נגד תכניתה איחוד העיראקית.
תימן
תימן רחוקה ותלושה מן העולם הערבי, ואדישה למדי כלפיו. כמו בסעודיה נחרץ בה הכול ע"י השליט, ואין לחץ ממשי של דעת- קהל לאומנית, אם כי יש התחשבות מסוימת בהלכי-הרוח הרווחים בארצות ערב.
האימאם של תימן, כמו איבן סעוד, הסתייג מן השיחות על ייסוד הליגה, לא שלח אליהן אחד מבניו ושריו או אישיות מרכזית אחרת, מנע מנציגו סמכויות ואישר את פרוטוקול אלכסנדריה רק ב- 1.2.45, ואת אמנת הליגה רק ביולי אותה שנה.
גם אח"כ נטתה תימן להסתייג ולשמור בקנאות על ריבונותה המלאה וחופש-פעולתה.
בדרך כלל נגררה תימן בליגה אחרי מצרים-סעודיה, אך קיימה קשרים גם עם ההאשמים.
תמיכת המלך עבדאללה הירדני באימאם אחמד, נגד רוצחי אביו, יצרה אצל האימאם אהדה מסוימת לירדן.
סיכום
יוזמת הליגה והרוח החיה שבה הייתה מצרים. עיראק, עבה"י, לבנון, סעודיה ותימן נצטרפו לליגה תוך נטיה להסתייגות. סוריה שאפה לקשרים הדוקים יותר בין מדינות ערב מאלה שהושגו במסגרת הליגה.
רוב מדינות הליגה – וביחוד סעודיה, לבנון ותימן – ביקשו להימנע מהתחייבויות יתירות, מצמצום חופש-פעולתן ומוויתור על אינטרסיהן הממשיים. לעומת זאת העדיפו עיראק וירדן של עבדאללה אחדות הדוקה של חלק ממדינות ערב תחת שלטון האשמי על המסגרת הנוכחית הרחבה יותר והרופפת.
מצרים, סעודיה, סוריה ולבנון ראו בליגה מכשיר מועיל לביצור המצב הקיים, ולשמירת שיווי-המשקל הנוכחי בעולם הערבי; ואילו תכניות-ההתפשטות של עיראק ועבדאללה הופרעו על-ידי קיום הליגה. אילו הצליחו התכניות ההאשמיות היו עלולות להרחיק את מצרים ממעגל האחדות הערבית; ולכך התנגדו לא רק המצרים, כי אם גם גורמים רבי-השפעה בסוריה, בלבנון ואפילו בעיראק ובירדן גופן.
הליגה שימשה, אפוא, זירה למאבק בין שאיפות ההגמוניה המצרית ובין שאיפות-ההתרחבות ההאשמיות. שני קטביה של הליגה היו מצרים ועיראק, ואילו שאר המדינות היו שניות במעלה. בדרך כלל עמדה מצרים בראש, אם כי עד גבול ידוע.
במקרים מסוימים נאלצה לוותר, ולא באה על סיפוקה. סעודיה, סוריה, לבנון ותימן נגררו בדרך כלל, אך לא תמיד, אחר מצרים.
עם זאת גילו סוריה ולבנון לפעמים נטיות לעמדה ניטרלית, ביקשו להימנע מהרגזת עיראק השכנה יתר על המידה, ותיווכו במשברי הליגה. עיראק, ובימי עבדאללה גם ירדן, היוו את האופוזיציה בליגה. ירדן הייתה מבודדת לפעמים.
במזרח הערבי לא קם מרכז אחד השולט על כל מדינותיו, אלא נטושה התחרות בין מדינות השומרות על חופש פעולה ניכר.
המדינות הקטנות בליגה היו מעוניינות שלא יקופח חלקן בעבודתה, וראו בהשתתפותן בה מקור להרמת קרנן ולעלייתן בדרגה הבינלאומית. דבר זה הניען לפעמים לגילויי-יוזמה ולהשתתפות ערה.
אשר ליחסים עם ישראל נקטו סוריה ועיראק, ולאחרונה ירדן, את העמדה הקיצונית ביותר. ירדן שבימי עבדאללה הייתה למעשה המתונה ביותר בשאלה זו; מצרים, לבנון, סעודיה ותימן נגררו לעמדה עקרונית קיצונית יותר מכפי שהיו אולי מעוניינות בה. עמדה זאת לא עמדה לעתים קרובות במבחן המעשים.
מבחינת היחסים עם מעצמות המערב היו מצרים וסוריה, שעד להפיכות, הקיצוניות ביותר; ואילו עיראק, לבנון, ירדן וסעודיה נטו למתינות. בשעת כתיבת דברים אלה (מארס 1954) מופיעה עיראק כפרו-מערבית ביותר.
בשאלת ברית הביטחון הקיבוצי היו עיראק, ירדן, תימן ולבנון תחילה המסתייגות ביותר, ואילו סוריה ומצרים אישרו ראשונות את התכנית בבתי-הנבחרים שלהן. ב- 1953 עמדו לבנון של כמיל שמעון ועיראק בראש המאיצים להפעלת הברית.
מדינות הליגה לא היו מעוניינות בהחרפת משבריה הפנימיים מעבר לתחום מסוים ובהתפרקותה, וזאת הן מפני שהיה קיומה משום תועלת לרובן, והן בגלל כוחו של הרעיון הפאן-ערבי בהן.
מקורות-כוח, הישגים
מקור-כוחה של הליגה הוא מוסרי בעיקרו, ונובע מהשפעת הרעיון הפאן-ערבי על דעת-הקהל בארצותיה. שום גורם ערבי בעל משקל לא העיז להתכחש במפורש לרעיון זה, הדוגל בריבונות, אחדות ועוצמה לארצות ערב, ובסילוק ההשפעות הזרות. אפילו השליטים והחוגים שלא האמינו בפאן-ערביות, השתמשו בה כאיצטלה לשאיפותיהם המיוחדות. השאיפה הכללית, העיונית והרגשית, לאחדות ולליכוד הייתה כה חזקה בארצות ערב, עד כי אפילו מרבית מבקרי הליגה ומגניה בארצות אלו לא טענו נגד הרעיון שבשמו הוקמה; הם האשימוה, שלא הייתה מסוגלת להגשים רעיון זה, ושפעלה מעט מאוד למענו. הם דרשו צעדים ממשיים לביצוע השאיפות הפאן-ערביות הלכה למעשה.
מה היו הישגי הליגה?
א. היא טיפחה את תודעת הלאומנות הפאן-ערבית.
ב. קיומה היווה גורם מרסן וממתן ביחסים הבינערביים, פעל, בזמנים כתיקונם, נגד תכניות-ההתרחבות ההאשמיות וצימצם את התערבות כל אחת ממדינות ערב בענייניהן של האחרות. אילמלא הליגה היו מדינות ערב מתקוטטות יותר ומגלות כלפי חוץ יתר-חולשה מכפי שגילו.
ג. היו לה עקרונות ובעיות שלגביהם גילתה כלפי חוץ אחדות- דעות מלאה. בייחוד שררה בה, להלכה, הסכמה בבעיית א"י. היא הצליחה לעורר את מלחמת ערב בישראל, ולמנוע הסדרים נפרדים או אפילו מגע רשמי בגלוי, חוץ מוועדות שביתת-הנשק, בין כל אחת ממדינותיה לבין ישראל. כן סייעה הליגה ליצירת גוש ערבי באו"ם, שפעל שם תוך הסכמה ושיתוף-פעולה בבעיות החיוניות לערבים. היא הייתה מאוחדת כלפי חוץ גם בשאלות צפו-אפריקה. היא הביאה לתיאום ערבי מסוים לגבי מעצמות המערב, ומכל מקום מנעה הסדרים אותן. מדינות הליגה ראו בהופעתן כלפי חוץ כמאוחדות נכס מדיני יקר והשתדלו לשמור על נכס זה ולטשטש ולהעלים ניגודים וסכסוכים.
ד. היא הצליחה לעתים כמכשיר ליצירת רושם, הפעלת לחץ ומלחמת-עצבים והוסיפה, לפעמים, משקל למאמץ הדיפלומטי של מדינותיה בעולם.
ה. היא עוררה בעיות, המריצה לדיונים ולבירורים, עיבדה וניסחה תכניות.
ו. הקשר, שיצרה בין מדינותיה, היה גמיש ורופף; אולם עד כה התמיד, על אף כל המשברים.
ז. ב- 1953 הסתמנה התקדמות צנועה לעשיית הסכמים בעניינים לא-מדיניים.
גורמי תורפה וכישלונות
שני גורמי-התורפה העיקריים של הליגה היו:
א. פעולת גורמי-הייחוד, הבידול והפילוג במדינותיה, והמאבק בין גורמים אלה לבין השאיפה לאחדות ערבית.
ב. חולשתה וליקוייה האורגאניים של כל אחת ממדינות הליגה.
גורמי השוני והפילוג העיקריים היו:
א. דבקותם התקיפה והקנאית, של הגורמים השולטים בכל מדינה, במלוא שלטונם ובחופש הכרעתם; העדפת האינטרסים העצמיים, אפילו ברגעים מכריעים, וסלידתם מוויתורים, התחייבויות וקורבנות למען הליגה.
ב. רצונן של חלק ממדינות הליגה להתפשט על חשבון חלק אחר מהן.
ג. המאבק על ההגמוניה בליגה ועל שלטון יחיד בניהול ענייניה.
ד. הקשרים המיוחדים של חלק ממדינות הליגה עם בריטניה וארצות-הברית.
ה. דבקותה של כל מדינה במשטרה ובסדריה המיוחדים.
ו. היתרון שהיה במדינות מסוימות (למשל, מצרים ולבנון) לתודעה הלאומית הארצית על התודעה הכל-ערבית.
גורמי החולשה והליקויים האורגאניים העיקריים של מדינות הליגה היו:
א. קווי-אופי שליליים, שלא היו נדירים בחוגי השלטון והמנהיגות, כגון: רדיפה מופרזת אחרי שררה, בצע וכבוד אישי; אנוכיות וצרות-אופק, העדר אידיאליזם ורוח חלוצית; חוסר כנות ויושר ציבוריים; חוסר יוזמה ומרץ יוצרים; חוסר כושר למנהיגות, לתכנון, לניהול, לארגון ולביצוע; שמרנות וקנאות; גילויי פרוטקציוניזם ושחיתות.
ב. נחשלות במשטרים, בחיי החברה, בכלכלה ובתרבות.
ג. אי-יציבות המשטרים וזעזועים פנימיים גדולים.
תוצאות פעולתם של גורמי התורפה, שצוינו לעיל, היו:
א. אווירה של אי-אמון הדדי וחוסר כנות בקרב מדינות הליגה.
ב. מתיחות, מזימות, קשרים ואף חיכוכים וסכסוכים גלויים.
ג. שיתוק הליגה, קוצר-ידה של ההשפעה הכלל-ערבית ושינויים פתאומיים במאזן הכוחות בין מדינות ערב – עקב זעזועים פנימיים חמורים במדינות המפתח של הליגה, ובייחוד במצרים.
ד. גורמי-תורפה יסודיים במבנה הליגה, כגון:
- לא הייתה בה מדינה-חברה שתשלוט שלטון מלא על ניהול ענייניה.
- רפיפות-הקשר בין המדינות בעניינים מעשיים.
- החלטות הליגה בבעיות החיוניות חייבו רק את המדינות שהצביעו בעדן, והליגה יכלה לפעול בבעיות כאלה רק משהושגה בתוכה הסכמה כללית.
- העדר כוח-כפיה וסמכות להטלת עונשים, חוץ מן הזכות להוצאה מן הליגה באשמת הפרת האמנה, עונש שלא הופעל עד עכשיו.
- כוח מוגבל ביותר בביצוע החלטות. למעשה לא היו ההחלטות אלא המלצות לממשלות. ואמנם רבות מהן לא בוצעו או בוצעו במאוחר או רק בחלקן.
- נאסר על הליגה להתערב בענייני מדינותיה, בניגוד לרצון ממשלותיהן.
- הליגה לא הייתה מסוגלת לשמש מכשיר יעיל לפעולה צבאית וכלכלית, ואף לא לתיאום בין התכניות השונות שעובדו במוסדותיה.
- קשיים בכינוס מועצת הליגה וועדתה המדינית ובקביעת סדר-היום שלהם. במקרים שלא הושגה הסכמה בין המדינות-החברות נגרמו עונות-קיפאון ממושכות.
- מנגנון מסורבל, בלתי-יעל ונטול סמכויות (ביחוד הכבידו הוועדות השונות).
ה. קשיים לגייס את תקציבי הליגה, אפילו אלה שהוחלט עליהם.
ו. סחבת בדיונים וקבורת תכניות רבות לאחר שעובדו.
ז. התנצחות-סרק, טכסיסנות עקרה, חבלנית וסחטנית.
ח. טשטוש בעיות, עקיפתן והתעלמות מהן. אמנם הופגו ורוככו ניגודים, אך בעיות-היסוד לא נפתרו.
ט. קוצר-יד במיבצעים יוצרים.
י. העתקת מרכז-הפעילות למגמות שליליות (נגד הציונות וישראל, נגד פתרון בעיית הפליטים, נגד בריטניה) וניפוח בעיות, שסביבתן היה נוח לצאת ידי חובת הליכוד (כגון בעיית א"י).
יא. חוסר-גמישות והעדר ההבנה לסגת, לוותר ולהתפשר בשעת צורך.
יב. השתעבדות לנוסחאות מסוימות, העדפת עקרונות על פתרונות, היתפסות לקיצוניות צעקנית, אימתנית, דימאגוגית ומתכחשת למציאות, יחד עם זאת אזלת-יד והשתמטות מביצוע. בין השאר ינקה הקיצוניות מן ההתחרות והמריבות בין המדינות ובתוכן, באופן שהמתונים באופן יחסי נאלצו להיגרר אחר הקיצונים, לבל ייאשמו בבגידה בעקרונות המקודשים להלכה.
יג. הליגה לא ידעה לחנך את דעת-הקהל, לעצבה ולכוונה; תחת זאת הסעירה אותה בכיוונים מסוימים, באופן שנאלצה אח"כ להיסחף בנחשול, שהיא עצמה נתנה יד לחוללו; עם זאת לא סיפקה הליגה את דעת-הקהל ולא זכתה בתמיכתה.
יד. אי-ליבון המטרות הממשיות ואי-הצבתן; חוסר יוזמה ותכנון; חוסר-כשרון לגייס כוחות; היגררות אחרי מהלך המאורעות ואופורטוניזם; השתמטות מצעדים נמרצים; פעולה בלתי- מספקת ולאחר מועד; פעולות ללא הכנה; הססנות ושאננות.
טו. השתמטות מראיית המצב לאמיתו; סירוב להכיר בכשלונות, למתוח ביקורת עצמית, ללמוד לקח ולפעול בהתאם לכך; הסתרת התקלות והכשלונות מן הציבור וחיפוי עליהם בדיבורי-רהב ומליצות נבובות. בגישה דלעיל עירערה הליגה את האמון שרחש לה הציבור הערבי, תרמה להתרופפות רוחו ויצרה אווירה נוחה לקליטת שמועות מזיקות.
המשברים ותקופות-השפל העיקריים, שעברו על הליגה, היו כרוכים: במלחמת א"י, בנסיונות ההאשמים להכניס את סוריה למעגל השפעתם, בנסיונו של המלך עבדאללה להגיע לכלל הסדר עם ישראל, בסיפוח ארץ-ישראל המזרחית לעבה"י, בסכסוך האנגלי-מצרי ובזעזועים הפנימיים החמורים במצרים ובסוריה מסוף פברואר 1954.
הבעות המרכזיות והחיוניות של מדינות ערב, שנידונו ושהוכרע עליהן מחו. למסגרת הליגה ובלי להתחשב בה, היו:
א. עיקר המאבק מסביב לתכניות של "סוריה רבתי" ו"הסהר הפורה".
ב. יחסי-הכלכלה בין מדינות הליגה.
ג. סיפוח א"י המזרחית לעבה"י.
ד. לגבי ישראל: הסכמי שביתת-הנשק ונסיון המלך עבדאללה להגיע לכלל הסדר עם ישראל.
ה. הטיפול בפליטים הפלסטינים בכל מדינה ערבית.
ו. לגבי המעצמות: חוזי עבה"י עם בריטניה; נסיון עיראק לעשות חוזה עם בריטניה בפורטסמות', בינואר 1948; עמדת מצרים בסכסוכה עם בריטניה, ובשאלות הפיקוד העליון במזרח התיכון ובקוריאה; ההסכם הצבאי בין סעודיה לארה"ב, מיוני 1951; מרבית היחסים הכלכליים בין מדינות ערב למעצמות המערב.
ז. נסיונות ההאשמים להתקרב לתורכיה, פרס, פאקיסטן וספרד.
הניגודים, חילוקי-הסעות והסכסוכים העיקריים בין מדינות הליגה היו:
א. לגבי תכניות "סוריה רבתי" ו"הסהר הפורה".
ב. חתירת עיראק תחת ההגמוניה המצרית בליגה, תחת סדרי- היסוד של הליגה ותחת סמכויות מזכירותה הכללית.
ג. בקשר לתכנית של ברית הביטחון הקיבוצי.
ד. בין ההאשמים אליבן סעוד: טינת ההאשמים על איבן סעוד על שגורשו על-ידיו מחג'אז, והתנגדותו של מלך סעודיה לנסיונות ההאשמים להתפשט בארצות "הסהר הפורה".
ה. החיכוכים בין עיראק לירדן על רקע התחרותן בסוריה, עמדתן בשאלות א"י והסיפוח, יחסן לליגה ושאיפות עיראק לאיחוד עם ירדן.
ו. הסכסוך הכלכלי בין סוריה ללבנון.
ז. הטיפול בבעיית ארץ-ישראל: מידת הפעולה הממשית ודרכיה; מטרות המלחמה, הפיקוד האחיד בה וניהולה; גורל חלקי ארץ-ישראל הנמצאים בידי הערבים, סיפוח ארץ- ישראל המזרחית לעבה"י וממשלת עזה.
ח. דרישת מצרים לתמיכה ממשית מצד מדינות הליגה בסכסוכה עם בריטניה.
ט. תכניות הפיקוד העליון של בעלות הברית ואירגון ההגנה במזרח התיכון.
י. מלחמת קוריאה והמלחמה הקרה בין מעצמות המערב לסובייטים.
יא. הסכסוך בין סוריה לעיראק בפברואר 1954.
בתחום היחסים הבינערביים נכשלה הליגה בעיקר בזה, שלא קידמה את האחדות הערבית מעבר לסייגים שהוטלו עליה עם ייסודה של הליגה, וזאת על אף רצונה המוצהר בקידום האחדות.
מאז ייסוד הליגה לא הופעלו באופן ממשי שום הסדר וחוזה קיבוצי בינערבי, שיש בהם משום התקדמות לעומת אמנת הליגה. בשטחים רבים לא פעלה הליגה יותר מן המקובל בין ממשלות שכנות שאין ביניהן קשר מיוחד. הגילויים העיקריים לחולשת הליגה, כמכשיר לפעולה צבאית, היו:
א. סעיפי אמנת הליגה, הנוגעים לביטחון ותוקפנות.
ב. חוסר שיתוף-פעולה צבאי והעדר פיקוד אחיד במלחמת ארץ- ישראל, והתבוסה הערבית במלחמה זו.
ג. העיכובים באישור ובהפעלת ברית הביטחון הקיבוצי.
הגילויים העיקריים לחולשת הליגה, כמכשיר לפעולה כלכלית, היו:
א. למעשה טרם הוגשם במסגרת הליגה שום הסכם קיבוצי לשיתוף-פעולה כלכלי, ולא בוצעה אף אחת מן התכניות שהופיעו בענין זה.
ב. טרם הוקם שום גוף כל-ערבי, המוסמך לטיפול מעשי בענייני כלכלה (טרם נתברר באיזו מידה מהווה הקמת המועצה הכלכלית העליונה, בדצמבר 1953, התקדמות ממשית).
יש להטעים, כי בשום תחום לא נכשלה הליגה יותר מאשר בתחום הכלכלה.
כישלונה העיקרי של הליגה בתחום ענייני החברה היה, שלמעשה הסיחה את הדעת מנגעיהן ותקלותיהן החברתיים של מדינותיה, לא תרמה שום תרומה ממשית לסילוקם, ואף הפריעה לכך בהפנותה את תשומת-הלב למטרותיה המדיניות של הפאן-ערביות.
כן לא תרמה הליגה כמעט כלום לשיתוף-הפעולה בין מדינותיה, בענייני משפט ותחוקה, חינוך ותרבות ובריאות.
סוף דבר
אמנם הליגה נכשלה כמכשיר לפעולה בתחומי ההגנה, הכלכלה, בבעיות החברה, החקיקה, התרבות והבריאות. אולם, כשמדינות המפתח שלה לא היו נתונות בזעזועים פנימיים חמורים, גילתה יכולת בתחומים אחרים, מדיניים, כגון: סיוע לייצוב מאזן- הכוחות בעולם הערבי ולסיכול תכניות-ההתפשטות ההאשמיות; ריסון וריכוך הסכסוכים בין מדינותיה; מניעת הסדר בין מדינותיה לבין ישראל וביניהן מעצמות המערב; סיוע לגיבוש גוש ערבי באו"ם; חיזוק ההופעה הדיפלומטית והתעמולתית של הערבים בעולם; העלאת בעיות על הפרק, וטיפוח רעיון האחדות הערבית.
הישגה הגדול ביותר של הליגה היה, שעל אף כל גורמי-התורפה שלה, ולמרות משבריה וכישלונותיה, היא לא התפרקה. אף אחת ממדינותיה לא הייתה מעוניינת בהריסתה הגמורה (עזאם אמר פעם שכדאי לקיים את הליגה אפילו כמועדון לחילופי-דעות וויכוח בלבד). לכן נזהרו המדינות מהגדיש הסאה, והליגה ידעה להתאושש. משבריה לא חרגו מעבר לתחום מסוים, וגם אחרי תקופות שפל הוסיפה לפעול בתחומים, שבהם הייתה מסוגלת לכך, אף לא משכה את ידה מן התחומים שבהם נכשלה.
לאן מועדות פני הליגה? היש חשש לפרישת מדינה ממדינותיה? התתפרק, או תיהפך למכשיר יעיל וקונסטרוקטיבי יותר בתחומי טיפולה הרבים? היפוג כוחו של הרעיון הפאן-ערבי? היושג קשר הדוק בין מדינות הליגה, כולן או חלקן? התשנה הליגה את עמדתה כלפי ישראל והמעצמות? לפי המצב ברגע זה, אין להניח שהליגה תתפרק, או כי חלק ממדינותיה יפרוש ממנה. כשם שהערבים מעוניינים בקיום הליגה על-אף חולשתה, כן אין, כנראה, מעצמות המערב נוטות לפעול למען פירוקה. עם זאת אין לעת עתה סימן שהליגה עומדת להתגבר על גורמי הליקויים, על אף הרצון והניסיונות, ולהיפך למכשיר יעיל יותר.
עד לחורף 1954 לא ערערו ההפיכות הצבאיות בסוריה ובמצרים, והזעזועים בירדן ולבנון, את יסודות הליגה, אבל גם לא שיפרו את הסיכויים לקשר הדוק יותר בין מדינותיה, כולן או חלקן.
הזעזועים במצרים ובסוריה, בחורף 1954, הכניסו את הליגה לתקופת שפל ואולי העלו את סיכויי עיראק בזירה הבין-ערבית וכלפי מעצמות המערב. עם זאת טרם חל שינוי ממשי ביחסי הכוחות בליגה ובעמדתה כלפי המערב.
אין כל הוכחה לשינוי עמדתה של הליגה כלפי ישראל. הגורמים שליכדו את הליגה נגד ישראל, עובדים בעינם – ועדיין אין לראות אינטרסים מכריעים שיניעו את מדינות הליגה לשלום.
עד לכתיבת דברים אלה (סוף מארס 1954) לא הוכנסו ביסודות הליגה שום שינויים יסודיים, פרט לחוזה הביטחון הקיבוצי שטרם הוכיח את ממשותו. אמנת הליגה לא תוקנה כלל.