יחסי צרפת-ישראל

לידתה ונפילה של ידידות: יחסי צרפת-ישראל 1967-1956

מאת: יצחק בר-און

מקור: מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים
הוצא ע"י הוצאת מוסד ביאליק, האוניברסיטה העברית בירושלים
וע"י מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים

 

מבוא

כינונה של ידידות צרפת-ישראל

לידתו של הקשר עם צרפת

בדרך ל"קדש"

ועידת סן-ז'רמן

קלקיליה – סוור

רכישת הכור בדימונה

קריסתה של ידידות צרפת-ישראל

סיכום

 

מבוא

מאמר זה סוקר כמה מן האירועים ומצביע על כמה מן האישים הבולטים, שעיצבו את יחסי צרפת-ישראל בתקופה שבין 1956 (מלחמת קדש) לבין 1967 (מלחמת ששת הימים), אישים שהגו את ההתקרבות בין שתי המדינות וניווטו אותה עד שקרסה. אחת-עשרה שנים אלה זכו בהיסטוריוגרפיה שלנו לכינויים שונים, כגון "הברית הלא כתובה", "ידידות צרפת-ישראל", "ירח הדבש עם צרפת" וכיוצא באלה.

ראשיתו של הרומן הישראלי עם צרפת במחצית 1956, בקנוניה שיזמה ורקמה צרפת יחד עם אנגליה, שבה הועידה לישראל תפקיד מרכזי ופעיל במאבק נגד נאצר. קנוניה זו, שהביאה למלחמת "קדש" (או "סואץ", ככינויה בפי האנגלים והצרפתים), אך כי נחלה כישלון חרוץ מבחינתן של אנגליה וצרפת, סללה את הדרך לגיבוש מערכת יחסים הדוקה ומסועפת, בעיקר בין מערכות הביטחון של צרפת וישראל.
עם נפילתה של הרפובליקה הרביעית ועלייתה של הרפובליקה החמישית בראשות דה-גול, בשנת 1958, נקט האחרון כמה צעדים שנועדו לצמצם ול"השליט סדר" ביחסים אלה, שלא היו לטעמו. מעל לכל, שאף דה-גול להוריד את הפרופיל של היחסים, ולשבץ אותם במסגרת דיסקרטית, בלתי מחייבת, בלי לתת גושפנקא רשמית או ביטוי פומבי להיקפם ולמהותם.
לדעתנו, אין יסוד לטענתו של דה-גול – כפי שהיא מתפרסמת בזכרונותיו (1) ובזכרונות שר-החוץ שלו (2) – כי כבר בתחילת שלטונו הפסיק את היחסים המיוחדים בין זרועות הביטחון ושירותי המודיעין של שתי המדינות. לפי מיטב ידיעתנו, ההיפך הוא הנכון, לפחות בשנות שלטונו הראשונות.

הרומן עם צרפת הסתיים רק ביוני 1967, ערב מלחמת ששת- הימים, באורח טראומטי ומפתיע – לפחות מבחינתה של ישראל – בשעה שדה-גול הטיל אמברגו על אספקת נשק לישראל.

נקודת הראות ההיסטורית, ממרחק של עשרים-שלושים שנה, לא חשפה יסודות נסתרים או אמיתות חדשות של התופעה שכה הסעירה את ישראל ואת מנהיגותה ואשר נטעה בה כל כך הרבה תקוות ואשליות שווא. הידידות עם צרפת הייתה, לדעתנו, אירוע חריג ולא טבעי בתצרף היחסים ובהגיון ההיסטורי של צרפת. מראשיתה הייתה חסרת סיכוי להתקיים לאורך זמן, באינטנסיביות ובהיקף שישראל שאפה להם. חסרו בה מרכיבים שישמשו חישוקי קבע לטווח ארוך.
היא הייתה תולדה של משבר זמני ביחסיה של צרפת, "מעצמה מוסלמית" מסורתית, עם כמה מדינות וטריטוריות ערביות-מוסלמיות שהיו בשליטתה או בחסותה בצפון- אפריקה. משבר זה, ובעיקר המלחמה באלג'יריה, גרמו לקונפליקט בין צרפת והעולם הערבי כולו והפכו את ישראל – אויבתם של הערבים – לבת-ברית טבעית של צרפת. ברם, ברגע שהמשבר הצפון-אפריקני, ובמיוחד מלחמת אלג'יריה, באו על פתרונם, וברגע שצרפת חזרה לנורמליזציה ביחסיה עם מדינות-ערב כולן, בטל גם ה- Raison D'etre של ידידותה עם ישראל. אף-על-פי-כן, הרומן לא תם בן יום; הוא נמשך עוד שנים אחדות, מתוך אינרציה ובשל אינטרסים הדדיים וארעיים שנרקמו בין שתי המדינות במרוצת השנים.

זאת ועוד: אם עלינו להצביע על גורם דומיננטי אחד, שהיה בעוכריו של הרומן הנכזב בין שתי המדינות מתחילתו, הרי זו העובדה כי הברית לא הייתה ברית בין שווים. ההבדלים באו לידי ביטוי ברוב שטחי המגע בין שתי המדינות: באינטרסים הפוליטיים והכלכליים, בזיקה התרבותית והלשונית ובמורשת העבר; כל אלה גרמו שלא יהא סיכוי להתהוותם של יחסי גומלין תרבותיים משמעותיים.
צד ישראל היה זה כורח קיומי למצוא בן ברית שיספק לה נשק להגנתה ולביטחונה. מרחב התמרון המדיני והביטחוני שלה היה מוגבל ביותר, כמעט אפסי, והיא נאלצה להשלים עם כל התנאים שצרפת הצמידה לידידות סתגלנית זו, כצורך השעה. צרפת היא שהגתה את רעיון הידידות, קבעה את מועד תחילתה, בעיתוי שהיה נוח לה, והיא ששמה לה קץ, שוב במועד שתאם את האינטרסים שלה.

בשלב זה נתעלם מן השאלה האם יחסי הידידות עם צרפת מתו מוות טבעי, לאחר דעיכה של כמה שנים, או שהופסקו באורח פתאומי בסוף מאי 1967, בעקבות החלטת דה-גול.
אין בכך משמעות באשר למשקלן הסגולי של אחת-עשרה שנות הידידות עם צרפת בשנות התהוותה של ישראל. על אף האילוצים שבידידות זו, וחסרונם של מרכיבים שיבטיחו את הימשכותה לטווח ארוך, היו אלה שנות ברכה, שתרמו לביסוס ביטחונה של המדינה – אולי יותר מכל תקופה אחרת בארבעים שנות קיומה. דומה שיהיה זה לגיטימי לשאול, כיצד הייתה ישראל נראית היום לולא התשומה הצרפתית למערכות הפיתוח והטכנולוגיות הבטחוניות שלה? ישראל מיצתה את הפוטנציאל שהיה טמון בידידותה עם צרפת. היא יצאה ממנה עשירה וחזקה יותר משהייתה קודם לכן.

 

אוקטובר 1956 – בורז'ס-מונורי וכינונה של ידידות צרפת-ישראל

"בימים ההם ניצל קיומה של ישראל"
אם ראוי הגנרל דה-גול לכינוי "מחסל הברית הלא כתובה בין צרפת לישראל", הרי מוריס בורז'ס-מונורי, שר הפנים בממשלת אדגר-פור (1955) ושר ההגנה בממשלת גי-מולה (1956) בעת מבצע קדש, ראוי לתואר "הוגה רעיון הברית עם ישראל ומכוננה". אין בקביעה זו כדי לגרוע מזכויותיהם של רבים אחרים, צרפתים וישראלים, שהוכתרו בעבר בתואר "אדריכלי הידידות בין צרפת וישראל", כמו שמעון פרס הישראלי, או גי-מולה הצרפתי. ברם, בקרב כל מי שהיו מעורבים בעיצובה ובחישולה של ידידות זו, בעיקר בתקופה שלפני מיד אחרי מבצע קדש, אין אישיות שתוכל להתמודד עם הישגיו של בורז'ס-מונורי. קשרי הצבא, הרכש, המודיעין, ומתן גושפנקא מדינית לשיתוף הפעולה בתחום חקר הגרעין – כולם פרי עבודתו. בורז'ס-מונורי, שכיהן כשר פנים בפרוץ המרד באלג'יריה בנובמבר 54, כשר הגנה בתקופת קדש, והיה ראש הממשלה לאחריה, הביא את יחסי צרפת-ישראל לשיאים שישראל לא ידעה כמותם עד אז.

בורז'ס-מונורי היה אבי "האסכולה הישראלית" – לאחר פרוץ המרד האלג'ירי ולאחר שהתברר לו כי המרד יונק את השראתו ומשאביו ממצרים של נאצר. על פי אסכולה זו, הפתרון למרד האלג'ירי הוא לחסל את הממריד, המסית והמדיח, שהוא נאצר. לצרפתים שדגלו באסכולה זו, לא היה בעל ברית טבעי יותר למטרה זו מאשר ישראל.

לאחר פרסום העיסקה הצ'כית בספטמבר 1955 והלאמת התעלה ביוני 1956, היו לצרפתים סיבות למכביר – מלבד המלחמה באלג'יריה – לראות בישראל בת-ברית טבעית ולתמוך בה תמיכה מסיבית, כדי שתצטרף באורח פעיל למלחמה בנאצר.
אבל תומא, אחד מעוזריו הבכירים של בורז'ס-מונורי ומנכ"ל משרדו, פירסם את זכרונותיו בספר "כיצד ניצלה ישראל – סודות מלחמת סואץ"(3) שבו הוא מקדיש מאמצים רבים כדי להפריך את הדעה, כי היה קשר כלשהו בין מלחמת אלג'יריה ובין העזרה שישראל קיבלה מצרפת.
עזרתה של צרפת באה, לטענת תומא, מתוך אהדה והבנה למצוקתה של ישראל ומתוך סולידריות של מדינה סוציאליסטית גדולה, שידעה כיבוש נאצי, וחרדה לגורלה של מדינה יהודית קטנה וחסרת מגן.

בין אם הייתה זו ידידות לשמה, כפי שגורס תומא ובין אם לא, היא שינתה את פני ישראל ובורז'ס-מונורי תרם לכך יותר מכל אדם אחר. הופעתה של צרפת כידידה פעילה הייתה ב- 1956-1955 בבחינת ישועה והצלה למדינת ישראל, אשר עוד בטרם התאוששה ממלחמת השחרור חיה בצל איום חדש: התעצמות מדינות ערב ובראשן מצרים, המקבלת סיוע צבאי צמוד מברית-המועצות, וחדירות הפדאיון הפוגעות בחיים הסדירים במדינה. הבעיה הקשה מכולן הייתה הפיקוח על אספקת נשק מערבי והאמברגו המוחלט של ארצות-הברית על אספקת נשק לישראל. צרפת הייתה בבחינת Deus ex machina ששינה את פני הדברים חזיון הטרגי שארב לפתחה של ישראל.

אין פלא, כי בדברי הברכה לאבל תומא, לרגל הופעת ספרו, כותב דיין דברים החורגים מדרך התבטאותו המאופקת בענייני בטחון:
ברגע שנפגשנו, עצם קיומה של ישראל היה נתון בסכנה […] נאצר לא הסתיר את כוונתו האחת והיחידה: להשמיד את ישראל. ידעתי שלצבא מצרים דרושים שמונה חודשים כדי לקלוט וללמוד להפעיל את הנשק שרכש […] ישראל הייתה חייבת להשיג, בפרק זמן זה, חימוש באיכות שווה לפחות […] נשמור לצרפת ולכל הצוות הממשלתי הכרת תודה עמוקה של הבינו את המצב ב- 1956 ונענו לפנייתנו […] העזרה שהגשתם לנו הייתה מכרעת ואיפשרה לנו לפרוץ את טבעת הכיתור שהוכנה נגדנו ולהינצל מן החנק שאיים עלינו […] בימים ההם ניצל קיומה של ישראל.(4)

 

בורז'ס-מונורי ושמעון פרס: לידתו של הקשר עם צרפת

גם פרק זה יהיה לוקה בחסר מבחינתה אמת ההיסטורית הצרופה. התעודות המקוריות – ובעיקר הצרפתיות – חסויות ולא ניתן לנו לעיין בהם. מכאן שאנו נאלצים שוב להסתמך על דברים שהתפרסמו על-ידי אנשים שהייתה להם גישה לחומר חסוי וליומניהם של האישים בישראל ובצרפת שהיו מעורבים באירועי שנים אלה. הכוונה ליומנים של בן-גוריון ושמעון פרס, שהועמדו לרשותם של ביוגרפים וסופרים, כגון מיכאל בר-זוהר, הביוגרף של בן-גוריון, מתי גולן, הביוגרף של שמעון פרס ויוסף עברון, שכתב על אותה תקופה בהשראת שמעון פרס ובהרשאתו. כותב מיכאל בר-זוהר:
הגורם המרכזי והמכריע בהתקרבות צרפת לישראל הייתה ההתנגשות בינה לבין מצרים והעולם הערבי בגלל מלחמת אלג'יריה – ומבין המנהיגים הצרפתים שתרמו להתקרבות צרפת לישראל היה האיש החשוב ביותר מוריס בורז'ס- מונורי. מדינאי צרפתי צעיר ונמרץ, זה ה"אנפן טריבל" של מפלגתו.(5)
ואילו יוסף עברון, ששאב את המידע שלו ישירות משמעון פרס ומיומניו, כותב: "עשרות ספרים נכתבו על חלקם של הכוכבים הראשיים ב"פרשת סואץ 56" אולם ספק, אם אותו מבצע היה בא לעולם אלמלא נפגשו שני אנשים: מוריס בורז'ס-מונורי ושמעון פרס".(6)
ההסכמה המלאה שבין כותבי ההיסטוריה של אותה תקופה בדבר מרכזיותו של בורז'ס-מונורי בפרשת ידידותנו עם צרפת, מחייבת לחשוף את מירב המידע והפרטים באשר להתהוות הקשר אתו: מתי הוא נוצר? על-ידי מי? כיצד נרקם והוליד את מערכת היחסים ההדוקה בין צרפת וישראל? בספרות העשירה על אותה תקופה, אנו מוצאים איזכור מוסמך ראשון על כוונה לקיים מפגש בין גורמים ישראליים לבין קבוצת בורזס-מונורי אצל יעקב צור, שגריר ישראל בצרפת באותן שנים, שכתב ב- 12 במאי 1955 ביומנו: אחד מידידי בא אלי היום וסיפר לי שהדאגה לכושר ההתגוננות של ישראל גדולה במיוחד במשרד הפנים, שבראשו עומד המנהיג הרדיקאלי הצעיר, מוריס בורז'ס-מונורי. שניים מבכירי העוזרים של השר ביקשו ממני ליצור קשר ביניהם לבין השגרירות. אמנם אין למשרד הפנים השפעה ישירה על בעיות החימוש, אך יש סברה שיוכלו לעזור בצורה אחרת. שאלתי לשמות האנשים ואחרי היסוסים אמר לי שמדובר באבל תומא ולואי מנז'ן. הזמנתי אלי את יוסף נחמיאס והטלתי עליו להיפגש עם האנשים. אלג'יריה נתונה, כידוע, לסמכותו של משרד הפנים.(7)
יעקב צור רשם פרט זה ביומנו, כעניין בעל חשיבות משנית. הדבר שייחס לו, כנראה, חשיבות רבה יותר, היה ה"איוולת של חיזוק כוחם של הערבים – שעה שצרפת מסובכת כל כך בצפון-אפריקה". דבריו של צור, כי אנשי בורז'ס-מונורי מחפשים קשר אתנו, הם רבי חשיבות ועניין, וחבל שלא נקב בשמו של ה"ידיד" האלמוני שבא אליו מטעמם. הדברים חשובים, גם משום שהם מעוררים כמה שאלות תמוהות: כיצד זה לא מוזכר יעקב צור בספרות הענפה שלנו כאיש שיצר את הקשר והטיל על יוסף נחמיאס – נציג משרד הבטחון בפריס – לקיים אותו? כיצד זה לא דווח לו על מהלך המגעים ומדוע אין הוא מעורר את השאלה אצל יוסף נחמיאס? בכל הפרסומים הללו מוזכר יוסף נחמיאס כאיש שבאמצעותו נוצר וקוים הקשר בין שמעון פרס ובורז'ס- מונורי, ואילו יעקב צור כלל אינו בתמונה. האם ויתר צור על זכותו כשגריר לדעת מה גורל הקשר עם שר הפנים הצרפתי, או שהחליט לצאת מן התמונה בשל רגישות העניין, שהיה כולו בתחום הבטחון והרכש? הפליאו אותי עוד יותר דבריו של יוסף נחמיאס, שנשאל, לקראת כתיבת מאמר זה, על חלקו של צור בקשר עם בורז'ס-מונורי, כי הוא כלל אינו זוכר שהתפקיד הזה הוטל עליו על-ידי צור, וכי לא ראה ולא קרא את ספרו של יעקב צור, "יומן פריס", שבו נאמרו הדברים. הספרות שלנו משופעת בפרטים על פגישות נחמיא סופרס עם בורז'ס- מונורי ועוזריו, שכולם מתבססים, כנראה, על עדותו של נחמיאס, אך הגירסאות המתפרסמות שונות ומגוונות

לפי גירסתו של מיכאל בר-זוהר, "במחצית 1955 הוזמן ראש משלחת הרכש של משרד-הבטחון, יוסף נחמיאס, למסיבת קוקטייל בביתו של צרפתי שנודע בדעותיו הימניות." (8) נחמיאס בא לפגישה כשהוא מתוח וזהיר, "הבנתי שיש לי עניין עם אנשים שחורים שבשחורים, שרוצים לקשר את הימין הצרפתי עם ישראל הלוחמת בערבים." ()9 המארח הציג בפניו אדם צעיר, גוץ, מרושל בלבושו, מפוזר ובלתי מרשים, כ"אבל תומא, מנכ"ל משרד הפנים". נחמיאס כמעט פרץ בצחוק. הוא לא האמין שאדם זה עשוי לשאת בתפקיד כה חשוב. מתוך הסתייגות גם לא הציג את עצמו בתפקידו האמיתי ואמר רק כי הוא "ישראלי הקשור עם הממשלה". בהמשך סיפר לו נחמיאס, כי מזה חודשים, לפי גירסה זו, מגיע לפריס גם שמעון פרס ונחמיאס עורך היכרות בינו לביןבורז'ס-מונורי וצוות עוזריו. בין השניים נוצרת מיד כימיה, שהופכת במהרה לידידות אישית אמיצה.

גירסה ישראלית נוספת על פגישת פרס על בורז'ס-מונורי אנו מוצאים אצל מתי גולן. לדבריו, יזם פרס סדרת פגישות היכרות עם אישים בולטים בצרפת לקראת סוף 1955, בעת שהסתמנו בחירות חדשות בצרפת, ובמסגרת זו הוא נפגש עם גי-מולה, בחודש נובמבר 1955. באשר לבורז'ס-מונורי, לא צוין התאריך המדויק של פגישת ההיכרות ביניהם, אך מתי גולן מסתמך על מקורות שפרס העמיד לרשותו כנראה, ואומר, כי "הקשר עם בורז'ס-מנורי נוצר זמן רב לפני-כן," באמצעות ראש משלחת הבטחון בפריס, יוסף נחמיאס, שהפגיש את פרס עם אבל תומא, מנהל משרד הפנים, אשר בורז'ס עמד בראשו. וגולן ממשיך:

מן הפגישה הראשונה עם תומא יצא פרס עם רושם מוזר. הוא הגיע באיחור מה לארוחת הצהרים שקבענו […] החל להזרים שפע של רעיונות, הצעות, תכניות ותגובות – כאילו היינו מכרים ותיקים. הוא סיכם את דבריו באומרו שעלינו להימלט, ככל האפשר, מן ההמולה הדיפלומטית, שאינה מדיניות חוץ אלא מחוץ למדיניות, ליצור קשר ישיר ולגשת לפעולה. בתשובה לשאלה של פרס הדגיש תומא, שהוא מדבר על דעתו של בורז'ס. כדי להמחיש זאת, הציע תומא שייצאו מיד לפגוש את בורז'ס עצמו בביתו. לאחר שהתגבר על הפתעתו מן הביקור הבלתי צפוי, כיבד בורז'ס את אורחיו ביין פורט עתיק. עיקר דבריו נסב על כך, שלפני צרפת וישראל עומדות בעיות דומות ואנחנו צריכים ויכולים לשתף פעולה. פרס לא ידע זאת אז – אולם הקשר הזה יהיה מכריע בקביעת עתידה הבטחוני של ישראל ויחסיה עם צרפת.(10)
גירסתו של אבל תומא אינה מאשרת את גירסת יעקב צור כי ידיד אלמוני פנה אליו מטעם אבל תומא וקולונל מנז'ן וביקשו לפגוש גורמים ישראליים מוסמכים. הוא אינו מזכיר כל יוזמה מטעמו או מטעם בורז'ס-מונורי, אלא מספר סיפור שונה לחלוטין:
ב- 3 בספטמבר 1955, בשעה תשע בוקר, כאשר ניהלתי את לשכת שר הפנים בורז'ס-מונורי בממשלת אדגר-פור (אנו היינו אחראים בעת ובעונה אחת לבטחון הפנים ולאלג'יריה). קיבלתי שיחת טלפון מאת אחד מידידי, אחד מאחרוני הגיבורים של רומן "הגלימה והפגיון", דה-פוקנברג Cuiteas de Fauquenberge)) .(11)
אותו ידיד מוסר לו בטלפון, כי ברצונו לומר לו דבר מהחשוב, ומזמינו לשיחה בביתו יחד עם איש שירותי הבטחון, הקולנול פורקו. בביתו של דה-פוקנברג ערכו לתומא היכרות עם אדם מיוחד במינו, דק גזרה ופעלתן, בעל עיניים שחורות. הוא היה ישראלי. הגבר הזר פתח מיד בשיחה והחל לתאר את המצב הטרגי של עמו, המוקף איבה ואויבים. הוא תיאר את ההכנות של נאצר למלחמת קודש במטרה להשמיד את ישראל, ועוד כהנה וכהנה נתונים על מצבה הביטחוני החמור של ישראל, כתוצאה ממאזן החימוש שהופר לרעתה

תומא ממשיך ואומר, כי לאחר ששמע את דברי מארחיו, הוא הבטיח להם לדווח לשר שלו, הוא שר הפנים בורז'ס- מונורי. עם שובו למשרדו ניגש אל בורז'ס-מנורי וסיפר לו על פגישתו עם הישראלי ועל מה שמע מפיו. לדברי תומא, התקשר מונורי מיד עם ראש לשכת שר ההגנה הצרפתי, הגנרל לקומט, ועם שר החוץ הצרפתי, אנטואן פיני. בינתיים בדק אבל תומא את זהותו ואת הרקע של מכרו הישראלי החדש ומשבא על סיפוקו, הולכים הקשרים ביניהם ומתהדקים. כעבור זמן קצר מתוודע אליהם גם שמעון פרס.
על אף השוני והסתירות שבין הגירסאות השונות, הריני מגיע לכמה מסקנות שעל פיהן מצטיירת התמונה הבא:  היוזמה למפגש ישראלי-צרפתי לקידום שיתוף הפעולה האופרטיבי בין שתי המדינות הייתה צרפתית, ואין להטיל ספק במהימנות עדותו של יעקב צור כי הייתה פנייה אליו מטעם גורמים צרפתיים.
ניתן לתת הסברים שונים לשאלה מדוע מתעלמים הצרפתים והישראלים, שהיו מעורבים בפרשה, מחלקו של יעקב צור ומדוע אין שמו מוזכר במקורות הישראליים, או הצרפתיים.

• המפגש הראשון בין אבל תומא ונחמיאס התקיים בתאריך בלתי ידוע, החל במאי ולא יאוחר מה- 28 בספטמבר 1955 – מועד פרסום "העיסקה הצ'כית".
• לאחר שהמצב הצבאי באלג'יריה החל להידרדר ועוד לפני שנודע עלה עיסקה הצ'כית, כבר יזם בורז'ס- מנורי את ההתקרבות עם ישראל ויצירת חזית משותפת נגד נאצר, שלדעתו היה מקור כל צרותיהם באלג'יריה.
• הפגישה הראשונה בין שמעון פרס ובורז'ס-מונורי התקיימה, כנראה, בסוף ספטמבר או בתחילת אוקטובר 1955. יוסף עברון מוסר מפי בורז'ס-מונורי כי הפגישה נערכה באוקטובר 1955.(12)

 

בדרך ל"קדש": בורז'ס-מונורי – משה דיין

אין ספק, כי המפגש בין פרס לבורז'ס-מונורי הוא ציון דרך חשוב בתולדות יחסי צרפת-ישראל, אשר הביא לתפנית חיובית חדה ביחסינו עם צרפת. היכרות זו בין שני האישים קיבלה אט-אט תאוצה וקרמה עור וגידים עם עלות ממשלת גי-מולה לשלטון, בפברואר 1956.
את סממניו הראשונים של הקשר המתהדק אנו מוצאים שוב ביומנו של יעקב צור, ב- 9 במרס 1956: ביקרתי היום, בלוויית ראש המשלחת של משרד- הבטחון, אצל שר-ההגנה מוריס בורז'ס-מונורי. אין ספק שמנהיג רדיקלי צעיר זה הוא מחסידיו הגדולים של השיתוף עם ישראל. עוד בהיותו שר- פנים בממשלה הקודמת חיפש דרכים כדי להבטיח את חיזוקה של מדינתנו. השר אישר לי, כי משרדו קיבל הוראות להכין את מטוסי המיסטר הראשונים לשם מסירתם לישראל והביע את בטחונו שגם תביעותינו לתוספת מטוסים תתמלאנה […] נקבעו סידורים למגע מתמיד בין יוסף נחמיאס ובין אחד העוזרים הבכירים של השר.(13) הקשרים וההתקרבות בין צרפת לישראל מאז פברואר 1956, הלכו וצברו מומנטום משבוע לשבוע והגיעו לשיאם במבצע קדש. מתוך יומן האירועים של תשעת החודשים, שבין פברואר 1956 ועד לקדש, בחרתי את אלה, שלדעתי היו המכריעים בהתוויית הדרך ואשר בהם היה לבורז'ס-מונורי תפקיד מכריע. מאז ואילך לא הייתה דרישה ישראלית בתחום הרכש שלא נענתה בחיוב על-ידי בורז'ס-מונורי. הוא היה מוכן לשלם כל מחיר ובלבד שישראל תצטרף למאמץ האנטי-נאצרי של צרפת.
15 במרס 1956: צרפת משחררת את 12 ה"מיסטרים" ומעבירה אותם רשמית לידי ישראל.
אפריל 1956: חודש אפריל היה משופע באירועים ובפעילות מדינית קדחתנית בארץ ובצפת. אך שוב אנו נתקלים בסתירות רבות ובידיעות חלקיות, בעיקר אצל ההיסטוריוגרפים שלנו. בולט במיוחד השוני בין רישומיו של יעקב צור ובין הדברים המתפרסמים על-ידי מי ששואבים מידע משמעון פרס ומיומניו.
יוסף עברון מתאר את אירועי אפריל 1956, בספרו "ביום סגריר", המסתמך על עדויות פרס, ואומר: "באווירה מלחמתית כמעט, כינס בן-גוריון ב- 10 באפריל ישיבת חרום מצומצמת בלשכתו, בנוכחות שר-החוץ, הרמטכ"ל, שגריר ישראל בפריס ומנכ"ל משרד הבטחון. הדיון נסב על בעיות עקרוניות."(14) באותו דיון טען פרס, כי יש "להעז" ולבקש מצרפת כמויות נשק גדולות, יותר ממה שביקשנו עד כה; לא הכול הסכימו לדעתו. בן-גוריון סיכם אתה דיון, כשהסעיפים האופרטיביים שבו היו, אליבא דעברון:

א. ראש הממשלה הפקיע רשמית את הטיפול ברכש ממשרד-החוץ ומסרו בשלמותו למשרד הבטחון.
ב. "תחת רושם המאורעות שיגר בן-גוריון בדחיפות את פרס לפריס וציידו באיגרת אזעקה אישית לראש ממשלת צרפת, גי-מולה. האיגרת הסתיימה במשפט הבא: "הרפובליקה הקטנה והצעירה של ישראל, השרויה בסכנה חמורה, פונה אל אחותה, הרפובליקה הגדולה ועתיקת היומין של צרפת, בתקווה שבקשתה זו לא תושב ריקם".(15)
ג. ב- 12 באפריל הגיע פרס לפריס והתקבל ללא שהיות בארמון מטיניון (מקום מושבו של ראש ממשלת צרפת). גי- מולה עיין במכתב בן-גוריון ותגובתו המיידית הייתה: "אני סבור שנוכל לעזור לכם".

לעומת תיאורו זה של עברון, מצייר יעקב צור תמונה שונה, בספרו "יומן פריס". הוא מזכיר את הפגישה אצל בן-גוריון ב- 10 באפריל בנושא הרכש מצרפת בפחות דרמטיות. ב- 14 באפריל רושם יעקב צור ביומנו, כי "הוחלט שאחזור מיד לפריס, כשבידי אגרת אישית של ראש-הממשלה לגי- מולה. נג'אר ירד לתל-אביב להתייעצות עם בן-גוריון על ניסוח המכתב. הוסכם ששמעון פרס יצא גם הוא לפריס ויתלווה אלי בפגישותי עם ראש ממשלת צרפת בנסיון להחיש את הזמנותינו הצבאיות."(16) ב- 17 באפריל כותב יעקב צור: "נפגשנו עם גי-מולה ומסרנו לו את אגרתו של ראש הממשל. תגובתו הייתה חיובית […] צרפת תעשה כל שביכולתה, אך לצערי רק מה שביכולתה".(17) בתוך הקלחת של חילוקי דעות ומתח בתוך ממשלת צרפת, באשר לדרכי הטיפול בבקשות הרכש של ישראל, בורז'ס- מונורי מנווט את היחסים הללו לאפיקים מעשיים ותכליתיים התואמים את השקפת עולמו, כי יש להפוך את ישראל לבת בריתה של צרפת במאבקה נגד העולם הערבי.

הוא מחפש ומוצא פתרונות לבעיות הרכש הבוערות של ישראל ובראשן אספקת מטוסי מיסטר 4. הוא נענה לפניית פרס וחותם עמו, ב- 23באפריל, על הסכם לאספקת 12 מטוסי מיסטר נוספים לישראל, תוך עקיפת צינורות ביורוקרטיים פנים-צרפתיים ומחויבויות בינלאומיות.
חודש אפריל עבר על ישראל בסימן המיסטרים. ב- 11 באפריל הגיעו ארצה 12 המיסטרים הראשונים, כשפמליה מכובדת, בראשות בן-גוריון, מקבלת את פניהם בשדה- תעופה צבאי. חיל-האוויר הישראלי נכנס לעידן מטוסי הסילון המתקדמים.

מאי 1956: בסוף מאי העלה פרס בפני בן-גוריון הצעה יומרנית: לכרות ברית בלתי כתובה עם צרפת נגד נאצר.(18) לאחר היסוסים רבים הסכים בן-גוריון, ואישר פתיחת מגעים זהירים עם צרפת. פרס טס לפריס ונועד עם בורז'ס-מונורי. הפעם הציע לו העברה מסיבית של כמויות נשק גדולות לישראל ותכנון פעולה משותפת נגד מצרים. הוחלט לכנס בתוך ימים אחדים ועידה חשאית בצרפת, בנושאים הבאים: 1. הצגת קווי המדיניות היסודיים של כל צד ביחס לערבים. 2. צורכי הרכש של ישראל למקרה של עימות עם הערבים.

אצל מתי גולן אנו מוצאים תיאור דומה למדי, בתוספת מידע, כיצד השפיע מהלך זה של פרס על משה שרת: אולם רעיון זה לא נראה כלל ועיקר למשה שרת ועניין זה היה הקש ששבר את גבו. בן-גוריון הגיע למסקנה שאין הוא יכול להמשיך עם אדם החולק עליו כמעט בכל הנושאים העקרוניים. ב- 19 ביוני 1956 הגיש שרת את התפטרותו מתפקיד שר-החוץ.

בן-גוריון קיבל אותה בצער, אולם גם מתוך הרגשת רווחה. לתפקיד שהתפנה הוא מינה את שרת העבודה, גולדה מאיר. (19)
יוני 1956: מפגש המודיעין הסודי הראשון בפריס. ביוני 1956 חלה התפתחות נוספת ביחסי צרפת-ישראל ביוזמת בורז'ס-מונורי, שהחליט כי מטעמים של חשאיות ונוחות אופרטיבית, יתנהלו המגעים הבטחוניים השוטפים בצינורות קהיליית המודיעין של שתי המדינות. מצד ישראל הוטל הקשר על חיל-המודיעין, בראשות האלוף הרכבי (ולא על המוסד) ומצד הצרפתים – על המוסד הצרפתי (האסדק S.D.E.C.E) בראשות בורסיקו. חשוב לציין, כי היה זה מקרה ראשון בישראל שקשר עם שירות ביון זר הוטל על צה"ל ולא על המוסד – דבר שהיה למורת רוחו של המוסד וגרם לחיכוכים רבים בינו לבין חיל המודיעין עוד הרבה שנים.

צינור זה פתר למשרד ההגנה בעיות בירוקרטיות וקיצר תהליכים שונים, בעיקר בתחום קבלת ההחלטות והעברות נשק לישראל. סמכותם של ראש-הממשלה ושר-ההגנה בצרפת – כממונים על קהיליית המודיעין בארצם – הספיקה כדי להחליט על מבצעים במסגרת קהיליית המודיעין, בלי להביאם לאישור הממשלה והפרלמנט. הקשר עם ישראל הפך לעניין מודיעיני-חשאי, שקידם אמנם את האינטרס הישראלי להשיג נשק מצרפת, אך יחד עם זה מנע את ניצולו של הקשר למטרות פוליטיות פומביות.

גולת הכותרת בשיתוף הפעולה הצרפתי-ישראלי בחודש יוני היה המפגש החשאי הראשון בין נציגי שתי מערכות הביטחון, במעטה של מפגש מודיעיני. ברם, גם ביחס למפגש זה הגירסאות שונות, אפילו לגבי מועד קיומו. בולט השוני בין התיאור של אבל תומא (20) ובין הגירסה הישראלית של שמעון פרס אצל מתי גולן.(21) לפי גירסתו של מתי גולן התקיים המפגש הסודי הראשון ב- 23 ביוני, בוורמר שבקרבת פריס. ישב ראש לואי מנז'ן, ראש לשכתו של בורז'ס-מונורי. מצד צרפת השתתפו ראשי המוסד הצרפתי והגנרלים שאל ולאבו, ומצד ישראל – דיין, הרכבי ופרס.

"פרס הציג את דרישותיה של ישראל: 200 טנקים AMX, 72 מטוסי מיסטר, 40 אלף פגזי 75 מ"מ, 10,000 טילים נגד טנקים, בסך הכל עיסקה בת 70 מיליון דולר. לאחר שסיים פרס את הקראת הרשימה, עצרו הישראלים את נשימתם. הם ציפו לכך שהצרפתים יעזבו את החדר בכעס או שיפלו מכסאותיהם".(22)
דבר מכל זה לא התרחש. במקום זה פנה היו"ר – הקולונל מנז'ן – אל פרס ושאלו האם הוא מוכן לחתום. "עתה הישראלים כמעט נפלו מכסאותיהם, פרס התאושש ראשון. הוא שלף מיד את עטו וחתם…"(23)
פרס, בלי שהיה לו אישור מפורש להתחייבות כספית מעין זו, חתם בשם ישראל על עיסקת הנשק הגדולה ביותר מאז קיומה. הנשק הגיע ארצה במבצע סודי (מבצע "גאות") מאורגן היטב, כעבור חודש ימים, בליל ה- 24 ביולי. גם הפעם המתינה בנמל הקישון להגעת הטנקים הראשונים פמליה מכובדת בראשות בן-גוריון ובה גם נתן אלתרמן, שהנציח את המאורע בשירו "אחד הלילות".
לדברי אבל תומא התקיים המפגש ב- 17 ביוני ולא ב- 23 בו. הוא מציין שמות נוספים שנכחו במפגש, ביניהם קולונל ללן (Lallan), ראש לשכתו של בורסיקו – ראש המוסד הצרפתי, הקולונל ברנה (Brannet), מן המטה המיוחד של השר לענייני אלג'יריה (נוכחותו מוסברת בצורך לתאם את דרישות הרכש של ישראל עם צורכי אלג'יריה).

תומא מסכם בפרוטרוט את דברי דיין, שבסיומם נאמר "כי ממשלתי ביקשה אותי להודות לכם על נכונותכם לספק לנו נשק והוסמכתי לומר לכם, כי ישראל תלך עם צרפת לכל פעולה משותפת נגד נאצר – רחוק ככל שצרפת תלך".(24)
עוד מספר תומא, כי הגנרל לאבו וראש המוסד בורסיקו אמרו בתשובתם לדברי דיין, כי המנדט שלהם הוא לדון עם המשלחת הישראלית רק בנושאי אספקת נשק וחילופי מודיעין. גם יתר חברי המשלחת הצרפתית הסתייגו, לדברי תומא, מן הכוונה הישראלית לגרור אותם לדיון בנושאים בעלי אופי אופרטיבי-צבאי. הצרפתים הבחינוכי הישראלים היו מאוכזבים מעמדתם ומסירובם לדון בנושאים מבצעיים.

הקולונל מנז'ן, בשיחה פרטית עם דיין, הרגיע אותו והבטיח לו כי יתקיימו שיחות נוספות.
תומא מנצל אירוע זה, כפי שהוא עושה בצורה מאד עקבית בספרו, כדי להראות שצרפת פעלה ביחסה אל ישראל מתוך מניעים אלטרואיסטיים טהורים ולא מתוך שיקולים אופורטוניסטיים. לצורך הוכחת עמדתו זו מספר תומא, כי בתשובה לשאלתם של פרס ודיין, "מה תצטרך ישראל לתת לצרפת בתמורה לאספקת הנשק המסיבית הזו, השיב הגנרל לאבו-ראש אגף החימוש במשרד ההגנה – כי לצרפת אין דרישות ואין ציפיות לתמורה, גם לא בצורת סיוע במלחמת אלג'יריה". צרפת הגישה עזרתה לישראל ברוח המסורת של צרפת להגיש סיוע למדינות קטנות שקיומן נתון בסכנה, נוכח איומים של מעצמות."(25)
את תוצאותיו של מפגש ראשון זה מסכם יובל נאמן, שנשלח לפריס מיד לאחר מכן, כקצין קישור בין המטה הכללי הישראלי ובין המטכ"ל והמוסד הצרפתי: "סוכם שייצא לצרפת נציג בכיר של המטכ"ל והמודיעין הישראלי, שירכז מחד-גיסא את שיתוף הפעולה בנושא מודיעין, ביון ופעולות מיוחדות, ומאידך גיסא יהיה גם אחראי למגעים הצבאיים, מעבר לפעולתו השגרתית של נספח צה"ל.(26)

מיד אחרי מפגש פריס, בסוף יוני, נפתחו אפיקי תקשורת חדשים בין צרפת לישראל בתחום הרכש, המודיעין והתכנון האופרטיבי, בראשותו של יובל נאמן.
יולי 1956 – הלאמת התעלה על-ידי נאצר. המפגש הסודי הראשון בפריס, בסוף יוני 1956הביא לשלוש תוצאות חשובות:

1. אספקת נשק מסיבית, בכמות ובאיכות שישראל לא ידעה כמותם.
2. קיצור ופישוט הליכי הטיפול בבקשות ישראל לנשק, וריכוז מירב הסמכויות בידי בורז'ס-מונורי.
3. קשר ישיר עם קהיליית המודיעין בצרפת והקמת נציגות מטעם המודיעין הישראלי בפריס.

עדות למפנה שחל, אנו מוצאים גם אצל יעקב צור, שהטיל ספק באשר לסיכויינו לעקוף את הפיקוח של ה'קיי דאורסיי' על הרכש שלנו מצרפת. צור כותב ביומנו ב- 4 ביולי: "אנו עומדים בפתח תקופה חדשה ביחסינו עם צרפת. ככל שאני הופך בזה, ככל שאני מאלץ עצמי לזהירות בהערכה, איני יכול לכנות אחרת את המפנה שהגענו אליו".(27) צור מספר, כי ביקר באותו יום אצל שר-החוץ פינו, אשר סיפר לו כי ממשלת צרפת החליטה להתעלם מהסכמיה עם ארצות- הברית ואנגליה בדבר תיאום משלוחי נשק למזרח-התיכון והיא תפעל באורח עצמאי ובלא התחשבות בעמדת בעלי בריתה. פינו מכניס את יעקב צור בסוד מפגש המודיעין בפריס ומספר לו, כי "משרד ההגנה בפריס ומשרד-הביטחון שלנו הסכימו ביניהם, שמעתה תועמד לרשותנו כל כמות הנשק הדרושה להגנתנו. ראש-המשלה והוא עצמו, שר-החוץ, אישרו הסדר זה. המשלוחים ייעשו בצינורות הצבא וכדי למנוע תקלה לא תוכנס לסוד ההסכם אף הפקידות הבכירה בפריס. ואילו אצלו יישמר הדבר בסוד וידיעתו תוגבל לחוג קטן של אנשים."(28)
צור, נרגש ונפעם מן ההודעה של שר-החוץ פינו, מבריק לשרת-החוץ ומוסר לה את תוכן שיחתו עם פינו. שרת החוץ מורה לו לבטל מיד את כל הפגישות ולבוא במטוס הראשון לירושלים, התייעצות.

האירוע המשמעותי ביותר שהתרחש בחודש יולי 1956 מבחינתה של ישראל, היה הודעתו של נאצר ב- 26 ביולי, כי הוא מלאים את תעלת סואץ. פרס, ששהה באותו מועד בפריס, הוזמן לפגישה דחופה אל הקולונל מנז'ן – עוזרו של בורז'ס-מונורי. בלשכתו של מנז'ן היה גם הגנרל שאל, סגן- הרמטכ"ל. בתום הפגישה הבריק פרס לבן-גוריון, ב- 27 ביולי: בלי הקדמות, הם מסרו שהוחלט לקיים מחר בלונדון התייעצות דחופה בין אידן ופינו בדבר הצעידם שיש לנקוט בעקבות הודעת נאצר בענין התעלה […] שר החוץ הצרפתי חייב להצטייד עד מחר במערך כוחות מעודכן של הצבא המצרי מקום הימצאו והוא מבקש לקבל מאתנו, לפני נסיעתו, פרטים אלה […] העירו בחיוך שוודאי ישראל תהיה נכונה למלא חלקה אם תתבקש לכך.(29)
ב- 26 ביולי חל מפנה קיצוני, עד משבר, ביחסי מעצמות המערב עם מצרים. הפעם לא מדובר באיומי סרק או בהתגרות גסה במעצמות המערב, שבראשן אנגליה וצרפת, אלא בפגיעה חמורה וישירה באינטרסים חיוניים של שתי המדינות. ארצות-ברית מתעלמת מן המשבר ומודיעה, כי אין בכוונתה להגיב או להיות שותפה לסנקציות כלשהן נגד מצרים, אולם צרפת ואנגליה אינן יכולות להתעלם מן המצב ומתכננות תגובה צבאית הולמת. לצרפת בא משבר זה "מן השמים", שכן יש לה חשבונות משלה עם מצרים ועתה נוספה לה עילה לגיטימית שתתקבל על דעת העולם, אם תחליט צרפת להנחית מכה צבאית על נאצר. ואמנם, אנגליה וצרפת החלו מיד בתכנון אפשרות כזו.

לא ייפלא, אפוא, שהדו-שיח בן בורז'ס-מונורי לפרס נכנס להילוך גבוה ומעשי בורז'ס-מונורי פונה אל פרס בשאלות אופרטיביות רלוונטיות. בין השאר הוא מתעניין לדעת, כמה זמן יקח לצה"ל "לחצות את סיני ולהגיע לסואץ". אחד הנוכחים בפגישה שאל את פרס, האם ישראל תהיה מוכנה להצטרף לצרפת במלחמה נגד מצרים.
ואומנם, ביולי 1956 נכנסות צרפת ואנגליה להילוך גבוה בהכנות למלחמה נגד נאצר, אך חילוקי הדעות ביניהן רבים עדיין: אין הסכמה ביחס לעיתוי, צרפת מעוניינת להקדים את המלחמה ככל האפשר, אנגליה רוצה מועד מאוחר יותר; צרפת רוצה שישראל תשתתף במלחמה, בעוד שאנגליה מתנגדת לכך בכל תוקף; ועיקר העיקרים, חסרה עדיין העילה הטקטית בשטח והתסריט להתרחשותה, שיחייבו "התערבות" של שתי המעצמות וכיבוש תעלת סואץ בכוחות צבא.

 

ספטמבר 1956 – ועידת סן-ז'רמן – הברית המתהדקת לקראת "קדש"

עד לחודש ספטמבר 1956, בשיחות בלתי מחייבות עם הצרפתים, הוזכרה האפשרות שישראל תשתף פעולה עם צרפת בפעולה צבאית נגד מצרים רק במרומז, במטרה לבחון את עמדתה של ישראל. לאחר מכן הפך הדו-שיח בין שני הצדדים בנושא זה גלוי וברור יותר. ב- 18 בספטמבר, כשפרס יצא לפריס לאחת מנסיעותיו השגרתיות, הוא היה מצויד בתוכנית מפורטת לשיתוף פעולה מדיני-צבאי בין ישראל לצרפת – שהייתה כולה פרי יוזמה ישראלית, קרי: דיין ופרס. עד אז התמקדה ישראל במאמץ אחד והוא להשיג נשק מצרפת. מששאיפתה זו נתמלאה, העזה ישראל להעלות הצעות משלה לקידומו של רעיון שניקר במוחותיהם של בן- גוריון ודיין מזה זמן, והוא, להנחית מכה צבאית על נאצר ולכבוש את מיצרי אילת.

עוד במאי 1955 העלה בן-גוריון בפני שרת את הצורך לכבוש את מיצרי אילת, כשהתנאים יאפשרו זאת, ולאחר העיסקה הצ'כית בספטמבר 1955 והתרבות החדירות והפגיעות ביישובי הארץ מצד הפדאיון, הוא הורה לרמטכ"ל, משה דיין, להכין תוכניות אופרטיביות לכך. דיין הכין את התוכניות כבר באוקטובר 1955 אולם הן לא יצאו אל הפועל בגלל שיקולים שונים של בן-גוריון.
הפעם, ב- 18 בספטמבר, הביא עמו פרס תוכנית שגיבש יחד עם משה דיין על דעת בן-גוריון. עיקרי התוכניות היו: (30)

א. צרפת תזמין את ישראל באורח רשמי לשיחות בדבר שיתוף פעולה.
ב. יש להבטיח כי ישראל לא תגיע לידי עימות צבאי עם בריטניה, במקרה שירדן, הקשורה בברית עמה, תתערב בסכסוך.
ג. לאחר המלחמה ייכללו שארם-א-שייך, נח'ל אבו-עגילה ורפיח בתוך גבולות ישראל.

ההצעה הישראלית עלתה לדיון בישיבה של ממשלת צרפת ב- 22 בספטמבר ואושרה, לפחות בחלקה,(31) אלא שפרס יצא בינתיים לארצות-הברית. הוא הוזעק לפריס וב- 23 בחודש נפגש עם בורז'ס-מונורי, שבישר לו כי ממשלת צרפת אישרה את ההצעה "לכנס ועידה משותפת בדרג גבוה ביותר לדיון ביחסי צרפת-ישראל".(32) בכך נסללה הדרך לוועידה הסודית השנייה בדרג גבוה עם צרפת, המוכרת בשם "ועידת סן-ז'רמן", (אם כי התקיימה בפריס).

 

ועידת סן-ז'רמן – האכזבה הגדולה

עם שובו לארץ, ב- 25 בספטמבר, דיווח פרס לבן-גוריון ולמשה דיין על שיחותיו עם בורז'ס-מונורי ועל הזמנת משלחת ישראל לדיון עם גי-מולה. לפי יומנו של בן-גוריון מתקבל הרושם, כי פרס מסר דו"ח אופטימי מאוד, שהצליח להלהיב את דמיונו של בן-גוריון ולטעת בו תקוות וציפיות שלא היה להן יסוד, ואשר לא התממשו. בן-גוריון כתב, כי מה ששמע מפרס הוא "אולי גורלי" וכי לדברי פרס סיפר לו בורז'ס-מונורי שממשלת צרפת "מוכנה לפעול נגד נאצר – בידיעת האנגלים ובהסכמתם", בתנאי שלא נתקוף את ירדן, וכי "הם רוצים שתבוא משלחת של שלושה בשבת הבאה – בתוכם שר אחד לפחות – שתדון עם גי-מולה, פינו וברז'ס- מונורי על שיתוף פעולה על יסוד של שוויון."(33) ולפרס עצמו אמר, כי "הדוח שמסרת משנה את המצב מיסודו"(34) והוסיף כדרכו, בסקפטיות מסוימת, כי אישית, "אין הוא מאמין שייצא מזה משהו".(35) על סמך מידע זה מקיים בן-גוריון התייעצות עם חברי מפא"י ואחדות העבודה שבממשלתו ומכניס אותם בסוד העניין, בלי שהדבר הובא לאישור הממשלה או לידיעתה.

הוא מוסר להם את תוכן ההצעה הצרפתית ומביע את דעתו, כי "זוהי האפשרות הראשונה שנקבל בעל ברית, שכן בעזרתו אנו עומדים עכשיו לא מחוסרי אונים […] נלך לשותפות זו רק בתנאים אחדים: 1. שצרפת תדע מראש מגבלותינו באוויר ובשריון. 2. שאנגליה עומדת מאחורי צרפת והדבר נעשה על דעת ארצות-הברית. 3. שאנו נקבל החוף של מצרי טירן;"(36) ולפי עדות משה דיין אמר עוד בן- גוריון באותה ישיבה, כי "כאן נולדה הברית הראשונה הרצינית בינינו לבין מעצמה מערבית, ואסור לנו בשום פנים ואופן שלא לקבלה".(37) בן-גוריון מסכם את ההתייעצות וממנה את גולדה מאיר לראש המשלחת שתצא לצרפת. יחד אתה יצאו שר-התחבורה, משה כרמל, הרמטכ"ל, שמה דיין ושמעון פרס, מנכ"ל משרד-הביטחון.
כמזכיר המשלחת נתמנה מרדכי בר-און, ראש לשכתו של דיין.

לקראת צאת המשלחת משגר בן-גוריון מכתב לגולדה ובו הוא מסכם באחת-עשרה נקודות את הדברים שגובשו בהתייעצות בלשכתו. היו במכתב זה לא רק הפרמטרים שלאורם יש לקיים את הדיונים עם הצרפתים, אלא גם "מטרות המלחמה", שישראל אמורה להשתתף בה, יחד עם צרפת, נגד נאצר.
והרי כמה מן ההנחיות ממכתב אחת-עשרה הנקודות של בן- גוריון אל גולדה:

• אין אנו מתחילים לבד.
• נשתתף רק עם בריטניה מסכימה ותערוב שעירק וירדן לא יפתחו נגדנו חזית שנייה…
• הפעולה תיעשה בידיעת ארצות-הברית.
• אנו מבטיחים לא לגעת בירדן.
• במקרה של הצלחה, נדרוש שליטה על חוף מיצרי טיראן.
• נדרוש ממצרים להיכנס עמנו למו"מ לשלום ולהבטיח חופש השיט בסואץ.

הפתעות ואכזבות ליוו את המשלחת שעזבה את הארץ. הדיונים החלו ב- 30 בספטמבר והתקיימו בדירתו של הקולונל מנז'ן. מטעם הצרפתים השתתפו שר החוץ כריסטיאן פינו, בורז'ס-מונורי, אבל תומא, הגנרל שאל, סגן הרמטכ"ל והמארח מנז'ן. גי-מולה לא השתתף בדיונים – לאכזבתה הרבה של גולדה.
הפער בין הציפיות הישראליות, שהתבססו על התסריט שהכין פרס לקראת הוועידה, ובין מה שהתרחש בפועל – היה גדול. אי השתתפותו של גי-מולה בישיבות היה אות ראשון לישראלים כי הדיונים לא יהיו ברמה שציפו לה, על פי הדיווחים של פרס, וכי כתוצאה מכך לא יהיו מחייבים וסופיים. הצרפתים הקנו לדיונים אופי של חילופי מידע ולימוד המצב בלבד. המשלחת הישראלית נחלה אכזבה קשה כשנוכחה לדעת, כ י הצרפתים נמנעים מלהיכנס לדיונים תכליתיים בנושאים מדיניים-אסטרטגיים, להגיע לסיכומים אופרטיביים מחייבים ולחשוף בפני משה דיין משהו מן התוכניות הצבאיות שלבם במסגרת מבצע "מוסקטיר".

על אף האכזבה לא הייתה ועידת סן-ז'רמן כשלון. היו בה כמה הישגים רבי חשיבות, בעיקר בתחום אספקת ציוד נוסף לישראל. בורז'ס-מונורי, נדיב וידידותי כדרכו, קיבל ואישר את רשימת הציוד הישראלית הנוספת שכללה: 100 טנקים שרמן, טייסת מטוסי תובלה, 300 משאיות בעלות הנעה קדמית, 100 בזוקות, 300 זחל"מים, 50 מובילי טנקים, תחמושת וציוד מגוון אחר. כל הציוד הרב, שכלל הפעם גם ציוד אמריקני, נמסר לישראל, זו הפעם הראשונה, בתנאי "החכר והשאל", כלומר, לא תמורת תשלום אלא תמורת התחייבות כי צה"ל יחזיר אותו לצרפת, תוך 24 שעות ממועד הפנייה. כמו-כן סוכם, כי משלחת סקר צרפתית, שתהיה מורכבת מן הגנרל שאל, הגנרל מרטין והקולונל מנז'ן, תצא מיד לארץ למטרות תיאום ולימוד.

הוועידה הסתיימה בשיחה בין גולדה מאיר וגי-מולה בלשכתו, שבה דובר על המבצע המשותף. ה- 20 באוקטובר הועלה כמועד טנטטיבי לתחילת המבצע; גולדה הדגישה, כי ממשלת-ישראל עוד לא החליטה על פעולה.
ועידת סן-ז'רמן לא מילאה את הציפיות שבן-גוריון ודיין תלו בה: לא נוצרה אותה ברית ואף לא אותה שותפות "מכובדת" עם מעצמה מערבית על בסיס של שוויון – כפי שרצה בן- גוריון. דיין נתן ביטוי לאכזבתו כשכתב ב- 1973 בעתון "מעריב", כי התאכזב מחוסר הנכונות הצרפתית לראות את המערכה כמשימה משותפת. גם פרס הבין שהוועידה הכזיבה.(38)
<גם בשיא הידידות, ערב "קדש", הייתה זו אפוא ברית ושותפות בין מי שאינם שווים, כשהצרפתים יוזמים, מעצבים וקובעים את מימדי הידידות, היקפה ותכניה. מקומה של ישראל בהצגה הגדולה העתידה להתרחש בסוף אוקטובר 1956, ייקבע לא במו"מ ובהתחשב ברצונותיה של ישראל, אלא על פי האינטרסים והנוחות של בת הברית הגדולה, שישראל תלויה בה תלות מלאה.

 

אוקטובר 56: קלקיליה – סוורה (Servres) – מבצע "קדש"

את התיאור הקולע ביותר למצב שהשתרר אחרי הדיונים בוועידת סן-ז'רמן אנו מוצאים אצל דיין: "הדבר היחיד שנתברר – שהמצב לא ברור: החלטה סופית לא תיקבע לפני ישיבת מועצת הבטחון (שתדון בתלונת צרפת ואנגליה נגד מצרים). אי ודאות זו הכבידה וסיבכה את הדברים."(39)
אולם, עוד לפני ישיבת מועצת-הבטחון (14 באוקטובר) ביצע צה"ל ב- 12 באוקטובר את הגדולה שבפעולות התגמול שלו בקלקיליה, במחיר כבד של 18 הרוגים ועשרות פצועים.

הלקח של דיין ושל המטכ"ל ממבצע זה היה, כי צה"ל עומד "בסיום הפרק של פעולת התגמול הליליות" וכי "השיטה הנוכחית מחייבת רביזיה".(40) תוצאות הפשיטה על קלקיליה חיזקו בדיין את ההכרה, כי אי אפשר להמשיך במצב זה של לא שלום ולא מלחמה – וכי עלינו לאלץ את שכנותינו הערביות לבחור בין הפסקת הטרור בישראל לבין כניסה למלחמה נגדנו. דיין היה נחוש בדעתו לנצל כל הזדמנות אפשרית ולהנחית מכה על מצרים, שתהיה מלווה בכיבוש ובהחזקת שטחים. על אף חוסר הבהירות אחרי ועידת סן-ז'רמן וחוסר הביטחון בנכונות האנגלים להצטרף למבצע, הוא לא רצה בשום פנים להחמיץ את ההזדמנות שזומנה לו בשעת מצוקה ביטחונית זו למדינה.
דיין, כבן-גוריון, היה משוכנע כי אין מנוס ממלחמה, אלא שהוא היה חופשי מן המעצורים המוסריים והשיקולים המדיניים שבן-גוריון הציב לעצמו כתנאי להשתתפות במלחמה, יחד עם צרפת ואנגליה, נגד מצרים. אצל דיין האפשרות לתפוס "טרמפ" על המלחמה המזדמנת של שתי מעצמות המערב הייתה שקולה כנגד כל שיקוליו של בן- גוריון.
הווטו הסובייטי במועצת הביטחון ב- 14 באוקטובר על הצעת ההחלטה הצרפתית-בריטית לבינאום התעלה, שם קץ להיסוסים של הצרפתים והאנגלים. הצרפתים שוב נטלו את היוזמה ושלחו את שר-העבודה ומ"מ ראש ממשלת צרפת, אלברט גזייה, יחד עם הגנרל שאל, ללונדון לפגישה עם אנטוני אידן, כדי לשכנעו ולסלק את המכשולים האחרונים העומדים בדרך למבצע נגד נאצר, בשיתוף ישראלי. בעצם נותרה רק בעיה אחת, עקרונית, שמנעה את השתתפותה של בריטניה, והיא העילה למלחמה. בריטניה רצתה להיות "מכוסה" כלפי העולם, ההיסטוריה ודעת הקהל באנגליה.
האנגלים חיפשו את התירוץ ההגיוני והלגיטימי שיהיה בו כדי להצדיק צעד מלחמתי נגד מצרים. אנגליה רצתה להימנע מלהופיע בפני ארצות ערב הידידותיות לה, כמי שעשתה יד אחת עם ישראל נגד מדינה ערבית אחרת.
הגנרל שאל, שביקר בארץ בתחילת אוקטובר, התרשם כנראה כי ישראל תהיה מוכנה לספק את העילה, שתשמש תירוץ הולם לאידן להתערב התערבות צבאית במצרים. הרעיון המרכזי שלו היה כי ישראל תפתח במלחמה נגד מצרים, תכבוש את סיני ותאיים על התעלה, ואזי יבואו האנגלים והצרפתים, שיפרידו ביניהם ויכבשו את התעלה, כדי להגן עליה.

שאל היה כנראה בטוח, שישראל להוטה לצאת למלחמה נגד נאצר, עד כי הציג את "העילה הישראלית" בפני אידן – בלי לקבל רשות מגורם מוסמך בישראל וללא החלטה של ממשלת ישראל, אף כי ידע שבן-גוריון מתנגד להיות "התוקפן" ולהופיע כפרובוקטור במלחמה זו.
אידן "קנה" את רעיון "העילה הישראלית" של שאל – בניגוד לדעת כמה משריו ויועציו – והסכים לבוא לפריס ב- 16 באוקטובר, כדי לדון עם גי-מולה על התוכנית המבצעית המשותפת. בכך הוסרה אבן הנגף האחרונה מדרכה של אנגליה לקחת חלק במלחמת סואץ. הצרפתים לא היו מוטרדים מן ההימור שעשו על חשבון ישראל, מתוך הכרת האקלים המדיני-צבאי בארץ והאישים המעורבים, מצד ישראל, בהכנות למבצע. הם נטלו על עצמם את תפקיד השושבין בשידוך הזה, מתוך ידיעה שהם משלמים גם את המוהר וכי הכלה תסכים.
לאחר פגישת אידן עם גי-מולה, יצאה הזמנה לבן-גוריון לבוא לצרפת ולהשתתף בוועידת פסגה סודית משולשת עם הבריטים. בן-גוריון נענה בחיוב להזמנת גי-מולה, אך הודיע מפורשות, כי השתתפות ישראל במבצע מותנית בכמה תנאים, שהחשובים בהם: ישראל לא תספק את העילה למלחמה והיא לא תהיה ה"תוקפן", וכי השתתפותה תהיה על בסיס של שוויון עם שתי המעצמות.

 

הפרוטוקול הסודי של סוורה (Sevres) – הברית האמיתית הראשונה של ישראל, השתתפות בקנוניה או חתימה על "חוזה לקניית שירות"
הוועידה הסודית בסוורה נמשכה שלושה ימים: היא החלה ב- 22 באוקטובר בשעות הצהריים וננעלה ב- 24 באוקטובר בערב. ועידה זו ראויה לסקירה מיוחדת ואין ספק שיבוא יום ו"שלושת הימים בסוורה" של בן-גוריון יונצחו על-ידי חוקר, סופר, או מחזאי בעל השראה. היא הייתה מאוד דרמטית, רוויית מתח, עם רגעי שפל ומשבר, שהביאו לא פעם לסף התפוצצות. בן-גוריון, שהיה הדמות המרכזית בוועידה ומי שנשא באחריות הכבדה ביותר, לא היה במיטבו. הוא התלבט, חרג לא פעם ממסגרת הדיון והפליג בדבריו לתחומים שלא תאמו את מטרות הוועידה, כגון מפה חדשה וסדר חדש במזרח-התיכון.

אם הוועידה הסתיימה כפי שהסתיימה, הרי זה רק הודות למשה דיין, שתיווך, פישר, הסביר ומצא תמיד מענה ללבטיו, לחרדותיו ולשאלותיו של בן-גוריון, והפך לא רק ליועצו ולעוזרו הראשי אלא גם לחוט השדרה המצפוני שלו.
דיין הוביל את ועידת סוורה בעקביות ובהתמדה ליעד שהציג לעצמו: לצאת למלחמה עם הצרפתים והאנגלים נגד נאצר.
הוא גם הרגיע את בן-גוריון בהערכתו, כי מספר האבדות לא יעלה על 250. לדברי שלמה גזית, הייתה להערכה זו השפעה מכרעת על החלטתו החיובית של בן-גוריון להשתתף במלחמה.

בתום שלושה ימי דיונים, ב- 24 באוקטובר, נחתם פרוטוקול סודי על-ידי בן-גוריון, שר-החוץ הצרפתי פינו ופטריק דין הבריטי, ובו שישה סעיפים, שמתוכם נאזכר ארבעה:

א. ישראל תפתח בפעולת מלחמה נגד מצרים ב- 29 באוקטובר. הפעולה תישא אופי של "צעד מלחמתי מובהק".
ב. כוחות האוויר של בריטניה וצרפת ייכנסו לפעולה ויפציצו מטרות מצריות תוך 36 שעות מתחילת המבצע הישראלי.
ג. יום לאחר התחלת המבצע על-ידי ישראל תשלחנה שתי המעצמות שתי הודעות נפרדות לממשלות מצרים וישראל, ובהן תביעה להסיג את כוחותיהן 10 מייל מן התעלה. למצרים תימסר גם דרישה להצבת כוחות אנגליים וצרפתיים באיזור התעלה.
ד. מטוסים צרפתיים יוצבו בישראל להגנה על שמי הארץ, בין תחילת המבצע ועד לכניסת שתי המעצמות לפעולה. אניות הצי הצרפתי יוצבו מול חיפה ותל-אביב להגנה על חופי הארץ והגנת נ"מ.

התגובות וההערכות של הנוכחים בוועידה ושל היסטוריוגרפים שחקרו את התקופה היו רבות ומגוונות.
בן-גוריון, לדוגמא, רשם למחרת החתימה על הפרוטוקול ביומנו כי "אתמול – יתכן – היה יום גדול […] אם נמצא בהגיענו הביתה אישור הממשלה הבריטית – נעמוד לפני ימים גדולים בתולדותינו." (41)
משה דיין כתב: חשיבותה הראשית של התוכנית -בעצם קיומה. נקבעו בה פעולות הצדדים במערכה והמטרות שכל צד רוצה להשיג.(42)
מרדכי בר-און, מי שהיה מזכיר המשלחת, אמר בהרצאתו על "קדש": "אם תשאלו אותי מדוע בן-גוריון החליט ללכת למלחמה הזו, יהיו לי אלף סיבות. אבל אם תגידו לי – תגיד לנו סיבה אחת, הייתי אומר – הוא לא רצה להגיד לצרפתים – לא. הוא עשה את זה למען הברית עם הצרפתים." (43)
יוסף עברון, בספרו "סואץ 56- במבט חדש", ששאב, כאמור, את עיקר המידע שלו ואת השראתו משמעון פרס, כותב בעמ' 123: "ששת הסעיפים היוו ניצחון מרשים לדיפלומטיה של בן-גוריון: עמדתו הנוקשה והבלתי פשרנית קצרה לבסוף את פירותיה. ההישג המרכזי – בהכרתה של אנגליה בישראל כשותפה ל"מבצע המשולש […]הייתה זו הפעם הראשונה שהאנגלים הודו במסמך רשמי בשיתוף פעולתם עם ישראל."(44)
ואילו שמעון פרס רשם ביומנו: יותר מכל הייתה זו החלטה של "הקם להורגך – השכם להורגו" […] היינו חדורי הרגשה שהנה אנו שותפים למאמץ עילאי, הדן בגורלות אנשים ועמים. בסך הכול הייתה זו שותפות בין אומות להשמדת הרע."(45)
שמעון פרס רשם לזכותו הצלחה לא מובטלת, בטרם חתמו על ההסכם ובטרם התפזרה הוועידה, בכך ששכנע את בורז'ס-מונורי לוותר לישראל על חוב של 20 מיליון דולר, יתרות שטרם שולמו עבור משלוח הנשק הגדול מחודש יוני (מבצע "גאות") ולהתייחס לציוד כאילו גם הוא ניתן "בהשאלה".

מן הצד הצרפתי יש בידינו אך מעט התייחסויות ישירות לפרוטוקול ולמשמעויותיו. מצד אחד ישנן ההצטדקויות של אנשי בורז'ס-מונורי. הממשיכים להציג את שיתוף הפעולה בין צרפת לישראל כמעשה אלטרואיסטי של צרפת למען ידידתה – ישראל, שהייתה במצוקה ובסכנת השמדה.
כריסטיאן פינו, לעומת זאת, מספר על התייחסות שונה, מצדו ומצד נשיא צרפת רנה קוטי, לסיכומים שהיו בסוורה.
פינו כותב, כי בשעה שעדכן את נשיא צרפת ביחס לתוצאות השיחות עם המשלחת הישראלית, מצא כי הייתה הסכמה בינו לבין הנשיא. "גם הוא היה סבור כי ההגנה, כביכול, על התעלה, כנגד שני הצדדים הלוחמים, הוא מעשה צביעות היפוקריטי. ההיסטוריה תפסוק את צדקנו או טעינו בכך שתמכנו בישראל. למה עלינו להסתיר כוונותינו?"(46) מסתבר, אפוא, כי גם פינו לא היה שלם עם "סיפור הכיסוי" שהוכן לקראת המלחמה, למרות שהוא היה אחד מתוך הצוות המצומצם שהוביל את המו"מ, יחד עם בורז'ס-מונורי וגי-מולה.
ועוד מספר כריסטיאן פינו, בספרו "סואץ 1956", כי הוא עדכן את הגנרל דה-גול בדבר הפרוטוקול של סוורה. דה-גול היה באותה עת יו"ר מפלגה פוליטית חשובה, שהיה לה ייצוג נכבד בפרלמנט וגם נציגים בממשלה. לדברי פינו, הגיב דה- גול על המידע שקיבל בסגנונו האופייני: "אני מאשר את המבצע, למעט דבר אחד: מתן הפיקוד לגנרל אנגלי."(47) דברי פינו המסויגים מחזקים את ההנחה, כי גם בממשלת צרפת לא הייתה אחדות דעים באשר למלחמה. היו גישות שונות באשר לדרך ולשיטה והדמות הדומיננטית בעלת העמדה הבלתי מתפשרת בנושא המלחמה נגד נאצר היה בורז'ס-מונורי, יותר מגי-מולה עצמו.

ואילו המנצח בסוורה, בצד הישראלי, היה ללא ספק משה דיין. הוא שגרם לכך שבן-גוריון ויתר במהלך שלושת הימים על כל העקרונות, התביעות והתנאים המוקדמים שהציב לעצמו כתנאי להשתתפותנו במלחמה המשולשת. בן-גוריון לא השיג אף אחת מן התביעות החשובות שדרש.

• ישראל סיפקה את העילה לשתי המעצמות לפתוח במלחמה וחשפה את עצמה בפני "בית הדין של ההיסטוריה".
• ישראל לא הייתה שותפה שוות זכויות עם שתי המעצמות האחרות במלחמת סואץ: רשמית, היא לחמה בזירה נפרדת ובעיתוי נפרד ולא כחלק אינטגרלי של ברית משולשת. מצד המעצמות הייתה "הסתייגות" ממלחמתה של ישראל ואף "התערבות" כדי להפסיקה.
• הפרוטוקול של סוורה לא הפך ל"ברית" בין ישראל לשתי מעצמות מערביות. רק עם צרפת נוצרה דינמיקה של ידידות, ושל שיתוף פעולה הדוק. מעולם לא נחתמה ברית.

במלים אחרות, ישראל מילאה ב"קדש", בקווים כלליים, את התפקיד שצרפת ובריטניה הועידו לה, במסגרת הפרמטרים שהכתיבו לה. הוויתורים, כביכול, של אנגליה ושל צרפת לטובת ישראל, היו ויתורים בעלי אופי קוסמטי, אך לא מהותיים הייתה זו שותפות וקנוניה אד-הוק בין מי שאינם שווים.
עם זאת, המאזן הסופי מבחינתה של ישראל, בעקבות סוורה ו"קדש", לא היה שלילי. אמנם, לא כל השאיפות של בן- גוריון ומשה דיין נתמלאו, אך ישראל זכתה בהישג מרשים בתחום ביצור בטחונה, בעזרתה של צרפת. אם גם לא נחתמה מעולם ברית ידידות פורמלית, נוצרו דינמיקה, אינטראקציה ושיתוף פעולה, שלא היו פחות אפקטיביים מכל ברית פורמלית. פעולת הגומלין – במיוחד בין שתי מערכות הבטחון, התעשיות הבטחוניות וגופי מחקר ופיתוח – נמשכה לאורך השנים, אל עף טענתו של דה-גול כי הוא הפסיק קשרים אלה מיד עם עלותו לשלטון. לא נגזים אם נאמר, כי בתחומים מסוימים אף התהדקו היחסים בין שתי המדינות דווקא בתקופת שלטונו של דה-גול ואין להניח כי הדבר נעשה שלא בידיעתו.
היסודות והתבנית לשיתוף הפעולה בין צרפת וישראל הונחו בעת שלטון הרפובליקה הרביעית, ערב "קדש", ולא השתנו באורח משמעותי עד שהגיעו לקצם, אחרי מלחמת ששת- הימים.

 

רכישת הכור הגרעיני הגדול בדימונה

מוריס בורז'ס-מונורי היה שר ברוב ממשלות הרפובליקה הרביעית. כפי שכבר הזכרנו לעיל, הקשר עמו נוצר בעת שהיה שר הפנים בממשלת אדגר פור, בין פברואר 1955 לפברואר 1956. מפברואר 1956 ועד ליוני 1957 כיהן מונורי כשר הגנה בממשלת גי-מולה והיה מחוללי מבצע "קדש".
אחרי נפילת ממשלת גי-מולה היה בורז'ס-מונורי ראש ממשלה במשך כחצי שנה, עד נובמבר 1957. לפי כל הנתונים, הייתה החלטתו המיניסטריאלית האחרונה, או אחת האחרונות, של בורז'ס-מונורי, בנושא בעל חיוניות ממדרגה ראשונה לישראל: היא התייחסה לאישור תוכנית הרכישה של הכור הגרעיני הגדול מצרפת.
אין בידינו הכלים והמומחיות להעריך את משקלו הסגולי ואת תרומתו של הכור הגדול לקידום המדע בכלל ולמחקר הגרעיני בישראל בפרט. אך אין לנו ספק כיום, כי אלמלא אישרו ברוז'ס-מונורי וממשלתו את הפרויקט, ספק אם ישראל הייתה מקבלת סיוע מעין זה מארץ אחרת.

סיפור רכישת הכור הגדול, כפי שהוא מתואר על-ידי מתי גולן בספרו "פרס", הוא המחשה מרתקת של מידת האינטימיות, הפתיחות וחופש הפעולה והתנועה, שמהם נהנו נציגי ישראל בפרוזדורים ובטרקלינים של הממשל ברפובליקה הרביעית של צרפת. הסיפור גם מדגים את אופן תפקודו האופייני של שמעון פרס בתרחיש צרפתי טיפוסי: הוא בעל הרעיון, הוא גורם לכך שהרעיון יקבל אישור ולאחר מכן הוא, אישית, ממלא את כל התפקידים בדרג המטה ולאורך שרשרת הפיקוד של הדרג המבצע בפריס: הוא ה"מצביא", החייל, והמוציא לפועל של החלטותיו.
בהשראת אנשי מדע ויועצים, ולאחר שהצליח בהקמת הכור הגרעיני הקטן, חתר פרס בכל כוחו להקים כור גרעיני גודל בעוצמה של 24 אלף קילוואט, שיהיה בו כדי לקדם את המחקר הגרעיני בישראל. (48) הוא נתקל בהתנגדות חריפה בממשלה, לבד מבן-גוריון, שתמך ברעיון. פרס ניהל בפריס כמה שיחות גישוש עם הגורמים הצרפתיים המוסמכים. אחד המתנגדים הראשונים לתוכנית היה פייר גיומא, השר לענייני אנרגיה בממשלת צרפת. גיומא נימק את התנגדותו במעמסה הכספית הכבדה שתוכנית זו תטיל על ישראל.
בורז'ס-מונורי, ראש ממשלת צרפת באותה עת, היה מוכן לאשר את התוכנית, אך התנה את הסכמתו בהסכמת המפלגה הסוציאליסטית, בראשות גי-מולה. גי-מולה, התלבט ולבסוף הביע התנגדות. את תשובתו השלילית הוא מסר בשיחה עם גולדה מאיר.

לאחר שגולדה דיווחה על הדחייה לירושלים, היה נטייה לנטוש את הרעיון. אולם פרס לא נכנע וטען כי "ביטול התכנית יחסל את סיכויה של ישראל לעידן כורי כוח גרעיניים".(49) בסוף ספטמבר 1957 הוא יצא לפריס, כדי לעשות ניסיון נוסף לקבל את אישור ממשלת צרפת לרכישת הכור הגדול.
פרס לא יכול להגיע לפריס בעיתוי מוצלח פחות מזה, אך כנראה סבר, שאין לו מה להפסיד. ממשלת בורז'ס-מונורי עמדה ליפול בכל רגע. הוא הגיע ביום א' בשבוע וציפו לנפילת הממשלה ביום ב' בלילה. לרשותו של פרס עמדה יממה אחת והיה עליו להיכנס למירוץ מטורף נגד השעון. הוא החל בשכנועו של פינו -שר החוץ הסוציאליסטי בממשלת ברוז'ס-מונורי – שהתחבט אף הוא, אך הסכמתו הייתה תנאי להסכמת בורז'ס-מונורי. פרס שיכנע את פינו, קיבל ממנו אישר בכתב, וכשהוא עצמו ממלא את תפקיד השליח הביא את ההסכמה תחילה לבורז'ס-מונורי, ששהה בפרלמנט, שם עשה מאמצים נואשים להציל את ממשלתו.

בורז'ס-מונורי הספיק עוד להעביר החלטה חיובית בממשלתו – ממש ברגעים האחרונים לפני נפילתה – למכירת הכור הגדול לישראל. בזאת עוד לא תמה הפרשה, שכן השר לענייני אנרגיה, גיומא, סירב לחתום על החוזה, עד להתערבותו הנוספת של בורז'ס-למונורי. רק אז – ארבעה ימים לאחר שפרס הגיע לפריס – נחתם חוזה טכני בין הוועדות לאנרגיה אטומית של צרפת ושל ישראל, שבו נאמר כי "צרפת מתחייבת לתת לישראל את התוכניות, ה עזרה הטכנית והחומרים הדרושים לבניית הכור".(50)
בתום המירוץ הדרמטי, וכאשר כל המסמכים בידיו, שיגר פרס מברק לקוני אל בן-גוריון בזו הלשון: "חתמנו היום אחר-הצהרים על ההסכם". למעשה, זו הייתה ההחלטה הרשמית האחרונה שקיבלה ממשלתו של בורז'ס-מונורי – ראשון ואחרון הצדיקים ברפובליקה הרביעית של צרפת – שמפעליו למען ישראל בשנות הקמתה של המדינה טרם נרשמו וטרם זכו להכרה הראויה.
עם נפילת ממשלתו של בורז'ס-מונורי, בסוף ספטמבר 1957, החלה הידרדרות מהירה במצבה של הרפובליקה הרביעית, כתוצאה מהידרדרות המצב באלג'יריה. במאי 1958 הוזמן דה-גול לעמוד ראש ממשלת צרפת ובכך החל עידן הרפובליקה החמישית.

 

הגנרל דה-גול וקריסתה של ידידות צרפת-ישראל
פגישת אבא אבן עם הגנרל דה-גול במאי 1967

החלטתו הבלתי צפויה של נאצר להצעיד את צבא מצרים ב- 15 במאי 1967 בחוצות קהיר "מזרחה לעבר תעלת סואץ",(51) הייתה תחילתו של משבר, שהלך והחמיר מיום ליום והביא למלחמת ששת הימים, כעבור שלושה שבועות.
אחת מתוצאות הלוואי של משבר זה, הייתה התפנית הדרמטית שחלה ביחסה של צרפת לישראל, שהתבטאה בהסתייגות הפומבית החריפה של הגנרל דה-גול מעמדותיה של ישראל ובהטלת אמברגו על אספקת נשק ערב המלחמה.
יצחק רבין מספר, כי בעצם כבר בליל ה- 15-14 במאי הגיעה אליו "הידיעה הראשונה – מעורפלת וקטועה – שבמצרים מתרחשים דברים בלתי ברורים".(52) ידיעות ממשיות על הפרת הסטטוס-קוו הצבאי בין מצרים לישראל נלחשו לאוזניו על בימת ההצדעה, בעת שקיבל את פני הצועדים. רבין קיים התייעצות מיידית עם ראש הממשלה ושר הבטחון, לוי אשכול.
ב- 23 במאי, אחרי שנאצר הכריז על חסימת מיצרי אילת בפני שיט ישראלי, התכנסה הממשלה להתייעצות דחופה, שבה השתתפו גם כמה חברי כנסת, ביניהם גולדה מאיר, משה דיין, מנחם בגין ושמעון פרס. בהתייעצות זו הציג אבא אבן את הערכת המצב שלו ובמיוחד התעכב על תגובות מעצמות המערב למשבר. "הטעמתי", כותב אבן, "שאם ב- 1957 נקטה צרפת את העמדה הנמרצת ביותר, הרי עתה לא בא מענה על פניותינו לפריס. הם עברו בשתיקה על כל פרשת האיום הנשקף לשיט שלנו […] כנגד זה הייתה וושינגטון תוססת".(53)
גולדה מאיר אמרה, בין השאר, בהתייחסה להתנהגותה המוזרה של צרפת, כי יש צורך "לפתור את תעלומת עמדתה של צרפת. אחרי הכל, הציוד הצרפתי הוא החוצץ בינינו לבין שואה. יהיה לנו צורך בהבנתה של צרפת – אם תהיה המערכה ממושכת."(54)
ואמנם, היה מקום לדאגה. ב- 18 במאי שלח לוי אשכול מברק אל הגנרל דה-גול ובו הודיע, כי "ישראל מצידה לא תפתח במעשי איבה, אבל איתנה החלטתה להגן על אדמתה ועל זכויותיה הבינלאומיות. החלטנו שאם מצרים לא תתקוף אותנו, לא נפעל נגד כוחות מצרים בשארם-אל-שייך, אם או עד שיסגרו את מיצרי טיראן בפני שיט חופשי של ישראל".(55)
גם אבא אבן שיגר איגרת אישית, ב- 19 במאי, לשר החוץ קוב-דה-מרוויל, בנוסח דומה. לא היה מענה, לא מצד דה-גול ולא מצד שר החוץ, אלא ימים אחדים לאחר שהוטל ההסגר.

ב- 23 במאי הגיבו דוברים רשמיים של צרפת באדישות על הוצאת כוח החירום של האו"ם ועל הטלת ההסגר.
ב- 24 למאי הגיע אבא אבן לפריס, בדרכו לארצות-הברית, לפגישה דחופה עם דה-גול. אבא אבן הגיע לפגישה מלווה בוולטר איתן ואל דה-גול נלווה שר החוץ שלו, קוב-דה- מרוויל. הפגישה בין דה-גול ואבא אבן עלתה על שרטון כבר מתחילתה. הכל השתבש עוד בטרם החלה השיחה ביניהם.
דה-גול, שהקפיד מאד על כללי הנימוס והטקס בעת פגישותיו עם אורחים רמי מעלה, סטה ממנהגו זה ועוד בטרם בירך את אבא אבן לשלום, התריע בפניו ואמר: "אל תפתחו במלחמה". רק לאחר-מכן, בירכו הושיב אותו. ושוב, שלא כמנהגו, לא הזמין את האורח לומר את דברו, אלא המשיך ברוח מילות הפתיחה והוסיף: "מכל מקום, אל תפתחו באש ראשונים".(56)
אבא אבן ניסה ליטול יוזמה מול מתקפתו של דה-גול ואמר בין היתר, כי "ישראל הגיעה לנקודת מפנה בתולדותיה, לפיכך רצוננו להימלך בדעת ידידה הגדול של ארצנו",(57) אך הכל היה לשווא. דה-גול נהג באורח תוקפני ואולטימטיבי, וכל הסבריו של אבא אבן לא הועילו.

בעקבות פגישה זו, נפתרה "התעלומה הצרפתית". מעתה ידעה ישראל אל נכון כי צרפת אינה עומדת לצדה ולא תתמוך בה בזירה הבינלאומית. בפגישה זו התנפץ חלקו האחרון של מיתוס הידידות עם צרפת. כעבור שבוע ימים הנחית דה-גול מהלומה נוספת על ישראל, כאשר הטיל אמברגו על אספקת נשק. יישום האמברגו אמנם לא היה מלא ובפועל אפשרו הצרפתים אספקת חלפים, אך היה בהתנהגותה של צרפת כדי לפגוע במורל הלאומי בארץ וגם לגרום לנזק ממשי, לו הייתה המלחמה מתמשכת תקופה ארוכה יותר.
בכך הביא דה-גול לסיומה את תקופת הידידות, או אשליית הידידות, בת אחת-עשרה השנים עם צרפת.

 

שתי אסכולות

ונשאלת השאלה, האם התנהגותו של דה-גול והתפרצותו העוינת נגד ישראל ערב מלחמת ששת הימים ולאחריה, באה כתוצאה מדאגה אמיתית לשלום העולם, או האם הייתה זו רק עילה נוחה, שהוא חיפש מזמן, כדי להיפטר מן המטרד הישראלי? יש דעות רבות לכאן ולכאן, אך קשה לתת תשובה מוסמכת ובדוקה לשאלה.

גלוי וידוע, כי בארץ היו קיימות שתי אסכולות מדיניות מנוגדות זה לזו באשר לאוריינטציה המדינית-ביטחונית הרצויה של ישראל: האחת דגלה באוריינטציה אמריקנית והשנייה – באוריינטציה צרפתית או צרפתית-אירופית.
בין תומכי האסכולה הפרו-אמריקנית היו גורמים במשרד החוץ, כמו אבא אבן, גדעון רפאל, אברהם הרמן ועוד, ובמערכת הביטחון אישים כמו חיים לסקוב ויצחק רבין שנתמך על-ידי לוי אשכול. התומך הנלהב באוריינטציה הצרפתית היה שמעון פרס, שנהנה מתמיכתו של בן-גוריון, וכן מתמיכתם של כמה ממעצבי דעת הקהל ונציגי התקשורת החשובים בארץ כגון: מיכאל בר-זוהר, ישעיהו בן-פורת, אלקנה גלי ועוד. המאבק הסמוי והגלוי בין ראשי שתי האסכולות נמשך כל השנים והתנהל למעשה מאז קדש, אך במאי 1967 הייתה עדיין ידם של בעלי האסכולה הצרפתית על העליונה. באותה עת נדמה היה כאילו היחסים עם צרפת איתנים, אם גם עברו כמה זעזועים ומשברים.

ההידרדרות הפתאומית ביחסים באה במפתיע, כמו גם ההתרחשויות בגבול עם מצרים. בתחילת 1967 התנהלו יחסינו עם צרפת באפיקים קבועים פחות או יותר ובמסגרת כמה אילוצים שישראל למדה לחיות עמם. למראית עין, לא העיבו עליהם שום נושאים שהיה בהם כדי לשמש אות אזהרה לשינוי העומד להתחולל.
אמנם לא היו כל ביטויים פומביים ורשמיים ליחסים עם ישראל, אך חסידי האסכולה הצרפתית נאחזו בהצהרות דה- גול ב- 1961 וב- 1964 – פעם בפני בן-גוריון ופעם בפני אשכול – כי "ישראל היא ידידתנו ובת-בריתנו".

את התיאור המאלף ביותר של מצב היחסים עם צרפת של דה-גול, בשנה שקדמה למשבר 1967, אנו מוצאים אצל אבא אבן:
דבקותה של דמות חזקה זו במאבקה של ישראל נסכה בנו גאווה גדולה משך תשע השנים של משטרו […] לא מכבר התחלתי לחוש חרדה ביחס לאי אלו פרצות במבנה היחסים בין צרפת לישראל. בתחילת 1966, משנכנסתי לתפקידי במשרד-החוץ, כתבתי תזכיר בו הסברתי את תשומת-הלב של שגרירותנו ופקידינו הבכירים לסימנים של צנעה והסתייגות מוגזמת מצד צרפת. הטעמתי, שמעולם לא הוזמן אף אחד משרינו רשמית לפריס. שום שר צרפתי לא ביקר בישראל בתקופת כהונתו. מצד שני אפפה עתה אווירה טכסית יותר ויותר את יחסי צרפת עם הערבים ובאו"ם כמעט לא נתנו צירי צרפת ביטוי לקשרי הסולידאריות המיוחדים שהם ינקו מן היחסים הישירים בין פריס לירושלים […] השגרירות שלנו יעצה לי שלא לחשוש. כשהגעתי לפריס בפברואר 1966 הראו לי משלחות הצבא והרכש שלנו רשימות עזות רושם של מעשים צרפתיים מועילים בתחומים החיוניים לביטחוננו.

גם שיתוף הפעולה הכלכלי, הטכנולוגי והתרבותי היה בעיצומו. מה ערך לדקדוקים של טכס לעומת דברים שכאלה?(58)
ואמנם, אבא אבן ניסה לשכנע את שר החוץ הצרפתי כי על צרפת להוסיף ליחסים את המימד הפומבי והרשמי, אך נענה תמיד בתשובה, כי מהערך לצורה ולתדמית לעומת התוכן והמהות. הצרפתים לא אהבו להיראות עמנו בפומבי. היחסים התנהלו בצנעה ובחדרי חדרים. ישראל צעדה לקראת משבר 1967 עם צרפת בשלוות נפש פטליסטית.

ועם זאת, החריף המאבק בין שתי האסכולות, ומן הראוי כי ניתן לו ביטוי כאן, ולו בקצרה.
נושאי הדגל של האסכולה האמריקנית היו בתחילה חיים לסקוב ויצחק רבין. ביטוי בוטה ליחסו הדו-ערכי של יצחק רבין לצרפתים אנו מוצאים בספרו האוטוביוגרפי "פנקס שרות", שבו הוא כותב, בין השאר: "יחסינו עם צרפת הגיעו לשיאם במבצע "קדש" ב- 1956, אך נמשכו גם לאחריהם. כראש אג"מ שימשתי כראש הצוות הישראלי והשתתפתי במפגשים צבאיים בפריס. בימים שהידידות הישראלית-צרפתית פרחה, דנו עם הצרפתים על תכנון שיתוף פעולה צרפתי-ישראלי, בהנחה שצרפת תממש את הבטחתה לחוש לעזרתנו, אם נותקף. ערכנו תכנית מפורטת, שמימושה היה כפוף, כמובן, להחלטת הדרג המדיני. […] אודה: עם כל החיבה, הידידות והאהדה, היה משהו בצרפתים שערער את ביטחוני בהם. אפשר שכבר אז החלה להתפתח בי האוריינטציה האמריקנית שלי."(59)

נוסף על יחסו הבלתי רציונאלי לצרפתים, שאין רבין מסתיר אותו, היו לו גם נימוקים הגיוניים ושיקולים ענייניים לראות פסול בתלותנו במקור אספקה אחד ויחיד לנשק. רבין גם טען, שצרפת אינה מסוגלת לתת מענה ישראלי למגוון הרחב שלנשק מתוחכם שזורם לארצות ערב ממקורות סובייטיים, וחיפש כל דרך אפשרית להגיע לשווקים אמריקניים.
ביוני 1961, כאשר בן-גוריון נסע לביקור אצל הנשיא אייזנהאואר, כותב רבין: "הרמטכ"ל לסקוב ואני היינו משוכנעים, שיש לעשות כל מאמץ לפרוץ את "הטבעת האמריקנית" הסוגרת בפנינו את מקור הנשק מארצות הברית".(60) הרמטכ"ל לסקוב, באורח עצמאי ולמורת רוחו של סגן שר-הבטחון פרס, מסר לבן-גוריון רשימת ציוד ארוכה, "כשבראשה התביעה מארצות הברית למכור לנו מערכת אתראה של מכ"מים משוכללים".(61)
מאמצים אלה הניבו אט אט פירות, והודות לקונסטלציה מדינית שנזדמנה לישראל בקשר עם רצונה של ארצות- הברית לחמש את ירדן, זכתה ישראל כי במלחמת ששת הימים היו לה כבר ארבע סוללות טילי נ"מ "הוק" וכן מספר לא מבוטל של טנקים מתוצרת ארצות-הברית. את מקומה של המטריה האווירית הצרפתית במלחמת "קדש", מילאו ב- 1967 סוללות ה"הוק" האמריקניות.

במאי 1967, הייתה האסכולה הצרפתית דומיננטית עדיין בחלקים חשובים של מערכת הביטחון ובמידה רבה גם בתודעה הציבורית. היו לכך כמה סיבות, ובראשן הסיבה המעשית, שהכוח ההתקפי של חיל-האוויר הישראלי היה כולו צרפתי וישראל הייתה תלוי תלות מוחלטת באספקה סדירה מצרפת בכל הקשור לעוצמתה האווירית, וכך גם לגבי מרכיבים אחרים בסדר הכוחות שלה, כגון סוגי שריון, ארטילריה ועוד. סיבה נוספת, ולא פחות חשובה, הייתה קשורה למיתוס הצרפתי ששלט בישראל באותה עת, לאמון הבלתי מסויג שרחשו כמה מחסידי האסכולה לצרפת ולאהדה שהפיצו ביחס אליה בקרב הציבור במשך כל השנים. הידידות עם צרפת הפכה אט אט לנכס צאן ברזל בתחושתם של רבים בארץ.
כבר בדצמבר 1956, מעט אחרי קדש, אמר בן-גוריון באחד הכנסים לציון קדש כי הידידות עם צרפת היא המאורע הכי גדול אחרי מלחמת השחרור. והפליא לעשות שמעון פרס, "אדריכל היחסים עם צרפת", שהפך במרוצתה זמן גם לכהן הגדול של פולחן הידידות עם צרפת.

בספרו "השלב הבא", שהוא קובץ מאמרים והרצאות בנושאים מדיניים, שהתפרסם ב- 1965, כותב פרס, בהתייחסו להודעת דה-גול על "ישראל ידידתנו ובת- בריתנו", כי "לא מן השמים באה הצהרה חשובה זו של הנשיא דה-גול. היא קמה כמו שקם בית הנבנה בשמחת יצירה, בתכנון מדויק, בפרופורציה אמנותית ובשאיפה להשלים משהו ישר, סולידי, מגן בפני רוח, קור וגשם […] לכן גם חזרנו מצרפת בהרגשה שידידות זו תימשך, ללא הבדל מה יקרה באלז'יריה או במקום אחר."(62) מיכאל בר-זוהר פירסם ב- 1964 את ספרו "גשר על הים התיכון", ובו הוא מקדיש פרקים רבים לניתוח אופי היחסים עם צרפת באותה עת ומהותם במיוחד בתקופת שלטון דה- גול, אשר בעיניו "הצטיירה ישראל כגורם חיובי בפני עצמו ובזכות עצמו, כמשען נאמן ויציב לצרפת במזרח התיכון, כשותף למחקר, כגורם רצוי באפריקה, החוסם את הדרך לקומוניזם בהביאו את פתרוניו שלו לבעיות הצמיחה והגידול של האומות החדשות."(63)
בר-זוהר מאמין, כי יחסי ישראל-צרפת הם מקרה מיוחד במינו בתולדות יחסים הבינלאומיים, שהרי ידידות מוזרה זו, שהתפתחה בין ארץ גדולה למדינה קטנה, צמחה מתוך קשרים רגשיים ואישיים ונבנתה בפעולה מחתרתית כמעט: "בעזרת דיפלומטים מאולתרים, בשיטות ובדרכים שתסמרנה שערם של המלומדים במדיניות הבינארצית".(64) לדעתו, זהו גם "אחד המקרים היחידים בו נולדה ידידות בין שתי מדינות בעקבות קשרים שנרקמו בין צבאות ומשרדי ביטחון, שנקטו מגעים והולידו בריתות בדרכים מוזרות ובשיטות בלתי מקובלות […]. עצם קיומה של ידידות זו הוא הישג נעלה, שיש בו כדי להמציא עידוד מוסרי לאומה הישראלית ולטעת בה הרגשה, כי אין היא שוכנת בדד בעולם."(65)
דברים אלה, כמו גם מובאות רבות נוספות משל שמעון פרס ואחרים, ממחישים את הנאיביות, את העדר חוש הפרופורציה וכושר האבחנה מצדנו באותו מפגש ידידותי ראשון עם מעצמה זרה. הייתה גם מידה לא מעטה של חוסר טקט להפיץ ולספר את דברי הרהב והיהירות, לו גם היו נכונים, על מידת השפעתנו וחדירתנו למערכות השונות בתוך גופי הצבא, השירותים ומערכת הביטחון של צרפת.

הפרסומים הרבים והקולניים מצד ישראלים בעמדות מפתח על מעלליהם בצרפת, לא תרמו להידוק יחסי האמון בין שתי המדינות, אלא להיפך. ביטוי בוטה וחריף לכך אנו מוצאים באוטוביוגרפיות שפרס מודה-גול ושר החוץ שלו באותו עניין, לאחר סיום תקופת שלטונם.
וכך מתאר דה-גול את פגישתו עם בן-גוריון ב- 1961: ועל-כן, שעה שבן-גוריון דבר אתי על תכניתו להעלות 5-4 מיליון יהודים לישראל, מדינה שבמצבה הנוכחי לא תוכל לקלוט אותם, ושעה שדבריו מגלים לי כוונותיו להרחיב את גבולות המדינה, כשתיווצר הזדמנות, אמרתי לו לא לעשות זאת. אמרתי לו שצרפת תעזור לכם מחר, כפי שעזרה לכם להתקיים אתמול, יהא אשר יהיה. אבל צרפת לא תספק לכם את האמצעים כדי לכבוש שטחים חדשים. הצלחתם לעמוד בגבורה […] תמשיכו להתמסר להפרחתה המופלאה של ארץ שהייתה בעבר שוממה ותפתחו עם שכניכם יחסים, שיניבו לטווח ארוך תועלת […] אני מפסיק את הנוהג הנלוז של מפגשי שיתוף הפעולה שהיו נהוגים מאז מערכת סיני בין תל-אביב לפריס, בנושאים צבאיים – דבר שהכניס ישראלים, בדרך קבע, לרמות השונות של המטות והשירותים הצרפתים.(66)
קוב דה-מרוויל מרחיב את היריעה באמרו כי: צרפת ניהלה אז במזרח התיכון מדיניות מאד פשוטה. תוך ניהול המלחמה באלז'יריה התייחסה צרפת לערבים בדרך כלל כאל יריבים, לבד מן המדינות שהיו הקרובות ביותר לזירת המלחמה, קרי מרוקו ותוניסיה. כתוצאה מכך, הישראלים, שהיו בעימות עם אותן מדינות ערב עצמן, נחשבו כבני- ברית. צרפת הרחיקה לכת בתגובתה הכוללנית הזאת, עד כדי כך שראתה עצמה מזוהה זהות מלאה עם האינטרסים של ישראל. דבר זה מצא ביטויו לא רק במכירת נשק, אלא גם בשיתוף פעולה אינטימי, שבין המטות הכלליים, אשר לבשה במגזרים טכניים מסוימים, לרבות בתחום המודיעין, צורה של אוסמוזה ממשית.(67)
קוב דה מרוויל סוקר את זיקתה של צרפת למזרח-התיכון בפרספקטיבה היסטורית, כ"מעצמה מוסלמית" שיש לה מעורבות ואינטרסים בארצות-המזרח-התיכון המוסלמיות, שנקטעו באורח לא טבעי במלחמת סואץ. הוא רואה, אפוא, כאחד מיעדיה הדחופים של מדיניות החוץ של הרפובליקה החמישית בראשות דה-גול, לתקן את האנומליה ששררה ביחסי צרפת עם המזרח התיכון הערבי. לדעתו, "המזרח התיכון הוא עולם הרבה יותר קרוב לצרפת ואשר, על פי המסורת, הוא פתוח בפני צרפת מכל הבחינות."(68)
כאשר הוטלה עליו האחריות ליחסי החוץ של צרפת, שרר מצב פרדוכסלי של העדר נוכחות צרפתית במדינות אלה, מלבד ישראל ולבנון.

מדיניות החוץ של דה-גול, כותב דה-מרוויל, חתרה לייצב מחדש את מעמדה של צרפת במזרח-התיכון ובקרב ארצות ערב כדי לשמור ולהבטיח את האינטרסים שלה: "והאינטרסים של צרפת היו קיימים בכל מקום, במילים אחרות, הם היו יותר בצד הערבי מאשר בצד הישראלי, ולא הייתה כל הצדקה להקריב אינטרס אחד על חשבון אינטרס שני […]הידידות המסורתית המתחדשת עם הערבים, לא עמדה בסתירה עם שמירה על יחסי ידידות ( Entente cordiale) עם ישראל."(69)
כצפוי, מצדיק קוב דה-מרוויל את הצעדים שנקט דה-גול נגד ישראל, ובמיוחד הוא מגונן על הטלת האמברגו ערב מלחמת ששת הימים. תוצאות המלחמה, טוען דה-מרוויל, מוכיחות עד כמה צדק דה-גול כשטען, כי אין צפויה סכנה לקיומה של ישראל והניצחון הסוחף של ישראל על ארבעה צבאות ערב מוכיח זאת בעליל. לסיכום, טוען דה-מרוויל, כי דה-גול כלל לא התכוון לפגוע בישראל, אלא להיפך, רצה את טובתה: הוא רצה למנוע מלחמה שתביא לכיבוש שטחים והתפשטות ישראלית, שתגרור את ישראל לבעיות רבות. ובאשר לאמברגו, אומר דה-מרוויל, זה לא מומש במלואו והתייחס רק לכלים חדשים ולא לחלפים. באשר להצהרתו המפורסמת של דה-גול במסיבת עתונאים ב- 27 בנובמבר 1967, שבה כינה את העם היהודי כ"עם עילית בוטח בעצמו ושתלטן" – לא היו אלה דברים מעליבים כלפי העם היהודי כי אם מחמאה לישראל וליהודים.

דה-מרוויל, כמו דה-גול, חתרו בדבריהם להוכיח כי צרפת לא הפרה את התחייבויותיה כלפי ישראל, אלא ישראל היא שסיכנה את העולם כאשר יצאה למלחמה בניגוד לעצת צרפת, כדי לממש חלום עתיק שלה להרחיב את גבולות מדינתה. ישראל, מסכם דה-מרוויל, לא נפגעה מבחינה ביטחונית, שכן את מקומה של צרפת כספקית נשק עיקרית ממלאת עתה ארצות-הברית, המסוגלת להתמודד טוב יותר מצרפת עם בעיות האשראי הקשורות ברכישת נשק חדש.
שתי הגרסאות, הסותרות זו את זו באורח קיצוני, באשר לאופי היחסים בין צרפת וישראל בתשע שנות שלטונו של דה-גול, וכן באשר לדרך ולנסיבות שהביאו לסיומם הדרמטי, ראויות למחקר מיוחד.

 

סיכום

מאמר זה, ביקש לתת פרשנות נוספת וחדשה לאירועי אחת- עשרה שנות "תור הזהב" ביחסים שבין ישראל וצרפת, בין מבצע קדש ומלחמת ששת-הימים. הדברים הוצגו כמקשה אחת, תוך ניסיון לשקלל ולהעריך מחדש את העובדות ואת ההתרחשויות הרלוונטיות לאותה תקופה – ברובן ידועות – ולאו דווקא לחשוף ולגלות עובדות ואירועים שטרם התפרסמו. התמקדנו בגורמים, בנסיבות ובאישים שהביאו להיווצרותה של ידידות יוצאת דופן זו, בתקופה שקדמה לקדש, וכן בקריסתה הפתאומית ובגורמיה.
לסיכום מאמר זה, ובניגוד לדעתו של הגל, כי "הדבר היחיד שאדם לומד מן ההיסטוריה, הוא כי איש לא למד מעולם דבר מן ההיסטוריה", ננסה להפיק בכל זאת כמה לקחים ומסקנות מפרק זה בתולדותינו.

הידידות עם צרפת נרקמה ועוצבה במלחמת קדש, שהייתה תולדה של זהות אינטרסים נדירה שנוצרה בין ישראל וצרפת עקב מלחמת אלג'יריה ומשבר סואץ. במלחמת קדש עוצבה המתכונת ליחסים בין שתי המדינות – מתכונת שנועדה להעניק כלים ותשתית לאירוע בודד, חד פעמי, ולהרפתקה חולפת. היא לא הייתה אמורה לשמש בסיס ליחסים מתמשכים. צרפת, שהייתה המאיץ ליחסים אלה, לא שינתה מתכונת זו במשך השנים: החל בממשלות הסוציאליסטיות והרדיקליות של הרפובליקה הרביעית וכלה ברפובליקה החמישית של דה-גול, שמרו הממשלות בקפדנות על עקרון הדיסקרטיות והחשאיות ביחסיהן עם ישראל, ולא רק בנושאים רגישים שהשתיקה יפה להם. רוב המגעים התנהלו באווירה של חשאיות מוגזמת ובלתי מובנת, מעין המשך למגעים שהתקיימו בין השירותים החשאיים הצרפתיים לבין יהושפט הרכבי – ראש אמ"ן – בתקופת קדש. הצרפתים הקפידו על כך שדבר לא יתפרסם וישראל לא תפיק מכך תועלת פוליטית.

ההיסטוריוגרפיה הישראלית – במיוחד זו שמתארת את מדיניות ממשלות ישראל בראשות בן גוריון – מדגישה ומבליטה את העמדה, כי בקדש לחמה ישראל קודם לכל את מלחמתה היא, על-מנת לפרוץ את טבעת החנק שנקשרה סביבה. אותה היסטוריוגרפיה מעלה בדרך הטבע על נס את ההישגים הצבאיים המזהירים של קדש, את התעצמותה הצבאית של ישראל ואת ביצור מעמדה הבינלאומי. ברם, יש התעלמות מודעת, הצנעה והדחקה של פן אחר של אותה מלחמה, פן שמחמיא פחות לישראל. ישראל השיגה את כל ההישגים הללו במחיר כבד של ויתורים, של כניעה לתכתיבי צרפת ונכונות לשמש כלי שרת בידי צרפת ובריטניה.
ישראל חסתה במשך אחת-עשרה שנה בחצר האחורית של צרפת בהרגשת ביטחון כוזב, כי הידידות היא ערובה להספקת צרכיה הביטחוניים לאורך ימים. קברניטי המדינה חיו באשליית ביטחון, שאותה הקרינו – במיוחד שמעון פרס – לציבור בארץ. אמונתו הבלתי מעורערת של שמעון פרס בצרפת לא היה לה על מה להתבסס.

טעותו היסודית של פרס, שהיה אמנם מאדריכלי הידידות עם צרפת, הייתה בכך שלא קרא נכון את המפה, שחי באשליה והשלה גם אחרים, כי קיימות בריתות לנצח; הוא לא השכיל להבחין, כי בשנות החמישים והשישים לא היה לישראל כל סיכוי להשתבץ דרך קבע לתוך הקונסטלציה המדינית ולמרחב האסטרטגי הצרפתי. צרפת הייתה ונשארה מעצמה מוסלמית, שישראל זכתה אמנם להכנסת אורחים ארעית אצלה, אך לא למקור קבוע לביטחונה. צרפת קבעה את מועד תחילתה של הידידות עם ישראל וגם את מועד סיומה.