תקציר הפרק Israel, Jordan and the Palestinians, 1950-89
מתוך הספר: The Near East since the First World War: A History to 1995
מחבר: M.E.Yapp
באדיבות ההוצאה לאור: Addison-Wesley Longman limites, London
תרגם ותיקצר: זיו שחר
ישראל, ירדן והפלסטינים, 1989-1950
ישראל
מדינת ישראל נוסדה כמדינה יהודית וכינונה סימל את הגשמת החזון הציוני להעלות אל ארץ ישראל את יהדות התפוצות. המדינה הוקמה על רוב שטח המנדט הבריטי לשעבר. מראשיתה קלטה המדינה הצעירה את העולים שבאו בגלים ובתקופות שונות. לפי "חוק השבות" מ 1950 רשאי כל יהודי לחיות בישראל ולקבל בה אזרחות. העולים שבאו היו חיוניים להתפתחותה ולביצור ביטחונה של המדינה החדשה. גל העלייה הגדול ביותר נמשך לאורך שלוש השנים הראשונות לאחר הקמה המדינה. חלק מן העולים באו ממזרח אירופה אך מחצית עלו מארצות הים התיכון. היהודים ה"מזרחים" או "הספרדים" היו משכילים פחות מן המהגרים האשכנזים הוותיקים יוצאי מזרח אירופה ועניים מהם.
ההגירה ההמונית התרחשה על רקע קשיי קליטה עצומים בשל המחסור בדיור ובתעסוקה וגם בשל הפערים התרבותיים בין הרכבי האוכלוסיות. גלי עלייה גדולים נוספים הגיעו ממרוקו ומצפון אפריקה ובתחילת שנות השבעים מברית המועצות. למרות ההבדלים הגדולים בין עולים לוותיקים נוצרה בהדרגה זהות ישראלית משותפת בזכות השפה, מערכת החינוך והצבא. גורמים נוספים תרמו לתהליך הקליטה ואחד החשובים שבהם היה הגידול המתמיד בתל"ג של ישראל (עד לשנות השבעים) ולעלייה ברמת החיים. בשנים הראשונות סייעו כספי השילומים מגרמניה לקליטת העלייה ההמונית, והסיוע נמשך גם בשנים שלאחר מכן. מקור הכנסה חשוב אחר היו התרומות של יהודי התפוצות. מאז מלחמת ששת הימים הפכה ארצות הברית למקור הסיוע העיקרי של ישראל. סיוע החוץ -שגדל בהתמדה לאורך השנים- היה חיוני לישראל בשביל לקיים את רמת החיים של אזרחיה. מערכות החינוך, הסעד והשירותים החברתיים של ישראל היו המפותחות ביותר מבין מדינות המזרח התיכון.
מן הבחינה הפוליטית ניכרה המשכיות בין המוסדות המרכזיים שמתקופת המנדט אל המדינה החדשה. "האספה המכוננת" של שנת 1949 הייתה גוף מעבר מן ה"וועד הלאומי" של היישוב אל ה"כנסת" של מדינת ישראל. האספה דחתה את חיבור החוקה וחוקקה במקומה מספר חוקי יסוד. הכנסת נוסדה כפרלמנט של בית אחד ובו 120 חברים. הגיוון הרב שאפיין את הרכב האוכלוסייה במדינה מסביר את צמיחתן של מפלגות רבות שהתמודדו בבחירות יחסיות אל הכנסת. מכיוון שאף מפלגה לא השיגה רוב מוחלט של קולות היו כל ממשלות ישראל ממשלות קואליציה. ניתן לזהות במערכת הפוליטית כמה גושים מפלגתיים מרכזיים: גוש שמאל שבראשו עמדה מפא"י (מפלגת פועלי ישראל), שהפכה ברבות הימים ל"מפלגת העבודה" או "המערך", גוש הימין של "חירות" (מיסודם של יוצאי האצ"ל והמפלגה הרוויזיוניסטית) ו"מפלגת הציונים הכלליים" הליברלית – שתי המפלגות התאחדו לגח"ל (גוש חירות-ליברלים) שהפך בשנת 1973 ל"ליכוד", גוש מפלגות דתיות, ושאר מפלגות ובינן הקומוניסטים. עד 1977 עמדה מפא"י בראש ממשלות הקואליציה. מנהיג מפא"י וראש הממשלה דוד בן-גוריון היה הדמות המרכזית בפוליטיקה של ישראל עד לפרישתו ב 1963. רק בין 1954-1955 החליפו משה שרת. משפרש בן-גוריון כיהנו לוי אשכול (1969-1963) וגולדה מאיר (1974-196)9 כראשי ממשלה. אלו היו בני דורו של בן-גוריון. ב 1973 פרצה מלחמת יום כיפור וצה"ל המופתע ספג נפגעים רבים. בבחירות של 1974 -לאחר אותה מלחמה קשה- נבחר יצחק רבין ,רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, לראשות הממשלה. כהונתו של רבין -שהיה יליד הארץ- סימנה את המעבר השלטוני מידי המנהיגים המייסדים לידי הדור החדש. ממשלתו של רבין איבדה את אהדת הציבור עקב שערוריות שחיתות על רקע כספי, קשיים כלכליים ואובדן יוקרה לשמאל בעקבות ההפתעה הצורמת של מלחמת יום הכיפורים ומחיר הדמים הכבד שהיא גבתה. בבחירות של 1977 חל מהפך והליכוד עלה לשלטון. מנחם בגין, לשעבר מפקד האצ"ל, היה ראש הממשלה בין 1983-1977. הוא חתם על הסכמי קמפ-דיוויד אשר בעקבותיהם נחתם הסכם השלום עם מצרים ב 1982. בבחירות של 1984 -על רקע המחלוקת בציבור בשאלת צידוקה של מלחמת לבנון- קמה ממשלת אחדות לאומית בין הליכוד והעבודה. בראש הממשלה כיהן תחילה מנהיג העבודה שמעון פרס ואחריו מנהיג הליכוד יצחק שמיר (לשעבר מנהיג לח"י). גם הבחירות של 1988 הסתיימו בתיקו בין הגושים אך יצחק שמיר נותר ראש ממשלה בעקבות יתרון מה לליכוד.
ירדן
המדינה נשלטה על ידי בית המלוכה ההאשמי אשר התגלם באופן הסימלי ביותר בשלטונו ארוך השנים של חוסיין אבן טלאל, נכדו של עבדאללה אבן חוסיין. לאחר שעבדאללה נרצח ב 1951 ירש את מקומו בנו טלאל שהיה חולה נפש והתגלה כבלתי כשיר לשלטון.
לאחר התמוטטותו כעבור שנה עלה על כס המלוכה בנו הצעיר חוסיין שהחל למשול ב 1953. בני השושלת ההאשמית נהנו מיוקרה בשל ייחוסם אל הנביא מוחמד ונאמנותם ללאומיות הערבית (אם כי אהדתם למערב זכתה לאהדה פחותה הרבה יותר). לאחר המלחמה בישראל נוספה לירדן הגדה המערבית ב 1948 ופלסטינים רבים מצאו את עצמם פליטים או אזרחים ירדנים בעל כורחם ורבים מהם לא ראו בעין יפה את השלטון ההאשמי. המשטר ניסה להחליש את רגש הזהות הפלסטיני: נאסר על השימוש במילה "פלסטין" במסמכים רשמיים ומפלגות פלסטיניות הוצאו אל מחוץ לחוק. המלך חוסיין התגלה כמנהיג מוכשר שהצליח לשמר את מעמדו למרות המתחים וההתנגדות מצד קבוצות אוכלוסייה שונות לשלטונו.
ביסוד המשטר עמדה החוקה מ 1952. הממשלה הייתה אחראית בפני הפרלמנט. סמכויות החקיקה של המלך הוגבלו ולפרלמנט ניתנה יכולת הכרעה בענייני כספים. הפרלמנט כלל בית נבחרים וסנאט שהורכב מנכבדים, פוליטיקאים ואנשי צבא נאמנים שהמלך מינה באופן אישי. בירדן לא הייתה מפלגה של ממש משום שהמשטר פיקח על הפעילות הפוליטית. חברי הפרלמנט נבחרו בתור יחידים על רקע תמיכתם במשטר. בין 1974 ל 1987 פוזר הפרלמנט לטובת "מועצה לאומית מייעצת". בזמננו התברר שההתנגדות הרבה ביותר לשלטון היא מצד המוסלמים. משהתיר המשטר קיום בחירות כלליות ב 1989 התברר שהאופוזיציה הדתית של המוסלמים הפונדמנטליסטים עלתה באופן דרמטי.
שנת 1958 סימנה משבר חמור בתולדותיה של המדינה, משבר שכמעט איים על יציבותה ועצמאותה של ירדן. עד אותה שנה היו ראשי השרים מנאמני המלך עבדאללה. אך השפעתם באה לקיצה. תופיק אבו אל-הדא -שניהל את ירדן ממותו של עבדאללה עד להתבססותו של חוסיין- התאבד. איבראהים האשם מת במהפכה באותה שנה בעיראק. המשבר התבטא בשני מישורים: פנימי וחיצוני. בתך המדינה דרשו הפלסטינים נתח גדול יותר בשלטון.
ובמדיניות החוץ מצאה עצמה ירדן קרועה בין מאבקי הכוח על בכורה בעולם הערבי ובשאלת היחס למערב. המלך התכוון להצטרף לברית בגדאד אך האופוזיציה עוררה מהומות במדינה ומצרים תמכה במתנגדי המלך. המלך נאלץ לסגת מכוונתו. היה נדמה שעל ירדן להחליט לבחור לצד מי היא תומכת ביריבות הבין- ערבית: מצרים סוריה או עיראק. אך חוסיין לא אהב את הלהט המהפכני שאפיין את סוריה ומצרים ולא רצה להיטמע ב"רפובליקה הערבית המאוחדת" המצרית-סורית. תקופה זו שבה לא השתלבה ירדן בשום פדרציה מדינית-ערבית הייתה תקופה של בידוד. המשבר הותיר את חותמו על המדינה: עקב ההתנגדות למערב, ולאחר מלחמת סואץ, הגיעה לקיצה הברית הארוכה עם בריטניה. במקומה התגבשה מערכת יחסים עם ארצות הברית.
חוסיין הידק את שליטתו בענייני המדינה והשרים היו אנשי ביצוע שהוציאו לפועל את רצונו. התבררה תלותו של המשטר בנאמנות כוחות הביטחון. במיוחד נשען המלך על נאמנותם של הבדווים שאיישו את הקצונה הבכירה -לצד מינויים של בני משפחת המלוכה- בכוחות הביטחון והצבא. הללו הצילו את משטרו של המלך מול ניסיונות הפיכה בתחילת שנות השישים. הצבא הציל את ירדן פעם נוספת במשבר עם הפלסטינים בין 1970-1967. לאחר איבוד הגדה המערבית בתבוסה מול ישראל ב 1967 הקים אש"ף כוחות גרילה פלסטיניים שהתבססו בירדן ונהפכו למדינה בתוך מדינה. 15,000 פלסטינים חמושים ישבו במחנות הפליטים, התעלמו מהשלטון המרכזי והתנגשו עם כוחות הביטחון. המלך חשש מהתערבות צבאית סורית או עירקית לטובתם. בספטמבר 1970 -הידוע כ"ספטמבר השחור"- שילח בפלסטינים את גייסותיו הבדווים וחיסל את נוכחותם בירדן. משחלפה הסכנה ליציבות המשטר נותרה היריבות בין חוסיין לאש"ף בנוגע לגדה המערבית.
ירדן טענה לחזקה על הגדה וניסתה לכונן פדרציה בינן. אך משהכירו מדינות ערב ב 1974 באש"ף בתור הנציג היחידי של העם הפלסטיני ובזכותו להגדרה עצמית בשטחי הגדה המערבית ועזה נחלש מעמדו של המלך. כספי התרומות הערביות לגדה עברו דרך אש"ף ותומכיו החליפו את הנכבדים הוותיקים (נאמני ירדן) בגדה.
ב 1987 פרצה בגדה ה,אינתיפאדה" ומנהיגיה לא הכיר בסמכותה או ביומרותיה של ירדן על השליטה בגדה. שנה לאחר מכן הודיע חוסיין על וויתור תביעותיה של ירדן על הגדה המערבית.
הפלסטינים
בשנת 1947 ישבו כ 1.3 מיליון ערבים פלסטינים בתחומי ארץ ישראל המנדטורית. חלק מן הפלסטינים ישבו בערים אך רובם היו חקלאים זעירים. בעקבות המלחמה בישראל בין 1949-1947 התחוללו השינויים הדרמטיים הבאים: 700,000 פלסטינים נעקרו מאדמתם, מתוכם 400,000 ישבו בירדן (בגדה המערבית), 150,000 ברצועת עזה וכמספר הזה בסוריה ולבנון. לאחר המלחמה סירבה ישראל להניח להם לחזור וקיוותה שהם ייקלטו במדינות ערב. רק בירדן זכו הפלסטינים לקבל אזרחות, בעזה חיו הפליטים תחת ממשל צבאי מצרי, ולבנון וסוריה הותירו אותם במחנות פליטים וללא אזרחות. "סוכנות האו"ם לסעד ולתעסוקה לפליטים" באה לעזרתם. בתחילה טיפלה הסוכנות בבעיות סעד מיידיות כמו חלוקת מזון, אך עם הזמן השקיעה את מירב משאביה בתחום החינוך. לפעילותה של סוכנות האו"ם היה תפקיד מכריע בשימור וטיפוח הזהות הפלסטינית. לאחר מלחמת 1967 נוספו עוד פלסטינים למעגל הפליטים. מספרם הכולל הוערך אז ב 1.5 מיליון, ובסוף שנות השמונים -עקב הריבוי הטבעי- האומדן עמד על 2.2 מיליון.
בשנים 1964-1949 נתפסה הבעיה הפלסטינית כבעיית הפליטים. ישראל וירדן לא הכירו בקיומה של "בעיה פלסטינית", ומדינות ערב והעולם סברו שיש להשיב את הפליטים למקומם או לדאוג ליישובם מחדש. הפלסטינים עצמם כלל לא היו מאוחדים ביחס למצבם: חלקם תמכו באיחוד העולם הערבי, מקצתם שאפו להיטמע במדינות מושבם, והיו מי שסברו שעל הפלסטינים להמשיך לבדם במאבק למען פלסטין ערבית.
ב 1964 הוקם אש"ף ("הארגון לשחרור פלסטין"), ביוזמתה ועידודה של מצרים. הקמתו פתחה שלב חדש בתולדות הפלסטינים. בוועידת היסוד שהתקיימה במזרח ירושלים התקבלה "האמנה הלאומית הפלסטינית". האמנה קבעה שיש זהות פלסטינית ושעל גבולות פלסטין של ימי המנדט צריכה לקום מדינה פלסטינית מאוחדת. בנוסף, האמנה גינתה את הציונות ולא הכירה בזהות הלאומית היהודית. באותו זמן הוקמה ה"מועצה הלאומית הפלסטינית" כגוף מייצג, וכן "ועד פועל" שלראשותו מונה אחמד שוקירי, דיפלומט ממשפחת נכבדים פלסטינית. לאחר תבוסת 1967 עברה השליטה באש"ף לידי אנשי הגרילה שבראשם "אל-פתח".
הם השתלטו על המועצה הלאומית והוועד הפועל. ראש הפתח -יאסר ערפאת- התמנה ליושב ראש. המאבק המזוין קודם לראש סדר העדיפויות. ב 1968 -בעקבות איבוד הגדה המערבית- העבירו ארגוני הגרילה את בסיסיהם לירדן, בשל גבולה הארוך עם ישראל ואוכלוסייתה הפלסטינית הגדולה, ומשם הם יצאו לפעולות נגד ישראל. במרס 1968 נלחמו אנשי הגרילה הפלסטינים לצד הצבא הירדני נגד פשיטת התגמול הישראלית בכראמה. למרות ההפסד בקרב הפופולריות של אש"ף גדלה בזכות ההתנגדות המזוינת.
מתנדבים רבים זרמו לשורותיו. אך השלטון הירדני חשש מהתבססותו של אש"ף במדינה, מההתעלמות הפלסטינית מן השלטון המרכזי ומן הסכנה בפעולות התגמול של ישראל. ב 1970 גירש הצבא הירדני את הארגונים מן המדינה והם התבססו בלבנון לאורך הגבול עם ישראל. לימים כונה האזור "פתח-לנד" ומשם המשיכו הפלסטינים את פעולותיהם נגד ישראל. כמו בירדן, שוב התחמם הגבול וישראל הגיבה בפשיטות תגמול. בלבנון נחלקו הדעות בשאלה הפלסטינית: האם לתמוך במאבקם או לרסנם בכדי למנוע את פעולות התגמול הישראליות. המחלוקת בשאלה זו הביאה לפרוץ מלחמת האזרחים הלבנונית. ב 1982 יצאה ישראל ל"מבצע שלום הגליל" במטרה לחסל את בסיסי הטרור הפלסטיני. הכוחות הישראלים הגיעו עד ביירות. ארגוני הגרילה ספגו מכה קשה, נסוגו מלבנון, ומטה אש"ף עקר לתוניס. הארגונים הפלסטינים פעלו נגד מטרות ישראליות גם מעבר לגבולות המדינה.
מוסדות ישראלים הותקפו, מטוסים אזרחיים נחטפו. ב 1972 נרצחו הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. ב 1985 השתלטות על ספינת הנוסעים "אקילה לאורו", וכו'. בתגובה ישראל תקפה מטרות פלסטיניות במדינות ערב והתנקשה במנהיגיהם, בעיקר ידועה הפעולה נגד המפקד הצבאי של הפתח אבו ג'האד בתוניס, 1988.
אש"ף פעל גם במישור הדיפלומטי כדי להשיג תמיכה ביעדיו. ב 1973 בפסגת אלגי'ר הוא זכה בהכרה של מדינות ערב כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני. ב 1974 זכה למעמד משקיף באו"ם. הכרה נוספת קיבל מגוש המדינות הבלתי-מזדהות וכמו כן מסין, ברית המועצות ומספר מדינות באירופה. ב 1988 גם ארצות הברית פתחה במגעים עמו. לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב 1987 ירדן הודיעה שהיא מושכת את תביעותיה לחזקה על הגדה המערבית. בעקבות המאורעות הללו הכריז אש"ף -מתוניס- ב 15 לנובמבר 1988 על הקמתה של מדינת פלסטין וערפאת מונה לנשיאה.