תקציר הפרק ,Syria and Lebanon, 1958-89
מתוך הספר: The Near East since the First World War: A History to 1995
מחבר: M.E.Yapp
באדיבות ההוצאה לאור: Addison-Wesley Longman limites. London
תרגם ותיקצר: זיו שחר
בין 1958 ל 1964 כיהן פואד שיאהב -מי שהיה מפקד הצבא עד לאותו זמן- כנשיא לבנון. שיאהב ניסה להגביר את המודרניזציה בכלכלה ולהקטין את הפערים בין העדות השונות בלבנון. מדיניותו לא צלחה משום שעם התגברות התערבותה של הממשלה בכלכלה גברה תחושת הקיפוח אצל עדות שונות בשאלת מידת השוויון שלה זכו. מבחינה פוליטית הנכבדים וכמה ראשי משפחות מכובדות שלטו בפרלמנט ובממשלה ושיאהב נאלץ להיסמך עליהם למרות שניסה לבטל את ההבדלים העדתיים. שרל חלו מחליפו מאז 1964 ניסה להמשיך את מדיניותו של שיאהב אך לא זכה לתמיכה מצד ראשי העדות השונות, במיוחד מרגע שהחלה הבעיה הפלסטינית להוות סלע מחלוקת מרכזי בפוליטיקה הלבנונית. מאז המלחמה ב 1948 הפכה לבנון לארץ מקלט ל 150,000 פליטים פלסטינים שהתיישבו במחנות פליטים סביב לביירות בעקבות המפלה נגד ישראל. ממשלת לבנון לא העניקה להם זכויות מחשש להפר לטובת המוסלמים את מערכת חלוקת הסמכויות של "הברית הלאומית" שייצגה את חלוקת הכוח העדתית במדינה. אש"ף הוקם ב 1964 ומחנות הפליטים הפכו לבסיסי אימונים. הפלסטינים החלו לתקוף את ישראל מבסיסי הדרום שלהם וישראל ערכה פשיטות תגמול לתוך השטח הלבנוני. רוב העדות הנוצריות רצו בריסון הפעילות האלימה של הפלסטינים בעוד שהמוסלמים רצו לסייע להם. שרל חלו לא עשה דבר ולכן איבד את תמיכתם של כמאל ג'מבאלט מנהיג הדרוזים שצידד בפלסטינים ופייר ג'מיל מנהיג הנוצרים המרונים. בבחירות של 1970 הוחלף חלו בסלימאן פרנג'יה שהיה מועמד של פשרה המקובל על המוסלמים יותר מאשר מנהיגים נוצריים אחרים. בינתיים הלכה והחריפה המתיחות בין העדות על רקע הבעיה הפלסטינית משום שמספר הפליטים גדל בהתמדה ומאז 1970 הפכה לבנון לבסיס הפעולה היחיד של הפלסטינים לאחר שגורשו מירדן ב"ספטמבר השחור". במקביל החריפו הפלסטינים את פעולותיהם האלימות נגד ישראל וזו הגבירה את לחצה הצבאי על הדרום. הנוצרים המרונים ביקשו מפרנג'יה להפעיל את הצבא נגד הפלסטינים. מהלך שכזה לא בא בחשבון משום שהסורים איימו להתערב ומשום שהצבא שהיה מורכב ברובו מחיילים מוסלמים עלול היה להתפרק. מכיוון שהצבא לא פעל נגד הפלסטינים החלו הנוצרים המרונים לפעול באמצעות המיליציות החמושות שלהם. כך פרצה מלחמת האזרחים ב 1975 בהתנגשויות אלימות בין הפלנגות הנוצריות ובין הפלסטינים.
קרבות פרצו בכל מקום והממשלה נפלה. חיילי צבא לבנון ערקו או הצטרפו אל הצדדים הלוחמים. המלחמה הסתיימה רק מרגע שהסורים התערבו ב 1976 והכניסו יחידות צבא ללבנון. ההתערבות באה על רקע חשש הסורים מגלישת המהומות אל תוך ארצם, או מגרירה של הפלסטינים את האזור כולו למלחמה שבה ישראל עלולה להתקיף את הסורים, או שהייתה זו הזדמנות נדירה של הנשיא אסד לקדם את שאיפותיו בדבר "סוריה הגדולה" או איחוד ערבי כלשהוא. לאחר המלחמה השלטון המרכזי לא תיפקד והמדינה התחלקה לאזורי השפעה של העדות השונות. הסורים נותרו בבקעה. החל מ 1977 ניסה בשיר ג'מיל -בנו של פייר- לבסס את מנהיגותו על העדה הנוצרית על מנת להשתלט על לבנון כולה בשלב מאוחר יותר. הוא גבר על משפחת פרנג'יה אך כדי להתגבר על הסורים נאלץ להזדקק לעזרת ישראל. ב 1982 פתחה ישראל ב"מלחמת שלום הגליל" על מנת לחסל את האיום הפלסטיני על צפון המדינה אך גם כדי להקים בלבנון ממשלה נוצרית פרו- ישראלית בראשות בשיר ג'מיל. הכוחות הישראלים הגיעו עד בירות, הפלשתינים נסוגו ובשיר ג'מיל נבחר לנשיאות. הוא חתם על הסכם עם ישראל המבטל את מצב המלחמה מאז 1948. אך לפני שהחל בכהונתו נרצח בשיר ג'מיל בספטמבר 1982. כנקמה טבחו הנוצרים -בהסכמת ישראל- בתושבים הפלסטינים של מחנות סברה ושתילה. בעקבות הטבח והתנגדות האוכלוסייה בדרום נאלצה ישראל לוותר על מילוי יעדיה ב"מלחמת שלום הגליל" ונסוגה באופן הדרגתי ממרבית השטח. לבנון ביטלה את ההסכם ב 1984. על ביטחון הגבול הופקד "צבא דרום לבנון" )צד"ל( שנתמך על ידי צה"ל. המערכת הפוליטית שוב קרסה ב 1988 משלא הוסכם בפרלמנט על מינוי היורש לנשיא אמין ג'מיל. ראש הממשלה המרוני מישל עון -שמונה ע"י ג'מיל בניגוד למסורת- ניסה לשקם את השלטון המרכזי אך ראש הממשלה הסוני הקודם סלים אל- חוס סירב לפנות את מקומו ונתמך על ידי הסורים. בבירות התחוללו קרבות בין נאמני ממשלתו של עון לבין הסורים והמיליציות המוסלמיות. בעקבות המאורעות התכנסו מספר צירים מן הפרלמנט באוקטובר 1989 בערב הסעודית וחתמו על "הסכם טאיף" שבו הוחלט לשנות את "הברית הלאומית". לאחר מכן נבחר רנה מעוד לכהונת הנשיא והלה מינה את סלים אל-חוס לראש ממשלתו. עון ונאמניו סירבו להכיר במינוי ובאותה שנה נרצח מעוד וצירי הפרלמנט בחרו את אליאס הרוי לנשיא.