תקציר הפרק Egypt, 1952-1989
מתוך הספר: The Near East since the First World War: A History to 1995
מחבר: M.E.Yapp
באדיבות ההוצאה לאור: Addison-Wesley Longman limites, London
תרגם ותיקצר: זיו שחר
ב-1952 התחוללה במצרים "מהפכת הקצינים" אשר שינתה את פני המדינה הערבית: היא החליפה את המלוכה והנכבדים בעלי הקרקעות ששלטו במערכת הפוליטית המצרית מאז המאה ה 19 בשכבה שלטת חדשה, שבשנותיה הראשונות הייתה מורכבת בעיקר מקציני צבא ואחר כך מאזרחים עובדי מדינה ואנשי צבא.
שינוי נוסף שהתחולל בעקבות המהפכה התבטא בהשתלטות המדינה על הכוח הפוליטי, הכלכלי והחברתי. את המהפכה ביצעו קבוצה של קצינים שנקראו "ארגון הקצינים החופשיים". קצינים אלו צמחו מתוך רקע משותף: כולם היו בשנות השלושים לחייהם, בניהם של בעלי קרקעות זעירים או עובדי מדינה זוטרים. מבין הקצינים התבלט ג'מאל עבד אל-נאצר אשר הפך במהרה למנהיג המהפכנים. ב 1952 בוטלה החוקה הישנה. ב 1953 נאסר קיומן של כל המפלגות הפוליטיות, ו"מועצת פיקוד המהפכה" נטלה לידיה את השלטון במדינה. ב 1953 בוטלה המונרכיה ומצרים הוכרזה כרפובליקה. ב 1954 התגבר המשטר המהפכני על האיום המשמעותי האחרון – "האחים המוסלמים" אשר זכו לתמיכה רחבה ברחוב המצרי. לאחר הפגנות סטודנטים סוערות וניסיון להפיכה בצבא תנועת "האחים המוסלמים" הוצאה אל מחוץ לחוק ומנהיגיה נעצרו. מעתה ואילך התנועה דוכאה אך ירדה אל המחתרת.
ב-1956 המשטר החדש העביר את סמכויות "מועצת פיקוד המהפכה" לידי ממשלה נשיאותית. לנשיא – עבד אל-נאצר – הוענקו סמכויות מופלגות בתחומי חקיקה וביצועה והוא קבע את המדיניות הכללית במדינה. הוקם גם פרלמנט של בית אחד, ללא כוח פוליטי אמיתי. במטרה להרחיב את בסיס התמיכה של השלטון החדש הוגדלה הפקידות הממשלתית והוצאות המנהל האזרחי גדלו באופן ניכר מתוך מגמה לייצר משרות עבור אוהדי המשטר. את תמיכת האיכרים ביססו על ידי רפורמה בקרקעות. חוק הרפורמה קבע תקרה מקסימלית של 800 דונם לחקלאי. כמו כן הופקעו אדמות מבני משפחת המלוכה ונכסי ווקף – אלו חולקו ונמסרו לאיכרים זעירים או חסרי קרקע. בניסיון להגדיל את השטח הראוי לעיבוד חקלאי הוחל בהקמת מפעלים ראוותניים שהמפורסם והמוצלח מבינם הוא הקמת סכר אסואן, שהושלם ב 1970 וסיפק חשמל חיוני לפיתוח התעשייה. גם במדיניות החוץ חלו תמורות חשובות: ב 1955 הופיע נאצר כמנהיג של גוש המדינות הלא- מזדהות, ומצרים התקרבה אל ברית המועצות ע"י עסקת רכש של נשק סובייטי דרך צ'כוסלובקיה. ב 1956 הלאים נאצר את "חברת תעלת סואץ" ובעקבות צעדים אלו נעשה עבד אל-נאצר לסמל הלאומיות הערבית ולמנהיג ההתנגדות לישראל. מפנה חד במעמדו של עבד אל-נאצר חל לאחר המפלה במלחמה נגד ישראל ב 1967 שבה הצבא המצרי הושפל, מצרים איבדה את חצי-האי סיני ותעלת סואץ נפלה לידי הצבא הישראלי. ראשי הצבא ניסו להדיחו אך הוא החזיק מעמד בשלטון עד ספטמבר 1970, אז הלך לעולמו.
אחריו עלה לשלטון סגן הנשיא אנואר אל-סאדאת שהיה יורשו של נאצר ואחד מאחרוני "הקצינים החופשיים" המקוריים שהחזיק במשרה בכירה. הוא נאלץ להתמודד עם התבוסה המצרית בעקבות העימות עם ישראל וידע שניצחון כל שהוא יוכל לחזק את מעמדו ולשקם את הכבוד הערבי. לאחר תקופת הכנה וצבירת כוח ההזדמנות באה במלחמת אוקטובר 1973. הצבא המצרי חצה את התעלה, הפתיע את הכוחות הישראלים וגרם להם לאבדות חמורות. למרות שהצבא הישראלי הצליח לאחר זמן מה לחצות את התעלה מערבה ולאגף את הכוחות המצריים הקרבות הופסקו והוכרזה הפסקת אש. סאדאת יכול היה לטעון שניצח ושיקם את יוקרתו של הצבא והכבוד הערבי. לאחר המלחמה של 1973 פתח סאדאת במשא ומתן עם ישראל על נסיגה חלקית מסיני, השבת שדות הנפט למצרים ופתיחת התעלה. בנובמבר 1977 הגיע סאדאת לביקור היסטורי בירושלים שהוביל להסכמי קמפ דיוויד ולחתימת חוזה שלום עם ישראל ב 1979. ב 1981 נרצח הנשיא סאדאת מידי קבוצת מתנגדים אסלאמיים מתוך שורות הצבא. את מקומו תפס סגן הנשיא ומפקד חיל האוויר לשעבר חוסני מובארק. בתקופתו הוגברה החירות הפוליטית של הפרלמנט והמפלגות במדינה. האופוזיציה המרכזית לשלטון עדיין הייתה תנועת "האחים המוסלמים" יחד עם קבוצות אסלאמיות מיליטנטיות אחרות. מאז 1987 הנהיג מובארק מדיניות של דיכוי כלפי האופוזיציה האסלאמית אשר מתנגדת למדינה החילונית .