מאת: יוסף אולמרט
מקור: הוצאת מטכ"ל/קצין חינוך ראשי, משרד הביטחון-ההוצאה לאור פרקים ט-י"ג
פרק ט' – מפלגות פוליטיות
המפלגה הסוציאלית-לאומית הסורית (ה – P.P.S)
פרק י' – מראשית העצמאות עד שישכלי
פרק י"א – משישכלי עד נאצר (1949 – 1958)
המדיניות הבין-ערבית והיחס למערב
פרק י"ב – "הרפובליקה הערבית המאוחדת"
פרק י"ג – משטר אסד
משטר הבעת' בין השנים 1970-1963
משטר אסד – בניית קהילה פוליטית חדשה
פרק ט' – מפלגות פוליטיות
מבוא
בסוריה העצמאית פעלו כמה תנועות אידיאולוגיות ופוליטיות. לצד "הגוש הלאומי", שקם באמצע שנות ה 20, קמו תנועות פוליטיות, שתשתיתן האידיאולוגית הייתה רדיקלית מזו של "הגוש הלאומי" למרכיביו. הסוציולוג הצרפתי אדמונד ברק פיתח מודל של תנועות פוליטיות במזרח התיכון על-פי יחסן לתנועה הלאומית, וקבע כי בראשית דרכם התאגדו הזרמים הפוליטיים באזור תחת "מטרייה" אחת, בחסות אידיאולוגיה לאומית כוללת, שביסודה מטרה שוללנית – התנגדות לשלטון הקולוניאליסטי ומאמץ משותף לסלקו. בשלב השני בהתפתחותן של התנועות הפוליטיות, לאחר סילוק השלטון הזר, עיצבה כל תנועה את דרכה ואת האידיאולוגיה הנפרדת שלה ובררה אמצעים להשגת מטרותיה. ברק הטעים, כי בשלב הראשון נעדרו התנועות הפוליטיות כל תוכל חברתי ממשי והתרכזו במאבק הפוליטי-לאומי.
כבר ציינו, כי "הגוש הלאומי" הסורי היה בעצם התאגדות קואליציונית רופפת של נכבדים מהערים המרכזיות של סוריה, שהמכנה המשותף הפוליטי שלהם היה התביעה לסילוקם של הצרפתים. מעבר לכך בלטו כבר מראשית הדרך הבדלים מהותיים בין מרכיבי ה"גוש" – היו בו בעלי נטייה פרו-עיראקיות, היו שתמכו בסעודיה או בהאשמים בעבר הירדן, ולימים היו גם בעלי נטייה פרו-מצרית.
בהקשר זה יש לציין, כי החיכוכים והפילוגים עברו עוד לנוכח הקשיים שניצבו בפני כל הגורמים בתנועה הלאומית הסורית: הטראומה של אי- מימוש ההסכם עם הצרפתים משנת 1936; מסירת מחוז אלכסנדרטה לידי הטורקים; הצורך להתמודד עם אידיאולוגיות חדשות והשפעותיה של עליית הפשיזם באירופה. על רקע זה הלכו והתגבשו בסוריה ארגונים פוליטיים חדשים, מפלגות בעלות תודעה פוליטית מפותחת משל עצמן ובעלות אידיאולוגיה ייחודית להן.
"האחים המוסלמים"
תנועת "האחים המוסלמים", שנוסדה במצרים בסוף שנות ה 20, קיימת בסוריה (כמו בארצות אחרות במזרח התיכון) מאז ראשית שנות ה 30. בסוריה פעלו "האחים המוסלמים" בערי המרכז המסורתיות והשמרניות, ובעיקר בחומס ובחמה, שאדיקותה הייתה מן המפורסמות, אבל גם בשכונות העממיות של דמשק וחלב. שם צמחו זרמים מוסלמיים שונים שהתאגדו במסגרת "האחים המוסלמים", אף שכינו עצמם בשמות אחרים, כגון "שבאב מוחמד" (נוער מוחמד). "האחים המוסלמים" היא תנועה כל-מוסלמית, ויעד מרכזי במצעה הוא איחוד מוסלמי בין-לאומי. ואולם בסוריה יש לתנועה פן נוסף, הקיים במפלגות סוריות אחרות, והוא הדגש על איחוד כל המוסלמים המתגוררים ב"סוריה הגדולה" וההתנגדות לגבולות הטריטוריאליים שנקבעו במהלך שלטון המנדט.
המפלגה הסוציאלית-לאומית הסורית (ה-.P.P.S)
המפלגה הידועה בשם "המפלגה הסוציאלית-לאומית הסורית", שלעיתים כונתה בטעות בספרות המקצועית P.P.S – "המפלגה העממית הסורית", קמה בסוריה (ובלבנון) בראשית ה- 30. מייסד המפלגה היה אנטון סעאדה, נוצרי יווני-אורתודוכסי שנולד בכפר בצפונה של לבנון (ב 1899 או 1904). בדומה לנוצרים רבים אחרים היגר אביו, חליל סעאדה, לברזיל, ושם עיצב אנטון הצעיר אידיאולוגיה, שהתבססה בין היתר על זו של המפלגה הפשיסטית המקומית ("האינטגרליסטים"). בסוף שנות ה 20 החליט אנטון סעאדה לשוב ללבנט ולפעול למען חידוש פניהן של סוריה ולבנון. ב 1932 הגיע ללבנון והחל לפעול באוניברסיטה האמריקנית של ביירות, שהייתה מקור-תמיד וחממה לזרמים ולרעיונות חדשים באזור.
במרכז השקפת עולמו של סעאדה עמדה תפיסה חילונית- לאומית, ששללה פיצול על רקע דתי. בחיבור היסוד שלו "נושוא אל-אומאם" (עליית הלאומים), שפורסם לראשונה ב 1938 , קבע סעאדה כי קיימת זהות סורית ייחודית, וכי הגיאוגרפיה וההיסטוריה הנחילו ליושבי "סוריה הגדולה" זהות לאומית שונה מזו של שאר הערבים. המסגרת הטריטוריאלית שבה עוצב הלאום הסורי כוללת את סוריה, לבנון, ארץ- ישראל כולה וגם אזורים מטורקיה ומהאי קפריסין. סעאדה גרס כי במזרח התיכון, כמו באזורים אחרים בעולם, הגיאופוליטיקה היה המפתח להבנת תהליכים היסטוריים ולהבנת השוני בין חברות ולאומים. הוא הדגיש, כי יש שוני מהותי בין אוכלוסייתה של "סוריה הגדולה" לבין ערביי חצי-האי ערב או מצרים. על-פי תפיסתו, הגיאוגרפיה היא שעיצבה את "סוריה הגדולה" והפכה אותה לישות גיאופוליטית נפרדת.
ברור כי תפיסה זו העמידה במרכזה את רעיון "סוריה הגדולה" ושללה את הסטטוס-קוו הטריטוריאלי, שנקבע בזמן המנדט. אבל אנטון סעאדה פיתח יריעה אידיאולוגית רחבה, שעסקה גם במהותה של המדינה הסורי הוא היה הראשון בעולם הערבי (אם כי לא במזרח התיכון), שהשתית את האידיאולוגיה שלו על תפיסה חילונית. לטענתו, רק החילוניות מהווה סדן יציב שעליו יוכלו העמים, העדות והדתות השונות ב"סוריה הגדולה" למצוא מכנה משותף, ובאמצעותו יתגבשו לישות פוליטית אחת. בכך הושפע, ללא ספק, מהמהפכה החילונית של כמאל אטא-טורק בטורקיה, שהפריד את הדת מהמדינה. (טורקיה היא המדינה המוסלמית היחידה, שהפרדה זו מתקיימת בה) יסוד חשוב נוסף בתורתו של סעאדה הוא הצורך ברפורמות חברתיות.
את אלה סבר שיש לבצע ברוח המשטרים הטוטליטריים הפשיסטיים, ובעיקר על-פי המודל האיטלקי. בעניין זה יש לציין, כי בדרך-כלל הושפע סעאדה מפשיזם האיטלקי לפחות מזה הגרמני, וביסודו של דבר לא הייתה תפיסת עולמו גזענית. האידיאולוגיה שלו קסמה לרבים מהצעירים הערבים, בני כל העדות והדתות, בסוריה, בלבנון וגם בארץ- ישראל, בעיקר משום שחזה פתרון כולל, לאומי וחברתי, ונתן מענה לשאלות של זהות, שהתעוררו אצל חלק מהאוכלוסייה המקומית. תומכיו של אנטון סעדה חדרו לתחומים שונים של הפוליטיקה הערבית בשנות ה 40, ה- 50 וה 60, ואפילו בשנות ה 70 וה 80 של המאה.
רבים מאלה שהיו לימים האידיאולוגים הבולטים, שתמכו בלבנון נפרדת, פתחו את הקריירה הפוליטית שלהם במפלגתו של סעאדה (בהם יש לציין את המשורר המארוני המפורסם, סעיד עקל, מגדולי המשוררים בשפה הערבית בעידן המודרני, שבשנות ה 30 חיבר את המנון מפלגתו של סעאדה – "סוריה, סוריה מעל הכל…" ולימים היה לנביא הבדלנים הנוצרים והמאורנים).
גם בקרב הוגי הדעות הראשונים של אש"ף (כגון הפרופסורים הישאם שראבי ופאיז סאייג, שפיתחו את הדוקטרינה של "מדינה חילונית דמוקרטית"), נמצאו חניכי מפלגתו של סעאדה, וכאלה נמצאו גם בין נושאי משרות רמות במפלגות הסוריות השונות. מכל מקום, חשיבותם המרכזית של אנטון סעאדה ומפלגתו הייתה נעוצה בתשתית הרעיונית שהקנו לצעירים רבים ובמסד האידיאולוגי שסיפקו לתנועות רבות במרחב.
מפלגתו של סעאדה ממשיכה להתקיים עד ימינו, בעיקר בלבנון. סעאדה עצמו נעצר בידי הצרפתים באמצע שנות ה 30, ולאחר שהייה קצרה בכלא הותר לו לשוב לדרום אמריקה. הוא חזר ללבנט רק ב 1947 והמשיך להיות פעיל בפוליטיקה המקומית 1949.
מפלגת הבעת'
לקראת שנות ה-40 צף ועלה בסוריה זרם רעיוני גדול – מפלגת הבעת'. שלא כמפלגתו של אנטון סעאדה, עלתה מפלגת הבעת' ברבות הימים לשלטון בסוריה (ובעיראק), אולם ראשיתה הייתה מצער, ותחילתה בקבוצת מורים – זכיאל ארסוזי, מישל עפלק, אל-דין אל-ביטאר, "האבות המייסדים" של המפלגה.
זכי אל-ארסוזי, אינטלקטואל עלאווי מאנטיוכיה שבחבל אלכסנדרטה, היה בן למשפחת משכילים, בוגר 'הסורבון' בפריז. במאבק על שאלת מעמדו של חבל אלכסנדרטה ניצב ארסוזי בראש תנועת המחאה נגד סיפוח החבל לטורקיה ויזם התנגשויות בין טורקים לערבים. לאחר סיפוח האזור לטורקיה סירב ארסוזי, בדומה לאלפי ערבים אחרים, לחיות תחת שלטון טורקי ועקר דרומה, לסוריה. הוא היה חבר במפלגת "הליגה לפעולה לאומית", ארגון פשיסטי למחצה של צעירים רדיקלים. הארגון לא היה אפקטיבי במיוחד, וארסוזי נטש אותו, וב 1940 הקים ארגון משלו בשם "הבעת" או "מפלגת התחייה הערבית".
באותה שנה לערך החלה לפעול בדמשק גם קבוצתם של שני אינטלקטואלים אחרים, אף הם בוגרי 'הסורבון' – מישל עפלק וצלאח ביטאר. משנת 1934 היו השניים מורים בבית-ספר תיכון יוקרתי בבירה – התג'היז. עפלק, נוצרי יווני-אורתודוכסי, יליד 1912, לימד מתמטיקה ופיסיקה. תחילה קראו השניים לקבוצתם "תנועת התחייה הערבית" (חרכת אל אחיה אל-ערבי), אך באמצע 1941 אימצו את השם "בעת' ". בהדרגה הפכה תנועתם לדומיננטית מבין שתי קבוצות הבעת' והטמיעה בתוכה גם את ארגונו של ארסוזי, שלא הצליח להתרומם למדרגת מנהיג לאומי.
מצעה של מפלגת הבעת' הוא אולי הניסיון המגובש הראשון לתת ביטוי קונספטואלי ללאומיות הערבית, כלומר – לגבש דוקטרינה לאומית ערבית כוללת, שלא כמפלגה הסוציאלית-לאומית, שמצעה היה לאומי- סורי מובהק. מפלגת הבעת' חרטה על דגלה סיסמה מנחה בת שלוש מלים: אחדות (ואחדה), חירות (חורייה) וסוציאליזם (אישתרקייה), שאליהן הצטרפה סיסמה נוספת שטבע מישל עפלק, ואשר ביטאה את מהות האידיאולוגיה העברית של המפלגה: "הלאומיות הערבית היא אמת נצחית, ולא שלב היסטורי".
מה עומד מאחורי סיסמאות הבעת'? ראשית – תפיסה החותרת לאחדות לאומית ערבית חוצה גבולות, מהמפרץ הפרסי (הערבי, על-פי מנהיגי הבעת') ועד האוקיאנוס האטלנטי. הערבים היושבים במרחב העצום הזה הם עם אחד ועליהם לכונן בו ישות מדינית אחת. במלים אחרות – גם הוגיה ומייסדיה של מפלגת הבעת' ניצבו לצד שאר הלאומנים הסורים, ששללו את הסטטוס קוו הטריטוריאלי שקבעו מעצמות אירופה בלבנט ואת יצירתן של מדינות נפרדות באזור. לפי תפיסת הבעת' חייבת לקום מדינה ערבית אחת; המלה "ואחדה" בסיסמתם היא מלת האיחוד המוצקה ביותר בלשון הערבית ופירושה איחוד מוחלט – מדינה אחת לעם אחד – ולא פדרציה או קונפדרציה. אשר לחירות – זו נתפסה בידי עפלק כחירות משלטון זר, ולאו דווקא במשמעותה בליברליזם הדמוקרטי של המערב. ה"סוציאליזם" של מישל עפלק וחבריו ביטא שאיפה לצדק סוציאלי בחברה הערבית.
בדומה לסורים אחרים התחנכו בצרפת של שנות ה 20 וראשית שנות ה 30 ספג גם עפלק השפעה קומוניסטית, אבל כששב לסוריה דחה את האידיאולוגיה הקומוניסטית בטענה שהיא חומרנית וזרה ללאומיות הערבית, המאגדת בתוכה את שאר הרוח הקולקטיבי של האומה הערבית. עפלק דחה גם את עקרון מלחמת המעמדות, משום שזה נתפס בעיניו כסותר את האידיאולוגיה של אומה ערבית אחת ומאוחדת. מסיבות אלה היו מי שהתייחסו בזלזול מה ליסודות הסוציאליסטיים בתורתו של עפלק, בעיקר מקרב הקומוניסטים, ותיארו את מקומה של התפיסה הסוציאליסטית בתורת הבעת' כנחות, ואת התפיסה עצמה – כ"שפחת הלאומיות".
שאלה מעניינת במיוחד נוגעת ליחסם של אבות הבעת' לדת האיסלם. מפלגת הבעת' דגלה באידיאולוגיה לאומית-חילונית, אך עפלק, שהיה מודע למרכזיותו של האיסלאם בחיי הערבים, ניסה לעצב תפיסה שלפיה האיסלאם הוא שיאה של הרוח הערבית (ולאו דווקא התגלות אלוהית). בכל נקט עמדת ביניים בין בעלי הנטייה המוסלמית המובהקת לבין תפיסתו של אנטון סעאדה, למשל, שהיה קיצוני בחילוניותו ומהפכן בתפיסתו בדברו על נצחיות הלאומיות קרא סעאדה תיגר לא רק על המארכסיזם, שראה בלאומיות שלב היסטורי בלבד, אלא גם על האיסלאם המסורתי, שטען למקום מרכזי בעיצוב הערביות.
המפלגה הקומוניסטית
המפלגה הקומוניסטית בסוריה ולבנון התפתחה בשנות ה 20, ומראשית קיומה זכתה לסיוע של הקומוניסטים הארצישראליים, שנשלחו על-ידי הקומינטרן להקים תשתית קומוניסטית בלבנט. בין הארצישראלים בלטה דמותו של יוסף ברגר-ברזילי, שהיה מן האבות המייסדים של המפלגה הקומוניסטית בסוריה ולבנון, ופעל לצידם של אישים אחרים, רובם בני מיעוטים (ארמנים וכורדים), שהחשוב שבהם היה כורדי מדמשק, ח'אליד בכדאש שמו. (יש לציין שמפלגות קומוניסטיות בכל העולם הערבי, לא רק בלבנט, התבססו על בני מיעוטים שונים, לרבות יהודים (בעיראק מילאו היהודים תפקיד מרכזי במפלגה), שחיפשו בתורה הקומוניסטית החילונית והעל-עדתית מענה לנחיתותם כחברה, שהיה בה רוב מוסלמי מוצק).
סיכום
הן הבעת' הן "המפלגה הסוציאלית-הלאומית הסורית" לא זכו להצלחה גדולה בשנותיהן הראשונות, ובמשך שנים אחדות היו נחלתן של קבוצות אינטלקטואלים בערים הגדולות של סוריה. אבל כבר מאמצע שנות ה 30 (ככל שהדברים נוגעים במפלגתו של סעאדה) ומראשית שנות ה 40 (כשהדברים אמורים במפלגת הבעת') – זכו שתי המפלגות הללו לתגבור משמעותי, שהיו לו השפעות מרחיקות-לכת על התפתחות המאורעות הפוליטיים בסוריה; המדובר בנהירותם של בני עדות המיעוטים לשתי המפלגות.
מדוע נהרו לאותן מפלגות חדשות דווקא בני המיעוטים – העלאווים, הנוצרים, היוונים-אורתודוכסים והדרוזים (אך לא השיעים והמארונים בלבנון)? התשובה לכך נעוצה בעובדה שמצען של מפלגות אלה אפשר לכלל האוכלוסייה בסוריה (ובלבנון) למצוא מבנה משותף מעבר למחיצות הדתיות והעדתיות. העלאווים והדרוזים במדינה הסורית העצמאית, שחתרו להשגת השפעה במדינה שזה עתה קמה ולשילובם במערכת השלטונית שלה, חשו שרק מפלגה המטשטשת זהויות בדלניות מסוגלת לממש את מאווייהם. מבחינה זו סיפקו כל שלוש המפלגות – "המפלגה הסוציאלית-לאומית הסורית", מפלגת הבעת' והמפלגה הקומוניסטית – שמצען היה חילוני, תשובה אפשרית וסבירה לבני המיעוטים, ואין זה מקרה שהללו נהרו אליהן.
פרק י' – מראשית העצמאות עד שישכלי
שינויים חברתיים ופוליטיים
ב-1946 קמה המדינה הסורית. אבל מהי בעצם אותה ישות מדינית, החברה באו"ם וב'ליגה הערבית', המכונה סוריה? המזרחן הישראלי, פרופ' משה מעוז, הגדיר את הישות הזאת במלים אלה: כשנעשתה סוריה רפובליקה עצמאית בשנת 1949 הייתה היא מבחינות רבות מדינה בלא עם, יחידה פוליטית בלא קהילה פוליטית, ללא חברה מלוכדת סביב מערכת ערכים משותפת. האוכלוסייה הייתה הטרוגנית במידה ניכרת, שסועת ניגודים ויריבויות בין עדות דתיות, בין מעמדות חברתיים ובין קבוצות אידיאולוגיות ואתניות, ואפילו בין תושבי אזורים שונים. רבות מהעדות ומקבוצות האוכלוסייה נטו להסתגר ולהתבדל, לא הכירו בסמכות מרכזית משותפת יחידה, ולא הייתה להן תחושת הזדהות סורית לאומית טריטוריאלית הדוקה.
מדברים אלה ניתן להקיש גם על חשיבותן המרכזית באותן שנים, אמצע שנות ה 40, של התנועות הרעיוניות החדשות, שניסו לגבש גורמי כוח במערכת כמעט כאוטית. המדינה החדשה-שצמחה במציאות של מאבק עלים נגד השלטון הזר, שלאחריו התחוללו בה סכסוכים קשים על רקע אידיאולוגי, פוליטי, חברתי וכלכלי – עברה תהליך סוער של שינויים בשנים הראשונות לקיומה. אולם יש לציין כי תקופת המנדט, שהצמיחה ניגודי דיעות וסכסוכים, טמנה בחובה גם צדדים חיוביים רבים.
ראשית יש לציין את התרחבות מערכת החינוך הסורית – מספר בתי- הספר הוכפל מ 366 ל 658. מקצת בתי הספר מילאו תפקיד חשוב ביצירת התשתית האידיאולוגית הלאומית הסורית, וכבר ציינו, כי מישל עפלק וצלאח אל-דין אל-ביטאר, ממיייסדי הבעת', היו מורים בבית- הספר התיכון החשוב ביותר שהוקם בדמשק בתקופת המנדט , התג'היז, שתלמידיו עמדו במרכז המאבק הלאומי. מכל מקום, מתקופת המנדט נוצרה מערכת חינוך ממשלתית, שנועדה להרחיב את השכלתם של בני כל העדות, הדתות והמעמדות. לא בכדי שימשה מערכת זו בסוריה, כמו גם במדינות ערבות אחרות, גורם חברתי מלכד.
גורם חיובי נוסף שהתפתח בתקופת המנדט הצרפתי היה מעמד הביניים העירוני. היה זה מעמד בינוני חדש, שנמנו עימו ביורוקרטים, אנשי מקצועות חופשיים ומורים, והוא הלך והתרחב ובמקביל אימץ לעצמו שאיפות פוליטיות ורצון עז לקידום חברתי. רצון זה היה כרוך, בין השאר, בדחייה מוחלטת של מרות האליטות המסורתיות, שרוב חבריהן היו בעלי אדמות שהתגוררו בערים, אבל שלטו על נכסים קרקעיים עצומים באזורים הכפריים שמחוץ להן. חשיבותו של המעמד הבינוני העירוני נעוצה בעובדה שרבים מבניו התגייסו לצבא הלאומי החדש באמצע שנות ה 40 ובסופן. רוב בני המעמד הבינוני הזה היו מוסלמים סונים מהערים הגדולות, והם שהקנו לצבא את אופיו הלאומי והכשירו את הקרקע לתפקיד החשוב שמילא בהמשך בהתפתחותה של סוריה המודרנית.
לצד תמורות חברתיות התחוללו בסוריה של תקופת המנדט גם תמורות כלכליות בולטות. החל משנות ה 30 ניכרה תחילתה של צמיחה תעשייתית, ואף שסוריה לא הפכה למתועשת במובן המקובל בעולם המערבי, נוצרה בה שכבה רחבה יחסית של בעלי תעשייה, ולאחר מכן קמו בה חברות מניות, שהשקיעו בתעשייה הקלה (בעיקר בתעשיות המלט והבניין, עבוד המזון, הטקסטיל והכותנה). גם החקלאות הסורית התפתחה, אם כי בקצב איטי. ככלל, המשק הסורי של שנות ה 30 היה עדיין מפגר, ובלטה בו העובדה ש 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה (בעלי האדמות הגדולים) שלטו על כ- 60 אחוזי מכלל ההון הלאומי.
המצב שנוצר לאחר קבלת העצמאות עורר תסיסה בקרב עדות המיעוטים בסוריה. קבוצה עלאווית בדלנית, ברשות המנהיג הכריזמטי סולימאן מורשיד, התקוממה נגד הרשויות בדמשק ודוכאה ביד ברזל. מורשיד עצמו הובל לבירה, ובנובמבר 1946 נתלה בכיכר העיר המרכזית. גם בהר הדרוזים הייתה תחושת אי נוחות מהשלטון המרכזי, שניהל מעין מדיניות של "הפרד ומשול" בקרב הפלגים הדרוזיים השונים, במטרה להחליש את הכוחות שתמכו באוטונומיה מקומית. השלטון המרכזי עורר חשד בכל הנוגע לכוונותיו בקובעו חוקים, שנועדו להקטין את משקלם של בני המיעוטים הלא-מוסלמיים בחיים הפוליטיים של סוריה, ולהגביל את מספרם של בני המיעוטים בפרלמנט. כך צומצם מספר המושבים של בני העדות הנוצריות ושל בני עדות מיעוטים אחרות בפרלמנט, והדבר עורר כמובן תחושה עזה של אי-נוחות אצל חלק מהן.
עם השגת העצמאות התפורר "הגוש הלאומי", הגוף הפוליטי העיקרי שניהל את המאבק בצרפתים, וזאת פשוט משום שהשיג את מטרתו – העצמאות – ושוב לא היו בידיו הכלים להתמודד עם האתגרים של ניהול מדינה. עד מהרה התברר כי למדינה שנוצרה אין מנהיגות מגובשת, וכי הכוחות הצנטריפוגליים מאיימים להביאה לידי תוהו ובוהו. ב- 1947 התפצל "הגוש הלאומי" לשתי חטיבות מרכזיות, שהיו בנויות על יסוד היריבות הטריטוריאלית המסורתית: דמשק מול חלב. קבוצת דמשק נקראה "המפלגה הלאומית" וזו של חלב – "מפלגת העם". במצב זה, על רקע משבר פוליטי עמוק ותסיסה חברתית וכלכלית גואה, הכריזה סוריה מלחמה על ישראל, וצבאה פלש לארץ-ישראל עם צבאות ערביים אחרים, במטרה למנוע הקמת מדינה יהודית.
כישלון הפלישה לארץ-ישראל
ערב פלישתו של הצבא הסורי לארץ-ישראל היו בסוריה ציפיות שצבאה (בסיוע צבאות ערב האחרים) ישים קץ לקיום הציוני, אולם האכזבה הייתה קשה מנשוא, אף על פי שביצועיו של הצבא הסורי לא היו מבישים כלל וכלל, וחרף העובדה שהסורים הותירו בידיהם חלק קטן מהשטחים שכבשו בארץ ישראל המנדטורית. את תחושת ההשפלה והתסכול ביטא אינטלקטואל סורי ושמו אדיב נסור, שפירסם מאמר חשוב בעניין זה בנובמבר 1949 באחד מעיתוניה המרכזיים של דמשק, "אליף בה": כמעט שאין למצוא במדינה זו אדם שבע רצון. כל מי שתפגוש מתלונן: השר קובל, המנהיג רוגז, ציר הפרלמנט מגנה, המרצה באוניברסיטה מבקר והאיש ברחוב מאשים. הצבא נאלץ לקיים שביתת נשק עם אויב שלא ניצח. חובת המדינה היא לראות בצבא את המוסד הלאומי הראשון, להעדיף את צרכיו על שאר הצרכים ולהעמיד את סגולות החייל בראש הסגולות האזרחיות.
המלים מדברות בעד עצמן. הן מבטאות את תחושת הציבור כי הממסד הפוליטי המסורתי, המושחת והאדיש, הוא שאשם בתבוסה בארץ- ישראל. זוהי מעין גירסה סורית למיתוס הנאצי, שלפיו האזרחים הם ש"תקעו סכין" בגב הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. אבל מעבר לכך מונחת במאמר התשתית לאידיאולוגיה שהנחתה מכאן ולהבא את הצבא הסורי בגלגוליו השונים, ולפיה הצבא עומד בראש מעייניה של החברה, וצרכיו עדיפים על כל שאר צרכיה של החברה הסורית. אנו רואים אפוא, כי התגובה המיידית של החברה הסורית על תבוסת 1948 הייתה נטייה מיליטריזציה מזה מצד האשמת המנהיגות האזרחית בכישלון מזה. כאן נפתח פתח לעידן חדש בהיסטוריה הסורית – עידן ההפיכות הצבאיות והשתלטות הצבא על החיים הפוליטיים; שורשיו נעוצים בתסכול שהצטבר במשך שנים בקרב שכבות חברתיות חדשות, שצצו ועלו בתקופת המנדט הצרפתי, בשנות מלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחריה. שכבות חברתיות אלה לא זכו לביטוי פוליטי הולם במוסדות הנבחרים, בפרלמנט ובממשלה, אבל דעתן נשמעה בבירור במפלגות הפוליטיות הרדיקליות וגם בצבא.
התבוסה שנחלה סוריה מידי ישראל גררה חיפוש אחר אשמים ושימשה אמצעי יעיל לדחיקת רגליה של האליטה המסורתית. במצב זה הפך הצבא – שבו לא דבק אות הקלון של שחיתות, חוסר יעילות, אובדן דרך והעדר מידות טובות – למנוף היעיל ביותר להתחשבנות פוליטית ולהמתת כליה על האליטה הקודמת ומוסדותיה. יש להביא בחשבון את העובדה, כי ערב הפלישה הסורית לארץ ישראל הייתה דעת הקהל הסורית משוכנעת, שהפלישה תשיג את מטרותיה. זה מכבר רחשו בסוריה כוחות פוליטיים, שהפכו את המאבק בציונות – בתקופות שונות – למאבקם המרכזי, והנטיות הלאומיות הערביות והאנטי-ציוניות הדריכו את החשיבה הפוליטית הסורית, בעקבות האכזבה העמוקה, שהשתחררה לאחר התבוסה הצבאית, הגיעה שעתם של האינטלקטואלים הרדיקלים מחוץ למפלגת הבעת' ובתוכה, ואלה חברו לקצינים בצבא, שחשו צורך להגן על מעמדם ולהאשים אחרים בתבוסתם.
עידן ההפיכות הצבאיות
30 במרס 1949 היה יום גורלי בתולדות סוריה המודרנית. באותו יום הדיח הגנרל חוסני זעים* את הנשיא הנבחר שוקרי אל כואתלי, שהיה למעשה המנהיג האחרון בעל שיעור הקומה מקרב מנהיגי "הגוש הלאומי" ו"המפלגה הלאומית" וראש הסיעה הפרו סעודית בפוליטיקה הפנים סורית. ההדחה הייתה אב טיפוס לדגם שאומץ פעמים רבות בהמשך – מעין ריטואל פוליטי, שבו משתלטים עם שחר כמה מאות חיילים על בנייני השלטון המרכזי בדמשק, מפרסמים את ההודעה מספר 1 של ההפיכה ("אל באיין אל אוואל"), מגנים במלים נמלצות את השלטון הקודם ומבטיחים הרים וגבעות לעתיד.
בתקופת שלטונו הקצרה, במשך כ 4 חודשים, ניסה חוסני זעים להנהיג בסוריה רפורמות פנימיות מקיפות ברוח הרפורמות של אטא-טורק בטורקיה, והשתעשע באפשרות לחתום על הסכם שלום עם ישראל. אבל זעים נרצח ב 14 באוגוסט 1949, כשבוצעה בסוריה הפיכה צבאית שנייה, שבראשה עמד גנרל אחר, סמי חינאווי. הרקע להפיכה השנייה היה מורכב, והשתלבו בו גורמים הקשורים במדיניותה הבין- ערבית של סוריה וביחסה ללבנון. בתקופת שלטונו הקצרה ניסה חוסני זעים לקיים נטייה פרו-מצרית ואנטי-האשמית, ויורשו סמי חינאווי היה פרו-האשמי במובהק, ובעיקר פרו-עיראקי. אבל גורם חשוב לאל פחות היה מדיניותו הלבנונית של זעים.
בראשית דרכו שיתף זעים פעולה עם אנטון סעאדה, מנהיג ה- P.P.S, ששב למזרח התיכון מגלותו בדרום אמריקה ב- 47. בתקופת התסיסה הפוליטית שליוותה את התבוסה בארץ-ישראל, בסוף 1948 וראשית 1949, עודד סעאדה את אנשיו לפשוט על מוצבי צבא לבנון שלאורך הגבול עם סוריה; כדי לערער את המשטר הלבנוני וליצור תנאים להקמתה של "סוריה הגדולה". זעים סבר שסעאדה ישמש בידיו כלי לערעור השלטון בלבנון וכי תמיכה בו תקנה לו את אהדתה של חלק מהקצונה הצעירה בצבא סוריה, שדגלה ברעיונותיו של סעאדה. וכך, למשך תקופה קצרה, פשטו תומכי סעאדה על המוצבים הלבנונים בגיבויו של הצבא הסורי. אולם משום מה, בהחלטה פתאומית שטעמיה לא ברורים, החליט זעים, בראשית יולי 1949, להסגיר את סעאדה ללבנונים, ואלה הוציאוהו להורג מיד. ברור כי הסגרת סעאדה ללבנונים עוררה את זעמם של תומכיו בקצונה הסורית, ומקצתם, שלא מחלו על הבגידה בו, שותפו פעולה עם חינאווי בהדחת זעים. זעים הואשם בשחיתות אישית, וכך דבק בו כתם שהודבק עד אז רק למדינאים אזרחים. הוא הואשם גם בהעדפת בני המיעוט הכורדי, שאליו השתייך, באיוש משרות בכירות בשלטון החדש.
חינאווי עלה לשלטון באוגוסט 1949, אבל שלטונו לא ארך יותר מארבעה חודשים. כאמור הוא נקט עמדה פרו-עיראקית מובהקת ואף הגה תוכנית לאיחוד עם עיראק. מדיניות זו עוררה עליו סיעת קצינים בעלת נטיות אנטי-עיראקיות, שבראשה עמד אדיב בישכלי, שחולל ב19 בדצמבר 1949 את ההפיכה הצבאית השלישית בסוריה בתוך פחות משנה. אדיב שישכלי, בן העיר חמה, היה ממוצא כורדי, כמו חוסני זעים ואולי גם כמו סמי חינאווי. כקציני צבא לאומנים אחרים הושפע בצעירותו מרעיונותיו של אנטון סעאדה ושיתף פעולה עם מפלגתו באמצע שנות ה 40. אישיות אחרת שהושפע ממנה היה אכרם חורני, מנהיג סוני שפיתח תפיסות פופוליסטיות והסית למרד של האיכרים בבעלי הקרקעות הגדולים אזור חמה, בסיסמה "האדמה שייכת למי שעובד אותה". ב 1950 הקים חורני את "המפלגה הסוציאליסטית הערבית", שמעוזה היה אזור חמה, ואשר השפיעה מאוד על קבוצת קצינים צעירים בני אזור זה, ובהם אדיב שישכלי. שישכלי לא החזיק בפילוסופיה חברתית או כלכלית עקבית, אבל בראשית דרכה של ממשלת שישכלי היווה הצירוף חורני-שישכלי קרקע ציבורית וחברתית נוחה ליצירתה של פילוסופיה כזאת.
פרק י"א – משישכלי עד נאצר (1949 – 1958)
מבוא
בתוך שנה התחוללו בסוריה שלוש הפיכות צבאיות. שלטון שתי הממשלות הצבאיות הראשונות לא האריך ימים, אך בדצמבר 1949 תפס אדיב שישכלי את רסן השלטון ושלט בסוריה במשך למעשה 4 שנים – עד פברואר 1954. השקפת עולמו של שישכלי שאבה מדיעותיו של אכרם חורני, המנהיג הסוני שקרא למרד של האיכרים בבעלי הקרקעות הגדולים. אף שהיה בן למשפחת בעלי אדמות עשירים מהעיר חמה, היה חינוכו הפוליטי של שישכלי רפורמיסטי, אם לא מהפכני.
שישכלי ניסה להפוך את סוריה למדינה בעלת שלטון ריכוזי יעיל ולהתגבר על מרכיבי הפיצול בחברה הסורית, שאיימו דרך קבע על יציבות המערכת הפוליטית. לצורך זה נקט כמה צעדים חשובים, הן בתחום מדיניות הפנים הן בתחום מדיניות החוץ, וזרע זרעים שהצמיחו יציבות חברתית ופוליטית בעתיד.
רפורמות אגרריות ותיעוש המדינה
שישכלי נקט מדיניות של רפורמות אגרריות. כידוע, היו רוב הקרקעות בסוריה מרוכזות בידי משפחות מעטות, ורק 15 אחוזים מהאיכרים הקטנים היו בעליהן של חלקות קרקע משלהם. בינואר 1952 חתם שישכלי על צו לחלוקת קרקעות המדינה, ובכך הגיע לשיא מסע "אנטי- פיאודלי" שאירגנה מפלגתו של אכרם חורני נגד בעלי הליטיפונדיות. במהלך מסע זה הוצתו יבולים של בעלי הקרקעות הגדולים, נורו יריות לעבר בתיהם, ובאזורים כפריים מסוימים גורשו בעלי אדמות מאדמותיהם. הרפורמות האגרריות לא זכו להצלחה מלאה, אך שילוב של אמצעים תחיקתיים וחברתיים, כגון הגבלת שטחי הבעלות על הקרקע, הגדלת המיסוי על בעלי הקרקעות הגדולים, הפקעת אדמות מדינה שנתפסו בידי תקיפים והקמת קואופרטיבים חקלאיים תרמו לשינוי פני החברה הסורית, שינוי שהואץ בשנות ה 60 וה 70.
בד בבד חלה האצה בתהליכי התיעוש בסוריה. בראשית שנות ה 50 פרחו ניצניו של מעמד חדש – מעמד פועלים עירוני. עד היום אין חבריו רבים, אך עצם היווצרותו מצביעה על התמורות החברתיות המפליגות שחלו בסוריה באותה תקופה, שחלקן ניזונו ממדיניות מכוונת לשנות את מאזן הכוחות הכלכלי-חברתי ואף הפוליטי במדינה.
לאומיות ודת
שישכלי ניסה להקנות בכפייה מידה של הומוגניות לחברה ולמדינה הסורית, וזאת באמצעות ערביזציה ואיסלאמיזציה, שנועדו ליצור זהות כלל-סורית על עדתית. הוא יזם פגיעות עקביות במעמדן של האליטות מקרב בני המיעוטים, ובעיקר אלה של העלאווים והדרוזים. בשנת 1950 נרצח מפקח חיל-האוויר הסורי, מוחמד נאצר, שהיה ממוצא עלאווי, והמעשה יוחס לסוכני המשטר, ועורר חשד ששיכלי חותר לפגוע במעמדם של הקצינים העלאווים בצבא.
שישכלי ראה גם בדרוזים שבהר הדרוזים סכנה לשלמותה של סוריה. הוא סבר שהם מגלים נטיות בדלניות ואהדה יתרה למשטר ההאשמי בממלכת ירדן, והמשיל את יריביו הדרוזים ל"ראש הנחש" שבג'בל דרוז. ב 1950 ניסה שישכלי להכניס תיקון בחוקה הסורית ולקבוע, כי האיסלאם הוא דת המדינה. הדבר עורר כמובן התנגדות עזה מצד בני המיעוטים, ובסופו של דבר נקבע, כי האיסלאם היא דתו של ראש המדינה. אבל שישכלי הנהיג גם תיקונים אחרים בתחום זה. כך, למשל, הועברו חוקים שקיצצו במספר בני העדות השונות בפרלמנט הסורי, ונקבע כי בכל אגודה ציבורית בסוריה יהיה רוב לערבים ולמוסלמים.
במקביל ניתנה דחיפה למערכת החינוך הציבורית, שהייתה ביסודה לאומית ועל-עדתית, ומספרם של בתי-הספר במערכת החינוך הציבורית, שהייתה יסודה לאומית ועל-עדתית, ומספרם של בתי הספר במערכת זו גדל ממאות לאלפים בתוך זמן קצר יחסית.
היחס לישראל
אחת הדרכים שנקט משטרו של שישכלי ליצירת מוקד הזדהות כלל- לאומי, הייתה הפגנת מיליטנטיות כלפי ישראל. אף שבפועל הייתה המדיניות הסורית פרגמטית במידה רבה, ופחות קיצונית ממה שנראה לעין, בכל זאת התאפיינו שנות שלטונו של שישכלי בעיקר בשנים 1949- 1951, בעוינות עזה לישראל. עוינות זו באה לביטוי בתקריות גבול תכופות, בעיקר סביב השליטה באזורים המפוזרים, שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק בין שתי המדינות ב- 1949.
המדיניות הבין-ערבית והיחס למערב
שישכלי נקט מדיניות אנטי-האשמית; למעשה, עלה לשלטון על יסוד התנגדות לציר ההאשמי, הכולל את סוריה, ובכך העניק יתרון ליריבי ההאשמים במערכת הבין-ערבית: מצרים וערב הסעודית. ואולם לאמיתו של דבר שאף שישכלי להימנע מתלות יתרה בשתי המדינות הללו. תפיסתו הבסיסית הייתה שעל סוריה לנקוט מדיניות עצמאית. הוא שאף להבליט את מרכזיותה של סוריה בעולם הערבי ואת חלקה במאבק נגד ישראל, בין השאר באמצעות הדגשת מדיניותו האנטי- מערבית. מסיבה זו התנגד להקמת מערך אזורי פרו-מערבי בחסות ארצות-הברית, ומנע למעשה את הצטרפותה של סוריה לכל ברית מעין זו. ואולם למרות הרטוריקה האנטי-מערבית שנקט לא נמנע שישכלי, לאחר הפלתו, משיתוף פעולה עם המערב, כדי לנסות ולחזור באמצעותו לשלטון.
קץ שלטונו של שישכלי
כדי להגדיל את הבסיס החברתי שעליו נשען שלטונו, ניסה שישכלי להקים תנועת פוליטית, שנקראה "תנועת השחרור הערבי". ניסיון זה לא האריך ימים וקומם עליו את המפלגות האחרות. בתוך כך גבר הניכור בין שישכלי לבין תומכיו המסורתיים, חסידי אכרם חורני ואני הבעת', שהבינו כי במשטר שהנהיג שישכלי יוכלו למלא, לכל היותר, תפקיד משני. ככל שהפך שלטונו של שישכלי למדכא יותר, כן רבו מתנגדיו. בעל בריתו לשעבר, אכרם חורני, נמלט ללבנון והצטרף למייסדי הבעת' – מישל עפלק וצלאח ביטאר – שנמלטו עוד קודם לכן מידו הקשה של שישכלי.
ב- 1953, ממקום גלותם, החליטו השלושה למזג את הבעת' עם המפלגה הסוציאליסטית הערבית ולהקים את מפלגת הבעת' הסוציאליסטית הערבית, שניצבה עתה נגד שישכלי. כך התגבשה אופוזיציה חזקה, שכללה את מפלגת הבעת', וכמובן המפלגות המיעוטים (הדרוזים וחלק מהעלאווים), וכמובן המפלגות המסורתיות שייצגו את בעלי הקרקעות הגדולים. בפברואר 1954 הודח שישכלי וגלה מסוריה. באותו חודש היה עבד אל נאצר לראש ממשלת מצרים.
במשך שנים לאחר הדחתו הוסיף צלו של שישכלי לאיים על המשטרים שקמו לאחריו בסוריה. בבדיחות הדעת נאמר, שכאשר התעטש שישכלי – לקו שליטי דמשק בדלקת ראות. לאמיתו של דבר, היה לפחד מפני הרודן המודח בסיס במציאות, שכן הוא ותומכיו ניסו להפיל את השלטון בדמשק.
ריק פוליטי לאחר שישכלי
סילוקו של שישכלי סימל פתיחתו של כאוס פוליטי בסוריה. הקואליציה שחברה לסלקו הייתה רופפת ביותר, ואנשיה היו יריבים בעצמם. הקצונה שהפילה את שישכלי בכוח לא הייתה מלוכדת וניכרו בה שלוש סיעות מרכזיות: תומכי הבעת' (בעיקר קצינים צעירים מבני המיעוטים); תומכי המפלגות שייצגו את האליטות המסורתיות – "מפלגת העם" ו"המפלגה הלאומית", שכוחן בסוריה בכלל ובצבא בפרט היה בירידה; וסיעה קטנה של קצינים פרוקומניסטיים, ולצידם קצינים לאומנים מתומכי אנטון סעאדה. הקצינים משלוש הקבוצות הללו התגוששו בינם לבין עצמם, ואפילו ערב הפלתו של שישכלי התחוללו קרבות של ממש בקרב יחידות הצבא הסורי בדמשק.
התפוררות הצבא בישרה התפוררות חברתית כוללת יותר. אצל חלק מבני המיעוטים ששירתו בצבא התפלגו המשפחות עצמן בנטיותיהן לסיעות יריבות. דוגמה בולטת לכך היא משפחת ג'דיד העלאווית, שבניה היו קצינים בצבא הסורי; אחד מהם צלאח ג'דיד, היה מראשי הבעת' (וברבות הימים מנהיגה של סוריה) ואחיו ע'סאן ג'דיד, היה מראשי הלאומנים הסורים ונרצח באמצע שנות ה 50, בנקמה על הירצחו של קצין סורי בכיר, עדנאן מאלכי, שמותו יוחס לקצינים חסידי אנטון סעאדה.
בארבע השנים שבין סילוקו של שישכלי ב 1954 לבין איחודה של סוריה עם מצרים הנאצרית ב 1958, אנו עדים להתפוררות החברה האזרחית והצבאית בסוריה, ולהתפרקות המערכת הפוליטית. מייד לאחר הדחתו של שישכלי נעשה ניסיון יחיד מסוגו בסוריה – קיום בחירות דמוקרטיות לפרלמנט. תוצאתן החריפה עוד את הבלבול והתוהו ובוהו הפוליטי, משום שלא נתגבש בהן רוב ברור. אמנם מפלגת הבעת' זכתה להישג (15 אחוזים מהצירים היו מאנשיה) והפכה לכוח פוליטי חשוב, אך לא נוצר מרכז כובד פוליטי חדש, ומפלגות אחרות זכו לציר אחד או שניים בלבד. האליטה הפוליטית האזרחית הייתה מסוכסכת ומפורדת בדיוק כמו זו הצבאית.
במצב דברים זה נאחזה הקצונה הסורית, ובעיקר תומכי הבעת' מתוכה, בבשורה הלאומית משיחית של הנאצריזם המצרי. הם הזדהו עם התפיסה הלאומית הפאן ערבית של נאצר, וכן עם מדיניותו האנטי ישראלית והבין לאומית. כמוהו עיינו את המערב ואת המשטרים הפרו מערביים בעולם הערבי, וכמוהו התנגדו ליצירת מערך בריתות פרו מערבי באזור. הצלחתו של נאצר להפוך את תוצאת מערכת סואץ לניצחון מדיני ממדרגה ראשונה והכאריזמה שבה ניחן, הכשירו את הקרקע למצב שבו הייתה הקצונה הסורית הבעת'יסטית נכונה להגיש לנאצר את סוריה על "מגש של כסף". היא חשה כי האיחוד עם מצרים הנאצריסטית הוא הדרך היחידה למימוש המטרות הלאומיות הסוריות וכפתה את האיחוד הזה על ההנהגה האזרחית. המטה הכללי הסורי הוא שטס מיוזמתו לקהיר והוא שהציע לנאצר לספח את סוריה ולהקים מדינה מאוחדת מצרית-סורית. מצד אחד הייתה בכך הודאה בחוסר האונים של הצבא הסורי להציע פתרון עצמאי לחולשתה של המדינה; מצד שני הייתה זו דרך נאותה להשיג פסק זמן להתחזקות בעתיד.
בראשית פברואר 1958 בא נאצר לדמשק. באוויר שררה התחושה שהמשיח בכבודו ובעצמו הופיע במרכזה של הערביות. אבל המשיח ראה בקהיר – ולא בדמשק – את מרכז הערביות המתרחשת.
פרק י"ב – "הרפובליקה הערבית המאוחדת"
מבוא
בפברואר 1958 נעלמה המדינה הסורית העצמאית ותחתיה קמה ישות מדינית חדשה – "הרפובליקה הערבית המאוחדת" (קע"ם), שהתאגדו בה שתי מדינות: מצרים וסוריה. לנכונותה של האליטה המדינית הסורית להתפרק מנכסיה היו שורשים עמוקים בהווייה הסורית. כבר עמדנו על כך שבראשית דרכה הייתה סוריה העצמאית ישות פוליטית רשמית, אולם לא הייתה זו ישות מלכדת, ולמעשה חסרו בה יסודות רבים המאפיינים מדינה מודרנית. בעיקר חסר בה מכנה משותף פוליטי ואידיאולוגי, הסכמה כלשהי בין רוב מרכיבי האוכלוסייה, שתאפשר ניהול יציב של המדינה.
בנסיבות אלה אין תימה אפוא שהלאומיות הערבית, שנושא דגלה בשנות ה 50 היה נאצר הכריזמטי, קסמה לסורים רבים כל כך, ובעיקר לאליטה הסורית החדשה – הקצונה הצעירה ומפלגת הבעת'. המשיחיות הלאומית הנאצריסטית הייתה מפתה משום שהציעה פתרונות מהירים וכוללים, והיא נפלה על קרקע פורייה של מצוקה וחיפוש אחר זהות משותפת ומבנה פוליטי יציב, שהיה בכוחו. הוא נחלץ מהתבוסה הצבאית של מערכת סיני כמנצח, השפיל את בריטניה וצרפת והשיג נסיגה ישראלית מסיני במחיר זעום. העולם הערבי חש שהנה קם לערבים מושיע לנוכח מתקפת המערב וסוכניו הישראלים. נאצר התקבל בדמשק כצלאח א-דין שני, ולהתרוממות הרוח שהורגשה בה לא היה תקדים בעידן המודרני.
מבחינה רשמית הייתה "הרפובליקה הערבית המאוחדת" מדינה אחת לכל דבר, ולא פדרציה או קונפדרציה. הוקמו בה פרלמנט אחד וממשלה אחת, בראש המדינה עמד נשיא אחד (נאצר), ובירתה הייתה קהיר. מקום מושבו של הפרלמנט (האסיפה הלאומית) היה בקהיר, והיו בו 400 נציגים מצרים ו 200 סורים. ענייני האיחוד הופקדו בידי קבינט מרכזי, שישבו בו שני נציגים סורים. המפלגות הפוליטיות הסוריות בוטלו, ועל- פי תנאיו של נאצר הוקם צבא אחד, והקצינים הסורים התחייבו להימנע מעיסוק בפוליטיקה.
השלטון החדש פתח במסע להעמקת הרפורמות הכלכליות והחברתיות, ובעיקר להרחבתן וביסוסן של הרפורמות האגרריות. ראשי הבעת', אכרם חורני ואל-ביטאר, שהיו שותפים מרכזיים ביוזמת האיחוד עם מצרים, ראו במצב שנוצר הזדמנות למוטט אחת ולתמיד את עוצמתם של בעלי הקרקעות. אבל בהדרגה הלכה ודעכה אווירת האופוריה בקרב הסורים והתגברה התחושה כי האיחוד נועד, בראש ובראשונה, לשרת אינטרסים מצריים. הכלכלה הסורית הוכפפה למעשה לצורכי הכלכלה המצרית, ומגזרים שלמים בחברה הסורית חשו מאוימים עקב המדיניות של נאצר וצווי ההלאמות שהנהיג.
שני גורמים חשובים בחברה הסורית חשו נפגעים יותר ויותר מתוצאות האיחוד: המפלגות הפוליטיות והצבא. בכל הנוגע למפלגות הפוליטיות, הורגשה האכזבה הקשה ביותר בקרב אנשי הבעת'. הם קיוו להיות מורי הדרך באיחוד שנוצר ולקנות להם מעמד מיוחד בעולם הערבי; אולם נאצר הציגם ככלי ריק. הוא כפה על המפלגה הסורית להתפרק, ולא שיתף את מנהיגיה בהחלטות המרכזיות. במקום זאת מינה שר פנים מטעמו, איש משטרה בדרגת אל"מ ושמו חמיד סרג', שעמד בראש קבוצת אנשי ביטחון פנים, אשר ניהלו את השלטון בדמשק בשמו של נאצר. לאנשי הבעת', שהתלהבו תחילה ממימוש האידיאולוגיה הלאומית הערבית, התברר כי עליהם לשלם מחיר גבוה, כמעט בלתי נסבל, בעד האיחוד. למסקנה דומה באו עוד קודם לכן ראשי המפלגה הקומוניסטית הסורית, שהנהיגה – ח'אליד בכדאש – נמלט מסוריה בראשית ימי האיחוד.
אבל האכזבה העמוקה ביותר – והמסוכנת ביותר מבחינתו של נאצר – הורגשה בקרב קציני הצבא הסורי. למעשה, ניסה נאצר להטמיע את הצבא הסורי בתוך הצבא המצרי, ולפיכך עודד חילופי קצינים: קצינים מצרים נשלחו לסוריה וקצינים סורים למצרים. בקרב חבורת הקצינים הסורים שנשלחו למצרים התגבשה קבוצה לא גדולה, אבל חשובה, של קצינים תומכי מפלגת הבעת', בעיקר מבני המיעוטים, שנקראה בשם "הוועדה הלאומית".
יש לשער כי קבוצה זו נשאה עימה רגשות אכזבה ותסכול, והאיחוד – שאמור היה לפתור את בעיית כל הערבים – הפך בעיניה למכשיר להשגת דומיננטיות מצרית בעולם הערבי. אולם לא רק הקצינים הסורים במצרים התמרמרו עקב האיחוד. בסוריה עצמה רבו הסכסוכים בין הקצונה המקומית לבין חמיד סרג' והקצינים המצרים. קצינים סורים, שנתפסו בעיני המשטר המרכזי כמסוכנים, נכלאו, ואחרים נשלחו כביכול לשליחויות דיפלומטיות בחו"ל, ולמעשה הוגלו. קצינים שנאמנותם נחשבה למפוקפקת נשלחו למצרים, ובסופו של דבר הועברה כל האקדמיה של חיל האוויר הסורי מחלב למצרים. גם הקולג' הצבאי של חומס הועבר ל"מחוז הדרומי" של האיחוד – מצרים. אט-אט הלכה ודעכה התלהבותם של הקצינים הסורים, והאיחוד הפך בעיניהם ל"גוף ללא נשמה".
את יסודות האיחוד המצרי-סורי ערערה גם סדרת כישלונות של נאצר במדיניות החוץ. בסוף שנות ה 50 קיווה נאצר שהאיחוד עם סוריה יפתח פתח להגשמת שאיפותיו הכוללות בעולם הערבי. במאי 1958, שלושה חודשים לאחר הקמת "הרפובליקה הערבית המאוחדת", פרצה בלבנון מלחמת אזרחים בעידודו של נאצר, וביולי 1958 התחוללה בעיראק הפיכה צבאית בראשות הגנרל עבדול כרים קאסם. הפיכה זו מוטטה את המשטר ההאשמי הפרו- מערבי בעיראק. ונטעה תקווה כי הגורמים הפאן-ערביים הנאצריסטיים יקנו להם שליטה בעולם הערבי.
גם בירדן נראה כי המשטר ניצב על כרעי תרנגולת, וכי גורמים נאצריסטיים עומדים על סף סילוק ההאשמים אף משם. לרגע נדמה היה, כי האיחוד המצרי-סורי עומד למוטט את אושיות המזרח התיכון הפרו-מערבי המסורתי, ובמקומו עתידה לקום הגמוניה נאצריסטית, רדיקלית ואנטי-מערבית. השלכותיו של צעד מעין זה הדאיגו גם את צמרת השלטון בישראל, ובעיקר את ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שחשש מאד מלפיתת החנק האפשרית משני צדי ישראל. אולם המהלך הנאצריסטי השתבש לחלוטין. ארצות-הברית התערבה במלחמת האזרחים בלבנון והביאה לסיומה ביולי 1958, וכן מנעה את השתלטותם של הגורמים הפרו-נאצריים. המשטר החדש בעיראק לא הפך לגרורה של נאצר ואף פיתח אידיאולוגיה לאומנית ערבית קיצונית, שהתחרתה בנאצריזם על השפעה בעולם הערבי; בירדן התאושש המשטר, ונראה שהמלך חוסיין אוחז היטב ברסן השלטון.
כך נבלם למעשה הנאצריזם בעולם הערבי בין השנים 1959-1960, ולדבר היו כמובן השלכות על מעמדו של נאצר בסוריה עצמה. אותם גורמים שעיינו את משטר האיחוד מסיבות פוליטיות, כלכליות וחברתיות, שאבו עידוד מהתהליכים הבין-ערביים, שנתפסו בעיניהם כאות להיחלשות הנאצריזם, וב 28 בספטמבר 1961, כשלוש שנים וחצי לאחר האיחוד, התמרדה קבוצת קצינים בדמשק בשלטון המרכזי.
הקצינים לא תבעו את ניתוקה של סוריה ממצרים, אלא תיקונים בלבד במשטר האיחוד. אבל המצרים התעקשו על שימור האיחוד במתכונתו המקורית, ובסופו של אותו יום גורלי הכריזו הקצינים הסורים על עצמאותה המחודשת של סוריה ועל התבדלותה ממצרים.
הממשלה הפלגנית (ספטמבר 1961 – מרס 1963)
הממשלה שקמה בעקבות התפוררות האיחוד כונתה מייד בפי אויביה "המשטר הפלגני". זהו כמובן כינוי גנאי, משום שבטרמינולוגיה הפוליטית הערבית המודרנית יש למונח "פלגני" קונוטאציה שלילית; משתמשים בו לתיאור סטייה מהלאומיות הערבית וחריגה והאידיאלים הפאןערביים. הממשלה החדשה הייתה למעשה ממשלה ימנית, שזכתה לתמיכת ירדן וסעודיה, ובסוריה עצמה תמכו בה המעמד השליט הקודם, בעלי הקרקעות הגדולים, סוחרים עירוניים ומדינאים ותיקים, ממנהיגי המאבק לעצמאות סוריה בשנות ה 40. אולם עד מהרה הוברר, כי במהלך שנות ה 50 ותקופת האיחוד, נחלשו אותם חוגים באופן בלתי הפיך ולא יכלו לשמש משענת אמיתית למשטר החדש. הממשלה החדשה התקיימה כ 18 חודשים סוערים, שהחזירו את סוריה ל"ימים הטובים" של כאוס פוליטי ואי-סדר חברתי חסר תקדים. מטעם הצבא תמכו בה קצינים שמרנים בראשות הקצין הדמשקאי עבד אל-כרים נחלאווי. עד מהרה נדחק הלה מהבמה הפוליטית, ואת מקומו תפס הגנרל זאהר אל-דין, אולם גם הוא לא החזיק מעמד זמן רב. שוב נגררה סוריה למערבולת של הפיכות והפיכות-שכנגד, שהביאו את הצבא לסף התפרקות. לכל היה ברור כי עבר זמנה של האליטה המסורתית, המנסה נואשות לנהל שוב את המדינה, וכי אלה הם פרפורי גסיסתה האחרונים (מערכת השיסוי וההסתה של המשטר המצרי בחסות נאצר החריפה עוד את המצב. במשך שנים מספר לאחר פירוק האיחוד, סירבה מצרים לקיים כל קשר דיפלומטי רשמי עם הסורים, ושמה של מצרים נותר "הרפובליקה הערבית המאוחדת". עד עליית סאדאת לשלטון ב 1970) בתוך המערבולת הזאת היה כוח אחד מגובש, שהוכיח נחישות, דביקות במטרה ויכולת פעולה – מפלגת הבעת'. מפלגה זו, ובעיקר הזרוע הצבאית שלה, נפגעה קשות מהאיחוד עם מצרים, שהרי כשלון האיחוד הוכיח לכאורה את חדלונה של האידיאולוגיה הבעת'ית. אבל קציני הצבא הצעירים של הבעת' העתיקו את מרכז הכובד של האידיאולוגיה הבעת'ית מאחדות ערבית לקידמה חברתית, שהתמצתה אצלם במלה "סוציאליזם".
הקצונה הבעת'ית הצעירה, שמקצת חבריה הוגלו למצרים, באה למסקנה כי האיחוד עם מצרים נכשל בעיקר משום שהושם בו דגש יתר על ההיבטים הפוליטיים על חשבון ההיבטים החברתיים. קצינים אלה, שרובם היו מבני עדות המיעוטים העניות בסוריה, שאפו לקדם את השכבות החברתיות שמהן באו, ולצורך זה הבליטו קודם כל את ההכרח בשינוי מהפכני-חברתי. בלטה ביניהם השלישייה שאנשיה היו חברי "הוועדה הצבאית" של בעת' – חאפז אסד, צלאח ג'דיד ומוחמד עומראן- שלושתם מבני העדה העלאווית, שהמבוגר שבהם – עומראן – היה בראשית שנות ה 40 לחייו.
ב 8 במרס 1963 החרידה את דמשק הפיכה צבאית נוספת. לכאורה הייתה זו אחת מאותן הפיכות רבות שהתחוללו בסוריה מאז 1949. שוב דהרו טנקים ברחובות דמשק, ומעל גלי האתר הושמעה "הודעה מספר 1". אבל הפעם תפס הבעת' את השלטון, וגם כיום, 33 שנים לאחר אותה הפיכה, עדיין מציינים בסוריה את 8 במרס כ"יום המהפכה". בהפיכה זו קם משטר, שאף כי ראשיו התחלפו, יש בו המשכיות חסרת תקדים בהיסטוריה הסורית, המודרנית, והוא מיוסד על הסמלים והתכנים של ראשי ההפיכה ב 1963.
"בארבעה חודשים גדושי מעש ורוויי-דם", כותב פטריק סיל בספרו 'אסד', "ממרס 1963 ואילך, חיסלו אסד, עומראן וג'דיד ועמיתיהם ב'וועדה' ]הצבאית[ את כל ההתנגדות המאורגנת לשלטונם, ואשר מקורה היה הן באנשי הפלג האזרחי של מפלגת הבעת' והן בגורמים אחרים".
פרק י"ג – משטר אסד
משטר הבעת' בין השנים 1970-1963
משטר הבעת', שקם בהפיכת 8 במרס 1963, החזיק מעמד שבע שנים, עד נובמבר 1970, שאז תפס את רסן השלטון חאפז אסד. שבע השנים הראשונות של הבעת' בסוריה היו שנות עברה וזעם, והתאפיינו בסכסוכים בין האגף המתון יותר של המשטר, שהוסיף לשמור על נאמנות למישל עפלק, מייסדה ומנהיגה ההיסטורי של המפלגה, לבין המיליטנטים הצעירים, קצינים ואזרחים כאחד. אלה הושפעו מניסיון ההתקוממות הלאומית באלג'יריה, וניצחונו של פידל קסטרו בקובה ומתחילת המאבק בוויטנאם, ופיתחו ותפיסה פוליטית חדשה, שניתקה למעשה את מפלגת הבעת' משורשיה ההיסטוריים המסורתיים. ממפלגה ששמה את הדגש באחדות ערבית במקום ראשון ובסוציאליזם במקום שני, אימצה מפלגת הבעת' החדשה דוקטרינה שעיקרה מלחמת שחרור עממית ומהפכה סוציאליסטית, כתנאי הכרחי ליצירת חברה ערבית מאוחדת, המושתתת על שוויון חברתי. דוקטרינה זו נוצלה גם להסברת עמדתה של המפלגה לגבי הסכסוך עם ישראל. הדגש אמור היה לעבור ממאבק צבאי קונוונציונאלי ללוחמת גרילה, המבוססת על הפעלת ההמונים. מובן מאליו שמשטר זה טיפח במיוחד את ארגוני המחבלים הפלסטיניים, שהחלו לפרוח באותה תקופה, כגון הפת"ח והסקציה הפלסטינית של הבעת' – ארגון "הצאעיקה". (ברור מאליו כי פעולותיהם של ארגונים אלה הגבירו את המתח לאורך גבולות סוריה-לבנון-ישראל).
נוסף על כך טיפח משטר הבעת' מדיניות, שהגיעה לשיאה בשנות ה 70 ולאחוריהן, ובעיקרה מעורבות סורית פעילה נגד הסטטוס-קוו החברתי- פוליטי בלבנון השכנה. לבנון "הרגיזה" את הבעת' הן משום שסירבה למלא תפקיד פעיל במאבק בישראל, הן משום שהשיטה הכלכלית- חברתית הנהוגה בה הייתה קפיטליסטית צרופה, ועמדה בניגוד מובהק לניסיונות הסוציאליסטיים מהפכניים, ששליטיה החדשים של דמשק השתעשעו בהם. הון עתק זרם מסוריה ללבנון והעמיק עוד את תחושת הניכור בקרב שליטי דמשק. (לימים העיר המנהיג הדרוזי כמאל ג'נבלאט, כי סוריה פלשה ללבנון במהלך מלחמת האזרחים ב 1975 משום שהסורים העניים חמדו את הריהוט בסגנון לואי ה 14, שפיאר את בתיהם של עשירי ביירות) בכל הנוגע למצרים נהגו שליטי דמשק לפי הכלל: "כל מה שנאצר יכול לעשות – אנו יכולים לעשות טוב ממנו". במלים אחרות – סוריה ניסתה להיות רדיקלית ולאומנית יותר מנאצר, שבאותן שנים (החל מ-1962) החל לשקוע בהרפתקה התימנית שלו אשר הסיטה את מרב תשומת לבו מהעימות עם ישראל וחייבה הקצאת משבים כלכליים וצבאיים בהיקף נרחב.
סוריה של הבעת' הקיצוני השתעשעה במחשבה כיצד להבליט את מעמדה המרכזי בעולם הערבי, אך בעייתה העיקרית והאמיתית שכנה בבית פנימה. ראשית, המשטר לא ייצג אפילו את כל מפלגת הבעת' ההיסטורית, שגם בשיאה, לפני האיחוד עם מצרים, הייתה מפלגת מיעוט. שנית – הבעת' החדש סבל מהעדר לגיטימיות פנים-סורית. יריבו הגדול היה האיסלאם הסוני, המאורגן פוליטית בתנועת "האחים המוסלמים", תנועה ששילבה את העוינות של מעמדות הביניים בערים הגדולות, בשל הצעדים הסוציאליסטיים של המשטר (הלאמות, החרמות רכוש וכד') בשמרנות דתית מסורתית. (כל זאת לאחר שהמפלגות הסוניות המסורתיות – "המפלגה הלאומית" ו"מפלגת העם" – חדלו מלהתקיים). בעיני "האחים המוסלמים" היה הבעת' משטר חילוני אנטי דתי, המנסה לחסל את המעמד הבינוני הסוני מסיבות חברתיות ועדתיות. התגובה לא איחרה לבוא: במאי 1964 פרץ מרד חמה הראשון, בעיר שהייתה מאז ומעולם מעוז השמרנות הסונית בסוריה. תגובת המשטר הייתה אלימה, והארטילריה הסורית היכתה במורדים ללא רחם. כך היה גם ב 1965 ובהזדמנויות נוספות, עד נפילת המשטר ב 1970. בהתנגשויות אלימות אלה נקבע דפוס אופייני למשטר הבעת' עד היום, ועיקרו – נכונות להפעיל כוח לתת לגיטימציה למשטר המבוסס על בני עדות מיעוט לא-סוניות, והמוגדר כמשטר לא איסלאמי של כופרים.
מהומות על רקע דתי אירעו בסוריה גם באפריל מאי 1967, והללו – לצד המשך המתיחות עם ישראל, שנגרמה עקב תקריות גבול, חדירות מחבלים וניסיונות סוריים להטות את מי הירדן – יצרו את הרקע למלחמת ששת הימים, שלסוריה הבעת'ית היה חלק מכריע בפריצתה. המשטר הסורי הוביל אמנם למלחמה, אך לא היה מוכן לשאת בתוצאותיה ואף ניסה להתחמק מהשתתפות פעילה בה. ואולם המציאות הוכיחה כי מי שמצית אש אינו יכול להתחמק מתוצאות מעשיו, וישראל אותתה לסורים, באמצעות כיבוש רמת הגולן, כי העובדה שצה"ל מצוי במרחק כה קטן מדמשק מעידה על שינוי אסטרטגי במצב. תבוסת 1967, יחד עם המשך הטיהורים הפנימיים בתוך המשטר (חיסול הקצינים "המתונים", בראשות אמין חאפז, בפברואר 1963, וכן טיהור הקצינים הדרוזים באוקטובר 1966 והאיסמעילים ב 196)9 האיצו את ההתפוררות הפנימית והכשירו את הקרקע לעליית חאפז אסד ב 1970.
משטר אסד – בניית קהילה פוליטית חדשה
חאפז אסד היה מהאישים הבכירים של המשטרים, שהתקיימו בסוריה בין השנים 1963-1970, ומנובמבר 1970 הוא שליטה הבלעדי והבלתי מעורער של סוריה. נכון יהיה אפוא להתייחס ל"משטר אסד", הנמשך למעלה משנות דור, כאל פרק בפני עצמו לא רק בהיסטוריה של משטר הבעת' כי אם גם בהיסטוריה המודרנית של סוריה בכללה. בסוריה היה האיש למיתוס מזה זמן, ומתנהל סביבו פולחן אישיות חסר-תקדים.
אסד הוא עלאווי, בן כפר נידח יחסית – קרדאחה, וכמו צעירים עלאווים רבים אחרים נמשך בשנות ה- 40, בהיותו בשנות העשרה שלו, למפלגה רדיקלית כמפלגת הבעת', שהציעה פתרון כולל לבעיית זהותו כצעיר בן עדת המיעוט העלאווי – יצירת חברה על-עדתית וחילונית מזה ולאומיות ערבית צרופה מזה. חאפז הצעיר צעד במסלול האופייני לבני מיעוטים ופתח בקריירה צבאית בחיל האוויר. התחנה המשמעותית הבאה בחייו המקצועיים הייתה ב 1958, עם איחוד סוריה ומצרים. כמו קצינים בעת'ים אחרים, מבני המיעוטים, הוגלה אסד לשירות ומתסכל במצרים. המהפכן הצעיר, שחלם על אחדות ערבית ועל קידמה ושחרור חברתי לבני עדתו, נאלץ להשלים עם חיים משמימים הרחק ממולדתו. במצרים התחבר לקצינים בעת'יים אחרים שהקימו את "הוועדה הצבאית".
באותה שנה, בהיותו קצין בדרגת רס"ן, החלה נסיקתן מעלה, שהביאה אותו לתפקידי שר ההגנה ומפקד חיל האוויר. לאחר הפיכת 23 בפברואר 1966 התחזק עוד מעמדו של אסד, שכן אז התבסס המשטר כמעט בלעדית על קצינים בעת'יים. בתוך המשטר התייצב אסד בראש קבוצה של קצינים שרובם עלאווים ומיעוטם סונים (ואלה ממשיכים לשרת אותו ואת משטרו עד היום). יריבו היה קצין עלאווי אחר, צלאח ג'דיד, שנחשב ללאומני קיצוני ולמי שמחזיק בעמדות דוקטריניות יותר בעניינים חברתיים. כאשר פלש צבא סוריה לירדן, בספטמבר 1970, על-פי הוראותיו של ג'דיד, כדי לסייע למחבלי אש"ף בעימות שלהם עם המלך חוסיין, חש אסד שג'דיד ואנשיו הגדישו את הסאה, וב 15 בנובמבר הדיח אותם "בהפיכה לבנה", שזכתה מאז לכינוי הרשמי "תנועת התיקונים". עם עלותו לשלטון הבין אסד, שעליו לבנות מחדש את הקהילה הפוליטית הסורית, מאחר שהמשטר התפורר מבפנים ונעדר כל לגיטימציה עממית בקרב האוכלוסייה הסורית. לפיכך נקט שורה של צעדים; ראשית, הוא עצמו נבחר בבחירות ישירות, בידי העם, מדי 7 שנים.
שנית, לצד מפלגת הבעת' השלטת הותר לעוד כמה מפלגות שמאל, בעיקר נאצריסטיות ולאומניות, להתקיים במסגרת מה שנקרא "החזית הלאומית המתקדמת", ארגון השולט בסוריה להלכה (אם כי בפרלמנט, ב"מועצת העם", מובטח רוב משוריין מראש לנציגי הבעת'). שלישית, לפרלמנט עצמו מתקיימות בחירות, שבהן מותר למועמדים רבים להתמודד זה מול זה, בתנאי שכולם שייכים לאותן מפלגות החברות ב"חזית". זאת ועוד – מובטח ייצוג מראש לנציגי מגזרים חברתיים, שבעבר נמנעה מהם חברות בצמרת השלטון בסוריה. רביעית, אסד החל נוקט מדיניות שיטתית, שכל כוונתה לחלץ את סוריה מהבדידות הבין-אזורית והבין-לאומית שכפה עליה המשטר הקודם. במסגרת זו החל להתקרב למצרים, עובדה שבאה לכלל ביטויה הדרמטי במלחמת יום הכיפורים; שופרו היחסים עם ירדן "הריאקציונרית", ואף ניכרה נטייה להיפתח כלפי המערב. היחסים עם עיראק השכנה, הנשלטת אף היא, למן 1968, בידי מפלגת הבעת', נותרו צוננים בדרך-כלל, וזאת בשל יריבות כרונית בין שני פלגי הבעת', סכסוכי גבול ואינטרסים אזוריים שונים וסותרים. במסגרת ההתמתנות הכללית אימצה סוריה את החלטת מועצת הביטחון 242, שנתקבלה בנובמבר 1967, ואשר שימשה מאז בסיס לדיונים דיפלומטיים על פתרון מדיני לסכסוך הישראלי- ערבי. אסד המשיך בתמיכה המסורתית באש"ף , אך התנה אותה תמיד בזכות להתערב בענייניו של הארגון, תוך ערעור מתמשך על זכותו של זה ל קבוע בעצמו את מדיניותו (עיקרון שהפלסטינים מכנים "עצמאות ההחלטה הפלסטינית"). אין ספק, כי באימוץ עמדה זו מונעת סוריה על- ידי המדיניות המסורתית של מפלגת הבעת', הרואה עצמה פטרונית של כל המאבקים הלאומיים הערביים, ובראשם המאבק הפלסטיני. ומתוך שהיא חפצה, לפחות להלכה, ואחד את כל העולם הערבי למדינה אחת, היא דוחה את רעיון הקמתה של המדינה הפלסטינית העצמאית.
אסד חידש גם את העניין המסורתי של סוריה בלבנון. בראשית שנות ה 70 עמדה לבנון בזעזועים פנימיים קשים, שנגרמו בשל התגברות פעילותו של אש"ף בתוכה, תגובת הנגד הישראלית בדרום לבנון, התעוררות העדה השיעית ותגובת הנוצרים המארונים. סוריה לא עמדה מנגד. אסד הוסיף לסייע לנאמניו מקרב הפלסטינים, ובמקביל הקים קשרי ידידות עם המנהיג השיעי העולה, האימאם מוסא צאדר. ואכן, מאז פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון, בשנת 1975, הפכה סוריה לגורם מרכזי בפוליטיקה הלבנונית.
אולם כל התמורות של משטר אסד בשנותיו הראשונות לא שינו את העובדה, שבתוך סוריה עצמה נותר עדיין גרעין גדול למדי של התנגדות עממית לשלטון. גרעין זה כלל חוגים מוסלמיים סוניים, בעיקר בערים הגדולות, שהתנגדותם למשטר נבעה מהיותו בעל צביון עדתי מובהק מצד אחד, וסוציאליסטי מתקדם מצד שני. אמנם אסד ניסה, בתהליך שהחל עם עלותו לשלטון ונמשך עד ימים אלה, לקרב אליו את שכבות הביניים העירוניות, המחזיקות בדת הסונית, אך ההתנגדות אליו לא פחתה, והיא מתמצית בהתנגדות למצב שבו החוקה הסורית דוחה את ההלכה המוסלמית (העירשה), במלים אחרות – חלק ניכר מבני עדת הרוב הסונית דחו, ועדיין דוחים, את המציאות הפוליטית שבה נשיא סוריה אינו מוסלמי כשר לטעמם, ויתרה מזה – הוא בן לעדה, שבניה הוגדרו בעבר כ"גרועים מן הכופרים".
ההתנגדות הסונית לא נותרה בתחומי המאבק הדתי-פוליטי, והחל מאמצע שנות ה 70 גלשה לכדי מאבק אלים, שנוהל בכל רחבי סוריה כנגד משטר הבעת'. בין השנים 1957-1982 שטף גל טרור את סוריה, והוא מצא את ביטויו בהתנגשויות ובניסיונות התנקשות באנשי צמרת של המשטר, בפיגועי טרור המוניים ואף בהתנגשויות ישירות עם כוחות הביטחון הסוריים. זכור בעיקר הטבח שביצעו "האחים המוסלמים" בצוערים העלאווים של בית-הספר לתותחנים בחלב בשנת 1979, וזכור גם הטבח שביצעו כוחות הביטחון של המשטר במאות אסירים סונים בכלא תדמור. שיאו של המאבק המזוין היה בשנים 1981 – 1982.
בפברואר 82 החליט המשטר להלום חזרה. העיר חמה, ששימשה מאז ומתמיד מוקד לרגשות מוסלמיים סוניים, הותקפה בידי הצבא הסורי הסדיר ומיליציות בעלות נטייה עלאווית, והמתקפה הפכה לטבח פרוע. למעלה מ 10,000 נרצחו, ויש הנוקבים במספר גדול בהרבה.
מאז 1982 אין כמעט התנגדות סונית אלימה ומאורגנת למשטר, אם כי יש דיווחים על פיגועי טרור םיידארופס ועל תסיסה הרוחשת מתחת לפני השטח. ניתן לומר, שהמשטר טיפל בבעיה בדרך שהפגינה את נחישותו להישרד בכל מחיר, אך אפשר גם לתהות על מידת הלגיטימיות והתמיכה העממית האמיתית שזוכה לה משטר שכך מטפל בבני עמו.
למען האמת, אסד מנסה לטפל בבעיה האיסלאמית גם בדרכים אחרות: הוא מקפיד להיראות ולהתנהג כמוסלמי כשר ונאמן – צם בחודש הרמדן ונפגש במהלכו עם אנשי דת סונים מקרב הממסד; במהלך מלחמת יום הכיפורים, ובעיתות של מתיחות צבאית עם ישראל מאז, מקפיד משטר אסד להבליט מוטיבים מוסלמיים בתעמולה הרשמית שלו. זאת ועוד – מאז שנות ה 70 יש לסוריה ברית עם המוסלמים השיעים בלבנון, ומאז מהפכת חומייני יש לסוריה החילונית, מדכאת המוסלמים הסונים, ברית אסטרטגית מתמשכת עם איראן. אמנם יש לברית זו סיבות שונות, כגון: אויב משותף (עיראק), אינטרסים משותפים בלבנון, איבה למערב ולישראל, ולעיתים גם לטורקיה השכנה, אך עיקרה רצונו העז של המשטר לבסס את הלגיטימציה האיסלאמית למשטרו באמצעות ברית עם הרפובליקה האיסלאמית של איראן. (ואולם דווקא ברית זו חושפת את המשטר להאשמות בדבר בדלנות ופגיעה בסולידריות הבין-ערבית. כך, במהלך מלחמת איראן-עיראק (1980-1988), הייתה סוריה המדינה הערבית היחידה שתמכה ברציפות באיראן).
ואולם כל הצעדים הללו לא היו מועילים אלמלא היכולת והנכונות שהפגין אסד להשתמש במנגנוני הדיכוי שלו כנגד חלק ניכר מאוכלוסייתו. המערכת המגינה על המשטר מבוססת בעיקרה על הצבא הסורי, שהוא כוח סדיר ביסודו ובו למעלה מ 400 אלף חיילים וכן כוח מילואים בהיקף דומה, שיכול לעמוד לצד הצבא הסדיר ביום פקודה.
הצבא נשלט בידי קצונה שרובה עלאווית. אסד הוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים: הוא מעורב אישית בניהול הצבא, חותם בעצמו על כל מינוי מדרגת רב-סרן ומעלה , ומקפיד על מסגרת שיש בה, לצד קצינים קרביים, גם קצינים פוליטיים, כנהוג בצבאות הקומינסטיים בעבר. ליד הצבא פועלת מערכת מורכבת של סוכנויות מודיעין וביטחון פנים (יש שאומדים האת מספרן ביותר מעשר), ואסד ממונה כמובן גם עליהן. לצד הצבא והסוכנויות פועלות מיליציות חמושות היטב, שאנשיהן עלאווים, וכל משימתן היא להגן על חייו של אסד עצמו על המשטר. מדובר אפוא במערכת גדולה מאוד, וההערכה הרווחת היא כי למעלה מ 25 אחוזים מכוח העבודה של סוריה מגויס כל העת. ברור שהמדובר במערכת המקיימת את המשטר, וזה מצד מעוניין לשמר את מעמד הבכורה שלה בחברה הסורית. מצב עניינים זה הביא את החוקר הישראלי, פרופ' עמוס פרלמוטר, להגדיר את סוריה כ"מדינה פרטוריאנית", היינו – מדינה שהאליטה השלטת בה היא למעשה אליטה צבאית, אף שראשי השלטון פשטו את מדיהם מזה זמן.
חיסול האופוזיציה המוסלמית מאפשר למשטר אסד, לפחות כפי שנראה עד כה, לנסות ולממש את שאיפותיה המדיניות-אזוריות של סוריה. מאז ומתמיד שאפה סוריה להפוך למעצמה אזורית בזעיר אנפין, אך היה פער ניכר בין יכולתה לבין שאיפותיה, בעיקר בהעדר יציבות שלטונית פנימית. חאפז אסד מצליח לצמצם פער זה, אם כי לא לסגור אותו לחלוטין. ראשית – בלבנון. כידוע, החל מ 1975 מסובכת סוריה במלחמת האזרחים הלבנונית. תחילה חשש אסד שמלחמה בלבנון תצית אש של שנאה עדתית בסוריה, ואכן באותה תקופה הגבירו "האחים המוסלמים" את פעילותם בסוריה. אסד חשש גם מפני היווצרותו של מוקד כוח פלסטיני עצמאי בלבנון, שיאפשר לאש"ף לנהל מדיניות שתסכן את האינטרסים של סוריה. כמו כן חרד שמא תהיה התפוררותה של לבנון כרוכה בהתערבות ישראלית, ואכן זו לא איחרה לבוא והגיע לשיאה במלחמת "שלום הגליל" ב 1982. על-פי הפרשנות הסורית הייתה מלחמת זו ניסיון ישראלי לסלק את סוריה מלבנון. תוצאותיה של המלחמה, שפורשו בסוריה כתבוסה לישראל, לצד אובדן העניין של המערב בלבנון, הפכו את סוריה לגורם החיצוני הכמעט בלעדי בניהול ענייני לבנון (לצד השפעה איראנית חלקית בדמות ארגון החיזבאללה).
מאז 1985 החל מה שנקרא העידן הסורי בלבנון. הדבר בא לביטוי מרשים בשנת 1991, עם חתימת הסכמים בין לבנון לסוריה, המקנים להלכה לגיטמאציה לבנונית להמשך נוכחותו של צבא סוריה בלבנון. סוריה של אסד התקשתה לעכל, וזאת בלשון המעטה, את הסכם השלום בין מצרים לישראל, שנחתם בקמפ-דיוויד, אך כעשר שנים אחר-כך החל אסד בתהליך של התפייסות ושיתוף פעולה עם מצרים של מובארכ.
כמו-כן שיפר את יחסיה של סוריה עם ערב הסעודית ועם מדינות מפרץ אחרות. יחסיו עם חוסיין מלך ירדן טובים בדרך כלל, למעט כמה תקופות של מתיחות, אך ככלל היחסים משופרים לאין ערוך מאלה שהיו בימי משטר הבעת' בימיו הראשונים. היחסים עם אש"ף מתאפיינים בעליות וירידות לסירוגין, אך עדיין יש משבר מתמשך, כרוני כמעט, ביחסיה של סוריה עם עיראק וטורקיה. ככלל אפשר לקבוע, כי בכל הנוגע לפוליטיקה הבין-ערבית קרובה סוריה של אסד למרכז יותר מבכל זמן אחר בעבר.
מאז ומתמיד הייתה סוריה מקורבת לברית המועצות; אסד הוסיף לתמוך בקרבה זו ואף נהנה מפירותיה: גיבוי מדיני כמעט בלתי מוגבל, הספקת נשק מסיבית, לחצים מצד ברית המועצות על ישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים וכן גיבוי דיפלומטי. התמוטטות ברית המועצות בסוף שנות ה 80 החלישה, כמובן, את סוריה והייתה בין הגורמים העיקריים שהניעו את אסד לפתוח במשא ומתן מדיני עם ישראל ב 1991, בעקבות מלחמת המפרץ.
ההחלטה לנהל שיחות עם ישראל, ויתרה מזו – שיחות דו צדדיות וללא תנאים מוקדמים, כפי שנקבע במסמכי ועידת מדריד, הייתה קשה מאוד לאסד. משטרו ממשיך לדבוק בכמה אמיתות אידיאולוגיות קשיחות ביחס לישראל: למשל, שהסכסוך בין ישראל לערבים דומה לזה שבין המוסלמים לצלבנים, ופתרונו חייב להיות מושג מעמדת כוח ערבית.
באין עמדה ערבית כזאת, שומה על סוריה לפתח יכולת צבאית, שתאפשר לה לעמוד לבדה מול ישראל. זהו הבסיס לתפיסת "האיזון האסטרטגי", שאסד עמל עליה עד ראשית שנות ה 90. פתרון הסכסוך עם ישראל יכול להידחות, ואין הזמן דחק לערבים בכלל ולסוריה בפרט. בכל מקרה, אין לחזור על מחויבות מצרים לנורמליזציה, ויחסי שלום מלאים עם ישראל מחייבים "לגאול" כל גרגר חול של אדמה ערבית ולהביא לנסיגת ישראל לקווי 4 ביוני 1967. המו"מ שהחל במדריד נמשך בצורה זו או אחרת של הצלחה כבר חמש שנים, ועדיין לא הושגה בו פריצת דרך. העתיד יוכיח אם יש סיכוי להסכם שלום מלא ואמיתי בין סוריה לישראל.