קצינים וטכנוקרטים בפוליטיקה הערבית
מאת: אליעזר בארי
מקור: סקירה חודשית – מספר 7, יולי 1978,
הוצאת מטכ"ל / קצין חינוך ראשי.
מבוא
בשמונה מן המדינות הערביות, ומן הגדולות והמפותחות שבהן – מצרים, סודאן, אלג'יריה, עיראק, סוריה, תימן, לוב ומאוריטניה – חיים 90 מיליון איש תחת שלטון צבאי. כלומר, שלושה מכל ארבעה ערבים חיים במשטרים שאנשי-צבא כוננו ומקיימים אותם.
משטרים אלה נבדלים זה מזה במבנה החברתי והכלכלי ובמגמות הפוליטיות, אך כולם נולדו בהפיכות צבאיות. מנהיגי ההפיכות האלה כינו אותן "מהפכות" (ת'אורה). האם הן אמנם חוללו תמורות יסודיות ומרחיקות-לכת בארצותיהן? אנשי-צבא החליפו ממשלות לא רק בעולם הערבי אלא גם באמריקה הלטינית, באפריקה ובדרום מזרח אסיה. יש שני גורמים לתפיסת השלטון בידי אנשי-צבא בעולם השלישי, ושניהם בולטים במיוחד במדינות ערב: הקצונה הצבאית היתה הקבוצה החברתית המאורגנת הראשונה שבאה במגע צמוד עם תרבות המערב ועם הטכנולוגיה המודרנית; לרשות הקצונה הזאת עומד מכשיר של אלימות ממוסדת, הנכון תמיד לפעולה.
בדור האחרון אירעו עשרות הפיכות צבאיות, מרביתן הצליחו ומיעוטן נכשלו. את 30 השנים מ- 1949 עד 1978 אפשר לחלק לארבע תקופות שכל אחת מהן נמשכה כשבע שנים. חלוקת זמן שרירותית זו מאגדת 52 הפיכות וניסיונות-הפיכה, מזה 30 הצלחות ו- 20 הפיכות-נפל. מ- 1949 עד 1955 היו תשע הפיכות; מ- 1956 עד 1962 היו 13 הפיכות; מ- 1963 עד 1969 היו 21 הפיכות; מ- 1970 עד 1978 היו תשע הפיכות.
שטף ההפיכות הגיע לשיאו בראשית שנות ה- 60 ובאמצען. בחמש וחצי השנים שבין פרישת סוריה מקע"מ (בספטמבר 1961) ובין שלהי 1966 התחוללו 18 הפיכות. אחר-כך נחלש הקצב וכיום דומה שיציבותו נשמרת. אחרי מלחמת יום-הכיפורים אירעו בעולם הערבי רק ארבע הפיכות צבאיות: ב- 13 ביוני 1974 תפס סגן-אלוף איברהים אל-חאמדי את השלטון בתימן; הפיכת-הנפל של סגן- האלוף חסן חוסיין עות'מן בסודאן אירעה ב- 5 בספטמבר 1975; המרד של תת-האלוף עבד-אל-עזיז אל-אדהב פרץ ב- 11 במרס 1976, והיה אחד מגילויי מלחמת האזרחים בלבנון. הנשיא המאוריטני הודח על-ידי הרמטכ"ל סאלק, בלי שפיכות-דמים, ב- 10 ביולי 1978. את המרידה בנומיירי, ביולי 1976, לא תכננו מפקדי הצבא ולא יחידות צבאיות, וגם את ההפיכה שהתחוללה בדרום-תימן ביוני 1978 אין להגדיר כצבאית.
עם הירידה בתכיפות ההפיכות שקע הדיון התיאורטי בהן. בין שלהי שנות ה- 50 ובין אמצע שנות ה- 60 הופיעו מחקרים וניתוחים היסטוריים וסוציולוגיים בשפע, רובם אמריקאים, אך גם אירופיים וסובייטיים, בנושא הצבא והקצונה בעולם השלישי בכלל ובעולם הערבי בפרט, תפקידם בהיסטוריה ומקומם בתהליך הסבת החברה המזרחית מניוון למודרניזציה מואצת. דוגמה לספרות זו הוא הספר "הפוליטיקה של השינוי החברתי במזרח התיכון ובצפון אפריקה", מאת מנפרד הלפרן (פרינסטון, 1963).
מי יחולל את המהפכה?
הלפרן הגדיר את מעמד הקצונה הערבית, ממרוקו עד פקיסטאן, כחלוץ מחנה-השכירים המתרחב של המעמד הבינוני, שנועד לחולל את מהפכת המודרניזציה במזרח התיכון ובעולם המתפתח. גם כמה ממתכנני ההפיכות הצבאיות טענו שהם שליחי ההיסטוריה, ושחובתם החיילית היא לשחרר את עמיהם.
ב"הפילוסופיה של המהפכה" כתב נאצר: "זמן רב שאלתי את עצמי אם היה הכרח שאנו, הצבא, נעשה מה שעשינו ב- 23 ביולי 1952. מדוע מצא עצמו צבאנו מחויב לפעול בבירת המולדת במקום בגבולות? התבוסה בפלסטין, הנשק הפגום והמשבר במועדון הקצינים לא היו המעיינות האמתיים שמהם נבע הנחשול; כל אלה היו גורמים תורמים בלבד, אך מדוע הצבא? חשנו עד עומק ישותנו כי זו חובתנו כחיילים וכי אם לא נמלא אותה, נמעל באמון הקדוש שניתן בנו".
אחרי שלוש שנים כתב ידידו של נאצר, סאדאת: "ב- 1952 היה על המהפכה המצרית למצוא לעצמה הנהגה חדשהוהיכן אפשר לצפות להופעת הנהגה עממית ואהודה למהפכה המצרית? מאיזו קבוצה בקרב מיליוני מצרים נדכאים עשויים לצמוח מנהיגים שליבם עם העם ושגבם מופנה לאימפריאליזם ולארמון המלך? כפי שאמרתי, רק מן הצבא, עם אלפי החיילים החמושים שבו. קצינים וחוגרים אלה אינם כבולים באינטרס כלשהו לארמון, לפיאודליזם ולמגינם האימפריאליזם".
כיום אין סוציולוג או היסטוריון מערבי, ואף אין הוגה או מנהיג ערבי, הרואה כך את תפקידו ההיסטורי של מעמד הקצונה הערבי. השנים החכימו את הערבים ואת ההיסטוריונים שלהם. להלן מה שכתב "אל-חיאת" הביירותי על הפיכת-הנפל של ג'אסם עלואן בסוריה, ביולי 1963: "ביום חמישי שעבר חזתה דמשק במערכה חדשה בהצגה יאניצ'אנית. לאור היום – לאחר שבהפיכות קודמות הייתה להם העלטה בעלת-ברית – התגנבה אחת הקבוצות העירה ותקפה את מפקדת הצבא ואת בית תחנת השידור הסמוכה, בהתאם למסורת הבדוקה המעניקה ניצחון לראשון שמשדר את ההודעה מס' 1 (של מועצת ההפיכה); היאניצ'ארים המודרניים, הערבים, אינם מקור תהילה וגאווה כפי שהיו העותומנים. כיום, לאחר שאכפו את שלטונם על האוכלוסייה, אין הם יוצאים לכיבושים, אין הם מגינים על המדינה מרע ואין הם מחזירים את עטרת פלסטין ליושנה אלא מסתפקים בניסיונות לתפוס שלטון, במעשי שרירות ובפגיעות בחוקים ובאזרחים. ההפיכות התכופות גורמות מהומה במדינה וסבל".
ירידת קרנם של הקצינים
מוחמד אחמד מחג'וב, מבוני עצמאותה של סודאן בשנות ה- 50, מי שהיה שר חוץ וראש ממשלה והודח פעמיים (ב- 1958 וב- 1969) בידי רודנים צבאיים, פירסם בלונדון, כגולה פוליטי, ספר-זיכרונות שבו כתב, "הציפיה שאנשי-צבא יתנהגו כמדינאים משולה לציפייה מפרקליט שיעסוק בניתוחי מוח או בהשתלות-לב". המשטרים הצבאיים הם עדיין תופעה מרכזית במדינות ערב, וקציני הצבא הערבים לא נגמלו מהנטייה להתערב בחיים הפוליטיים ולתפוס את השלטון בארצותיהם, אבל הלהט והביטחון העצמי שלהם פחתו.
יבול המשטרים הצבאיים נידלדל בעיקר מאז שנות ה- 60 הראשונות. מרבית ההפיכות הצבאיות גררו הפיכות-נגד, כל הפיכה חדשה גינתה והבליטה את כישלונות קודמתה, ושוב לא היה אפשר להסתיר את האמת. אחת מתוצאות התערבותה של הקצונה בפוליטיקה במדינות ערב הייתה הגישה הספקנית – ואף הצינית – שפשתה באוכלוסייה. בתחילה התיימרו הקצינים לקרב את רגשותיהם והשקפותיהם של ההמונים לאלה של המנהיגים, אך התוצאה הייתה הפוכה: הרחבת הפער. מצב זה החריף בעקבות התבוסה הצבאית במלחמת ששת הימים.
גם קודם לכן הופגן כישלונם של הקצינים: מצרים לא הצליחה למנוע את פרישת סוריה מקע"מ ב 1961 ולסיים את המלחמה בתימן, הצבא העיראקי לא הצליח לדכא את מרד הכורדים, הצבא הסודני לא הצליח לדכא את המורדים הלא-מוסלמים בדרום והצבא הסורי נכשל במאמציו למנוע את הטיית יובלי הירדן למוביל הארצי, אך כל אלה היו כאין וכאפס לעומת מפלת צבאות מצרים, ירדן וסוריה גם יחד ביוני 1967. את ההערצה לצבא ירשה אכזבה מרה ממנו. אבדן היוקרה לא נעלם מעיני הקצינים-הפוליטיקאים שבשלטון. מועמר אל-קדאפי הסביר את רעיונות "המהפכה התרבותית" שלו לכתב העתון הביירותי "אל-אנואר", ב- 1973: "המהפכה שלנו הייתה הפיכה צבאית, שמטרתה הדחת השליטים ומסירת השלטון לעם.
כעת מוגשמת מהפכה עממית אמתית ולולא מהפכה זו היה פוקד אותנו גורלן של כמה מדינות ערביות שאירעו בהן הפיכות צבאיות ואחריהן הפיכות בשרשרת; מעתה עלינו להבחין בין מהפכה ובין הפיכה צבאית, במקום שיהיה הצבא מכשיר להגנת המדינה נגזר עליו להיות מכשיר לדיכוי הפיכות וקשרים ולטיהורים. המסגרת הצבאית מתרוקנת מתכנה ונהפכת לממסד משטרתי, למכשיר לבילוש ולדיכוי. איש אינו יכול לחסל את התנועות העממיות אך את התנועות הצבאיות אפשר להשמיד; כפי שקרה באחדות ממדינות ערב. כשקמה קבוצה של 'קצינים חופשיים' היא מסגירה את עצמה ומושמדת, אך כאשר מתאחדים ההמונים, כמו שאירע במהפכה הצרפתית, איש אינו יכול לעצור בעדם". קדאפי לא היה הראשון שהשמיע רעיונות כאלה. מעניין ששליט צבאי זה, שחש שמעמדו איתן, חושש מהתערערות המשטרים הצבאיים הערביים; ואם אלה הרהוריו של קדאפי אין ספק שמחשבות דומות עולות במוחותיהם של שליטים צבאיים ערבים אחרים.
מסקנה בלתי-נמנעת מכישלונות הקצונה הערבית הייתה הפניה המחודשת לזירה הצבאית המקצועית. בלתי-נמנעת – בשל הכישלון בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה והמנהל, ובמיוחד בשל הכישלון בשדה-הקרב. יוקרת הקצונה נגזרה במידה רבה מהאמונה הנפוצה שהצבא הוא היעיל והחזק במוסדות המדינה. אחרי שנחשפה חולשתו, אחרי שהתברר שהוא לא תיפקד כראוי אפילו בתחומו המיוחד, נגרע הרבה מיוקרה זו. שנת 1967 הייתה נקודת-מפנה בעולם הערבי, ומאמץ ניכר הושקע בשיקום העוצמה הצבאית, בהדרכה, בנשק ובשיפורים בארגון ובכושר הקרבי. עם הסטת הדגש למשימות אלה פחתה במידת-מה התעניינותם של אנשי הצבא באידיאולוגיה ובפוליטיקה ודעכה דאגתם למתרחש בתחומים אלה. אחרי שהתברר שהפוליטיזציה היתרה פגעה בכושר הלחימה של הצבא, התלוותה לשיקומו פרישה מסוימת מהפוליטיקה. תופעה זו היה אפשר לראות, במידות שונות, בכל המדינות הערביות.
מגע הצבא עם תרבות המערב
היוקרה הצבאית של הקצונה עלתה שוב אחרי מלחמת יום- הכיפורים והישגיה. היה אפשר לצפות למתקפה פוליטית מחודשת של הקצונה. מאז חלפו כמעט חמש שנים בלא הפיכות במדינות הערביות המרכזיות, אך תהליכים היסטוריים אינם מתגלים מיד; למשל: תנופת ההפיכות הצבאיות הערביות נשלמה רק ב- 1969 אף שהמלחמה הייתה ב- 1967. אף-על-פי-כן אין להניח שבסוף שנות ה- 70 תהיה התערבות הקצונה בחיי המדינה תכופה וקדחתנית כמו באמצע שנות ה- 60. מעמדה של הקצונה בחברה הערבית השתנה.
בעבר היו קציני-הצבא הקבוצה המקצועית הראשונה בחברה הערבית שבאה במגע שיטתי ומתמשך עם תרבות המערב המתועש ושהייתה חלוצת הרפורמה הפוליטית, תחילה בתורכיה ובמצרים ואחר-כך בעיראק ובסוריה. הקצונה נראתה מתאימה להנהגה פוליטית. כיום אין הקצונה נהנית עוד ממונופול על השכלה מודרנית, ולשאיפתה לשררה פוליטית אין סיכויים להתממש כמו בעבר.
קבוצה עולה אחרת רואה עצמה כשירה לתת את התשובות לבעיות הזמן, והיא מתמודדת עם הקצונה על השררה ושואפת לחלוקה עימה, לפחות, בניהול המדינות: קבוצת הטכנוקרטים. המחסור בכוח-אדם מיומן הוא המכשול החמור ביותר בדרך להתפתחות החברתית והכלכלית של המדינות הערביות, והוא סיבת פיגורן. חמור במיוחד המחסור בסגל מאומן ומיומן בתחומים טכניים ומנהליים, בעיקר בדרג הביניים. פוליטיקאי ואידיאולוג דרושים פחות ממומחה.
עלייתם של הטכנוקרטים בולטת במיוחד במצרים, שבמשטר שלה חל שינוי יסודי. באמצע שנות ה- 50 היה השלטון במצרים דיקטטורה צבאית, במובן הפשוט ביותר של המונח. כיום אי-אפשר לומר שהצבא והקצונה מושלים במצרים; אף שאין בה דמוקרטיה בדגם המערבי, אין בה רודנות צבאית. שינוי זה בא לא לפתע אלא ברצף של התפתחויות ותמורות, ועם לא מעט זעזועים והפתעות.
בארבע השנים הראשונות של מצרים הרפובליקאית, ב- 1952 עד 1956, שמרו הקצינים על בלעדיות הסמכות השלטת וקבלת ההחלטות. עד 1956 עמדה מועצת מפקדת המהפכה – שכל חבריה היו קציני-צבא במדים, מנהיגי אגודת הקצינים החופשיים – מעל לממשלה. השרים היו אזרחים, אבל הממשלה הייתה מוסד ביצועי בלבד ולא גוף מקבל החלטות. הקצינים השליטים הקצו לאזרחים את תפקודי השרים מפני שלא יכלו או לא רצו לנהל את המדינה בלי מומחים ומנהלנים מנוסים. עד מהרה נטלו הקצינים לעצמם גם את כהונות השרים. בממשלת ספטמבר 1952 היה ראש הממשלה קצין – נגיב – וכל 14 השרים אזרחים. בממשלת 1954 בקדנציה הראשונה של נאצר כראש-ממשלה, מילאו קצינים את תפקידי ראש-הממשלה ושבעה שרים אחרים, נוסף על 11 שרים אזרחים.
בממשלת ספטמבר 1956, לאחר אימוץ החוקה ופיזור מועצת מפקדת המהפכה, היו בצמרת ההנהגה – הנשיא, ראש הממשלה והשרים – שישה קצינים ו- 13 אזרחים.
ב- 1956 היה אחוז הקצינים בממשל 32, שישה מ- 19. זה שיעור גבוה, וששת הקצינים כיהנו במשרות הממשלתיות החשובות ביותר.
בכל זאת הייתה כוונה ברורה להקנות למשטר צביון של ממשלה אזרחית חוקתית. הייתה זאת תחילת התהליך, אך התקדמותו הושהתה תקופה ניכרת. במרס 1958, אחרי האיחוד עם סוריה, היה אחוז הקצינים בקרב השרים המצרים של קע"מ 38; בספטמבר 1961, לאחר פרישת סוריה, עלה השיעור ל- 50 אחוזים ובספטמבר 1962 הגיע ל- 58.
השפעה בזכות קשרים הדדיים
לא רק בעמדות הבכירות ביותר החזיקו הקצינים בשנות ה- 50. קצינים שהשלימו את שירות-הקבע שלהם התמנו למושלי מחוזות, שגרירים, מנהלי חברות וכדומה. נתונים מצריים רשמיים מראים שב- 1 בנובמבר 1961 נשאו דרגות קצונה 3,714 מתוך 57,766 פקידים ממשלתיים בעלי תעודות בגרות, כלומר 6.4 אחוזים. יותר מ- 80 אחוזים מעובדי משרד הפנים היו קצינים; בנשיאות המדינה היה חלקם 20 אחוזים ובמשרד החוץ מעט יותר מ- 9 אחוזים.
בשנת 1964 היו לפחות 22 מתוך 26 מושלי מחוזות בעלי רקע צבאי, וביניהם שלושה רבי-אלופים ושישה אלופים.
לפקידים הבכירים הרבים שהגיעו למשרותיהם מן הצבא הייתה השפעה רבה בשל קשריהם ההדדיים ובשל היותם מקורבים אל חוגי הצמרת. אין טעם לחפש תשובה מדויקת לשאלה באיזו מידה עדיין אפשר לראות במי שהיה קצין-צבא בדרגת רב-סרן עד גיל 35 ואשר פשט את מדיו והצטרף לשירות הממשלתי או לרכבת, חייל – גם אחרי שהוא משמש חמש או עשר שנים במשרתו האזרחית. אך להיבט החברתי של הגורם הצבאי נודעת משמעות גדלה ומאריכת- ימים אם יחד עם רב-סרן זה, וכן לפניו ואחריו, עוברים עשרות מעמיתיו מהצבא לתחומים כלכליים ומנהליים אזרחיים. הם גם מסייעים זה לזה במציאת תעסוקה ובקידום.
קצינים רבים היו בממשל המצרי גם בשנות ה- 60. רק בממשלתו השנייה של עלי סברי, שכוננה במארס 1964, ירד אחוז הקצינים ל- 36. אחרי שנה וחצי, בממשלת זכריה מוחי א-דין מאוקטובר 1965, עלה האחוז שוב ל- 47, ובממשלתו של סידקי סולימאן, מספטמבר 1966, הגיע האחוז ל- 59. ממשלה זו כיהנה בימי מלחמת 1967 והייתה אחד מקרבנותיה. ב- 19 ביוני 1967 כונן נאצר ממשלה חדשה בראשותו, כנשיא וראש-ממשלה גם יחד ובממשלה זו הגיע שיעור הקצינים לשיא של 66 אחוזים. שניים מכל שלושה שרים היו קצינים. קצינים איישו את תפקידי הנשיאות, ראשות הממשלה וכל ארבעת סגני ראש הממשלה. אזרחים עמדו בראש משרדי האוצר, התכנון והחקלאות.
הקצינים שהנהיגו את מצרים ב- 1967 לא היו חברי מועצת מפקדת המהפכה של 1953. עם כינון מועצת מפקדת המהפכה, בינואר 1953, היה מספר חבריה 14. שניים מהם הודחו מהמועצה כבר באביב של אותה שנה. באפריל 1954 הוצא ממנה חאלד מוחי א-דין, ובאותה שנה שוחרר הנשיא נגיב מכל תפקידיו. בשנים מאוחרות יותר של אותו עשור סולקו האחים סאלם ושלושה חברים נוספים. עבד אל- לטיף בגדאדי, מהמוכשרים שבחבורה, הודח באביב 1964.
חוץ מנגיב לא גונה איש מהמודחים בפומבי על סטיות אישיות או פוליטיות, ואיש לא הושם במאסר. לפתע, סתם כך, הם היו לאזרחים מן השורה, בלא עמדה או השפעה בחיי הציבור. לכל החברים לשעבר במועצת מפקדת המהפכה הוקצתה גמלה חודשית נאה. בהזדמנויות חברתיות, כגון נישואי בן או בת של חבר שעדיין שמר על מעמדו בצמרת, הם היו בין הקוראים ואף נזכרו בשמותיהם בעיתונות. רק חאלד מוחי א-דין נשאר פעיל במפלגת האיחוד הסוציאליסטי הערבי (אס"ע) ואף שוגר לעיתים לכינוסים בין-לאומיים של "תנועת השלום" כנציג מצרים ותועמלנה. כמאל א- דין חוסיין, מוותיקי המנהיגים של הקצינים החופשיים, שהודח יחד עם בגדאדי ב- 1964, הופיע שוב לפתע בפברואר 1977, כמתנגד לנשיא סאדאת.
הצבא כשעיר לעזאזל
אחרי הטיהורים היה נאצר לדמותה שלטת בין חבריו. הוא האיש שהיה אחראי להדחות, וכבר באמצע שנות ה- 50 כבר לא היה ראשון בין שווים אלא מנהיג מורם מעם ושליט, וכל האחרים היו שווים זה לזה בכפיפותם לו. האנשים שעלו, או שהועלו על-ידו, במעלות השררה ותפסו את מקום המודחים היו מהשורה השנייה של אגודת הקצינים החופשיים קודם ההפיכה, או קצינים מוכשרים שלא השתייכו לאגודה המקורית ושלא הצליחו לגבש עמדת כוח עצמאית, אישית או קיבוצית.
התבוסה במלחמת ששת הימים פגעה לא רק במעמדו של נאצר, שהידרדר זה שנים מספר, אלא גם, וביתר תוקף בצבא המצרי. 1,500 קצינים ויותר מ- 10,000 בעלי דרגות אחרות נהרגו, רבבות נפצעו, 300 קצינים ו- 5,000 חוגרים נפלו בשבי. היחס אל החוזרים הביתה היה בוז וזעם. לפני המלחמה עקפה אשת קצין את התור בחנות ופנתה לזבנית בלא להמתין; אחרי המלחמה היה הקצין עצמו יעד ללעג.
נאצר הוא האיש שעשה את הפיקוד העליון של הצבא לשעיר לעזאזל. הוא קיבל את התפטרותם של עבד אל-חכים עאמר, הממונה על הצבא, הסגן הראשון לנשיא המדינה וידידו הוותיק, ושל שר המלחמה שאמס בדראן. כן התפטרו או הוצאו לגימלאות תריסר אלופים, מפקיד זרועות וחילות, ומאות קצינים בדרגות נמוכות יותר. על-פי כמה מקורות הודחו 300 עד 1000 קצינים. עשרות אחדות של קצינים מודחים התקבצו סביב עבד אל-חכים עאמר, וביתו היה למעין מוקד של תסיסה. תגובתו של נאצר לא אחרה: עאמר הואשם בקשירת קשר. מכיוון שלא הייתה ראיה להאשמה זו, הוטל עליו מעצר-בית. ההאשמות והחשדות נגד עאמד גברו במחצית הראשונה של ספטמבר והביאו להתאבדותו.
בממשלה שכונן ביוני 1967 ניסה נאצר שוב לבסס את שלטונו על קצינים-פוליטיקאים, בשעה שיוקרת הצבא ספגה מהלומה, אך לא הצליח. הירידה במעמד הצבא ככוח לוחם פגעה גם במעמד אנשי הצבא בפוליטיקה ובמנהל, ונאצר חזר אל השיטה שהשתמש בה שנים מספר לפני כן: הקצאת יותר מקומות בממשלה ובמנהל לאזרחים מנוסים ובעלי מקצועות חופשיים, לטכנוקרטים ולביורוקרטים. בכל הממשלות ממרס 1968 ואילך פחת מספר השרים-הקצינים וגדל מספר השרים-האזרחים.
ביטוי ברור למגמה זו נראה בנשיאותו של סאדאת, אך אין לראות בסאדאת את מחולל התהליך, שהחל בתקופת נאצר. סאדאת לא רק המשיך בתהליך זה אלא אך חיזקו, כחלק בלתי-נפרד ממדיניות הדה-נאצריזציה הכללית שלו. שיעור הקצינים בהנהגת המדינה ירד וכן סולקו קבוצות של קצינים לשעבר והתאגדויות פוליטיות, שהיו ממקורבי נאצר ב- 1970 ו"מוקדי כוח" עצמאיים, בלשון המילון הפוליטי המצרי, אחרי מותו. קצינים שעמדו בראש השלטון בתקופת נאצר, כמו זכריה מוחי א-דין, שצידד באוריינטציה מערבית, ועלי סברי, הפרו-סובייטי, יצאו מהזירה וכמה מהם נכלאו. מ- 14 החברים המקוריים של מועצת מפקדת המהפכה נשאו רק שניים בכהונות רשמיות ב- 1971: הנשיא סאדאת וסגן הנשיא חוסיין א-שאפעי, האדם החיוור ביותר בקבוצה, שלא הביע רעיון מקורי מימיו. באפריל 1975 סולק גם א-שאפעי, ובזירה הפוליטית נותר סאדאת לבדו מכל הגווארדיה הוותיקה.
באפריל 1974 כונן סאדאת ממשלה שבראשה עמד, נוסף על כהונתו כנשיא. הסגן הראשון לראש הממשלה (ומחודש נובמבר ראש הממשלה), שניהל בפועל את מרבית דיוני הממשלה, היה ד"ר עבד אל-עזיז חג'אזי, פרופסור לכלכלה ומי שהיה ראש הפקולטה למסחר באוניברסיטת עין-שאמס. משלושת סגני ראש הממשלה האחרים היה רק איש-צבא אחד, שר המלחמה מרשל אחמד איסמעיל עלי (שמת בינתיים). בין 30 השרים האחרים היו רק שני קצינים השר לייצור מלחמתי ושר המדינה לענייני הנשיאות. לעומת זאת היו שניים משלושת סגני ראש הממשלה ו- 13 שרים אחרים בעלי תואר דוקטור, ושבעה שרים אחרים הוסמכו כמהנדסים.
מגמת האזרוח מתגברת
באפריל 1975 פוטר חג'אזי וממשלה חדשה קמה. מגמת האזרוח נמשכה, אף שהצבא לא שמט מידו את העוצמה העליונה של קבלת ההחלטות המדיניות. בממשלה החדשה היה סגן-נשיא חדש ויחיד, האיש שנועד לרשת את סאדאת אם ייבצר ממנו, מסיבה כלשהי, להמשיך בכהונתו: מפקד חיל האויר, רב-אלוף חוסני מובארכ, בן 47 ונציג של דור חדש. בשיחה עם עיתונאי, זמן קצר אחרי שהתמנה לסגן הנשיא, אמר מובארכ: "כל המינויים שזכיתי בהם באו בהפתעה". היה ברור שאם ירצה, או ייאלץ, אי-פעם לקבל החלטות, יוכל לעשות זאת רק בהסכמת הצבא. גם ראש הממשלה ממדוח סאלם אינו נציג החוגים האזרחיים. הוא התקדם במסלול של קצונה משטרתית והיה איש השירותים החשאיים בתקופת נאצר.
בממשלה זו היו 37 חברים: נשיא, סגן-נשיא, ראש ממשלה, סגן ראש ממשלה ו- 31 שרים, לרבות אישה ונוצרי. ידועים נתוני המקצועות וההשכלה של 35 מתוכם: שבעה קציני צבא, הנשיא, סגנו, שר המלחמה, השר לייצור מלחמתי, שר התרבות, השר לפיקוח ולענייני הקבינט והשר לתחבורה ימית; ארבעה קציני משטרה, ביניהם ראש הממשלה ושר הפנים; אף-על-פי-כן בלט השיעור הגדול של מוסמכי האוניברסיטאות והטכנוקרטים. 12 שרים היו בעלי תארי דוקטור ותשעה אחרים בעלי תארים הנדסיים, 11 התמחו בענפי החשמל, תעשיית הבניין, הכימיה והדלק, אחד באגרונומיה ואחד ברפואה, ארבעה שרים היו כלכלנים וחשבונאים, שבעה משפטנים ואחד פיסיקאי עיוני, אחד סופר, אחד מוסמך למדע המדינה ואחד בוגר "אל-אזהר" (גם לשלושה מהקצינים לשעבר הייתה השכלה גבוהה במקצועות אזרחיים).
השינויים האישיים בהרכב הממשלה המצרית בשנתיים הבאות לא חוללו תמורה בתמונה הכוללת.
מימד נוסף להבנת התהליך מתקבל מבחינת נתוני כל השרים האזרחיים במצרים מאז הפיכת הקצינים. על חברי הממשלות בשנים 1970-1952 יש בידינו נתונים מהימנים. 28 שרים היו מהנדסים ואגרונומים; 16 משפטנים; 15 בעלי מקצועות חופשיים במדעי החברה, כסוציולוגיה וחינוך; 15 כלכלנים; ארבעה בעלי מקצועות אחרים במדעי הרוח, כגון ספרות, עיתונאות ולימודי האיסלם; ארבעה בתחומי המדע הטהור, כפיסיקה וכימיה; שלושה רופאים. כל השרים שירתו ביותר מממשלה אחת מ- 18 הממשלות של התקופה האמורה, ובממוצע שירת כל שר בשלוש ממשלות. המהנדסים והאגרונומים כיהנו ב- 96 משרות שרים, המשפטנים ב- 56, בוגרי מדעי החברה ב- 35, הכלכלנים ב- 31, הרופאים ב- 22, בוגרי מדעי הרוח ב- 13 ואנשי המדעים ה"טהורים" בשבע.
עלייה ביוקרת הטכנוקרטים
המגמות ברורות. הרופאים היו מיוצגים בכל הממשלות, על-פי-רוב על-ידי שר אחד וארבע פעמים על-ידי שניים. במקצועות אחרים נרשמו עליות וירידות. שיעור המשפטנים וחשיבותם ירדו, ואלה של הטכנוקרטים עלו. לתופעה זו יש משמעות רבה.
גם בעבר, בתקופת המלוכה, כיהנו בוגרי אוניברסיטאות רבים כשרים, ובין אלה היה מספר המשפטנים גדול ביותר. בשנה הראשונה אחרי ההפיכה, בשלוש הממשלות הראשונות תחת שלטון הקצינים, כיהנו כשרים ארבעה, שישה או שבעה משפטנים. אחר- כך ירד מספר המשפטנים בהתמדה; בכל אחת מממשלות שנות ה- 60 היו רק שני משפטנים, ולבסוף רק משפטן יחיד. שלטון זה לא נזקק לאנשי-משפט ולפרקליטים. לעומת זאת התמידה העלייה בשיעור הטכנאים למיניהם. לפני האיחוד עם סוריה (ב- 1958) היו בממשלות מצרים שלושה שרים-טכנאים בממוצע; מ- 1961 עד 1968 גדל הממוצע ביותר מכפליים: שבעה. מגמה זו נמשכת. הטכנוקרטיה בעליה, והטכנוקרטים היו לשותפיהם של הקצינים בשלטון אם לא למעלה מזה.
העלייה ביוקרת הטכנוקרטים והירידה ביוקרת הצבא אינן ההסבר היחיד לתהליך שינוי פני הממשלה המצרית בשנות ה- 60 וה- 70.
הדחפים שהניעו קצינים מוכשרים ושאפתנים לפרוש מהשירות הצבאי בשנות ה- 50 למען משרות בפקידות האזרחית, במנהל הכלכלי ובפעילות פוליטית, נחלשו בהדרגה. המקומות המבוקשים כבר אוישו, רבים מהם בקצינים לשעבר שהשתלטו עליהם בשנות ה- 50 שלא על-מנת לעזבם, ולעומת זאת שופרו סיכויי הקידום בצבא, שהתרחב מ- 60,000 חיילים בשירות פעיל בימי הפיכת 1952 ליותר מ- 100,000 בשלהי שנות ה- 50 ולכ- 300,000 בתחילת שנות ה- 70, כלומר פי-חמישה. אין פירוש הדבר שב- 20 שנה אלה גדל פי- חמישה גם מספר אלופי-המשנה התקניים, אבל ברור שבצבא שהיקפו יציב יש לסגן-אלוף פחות סיכויים להתקדם לאלוף-משנה בתוך חמש שנים, ובצבא מתרחב סיכוייו רבים יותר. לעומת תקוות הקידום בצבא המקצועני נשקלו לבטי ההימור על סיכויי ההצלחה במסלול המנהלי או בהרפתקאות הפוליטיות. הממשלות בתקופות נאצר וסאדאת תרמו את חלקן לחיזוק המגמה שהטתה את הכף לטובת הצבא.
ההתפתחות בתוך הצבא המצרי תואמת את ההתפתחויות בחיים האזרחיים של מצרים. ערך הכישורים המקצועיים עלה. העומדים כיום בראש הצבא הגיעו לעמדותיהם לאו-דווקא בשל קשריהם או השקפותיהם הפוליטיות אלא בזכות ביצועיהם, כקצינים מוכשרים ומפקדים יעילים. דוגמה לכך היא תפקיד שר המלחמה וראש המטה הכללי מאז דצמבר 1974, לאחר מות השר אחמד איסמעיל עלי. גם עבד אל-ראני גאמסי וגם מוחמד עלי פהמי הם בני המעמד הבינוני, אחד ממשפחה כפרית ואחד ממשפחה עירונית. שניהם סיימו קורס קצינים בשנת 1939, בגיל 19 ו- 18, התקדמו בהדרגה, נשלחו ללימודים בארצות-הברית וברית-המועצות והוכיחו את כושרם כמתכננים וכמפקדים במלחמת יום-הכיפורים.
הפיקוד הבכיר של הצבא המצרי נתון בידי קצינים שהצטרפו לשירות והחלו לצעוד במסלולם הצבאי בתקופת המלוכה, לפני שתפסו הקצינים החופשיים את השלטון. הצבא המצרי מקפיד מאוד על כללי השגרה וההמשכיות; בניגוד לצבא הסורי, אין קציניו יכולים לדלג על דרגות. בכל תולדות הצבא ידוע על מקרה אחד ויחיד של קצין שהועלה ביותר מדרגה אחת: ב- 1953 מונה חבר מועצת מפקדת המהפכה עבד אל-חכים כאמר למפקד העליון של הצבא והוזנק מרב-סרן לרב-אלוף. כל תפקידי הקצונה הבכירה של הצבא המצרי, מדרגת תת-אלוף (עמיד) ומעלה, אוישו בתחילת 1975 באנשים שהוסמכו לקצונה לפני 1952. אין אלה פוליטיקאים- קצינים, כמו שהיו הקצינים החופשיים לפני 20 שנה.
ברור למדי שמצרים כבר אינה דיקטטורה צבאית. מבחינה זו היא נבדלת מן המדינות הערביות האחרות שבהן עומדים קצינים בראש השלטון: עיראק, סודאן, תימן, אלג'יריה, מאוריטניה ולוב. אין להוציא מכלל חשבון את האפשרות שהדיקטטורה הצבאית תחזור למצרים בצורה זו או אחרת. אין ספק שחלקם של האזרחים בממשל המצרי גדל בהתאם לרצונם של הקצינים שכוננו את המשטר הנשיאותי, מפני שהם מבינים שאין בכוחם לממש את המודרניזציה של המדינה בלי סיוע מצד מיטב המשאבים האזרחיים. הם למדו לקח מההפיכות הצבאיות, בעולם בכלל ובמדינות ערב בפרט, והם יודעים שהבסיס של כוחם יישאר צר ורופף אם ירכזו את כולו בידיהם; אך אין להסיק שהקצונה מוכנה לוותר על העמדה השלטת שכבשה. כבר ראינו, במדינות שהחלו בתהליך של דמוקרטיזציה אחרי הפיכה צבאית, שכאשר הרחיקה הדמוקרטיזציה לכת לקחו הקצינים את העניינים בידיהם האלימות ודחקו הצידה את שותפיהם האזרחיים. כך קרה ב- 1960 בתורכיה, הדומה מאוד למצרים בחשיבותה ובתולדותיה בעת האחרונה, וכך קרה בשכנתה של מצרים, סודאן, ב- 1969.
האם אזרוחה של ממשלת מצרים מרמז על התפתחויות במדינות ערביות אחרות? עד עתה מצרים היא היחידה שפני המשטר של השתנו, אך בעבר הלכו לא פעם מדינות אחרות בדרך שפילסה. אי- אפשר לנבא התפתחויות, אך אפשר לראות בכל רחבי העולם הערבי את סימני עלייתם של הטכנוקרטים ושל בעלי מקצועות לא-צבאיים משכילים אחרים, ולא תמיד ביטויי התהליך ההיסטורי הזר זהים בכל לאלה שבמצרים.
האידיאליזציה של הקצונה גרמה אכזבה. הטכנוקרטים אינם נושא לאידיאליזציה, לא בעיני עצמם ולא בעיני אחרים, ואף אינם ראויים לכך. שלטונם של קציני צבא הוא בדרך כלל רודנות, אך אין פירוש הדבר ששלטונם של אזרחים הוא תמיד דמוקרטיה.
הטכנוקרטים הערבים שהצליחו להתבלט אינם מגלים סגולות של חדשנות ואינם שואפים להתעוררות מוסרית עממית. בסולם הערכים שלהם יש זכות קדימה ליעילות ולא לרעיון, לעידוד כישרונות ולא לשוויון ההזדמנויות, למומחיות ולא לדמוקרטיה; החברה הערבית זקוקה לשילוב של כל אלה, ועדיין לא נמצא מי שישלבם למענה.
הטכנוקרטים – במצרים ובכל מדינה ערבית אחרת – חיוניים לניהול ענייני המדינה. אך אינם מאוחדים כקבוצה ואינם פועלים בצוותא.
היריבות האישית בקרב קבוצה זאת חריפה, ותמיד אפשר להחליף טכנוקרט כלשהו בטכנוקרט אחר. לפיכך הם תלויים בבעלי השררה הפוליטית, ובמדינות ערב פירוש הדבר, בראש ובראשונה, בקצינים. נוסף על כך יש לקצין יתרון על-פני המומחה האזרח המוכשר, בשל מכשיר האלימות הממוסדות שבידו ושליטתו בכוח האדם המאורגן והנכון לפעולה. אם יחליטו אלף מהנדסים להפוך את השלטון באחת ממדינות ערב, מה יוכלו לעשות? אבל אם יתכננו מאה מפקדי גדודים וקציני מטה את אותה ההפיכה, יהיו פתוחות בפניהם כמעט אותן האפשרויות שהיו פתוחות בפני עמיתיהם לפני 20 שנה.
הטכנוקרטים והביורוקרטים, המהנדסים והמנהלים מתבצרים בעמדותיהם, אך אין הם איום על השליטים. אם ישאלו שליטי מדינות ערב – מלך או מהפכן, רודן צבאי או מנהיג מפלגה – את עצמם, "מאין צפויה הסכנה לי ולמשטרי? היכן מקורות ההפיכות או המהפכות האפשרויות?" תכוון חרדתם אל פועלי התעשייה או אל מעמד בעלי הרכוש, אך יותר מכל אל אנשי הצבא. הטכנוקרטים יעוררו בהם רק מעט מאוד פחד. כבר ידוע שהם נכונים לשרת כל שליט, בנאמנות רבה לו, ועוד יותר לעצמם. התערבותה של הקצונה בחיים הפוליטיים של המדינות הערביות לובשת צורה ופושטת צורה.
היא פוחתת והולכת, וכנראה תפחת עוד יותר בעתיד, אך הנסיבות והמניעים שהניבו הפיכות בשנות ה- 50 וה- 60 עדיין קיימים. ייתכן שקבוצת קצינים שאפתנים, קנאים דתיים, סוציאליסטים או לאומנים תנסה לתפוס את השלטון בסעודיה או באבו-דאבי. המלכים והנסיכים בארצות אלה למדו מהניסיון של מדינות ערביות אחרות, והם מסתייעים בבעלי-בריתם ונוקטים אמצעים רבים ושונים למניעת התפתחויות כאלה, אך כל זמן שהממשלות בארצות האלה אינן נבחרות, אינן עממיות ואינן מייצגות, עלול מה שקרה בלוב בשלהי שנות ה- 60 לקרות גם בכוויית בשלהי שנות ה- 70.
היציבות היא עדיין מצרך נדיר בעולם הערבי.