תקציר פרק 15
מתוך הספר: The Near East since the First World War: A History to 1995
מחבר: M.E.Yapp
באדיבות ההוצאה לאור: Addison-Wesley Longman limites, London
תרגם ותיקצר: זיו שחר
המזרח הקרוב לאחר המלחמה 1954-1945
לאחר התבוסה של גרמניה ואיטליה במלחמה נותרו ברית המועצות ובריטניה המעצמות היחידות באזור. צרפת איבדה את השפעתה בסוריה ובלבנון. ארצות הברית לא גילתה עדיין אינטרס במזרח התיכון.
ברית המועצות ניסתה עוד לפני מלחמת העולם השנייה להגביר את השפעתה על המדינות הגובלות בה מדרום: תורכיה ואירן. מטרתה הייתה להפוך אותן למדינות חסות בדומה למדינות הגוש הקומוניסטי במזרח אירופה. מן התורכים דרשו הסובייטים לאסור על כניסת אוניות מלחמה זרות את הכניסה לים השחור. ברית המועצות דרשה להקים בסיס צבאי בקרבת המצרים לשם פיקוח על התנועה הימית. לאחר המלחמה חידשה ברית המועצות את הלחץ על תורכיה ואף טענה לבעלות על שטחים במזרח תורכיה שהיו בשליטת רוסיה הצארית במאה שעברה. תורכיה ובריטניה התנגדו, וגם ארצות הברית תמכה בעמדתם. לבסוף וויתרה ברית המועצות על תביעותיה. גם באירן ניסתה ברית המועצות להתערב. לאחר שכבשה את צפונה במהלך המלחמה (ובריטניה את דרום המדינה) ניסתה להפיל את המשטר. לאחר מכן תמכה בקבוצות אופוזיציה.
האיראנים והבריטים חשדו בברית המועצות שלא תכבד את ההסכם המשולש מ 1942 ולפיו הם יסיגו את כוחותיהם לאחר תום הקרבות. ואכן הכוחות הסובייטים לא נסוגו בזמן. ארצות הברית ראתה בכך כפלישה צבאית לאירן. לבסוף נסוגו הכוחות באפריל. בעקבות ניסיונות תעמולתיים מצד ברית המועצות לערער על משטריהן של תורכיה ואירן בין השנים 1949-1947 חיפשו מדיונת אלו את תמיכת המערב. ברית המועצות איבדה בהן את השפעתה ומ 1953 נקטה במדיניות פייסנית.
בתום המלחמה הייתה בריטניה המעצמה היחידה במדינות המזרח התיכון הערבי, וכוחותיה הצבאיים חנו ברוב מדינות האזור. המדיניות הבריטית ניסתה להשיג ולהנהיג הקמת קונפדרציה צבאית שתספק הגנה כנגד ברית המועצות, ובמקביל ליזום תוכנית לפיתוח כלכלי שתקדם את רווחת עמי האזור. המטרה הייתה להגיע להסכמים עם הגורמים הלאומים המתונים של מדינות ערב ולהדחיק לשוליים את הקיצוניים. הצלחת המדיניות כולה הייתה תלויה במידה רבה בהסכם עם מצרים, עקב בכורתה בעולם הערבי, מנהיגותה ב"ליגה הערבית" ובשל תעלת סואץ ששימשה כמעבר חיוני לספינות בריטיות בין הים התיכון לאוקיינוס ההודי. אבל המשא ומתן הסתיים בכישלון לבריטים. במצרים התחוללו מהומות מחאה נגד הנוכחות הבריטית הזרה, והבריטים השתכנעו בצורך לוותר על אחיזתם בתעלה כדי לא להפוך את מצרים למדינה עוינת. מעתה, האינטרס הבריטי בתעלה היה תלוי ברצון המצרי לשתף פעולה.
כישלון המשא ומתן ואיבוד התעלה (באופן סופי לאחר שנאצר הכריז על הלאמתה) למצרים השפיעו והתבטאו באיבוד יוקרתה ופיחות במעמדה של בריטניה בכל האזור. גם בעיראק פרצו ב 1948 מהומות מחאה נגד הניסיון הבריטי להחזיק בבסיסים צבאיים במדינה.
בארץ ישראל עמדו הבריטים מול התנגדות כפולה הן של הערבים והן של הציונים לשלטון המנדט. משלא הצליחו להציג הסדר שיהא מקובל גם על הערבים וגם על היהודים, החליטו הבריטים שאחיזתם בארץ ישראל מהווה נטל אסטרטגי ולכן החליטו לסיים את המנדט.
הם נסוגו מבלי ליישם את החלטת החלוקה של האו"ם (מחשש לחבל ביחסיהם עם מדינות ערב). גם הלאמת תעשיית הנפט של אירן ב 1951 הייתה עוד ציון דרך בפיחות מעמדה של בריטניה באזור. רק בירדן הצליחה בריטניה לשמר את מעמדה ולהמשיך להחזיק בבסיסים צבאיים בשטחה. אחד ההסברים המקובלים לירידת כוחה של בריטניה מסתמך על התעוררותם של התנועות הלאומיות אצל עמי האזור. במרבית המדינות הערביות הסתמנה התנגדות עממית להמשך שלטונה של המעצמה הקולוניאלית, ובריטניה -המותשת לאחר מלחמת העולם השנייה וכורעת תחת בעיות כלכליות בוערות- לא יכלה להמשיך ולשמור על מעמדה הקולוניאלי.