מדיניות החוץ בעיני מנהלי משרד החוץ:
לא אכפת לארה"ב שנסבול קצת נזק כלכלי…
מאת י. עברון
מקור: 'הבוקר', 18.1.60
מה הם גורמי היסוד הקובעים את מעמדה המדיני של ישראל בזירה הבינלאומית? מה השתנה ומה לא השתנה בשיקוליה הפוליטיים של ארה"ב כלפי מדינת ישראל? היש מקום לצפות לעזרה ממשית מצד אמריקה במקרה ונותקף – ובאילו תנאים? מה הם עקרונות מדיניותו של המערב במזה"ת? היכן עומדים אנו ביחסינו עם עמי אפריקה ואסיה? מהו המודד לפיו קובעים עמים אלה את מידת התקרבותם למדינות זרות? במה מתבטאת העזרה שאנו מגישים לתושבי יבשות אלו – ומה התמורה שאנו מצפים מהם?
על שאלות אלו ואחרות נסב כנס המרצים הארצי שנערך אתמול מטעם מנהל ההסברה בבית סוקולוב בתל אביב, כשהנושא המרכזי משמש הפעם: משרד החוץ. המרצים שהופיעו בכנס היו כולם אנשי מקצוע במלוא מובן המילה, וכל אחד מהם נושא תפקיד נכבד בשטח מדיניות החוץ של ישראל – החל ממר יעקב צור, המנהל הכללי בפועל של משרד החוץ – ועד למנהלי המחלקות השונות והשגריר לשעבר, מר אליהו אילת.
"במדיניות החוץ לא הסנטימנטים הם שקובעים את הצעדים, אלא האינטרסים" הדגיש מר גרשון אבנר, מנהל מחלקת ארה"ב במשרד החוץ: "ביחסינו עם אמריקה עלינו לקחת בחשבון מספר גורמי יסוד, שהם לרעתנו – ולעומתם גורמים אחרים, שהם לטובתנו". המשיך מר ג. אבנר בהזהירו, שהרבה מאוד השתנה בעולם מאז הכירה ארה"ב לראשונה במדינת ישראל, אולם, הוא הוסיף בסיפוק, ארה"ב מכירה גם עתה במדינת ישראל כעובדה מוחלטת – וזה אומר הרבה מאוד לדידנו, כיוון שלא נוכל לומר זאת בבטחה לגבי ה"גוש" השני השולט בעולם. ובפנותו אל הנוכחים, הוא מציין בהדגשה: "אל יהי דבר זה קל בעיניכם, כי להכיר בזכות קיומה של ישראל במסגרת העמים החופשיים פירושו שאמריקה תהא מוכנה בשעת הצורך אף להגן בכוח על ריבונותנו. יחד עם זאת – המשיך – עמדתה של ארה"ב מותנית בכמה גורמים, שהשתנו לרעתנו משך השנים האחרונות.
בזמנו של טרומן, הערבים לא היוו גורם מכריע בשיקולי מדיניותה הגלובלית של ארה"ב, לא היה אכפת להם לאמריקאים לסבול קצת נזק כלכלי כתוצאה מאהדתם למדינת ישראל, אולם כיום השתנו השיקולים והעולם הערבים, המופיע במלוכד, פחות או יותר כלפי חוץ – מהווה משקל בעל חשיבות בעיני ה"סטייט דיפרטמנט". עובדה מצערת היא שעד היום אין האמריקנים מאמינים בתוקפנותו של נאצר כלפי ישראל: הם מסרבים לראות בנאצר איום מתמיד להשמדת מדינת ישראל. טענתם היא שהערבים יודעים היטב שכל הרפתקה צבאית כלפינו תסתיים בתבוסתם, ועל כן אין להתייחס ברצינות לאיומיהם, וכל עוד הם אינם רואים סכנת השמד למדינתנו – הם אינם מוכנים לשנות את קו מדיניותם לגבי נאצר, מדיניות המבוססת על אינטרסים מערביים, כביכול. הייתה תקופה שנאצר כמעט ואבד כליל את אמון ארה"ב – היה זה בתקופת כהונתו האחרונה של דאלס, אולם מספר נאומים אנטי קומוניסטיים שהוא נשא בקהיר – הקנו לו מחדש את הסיכויים שכמעט ואבדם גם ב"סטייט דיפרטמנט".
לא ישלימו עם השמדתנו
האמריקנים חוזרים ומבהירים בכל הזדמנות, שלא ישלימו עם השמדתה של מדינת ישראל, ואין ספק שעמדתם זו משמשת תריס גם בפני רצונם של הסובייטים להוכיח עזרה פעילה יותר לערבים. אלא שמחוץ לעובדת יסוד זו, לא אכפת לאמריקנים בשלב זה, אם ישראל סובלת נזק כלכלי מההסגר בסואץ או מהחם הערבי, הם לא יהיו מוכנים להסתכסך בגלל סיבות אלו עם העולם הערבי, יתר על כן, אין זה סוד, שארה"ב לחצה ולוחצת על ישראל בשטח הפליטים הערבים או בבעיות עדינות אחרות, אולם כאן פועלים גורמי יסוד לטובתנו, ובראש וראשונה עקשנותנו. האמריקנים יודעים יפה, שבמספר עקרונות שסיגלנו לעצמנו, לא יועילו כל איומים או אמצעי שכנוע – אנו לא נזוז מגבולותינו אפילו שעל אחד, וכדי לבצע דבר זה יהא עליהם להפעיל כוח צבאי נגדנו, ולזאת איש אינו מוכן בארה"ב. יחד עם זאת, דווקא העקשנות הערבית, שלא להתפשר עמנו, פועלת לטובתנו, הואיל ואיש אינו רואה תועלת לחזור לויכוחי סרק.
וקיימת גם דעת הקהל האמריקנית שאי אפשר להתעלם ממנה, והיא מוצאת את בטויה לא פעם בסנאט. הנה כי כן – נוצר מצב של קפאון מסוים במאזניים וכל נטייה לצד זה או אחר, היא קטנה וכרוכה בהרבה מאמצים, ובהתחשב בגורם הערבי המתעצם והולך בעולם – הרי שלהחזיק את כפות המאזניים באיזון, דבר זה כשלעצמו משמש הישג, ומדיניות החוץ הישראלית פועלת בתנאים קשים כשלימינה עומדים יהדות התפוצות ודעת הקהל העולמית, ונגדה גורמים בינלאומיים בעלי משקל ואינטרסים.
נטע זר
על יחסינו עם עמי אסיה ואפריקה – הרחיב את הדיבור מר א. בן חורין, מנהל מחלקה זו במשרד החוץ. בבואנו לקבוע את עמדתנו כלפי עמים אלה, הוא ציין, עלינו לקחת בחשבון כגורם ראשוני במעלה, את חשדנותם הטבעית של בני יבשות אלו לגבי כל מדינה זרה.
קיימת אצלם רתיעה כלפי כל גורם שנודף ממנו ריח של קולוניאליזם, בהיותן הן עצמם, אומות שהשתחררו זה לא מכבר מעול זרים. וכאן עלינו להבדיל בין ארצות אפריקה לאסיה. אלו האחרונות טרם הסתגלו למחשבה לראות בנו אחים לאותה יבשת. עדיין פועלת כאן תורת גאנדי ונהרו, שהיהודים נמצאים באסיה בזכות הצהרת בלפור הבריטית, וכל דבר בריטי הוא חשוד מראש. והשפעת תורה זו בהודו ושכנותיה היא גדולה מאוד והגיעו פני הדברים לידי כך שאפילו מלחמת השחרור שלנו נגד הבריטים נראית בעיניהם באור של סכסוך "משפחתי" בינינו לבין אנגליה, ולא כמלחמה לחופש. אין ספק שהתעמולה הערבית וסיפורי האימים על גורל הפליטים הערביים מוצאים לעצמם כר נרחב באסיה ומוסיפים שמן על מדורת החשדנות כלפינו.
להפוך את הגלגל לטובתנו זאת מלאכה קשה, ומשרד החוץ משקיע בכך את מיטב המאמצים, אולם אין לצפות לתוצאות מהירות בכיוון זה. הם עדיין רואים בנו נטע זר, וטוענים שאפילו גוון פנינו אינו דומה להם, ואין לזלזל במומנט פסיכולוגי זה.
יחד עם זאת דווקא הלאומנות הערבית התוקפנית משמשת קלף לטובתנו במאבק זה, כיוון שהיא מעוררת חששות מסוימים אצל עמים אלה.
כוחנו בחולשתנו…
שונה המצב ביחס לאפריקה. כאן מקבלים אותנו ללא דעות קדומות, כפי שהננו. מדברים יותר מדי בזמן האחרון וללא בסיס לפעמים על הגדולות והנצורות שעשינו בפיתוח ארצות אלו.
לאמיתו של דבר, הצלחנו לחדור לחלק מן הארצות דווקא בגלל העובדה שאנו נחשבים לחלשים, ושום סכנה אינה צפויה מחדירתנו לשלמותה של אותה מדינה. הם מכירים בעובדה שאנו מפותחים יותר ממדינות אחרות ביבשות אלו, וכיוון שממשלותיהן מבקשות לפתח את תנאי התושבים, הר שהם מקדמים אותנו בברכה.
יחד עם זאת, איננו יכולים קלחת חלק גדול בהשקעות או להתחרות עם חברות אמריקניות או צרפתיות בעלות הון של מאות מיליוני דולר. יכולים אנו לעזור בהדרכה, אולם אין אנו מגישים סעד טכני חינם. אין לנו האפשרויות לכך. לגאנה יש יותר רזרבות כספיות בבנקים, מאשר לנו גירעונות כספיים – ציין בחיוך..
אנו מקבלים תמורה כספית מלאה עבור העזרה שאנו מגישים, אולם את התמורה העיקרית אנו מבקשים בהחדרת יותר רצון טוב ושותפות אמת בינינו לבין שכנינו אלה. אם לא נצפה לגדולות, לא יהא יסוד לאכזבות ביחסינו ההדדיים. כך או אחרת, עלינו לסגל לעצמנו הלך מחשבה חדש בגישתנו לעמי אסיה ואפריקה, עלינו להוכיח עצמנו כגורם חיובי בחלק זה של העולם. ועוד נכונו לנו מאבקים קשים כדי לשרש את הדעות הקדומות הנפוצות ביחס אלינו.
במילים פשוטות יותר חזרו המרצים ותבעו ממאזיניהם להתנער מן האשליות ביחסינו עם המערב ועמי אסיה ואפריקה. ותורה זו – הם ביקשו – יש להחדירה לציבור הרחב, כדי שנימנע מכישלונות במדיניות חוץ וממשגים פסיכולוגיים בבית.
עיתון 'הבוקר', 18.1.1960.