"אומה במדים" ומלחמה: ישראל בשנותיה הראשונות
מאת: אורי בן-אליעזר
מקור: זמנים רבעון להיסטוריה, בית-הספר להיסטוריה ע"ש ז. ארן, אוניברסיטת תל-אביב,
זמורה-ביתן, מוציאים לאור בע"מ, 1979
מבוא
"יש לנו מדינה, אבל לא אומה", קבע בן-גוריון בראשית 1951 וסימן את ראשית התהליך של הפיכת אוכלוסייה אתנית לאומה מסוג מסוים: "אומה במדים".
"אומה במדים" היא אמצעי תרבותי, שעלית פוליטית בשיתוף עם עלית צבאית עושות בו שימוש כדי לתת צידוק לפתרונות צבאיים לבעיות פוליטיות, ומשתמשות בו לגיוס האוכלוסייה כולה למלחמה.
"אומה במדים" מבוססת על טשטוש גבולות בין יחיד, משפחה, חברה, אומה ומדינה; על יצירה של תרבות מיליטריסטית לכלל החברה, ולא לצבא בלבד; על עיצוב תפישה של מציאות, המבטלת את ההבחנה בין זמן מלחמה לזמן שלום.
טשטוש הגבולות הוא המכשיר שבאמצעותו עושים מלחמות.
מדינת ישראל עוצבה בשנותיה הראשונות כ"אומה במדים", ועודנה חיה על חרבה.
כמו מדינות רבות אחרות גם ישראל הוקמה מתוך מאבק של תנועה לאומית, ששאבה השראה מעברה האתני ושאפה לכונן מסגרת פוליטית – מדינה. אך מרגע שהוקמה המדינה, לא ראו מנהיגיה באתניות (ethnie) קטגוריה אובייקטיבית המוליכה באופן ברור לגיבושה של אומה. אלא כזו המצריכה מניפולציה, המצאה וכינון מתמיד(1) כפי שהכריז ראש ממשלת פיימונט: "עשינו את איטליה, עתה עלינו ליצור את האיטלקים", או כפי שאמר בשנת ראש ממשלתה הראשון של ישראל, דוד בן-גוריון: "אני 1951 רואה בבחירות אלה את עיצובה של האומה למען המדינה. כי יש לנו מדינה, אבל לא אומה" (בן-גוריון בסיעת מפא"י בכנסת, ).
11.4.1951 מאמר זה עוסק בשנים שלאחר קום מדינת ישראל. עניינו העיקרי הוא בהצגת הדרך, שבה אוכלוסייה אתנית מכוננת בידי מדינה ונעשית לאומה מסוג מסוים: "אומה במדים". בדרך כלל, מדינות מכוננות אומות באמצעים שונים: בתי-ספר, כלי תקשורת, ארגוני נוער וצבא. את התשובה לשאלה, מדוע מבין כל האפשרויות, כוננה האומה הישראלית בעיקר דרך הצבא, סיפק בן-גוריון: יעילות, היתה תשובתו. "ואני ציוני כל ימי חיי, ואינני כופר חלילה בקיום עם ישראל, אבל […] גם העם האנגלי לא היה תמיד העם הזה […] אלא מורכב משבטים שונים, זרים זה לזה ונלחמים זה בזה. ורק אחרי התפתחות של מאות בשנים נעשו לעם אחד […] לנו אין זמן למאות השנים, ובלי מכשיר הצבא […] לא נהיה לעם בעוד מועד.
לא נוכל לסמוך על תהליך סטיכי בלבד […]. עלינו לכוון התהליך ההיסטורי, להאיצו, להפנותו לערוץ המבוקש […]. זה מחייב מסגרת של חובה […] מסגרת של משמעת לאומית" (דברי הכנסת, ).
19.8.1952 רבים קיבלו טיעון זה, בין השאר, חוקרים ישראלים במדעי החברה הסתמכו על תיאוריות של "בניית אומה", שהיו פופולריות בשנות החמישים והששים. כדי לתאר את הצבא הישראלי כסוכן של מודרניזציה ושל אינטגרציה: ארגון בעל תפישת תפקיד רחבה, המאפשרת לו להיות מעורב בתפקידים "אזרחיים" שונים ומגוונים מקליטת עלייה, צמצום הפער העדתי. חינוך לאזרחות ולאהבת הארץ, לימוד השפה, התיישבות, תרבות, ומה לא. לא היה כמעט אספקט שנשמט מעיניהם הבוחנות של החוקרים הללו, בעת שעשו אידיאליזציה למציאות הישראלית החדשה, שנוצרה אז תוך טשטוש הגבולין בין צבא ובין חברה, ואשר הוגדרה בפיהם כ"אומה במדים".
"האומה במדים" נראתה כמכניזם מגשר ומפייס בין מבנה החברה הדמוקרטי והליברלי לבין הצבא, שהוא מעצם הגדרתו הירארכי וסמכותי. האפשרות שמעורבות הצבא בתחומים אזרחיים לא תביא ל"ציוויליאניזציה" שלו, אלא דווקא ל"מיליטריזציה" של החברה, לא נתקבלה על דעתם של אותם חוקרים, כיוון שהם התעניינו בתנאים לשמירה על משטר דמוקרטי, ולא בסיבות למלחמה; עסקו בתפקידו האינטגרטיבי, "החברתי", של הצבא, והתעלמו מתפקידו האינסטרומנטלי, כמכשיר של אלימות מאורגנת בחברה שמגיעה לשיאה במלחמה; הם דנו בפונקציה של "האומה במדים", ולא בפוליטיקה שלה: אמצעי תרבותי, שעלית מדינתית בשיתוף עם עלית צבאית עושות בו שימוש כדי לתת צידוק לפתרונות צבאיים לבעיות פוליטיות ומשתמשות בו לגיוס אוכלוסייה, רחבה ככל האפשר, למלחמה.
מאז התפשט הרעיון הליברלי של ההגדרה העצמית של אומות באירופה של המאה ה19 -, נעשו המלחמות – בין מדינות ובתוך מדינות – לתופעה שכיחה, בניגוד לציפיות. המלחמות הגבירו את נטל המסים, האריכו את הגיוס לצבא בשנים רבות, יצרו את הדרישה להזדהות מוחלטת של אוכלוסייה אתנית עם רעיון האומה, גרמו להתבדלות, לשנאת זרים ואף להשמדה של אלה ש"אינם שייכים" לאומה. בד בבד, ואולי גם בשל סיבות נוספות שלא היו קשורות רק בבעיות הלאומיות, חלו שינויים באופיו של הצבא ובתפישת המלחמה. מצבאות שכירים, מעין צבאות פרטיים של האצולה, לצבאות המון (mass armies) הנשענים על גיוס חובה, החדורים ברוח לאומית ועסוקים במלחמות טוטליות (total wars).
אלה נועדו לא פעם ליישם את עקרון מדינת-האומה, אך בעיקרו של דבר, הם הביאו למימוש עקרון מדינת האומה-הדומיננטית, העסוקה תדיר בפיתוח מכניזמים, שנועדו לשמר את עליונותה.
צרפת שלאחר המהפכה, פרוסיה מאז התבוסה לנפוליאון ב1815 – וגם יפן לאחר הרסטורציה של המיחי (1912-1868) הן דוגמאות של מדינות, שכוננו אומות לצורכי מלחמה. המיוחד במלחמות שניהלה צרפת במשך יותר מעשרים שנה, מאז המהפכה הצרפתית, היה בכך, שהצרפתים היו חדורים רגש לאומי עז, שחסר ליריביהם.
היתה זו מלחמה של האומה, עובדה שקיבלה תוקף חוקי עם גיוס החובה המפורסם של המדינה היעקובינית, שהביא מאוחר יותר ל"צבא הגדול" (La Grande Armee'e) של נפוליאון, אך היו לעובדה זו ביטויים רבים נוספים, שכללו כלכלת מלחמה והתרכזות העורף כולו, מנשים ועד לסופרים, בתמיכה מורלית ומטריאלית בפרויקט הקרוי פטריוטיזם למען המלחמה. מהדורה נוספת של "האומה במדים" הצרפתית נתקיימה לאחר התבוסה לפרוסיה ב1870 -.
הרצון לנקמה (La Revanche) ליכד אז את הימין ואת השמאל כאחד. פרשת דרייפוס קצת האטה את התהליך, אך זה קיבל תנופה מחודשת עם "ההתעוררות הלאומית" (le Reveil National) של השנים 1914-1910 ועם הסידורים הפורמליים שהעניקו להתעוררות זו תוכן ממשי: הגדלת השירות הצבאי לשלוש שנים, חיזוקו של המטה הכללי של הצבא ומתן סמכויות נרחבות, כמעט בלתי מוגבלות, לעומד בראשו. פרוסיה, עוד יותר מצרפת, היא דוגמה היסטורית לאופן שבו האומה כוננה ואפילו הומצאה "מלמעלה", מתוך מגמה מודעת לעשות בה שימוש לצורכי צבא ומלחמה, הביטוי הבולט לכך היה ברפורמות, שנעשו בצבא הפרוסי בעקובת התבוסה לנפוליאון ב1807 -, הצבא החדש כלל גם את הלאנדסטרום (Landsrtum), הצבא הסדיר, וגם את הלאנדוור ), מיליציה עממית משלימה, פחות הירארכית ופחות Landwehr) נוקשה בהשוואה לצבא הפרוסי הסדיר, שנכללו בה גם כוחות של מילואים. הרפורמות הללו לא הצביעו על כניעה מצד השלטון למגמות לאומיות, רדיקליות או ליברליות; אדרבה, הן העידו על ניצול מחושב – אף יותר מאשר בצרפת – של הרוח החדשה לשם הצלחה במלחמה. ההיסטוריון אלפרד וגטס (Vagts) כינה את מחוללי הרפורמות בצבא הפרוסי (אתם נמנה גם פון-קלאוזביץ) בשם "היעקובינים הצבאיים של פרוסיה". ולא בכדי. הגיוס הכולל אפשר הנחלת ערכים פטריוטיים למתגייסים שבאו מכל קצות הארץ, והיו "חשודים" בפלורליזם דתי, אתני, אזורי ולבטח מעמדי. עם שחרורם היו אמורים החיילים ה"פטריוטים" להפיץ ערכים אלה בחברה כולה. עם הזמן, הלגיטימציה של הפתרון הצבאי לביעות הפוליטיות לא נשארה נחלת הצבא הפרוסי בלבד.
כדי לקדם את התפישה המילטיריסטית פעל במלוא המרץ מערך שלם של ארגונים "אזרחיים": ארגוני נוער, כמו זה שבראשות הגנרל פון ברנהרדי (von Bernhardi), שהיה תומך נלהב של האימפריאליזם הגרמני; אגודת הסטודנטים, שנוהלו על-פי דפוסים צבאיים לכל דבר; אגודות למען הצי (Flottenverein), שמאות אלפי חבריהן התקשו משום-מה להשלים עם שליטת בריטניה בימים; הכנסייה; אגודות הקצינים המשוחררים, ואפילו התעשייה, שעודדה את קציני הצבא בדימוס לעבור אליה ולהנחיל בה את ערכיו המרכזיים, הנעלים כל-כך, של הצבא, מעין "מיליטריזם ניהולי", כפי שהגדיר זאת גואץ בריפס (Goetz riefs), סוציולוג ידוע מתקופת גרמניה הוויימארית. מובן שגם הצבא לא פיגר. מולטקה (Moltke) "הקשיש" ולאחריו פון דר גולץ ( Von Der ), שכתב בראשית המאה את הספר אומה במדים ( Das Volk in Goltz ), גנרלים, תלמידים נאמנים של פון-קלאזביץ, הם שלקחו Waffen את משנת מורם ורבם – למשל, את ה"בליץ-קריג" – והפכוה מאמצעי לערך, מאסטרטגיה צבאית למטרה בפני עצמה. כך, למשל, בגרסה שהציג גנרל לודנדורף (Ludendorff), הפכה הפוליטיקה להמשך המלחמה, מעין היפוך קלאוזביץ והעמדתו על רגליו. גם ביפן הביאה השאיפה האימפריאלית לשינוי בתפישה, כפי שהסביר דוח של האקדמיה הצבאית היפנית: "מאפייניה של המלחמה המודרנית הם לחימה בכוח המוחלט של האומה […] מלחמה פיננסית, מלחמה אידיאולוגית, מלחמה אסטרטגית, בנוסף למלחמה צבאית." ביפן יושם גיוס חובה, הצבא הפך לבית-ספר לחינוך האוכלוסייה לערכים לאומיים ומיליטריסטיים, קציני צבא יפנים בדימוס החליפו מדים והיו למורים בבתי-הספר, ובדומה לדוגמאות האחרות, נסמך הצבא רבות על שירות המילואים ועל עורף תומך.
בתיאוריה של "האומה במדים" נודע למדינה תפקיד חשוב ביצירת סנטימנט לאומי ובניצולו לצורכי המלחמה. אולי בשל כך אין הצבא ב"אומות במדים" "מצטיין" בהפיכות צבאיות, אך לבטח אין האומות הללו מחוסנות ממיליטריזם, הקשור בנטייה לפתור בעיות פוליטיות בדרך צבאית ובהענקת לגיטימציה לכך. אנסה עתה להראות, כיצד נעשתה ישראל ל"אומה במדים", ואיזו משמעות היתה לכך. החלק הראשון של המאמר דן בשתי הסיבות, שהביאו לכינונה של ישראל כ"אומה במדים": פוליטיקה מפלגתית ופוליטיקה לאומית. החלק השני מציג את אופני הפעולה, שיצרו את המבנה של "האומה במדים". החלק השלישי מראה כיצד הוענקה לגיטימציה למבנה הזה. ואילו החלק הרביעי בוחן את הקשר הקיים בין "האומה במדים" למלחמה.
צבא המדינה מכונן אומה
מדינה אינה רק ממשות ליגאלית, שקיומה נגזר בתוקף איזו הכרזה או הסכמה בינלאומי. "ממלכתיות" (Statism) היוותה עיקרון שלטוני, שנועד להעביר את כל הפונקציות, שבתקופת היישוב בוצעו על-ידי ארגוני וולונטריים, לאחריותה ולפיקוחה של המדינה. כך נוצר מבנה שליטה בעל כוח רב. התהליך כלל את ביטול הזרמים בחינוך, את כינונה של ביורוקרטיה מדינתית חזקה ואת רכישת המונופול על אמצעי האלימות בחברה, שנעשתה על- ידי ליכודם של כל תנועות המחתרת והצבאות "הפרטיים" לצבא אחד.
תהליך כינונו של צבא אחד נתקל בקשיים לא מועטים., בין השאר, מצד מפלגת האופוזיציה מפ"ם. במלחמת 1948 צברה מפלגה זו השפעה מרובה על הנוער ועל החיילים, והדבר הביא למאבקים פוליטיים ולמלחמות גנרלים בינה ובין מפלגת השלטון מפא"י.
ניסיונותיה של מפא"י, בראשות בן-גוריון, להשיג במהלך המלחמה השפעה על הנעשה בצבא, בין השאר על-ידי קידומם של מפקדים שהשתחררו מהצבא הבריטי ולא היו ממקורבי מפ"ם, לא תמיד זכו להצלחה. המאבק בין שתי המפלגות על השפעה בצבא התנהל אפילו בימים הקשים ביותר של המלחמה. עכשיו, כשכלי המדינה בידיו, שאף ראש הממשלה ושר הביטחון להקים צבא מדינה, שיעמוד מעל לפוליטיקה המפלגתית. אך מפ"ם התנגדה. באוגוסט , כאשר הביאה הממשלה לכנסת את חוק היסוד לביטחון, 1949 העלתה מפ"ם את החשש, כי הצבא החדש יביא להיווצרותה של עלית טכנוקרטית ומיליטריסטית, נבדלת מהחברה ומצרכיה. בתור חלופה הציעה מפ"ם מיליציה, שמקור עוצמתה הוא בעם, ולא במנגנוני מדינה המניעים אנשים לפעולה בכפייה (דברי הכנסת, ).
15.8.1949 מפ"ם העלתה למעשה את הרעיון של "צבא העם" (people's army), סוג של צבא, שבניגוד ל"אומה במדים" הוא מבוסס על הרעיון, שהשימוש בצבא שמור לעם עצמו, ולא למדינה. ההיגיון שעמד מאחורי תביעת מפ"ם, היה ברור. אילו התקבלו רעיונותיה בדבר מיליציה, היה הדבר נותן לה, למפלגה שזכתה לאהדה בצבא, יתרון פוליטי עצום על פני מפא"י, ש"מפלגתיזציה" של התחומים השונים לא הקנתה לה בהכרח עליונות רבה על יריבותיה.
ה"ממלכתיות", לעומת זאת, יכולה היתה להעניק למפא"י, כמפלגה העומדת בראש המדינה, לא רק כוח, אלא גם לגיטימציה מרובה.
על כן כשפעילי מפא"י שאלו את בן-גוריון: "הייתכן שהמפלגה לא תפעל בצבא?" הוא השיב: "ייתכן שלא תפעל […] זה לטובת המדינה, ולא לרעת המפלגה" (מזכירות מפא"י, 7.8.1949).
בחתירתו זו של בן-גוריון לכינונו של צבא על-מפלגתי היה דמיון- מה לפעולותיהם של הריפורמיסטים היונקרים. גם הם התכחשו, כביכול, לאינטרס היונקרי, כאשר תבעו ריפורמות בצבא במחיר פגיעה בקבוצתם הפריווילגית. אך חישובם היה ברור. צבא פרוסי חזק, הכולל את כל האומה המתגבשת והולכת, ונתון לשליטה יונקרית עקיפה, ישרת את הפוליטיקה היונקרית טוב יותר מצבא יונקרי בעל בסיס מעמדי צר, המסתכן גם בהתנגדות מבית וגם בתבוסה במלחמה. מסיבה זו בלבד תבע גניסנאו (Gneisenau), הגנרל הפרוסי הרפורמיסט, הקטנת פערים חברתיים בצבא ופתיחתו למעמדות חדשים.
בדומה לכך, גם בן-גוריון לא העלה על דעתו להקים "צבא עם", כאשר מכשירי "הממלכתיות" היו סוף-סוף בידיו. מצד אחר, לו היה מקים צבא פרופסיונלי חזק ונבדל מהחברה, הרי היה נותן פתחון-פה לביקורת של מפ"ם, בגלל חששה מפני צבא קרייריסטי המנותק מצורכי החברה.
כינונה של ישראל כ"אומה במדים" מנע את שתי האפשרויות, ויצר נוסחה של צבא שאינו מיליציה, אך יש בו אלמנטים מיליציוניים; שאינו שוויוני ואינו התנדבותי, אך לשוויון ולהתנדבות יש בו מקום מרכזי; צבא הנשלט על-ידי המדינה, לא על-ידי העם, אבל בסיסו החברתי הרחב מאפשר לכנותו "צבא העם", ועוד כהנה וכהנה יסודות, שהביאו לכינונה של מסגרת, ששילבה יסודות פרופסיונליים ועממיים, בלי שהאחד יגרע ממשנהו. בדומה לשילוב הפרוסי שכבר הוזכר, של צבא פרופסיונלי והיירארכי, במיטב המסורת והשמרנות הידועה, עם מיליציה עממית המורכבת בעיקר מאנשי מילואים. ואשר נושבת בה "רוח" חדשה.
פוליטיקה מפלגתית היתה סיבה אחת בלבד לסידורים של "האומה במדים". הסיבה השנייה היתה לאומית. גם צרפת, פרוסיה ויפן בנו את המודל של "האומה במדים" על רקע של מלחמה, או התכוננות לה. המדינה היעקובינית עמדה נוכח פלישה פרוסית, ואילו הרפובליקה השלישית שאפה לנקום את התבוסה וההשפלה של 1870. הרפורמות בפרוסיה נעשו לאחר התבוסה לנפוליאון, אחר-כך במלחמות סביב איחוד גרמניה וכהתכוננות למלחמת העולם הראשונה. יפן קינאה באימפריות המערביות, שלקחו לעצמן נתחים מהעולם באמצעות מלחמה, והחליטה לחקות אותן. גם ישראל סיימה מלחמה עקובה מדם, שלא פתרה שום בעיה, וראשיה התכוננו למעשה לסיבוב הבא.
מריבת ערביי פלשתין, יותר משש-מאות אלף במספר, עזבו או גורשו. רכושם הוחרם. אדמותיהם הופקעו, רוב כפריהם ועריהם נהרסו, והם לא הורשו לחזור. הנותרים, שהיו לאזרחים ישראלים, הושמו תחת ממשל צבאי, וצעדיהם הוגבלו בתוקף תקנות הגנה לשעת חירום, שהנהיגה המדינה. הצבא הישראלי שימש מכשיר של פוליטיקה אתנית, לא רק כיוון ששלט ופיקח על הערבים, אלא גם כיוון שהאחרונים, אף שהוגדרו כאזרחים, לא הורשו לשרת בצבא, וכך הוצאו למעשה מהפרויקט של בניית האומה. בד בבד עם הוצאתם אל מחוץ לקולקטיב התחוללה הגירה יהודית לישראל בשיעור חסר-תקדים. עד לשנת 1952 גדלה האוכלוסייה היהודית יותר מכפליים, וישראל הפכה למדינה בעלת רוב לקבוצה אתנית אחת. אך כלום היתה זו אומה? המהגרים היהודים באו מכל קצות תבל, מגדל בבל של לשונות, הרגלים ומנהגים. אפילו במראם היו שונים. חלקם דתיים וחלקם חילוניים, "מסורתיים" לעומת "מודרניים", מיעוטם אשכנזים ורובם מזרחיים. כמעט כולם לא ערכו היכרות עם הרעיון הציוני, או עם אופן מימושו בטרם באו או הובאו לארץ. הסביר בן-גוריון: "מכיוון שהכל תלוי בעם גופו ובעם כולו – חייבים אנו לשאול את עצמנו שאלה, ששום עם אחר אינו שואל: האם אנו עם? […] אני עונה: עדיין אין אנו עם […] באים יהודים מכל הארצות, ואין להם שפה משותפת […]. אין לכם מושג כמה גדולים המרחקים והניכור שבין יוצאי הארצות השונות" (דברי הכנסת, 15.8.1949). וכאשר ביקר ראש הממשלה בקורס מפקדי גדודים של הצבא, הוא תיאר את התרשמותו: "התבוננתי בפרצופים וראיתי רק גזע אחד.
אשכנזים שלנו. הם יהיו מפקדים עכשיו של עם אחר. איני רואה סכנה גדולה מזו, אם מפקדים יהיו מגזע 'אציל' והפיקודים יהיו מגזע 'נמוך' " (מזכירות מפא"י, 1.6.1950).
בן-גוריון חשש מהאפשרות, שאשכנזיות ומזרחיות יהפכו למוקד של הזדהות, שיקשה על גיוס האכלוסייה למלחמה. הצבא נראה לו ולחבריו להנהגה כסוכן התיווך המרכזי, שיהפוך את האוכלוסייה היהודית ההטרוגנית לאומה אחת ויכין אותה לקראת מלחמה.
שהותו של הצבא במעברות, שבהן שוכנו מרבית העולים, נוצלה לקירוב העולים החדשים לפרויקט הקרוי ביטחון. הצבא היה אחראי למעברות; הוא דאג למגורים, לתחבורה, לאספקת מזון, להוראה, לטיפול בילדים, לפעולות תחזוקה, לעזרה רפואית וכדומה. אך לנוכחותו היתה משמעות נוספת. היא כללה, כפי שהסביר זאת העיתון במחנה, את הנחלת התחושה לעולה החדש.
"כי הצבא והמדים שהוא רואה – שלו הם" (במחנה, 23.11.1950).
מסיבה זו גם לא הוצג הצבא על-פי תפקידו העיקרי, כמכשיר של אלימות מאורגנת בחברה, אלא כצבא קרוב וידידותי, בנוסח כתבות שהופיעו אז בעיתונות על "חיילים המטפלים בילדים" או על "חיילות המלמדות עברית" (במחנה, 20.9.1951). היה בזאת טשטוש מכוון של ההבחנה בין "הצבאי" לבין "האזרחי", והמשמעות היתה ברורה: המלחמה היא פרויקט של כולם. הנה הצבא עוסק בפעולות אזרחיות, כשם שהם, העולים, יעסקו בקרוב בפעולות צבאיות. בן-גוריון לא השאיר כל ספק ביחס למשמעותם של הקשרים המוסדיים, שנוצרו בין העולים החדשים לצבא.
העולה ילמד, כך אמר, "לא עברית צבאית, אלא צבאיות עברית" (דברי הכנסת, 18.6.1952). ובהזדמנות אחרת הבהיר: "יש צורך בשני דברים בעם: שירצה להילחם ושיוכל להילחם. למען שירצה להילחם הוא צריך להיות עם, ואין אנו עם […] צריך להיות הצבא בית-ספר אשר יהפוך את הדור הצעיר לעם, יעשה אותו חלק מציבור המהווה חטיבה מלוכדת" (הוועדה המדינית של מפא"י, ). בתוכנית להפוך צבא לבית-ספר לסוציאליזציה גלומה 24.7.1952 היתה השאיפה לכונן את העולה כאדם חדש, כישראלי מזן מיוחד, כשם שהמדינה היעקובינית כוננה צרפתי חדש, מהסוג שבארר ), האיש החזק של המדינה הזאת, הגדיר בזיכרונותיו: Barere) "בצרפת כל חייל הוא אזרח, וכל אזרח הוא חייל." ואילו בן-גוריון אמר באחת ההזדמנויות: "ראיתי את הנערים הללו [העולים החדשים] לאחר שירותם בצבא […] אלה הם אנשים אחרים, אלה הם יהודים אחרים" (דברי הכנסת, 19.8.1952).
אופני הפעולה של "האומה במדים"
ב23 – באוגוסט 1793 נתנה המדינה היעקובינית ביטוי ארגוני למגמה לכונן צבא חזק. הLeve'e en masse" -" חייב את כל הגברים הצרפתים להתגייס לצבא. שלוש מאות אלף גויסו מייד. בתוך שנה וקצת מנה הצבא יותר ממיליון חיילים. חוק שירות הביטחון של אוגוסט 1949, וכמה תיקונים בחוק בשנים שלאחר מכן, נתנו תוקף חוקי לסידורים המיוחדים, שנועדו אף הם להקים צבא ישראלי חדש, מקצועי והמוני. החוק, שהובא בפני הכנסת, העמיד במרכזה של המדינה החדשה את "כוחות הביטחון". המושג היה רחב להפליא וכלל צבא קבע, צבא סדיר, צבא המילואים ויישובי-הספר.
השתתפו בצבא גברים ונשים כאחד (אפילו נשים דתיות חויבו בחוק בשירות לאומי, אם כי הדבר מעולם לא יושם), וגם גילאי הוכנסו למסגרת צבאית-למחצה, הגדנ"ע, שנועד להכשירם 18-14 לצבא. כך הפכה האוכלוסייה מגיל 14 ועד לגיל 49 למגויסת במישרין או בעקיפין. ההחלטה על צבא קבע, בצד הצבא הסדיר וצבא המילואים, ועל משך שירות, שנחשב באותם ימים ארוך במיוחד, שנתיים (ומשנת 1952 שנתיים וחצי), העידה הכוונה: צבא שהיו בו גם חיילים מקצועיים, שהצבא היה להם מלאכה יחידה, גם חיילי חובה, המגויסים על-פי צו מטעם המדינה, גם חייליםמתיישבים הנושאים אידיאל של התנדבות המשתלב במציאות של חובה, וגם אזרחים, שכל עוד לא הגיעו לגיל מופלג, הם הופכים על-פי פקודה לחיילים לכל דבר.
החוק נועד כמובן ליצור צבא חזק ויעיל, שונה בתכלית השינוי לא רק מהמסגרות הצבאיות הטרום-מדינתיות, אלא גם מהמיליציה ההתנדבותית, המורכבת מהאזרחים הלובשים מדים בעת הצורך, שמפ"ם תבעה להקימה על-פי מיטב המסורת הסוציאליסטית. בן- גוריון הגיב בזלזול של ממש ביחס לאפשרויות אלה באמרו: "עלינו לשכוח את הרומנטיקה של הצבא […] את המלחמה נעשה לא במיליציה מקומית, אלא בצבא מהיר-תנועה ורב כוח-אש המפעיל ממדים גדולים, חילות שונים […] במבצעים משולבים […] תוך תכנון ופיקוד אחיד" (דברי הכנסת, 9.11.1949). כזו, אם כן, היתה המגמה. צבא גדול והתקפי, האמון על מלחמה בסגנון "בליץ-קריג", אפשרות שלא השאירה באדישותו את לבנשטיין (לבנה), אחד האידיאולוגים של מפא"י, שהביע את התפעלותו מכך שהכוחות המזוינים יוצרים מדינה מזוינת, שצורפו בה כל הסוגים של הצבא, ושהיא כה שונה במהותה מחזונו של הרצל (דברי הכנסת, ).
15.8.1949 חיל המילואים הרחב לא יועד להביא עמו דפוסים אזרחיים לצבא, אלא להביא את הצבא אל האזרח. כשהפרוסי היה מסיים את שירותו בן חמש השנים (שלוש שנות שירות חובה ושנתיים במילואים), הוא היה מועבר לאותה מיליציה, הLandwehr -, שלא היתה בה קצונה מקצועית, שדפוסי המשמעת החמורים של הצבא הסדיר לא היו נהוגים בה, ושבכל זאת היא יועדה לצורכי מלחמה ושימשה הרחבה או השלמה של הצבא הפרוסי, ולא מסגרת, שעמדה בניגוד לו. ביפן נוצרה מערכת המילואים מתוך חיקוי הדוגמה הפרוסית. לאחר שירות צבאי של שנתיים היה החייל היפני עובר למילואים מסוג א' למשך חמש שנים וארבעה חודשים, ולאחר מכן – למילואים סוג ב', למשך עשר שנים. כך במשך שבע- עשרה שנים וארבעה חודשים היה הגבר היפני קשור בשירות צבאי. גם צבא המילואים הישראלי הורכב מאנשים, שאומנו להיות חיילים לכל דבר, שהצטיינותם היא, בין השאר, ביכולת לעבור בכל פעם מתפקיד האזרח לסטטוס של חייל במהירות וביעילות, עד כדי טשטוש ההבדל בין השניים, כשבאופן מצטבר עתיד שירותם הצבאי לגזול יותר מחמש שנים של חייהם.
הממדים הגדולים המשיכו לעמוד למול עיניה של ממשלת ישראל גם בשנת 1952, כשהחליטה להאריך את שירות החובה בחצי שנה נוספת. "הכמות, אף היא קובעת", הסביר בן-גוריון והזכיר בכך את נפוליאון, שאמר כי "האלוהים צועד עם הבטליונים הגדולים".
ואולי ההקבלה ההיסטורית נכונה לדבר נוסף: מרבית חברי הכנסת הישראלים, כולל מפלגת האופוזיציה "חרות", בראשות מנחם בגין, התלהבו מההצעה להאריך את השירות הצבאי בחצי שנה. ההצעה התקבלה ברוב גדול נגד 11 מתנגדים בלבד, תמיכה מרשימה ביותר ועידוד רב מצד נבחרי העם לרעיון האומה המגויסת, השמה ללעג הבדלים אפשריים בין "ימין" ובין "שמאל" (דברי הכנסת, 18.8.1952).
אך נחזור לחוק היסוד. מייד לאחר קבלתו בשנת 1949 החלה הממשלה ביישומו. במארס 1950 כבר הודיעה העיתונות היומית, כי האזרחים ייקראו לחיל המילואים. היא הסבירה זאת כצעד חשוב נוסף בהצבתם של כוחות הביטחון של ישראל, על כל שלוחותיהם, על בסיס של כוננות לכל מצב. וכדי שלא תיווצר שביעות רצון כלשהי בקרב אלה שלא גויסו, הסבירה הממשלה לאזרחים באמצעות העיתונות, כי למעשה ניתנה להם "מעין פגרה", אך במהרה יהיו גם הם שותפים באחריות לביטחון המדינה (הארץ, 12.3.1950).
אך הפגרה ה"ציווילית" נגמרה במהרה. ביולי 1950 החל מה שנקרא שלב ב' לקליטת המונים בצבא, ובו נקראו לשירות כל הגברים, שטרם מלאו להם חמישים שנה ועדיין לא שירתו בצבא (רובם, כמובן, עולים חדשים), לא היה זה מבצע קל לגייס לצבא את אלה שזה מקרוב באו, בעודם שקועים בחבלי קליטתם בארץ הזרה, החדשה. אך 'במחנה' ראה את המציאות באור אחר.
הביטאון הביע תקווה, כי מעתה, כאשר הקו בין החייל לאזרח מיטשטש והולך, תפוג אותה מחיצה של חלוקת תפקידים מדומה, ותפקידי הביטחון יחולו על שכם כולם ('במחנה', 20.7.1950), כה חשוב מוטיב ההשתתפות הרחבה ב"אומה במדים", עד שביטאון הצבא הרבה בכתבות על גיוס הנשים, על גיוס מכוניות, ואפילו על "צו-גיוס לפרדות": "כאשר נקראו הלוחמים להתייצב לתמרון הקיץ, שלב א'" – כתב 'במחנה' – "לא היו הם היחידים אשר נקראו לדגל. צווי-גיוס נשלחו גם לבהמות – ושוב התייצבו הפרדות לצדו של האדם הלוחם" ('במחנה', 31.7.1952). המסר המרומז היה ברור. אם בהמות נענות לצו הגיוס, כלום יתכחש להן האזרח, העולה החדש? בישראל תיאר יגאל ידין את הישראלי כחייל באחד-עשר חודשי חופשה. ביפן ב1911 – העיר גנרל טאנאקה גישי (Tanaka Gi'Chi), מהאבות המייסדים של מערכת המילואים האימפריאלית, כי "כל האזרחים הם חיילים". בשני המקרים הללו, כמוהם כבצרפת ובפרוסיה, שירות בצבא חרג מעבר למילוי התחייבות המעוגנת בחוק. הוא רמז על קריטריון לא-פורמלי של אזרחות, והיווה הוכחה לקיומן של מעלות (virtues) הטמונות בגבר הלוחם. אכן, בצד הסידורים הארגוניים, היה חלק ממהותה של "האומה במדים" גלום ב"ייצור של תרבות" מיליטריסטית, ביצירת תפישה מיוחדת מאוד של המציאות ובהפצתה בחברה.
תפישה רחבה של ביטחון
ראיית המציאות המיוחדת החלה מייד עם סיום מלחמת 1948.
בתשובה לשאלה של כתב 'במחנה', הגדיר בן-גוריון את המצב כ"הפוגה זמנית" (במחנה, 17.10.1949). כאשר דנה הכנסת בחוק יסוד הביטחון, הוא דיבר על "שלום מזוין". הוא גם הזהיר את העם מפני כל אשליה ביחס לעתיד ועמד על הסכנה הטמונה ב"שלום מזויף" (הארץ, 16.8.1949). ובהזדמנות אחרת ציין, כי בין ישראל לשכניה קיימת "מלחמה זעירה". את האשמה לכך נהג בן- גוריון להטיל על מדינות המזרח התיכון השרויות, לדעתו, במערבולת של מהומות, הפיכות, אנדרלמוסיה מדינית, רציחות פוליטיות, הדחת כתרים והתחרות מתמדת של הרפתקנים ורודנים על השלטון. כאילו יש קשר כלשהו בין כל אלה לבין עשיית מלחמה. אך דמוניזציה זו של השכנים התקבלה בשתיקה של הסכמה במליאת הכנסת, ורק חבר כנסת אחד, מהמפלגה הקומוניסטית, לא ויתר וקרא: "זוהי הכנה לפיקוד, זוהי הכנה למלחמה" (דברי הכנסת, 19.8.1952).
בהדרגה נוצרה תפישה טיפוסית של המושג "ביטחון". היא כללה תחומי חיים שונים. "ביטחון", הסביר בן-גוריון כבר בינואר 1949, "אינו כולל רק את הצבא. הוא כולל את הגדלת האוכלוסייה ואת אכלוסם של שטחי ארץ ריקים" (מרכז מפא"י, 12.1.1949). כשהציג את חוק היסוד, הסביר בן-גוריון, כי בישראל מערבבים שני מושגים שונים, צבא וביטחון, וכי צבא אינו ממצה את הביטחון.
בחלוף השנים הלכה הגדרת הביטחון של בן-גוריון והתרחבה, ובהתאמה הצטמצם התחום האזרחי. בשנת 1955 כבר הסביר בן- גוריון בבירור, כי ביטחון לא ייתכן בלי עלייה; ביטחון פירושו התיישבות, אכלוס השטחים הריקים, כיבוש הים והאוויר; ביטחון הוא עצמאות כלכלית; ביטחון הוא טיפוח מחקר וכושר מדעי ברמה עליונה; ביטחון הוא הכשרה מקצועית משוכללת, תעשייה; ביטחון הוא היחלצות הנוער למשימות קשות ומסוכנות (דברי הכנסת, 2.11.1955).
מובן שגם ההחלטה על צבא המילואים תרמה לתפישת ביטחון נרחבת. מכשיר נוסף, שהושתת על טשטוש ההבחנה בין "חברה" ובין "צבא", היה הנח"ל. יחידה זו שילבה אימונים צבאיים עם עבודת אדמה והתיישבות, ונתנה ביטוי לרעיון של כיבוש הארץ לא רק באמצעות מלחמה, אלא גם על-ידי התיישבות, כפעולה משלימה. הנח"ל אפשר שיתוף-פעולה בין הצבא לתנועות הקיבוציות. אך אם התעוררו חילוקי דעות בין הצדדים – למשל, בקביעת היעד ההתיישבותי של בוגרי תנועות הנוער שמהם הורכב הנח"ל, משרד הביטחון הוא שקבע, על-פי שיקולים ביטחוניים- התיישבותיים, ולא קיבוציים-התיישבותיים. וכדי למנוע חיכוך אפשרי נוצר באותו זמן רעיון ההיאחזות. היתה זו מסגרת התיישבותית חדשה, "התיישבות ביטחונית", שמנעה את הליכת חיילי הנח"ל למשקים ותיקים, יעדיה נקבעו על-פי שיקולים צבאיים, והיא נתנה את הביטוי השלם ביותר למיליטריזציה של ההתיישבות.
ואם דבקו בנח"ל כמה סממנים "אזרחיים" – למשל, בלבוש, בדפוסי המשמעת הרופפים שבו, בהיותו מעורב מבחינת המינים, במערכת היחסים הקומונלית, הלא-פורמלית ולא בהכרח היירארכית ששררה ביחידותיו – הרי שמבחינה סמלית היתה לסדרים אלה חשיבות מרובה. הם אפשרו להנהגה להציג את הצבא הישראלי כמבוסס לא רק על סדרים המאפיינים מדינה, נוסח צווים, משמעת וכפייה, אלא גם על התנדבות, חלוציות וקהילתיות, כיאה לרצון האומה. בן-גוריון כינה שילוב זה בשם "חלוציות ממלכתית", סינתזה בין שני מרכיבים מנוגדים, שאפשרו גיוס והנעה של האוכלוסייה לפעולה.(2) בכל מקרה, מאחורי סממניו "האזרחיים" של הנח"ל עמדה יחידה צבאית ערוכה למלחמה. כבר בעת שהציג את חוק היסוד לביטחון, הסביר בן-גוריון, כי הנח"ל לא נועד להגנה סטטית, מקומית, מסוג ההגנה שהיתה מספקת בתקופת היישוב, אלא שיהיה לו חלק מרכזי בהתקפה על האויב, שתתרחש בשטחי האויב עצמם. ומאז נהג בן-גוריון לחזור שוב ושוב על מרכזיותה של האסטרטגיה האופנסיבית, שתתרחש מעבר לגבולות, ולנח"ל יהיה בה תפקיד נכבד (דברי הכנסת, 19.8.1952). לא רק לנח"ל, אלא בעצם לכל יישוב ויישוב. בן-גוריון לא הותיר ספק בלב שומעיו לגבי תפישת ההתיישבות המרחבית והכיבושית שהיתה לו, כאשר אמר בכנסת, כי הכרח הוא שכל יישוב יהיה מחושל ומאומן ומוכשר לעמוד בשער, וכי הדבר מחייב את הגברים והנשים גם יחד. הגברים ינועו לעבר הגבול – הוא הסביר – ואילו הנשים תישארנה להגן על הילדים, על הזקנים ועל עצמן (דברי הכנסת, 5.3.1951).
התוכנית להפוך את הנח"ל לגורם אפקטיבי ובעל כושר התקפי יותר מבחינה צבאית התממשה לקראת המלחמה. בתוכניות החירום למקרה של מלחמה הציע בן-גוריון בפורום מפלגתי לשלוח נוער לעזרה גם ליישובי-הספר, לא דווקא ליישובי העולים, כי הנח"ל ששם יידרש למלחמה. חבריו הביעו הסתייגויות מהאפשרות למיליטריזציה של הנח"ל וחרדו מפגיעה בהתיישבות.
אך התנגדותם לא הועילה (ועדה מדינית של מפא"י, 17.1.1956), למעשה, עצם הבחנתם בין "התיישבות" ובין "צבא" נראתה ארכאית לחלוטין. ישראל התחכמה באותו זמן להסכמי שביתת הנשק עם המצרים באמצעות ההתיישבות. באזורים המפורזים, שאסור היה לה להכניס אליהם חיילים, היא הקימה היאחזויות נח"ל, למגינת לבם של האו"ם ושל המצרים, שסירבו לקבל את הגרסה המודרנית של משנת גורדון, ברל וטבנקין על החלוץ המגשים. הצבא גם דרש אז הקמת 12 נקודות התיישבות חדשות לאורך הגבול עם מצרים וקרא להן בשם, שהסגיר כמובן את מטרתן – "נקודות פרצה". הרצפלד וחבריו מ"המרכז החקלאי" שברו את הראש איך למלא את רצון הצבא. על ראיית המציאות שהדריכה אותם העיד הרצפלד עצמו: "זהו צו, ואין שוקלים אם זה טוב לחקלאות או לא" (ועדה מדינית שלמפא"י, 17.1.1956).
בנוסף לזאת, כחלק מההכנות למלחמה, הפך דיין את "נח"ל העגבניות", כפי שהסלנג הישראלי כינה את היחידה, לגדוד מוצנח, וצירף אותו לצנחנים, לחיל המובחר של הצבא. כך נהפכה היחידה מטשטשת-הגבולין בין "הצבאי" ל"אזרחי" לחוד החנית של הצבא (בראון, שערי עזה, עמ' 96-94).
להשלטת תפישה נרחבת של ביטחון נועדו גם התמרונים הגדולים של ראשית שנות החמישים. "תמרון תמרון ומשימתו", הסביר עיתון הארץ לקוראיו בחורף 1953, ובדיווח שנכנס לפרטים מקצועיים, טרח להציג את ההבדל בין תמרון זה לבין התמרונים של השנים שקדמו לו, מסוג הדיווחים שהפכו במהרה כל ישראלי לבקיא ומומחה מאין-כמוהו בענייני הצבא, מה גם שהעיתון לא שכח לפרסם את דבר הצבא ביחס לתמרונים: "ואתה, האזרח, הנך שותף למשימתם ולהצלחתם" (הארץ, 28.9.1953). התמרונים, כמוהם כשיטת המילואים, נוצרו בהשראתו של יגאל ידין הרמטכ"ל. ידין ניסה לבחון באמצעותם את האפקטיביות של רעיון החברה המגויסת, המבחן הראשון היה בתמרון א' ב1950 -, ידין שלח שוטרים צבאיים לעצור את מזכיר משרד האוצר, שחשב כי משרתו מקנה לו פטור מהשירות. ידין גם תבע לערוך תמרון, שישתתפו בו מאה אלף איש, כלומר: כמעט כל הצבא, שתעמיד ישראל במקרה מלחמה (שבתי טבת, משה דיין, שוקן, 1971, עמ' ).
355 מוטיב ההשתתפות, לב-לבה של "האומה במדים", לבש כך ממדים גרנדיוזיים, שלא נודעו כמותם. תמרוני הענק התכופים גם יצרו טשטוש בין שני סוגים של זמן: זמן מלחמה וזמן שלום. גם בכך עזרה העיתונות רבות. מדי יום היתה נוהגת לדווח על מהלכם: "התקפת פתע של 'האדומים' על 'השחורים' בתמרון חיל האוויר." ימים מספר מאוחר יותר: "צנחנים ממדינת 'הצהובים' הוצנחו על אדמת 'השחורים'." וכעבור שלושה ימים: "סוכלו מאמצי 'הירוקים' לפרוץ את קווי 'הכחולים' " (הארץ, 12 ,7 ו15 – באוקטובר 1953). באותם ימים ממש התרחשו תקריות גבול עם המצרים באזור עוג'ה אל-חפיר, וקו הגבול בין אימונים ותמרונים לבין תקריות-אמת ניטשטש לחלוטין, מה גם שבתקרית-האמת הכחישה ישראל בתחילה, כי חייליה נכנסו לאזור המפורז, וטענה כי תלונת המצרים מעידה על דמיון ערבי מפותח… מה שלא יוחס לעולם הדמיון, היה התמרון הגדול שנערך בגליל. בעיתונים נכתב, כי העובר בדרכי הגליל נתפס לאווירה המלחמתית. גם נשיא המדינה ביקר בלוויית הרמטכ"ל באזור "הקרבות", לא בדרום, אלא צפון. ואם לא די בכך, יום לאחר ביקור זה פעל צה"ל בקיביה, ובפעולה זו – הפעם באמת – הרגו חילי צה"ל כחמישים מתושבי המקום ופוצצו כארבעים בתים. האו"ם והמעצמות נרעשו מהיקף הפעולה, מאכזריותה ומכך שישראל הפרה בצורה כה ברורה את הסכמי שביתת הנשק. הממשלה, לעומת זאת. המשיכה במה שכונה "דיוני יסוד ביטחוניים" (הארץ, 21.10.1053).
כל אותן שנים היתה ישראל נתונה בתחושה של מצור ואיום מצד מדינות ערב השכנות, שהתקשו לקבל את רעיון המדינה היהודית במזרח התיכון. אך כלום קיבלה ישראל אותן? תקריות גבול עם הסורים, הירדנים והמצרים היו לעניין שביום-יום. על רקע פרשנויות מנוגדות להסכמי שביתת-הנשק, למעמדם של האזורים המפורזים ולמיקום המדויק של הגבולות. לנציגי האו"ם, למשל, היתה עמדה ברורה בשאלה, מי מפר את ההסכמים לאורך הגבולות – הישראלים או הערבים. אך גם אריה שלו, מי שהיה חבר בוועדת שביתת הנשק הישראלית-סורית באותה תקופה, כותב, כי בניגוד לדעה הרווחת בישראל, שתי המדינות – ולא סוריה בלבד – היו אחראיות למתחים ולעימותים האלימים ביניהן.
לא תמיד היתה ישראל הכבשה התמה, וסוריה – הזאב (אריה שלו, שיתוף פעולה צל העימות, משרד הביטחון, 1989). בצד סכסוכים אלה בין מדינות, לא פסקו חדירות של פלשתינאים לארץ. בתחילה היו אלה פליטים, שרצו לחזור לבתיהם; אחר-כך – חוליות חבלה ורצח. סכסוכי הגבול וההסתננויות הבלתי-פוסקות לא העידו כשלעצמם על מלחמה צפויה, אך הם נתנו לגיטימציה ליצירתה של אווירת חירום, שימשו הצדקה להתכוננות למלחמה, והפכו את האלימות לחלק מהיומיום, תופעה שיש להשלים אתה כעם גזרת- גורל, כפי שהציג זאת דיין מעל קברו של רועי רוטנברג, שנרצח בשדות נחל-עוז (ברוך קימרלינג, "מיליטריזם בחברה הישראלית", תיאוריה וביקורת מס' 1993 ,4, עמ' 123).
ישראל האשימה את מדינות ערב באחריות לחדירות. אף-על-פי שידעה, כי לא תמיד יכלו אלה למנוע אותן. הרעיון, כי ישראל תחסום את קו הגבול שבצדה בגדרות תיל ובשאר אמצעי חסימה, לא עלה משום-מה. ישראל העדיפה להגיב על החדירות בדרך דומה לדרכו של הפידאיון ולהראות, כי לגבול פרוץ יש שני צדדים. יש לדעת גם, כי הנהגת המדינה היתה נתונה להתקפות בלתי פוסקות מצד האופוזיציה מימין ומשמאל על "אחריותה" לגבולותיה הארוכים, הבעייתיים והסופיים-כביכול של ישראל. רק אם תשכון ישראל בגבולותיה ההיסטוריים, בארץ-ישראל כולה, טענו אנשי "חרות", יהיה שלום אמת, ולא על חרבנו נחיה (דברי הכנסת, ). היתה זו גרסה מוקדמת של "שטחים למען שלום", 18.8.1952 ולמולה עמדה גרסת הקיבוץ המאוחד של "שטחים למען ביטחון".
יגאל אלון, המפקד הנודע של מלחמת 1948, כינה את ישראל "מדינת פרוזדור צרה", והתלונן על שהמדינה לא שחררה את הארץ עד לירדן, וכך נשארה הארץ מבותרת, ללא גבול טבעי, וחסרה עומק מתקבל על הדעת (במועצות הקיבוץ המאוחד, ).
9.4.1954 ; 2.7.1953 חדירות של כוחות צבא ישראליים למדינות ערב הסמוכות הפכו לנורמה, מאז התמנה משה דיין לשר הביטחון בסוף 1953. תחילה היו אלה אנשי ה101" -", וכשאלה גילו גם אכזריות מרובה וגם עצמאות יתרה (ראה, למשל, דיווחו של לבון, שר הביטחון, על אחת מהפעולות, במרכז מפא"י, 1.5.1954). פורקה היחידה, ואת פעולות הגמול ביצעו הצנחנים, גם אז לא תמיד היתה הממשלה שותפה בסוד הפעולות. אפילו בן-גוריון, שר הביטחון, הופתע לעתים מהיקפן (ראו דבריו בוועדה המדינית של מפא"י, ). עם פעולות הגמול החל לצמוח בהדרגה מיתוס על 28.12.1955 גבורת לוחמים, ויחידת הצנחנים הפכה לעלית של הצבא. מגמה זו לא עמדה בניגוד למכניזם של "האומה במדים"; אדרבה, האומה הוקירה את שליחיה והפכה אותם למסמלים את ישראל החדשה.
כל צעיר שהתגייס, דרש בתוקף להתקבל אל הכומתות האדומות, ואלה מביניהם שהתקבלו, הפכו לגאוות המשפחה, הקיבוץ או השכונה. כתבי במחנה נהגו להתלוות לכוחות הלוחמים, הפושטים אל מעבר לקווי האויב, ולהביא לכל בית בישראל כתבות אותנטיות מלוות בתצלומים, שהעידו על גבורת הלוחמים. העובדה, שאלה צולמו בשטחים שהיו בריבונותן של מדינות שכנות, נראתה שולית בעיני הכל.
שולית, בין השאר, כיוון שהיה חשוב יותר להעלות את מורל האוכלוסייה, במיוחד את זו של העולים החדשים, ששימשו חומת- מגן חיה לאורך הגבולות וחיו בפחד מתמיד מפני המסתננים.
המהגרים היהודים, שזה מקרוב באו ונקלעו לסיטואציה של ספר, של חיים בפריפריה, של אלימות מאורגנת והכנות למלחמה, גילו אי-אלו יצרים אנושיים, כמו רצון לשקט ולשלווה, פחד ממציאות שלא הורגלו לה ולא הוכנו לקראתה, או ניסיונות לפתרונות אינדיווידואליים, שלא תאמו את "צורכי הקולקטיב", כפי שהגדירו אותם חברי מפא"י, שישבו ברובם בבטחה בערים הגדולות, ושרגשות העולים התפרשו בעיניהם, כמובן, כחולשה.
הסביר חבר מפא"י ש' סורוקה: "כל היישובים הללו עלולים להביא עלינו אסון גדול. הם רגישים מאוד ליריות, ירייה אחת מעמידה אותם על רגליהם." וכשהעלאת המורל באמצעות פעולות הגמול לא עזרה, התכוונה מפא"י לשלוח למושבים אנשים – על-פי צו מדינתי ובהסתמך על המלצת בן-גוריון, לא רק גברים, אלא גם נשיהם וילדיהם אתם – ולהשאיר אותם שם כשתפרוץ מלחמה, כדי למנוע את בריחת העולים (ועדה מדינית של מפא"י, ).
17.1.1956 בצד הגלוריפיקציה של הצבא עסקה העיתונות בדמוניזציה של האויב ובבנליזציה של הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. גם זה היה חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה של "האומה במדים". בביטאון הצבא הופיעו כתבות מאת אחד ד"ר ששון אשריקי, שנועדו להשכיל את הקורא ב"בעיה הערבית". בכתבות הדמגוגיות כונו הפליטים בשם "נוטשים", והוצגו כ"קלף התרמית שבידי מדינות ערב". אין בעיית פליטים, טען הכותב, הפליטים בכלל אינם מעוניינים לחזור, רק מנהיגיהם מסיתים אותם לכך. ואם לא די בכך, הרי שלד"ר אשריקי היה גם סקופ מעניין: "ארבעים אחוז מן הנוטשים המקבלים סיוע מן האו"ם – אינם קיימים כלל" ('במחנה', 5 ו12 – באוקטובר 1955). קוראי העיתון, במיוחד העולים החדשים שלא נטלו חלק בחוויית תש"ח, יכולים היו להתרשם, כי בעיית הפליטים היא המצאה ערבית זדונית ומאיימת. כל מה שנותר ליהודים הוא להתכונן למלחמה. כך הפכה מלחמת "יש-ברירה" לגרסה ישראלית מעניינת מאוד ומיוחדת של מיליטריזם של "אין-ברירה"; של הנחלת התחושה, שלמעשה לא נבדקה לעומקה, כי אין דרך לפתרון בעיות האזור, אלא במלחמה.
אומה מוכנה למלחמה
בסוף ספטמבר 1955 התבררה עסקת הנשק הצ'כית-מצרית. העסקה שימשה תפאורה לאירועים שהתחוללו באותה שנה. בעקבותיה שטף את הארץ גל של פטריוטיזם, שהזכיר בהיקפו את ההתעוררות הלאומית (Reveil National) שהתחוללה בצרפת בין השנים 1910 ו1914 -. הפרץ הלאומי התבטא בהתרמה קולקטיבית של כסף ודברי ערך לשם רכישת נשק לצה"ל.
"קרן המגן" כונתה התופעה. העיתונים יצאו בהכרזות על סכומי הכסף שנתרמו ועל אישיותם של התורמים. הם גם פרסמו מחירונים של כלי-נשק, כאילו מדובר בירקות בשוק, והציבור הפעיל כביכול שיקול-דעת, הפגין בקיאות, וקנה אותם ממש על-פי משקל. כך חש הציבור שהוא שותף ומעורב, וכך הפכו כלי- המשחית לחלק מחיי היומיום. בגרמניה האימפריאלית חתמו פרופסורים כמו אוטו הינץ (Hintz) ומקס ובר (Weber) על עצומה למען צי חזק. ואילו בישראל תרם מרכז המורים סכום כדי רכישת מטוס סילון וטנק אחד. אך לא הוא בלבד. מועצת עיריית חיפה החליטה לתרום סירת טורפדו לחיל הים; התאחדות בעלי המלאכה רכשה מטוס סילון. עיריית רמת-גן החליטה לרכוש מטוס תובלה ו100 – מצנחים. גם בנק דיסקונט אסף די כסף לרכישת טנק. בעיריית רמלה התכנסו נציגי ציבור והחליטו על רכישת טנק, שיישא את השם "רמלה 1". ובצד זאת המשיכו הגילויים העממיים. במהלך דיון בממשלה על "קרן המגן" הופיע ישישה והביא הכד זכוכית ונציאני עתיק. אשה אחרת הביאה למשרד ראש הממשלה צמיד כבד עשוי זהב טהור. לידיה בלולו, אם לעשרה ילדים, שקיבלה מאה לירות פרס ילודה, תרמה את הסכום ל"קרן המגן". ברחובות החלו לצוץ דוכני התרמה. בעלי מסעדות גבו תו-נשק על דעת עצמם. תלמידים ארגנו תהלוכות ברחובות, ואילו רב- אלוף ידין, הרמטכ"ל לשעבר, פנה להורים בקריאה נרגשת: "הורים, קנו בגד ברזל, בגד שריון להגנת ילדם" (דבר ).
6.11.1955-21.10.1955 אחד העיתונים הגדיר את "קרן המגן" כ"שעתה היפה של האומה".
אכן, היה זה מבצע שהתבסס על מחויבותו הפעילה של הציבור.
ביטוי נוסף ל"רצון האומה" באותו זמן היה "מבצע חומה". הצבא בראשותו של דיין לא היה מעוניין להקצות מתקציביו למשימות דפנסיביות מובהקות, כמו טיפול בעורף וביצור היישובים. לפיכך נרתמו חברות לא ממשלתיות, של ההסתדרות ושל הסוכנות היהודית, למבצע לביצור יישובי הספר, ופועלים מן הערים התנדבו ובאו להשתתף בבנייה. המבצע התאפשר תודות לשיתוף-פעולה אופייני למדי בין החברות האזרחיות לבין הצבא. בהדרגה הוא צבר תנופה, ובסופו של דבר השתתפו בו יותר ממאה אלף מתנדבים, והוא הקיף יותר משלוש מאות יישובים. במדינה היעקובינית דובר על הצורך להפוך בתים למבצרים. מי שביטא רעיון דומה ביחס לישראל, היה נציג משרד הביטחון למבצע, שמעון פרס, שאמר: "עד המאה שעברה המלחמות התנהלו על-ידי חיילים מקצועיים, והמטרות הצבאיות היו מבצרים צבאיים.
אולם עם התפתחות הרגש הלאומי והתארגנותה עמים פסקה המלחמה מלהיות נושא של חיילים שכירים, ופסקו המבצרים הצבאיים להיות מטרה יחידה להתקפות. היום, החיילים והאזרחים בני-חילוף, מי שהיום חייל – יהיה מחר אזרח, וכן להפך, (וגם) המבצרים הצבאיים והיישובים האזרחיים הם בני- חילוף" (הוועד הפועל של ההסתדרות, 19.7.1955).
"אומות במדים" מחזיקות את אזרחיהן במצב של פעילות מתמדת.
כך היה במדינה היעקובינית, בארגוני הנוער המיליטריסטיים ששגשגו בגרמניה בסוף המאה ה19 -, כך היה ביפן וגם בישראל של השנים הראשונות. "קרן המגן" ו"מבצע חומה" העידו, כי לאחר שנים של כינון אומה בידי המדינה נוצרה התאמה בין הפוליטיקה של הנהגת המדינה לבין "רצון" האומה. אך כדי להבין כיצד נוצרו תנאים נוחים למלחמה, יש לקחת גם בחשבון, כי באמצע העשור השליטה ההנהגה נוסחה בדבר היתרונות הכרוכים במצב המיוחד של "לא שלום ולא מלחמה", שישראל שרויה בו. הנוסחה היתה של דיין, מעין המדורה מוקדמת של "העדפת שארם-א-שייח' ללא שלום, משלום ללא שארם-א-שייח'", שעתידה היתה להופיע כעבור יותר מעשר שנים. בינתיים התפרסמה ב'דבר', עיתון מפלגת השלטון, כתבה, שניסתה לשכנע את הקורא, כי יש לראות במצב המיוחד לא רק צילום המצוי אלא גם תיאור הרצוי, וכי מאזנו של היעדר השלום אינו כולו שלילי: הוא מביא לגילויה של האומה, להתגייסותה, להצלחת כור ההיתוך של הגלויות ולהקטנת פערים מעמדיים, עדתיים ואף מפלגתיים (דבר, 26.10.1955). הלכי-הרוח מהסוג שהכתבה ביטאה, מכונים בספרות בשם "מיליטריזם חיובי". זה בא לביטוי, למשל, בהמלצותיה הרבות, התובעניות והכפייתיות של הוועדה לשעת חירום שהוקמה אז, המלצות שיושב-ראש הוועדה, פינחס לבון, הציגן לא כאילוץ, בחזקת הרע במיעוטו, שנוצר בעטיו של הסיכוי למלחמה, אלא כהמלצות ששעת החירום היא מעין שעת כושר שניתן לנצלה להגשמתן (הוועדה המדינית של מפא"י, 17.1.1956). אך הביטוי הנוקב ביותר אולי של "המיליטריזם החיובי" שהתפתח אז היה בוועד הפועל של ההסתדרות. שם העלו החברים סברות, כי שעת החירום וההתכוננות למלחמה יביאו לשידוד מערכות מהקצה אל הקצה בכלכלת הארץ, בגביית המסים, בחיסול טוטלי של שחיתות וספסרות, והן גם יעלו את הדור הצעיר לרמת התנדבות חדשה.
באותה ישיבה מנע היושב-ראש את רשות הדיבור מהחברה וילנסקה ממק"י בנימוק מעניין: מק"י לא נרתעה מלאותת סימני עידוד לאויב שמעבר לגבולות ובוגדנות גלויה כלפי פנים. כזו היתה אז האווירה שנוצרה. אך אולי מרשימים מכל היו דבריו של רב- אלוף (מיל') יגאל ידין באותה ישיבה. ידין, שעמד בראש "קרן המגן", הבהיר לחברי הבית הבהר היטב מה היתה מטרת המבצע: "אנחנו מדברים על הסיבוב השני שיבוא. הסיבוב השני כבר בא.
אנחנו כבר בסיבוב השלישי והרביעי (…) ובקרב הזה חלילה לנו אם נילחם בתוך גבולות ארצנו (…) אין לנו מקום בארץ להילחם (…) אנחנו מוכרחים להיות נכונים להשיב מלחמה שערה פשוטו כמשמעו, מעבר לגבול (…) לשם כך יש צורך בנשק שיוכל להעביר את המלחמה (…) אל מעבר לגבולותינו" (הוועד הפועל של ההסתדרות, 10.11.1955).
"המיליטריזם החיובי" העיד על כך, שהאומה מוכנה למלחמה.
הוא אינו נותן את ההסבר הסיבתי למלחמה, שמטבע הדברים סיבות רבות לה, אבל הוא מצביע, כפי שנעשה לכל אורכו של מאמר זה, על התנאים, שבעטיים הפכה המלחמה לאפשרית ולסבירה. ואכן, ב23 – באוקטובר 1955 החליט בן-גוריון, כי יש לצאת למלחמה. דיין, שכל אותו הזמן לא פסק להפעיל לחץ על "הדרג האזרחי" למען מלחמה יזומה, תמך בהחלטה בהתלהבות והכין במרץ את הצבא. חופשות התבטלו, השתלמויות של קצינים נדחו, פיקוד דרום, שבוטל מטעמי תקציב, הוקם מחדש, והוקמה גם חטיבה, שיועדה לכבוש את מצרי טיראן. אך הממשלה לא אישרה לצאת למלחמה יזומה. פחות משהתנגדו למלחמה, סברו חברי הממשלה, כי אסור שישראל תוצג כתוקפנית בעיני העולם.
צריך היה אפוא לגרום לנאצר לפתוח במלחמה, וכדי להשיג מטרה זו פתח הצבא ב"מצבעי דרדור" (דטונציה).
ב28-27 – באוקטובר תקף גדוד צנחנים את המשמר המצרי בכונתילה. אך נאצר הבליג. כעבור ימים מספר הפעיל צה"ל יותר מחטיבה נגד המצרים באל-סבחה. היה זה המבצע הגדול ביותר מאז מלחמת 1948. ובמהלכו הובס ורוסק גדוד מצרי מוגבר.
למצרים היו 70 הרוגים, ו50 – חיילים נלקחו בשבי. גם הפעם לא נגרר נאצר למלחמה. מרדכי בר-און, שהיה מזכירו הצבאי של דיין וניהל יומן מפורט על ההתרחשויות, כותב, כי הערכת המצב, שנאצר מתכוון לתקוף את ישראל בקיץ 1956, היתה נטולת יסוד.
הוא גם מייחס את עסקת הנשק הצ'כית לצרכים פנים-ערביים יותר מאשר להכנת מלחמה נגד ישראל. אך ההנהגה הישראלית העלימה עין מן הפרטים הללו. בן-גוריון פיתח תיאוריה, כי מצרים מעוניינת לנקום בישראל על כי זו פגעה בכבודה ב1948 – (מרכז מפא"י, 15.12.1955), ודיין פשוט כינה את נאצר "דיקטטור צבאי" ולא היה צריך להוסיף דבר (בר-און, שערי עזה, עמ' 17).
שעון החול התרוקן לאטו. בליל 1 בדצמבר תקפה חטיבת צנחנים בפיקודו של סגן-אלוף אריאל שרון את מערך המוצבים הסוריים שמעל לכנרת. כבר הוזכרו דברי שלו בנוגע ליחסים בין ישראל לסוריה, אך הפעם דומה שהוגדשה הסאה. היה זה מבצע אלים במיוחד, שבמהלכו נהרגו כחמישים סורים, וכשלושים נלקחו בשבי, הוא לא עמד בשום יחס להתגרויות שקדמו לו, ורבים מחברי ההנהגה הופתעו ונדהמו מהיקפו ומתוצאותיו. כפי שכתב משה שרת ביומנו: "שוב רושם של שאיפת דם רב והתגרות למלחמה – לא קדם למבצע שום הרג" (יומן שרת, כרך ה', עמ' ). למערכת הפוליטית המחיש המבצע עד כמה היא חסרה 1307 בלמים ומרסנים להחלטות בנושאים צבאיים, שבן-גוריון מחליט עליהן בלי לבקש את אישורו של הדרג המדיני, ולגביהן – באותו תהליך שפורט במאמר זה – הוא השכיל להשיג תמיכה נלהבת לא רק מצד הצבא, אלא מצד האומה כולה.
בינתיים, בצד "מבצעי הדטונציה", נקראו בחודשי האביב והקיץ הוציא סגן הרמטכ"ל, אלוף חיים לסקוב, מסמך, ובו הוראות 1955 חדשות ומחמירות ביותר בדבר האופן והקצב של גיוס המילואים בשעת מלחמה אפשרית. המסמך הופץ בצה"ל והפך לשם דבר.
בצרפת היעקובינית, קארנו (Carnot) הוא שהצליח לגייס את החברה למאמץ המלחמה. מרכבות וסוסים הולאמו, בתי-מלאכה הוסבו לתפירת מדים לחיילים, פעמוני הכנסייה ותשמישי הקדושה "נתרמו". אפילו סופרים ואמנים נרתמו למאמץ הפטריוטי.
ובישראל החליטה הממשלה על הקמת שתי ועדות אזרחיות לענייני כלכלה ושירותים בשעת מלחמה. הכנסת אישרה את החוק להפקעת רכב אזרחי וציוד הנדסי אזרחי למטרות צבאיות, וועדה מטעם מפא"י המליצה על שינויים מרחיקי לכת בסדרי החיים.
הוועדה בעלת השם היומרני: "ועדה להכנת תוכנית חירום כוללת לשעת חירום", הציעה חיזוק יישובי הספר בצוותים מאנשי האוכלוסייה הוותיקה; הטלת מסים חדשים – מס מגן ומס דירות; הקדמת בחינות הבגרות לתלמידי השמיניות ושליחתם לספר למשך חצי שנה; קביעת ונהגי צבע וצמצום; איסור השבתות ושביתות; הפסקת מתן היתרי יציאה מהארץ למי שחל עליו חוק שירות הביטחון; הפסקת יבוא של מכוניות גדולות; ביטול משטר המכוניות הצמודות לפקידים; הימנעות מחגיגות המוניות ומייבוא אמנים; פנייה לסטודנטים הלומדים בחוץ-לארץ שיחזרו, וכדומה.
לא כל ההצעות יושמו, אך אין ספק שהן העידו על "רוח התקופה".
מכל מקום, כשדנו חברתי הוועדה המדינית של מפא"י בהמלצות אלה, לא רק שקיבלו אותן, אלא אף החליטו, על-פי הצעת בן- גוריון, להפוך את הועדה לוועדת קבע, כך קובעה שעת החירום והפכה לחלק מהשגרה (הוועדה המדינית של מפא"י, 17.1.1956; דבר, 17.1.1956).
ביוני עזב שרת, שר החוץ המתון, את הממשלה. "שוב חזרתי ושאלתי עצמי", כתב שרת ביומנו, "אם גיבוש ההנחה, כי אנו עומדים על סף מלחמה, והשרשתה במוחות ההמונים אינה עלולה בכוח עצמה ליהפך לגורם, שוספו להביא מלחמה עלינו" (יומני שרת, כרך ה', עמ' 1385). האם היה בסיס לטיעונו של שרת? בספרות המקצועית העוסקת בסיבות למלחמות קיימת נטייה להציג מלחמות כפרויקט רציונאלי. מייקל הווארד (Howard), למשל, מחסידיה הגדולים של הפרדיגמה הרציונאליסטית, כתב: "מלחמות הן תוצאה של החלטות מודעות והגיוניות המבוססות על חישוב, הנעשה על-ידי שני הצדדים, שבאמצעות יציאה למלחמה הם יכולים להשיג יותר משישיגו על-ידי הימנעות ממנה" ( Michael ). אך האם כל המלחמות הן Howard, The Causes of Wars, p. 22 תולדה של שיקול רציונלי בנוסחו של הווארד, או בנוסח הקלאסי, שהציג כבר תוקידידס בעניין המלחמות הפלופונסיות: "מה שהפך את המלחמה לבלתי נמנעת, היה הגידול בכוחה של אתונה והפחד שזה יצר בספרטה"? מטרתו של מאמר זה היתה להצביע על אפשרות אחרת, ולפיה סטרוקטורה תרבותית הלכה ונוצרה בהדרגה, קיבלה ממד אוטונומי עד שעמדה בפני עצמה – מעין מסד, שכל שיקול דעת של מנהיג זה או אחר התבסס עליו. במובן זה היתה "האומה במדים" לקונטקסט התרבותי והחברתי הרחב, שעליו התבססה פוליטיקה שלמה של קבלת החלטות, שקבעה – כביכול באופן רציונלי – בשאלת השלום או המלחמה.
וכך ממעשה אלימות למשנהו, האפשרות למלחמה הפכה סבירה, מעשה הגיוני-כביכול, רצוי, הכרחי, אפילו תוצר של "חוסר- ברירה". כך היה ב10 – באוקטובר 1956, כאשר נהרגו 18 לוחמים ישראלים ויותר ממאה ירדנים בקרב העז ביותר מאז מלחמת השחרור, שהתחולל בפשיטה על משטרת קלקיליה. המחיר הכבד של הפעולה עורר אמנם שאלות ביחס לכדאיותה של שיטת הגמול, ובסופו של דבר גם הביא להפסקתן, אך ודאי שהפעולות הללו יצרו אווירה מזמינת-מלחמה, והפכו את המלחמה, והפכו את המלחמה ממשהו זר, רחוק ומאיים למשהו מוכר ומקובל, חלק מחיי היומיום, לא בהכרח מאיים. כפי שהסבירה חברת הוועדה המדינית של מפא"י, רחל צברי, באחת ההזדמנויות: "(יש) לסלק את הגורמים האלה של פחד מיסטי כמו דם וקול ירייה המשפיעים באופן פסיכולוגי" (הוועדה המדינית של מפא"י, 17.1.1956). אכן, הפעולות הביאו ל"נורמליזציה" של השימוש באמצעים אלימים, ומכאן שבישרו את בוא המלחמה, ולא שימשו אמצעי לבלימתה, כפי שדיין נהג לטעון (משה דיין, "פעולות התגמול כאמצעי להבטחת השלום", סקירה חודשית, אוגוסט 1955). כשפרצה המלחמה, היתה זו שעתה של האומה כולה. אזרחים רבים נאספו למקומות ריכוז, והרחובות התרוקנו מגברים. עובדים נעדרו ממקומות עבודתם, שירותי התחבורה פסקו. לאחר שנים של הכנות, המכניזם של גיוס האומה למלחמה פעל ביעילות רבה.
הניצחון המהיר במלחמה עורר התלהבות עצומה. כיוון שהיה זה ניצחונה של האומה כולה, הוא נקשר מייד בעברה ההיסטורי.
בכנסת הסביר בן-גוריון, כי עד לפני 1400 שנה היתה קיימת עצמאות עברית באי יוטבת (טיראן) אשר בדרום מצר אילת, שנשתחרר על-ידי צה"ל. את צה"ל עצמו הציג בן-גוריון כמושיע, ואת הצלחותיו ייחס ראש הממשלה לעין נס: "היסטוריונים צבאיים יעמיקו חקור בסוד המבצע המופלא שביצע צה"ל בימים ספורים", והקשר הבלתי-נמנע להיסטוריה חזר שוב ושוב: "קירבתם אותנו לרגע הנשגב והמכריע בתולדות ימינו הקדומים, למקום מתן תורה, שבו נתבע עמנו להיות עם סגולה" (דברי הכנסת, 7.11.1956).
בעיתונות החלו להופיע באותו זמן כתבות על הזכות ההיסטורית, שיש לישראל על חצי-האי סיני. ב'דבר' הוצגו השטחים שנכבשו כשטחים ששוחררו, "מקומות קדומים, קסומים ויקרים", מקומות ערש היותנו לעם וצופני תקוות לבאות". ועוד הבטיח העיון לקוראיו: "הנה עזה שבה לגבולנו, והיא עתה תהיה עיר בישראל" ('דבר', 5.11.1956). גם הזיקה ההיסטורית של האומה להר סיני אוזכרה שוב ושוב (אף שהמחקר אינו יודע בוודאות את מקומו).
אך הגדיל לעשות בן-גוריון, שבאיגרת ששלח למסדר סיכום הקרבות בשארם-א-שייח, הבטיח לחיילים, כי יוטבת (טיראן) תהא חלק מישראל, חלק "ממלכות ישראל השלישית" ('דבר', ). איגרתו של בן-גוריון היתה רצופה ביטויים ודימויים 7.11.1956 מהתנ"ך, והוא לא נמנע אף מלצטט מ"שירת הים", שיש בה אזהרה לעמים אחרים מפני ישראל, העם החזק, המנצח, שהאל עמו.
באופוריה הכללית נבלע לחלוטין קולם של הבודדים, שביקרו את המלחמה ואת האופן שבו היא הוצדקה. נבלע גם דבר נבואתו של שרת, שכתב ביומנו: "תיאבונו (של בן-גוריון) הולך וגובר עם האכילה. לכתחילה נאמר כי יצאנו למערכה וכבשנו אשר כבשנו לבער קיני מרצחים ולהכרית בסיסי משלחיהם. הנה עכשיו פלשנו כבר לא רק לסיני אלא לנבכי קדמוניות התולדה ויצרנו תורה חדשה להוכיח, כי שטח זה שלנו בעיקרו. אם אותם איים הם נחלת ישראל מימי קדם, במה נגרע חלקו של הר סיני בעצמו ובכבודו? אבל הר סיני שלנו הוא, מה בדבר הנהר הגדול נהר פרת?" (יומן שרת, כרך ה', עמ' 1836). בסופו של דבר נאלצה ישראל לסגת מסיני תחת לחצו של האו"ם ואיום המעצמות. ייתכן אפילו שבן-גוריון למד את הלקח, שהרי דעותיו התמתנו. אבל מאז קשורה ישראל אל עברה דרך מלחמות וכיבושים טריטוריאליים, ואפילו אסונותיו של העם היהודי בעבר מתפרשים באופן הנותן צידוק לראיית מציאות כוחנית של ההווה.
לסיכום, במודל ה"אומה במדים", שישראל בשנותיה הראשונות הוצגה באמצעותו, קיימת חלוקת עבודה פנימית בפרויקט הקרוי מלחמה, בישראל זוהי ההבחנה בין גברים לנשים (שבניגוד לצבא האמריקני, למשל, בישראל הן אינן משתתפות בקרבות); בין יהודים ולא-יהודים (צ'רקסים ודרוזים, שמעמדם בצבא נחות); בין כוחות סדירים ל"אזרחים" המגויסים למילואים (הנראים אחרת ומתנהגים אחרת); בין כוחות קרביים ולא-קרביים; בין חזית ובין עורף, וכדומה. אבל – וזו הנקודה המרכזית במודל המדובר – חלוקת העבודה, תהא אשר תהא, אין בה כדי להקטין מחשיבותם של הפרויקט המשותף ושל המאמץ המשותף-כביכול המכוון להגשמת המטרה. אפילו "נוער שוליים", לדוגמה, הופך דרך פרויקט המקא"ם (הידוע יותר בשמו "נערי רפול") לחלק מהעניין. לא שתרומתו המעשית כה חשובה: ערכו במשמעות הסמלית, שכולם מהווים חלק מהאומה במדים. אין מוותרים על איש. במובן זה, "האומה במדים", זו הישראלית ואלה שקדמו לה, מבוססת על טשטוש גבולות בין יחיד, משפחה, חברה, אומה ומדינה. טשטוש זה, ולא איזושהי חלוקת עבודה, הוא המכשיר, שבאמצעותו עושים מלחמות. וכך, בעוד שמדינות אחרות בעולם שקועות במלחמות מסוג אחר, ולא במלחמות טוטליות; צבאותיהן הם צבאות פרופסיונליים במובהק, ולא המוניים; המיליטריזם שלהן הוא נחלת קבוצה מסוימת, מעמד, קבוצה אתנית או דתית, חונטה של קצינים או נחלת הצבא, אך לא מיליטריזם של כלל החברה – ישראל כולה עדיין חיה על חרבה.
לקריאה נוספת
על הספרות הסוציולוגית הפונקציונליסטית. שהגדירה את ישראל כ"אומה במדים": ד' הורביץ ומ' ליסק. מצוקות באוטופיה, תל- אביב 1990, עמ' 271-240.
M. Lissak, "The Israeli Defence Forces as an Agent of Socialization and Education", in M.R. Gils (ed.), The Percevved Role of the Military, Roterdam 1971. Pp. 325-339.
A. Perlmutter, Military and Politics in Israel, Nation-Building and Role Expansion, New-York 1969.
:םזירטילימ גשומה לע
V.r. Berghahn. Militarism: The History of an International Debate 1861-1979. Cambrige 1981.
M. Mann, "The Roots and Contradictions of Modern Militarism", in his States War and Capitalism, New-York 1988.
A. Vagts, A History of Militarism, New-York 1959.
:תומחלמל תוביס לע
S. Brown, The Causes and Prevention of War, New-York 1987. R.I. Rotberg and T.K. Rabb, The Origin and Prevention of Major Wars, Cambridge 1988.
M. Small and J.D. Singer, International War, California 1985.
:םידמב המואכ תפרצ לע
R.D. Challener, The French Theory of the Nation in Atms, New-York 1965. C.J.H. Hayes, "Jacobin nationalism", in his The Historical Evolution of Modern Nationalism, New-york 1931.
D. Porch, The March to the Marne, The French Army, 1871-1914, Cambridge 1981.
:היסורפ לע
M. Kitchen, The German Officer Corps, 1890-1914, Oxford 1968.
E. Willems, A way of Life and Death, Three Centuries of Prussian-German Militarism, Nashville 1986.
:ןפי לע
T.F. Cook, "The Japanese Reserve Experience: From Nation-in-Arms to Baseline Defense", In L.A. Zurcher and G. Harries-Jenkins, Supplementary Military Forces, London 1978. h.h. Sumoo, Japanese Militarism, Past and Present, Chicago 1975
על ישראל: מ' בר-און, שערי עזה, תל-אביב 1992.