דמות הצבר והמאפיינים הסמליים של הטיול
מאת: עוז אלמוג
מקור: בינוי אומה, עורך: דני יעקבי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
דמותו של הצבר התחילה להתגבש בשנותה עשרים והייתה דומיננטית בחברה הישראלית עד שנות השבעים. (1)
לכמה מאפיינים סמליים שנקשרו לטיול הייתה נגיעה להתפתחות דמות הצבר: א. מושג ידיעת המולדת שנקשר לטיול, הפך אותו מכשיר אידאולוגי להטמעת הציונות. נעשה ניסיון להקנות את האידיאולוגיה הציונית, על ידי יצירת יחס רגשי לנוף הארץ.
בכתבים של צברים אנו מוצאים התייחסויות רבות, מלאות רגש בדרך כלל, לנוף הסובב אותם.
ב. הטיול היה חלק מגישה חינוכית בלתי אמצעית שביקשה ללמד ללא ספרים. גישה זו הושפעה גם מתפיסות פדגוגיות חדשות שהתחילו למשול בכיפה באותה תקופה (בעיקר במסגרות ההתיישבות העובדת).
ג. הטיול ביטא עמדה אנטי בורגנית של אנטי-דקדנס ושל יציאה מחיי העיר.
ד. הטיול היה מסע של התעוררות לאומית באמצעות צעדות ושירה בקול.
ה. הטיול שימש מכשיר לכיבוש המולדת בידי המהגר המגיע אליה. הטיול היה ריטואל ומסורת שהחלו אצל מהגרים שביקשו להגיע למקומות חדשים ולפסגות חדשות שכף רגל אדם לא דרכה בהם ובכך לזכות בחזקה על הארץ.
ו. הטיול היה מכניזם להבלטה דורית. בני דור בארץ, הדור השני, ביקשו בין היתר להבליט באמצעות הטיול והוכחת בקיאות במכמני המולדת את מקומם ההיסטורי ואת ייחודם התרבותי לעומת הדור הראשון.
ניתן לראות בציונות דת חילונית, דת לאום, שבה הצבר הוא בחור הישיבה ותנועות הנוער הן הישיבות. במסגרת זו ידיעת הארץ משולה לבקיאות במשניות והצעירים הצליחו לעלות בה על רבותיהם ולהיות עילויים בתורה הארץ ישראלית.
ז. הטיול ביטא את האנטי-גלותיות. הצבר ביקש להציג את עצמו כהקלברי פין יהודי אמיץ וחסר מורא, דמות הסייר הפכה לפיכך לסמל. הסיירים בפלמ"ח היו השאור שבעיסה ונחשבו החלוצים שלפני המחנה. אין זה מקרה שעד היום יחידות מובחרות בצבא נקראות סיירות, אף כי בדרך כלל אינן עוסקות עוד בסיירות לשמה.
בתוך המסגרת הרחבה של הטיולים התקיימה וריאציה ייחודית של מסעות. למסעות היו דגשים ייחודיים ומשמעות סמלית שונה מעט מזו של שאר הטיולים. המסעות הצבאיים נוצרו בתנועות הנוער, בפלמ"ח ומאוחר יותר בצבא. מטרת המסע לא הייתה רק לקנות את הארץ, אלא בראש ובראשונה לגרום לייסורים ולסיגופים. במסעות לא התרכז הפרט בנוף אלא ברגליים של ההולך לפניו, תוך ניסיון להשלים במהרה אתה דרך. המסע היה סימולציה של שדה הקרב, ונועד להעמיד את היחיד במבחן של סיבולת ולחשלו. המסע היה דרך ללימוד מקדים לא רק של המרחב הארץ ישראלי אלא גם של מרחב האויב. אנשים שהיו בפלמ"ח ולחמו אחר כך במלחמת העצמאות הכירו את המרחב היטב בזכות מסעותיהם.
המסעות נועדו גם ליצירת מתח מלאכותי מקדים – סוג של חוויה טראומטית שמטרתה לתרגל את הצבאיות. היה זה מבחן לחוסן הנפשי ולכוח הרצון. בצה"ל הפך המסע להיות מדד, אחד מניירות הלקמוס, לקידום הצבאי.
המסע שימש גם כלי לבדיקת תפקוד הפרט במצבי לחץ במסגרת קבוצתית. היה זה מעין מבחן סוציומטרי. במסע ניסו לבחון את היכולת של הפרט לתפקד בצורה אלטרואיסטית בזמן שהוא נתון בקשיים. בהקשר זה התפתח תת-פולחן מעניין של משמעת מים, שהתחיל בשנות השלושים ונמשך בצה"ל, עד שהופסק על ידי רופאים. בפולחן משמעת המים לא היה הגיון צבאי ומטרתו הייתה לייסר את החייל ולתרגלו במצבי לחץ.
המסע היה גם מבחן של פטריוטיזם ולעתים חלק מטקס השבעה לאומי. הוא יצא מנקודה מסוימת בארץ והגיע לנקודה רחוקה ובה התקיים טקס השבעה של החיילים למולדת. היה במסע כזה מסר סמוי שמי שמוכן לעבור את הייסורים הכרוכים בו, הוא ציוני טוב, שמוכן להקריב ולסגל לעצמו את התרבות האסקטית.
נקודה נוספת שראוי לציין בהקשר זה היא התפתחות המסעות היחידניים והאסורים בשנות החמישים. הדמות המרכזית בהקשר זה הייתה דמותו של מאיר הר-ציון. המסעות האסורים של גנבת הגבול התחילו עוד לפני קום המדינה, אבל עברו הסבה מתהליך שהוא אידאולוגי ביסודו לסוג של חוויה ריגושית בעלת מאפיינים מאצ'ואיסטיים.
בשנות השמונים חלו תמורות מהפכניות באופיים של הטיולים.
כוונתי לריטואל החדש של מסעות למזרח הרחוק ולדרום אמריקה, שמסמל לפי הערכתי קו תפר ציוני. הצבר שמוצאו מחתך סוציו-אקונומי מסוים הפסיק לגלות את המולדת דרך הנוף, והתחיל לגלות את עצמו דרך הנופים ולגלות את העולם הגדול. רבדים שונים ומעניינים של המסע הצברי הישן קיבלו תפנית, אם כי לא תפנית של 180 מעלות, כי גם במסע לאנדים ובמסע להרי ההימאליה יש עדיין תופעות צבריות, כמו מבחן יכולת והדגשת החבורה.
דרך המראה של הטיול והמסע אנו יכולים להבחין בחילופי הדורות ובמהלכה של החברה הישראלית לכיוון נורמליזציה.