גלגוליה של ההתיישבות החקלאית
מאת: פרופסור רענן ויץ
מקור: סקירה חודשית, ירחון לקציני צה"ל / מס' 4-3, מרס-אפריל 1978
יישובים כפריים לצורותיהם 1979-1948
הרכב אוכלוסיית המתיישבים במושבים לאחר 1948
מאז ימי העלייה הראשונה, בשלהי המאה הי"ט, היוו ההתיישבות החקלאית ועבודת האדמה ביטוי מוחשי להגשמת הציונות. בהן ראו החלוצים את הדרך להשגתן של מטרות מדיניות, חברתיות וכלכליות.
המטרה המדינית היתה לחדש את היישוב היהודי בארץ – להקים כאן בית-לאומי לעם ישראל, שיאפשר בסופו של דבר להגיע לעצמאות מדינית. המטרה החברתית היתה להקים בארץ קהילות חדשות העומדות על צדק חברתי ושוויון, תוך כדי פיתוח התרבות היהודית.
המטרה הכלכלית היתה להבטיח לעולים ארצה פרנסה ולהקים את התשתית הדרושה לקיום לכלי של עם – התשתית החקלאית.
מטרות אלה הנחו את התנועה הציונית מראשיתה. ברם, מגבלות שונות לא איפשרו את התפתחות ההתיישבות בקצב הרצוי. במישור המדיני הוגבלה ההתיישבות תחילה על-ידי השלטון העותמני, ולאחר מכן – על-ידי ממשלת המנדט הבריטית. באזורים רבים שלה ארץ נאסר על יהודים להתיישב (על-ידי הטלת הגבלות ברכישת קרקעות), ואילו היישובים עצמם היו נתונים להתנכלויות מתמידות מצד שכניהם הערביים. הגבלת ממדי העלייה לארץ על-ידי שלטונות המנדט צמצמה את כוח האדם להתיישבות, ומחסור באמצעים כספיים הקשה על פעולת ההתיישבות ועיכב אותן.
עם הקמת המדינה הוסרו רוב המגבלות, ונוצרו תנאים חדשים, שאיפשרו התפרשות ההתיישבות בכל חלקי הארץ. זאת ועוד: התנאים החדשים חייבו הרחבת ההתיישבות ומתן עדיפות לה על-ידי הפניית משאבים כלכליים ואנושיים בהיקף נרחב לפיתוח הכפרי בישראל.
ארבע מטרות חיוניות
ארבע מטרות עיקריות היו להתיישבות לאחר קום המדינה:
- יישוב שטחים ריקים ופיזור אוכלוסין. מלחמת העצמאות העניקה למדינה, בין היתר, שטחים נרחבים בלתי מיושבים בכל רחבי הארץ. הניסיון שנרכש במשך שנות שלטון המנדט הוכיח כי ההתיישבות תורמת לביטחון.
במלחמת העצמאות הוברר שכל אותם אזורים בהם נמצאו יישובים כפריים יהודיים (פרט לגוש עציון) הצליחו להחזיק מעמד בפני צבאות ערב, ונכללו בסופו של דבר בגבולות המדינה, עם חתימת הסכמי שביתת-הנשק בתום המלחמה. נוכחות ישראלית בכל שטחי המדינה הפכה לכן לאחד היסודות המרכזיים במדיניות הפיתוח של ישראל. שלא כיישוב עירוני המצריך אוכלוסייה גדולה, מאפשרת ההתיישבות הכפרית – אשר כל אחד מיישוביה מונה כמה מאות נפש בלבד – התפרסות בכל האזורים ו"סתימת פרצות" במערך ההתיישבות. ההתיישבות הכפרית תרמה גם ליישום התוכניות לפיזור אוכלוסין, שמטרתן היתה למנוע ריכוז יתר של האוכלוסייה באזורים המיושבים בצפיפות שבשפלת החוף, ולהבטיח חלוקה מאוזנת יותר של האוכלוסייה בכל חלקי הארץ. - אספקת מזון לאוכלוסייה – לנוכח העובדה שניתוק השוק הישראלי ממקורות האספקה היבשתיים שבארצות הסמוכות, מחד גיסא, והעליה ההמונית לישראל – מאידך גיסא, יצרו מייד לאחר קום המדינה מחסור חמור במוצרי מזון, ובעיקר מוצרים טריים.
נוצר איפוא צורך דחוף בהגדלה ניכרת בייצור חקלאי, והדבר חייב פיתוח חקלאי נרחב והגדלה ניכרת של מספר העובדים בחקלאות. - הבטחת תעסוקה לעולים. העלייה ההמונית בשנים הראשונות לקיום המדינה יצרה בעיות קשות בתחום התעסוקה. אלפי עולים ישבו במעברות ללא תעסוקה יצרנית. רבים מהם עסקו בארצות מוצאם בפרנסות שלא היה להן ביקוש רב בישראל, כגון מלאכה זעירה ומסחר קמעוני. ואילו בארץ היה קיים יידע מקצועי רב בחקלאות, שאיפשר לפתח תוך תקופה קצרה יחסית את ההתיישבות הכפרית, ולהעניק לעולים החדשים תוך זמן קצר ידיעות בסיסיות, שסייעו להם להתחיל מייד בעבודה יצרנית כחקלאים. זאת ועוד: עקב נטישת כפרים ערביים במלחמת העצמאות נותרו בארץ מקורות ייצור חקלאיים – ובעיקר קרקע – בלתי מנוצלים. העברת תושבי מעברות להתיישבות של קבע ביישובים חקלאיים חדשים פתרה איפוא את בעיות התעסוקה והפרנסה של חלק ניכר מבין עולים חדשים אלה.
- חיזוק כלכלת המדינה. מאמצי הפיתוח בכל ענפי המשק בישראל מופנים לחיזוק הבסיס הכלכלי של המדינה על-ידי הגדלתו של היצוא, ובדרך זו – הקטנת הגירעון במאזן התשלומים של המדינה.
הידע המקצועי הרב שנצטבר בחקלאות, המבנה הארגוני המסודר של מוסדות החקלאות וההתיישבות ותנאי הטבע הנוחים באזורים שונים, אפשרו להפנות את מאמצי הייצור בחקלאות לאפיקים חדשים של גידולים לייצוא ולדחיקת ייבוא. הדבר הצריך הגדלה ניכרת של מספר החקלאים והקמתם של יישובים חקלאיים חדשים וטיפוסי משק חדשים, במקומות שבהם מצויים תנאי קרקע ואקלים הדרושים לגידולי היצוא.
בשל ארבעת הגורמים האלה, ניתנה עדיפות לפיתוח כפרי וחקלאי בכל רחבי הארץ.
200 יישובים – תוך שנתיים
בקום המדינה היו בישראל 291 יישובים כפריים יהודיים. בשלושים שנות קיום המדינה נוסדו עוד 537 יישובים כפריים שאוכלוסייתם מונה כיום כ- 180 אלף נפש. בדרך זו עלה מספר היישובים הכפריים עד 819 (כולל אלה שהוקמו מעבר לקו-הירוק).
גל חדש של התיישבות
היישובים הכפריים היו חלוצי ההתיישבות: הם הקדימו ברוב המקרים את היישובים העירוניים ואיפשרו את התפרשותו של היישוב היהודי בכל רחבי הארץ.
מיד לאחר קום המדינה התרכזה ההתיישבות הכפרית בעיקר באזורים המרכזיים של ישראל – שפלת החוף, בפרוזדור ירושלים, ובנגב הצפוני. בכל אחת משתי השנים 1949 ו-1950 נוסדו כמאה יישובים כפריים. ואילו בתקופה 1953-1948 קמו 325 יישובים כפריים.
המאפיין את ההתיישבות הכפרית בשנים הראשונות למדינה הוא החיפזון הרב שנדרש בביצוע, בשל קצב העלייה המהיר, מחד, והצורך להגביר את ייצור המזון, מאידך. קצב מהיר זה לא איפשר תכנון קפדני של היישובים ואילץ את המוסדות המיישבים להעלות על הקרקע יישובים ומתיישבים בטרם נשלמה הבניה במקום. לכן שוכנו המתיישבים על פי רוב במבנים ארעיים, ובמרבית המקרים לא היתה התשתית מוכנה – לא כבישים, לא חשמל ואף לא מים זורמים. רק במחצית שנות החמישים, עם ההאטה בקצב ההתיישבות, אפשר היה לתכנן את היישובים באופן קפדני מבעוד מועד. היתה זו גם התקופה בה התגבשו שיטות ההתיישבות החדשות, כמו ההתיישבות האזורית בחבל לכיש ובאזורים אחרים.
מגבלות הקרקע, המים וכוח-האדם גרמו להאטה ניכרת בקצב ההתיישבות מסוף שנות החמישים ועד מחצית שנות השישים: בתקופה זו כמעט ולא קמו יישובים חדשים.
מפנה חל לאחר מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה הוחלט על הרחבת ההתיישבות לאזורים החדשים: רמת-הגולן, בקעת הירדן, גוש-עציון, צפון-סיני וחוף מפרץ-שלמה, וכן אזורים בירושלים ובסביבתה, שסופחו למדינת ישראל.
כוח-האדם להתיישבות גם הוא גבר, וזאת בשל שלושה גורמים: ראשית, בהתיישבות הקיימת קם דור חדש אשר ברובו הביע את השאיפה להתיישב באיזור כפרי, אך נבצר ממנו לעשות זאת ביישובים הקיימים, בגלל מחסור במשקים פנויים. שנית, חלה בעקבות המלחמה התעוררות בתפוצות, וקבוצות של צעירים החלו מתארגנות מבין עולי ארצות המערב, במגמה לצאת להתיישבות כפרית. שלישית, חלה התעוררות גם בקרב הנוער העירוני בארץ, וגרעינים מבין תושבי הערים החלו להתארגן להתיישבות – הן להתיישבות המבוססת על חקלאות, והן להתיישבות המבוססת על יישובים כפריים לא-חקלאיים.
הגל החדש בהתיישבות הכפרית הושפע, ללא ספק, גם מן האפשרויות החדשות שנפתחו בשנים האחרונות בפני היצוא החקלאי, הודות למחקרים ולסקרים שנעשו. הוברר כי לאזורים מסוימים בארץ תכונות טבע המאפשרות פיתוח גידולי יצוא בעונת החורף, אשר בה יש באירופה ביקוש רב לתוצרת חקלאית טריה, והמחירים הם גבוהים במיוחד.
לפיכך הופנה בשנים האחרונות חלק ניכר מן ההתיישבות החדשה לאזורים אלה.
בסך הכל קמו בעשור האחרון – מאז מלחמת ששת הימים ועד ליוני 1977 – 112 יישובים, מהם 76 מעבר לקו-הירוק; ו-36 – בתוך תחומי הקו הירוק.
גידול וגיוון ביצוא החקלאי
הודות לתנופה ההתיישבותית בשלושים השנים האחרונות, הצליחה החקלאות הישראלית לספק ב- 1977 כ- 80 אחוזים מכלל התוצרת החקלאית הנצרכת בארץ. כשני שלישים מתוצרת זו מיוצרים ביישובים הכפריים שקמו בעקבות מלחמת העצמאות – אלה אשר כונו עד לעת האחרונה בשם "יישובי עולים".
מצד אחד איפשר פיתוח ההתיישבות הכפרית גם תנופה רבה בתחום היצוא החקלאי וגיוונו הרב. לעומת יצוא של תוצרת טריה – כך תעיד, בין היתר, העובדה, כי פרי-ההדר, שנחשב עד קום המדינה לנציג כמעט בלעדי של היצוא החקלאי הארץ-ישראלי בעולם – מהווה פחות ממחציתו של יצוא זה. לפי האומדן, יותר מ-60% מכלל היצוא החקלאי הישראלי מקורו כיום ביישובים שקמו מאז מאי 1948.
ניתן איפוא לקבוע, כי המפעל ההתיישבותי של שלושים השנים האחרונות – זה אשר עמד בתחילה בעיקר על יישובי עולים חסרי כל ניסיון – הוא שהעניק בסופו של דבר להתיישבות את עוצמתה הכלכלית והביטחונית הנוכחית. אולם ההישגים של ההתיישבות אינם רק כמותיים: חשובה לא פחות היא התרומה החברתית של ההתיישבות, והסתגלותה לתמורות החברתיות, הארגוניות והטכנולוגיות החלות בתקופתנו.
יישובים כפריים לצורותיהם 1979-1948
| צורות ההתיישבות |
הוקמו עד |
נוסדו בשנים 1978-1948 |
סה"כ יישובים בינואר 1978 |
| מושבים |
79 |
308 |
387 |
| מושבים שיתופיים |
2 |
30 |
32 |
| קיבוצים |
134 |
118 |
252 |
| מושבות ויישובים פרטיים אחרים |
60 |
– |
51* |
| היאחזויות, מרכזים חקלאיים, חוות ומוסדות |
16 |
53 |
69 |
| סה"כ יישובים |
291 |
509 |
791 |
* מספר המושבות פחת, משום שכמה מהן הפכו במשך השנים ליישובים עירוניים.
הרכב אוכלוסיית המתיישבים במושבים שקמו אחרי שנת 1948
| יוצאי אירופה |
32.3% |
| יוצאי צפון אפריקה |
29.7% |
| יוצאי עיראק ואיראן |
13.5% |
| יוצאי תימן |
11.0% |
| ילידי ישראל |
5.0% |
| יוצאי מצרים |
2.1% |
| יוצאי הודו |
1.4% |
| יוצאי ארצות אחרות | 5.0% |
מרכזים כפריים וערי-שדה
מאז החלה ההתיישבות הכפרית היהודית בארץ-ישראל, אפיינה אותה נטייה לחדשנות בכל הנוגע לשיטות ההתארגנות הכפרית. חדשנות זו הביאה לפיתוח צורות התיישבות חדשות, כמו הקיבוץ והמושב, או לפיתוח טיפוסי משק חדשים, כמו המשק המעורב.
מיד עם קום המדינה והרחבת המפעל ההתיישבותי נתגלה הצורך להמשיך ולהתאים את ההתיישבות לתנאים המשתנים. התמודדות ראשונה היתה עם האלמנט החברתי החדש. מרבית המתיישבים לאחר קום המדינה היו, כאמור, עולים חדשים, חסרי כל רקע חקלאי ונעדרי ניסיון בעבודת כפיים, שנקבצו ובאו מכל ארצות הגולה, לרבות מדינות בלתי מפותחות.
בשל השיעור הגבוה של המתיישבים חסרי הניסיון החקלאי, היה צורך להנהיג שיטות חדשות להכשרתם לייעודם כחקלאים, לארגונם במסגרת קהילתית חדשה של היישוב השיתופי ולשילובם בחברה הישראלית הוותיקה. כן נתעורר הצורך להתאים את המסגרת הכפרית כולה – הן ביישובים החדשים והן בוותיקים – לתמורות הטכנולוגיות, לרמת החיים העולה בהתמדה ולרמת השירותים הנדרשת. בשל צרכים אלה הונהג באזורים הכפריים מיבנה מרחבי חדש, שהתבסס על רמות שונות של מרכזי שירותים ועל שיתוף בין-כפרי בשירותים ובמפעלים אזוריים; תחילתו של רעיון זה בחבל לכיש במחצית שנות החמישים.
התכנון התבסס על הקמת קהילות כפריות הומוגניות (מושיבם בעיקר), כאשר קבוצת יישובים מקבלת את שירותיה ממרכז כפרי משותף, אשר בו מרוכזים שירותי בריאות וכן שירותים כלכליים-חקלאיים, ברמה שאינה נופלת מזו המוענקת בעיר הגדולה. ריכוז בעלי-המקצוע – אשר באותה תקופה היו ברובם ישראלים ותיקים – במרכז הכפרי, אפשר שילוב חברתי בין אוכלוסיית העולים ובין תושבים ותיקים, וכן מעורבות מלאה של עובדי השירותים בפעילות האזורית.
מאידך גיסא, העובדה שכל יישוב נפרד במערכת זו היה פחות או יותר הומוגני מבחינת ארץ המוצא של אוכלוסייתו – תרמה ליציבות מקומית בכפר, ולארגונם והפעלתם של מוסדות הכפר.
במסגרת מערכת אזורית זו גם תוכננה והוקמה במרכזו של האזור – על כפריו החקלאיים והמרכזים הכפריים שבו – עיר אזורית (בחבל לכיש, למשל, היתה זו קריית גת). העיר האזורית נועדה להעניק שירותים המצריכים אוכלוסייה גדולה מזו הנסמכת על מרכז כפרי אחד, כמו, למשל, חינוך תיכון, שירותי בריאות מתמחים, שירותי מסחר, וכן מפעלים תעשייתיים לעיבוד התוצרת החקלאית. מיקומה של עיר-שדה כחלק מן המערכת האזורית אפשר גם יתר שילוב בין הכפר והעיר, וקליטת עודף האוכלוסייה החקלאית, שאין עבורה פרנסה בכפר – בשירותים ובמפעלים האזוריים שבעיר-השדה.
מבנה מרחבי חדש זה, אשר תחילתו היתה בחבל לכיש, יושם לאחר מכן באזורים הכפריים האחרים בישראל, ואף שימש מודל לפיתוח כפרי במספר מדינות מתפתחות שבהן שירתו מומחים ישראלים.
חקלאות עתירת-הון
במקביל להתארגנות המרחבית החדשה בישראל, חלו שינויים מעמיקים גם ביישובים הכפריים עצמם. תחילתם של השינויים במעבר ממשק מעורב, הכולל מספר רב של ענפים חקלאיים – למשק מתמחה, העומד על מספר מצומצם של ענפים, המאפשר לחקלאי התמחות גוברת והולכת. המשכם של השינויים, שאנו שרויים עדיין בעיצומם, הוא המעבר לחקלאות עתירת-הון, המנצלת את כל חידושי הטכנולוגיה, והמצריכה על כן פחות אמצעי-ייצור בסיסיים (קרקע ומים), ועם זה מספקת לבעליה הן תעסוקה והן הכנסה גבוהה.
כך, למשל, אנו עתה בעיצומם של שינויים המאפשרים למשפחה חקלאית להפיק ממשק ששטחו 10 דונמים (ובמקרים מסוימים רק 5-4 דונמים), גידולים חקלאיים בתנאים מבוקרים (בתי צמיחה) אשר ההכנסה מהם עולה על זו המופקת ממשק קונבנציונלי המשתרע על פני 50-30 דונם.
כפרי תעשייה
תמורה אחרת שהחלה להסתמן בשנים האחרונות, היא פיתוח ענפים לא-חקלאיים ביישובים הכפריים. תחילתה של מגמה זו היתה בקיבוצים, אשר כבר לפני שנים לא מעטות החלו מפתחים ענפי תעשייה, קיט ושירותים. ברם, במשק המשפחתי החלה המגמה רק לאחרונה.
תהליך זה יאפשר להקים יישובים כפריים גם באיזורים שבהם אין תנאים לפיתוח חקלאות אינטנסיבית, כמו, למשל, בהרי הגליל. כן עונה צורת התיישבות זו על ציפיותיהם וכישוריהם של רבים מן המועמדים להתיישבות, השואפים להקים קהילות כפריות, אך יחד עם זה לעסוק במקצועות טכנולוגיים שרכשו.
יישובים ראשונים מסוג זה, הידועים בשם כפרי תעשיה (כפ"תים) הוקמו בתקופה האחרונה בגליל באזורי תפן ושגב, באזור לטרון, בגוש עציון ובמקומות אחרים. פיתוח כפרי-תעשיה באזורים כפריים נוספים יתרום גם לפתרון הבעיה של בני הדור השני בהתיישבות, השואפים להמשיך להתגורר במסגרת הכפר, אך בשל הרוויה במוצרים חקלאיים והמחסור במשקים פנויים, אין ביכולתם להיקלט במשקי הוריהם.
פיתוח כפרי-תעשיה, או כפרים המספקים שירותים טכניים שונים או שירותי תיירות וקיט, יאפשר ניידות תעסוקתית, מבלי שהדבר יחייב גם ניידות פיסית; כלומר – מבלי שהדבר יחייב מעבר למגורים בעיר. בדרך זו מנסה ישראל לפתור בעיה שמתחבטות בה רוב המדינות הנמצאות בתהליך של פיתוח מואץ ותיעוש: דלדול האוכלוסייה באיזורים הכפריים בשל ייעול הייצור החקלאי, והצורך בפחות ופחות חקלאים לשם הבטחת הצרכים במזון ובמוצרי חקלאות אחרים.
עתיד ההתיישבות
הנה כי כן עברה ההתיישבות הכפרית בישראל כברת דרך ארוכה בשלושים השנים לקיום המדינה: משטחים ריקים ובלתי מיושבים, מגבולות פרוצים, ממחסור במוצרים חקלאיים ומחסור בחקלאים – אל ארץ מיושבת, גבולות המובטחים על-ידי שרשרת יישובים, רוויה במוצרי מזון, ויצוא חקלאי גובר והולך.
ברם, מלאכת ההתיישבות טרם הושלמה. עדיין טמונות אפשרויות חקלאיות נרחבות בלתי מנוצלות בחלקים שונים של הארץ. קיימת אפשרות להרחבה ניכרת של הייצור החקלאי לייצוא, על-ידי פיתוח התיישבות וחקלאות באזורים כמו הערבה, עמק-הירדן והבקעה, הנגב המערבי ואחרים.
אנו עומדים עתה בתחילתו של מפעל התיישבותי רחב-ידיים במערב הנגב, הקרוי בשם "המפעל הדרומי", המיועד להקמת כמה עשרות יישובים, ובטווחה ארוך של 15-10 שנים – אולי אף עד 100 יישובים חקלאיים, שיעסקו בגידולי יצוא כמו ירקות חורף, פרחי חורף וכיוצא באלה. מפעל התיישבותי אחר, הנמצא עתה בתחילתו, הוא יישובו של הגליל המרכזי, בעיקר על-ידי הקמתם של כפרי-תעשיה, אשר מספרם שם יגיע אף הוא בטווחה ארוך לכמה עשרות. מלבד זאת יימשך פיתוחה של ההתיישבות הכפרית באיזורים אחרים, שהם בעלי עדיפות לפיתוח בשל תנאיהם הטבעיים הנוחים או בשל היותם אזורים חיוניים מבחינה ביטחונית.
יחד עם ההרחבה הצפויה בהתיישבות הכפרית, תימשך גם התאמתו של היישוב הכפרי בישראל לתנאים החדשים. יש לצפות לכך שבעתיד יחולו במשק החקלאי בישראל תמורות נוספות, בכיוון של התמחות ופיתוח חקלאות "מבוקרת" – פיתוח ענפים חקלאיים בתנאים לא-טבעיים, כגון בתי-צמיחה לגידולים חקלאיים, פיתוח ענף העופות בתנאים של "אוויר מבוקר", וכיוצא באלה. כן יש לצפות לכך שחלק גדל והולך של תושבי הכפר בישראל יעסקו בתעסוקות לא-חקלאיות, שישולבו בעתיד במסגרת הכפרית, ואשר יבטיח בדרך זו את יציבותה.