תמורות בהעדפתן של צורות התיישבות עם קום המדינה: מבט היסטורי
מאת: יוסי בן-ארצי
מקור: המעבר מיישוב למדינה -1949: רציפות ותמורות
עורכת: ורדה פילובסקי
אוניברסיטת חיפה הפקולטה למדעי הרוח, מוסד הרצל לחקר הציונות, 1990
גיבוש צורות ההתיישבות עד הקמת המדינה
קיבוץ או מושב: הכרעות על ההתיישבות 1953-1949
מבוא
מסגרת הדיונים על תקופת המעבר מיישוב למדינה מאפשרת התייחסות לתקופה זו בשני רבדים היסטוריים: זה של התקופה עצמה – במסגרת הזמן שבו הוגדרה; וזה הפרספקטיבי – המאפשר בחינתן של החלטות אשר נעשו באותן שנים, אך עמדו במבחן רק במשך השנים שבאו אחריהן, עד ימינו אלה. לאמיתו של דבר, רק פרספקטיבה ארוכת טווח מאפשרת לבחון באור נכון את התקופה ההיא, ובמיוחד כאשר עוסקים בתהליכים ובתמורות בעלי עומק אידיאולוגי ומרחב גיאוגרפי גדולים. כזהו גם השינוי הדרמטי שחל באותן שנים בהעדפת צורות ההתיישבות ההמונית, אשר מבחינות רבות הייתה גולת הכותרת של תקופה זו.
"צורת התיישבות" (Type Settlement) במובנה הלא מרחבי (גיאוגרפי) היא הצורה שבה מתארגנת הקהילה הכפרית מבחינת רמת השיתוף והזיקה שבין חבריה. ניתן לומר, שבקצה האחד של קשת השותפויות נמצאת הצורה הפרטנית ביותר, היא החווה (משק משפחתי מבודד), ובקצה השני שלה נמצאת צורה קולקטיבית מלאה.
גיבוש צורות ההתיישבות עד הקמת המדינה
במרוצת השנים שבהן גיבשה ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל את דפוסי פעולתה נוסו ועוצבו מספר צורות התיישבות בעלות מאפיינים ארגוניים, חברתיים ואידיאולוגיים שונים.(1) ניתן לשרטט תהליך זה בכמה שלבים:
א. בשלב הראשון, בתקופת העלייה הראשונה ולאחריה, הוקמו כפרים מכונסים בעלי ארגון חברתי ומשקי על בסיס אישי- משפחתי, שכונו "מושבות". המושבה הייתה למעשה כפר במובנו הקלאסי של המושג, שהרי הבעלות על הקרקע, הייצור, השיווק, הצריכה, המימון וכיו"ב התבססו על הפרט. מידה מסוימת של שיתופיות אפיינה את המושבות בראשית דרכן, ובמשך תקופת חסותן תחת כנפי פקידות הברון; אך לא הייתה זו שיתופיות אידיאולוגית, כי אם נכפית מצורכי השעה. כאשר החלו המושבות לחתור לביסוס עצמאותן, בנו כלים שיתופיים וולונטריים, ולצרכים מוגדרים, כגון שיווק (היקבים, ה"שקד" וכד') והספקה.
בשלב זה נעשו גם מעט ניסיונות להקים חוות משפחתיות, כגון אלו של ראובן לרר בוואדי חנין ומשפחת פלמן בסומייל, אך כיוון התיישבותי זה לא התפתח בשל גורמים רבים שלא כאן המקום לפרטם.
ב. בתקופה שבה החלו המושבות לבסס את עצמאותן המשקית והניהולית החלו גם אנשי העלייה השנייה למלא תפקיד בתהליכי ההתיישבות, שכן חלק מהם חתר ל"כיבוש הקרקע" ולא הסתפק ב"כיבוש העבודה". בו בזמן החלה גם ההסתדרות הציונית לגבש דפוסי פעולה בארץ-ישראל, באמצעות המשרד הארצישראלי ובראשו ארתור רופין, ובעזרת הכלים שיצרה – הקרן הקיימת לישראל, חברת "הכשרת היישוב" ובנק אפ"ק.
שני הגורמים הללו – פועלי העלייה השנייה והמשרד הארצישראלי – דחו למעשה את המושבה כצורת התיישבות הראויה להשגת המטרה של התיישבות המונית של יהודים בארץ. הפועלים התאכזבו מאיכרי המושבות ומיחסם לעבודה העברית ולשאיפות הפועל, ואילו רופין התרשם לרעה מרוח הנכאים שמצא במושבות ומאי-הצלחתן המשקית. גם המשקע הכבד כלפי המושבות שהצטבר אצל הקרובים ליישוב הארץ, אשר ראשיתו כבר בשנות התשעים למאה הי"ט, תרם לדחייתה של המושבה בידי גורמים אלה. יתרה מזו, גם המושבות ואיכריהן לא נפנו באותו זמן לגבש מוסדות, ארגונים וגופים שיקדמו את מטרותיהם ויתחרו על משאביה ועתודותיה של ההסתדרות הציונית. המאבק הכלכלי שהן היו נתונות בו דרש את המשאבים החומריים וכוחות הנפש, ובמושבות לא נוצרה תודעה של מאבק אידיאולוגי על הנחלת צורת ההתיישבות שלהן.
במשך השנים 1914-1908 הופיעו צורות התיישבות חדשות, שנוסו בזו אחר זו על ידי גורמים שונים. בשנת 1908 הוקמו המושבות האחרונות בידי יק"א (כינרת ומצפה),ונוסדו מושב הפועלים וחוות ההכשרה. "מושב הפועלים" בא לענות על שאיפות פועלים ותיקים ובעלי משפחה להתיישב ליד מקומות עבודתם, ולהיות פועלי-יום בפרדסי האיכרים ובעלי משקי-עזר משל עצמם. לכך נוספו עקרונות חברתיים וערכיים שונים (קרקע לאומית, עבודה עצמית, עבודה עברית), אך לא נקבעו מסמרות שיחייבו את המתיישבים בכל מעשיהם. צורת-כלאיים זו, שנוסתה לראשונה בעין-גנים (1908) ואחר כך בנחלת-יהודה ובעין-חי, לא האריכה ימים ולא יכלה להפוך לצורה אופטימלית של התיישבות בקנה-מידה רחב.(2)
הלקחים שהופקו באו לידי ביטוי אפילו בשמה של צורת ההתיישבות: "מושב הפועלים" הדגיש את תלותו של המתיישב כפועל באיכרי המושבה הסמוכה. במקום זה החלו בשנים 1913-1912 להשתמש במונח "מושב עובדים"; לאמור, מתיישבים העובדים במשקיהם הם, במו ידיהם ותוך שימור העקרונות החברתיים והלאומיים של פועלי "העלייה השנייה". לכלל ניסוח מלא של תקנות לצורת התיישבות כזו הגיעו רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר אליעזר יפה פרסם את מאמרו "יסודם של מושבי עובדים".(3)
ובינתיים, עד פרוץ המלחמה, נוסו עוד צורות התיישבות. חוות ההכשרה לא נועדה אמנם ליהפך למכשיר התיישבותי מרכזי, אך נועד לה תפקיד חשוב: הכשרת הפועלים וההמונים הרוצים להתיישב והפיכתם לעובדי-אדמה מנוסים. רעיון זה, שרופין נטל למעשה מיק"א (חוות סג'רה), יושם בכינרת, ועל רקע המאבקים שהתחוללו בו נולדה צורת התיישבות נוספת – הקבוצה; אך דפוסים של ממש גיבשה הקבוצה, וכמוה הקיבוץ, רק בראשית שנות העשרים.(4)
צורת התיישבות נוספת שנוסתה באותן שנים היא הקואופרציה (מרחביה, בשנת 1911). הייתה זו צורת ההתיישבות ה"רשמית" שהוחלט עליה בקונגרס הציוני. היא נתגבשה על פי תפיסתו של פראנץ אופנהיימר, וראתה בקולקטיב שלב ראשון בדרך רב-שלבית ליישוב כפרי שבו האיכרים מקיימים רמת קואופרציה גבוהה בתחומי הייצור והשיווק. דעיכתה במהלך המלחמה לא אפשרה לבחון את רעיונותיו של אופנהיימר באופן מלא.(5)
לצורות התיישבות אלה אפשר להוסיף גם את חוות הנטיעה, דוגמת חולדה ובן-שמן, ואת האחוזה – כדרך התיישבותית שאמורה הייתה להביא בסופו של דבר ליישובים משפחתיים-פרטיים, דוגמת המושבה.
השלב ההיסטורי קצר הימים הזה (1914-1908) כלל איפוא שפע של רעיונות וצורות התיישבות. המשותף לכולם נבע מן המסקנה, כי המושבה איננה מתאימה לרעיונות ההתיישבות של המוסדות הלאומיים מחד גיסא, ולאופי העלייה העתידה לבוא ארצה מאידך גיסא.
בתום אותה תקופה כללה ההתיישבות היהודית הכפרית בארץ- ישראל כ- 52 נקודות-יישוב. ביניהן היו שלושים מושבות, שבע אחוזות (שרובן התפרקו או היו למושבות), שלושה מושבי-פועלים, קואופרציה אחת, קבוצה אחת, והיתר – חוות הכשרה, נטיעה וכד'.(6)
ג. השנים הראשונות שלאחר המלחמה היו תקופה של חיפושי-דרך ותהיות. במאבק העקרוני בין צורות ההתיישבות האפשריות אימץ "הלאום" את מעמד הפועלים כנושא הדגל; ואם כי לא פסל את ההתיישבות הפרטית, הרי שלמן 1921 ואילך לא הוקמה ולו מושבה אחת בידי הגופים הציוניים המיישבים. העקרונות של קרקע לאומית, עבודה עברית, עבודה עצמית ועזרה הדדית, בדרגות שונות, נתקבלו כתנאים מוחלטים לעידוד קבוצות התיישבות.
הקבוצה, ומ-1923 ואילך גם הקיבוץ, התגלו כמכשיר יעיל להשגת יעדים, כמו כיבוש קרקע והתיישבות באזורים קשים. ב- 1929 נמנו בארץ 26 קבוצות וקיבוצים, לעומת 14 מושבי-עובדים. בשנות השלושים, עם התגברות העלייה ממרכז-אירופה, נתפס המושב כצורה מתאימה יותר; ואכן, ב-1935 נמנו רק 43 קיבוצים לעומת 48 מושבים.(7) שנה לאחר מכן, ב-1936, עלו על הקרקע ראשוני המושבים השיתופיים. בצורת התיישבות זו מוזגו יתרונות המשק הקולקטיבי עם שאיפות התא המשפחתי, אך עד להקמת המדינה הוקמו לא יותר משישה יישובים בשיטה זו, שהחייתה למעשה את רעיונותיו של אופנהיימר.
המאבק בין צורות ההתיישבות העיקריות – המושב והקיבוץ – נמשך בשנות הארבעים ביתר שאת. אז התגבשו כבר בכל אחד מהם כלים כלכליים, חינוכיים וארגוניים מסועפים, והם נחלקו לזרמים פוליטיים ותנועתיים שונים. מאבק זה התבטא בכל חבל התיישבותי חדש בהקצאת משאבים ובהתגייסות לצורכי היישוב. עוד לפני מלחמת העולם השנייה, אך בעיקר לאחריה, נלווה להתיישבות הכפרית גם מימד ביטחוני משמעותי, ומבחינה זו נתגלה המשק הקולקטיבי כמתאים יותר לתנאים ששררו בארץ. בשנים אלה נשאו פרי גם המאמצים ארוכי הטווח שהשקיעה התנועה הקיבוצית בהשרת הנוער היהודי בגולה, ועל כן גדל מספרם שלה קבוצות והקיבוצים. עד 1947 נמנו בארץ 127 יישובים קיבוציים, 78 מושבי עובדים, שישה מושבים שיתופיים וחמישים מושבות ויישובים לא מוגדרים אחרים. תקופת המנדט, בניגוד לקודמתה, התאפיינה אם כן בשני תהליכים: עצירה כמעט מוחלטת בייסוד מושבות וצורות דומות להן של יישוב כפרי-פרטי, ודומיננטיות של יישובים בעלי צורת התיישבות קואופרטיבית בדרגותיה השונות. לעומת החיפוש והניסוי שאפיינו את העשור שבטרם מלחמתה עולם הראשונה התגבשו לאחריה דפוסים ברורים של העדפת הצורה השיתופית, תוך תחרות פנימית בין זו הקולקטיבית (קבוצה וקיבוץ) וזו הקואופרטיבית (מושב העובדים), כשבתווך מתגבשת צורת המושב השיתופי.
תוך כדי מלחמת העצמאות הוקמו עוד יישובים: עד מאי 48' עלו על הקרקע שבעה יישובים, ועד תום המלחמה נוספו עוד שמונים, מהם היו 44 (!) קיבוצים, 36 מושבים ושבעה מושבים שיתופיים.(8) את הקמתם של יישובים אלה ניתן לשייך גם לתקופה הנדונה, אך במידה רבה הם משקפים עדיין את התהליכים היישוביים של תקופת המנדט.
קורותיו של היישוב הכפרי היהודי עד להקמת המדינה היו איפוא תהליך מתמיד של חיפושי-דרך והתאמה של צורות ההתיישבות לא רק לתנאים הגיאוגרפיים וההיסטוריים, כי אם, ואולי בעיקר, להרכבה של האוכלוסייה המתיישבת ולאופייה החברתי והאידיאולוגי. מכאן נבעו השינויים בדומיננטיות של צורה זו או אחרת. כאשר הוקמה המדינה השתנתה באופן דרמטי גם המסגרת היישובית כולה: לא עוד גופים לאומיים, כי אם מדינה; לא עוד מאבק על קרקעות, כי עם בעלות על שטח עצום; ולא עוד תלות במתן אישורים להקמת יישובים, כי אם צורך דחוף בהתיישבות המונית וריבונות מוחלטת בתחום זה.
קיבוץ או מושב: הכרעות על ההתיישבות 1953-1949
שנות העלייה ההמונית, שבהן הגיעו לארץ 716,000 נפש בתוך שנתיים ומחצה, היו סוערות ועתירות בעיות מסוגים שונים. בצד הצרכים הביטחוניים, הכלכליים, המדיניים והחברתיים היה על המדינה שיצאה זה עתה ממלחמה שבה איבדה כאחוז אחד מאוכלוסייתה לקלוט את רבבות העולים, לשכנם, לספק להם עבודה וחינוך, ולשלבם בארץ ובקרב האוכלוסייה. התהליכים היו איפוא משולבים ובו-זמניים, ונעשו תחת לחץ של זמן ודרישות, אם כי לא בהעדר מוחלט של תכנון וחשיבה מוקדמת. בשנים אלה הייתה תנופה גדולה גם בהתיישבות הכפרית, שלשם ביצועה היה צורך לקבל הכרעות חשובות בתחומים אחדים, כגון מיקום גיאוגרפי, ביסוס כלכלי והיבט ביטחוני. מאחר שדובר באוכלוסיית מתיישבים פוטנציאלית שרובה המכריע לא עבר הכשרה רעיונית או מעשית בטרם עלותו ארצה, עמדו בפני מקבלי ההחלטות שתי שאלות מהותיות: האם אכן ניתן ליישב עולים? ואם כן – היכן, ובאיזו צורת התיישבות?
לגבי השאלה הראשונה נסתפק כאן בהערה קצרה, ואת עיקר הדברים נייחד להעדפה שנקבעה לגבי צורת ההתיישבות.
עוד בטרם הקמת המדינה, ומיד עם היוודע תוצאות ההצבעה על חלוקת הארץ, נתכנסה ה"ועדה לבעיות התיישבות והשקאה" של מפא"י לדון בתכנית התיישבות שתובא בפני מרכז המפלגה. (מתוך הנחה סמויה, שזו בעצם חופפת את המדינה העתידה…) הוועדה דנה בנושא בפגישות אחדות, ובסופו של דבר גובשה תכנית לשלוש השנים הבאות (1950-1948), המבוססת כולה על העלייה הצפויה למדינה היהודית. התכנית ייעדה כחמישית(!) מכלל העולים שיבואו בכל שנה משלוש השנים הללו להתיישבות כפרית, ובסך הכול צפתה כי 60,000 איש (24,000 בתי-אב, ובהם 16,000 מפרנסים) יתקיימו מחקלאות. הוועדה לא היססה איפוא לקבוע, שהעולים אכן מתאימים להתיישבות המונית כפרית. היא טעתה ביותר ממאה אחוזים לגבי מספר העולים שיגיעו ארצה; ומן הסתם ביססה את תחזיתה גם על כך, שחלק מן העולים העתידים לעסוק בחקלאות שייכים לתנועות נוער חלוציות, שכבר עברו הכנה כלשהי בגולה.(9)
עם הקמת המדינה, וכאשר זרם העולים האדיר טפח על פני המתכננים, נתפסו חלק מחברי הוועדה – ובהם קברניטי התיישבות כמו יוסף וייץ, שמואל דיין, לוי אשכול, פנחס ספיר, אברהם הרצפלד, שמחה בלאס ואחרים – לחששות בדבר התאמתם של העולים להתיישבות כפרית. אלה התבססו בעיקר על המבנה הדמוגרפי של העולים, שכלל משפחות גדולות, ועל "אי ההתאמה" הרעיונית לנושא הקואופרציה, שעליו הושתתה תכנית ההתיישבות.
במועצה החקלאית המ"ח, בינואר 1949, נאמר בין היתר: "עלינו לראות את הדברים באור נכון… הם (העולים) לא באו מתנועות חלוציות וגילם אינו מתאים לכל סוג של התיישבות. עלינו ללכת לנגב ולגבולות – אין איש (!) חושב שבעזרת העולים הללו אפשר יהיה למלא את התפקידים…".(10)
מי שהגן בסופו של דבר בלהט על העולים היה לוי אשכול, אשר כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית היה אמון על ביצוע החלק הכפרי של תכניות פיזור האוכלוסין ויישוב הארץ.
לטענתו, גם למייסדי דגניה לא היה מושג בעבודה-אדמה כאשר לקחו על עצמם את האחריות למשק. למעשה, אשכול היה זה שהכריע בדבר הפניית עולים להתיישבות. הוא קרא מהר יותר מאחרים את המצב שהתהווה: מחד גיסא עמדו לרשותו אדמות למכביר, ומאידך גיסא הלכו ונוצרו מעברות ומחנות שהתמלאו בכוח-עבודה צעיר, העובר משברים חברתיים ואישיים, כשמעל לכול מרחפת שאלת אספקת המזון לארץ. את כל הקצוות הללו, כך טען, יש לחבר על ידי הפניית עולים להתיישבות חקלאית, ומוטב מוקדם ככל האפשר: "עלינו לצאת ביד רמה למערכה ולמאבק למען עשות מהעולה החדש כפי שהוא – בונה כפר יהודי עובד…".(11)
ואכן, שלוש שנים לאחר שהוחלט כי אמנם ניתן וצריך ליישב עולים חדשים, היו כבר 108,418 נפש מהם (15 אחוזים מכלל העולים בשנים 1952-1949) ביישובים כפריים, ומחציתם ביישובים חדשים לגמרי, רובם מושבים וחלקם כפרי-עבודה.
העימות החשוב יותר מבחינת העדפתה של צורת התיישבות מסוימת התקיים סביב השאלה, איזו מהן תתאים לעלייה ההמונית ולצורכי המדינה גם יחד – קיבוץ או מושב. עימות כזה, בין תנועת המושבים ובין התנועה הקיבוצית, היה קיים באופן גלוי כבר בשנות השלושים.
אחרי שנסתיים המאבק העיקרי בין ההתיישבות העובדת ובין זו הפרטית (קרי: המושבות), התפתח בתוך זו הראשונה, שידה הייתה על העליונה, מאבק בין המצדדים בהתיישבות משפחתית-קואופרטיבית לבין אלה שדגלו בקולקטיביזם לגווניו השונים. כך, למשל, ב-1936 סער הוויכוח על ה"תור" להתיישבות. במועצה הל"ג של ההסתדרות סיפר יעקב אורי על קיפוח הארגונים (כפי שנקראו אז גרעיני המושבים). הוא תיאר כיצד נקבע, ששנת המתנה אחת לקבלת נקודת-התיישבות שווה שנת-ותק אחת לגבי "ארגון מושבי", אבל שתי שנות-ותק ל"גרעין קיבוצי"; וכך צובר הקיבוץ ותק בקצב כפול מן המושב.(12)
באופן דומה התלקח הסכסוך בדבר ההתיישבות בעמק הירדן, במפעל היוקרתי של ההתיישבות על שם ארלוזורוב. קבוצת מסדה (גורדוניה), קיבוץ של "השומר הצעיר" וארגון "אפרים" של המושבים היו מועמדים לקבלת משבצת-קרקע במקום. ארגון "אפרים" היה הוותיק יותר, אך נדחה משום תביעת הקיבוצים ל"רציפות טריטוריאלית". תפיסתם נתקבלה במקרה זה, אך כשתבעו המושבים רציפות דומה בעמק יזרעאל המערבי, בגוש נהלל, נדחו חברי ארגון "ויתקין" לטובת קיבוץ גבת, כי בשעתו נקבע שלא תהיה רציפות כזו…
אירועים מסוג זה חזרו ונשנו, לעתים בדרך של מאבק ציבורי ולעתים בתוך ה"משפחה" או המפלגה, והם יצרו בקרב תנועת המושבים תחושה מתמדת של קיפח ונחיתות. תחושה זו התבססה גם על העובדות והנתונים הכמותיים של היישובים לסוגיהם, ועל הכוח שצברו הקיבוצים בהסתדרות, במפלגה ובמועצה החקלאית.
לפיכך, משנוצרה ההזדמנות החד-פעמית לעצב מחדש את מוקדי הכוח, ניצבו שתי התנועות בעמדות שונות: הקיבוצים סברו, שחלק הארי של העולים יופנה אליהם, אם בדרך של קליטת הכשרות ואם על ידי בחירה של העולים עצמם. המושבים לעומת זאת הבינו, כי הם עומדים לפני שעתם הגדולה – אם ימהרו וייטלו יזמה וישכנעו הן את העולים והן את המוסדות, כי המושב הוא צורת ההתיישבות המתאימה ביותר לצורכי המדינה ולצורכיהם האישיים. וכך עמדו הקיבוצים והמתינו לעולים, בעוד שבני המושבים פעלו בקרב העולים וגייסו את כוחותיהם לסייע להם בהקמת מושבים. מסתבר שהקיבוצים המתינו לשווא. אמנם מרבית העתודה החלוצית שהכשירו והכינו הושמדה בשואה, אבל לכך נוספה גם הפאסיביות באותה עת.
בדיוני "הקיבוץ המאוחד" קבלו על כך, ש"העולים לא באים לקיבוצים", ונדהמו לנוכח העובדה, שבשנה הראשונה (יולי 1948 – יולי 1949) הגיעו לקיבוצים 1824 איש מתוך 200,000 עולים.(13)
בדיונים הללו הובעו שתי עמדות עקרוניות: האחת, שיש להסתפק באלו הבוחרים מרצונם הקיבוץ, ובהכשרות הנוער שיגיעו מחוץ- לארץ ומן הנח"ל; השנייה גרסה, כי "יש לשנות את אופי יישובינו, להפכם מיישובים סגורים ליישובים קולטים משפחות עם ילדים".(14)
בעקבות כך פותחה אמנם שיטה של "חבורות עולים": צעירים גויסו במעברות ובמחנות, וחלק מהם אכן הצטרף לקיבוצים קיימים.
ואולם, הקיבוץ כצורת התיישבות לא הועדף בידי העולים מרצונם הם, והפנייתם באורח מכאני ושרירותי לא הייתה מעשית, כמובן.
הקשיים הפנימיים של הקיבוצים, הצורך בהתגייסות פנימית לשיקום מפגעי המלחמה, אבדן העתודה האנושית בשואה, ועצם הרעיון הקיבוצי המצריך וולונטריות ובחירה מרצון – כל אלה מנעו מן הקיבוץ להפוך לצורת התיישבות המונית. הרעיון נשאר נחלתם של חברי תנועות נוער מן הארץ ומחוצה לה, אך לא פשט בקרב מאות-אלפי העולים. הקיבוץ נקלע איפוא לצומת היסטורי, שבו לא יכלו עוד יוקרתו וכוחו הפוליטי לעמוד לו בשמירת העמדות שהשיג והכוח שצבר בטרם הקמת המדינה.
לעומת זאת, תנועת המושבים השכילה לנצל את המצב הזה לטובתה. כבר בכינוס הראשון של אנשי המחנות שנערך ברמלה בהשתתפות בן-גוריון, אשכול ושפרינצק, עברו אנשי המושבים בקרב העולים והמריצו אותם לארגן גרעיני התיישבות מושביים. התנועה כולה התגייסה למעשה, כפי שהקיבוצים נהגו לעשות, והעמידה מאות מורים, מדריכים חקלאיים, מדריכים חברתיים ומלווים. להתגייסות זו הייתה השפעה רבה בקרב העולים, במושבים החדשים ובעיקר בקרב המוסדות המיישבים, שסברו גם הם כי מושב העובדים הוא צורת ההתיישבות המתאימה ביותר לעלייה החדשה.(15)
אך לא רק להתגייסות המושבי ולפעולות השכנוע שנקטו היה תפקיד בגיבוש מדיניות זו. תרמו גם שיקולים והנחות מוסוות, שגבלו במישור הפוליטי והאידיאולוגי. מבחינה רעיונית שררה זה שנות דור ההנחה, כי המושבה ככפר פרטי אינה ראויה או מתאימה להיות צורת התיישבות המונית, וודאי לא ליישוב המוני העולים. אולם גם הקיבוץ נפסל לצורך זה, וזאת מתוך ההנחה שאין להפנות אל הקיבוץ; שהרי הליכה לקיבוץ אינה עניין של הפניה. אל הקיבוץ הולכים מתוך הכרה רעיונית ומוטיבציה ראשונית המבוססת על ערכים שיתופיים. העולים, כך סברו, יתקשו להסתגל לרעיון הקיבוצי, לקולקטיב המוחלט, לאחריות הקהילה, לשיבת המבנה המשפחתי, בדיוק כשם שלא יוכלו לעמוד במעמסה של הקמת כפר פרטי, על אחריותם האישית. העדפת המושב נשענה איפוא קודם על המחשבה, שצריך לבחור בין צורות התיישבות קיימות, ולא לנסות ולגבש צורות חדשות. מבין הצורות הקיימות נבחר המושב משום שהוא נראה מתאים: לא הייתה בו הדרישה הבלתי מתפשרת של הקולקטיב לשיתופיות נוסח הקיבוץ, ולא היה צורך לסטות מההתנגדות המובנית כל כך ליישוב נוסח כפר פרטי (מושבה).(16)
להחלטה זו לא קדם שלב כלשהו של מחקר או שיקולים מעמיקים, האומנם מתאים המושב לצרכים הלאומיים ולאלו של העולים; היא נפלה, כמו החלטות רבות אחרות בעת המעבר מיישוב למדינה, תחת הלחץ הכבד של העלייה ההמונית, וללא חשיבה ותכנון מחדש.
נראה, שגם גורמים פוליטיים תרמו להעדפת המושב. המושבה נפסלה מבחינה פוליטית כבר שנים רבות קודם לכן, הן בגלל משקעי העבר של המאבק בין הפועלים ובין האיכרים, והן בגלל הדימוי שנוצר לאיכרים כתומכי ה"ימין" וכאויבי תנועת העבודה. בצד השני, היחסים בין הקיבוצים לבין בן-גוריון ומפלגת השלטון היו אז בשפל. "חבר הקבוצות" ו"איחוד הקיבוצים", שלימים התמזגו, והיו נאמנים לו ולמפא"י, היו מיעוט לעומת קיבוצי "הקיבוץ המאוחד" ו"השומר הצעיר", שהיוו עם קום המדינה אופוזיציה עיקרית לבן- גוריון, הן מבחינה פוליטית והן מבחניה ביטחונית. ואמנם הללו ניגחו את הממשלה על כל כישלון ועל כל עזיבה של מושב או החלפת תושביו, בראותם בכך הוכחה למדיניות התיישבותית מעוותת מבחינה אידיאולוגית.(17) בן-גוריון גם הוא לא חסך את שבט לשונו מאותם קיבוצים: "מה עשו בשביל עלייה? בשביל עלייה שלביתם – כן, משקם – כן, קיבוצם – כן. אבל מה בשביל שלוש-מאות אלף יהודים? אני בוש ונכלם… עוד לא היה ככשלון הזה!"(18)
עם תום הסערה, ומתוך הלחצים האדירים מכל כיוון, התבררה התמורה הגדולה: בשנים 1955-1949 הוקמו 179 מושבי-עולים, ועוד 35 מושבים הוקמו בידי בני מושבים וגרעיני חיילים משוחררים. הדבר הטה באופן מכריע את הכף לטובת המושב כצורת התיישבות מועדפת: 214 מושבים נוספו למפת ההתיישבות, לעומת 94 קיבוצים ו-16 מושבים שיתופיים, ואף לא מושבה או כפר פרטי אחד.(19) גם התפרוסת הגיאוגרפית של צורות ההתיישבות השונות עברה שינוי: הקיבוץ שוב לא נשא לבדו בעול הספר והחדירה לחבלי-ארץ חדשים.
באזורים שהוגדרו כ"אזורי ספר א" נמנו בשנת 1955 64 קיבוצים לעומת 97 מושבים, מהם 83 מושבי-עולים.
בסיכומו של דבר, בשנות המעבר מיישוב למדינה התחוללה תמורה גדולה בתפיסה התיישבותית ובהתאמת צורת ההתיישבות הן לאוכלוסייה והן לצורכי המדינה. הקיבוץ נדחק בשל גורמים אובייקטיביים וסובייקטיביים כבדי משקל, ואת מקומו תפס מושב העובדים, שעקרונות המבנה האידיאולוגי שלו נראו כמתאימים ביותר לאופייה של העלייה ההמונית, למבנה הדמוגרפי שלה, לרקע האידיאולוגי (או חוסר האידיאולוגיה) שלה ולצורכי מדיניות פיזור האוכלוסין והרחבת הרשת הכפרית הישראלית. תנועת המושבים הפכה לגורם הגודל והמרכזי בהתיישבות, אם כי לא במהרה תרגמה את כוחה זה גם להשפעה כלכלית ופוליטית.
באותם ימים הבינו רק מעטים מקברניטיה, כי ניצחונם היה מבחינה אידיאולוגית "ניצחון פירוס", כי במו ידיהם הם טמנו את זרעי התמורות המאיימות כיום, ארבעים שנה מאוחר יותר, על עצם קיומו של המושב כצורת התיישבות בעלת אידיאולוגיה מוגדרת. חוסר הכנתם של העולים לעצם רעיונות המושב נתן את אותותיו זמן קצר לאחר מכן.
פרספקטיבה וכיוונים לעתיד
מבלי להיכנס לעומקם של התהליכים הפנימיים והחיצוניים אשר עברו על ההתיישבות ועל המושבים בכלל זה אפשר לקבוע, כי מבחינה אידיאולוגית פעלה ההיסטוריה כ"בומרנג" לגבי המושבים.
במרוצת השנים התברר כי לא די היה בהתגייסות (המופתית) של בני המושבים לעזרת מושבי-העולים, ולא די היה בהפיכת המושב לצורת ההתיישבות הדומיננטית מבחינה כמותית וכוחנית. את אי ההכנה ואי ההכשרה לעצם רעיונות המושב קצרו כבר זמן קצר לאחר מכן.
שליחים כתבו כי: בדרך כלל עוד רחוק הכפר החדש מדמותו של המושב בתור ציבור מאורגן. טרם יצרנו בהתיישבות החדשה אף מושב אחד שיהיה מאורגן מבחינה חברתית ומשקית למופת. להיפך, התהליכים הנוכחיים הולכים בכיוון הפוך. בין המתיישבים שוררת המגמה לחפש בעצמם את דרכם הן בייצור והן בשיווק תוצרתם.(20)
דיווחים מסוג זה לא נפלו אז על אוזניים קשובות. שרר ביטחון כי הקואופרציה הכפויה – מינימלית ככל שתהיה – היא הדרך המתאימה ביותר עלולים, והיא שתבטיח את הצלחת ההתיישבות.
כעבור שנים ספורות כבר התבררה המגמה באופן נחרץ: רוב מכריע בקרב מושבי-העולים זנח בהדרגה את עקרונות המושב, וגם בחלק גדול מן המושבים הוותיקים ננטשו עקרונות כמו עבודה עברית ועבודה עצמית. אולם הם שמרו לפחות על עקרונות כמו שליטה ושוויון בקרקע ובמים, חקלאות (או מספר חקלאים) כאלמנט מרכזי במושב, עזרה וערובת הדדית, ישווק משותף וכיו"ב. לעומת זאת, במושבי-עולים משקים ננטשו או הוחכרו. גדל מספר המתפרנסים מעבודה מחוץ למושב, פחת מספר החקלאים, התחוללו מאבקי-כוח בין משפחות. הוחכרו גידולים לערבים, השיווק היה פרטי ברובו, והעזרה ההדדית לא יושמה כלל ועיקר. רק ההנאה מן השליטה במים ובקרקע והאפשרויות לצריכה מוגברת על יסוד הערבות ההדדית נותרו נחלת הכלל.
הסחף בעקרונות המושב יצר כבר בשנות השבעים והשמונים תמונה ברורה, ודיכוטומיה מובהקת הסתמנה בין המושב הוותיק (עד 1948) ובין החדש.(21) התברר שוב, כי הכרה אידיאולוגית אי אפשר לכפות. במציאות נוצר מצב מסוכן: מחד גיסא קיומן של אגודה שיתופית ואחריות הדדית, ומאידך גיסא התפרקות מכל המשמעויות המעשיות של קיום עקרונות המושב. צורת ההתיישבות נשארה כמסגרת חיצונית ריקה מתוכן, רק משום שמבחינה חוקית לא היה אפשר לפרקה ולשנותה. היום מנסים לשנות מצב זה באמצעות "הסדר המושבים", שישחרר את המושבים מן המחויבויות השיתופיות שלהם. המושב ייהפך למעשה למושבה, שגם בה היסוד השיתופי היה וולונטרי, ולא כפוי.
הגלגל ההיסטורי השלים אם כן סיבוב שלם. במלאות מאה שנים לראשית ההתיישבות שבה צורת ההתיישבות החלוצית, זו שנפסלה בהמשך מטעמים רבים, חלקם מוצדקים לחלוטין, להיות צורת ההתיישבות הדומיננטית. אמנם לא תהיינה אלה אותן מושבות, המבוססות על בעלות פרטית מוחלטת על כלל גורמי הייצור, אך יהיה זה וריאנט מיוחד שבין המושבה ובין מושב העובדים. המושב עצמו לא ייעלם, משום שרוב המושבים הוותיקים ידבקו מן הסתם ברעיונות שירשו מהוריהם, אך הוא ישוב למסגרת הגודל הטבעית שלו. הדמות החדשה של הכפר תתבסס על קהילה מעורבת של מעט חקלאים, מאוגדים באופן שיתופי לצורכי הקרקע, המים ומכסות הייצור, ושל לא-חקלאים, שהאינטרסים שלהם יהיו שונים במידה רבה. אופיו של יישוב כזה יהיה קרוב יותר לזה של המושבה – במגבלות הבעלות על האדמה – מאשר למושב העובדים. בפרפרזה ניתן לומר, כי "המושבה מתה אך חיה במושב"…
וכאן, כמו בנושאים רבים אחרים שהועלו בכנס זה, נשאלת השאלה הבלתי נמנעת, שהיא גם בבחינת "חכמה שלאחר מעשה", האם לא ניתן היה למנוע את מכאוביו של התהליך הזה, לו הקדימה חשיבה היסטורית, אידיאולוגית וסוציולוגית את קצב העשייה. שמא היו כאבי ההווה נחסכים בזכותה. אך כמו בנושאים אחרים גם כאן נשארת שאלה זו במסגרת ה"אילו", שכן לעושים במלאכה ולנתונים לסטיכיה הפוליטית והכלכלית דאז לא היו הכלים ולא הייתה הפרספקטיבה העומדת לרשותנו כיום.