ההתפתחות הכלכלית של ישראל – מבוא
מאת: נדב הלוי / רות קלינוב-מלול
תרגם מאנגלית: יעקב קופ
הוצאת אקדמון, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשכ"ט 1968
מ-1952-1952: המדיניות הכלכלית החדשה
מ-1964-1960: תעסוקה מלאה והמדיניות-הכלכלית-החדשה השנייה
מ-1965 עד מאי 1967: מדיניות המיתון
מבוא
מחקר על התפתחותה של ארץ עשוי, לעתים קרובות, לכלול פרטים כה רבים עד שהתמונה הכללית מתערפלת. מטרתו של פרק המבוא היא, לכן, להתוות בפני הקורא תמונה כללית; תחילה תתואר התקופה הנסקרת כולה (1967-1948), ולאחר מכן יתוארו תקופות המשנה.
שלושת קווי האופי הבולטים במשק מאז קום המדינה הם: העלייה שהביאה לשיעור גבוה מאד של גידול האוכלוסייה; יבוא הון רב; וגידול מהיר בתוצר הכולל ובתוצר לנפש. התפתחות המשק היהודי בתקופת המנדט היתה בלעת תכונות דומות מאד, אולם יש הבדל הן בסדרי הגודל והן בדרך בה טופל בבעיות.
עלייה חופשית היתה מטרה פוליטית של היישוב היהודי בעת המנדט, ואף שהיא לא הושגה, היה שיעור העלייה – ביחס לאוכלוסייה היהודית הקיימת – גבוה מאד, והוא גרם לגידול אוכלוסייה שאין דומה לו במאה העשרים. עם קום המדינה הובטחה העלייה החופשית באופן חוקי על-ידי מדינת ישראל, ובעקבות זאת נפתחה הארץ בפני גל עצום של עולים שנמשך עד 1951; לאחר מכן התמיד זרם העלייה, אם כי בקצב מואט. כתוצאה מכך גדלה האוכלוסייה בשיעור גבוה מאשר בארצות אחרות.
האתגר הכלכלי העיקרי בנסיבות אלה היה לקיים, או אף להגדיל, את ההכנסה לנפש, כלומר – לצייד את האוכלוסייה בכמויות גדלות והולכות של הון ובהשכלה וידע הדרושים לשם ניצול ההון. ההבדל לעומת תקופת המנדט בנושא זה הוא במקור לרכישת ההשכלה ולהצבר ההון. בתקופת המנדט היוו העולים עצמם מקור חשוב לשני הגורמים גם יחד: רובו של ההון (לפחות מראשית שנות השלושים) הובא על-ידי עולים, ובארצות מוצאם רכשו העולים רמת השכלה גבוהה למדי. רוב העולים לאחר 1948, לעומת זאת, היו חסרי-אמצעים ורמת השכלתם ומיומנותם היתה, בדרך כלל, נמוכה בהרבה מזו של התושבים שהיו בארץ.
בהיעדר יבוא הון על-ידי העולים היה הצבר ההון לאחר 1948 עשוי להתהוות אם כתוצאה מחסכון מקומי רב ואם באמצעות יבוא הון שלא על-ידי עולים. הדרך השנייה היא שנבחרה למעשה, והממשלה ומוסדות ציבור הגבירו את שאיבת המלוות והמענקים מחוץ-לארץ (גיוס הון מסוג זה נעשה גם בתקופת המנדט, אולם הוא הסתכם בשיעור קטן בהרבה לעומת כלל יבוא ההון). כתוצאה מכך השיג הסקטור הציבורי פיקוח על חלק גדול מאד ממקורות ההשקעה ולכן גם על הפעילות הכלכלית בכללה.
זוהי אחת הסיבות להתערבות מרחיקת הלכת שלה סקטור הציבורי בפעילות הכלכלית. יש להוסיף על כך את המסורת הסוציאליסטית שהתפתחה בארץ בתקופת המנדט, את שלטונה של מפלגה סוציאליסטית בישראל, ואת כוחה המשקי הניכר של ההסתדרות; התוצאה היא משק מעורב אשר בו נטלו על עצמם הסקטור הציבורי וההסתדרות – אם מחמת הצורך ואם מסיבות אידיאולוגיות – תפקידים רבים במשק. בשנים האחרונות גדל חלקו של יבוא ההון הפרטי, על-ידי השקעות פרטיות ופיצויים אישיים מגרמניה, ולכן חל שינוי בדרגת ההתערבות ובצורותיה.
תולדה אחרת שליבוא ההון היא הגרעון הגדול בחשבון השוטף של מאזן התשלומים, המשפיע על הקצאת המקורות ועל מבנה התוצר.
שתיים מהשפעותיו העיקריות הן השיעור הגבוה של ההשקעות וחלקם הרב של השירותים בתוצר הלאומי הגולמי. תוצאה שלישית, ברורה יותר, היא גידול החוב החיצוני והצורך הנובע מכך להקדיש ליצוא חלק גדל מהמקורות.
נחזור עתה לשינויים באוכלוסייה. עצם העובדה שהאוכלוסייה גדלה, לא זו בלבד שחייבה יבוא הון, אלא הביאה גם לשינויים כלכליים וחברתיים מרחיקי לכת. העולים שבאו לאחר קום המדינה היו, כאמור, בעלי השכלה ומיומנות נמוכה מזו של האוכלוסייה הוותיקה. כתוצאה מכך החל מתרחב אי-השוויון בחלוקת ההכנסה והרכוש ובמקביל לכך גם הפער החברתי.
קליטתה המלאה של העלייה היתה לכן לבעיה ראשונה במעלה. משמעותה הכלכלית של הבעיה היה הצורך בהשקעות בקנה-מידה גדול, לא רק בשיכון וביצירת מקורות תעסוקה אלא גם בבריאות, חינוך והכשרה מקצועית. בעיית הקליטה המלאה של העלייה – הרחוקה מלהיפתר – היא אולי האתגר העיקרי הניצב בפני מדינת ישראל.
המאפיין השלישי שנזכר לעיל הוא הגידול המהיר בתוצר הכולל ובתוצר לנפש. למרות השינויים בהרכב האוכלוסייה וכוחה עבודה הצליחה ישראל להגדיל את התוצר לנפש בשיעור שנתי ממוצע של 5 אחוזים. חלק ניכר מגידול זה נבע, אמנם, משיעור ההשקעה הגבוה, אך השיפור ביעילות הייצור תרם אף הוא רבות. הגידול במקורות ובהכנסה, והירידה באבטלה שנלוותה לכך עד 1964, הם לדעתנו הישגיו החשובים ביותר של המשק. השמירה על הישגים אלה, תוך כדי הקטנת התלות ביבוא ההון, נשארת בגדר אתגר רציני.
בספר זה נעשה ניסיון לעקוב באופן שיטתי אחר ההתפתחויות הנזכרות.
חלקו הראשון הוא מבוא הכולל סיכום ההתפתחויות החשובות בתקופת המנדט ותיאור המבנה המוסדי של המשק.
בחלק השני מתוארים בפרקים ד-ה השינויים באוכלוסייה ובכוח העבודה; פרק ו סוקר את הגידול בתוצר הלאומי, את מבנהו ואת התחלקותו, פרק ז עוסק בהון ובפריון; ופרק ח דן במאזן התשלומים ובמיוחד ביבוא ההון.
החלק השלישי דן בשלושה אספקטים של המדיניות הכלכלית של הסקטור הציבורי וההסתדרות: מדיניות פיסקלית; מדיניות מטבע-חוץ; מדיניות מונטרית ומדיניות שכר. מאחר שהפרקים בנויים לפי נושאים, ולא לפי תקופות, מוגש כאן סיכום של תקופות-המשנה.
1951-1948: תקופת הצנע
מאפיינה הדומיננטי של התקופה הוא העלייה ההמונית. שהכפילה את האוכלוסייה. הצרכים החשובים באותה עת היו הספקת מזון, לבוש וקורת גג לרבבות העולים החדשים, מציאת תעסוקה הן לעולים והן לחיילים שהשתחררו, וארגון המבנה הכלכלי – כולל יצירת שירותים ציבוריים, שיטת מטבע-חוץ עצמאית, ומערכת מונטרית ופיסקלית. רוב העולים שהגיעו היו חסרי אמצעים, ולכן נפל הנטל של קליטת העלייה על שכם הסקטור הציבורי. שני אמצעי מדיניות עיקריים מאפיינים את התקופה. האחד היה תכנית הצנע – שכללה פיקוח מחירים חמור וקיצוב של מזון ושל צרכים הכרחיים אחרים, וכן של חומרי-גלם ומטבע-חוץ – אשר נועדה להבטיח לכל האוכלוסייה תקני צריכה מינימליים. האמצעי השני היה השקעה ציבורית נרחבת, שממונה בדרך אינפלציונית. לא זו בלבד שהשתמשו בהנפקת המטבע כבמכשיר פיסקלי, אלא אף לא היתה מדיניות מונטרית יעילה להגבלת האשראי לציבור.
שני התחומים הראשיים שבהם היתה השקעה ציבורית ישירה הם התיישבות חקלאית ושיכון. מכמה סיבות נחשבה ההתיישבות החקלאית כדרך אידיאלית לקליטת עולים: ראשית, נוצר שפע פתאומי של אדמות חקלאיות, אשר עובדו לפני כן על-ידי ערבים שעזבו אתה ארץ בעת המלחמה; שנית, היה צורך מיידי בהרחבת הייצור החקלאי; שלישית, ההתיישבות החקלאית שירתה את המטרה של פיזור האוכלוסייה, בדרך שיצרה קשר הדוק בין המתיישבים ואדמתם; ורביעית, הורגש כי רצוי, מטעמים אידיאולוגיים וכלכליים, להגדיל את חלקה שלה אוכלוסייה החקלאית (1).
פעולות השיכון היו צריכות לענות על צורך מיידי נוסף – ההכרח לספק קורת גג זמנית מכל סוג שהוא (בנוסף לכ-50 אלף דירות נטושות מאיכויות שונות). באותו זמן אפשר היה להתחשב מעט מאד באפשרות להיעזר בשיכון כאמצעי לפיזור האוכלוסייה, ולכן רובם של שיכוני העולם הלא-חקלאיים התרכז בערים הקיימות ובסביבתן.
מטרותיה הבסיסיות של המדיניות הכלכלית הושגו במידה רבה: ברובה של התקופה אופשרו לכל האוכלוסייה תקני הצריכה המינימליים, לאיש לא חסרה קורת גג מסוג כלשהו, בשום תקופה אחרת לא הוקדש להשקעה חלק כה גדול מהמקורות, והתוצר גדל במהירות בעוד שמידת האבטלה קטנה. מספר היישובים החקלאיים הוכפל (אף כי כמה מהם, שמיקומם נקבע – על-פי שיקולי ביטחון – במקומות כמו פרוזדור ירושלים, לא הגיעו ליציבות כלכלית), ותפוקת המזון גדלה במהירות רבה.
כמה מהבעיות הראשיות לא נפתרו: שיעור האבטלה היה עדיין גבוה מאד, כחמישית מהאוכלוסייה התגוררה בדירות ארעי בלתי מתאימות, ורזרבות מטבע חוץ היו קטנות מאד. הדבר משקף, ללא ספק, את מימדיהן הגדולים שלה בעיות שהתעוררו. בנוסף לזה נוצרו כמה בעיות עקב המדיניות הכלכלית עצמה. התכנון והאדמיניסטרציה היו באיכות לקויה, ופעולותיהם לא היו תחליף נאות להקצאת מקורות הנעשית על-ידי מנגנון השוק. בידי הציבור היו יתרות כספיות ניכרות שנוצרו על-ידי מימון הממשלה האינפלציוני; עד 1951 הגיע המצב לידי כך, שהצטברות היתרות בידי הציבור ואי-ההשלמה עם הצנע חברו יחדיו כדי להפוך את השוק השחור לתופעה כללית, לעומת 1949 שבה היה השוק השחור בבחינת יוצא דופן.
לסיכום: תקופה זו מגלמת צירוף של הבעיות הרציניות ביותר ומידה רבה ביותר של התערבות ממשלתית בחיי המשק. איננו סבורים שניתן היה לענות על דרישות כה בלתי-רגילות שהופנו כלפי המשק מבלי להיזקק לפיקוח מקיף, אולם אף התערבות רבת היקף לא היה די בה כדי להתמודד עם הבעיה העצומה שהוצבה על-ידי העלייה ההמונית. נעשו בוודאי משגים רבים, אך אם נזכיר את מצבו של הארגון האדמיניסטרטיבי באותה עת ואת מימדי הבעיות – נמצא שלא את כל המשגים ניתן היה למנוע. תוצאתם הנלווית של העיוותים שנוצרו בהקצאת המקורות ושל התמוטטותה המוחלטת של השיטה לקראת סוף התקופה, היתה כפי שפטינקין מציין זאת: "ששום ממשלה מאוחרת יותר לא שקלה ברצינות אפשרות של חזרה למערכת מקיפה של פיקוח- מחירים וקיצוב, כאמצעי עיקרי לטיפול בלחצים אינפלציוניים" (2), אך נכון גם שבעיות כמו אלו לא נתעוררו עוד מאז.
1953-1952: המדיניות הכלכלית החדשה
בהתקרב שנת 1951 לסיומה נשארו, כאמור, בעיות משני סוגים.
האחד כלל אתה בעיות שלא נפתרו בתקופה הקודמת: אבטלה חמורה; חלק גדול של האוכלוסייה שהתגורר בדירות-ארעי; ומחסור במטבע-חוץ – למרות ההצלחה בפיתוח מקורות עזרה חדשים כגון מענקי ממשלת ארצות-הברית ואיגרות מלווה הפיתוח.
בסוג השני כלולות בעיות שנתעוררו עקב המדיניות הכלכלית של התקופה הקודמת: לחצים אינפלציוניים עזים ומבנה מחירים מעוות ביותר.
שני שינויים עיקריים הונהגו במדיניות: הראשון ידוע כ"המדיניות הכלכלית החדשה" – הפסקת מימון הממשלה האינפלציוני, ניסיונות להגביל את האשראי לציבור, ופיחות המטבע. כמה מפיקוחי המחירים בוטלו ואחרים נעשו מתונים בהרבה. כתוצאה מכך חלה עלייה תלולה ברמת המחירים המקומיים, שהמעיטה את ערך הכסף ושינתה את היחס בין מחירים מקומיים ומחירי-חוץ. השינוי השני במדיניות, שממנו מתעלמים לעתים קרובות, היה לא-פחות חשוב" וכר בכך שהמשק חייב קודם כל לקלוט את העולים שכבר הגיעו בטרם תחודש העלייה בקנה-מידה גודל. אי-לכך צמצמו הממשלה והסוכנות היהודית את פעולותיהן לעידוד העלייה (ארגון העולים בחוץ-לארץ ומתן תמיכה כספית לעולים); העלייה נשארה אמנם חופשית מבחינה חוקית, אולם בשל צמצום הפעולות היא פחתה מאד. המדיניות הכלכלית החדשה הצליחה בהאטת ההתרחבות באמצעי התשלום ובהקטנת היתרות הריאליות על-ידי העלאת המחירים המקומיים. עם זאת, עלה היחס בין רמת המחירים המקומיים ובין מחירי-חוץ, ולכן נדרש פיחות נוסף.
הקטנת הביקוש האפקטיבי הריאלי הורגשה בהאטת קצב הגידול (ואף בהקטנת רמתו) של התוצר לנפש ובהחמרת האבטלה, בראש וראשונה עקב הצמצום בפעילות השיכון וההשקעה. הגרעון בחשבון השוטף של מאזן התשלומים הוקטן, בעיקר בגלל הקטנת היבוא. הדילמה של הקטנת עודף היבוא מבלי לפגוע בצמיחה – לא נפתרה.
1959-1954: תקופת הצמיחה
תקופה זו לא היתה אמנם הומוגנית, אך כמה מהמטרות הראשיות היו בתוקף בכל שנותיה: להקטין אתה אבטלה, ולהשיג ולקיים קצב גידול גבוה בתוצר ובהכנסה לנפש.
אמצעי המדיניות, שננקטו לשם השגת המטרות היו מגוונים.
התקציבים הציבוריים הורחבו והלוואות פיתוח ניתנו בתנאים נוחים ביותר; המדיניות המונטרית הוקלה בהשוואה לתקופה הקודמת. הקמת בנק ישראל ב-1954 וההפרדה עקב זאת בין המנהל המונטרי והפיסקלי הובילו למאמצים נמשכים להקטנת האינפלציה תוך דרבון הצמיחה.
ב-1954 וב-1955 גדלו במהירות התוצר הלאומי הגולמי הכולל ולנפש, והאבטלה פחתה. השתפר מאזן התשלומים למרות גידול מה בגרעון ב- 1955: תקבולי הון והעברות חד-צדדיות – מלווה הביסוס של הסוכנות היהודית, פיצויים ושילומים, ומכירת איגרות חוב – גדלו ואפשרו יצירת רזרבות של מטבע-חוץ והקטנת חובות- החוץ קצרי-המועד.
קשה לוודא איזה חלק מהגידול בתוצר ב-1955-1954 נזקף לזכות השיפור במבנה הייצור שנבע מיתר הישענות על מנגנון השוק, איזה חלק נזקף לזכות הקלת המדיניות האנטי-אינפלציונית, ואיזה חלק נבע ממימוש ההשקעות שנעשו ב1951-1949. חשיבות רבה נודעת לגידול בהשקעה הציבורית ב-1954 ולחידוש ההשקעה הפרטית ב-1955.
עקב מלחמת סיני היתה שנת 1956 יוצאת דופן: הוצאות הביטחון היו גבוהות מאד ומימונן הגרעוני גרם לאינפלציה והגדיל במאוד את הגרעון במאזן התשלומים. העלייה גברה והגיעה ל-70 אלף נפש ב-1957 – יותר מבכל שנה אחרת מאז 1951.
את השנים 1959-1957 מציין גידול יציב למדי בתוצר ובתוצר לנפש, והאבטלה ירדה, לקראת סוף התקופה, עד פחות מ-6 אחוז. הגרעון במאזן התשלומים היה יציב למדי. יתרות מטבע-חוץ קטנו ב-1957, אך החלו לגדול לאחר מכן עם גבור זרם הפיצויים האישיים מגרמניה. עליית המחירים השנתית נעשתה מתונה.
האינפלציה נחלשה, האבטלה פחתה, ומצב הדיור השתפר, ועתה ניתן היה לרכז את תשומת הלב במטרות אחרות. אף שההשקעה בחקלאות נמשכה, הוברר שהענף אינו ניתן עוד להרחבה רבה ושהתעשייה חייבת למלא תקפיד חשוב יותר בקליטת התעסוקה, בהגברת התוצר ובשיפור מאזן התשלומים. הפיקוח הישיר על מחירים בוטל למעשה, וכתמריץ ליצוא הוענקו סובסידיות והלוואות תקציביות, וננקטו אמצעי הגנה שונים, אשר החשוב מכולם היה הגבלת-מכסות על יבוא המתחרה בתעשיות מקומיות.
הותוותה לראשונה תכנית (תצפית) פיתוח התעשייה, ובתכניות שהוגשו לממשלה הוקדשה תשומת לב רבה יותר לשיקולי רווחיות.
במשך התקופה היה פיזור האוכלוסייה למטרה מוצהרת. לשם כך הוקמו ערי פיתוח חדשות שזכו להעדפה בהקצאת כספי הציבור.
באזורי הפיתוח הוקצו מפעלי תעשייה, בעיקר כדי לספק תעסוקה, והדבר גרם, לעתים, להתעלמות משיקולים כלכליים אחרים. אף- על-פי-כן לא הצליחה התעשייה לפתור את בעיות התעסוקה בערי הפיתוח. לא זו בלבד שבמקומות אלו היתה האבטלה רבה מבכל מקום אחר, אלא שאף חלקה של התעסוקה בתעשייה היה נמוך מאשר בערים הוותיקות.
1964-1960: תעסוקה מלאה והמדיניות-הכלכלית-החדשה השנייה
התקופה בכללותה היתה תקופת גאות, והאבטלה נעלמה למעשה, אולם שתי בעיות אחרות בלטו בה. האחת – גידול בעודף היבוא: אף כי זרם ההון – ובמיוחד השקעות פרטיות ופיצויים אישיים – עלה על הגרעון בחשבון השוטף במידה כזו שנוצרו יתרות ניכרות במטבע-חוץ, הוברר שיש לבלום את הגידול בעודף היבוא. שנית, קיומם של מערכת מורכבת של שערי חליפין ושל אמצעי הגנה שונים, היקשה על חישוב כדאיותן של התכניות למיניהן והוביל לעיוותים בהקצאת המקורות.
בפברואר 1962 הוכרז על המדיניות הכלכלית החדשה, שעיקרה – פיחות המטבע ל-3 ל"י לדולר. הפיחות נועד לבטל את ריבוי השערים ולשפר את מאזן התשלומים. אולם הענקת סובסידיות סמויות לחלק מהיצוא והטלת מכס ניכר על היבוא מנעו את השער החדש מלהיות אפקטיבי. חל מעבר מסוים מהגנה אדמיניסטרטיבית על התעשייה המקומית על-ידי איסור יבוא להגנה על-ידי מכסים גבוהים, אף כי החקלאות הוסיפה ליהנות מהגנה אדמיניסטרטיבית. פיחות במצב של תעסוקה מלאה יכול היה לשפר את מאזן התשלומים רק בתנאי שתוקטן ה"ספיגה" המקומית, על-ידי הקטנת הצריכה או ההשקעה, כדי להפנות חלק גדול יותר מהמקורות להקטנת עודף היבוא. דבר זה חייב מדיניות מונטרית ופיסקלית אנטי-אינפלציונית נמרצת – אולם מדיניות כזאת לא ננקטה. תחת זאת הוטל פיקוח עקיף למניעת עלייה במחירים המקומיים. פיקוח זה הצליח, במשך קרוב לשנתיים, למנוע עלייה ברמת המחירים המצרפית – אשר היתה עלולה להתרחש עקב הגידול הרב באמצעי התשלום – לפחות בחקלאות ובתעשייה. אולם הגורמים הרשמיים לא נתנו דעתם לעובדה, שהמטרה של יציבות מחירים – שבמקורה היתה חלק מהמטרה הכללית יותר של שיפור במאזן התשלומים – היא בעלת משמעות מועטה כשהיא ניצבת לבדה ואינה מלווה במדיניות ספיגה. בדיור ובקרקעות – שמחיריהם לא היו נתונים לפיקוח – השתקף מלוא ההשפעה של הלחצים האינפלציוניים במידה רבה של ספקולציה שהביאה לעלייה תלולה במחיריהם. הגידול ביתרות הריאליות ומדיניות הליברליזציה של היבוא חברו יחדיו להגדיל את הגרעון במאזן התשלומים לכ-570 מיליון דולר ב-1964. כך נכשלה המדיניות הכלכלית החדשה בהשגת מטרותיה הראשיות.
1965 עד מאי 1967: מדיניות המיתון
1965 היתה נקודת מפנה, הן בשל התרחשויות אובייקטיביות, והן בשל תפנית שנעשתה במדיניות הכלכלית. לתחום ההתרחשויות האובייקטיביות ניתן לייחס את דלדול זרם העלייה ארצה ובעקבותיו את הפחתת פעילות הבנייה בארץ, וכן את גמר בנייתם של כמה מפעלים ציבוריים גדולים, ובעיקר מוביל המים הארצי ומפעלי ים המלח. התפנית במדיניות הכלכלית הגבירה את מגמות צמצום הפעילות המשקית. עיקרה של מדיניות זאת הוא – אי- התחלה של מפעלי פיתוח חדשים בקנה-מידה גדול; מדיניות מונטרית מצמצמת; והחל ב-1966 נעשו גם נסיונות למנוע עליות שכר (לאחר עלייה ניכרת מאד ב-1965). מדיניות מיתון זאת היתה אמורה להשיג את הקטנת הגרעון במאזן השוטף בעיקר בשתי דרכים: הפניית מקורות מבנייה ושירותים לענפי תעשייה, תוך הפניית התוצרת התעשייתית לשוקי יצוא; וכן בלימת עליית המחירים המקומית והקטנת הביקוש המקומי.
תוצאותיה של מדיניות המיתון בולטות בנתוני 1966 ו-1967. מתוך נתונים אלה ניתן ללמוד שמדיניות המיתון גרמה אמנם לבלימת המחירים ולהקטנת הביקוש האפקטיבי, אך התוצאה לא היתה התרחבות הייצור ליצוא, אלא הפסקת גידול התוצר הלאומי ועלייה ניכרת באבטלה. חל שיפור בחשבון השוטף, אולם בעיקרו הוא נבע מהקטנת יבוא מוצרי השקעה וחומרי-גלם והיה פועל יוצא מהקיפאון הכלכלי; משקל התעשייה בתוצר הלאומי ירד, וכן לא התרחב היקף היצוא שלה מעבר למקובל בשנים הקודמות. השיפור בחשבון השוטף היה אפוא, בעיקרו, ביטוי להקטנת הפעילות הכלכלית ולא לשינוי מבנה הפעילות הזאת. הבעיה היסודית של הקטנת הגרעון תוך צמיחה כלכלית עדיין לא נפתרה.
הערות לסיכום
המשק הישראלי השיג כמה הישגים נכבדים בהיסטוריה הקצרה שלו. העלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של המדינה וזרם העולים שהוסיפו להגיע גם לאחר מכן, השתלבו פחות או יותר, בחיי המשק. התוצר הלאומי גדל בשיעור ניכר, וההכנסה לנפש – שהינה האינדיקציה המקובלת ביותר במדידת הצמיחה הכלכלית – גדלה במהירות. חלק ניכר מגידול זה נשקף לזכות שיעור גבוה של היווי הון, שנתאפשר על-ידי זרם הון עצום מחוץ-לארץ, אולם חלק ממנו מוסבר על-ידי גידול ביעילות הייצור.
עם זאת, כמה בעיות נשארו ללא פתרון, ועלולות להכביד על המשק בעשור הבא. אחת מהן היא הגרעון בחשבון השוטף של מאזן התשלומים, אשר תרם רבות להתפתחותה של ישראל בעבר.
ישראל הצליחה לגייס מקורות הון בשעות משבר. כך היה גם ב-1967. לכן, הגרעון בחשבון השוטף שוב איננו מהווה בעיה מיידית.
עם זאת, במשך העשור הקרוב עשוי לקטון זרם ההון מחוץ-לארץ.
מאזן התשלומים, מעצם הגדרתו, יוסיף כמובן להיות מאוזן, אך האם גודלם של היבוא והיצוא יהיה ניכר וישקף רמה גבוהה של סחר-חוץ, המנצל את יתרונותיה של התמחות בינלאומית, או שמא יתקרב המשק למצב של אוטרקיה ברמת פעילות כלכלית נמוכה? תקופת המיתון האחרונה מצביעה על כך, שהתחדשות פני המשק שתתחייב מירידת רמתו של זרם ההון עשויה להיות קשה וכרוכה בשינויים רציניים. בעיה לא-פחות חמורה טמונה בדרך שבה נקלטה העלייה בעבר. הגידול בהכנסה לנפש לווה על-ידי מגמה להרחבת ההפרשיות בהכנסות. גורמים כלכליים – כגון הבדלים ברמת ההשכלה – יש בהם כדי לספק הסבר חלקי לגידול הפער בין התושבים הוותיקים ובין העולים החדשים, ובמיוחד אלו שבאו מאפריקה ומאסיה. אולם הסבר אינו פתרון, והבעיה עשויה לקבל מימדים גדולים יותר על-ידי הנסיונות להקטנת הגרעון במאזן התשלומים. האטת הצמיחה וגידול האבטלה ב-1967-1965 מצביעים על כך שחלק מהקליטה הכלכלית שלה עולים היתה קצרת-טווח בלבד.
ספר זה דן בהרחבה בתפקידה של הממשלה בהתפתחותה הכלכלית של ישראל. מידת ההתערבות וצורותיה הן בתהליך של השתנות. תפקידי הממשלה בעבר הוכתבו על-ידי גורמים כלכליים – כגון היקף העלייה והרכבה וזרימת ההון ארצה – יותר מאשר על- ידי גורמים אידיאולוגיים. שני הגורמים הנזכרים עשויים להשתנות בעתיד. העלייה עלולה להידלדל ויבוא ההון צפוי להקטנה, ואותו חלק ממנו המתקבל ישירות על-ידי פרטים עשוי לגודל. בעשור הבא יתכן שיתגבשו יותר תחומי ההתערבות של הממשלה במשק, הן באשר לשטחים שבהם היא פועלת והן באשר לצורות ההתערבות.