כלכלת ישראל – התפתחות, מאפיינים, מדיניות
מאת: ד"ר דן גלעדי
העורך: חיים אופז
משרד החינוך, התרבות והספורט
מרכז ההסברה/ שירות הפרסומים
ירושלים, תשנ"ח – 1998
הכלכלה עם קום המדינה
כאשר פרצה מלחמת העצמאות בשלהי 1947, מנה היישוב היהודי בארץ כ-600 אלף נפשות. ציבור קטן זה גילה כבר קודם לכן, במחצית השנייה של מלחמת העולם השנייה (1945-1942) כושר פעולה כלכלי מפתיע. בשנים מיוחדות אלו הפך המשק היהודי לספק חשוב מאד של סחורות לצבאות בריטניה ובעלי בריתה, שהתרכזו במזרח התיכון, והתעשייה היהודית זינקה בצעדים גדולים קדימה, בנצלה את הביקוש הרב למוצריה. וכך קרה, כי דווקא' בתקופת השואה הנוראה, אשר בה הושמדו רוב יהודי אירופה, דווקא בשנות ההרס והחורבן שהמיטה המלחמה על מדינות ועמים, היתה בארץ ישראל פריחה כלכלית , שהניחה יסוד להתפתחות.
לקראת סוף תקופת המנדט, היתה הכלכלה היהודית בארץ ישראל מעין אי של מודרניות וקידמה במזרח התיכון, מה גם שהארץ נהנתה ממערכת מינהלית מסודרת ויעילה, ירושת התקופה המנדטורית. כמו כן השכיל היישוב המאורגן לכונן בתוכו מוסדות של "מדינה בדרך", שיוכלו לקבל על עצמם את האחריות עם המעבר לשלטון עצמי. יכולת זו תרמה רבות להצלחתו של היישוב היהודי לעמוד במלחמה שנכפתה עליו ע"י הערבים. במשך כ-15 חודשי המלחמה, פעלה מערכת הייצור של המשק היהודי בעוצמה ובמלוא יכולתה, חרף קרבות הדמים והקורבנות הקשים בנפש וברכוש.
פעילות כלכלית זו התרחשה בנסיבות קשות במיוחד, כאשר כל הצעירים היו מגויסים (כ-100 אלף בסוף 1948, שהיוו כרבע מכלל כוח העבודה), וכאשר כ-40% מהתוצר הוקדשו לביטחון ולמאמץ המלחמתי (לא כולל הוצאות במטבע חוץ לרכישת נשק וציוד צבאי, שמומנו ע"י תרומות יהודים מחו"ל).
למרות תנאים אלה, התוצר הלאומי לא פחת ב-1948, לעומת השנה הקודמת. קשה להגזים בחשיבות עובדה זו, לא רק בשל חיוניותה למאמץ המלחמתי, אלא גם בתרומתה לכוח העמידה של המדינה המותקפת. כושרו של העורף היה משולב בכושרם של הכוחות הלוחמים והוא הגביר את התחושה של שותפות גורל. "מעל ומעבר לצרכים החומריים, שדרשו את גיוסם של המשק ושל החברה, היתה למציאות זו של "עסקים כרגיל" חשיבות פסיכולוגית גדולה ביותר. היא שיחררה את ההנהגה מדאגה למתרחש במישור האזרחי, הן בתחום ההומני והן בתחום המורל הציבורי".
דוגמא מאלפת להעזה ולכושר האלתור של העומדים בראש המוסדות הכלכליים של המדינה בצעדיה הראשונים, היתה יצירת המטבע הישראלי החדש. בעיצומה של המלחמה, כאשר הסכנה לעצם קיומה של המדינה, שזה עתה נולדה, טרם חלפה, עסקו האחראים לכלכלה בהחלפת שטרי הכסף (שהוזמנו מחברה בארה"ב בעוד בחודשי שלטון המנדט האחרונים). במקום הלירה הפלשתינאית, שהיתה צמודה ללירה שטרלינג הבריטית וערכה, לכן, היה מובטח, הופיע המטבע החדש מטעם בנק אפ"ק (אנגלו-פלשתינה קומפני), שהיה בבעלות המוסדות הציוניים. הציבור היהודי גילה אמון מלא במטבע זה, למרות אי-הוודאות הכללית, ותהליך ההחלפה היה מהיר וללא זעזועים. המערכת הפיננסית והבנקאית תפקדה ברציפות לאורך כל תקופת המלחמה, מבלי שנוצרו בעיות בתחום חשוב זה.
שנים ראשונות 1951-1949
שלוש תופעות מרכזיות, הכרוכות זו בזו, הטביעו את חותמן על כלכלת המדינה הצעירה:
- העלייה הגדולה שהכפילה את האוכלוסייה היהודית תוך שלוש וחצי שנים. ממאי 1948 עד סוף 1951 עלו לארץ קרוב ל-700 אלף נפש, כמחציתם פליטי השואה מאירופה וכמחציתם יוצאי ארצות האסלאם. היה זה שיעור גידול, שלא היה כדוגמתו בארצות אחרות בעולם. רובם המכריע הגיעו כמעט ללא אמצעים, והיה הכרח לדאוג למחסורם המיידי, כמו גם לצורכי קליטתם. למשימה עצומת ממדים זו, נדרשו מקורות ענק, שלא היו בנמצא, ונוצר עול כבד מאד על תקציב המדינה הצעירה. עזרה חיונית ניתנה על ידי תקציב "הסוכנות יהודית", אשר שיתפה פעולה עם הממשלה באחריות לעלייה ולקליטתה.
חשוב להדגיש כי הנטל הביטחוני הכבד פחת עם סיום המלחמה, אך לא נעלם, שכן צריך היה לשמור על העוצמה הצבאית, בשל הסכנות הצפויות מצד המדינות השכנות. מאידך, היה לגידול המהיר באוכלוסייה השלכות לאומיות וכלכליות חיוביות: ראשית, גידול הביקוש המקומי למילוי צורכי העולים החדשים, עודד והגביר את הייצור לאספקת מוצרי מזון, תעשייה, דיור ושירותים ציבוריים.
שנית, נוצרו עתודות של כוח אדם, שניתן היה לניידם ולנצלם למטרות לאומיות כמו פיזור האוכלוסייה ויישוב אזורי ספר. - ההתיישבות ההמונית ברחבי הארץ. במקביל להכפלת האוכלוסייה הוכפל בשנים 1951-1948 גם מספרם של הישובים החקלאיים (מ-300 ל-600 בקירוב). ההתיישבות החקלאית נחשבה כגולת הכותרת של המפעל הציוני מראשיתו.
- השקעות רחבות היקף, בעיקר בחקלאות, בבנייה ובתחבורה. הדבר התאפשר, הן הודות ליבוא ההון, והן הודות לריסון הצריכה, שבוצע באמצעות תוכנית ה"צנע", שהונהגה באותו עת. לצורך ההשקעות והפיתוח המשקי וההתיישבותי עמדו לרשות המדינה שטחים נרחבים שהיו בלתי מיושבים או שננטשו ע"י האוכלוסייה הערבית בתקופת המלחמה.
אחוז ניכר מהעולים החדשים הופנו לאותם שטחים, שבהם הוקמו ישובים חדשים, אשר שינוי עד לבלי הכר את מפת תפרוסת האוכלוסייה היהודית בגבולות שנקבעו עם סיום המלחמה.
המעמד המרכזי של ההתיישבות החקלאית היה פרי שילוב של כמה גורמים. נוצר לחץ לספק מזון לאוכלוסייה שגדלה במהירות, מה גם שהכפר הערבי פסק להוות מקור חשוב של אספקת תוצרת חקלאית, כפי שהיה עד 1948. מעבר לצורך הדחוף לספק מזון לאוכלוסייה השפיע על השאיפה לקשור אחוז גדול ככל האפשר של יהודים לעבודת החקלאות ולמפעל ההתיישבות – האידאל הציוני של השיבה לעבודת האדמה כמרכיב חיוני להגשמת הציונות ולבניין הארץ. נוסף על כך ראו מנהיגי המדינה שזה עתה קמה את חשיבותה של ההתיישבות החקלאית ביישובם של שטחים שריקים ובעיקר באכלוסם של אזורי הספר, כדי להגן על גבולות הארץ, וכדי להבטיח את ריבונות המדינה של שטחיה. עבודת החקלאות שימשה גם פתרון להעסקת מספר ניכר של עולים, תוך מניעת התרכזותם במרכז הארץ ובערים הגדולות. הטיפוס המשקי העיקרי שנבחר לצורך ההתיישבות ואשר נחשב למתאים ביותר עבור המתיישבים החדשים, היה במתכונת של המושב הוותיק.
ההתיישבות החדשה לא התמצתה אך ורק בהקמתה של כמאתיים מושבים חדשים (לעומת כשמונים עד 1948). בשנים 1950-1948 נוסדו כשבעים קיבוצים על ידי חניכים של תנועות נוער חלוציות מן הארץ ומחו"ל, מרביתם יוצאי הכשרות של הפלמ"ח והרוב הגדול מבין הקיבוצים החדשים הוקמו באזורי הספר. למן 1951 הואט במידה ניכרת קצב הקמתם של קיבוצים חדשים, בעוד שתנופת הקמתם של מושבי העולים נמשכה.
צורת התיישבות שונה היתה הקמת "עיירות פיתוח". מלכתחילה היה ברור לקברניטי המדינה ולאחראים על תכנון קליטת העלייה, כי דרך ההתיישבות החקלאית לא תהיה היחידה, וכי חלק נכבד מן העולים ימצא את מקומו בערים. ואכן, רבים מהעולים פנו ביוזמתם לערים ולמושבות הוותיקות. מצוקת הדיור החמורה אילצה את מוסדות השלטון לשכן עולים רבים בערים ובעיירות ערביות שננטשו במהלך במהלך מלחמת העצמאות, כמו לוד, רמלה, עכו ויפו, וכן בשכונות ערביות בערים מעורבות (ירושלים, חיפה, צפת). עיירות הפיתוח שנפרשו ברחבי הארץ הוקמו גם באתרים חדשים, כמו קריית שמונה וירוחם וגם על בסיסן של עיירות ערביות ותיקות, כמו בין שאן ויבנה.
צנע, מצוקה כלכלית ומחסור במטבע חוץ.
שנות המדינה הראשונות מזוהות עם "משטר הצנע". הכוונה היא לשיטה כלכלית, לפיה הונהג קיצוב לשורת מוצרים חיוניים לפי נקודות, שחולקו בכמות שווה ע"י הממשלה לכל התושבים. הקצבה זו כללה, תחילה, בעיקר מוצרי מזון בסיסיים (שמן, סוכר, מרגרינה) ואחר כך נכללו בהם גם ביגוד, הנעלה וכלי בית (רהיטים "לכל") המחירים של מוצרים אלה היו קבועים ואחידים, ופיקוח חריף הופעל על שמירתם. הקיצוב השפיע מאד על חיי היום-יום של כל התושבים ולכן הפך לסמלה של התקופה, וזכה למקום של כבוד בזיכרון ההיסטורי של אותם ימים. לאמיתו של דבר, הפיקוח חל לא רק על מוצרים חיוניים לצריכת המשפחה, אלא על כל תחומי הכלכלה: הקצבת יבוא, מטבע חוץ, אשראי בנקאי וחומרי גלם. בדרך זו, המערכת הכלכלית כולה פעלה והוסדרה ע"י מעורבות ממשלתית קיצונית; תקנות והוראות רבות הגבילו את האזרח על כל צעד ושעל.
שתי הנחות היסוד למדיניות הצנע והפיקוח היו:
- המדינה הצעירה מצויה בתקופת חרום, המחייבת ריכוז כל המקורות הכלכליים בידיה, והכוונתם בצורה שתבטיח את קיומה, וכן את המינימום הדרוש לכל תושביה.
- השלטון המרכזי חייב ומסוגל לנהל את הכלכלה מלמעלה בדרך של תקנות והוראות מנהליות, הקובעות את כל הפעילות המשקית. ואכן, מערכת מסועפת זו פעלה ביד נוקשה ע"י "שר האספקה והקיצוב", דב יוסף, שזכה לגיבוי נלהב מצידו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון.
במהלך שנת 1949 ועד מחציתה של שת 1950 נדמה היה, כי מדיניות הצנע מצליחה למלא את יעדיה, והציבור ברובו מקבל אותה, אומנם לא בחיבה, אך לפחות מתוך הבנה לחיוניותה. המחירים היו יציבים, ורמת קיום, אם כי נמוכה, הובטחה לשכבות החלשות באוכלוסייה. אולם במחצית השנייה של שנת 1950 הלכו והתרבו הפרצות, שאיימו על המשך קיומו של משטר הצנע. המערכת הממלכתית של הפיקוחים, לא הצליחה לאכוף את הצווים וההוראות, וחלק הולך וגדל של הפעילות הכלכלית התבצע במחירים הגבוהים של "השוק השחור", ולא במחירים הקבועים בחוק. במהרה התברר, כי הניסיון לנהל את הכלכלה על ידי צווים מלמעלה, הובילה להתערבות ביורוקרטית קיצונית שהמאיסה עצמה על האזרחים, ויחד עם זאת לא הצליחה לרסן את הביקוש הגדל למוצרים שהיו בפיקוח. מצב זה הוליד מציאות שחיבה בפועל את כל הצרכנים לעבור על החוק, כלומר – למכור ולקנות בשוק השחור. יתר על כן, לא הושגו גם מטרות אחרות: הכלכלה המנוהלת מלמעלה לא עודדה יעילות והגברת הפריון; האבטלה נותרה גבוהה ושיעור האינפלציה משנת 1951 הלך וגדל.
בסופו של דבר, מדיניות הצנע על הקיצוב והפיקוח שלה הולידה תופעות של משק מלאכותי, שהקצאת המקורות בו היתה מנוגדת לעקרונות כלכליים בריאים.
כישלונה של מדיניות זו, נבע במידה רבה מן הגרעון התקציבי הגדול, שכוסה על ידי הגדלת כמות הכסף באמצעות הלוואות שנטלה הממשלה מן הבנקים. הגידול בכמות הכסף סיפק את כוח הקנייה לביקוש הגדל של האוכלוסייה, בעיקר של הוותיקים.
בראייה היסטורית, יש להכיר בכך, כי תקופת הצנע תרמה לצמצום המצוקה החומרית של השכבות החלשות, והאמצעים המועטים אשר עמדו לרשות המדינה, שנאלצה להתמודד עם צורכי קליטתה של העלייה ההמונית – לא נמצא אדם שרעב ללחם, מחסה כלשהו. לכל העולים נמצאו פתרונות דיור ארעיים: במחנות צבא לשעבר של הצבא הבריטי; "במעברות" של אהלים, בדונים או צריפים שהוקמו ברחבי הארץ; בבתים שננטשו על ידי הערבים בערים המעורבות ובישובים ערביים נטושים.
המשבר במאזן התשלומים
אחד הביטויים העיקריים של כלכלת ישראל בשנותיה הראשונות היה המחסור החריף במטבע חוץ, בשל ההוצאות שהיו גדולות בהרבה מההכנסות. יצוא הסחורות כיסה רק חלק קטן מהיבוא (פחות משליש), והמדינה נתקשתה מעד לממן את הגירעון שנוצר במאזן המסחרי. פחות ממחצית המימון של גירעון זה נבע ממקורות יהודיים "בטוחים" יחסית, בעיקר מגביות. עיקר המימון נבע מאשראי שניתן לטווח קצר מבנקים מסחריים בחו"ל ומחברות דלק. לקראת סיומה של שנת 1951, סרבו ספקי אשראי זה להגדילו, מתוך שיקולים מובנים של סיכון מסחרי, ומאחר שיתרות מטבע החוץ ("רזרבות") היו מינימליות, מצאה הכלכלה הישראלית הצעירה את עצמה נתונה בסכנה מוחשית, שמע לא תוכל לממן את עודף היבוא, ולא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה השוטפות. נוצר, איפוא, הכרח קיומי לחפש מקורות מימון נוספים:
- בקשת סיוע כספי מארה"ב (שיהיו לו השלכות פוליטיות משמעותית).
- ניהול מו"מ עם ממשלת גרמניה המערבית בדבר קבלת "השילומים".
- הנפקת אגרות – חוב ממשלתיות ("מלווה העצמאות).
מקורות המימון האלה חייבו את המדינה ליטול על עצמה התחייבויות מסוגים שונים: תלות פוליטית בארה"ב; הכרה בגרמניה אחרת בגלל ה"שילומים"; מחוייבות כלפי יהודי ארה"ב לא רק כתורמים, אלא גם כבעלי חוב.
המדיניות הכלכלית החדשה: 1953-1952 (מיתון ראשון)
בפברואר 1952 הכריז שר האוצר אליעזר קפלן על "מדיניות כלכלית חדשה". היתה זו אחת מנקודות המפנה החשובות בתולדות המדינה מבחינה כלכלית. היא נבעה מתוך הכרה, כי המדיניות הקודמת גרמה למשבר חריף ביותר, אשר סיכן את עצם האפשרות של תפקוד המשק. בעיה חמורה במיוחד, שהעיקה על משק המדינה, היתה התגברות הלחצים האינפלציוניים, בעקבות הדפסת כספים למימון ההוצאות המקומיות בתקציב המדינה.
המדיניות החדשה כללה מכלול צעדים, אשר החשובים בהם היו: הפסקת מימון התקציב הרגיל על ידי הדפסת כסף; פיחות רציני בשער המטבע המקומי, אשר ערכו הרשמי הגבוה היה גורם מכריע לעיוותים כלכליים ולבזבוז; ביטול הקיצוב על רוב המוצרים וצמצום הפיקוח על מחירים; מילווה מיוחד של 10% על כל המזומנים והפקדונות בבנקים.
בשנתיים שחלפו מאז הונהגה המדיניות החדשה, בלטו כמה גורמים שהעידו על מפנה חיובי: כספי הבונדס, השילומים מגרמניה והמענק האמריקאי החלו להגיע, ואלה שיפרו את מאזן התשלומים; היצוא גדל בקצב מהיר מן היבוא; חל צמצום בצריכה הציבורית, כולל צמצומו של תקציב הביטחון. גם הירידה התלולה בהיקף העלייה, היוותה הקלה בטווח המיידי, שכן היא אפשרה הפוגה הדרושה לטיפול בצורכי העולים (בשנים 1954-1952 עלו כחמישים אלף עולים בלבד).
אולם לצד התפתחויות חיוביות אלה, בלטו כמה תופעות חמורות: האבטלה המשיכה להיות גבוהה, בעיקר בקרב חלק ניכר של העולים החדשים; חלה ירידה בקצב הגידול של התוצר הלאומי; קרוב למחצית מכלל העולים התגוררו עדיין במקומות דיור ארעיים; בתקופה זו התמידה הממשלה להפעיל מעורבות לוחצת ברוב תחומי הכלכלה, כולל פיקוח על המטבע, האשראי הבנקאי, והמסחר הבין לאומי.
צמיחה וגאות: 1956-1954
בין השנים 1954 – 1965 היתה תקופה רצופה של צמיחה וגידול מהיר ביותר של כלכלת ישראל. משק המדינה התגבר על חלק נכבד מ"מחלות הילדות" וזינק לקראת הפיכתו למשק מודרני. המאפיין המרשים ביותר היה שיעור הגידול השנתי הממוצע בתוצר של 10% לשנה, ובהתחשב בתוספת האוכלוסייה הוא גדל בשיעור של 5% לנפש בשנה. היה זה קצב צמיחה יוצא דופן ורק יפן מכל מדינות העולם באותן שנים, השתוותה בכך לישראל. הישג זה היה פרי של השקעות שבשלו משנים קודמות, של השקעות חדשות שהושקעו בעקבות יבוא הון מסיבי מחו"ל, ושל עלייה במלאי ההון לעובד והגדלת פריונו. התפתחות זו לוותה בגידול ניכר של מספר המועסקים ובשיפור איכותו של כוח העבודה.
שני מאפיינים חשובים נוספים סייעו להתפתחות הכלכלית:
- הירידה התלולה באחוז המובטלים, עד למצב של תעסוקה מלאה בסוף שנות החמישים. נתון זה היווה הוכחה טובה ביותר להצלחתה של קליטת העלייה.
- אינפלציה נמוכה, ברמה דומה לזו שהיתה ברוב ארצות אירופה: בחלק מבין השנים הנדונות היא הסתכמה בפחות מ-5%.
בשנת המפנה 1954, אשר בה הופיעו לראשונה הגילויים החיוביים הנ"ל החל בנק ישראל את פעולתו כבנק מרכזי. מייסדו ונגידו הראשון היה דוד הורוביץ, ממעצבי המדיניות הכלכלית במשך תקופה ארוכה. בנק ישראל סלל את דרכו כמוקד כוח והשפעה כלכלית, לצידו של משרד האוצר, ובין שני הגופים הללו התגלו מפעם לפעם ויכוחים וחילוקי דעות. הנחת היסוד היתה, כי בנק ישראל, שהוא גוף מקצועי ולא פוליטי, ערוך לכוון את המדיניות הכספית בהתאם ליעדים ארוכי הטווח, בניגוד לממשלה הנתונה לאילוצים וללחצים שוטפים.
עד כה ההישגים של תקופת הצמיחה. אולם בתמונה הכללית היו גם צללים לא מעטים, ובכמה תחומים חשובים המשיכו להעיק הבעיות הקשות. אחת הבעיות נבעה מכך שהצריכה הפרטית לנפש, המודדת את רמת החיים, עלתה בקצב מהישר יותר מאשר גידול התוצר לנפש. כתוצאה מכך החיסכון וההשקעות לא הגיעו לרמה גבוהה, כפי שהיו מגיעים אילו חל ריסון בעליה זו. הכלכלן פרופ' דן פטנקין (בספרו "כלכלת ישראל בעשור הראשון") טען, כי מן הסיבה הנ"ל לא התקדמה ישראל במהירות הראויה לקראת עצמאות כלכלית.
לעלייה ברמת החיים תרמו גם הלחצים הפוליטיים מצד הבוחרים, וכן הרצון לעודד עלייה מארצות רווחה ולמנוע ירידה.
לתופעות העלייה ברמת החיים היו גם השלכות על המצב החברתי, שכן חלוקתה לא היתה שוויונית והיא העמיקה את אי-השיוויון בין שכבות מבוססות (לרוב אזרחים ותיקים) לבין קבוצות אוכלוסייה חלשות (לרוב עולים חדשים). בעיה חמורה במיוחד היתה הפער במאזן המסחרי, שגדל למרות העלייה הניכרת ביצוא: באמצע שנות החמישים הגיע היצוא להיקף של כשליש מהיבוא, ואילו בשנות השישים הוא כבר עלה על 50%. הפרש גדול זה שבין היצוא ליבוא נגרם בחלקו בגין השקעות ותשומות ליצור (חומרי גם לתעשייה, דלק) – דבר חיובי כשלעצמו, אולם בחלקו האחר הוא נבע מן העלייה התלולה ברמת החיים (מוצרי צריכה). בראשית שנות השישים נוצרו מוקדים של מחסור בידיים עובדות, דבר שהביא ללחצים אינפלציוניים מצד השכר. כמו כן עמדו לרועץ שערי-החליפין הרבים והמגוונים.
בפברואר 1962, בדיוק עשר שנים אחרי הרפורמה הקודמת, הוכרז על מדיניות כלכלית חדשה ע"י שר האוצר, לוי אשכול, מתוך כוונה להילחם בתופעות השליליות הנ"ל. עיקריה היו פיחות רציני של הל"י וביטול שערי החליפין הרבים. אולם בניגוד להצלחת הרפורמה ב-1952, לא הושגו מטרותיה. הגרעון במאזן המסחרי המשיך לתפוח וגם לא עלה בידי קברניטי המשק לרסן את עלות השכר שהמשיך לעלות מעבר לעליית הפריון.
מיתון שני: 1967-1965
לקראת סוף 1965 הסתיימו כמה מפעלי פיתוח רחבי ממדים: הסתיים שלב א' של נמל אשדוד; הושלם המוביל הארצי מן הכינרת לנגב; הסתיימה הרחבת מפעל האשלג בים המלח.
סיומם של פרויקטים אלה צמצם את היקף ענף הבניין והעבודות הציבוריות, אשר היה בתקופה זו ענף מוביל בכלכלת המדינה (ר' להלן), ולכך היו תוצאות מיידיות של הקטנת הפעילות הכלכלית הכוללת במשק. אולם לא רק נסיבות אובייקטיביות גרמו להאטת הגידול, אלא גם פרי של מדיניות ממשלתית מכוונת. הממשלה חששה, כי בשל לחצי הביקוש שהתחזקו בעקבות הגאות הממושכת, תחול הרעה נוספת במאזן המסחרי. כמו כן גבר החשש מהתחדשות האינפלציה. נוכח המצב שנוצר והחששות שנתעוררו הוחלט לצמצם בצורה מבוקרת את רמת הפעילות הכלכלית במשק על ידי צמצום האשראי וקיצוץ בתקציב הפיתוח. בשנת 1966 התברר, כי בניגוד לתוכניות הממשלה לריסון חלקי של הפעילות הכלכלית, גלש המשק במהירות למיתון של ממש.
במשך השנה הוכפל אחוז המובטלים, התפוקה וההשקעות ירדו, ואווירה של משבר החליפה את אווירת השגשוג של השנים הקודמות. במחצית הראשונה של 1967 חלה הקצנה בגילויים השליליים. האבטלה זינקה לרמה של יותר מ-10% מכוח העבודה (כפי שהיה בשנות המדינה הראשונות).
העלייה ירדה לשפל והירידה גברה; בשנת 1967 נוצר "מאזן הגירה שלילי", כלומר – מספר העוזבים את המדינה עלה על מספר העולים. מציאות זו פגעה קשות במורל הציבורי, ונשתררה תחושה כללית של רפיון ואכזבה נוכח שקיעת המשק במשבר, שנראה עמוק וממושך. אמנם, אחת ממטרות הממשלה בכל זאת התגשמה: הגרעון במאזן המסחרי פחת במידה ניכרת, אך לא היה בהישג חשוב זה כשלעצמו, כדי לחפות על המיתון הכללי. בעקבות מלחמת ששת הימים, שפרצה ביוני 1967, החלה התעוררות מחודשת של הכלכלה, ומתוך כמה חודשים נעלם המיתון כלא היה.