ערי הפיתוח ומרחבן הכפרי

ניתוח על-פני זמן של פערים חברתיים

מאת: גבריאל ליפשיץ

מקור: ארץ-ישראל – מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה כרך עשרים ושניים.
הוצאת החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה בשיתוף המחלקה לגיאוגרפיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"א.

 

הרקע המדעי

ברמה האזורית

תיאור הממצאים

שנות לימוד

ידיעת קרוא וכתוב

גיל

ארצות מוצא

דיון בממצאים

סיכום

 

הרקע המדעי

בשלבי ההתיישבות והצמיחה הכלכלית של רוב מדינות העולם נוצרים על-פני המרחב אזורים משגשגים מבחינה כלכלית- חברתית, שמקובל לקרוא להם בשם אזורי גלעין, ואזורים נחשלים, שמקובל לקרוא להם בשם אזורי שוליים. המבנה המרחבי-כלכלי של גלעין ושוליים קיים ברמות גיאוגרפיות שונות: הראשונה מאלה היא הרמה העולמית, שבה, בהכללה, הגלעין כולל את המדינות המתועשות (ארצות הברית, מדינות מערב אירופה ויפן), והשוליים כוללים את מדינות העולם השלישי. הרמה השנייה היא הרמה הארצית, שבה, בהכללה, האזורים המטרופוליניים מהווים את הגלעין ושאר אזורי הארץ (אזורים עירוניים נחשלים ואזורים חקלאיים) מהווים את השוליים. הרמה השלישית היא הרמה האזורית, שבה העיר המרכזית של האיזור מהווה את הגלעין והיישובים שסביבה, בדרך כלל יישובים חקלאיים, מהווים את השוליים. חוקרים בישראל התמקדו בעיקר ברמה השנייה, הרמה הארצית, וחקרו את השתנותם על-פני זמן של הפערים הבין-אזוריים (& Schachar 1981 ,Lipshitz ; ליפשיץ, 1984א'; 1986 ,Lipshitz). מחקר זה בוחן את הפערים החברתיים-כלכליים בישראל במסגרת הרמה השלישית, הרמה האזורית.(1) הפערים החברתיים-כלכליים בין הגלעין לשוליים בכל הרמות משתנים על-פני זמן. הגירת כוחה עבודה, זרימת הון וסחורות ופיזור במרחב של שיפורים טכנולוגיים פועלים באופן מתמיד לשינוי הפערים ( 1973 ,Friedmann). ברוב המדינות, ובעיקר במתפתחות שבהן, גורמים אלה פועלים להעמקת הקיטוב החברתי-כלכלי בין אזורי הגלעין לאזורי השוליים. כיוון תנועתם במרחב הוא בעיקר מן השוליים לגלעין ובכך הם מחזקים את ביסוסו הכלכלי של איזור הגלעין וגורעים מפוטנציאל הפיתוח של איזור השוליים. כדי להביא לפיתוחם של אזורי השוליים, למנוע הגירה מהם ולעודד הגירה של אוכלוסייה ומפעלים אליהם השלטון המרכזי חייב להפעיל אמצעי מדיניות מתחומים שונים.

אמצעי המדיניות שנקטו ממשלות ישראל במהלך שנות ה-50 לפיזור האוכלוסייה בישראל הם דוגמה מובהקת לכך.

האמצעים שהפעילה הממשלה בתחום פיזור האוכלוסייה באו מן התחומים האלה: התיישבות חקלאית ועירונית, בנייה ציבורית למגורים, סלילת כבישים, הקמת תעשיות יסוד, הספקת שירותים ציבוריים, יצירת מקומות עבודה והכוונה גיאוגרפית של השקעות המגזר הפרטי בדרך של הלוואות ומענקים (זילברברג, 1973).

במסגרת מדיניות פיזור האוכלוסייה 'נשתלו' במרחבי האוכלוסייה הכפרית הוותיקה ערי פיתוח ומושבי עולים שרוב תושביהם עלו ממדינות צפון אפריקה ואסיה. כלכלנים וסוציולוגים שחקרו את גלי העלייה של שנות ה-50 מציינים את הרמה הכלכלית-חברתית הנמוכה של העולים החדשים בהשוואה לותיקים. הלוי וקלינוב למשל, טוענים, ש'בעליות לפני קום המדינה היו העולים עצמם מקור חשוב לשני גורמים: רובו של ההון (לפחות מראשית שנות השלושים) הובא על-ידי העולים, ובארצות מוצאם רכשוה עולים רמת השכלה גבוהה למדי. רוב העולים לאחר 1948 היו חסרי אמצעים ורמת השכלתם ומיומנותם היתה, בדרך כלל, נמוכה בהרבה מזו של התושבים שהיו בארץ, (הלוי וקלינוב-מלול, 1975). חנוך, במחקרו המקיף על אי-שוויון בהכנסות של שנות ה-50, מדגיש את ההבדלים הגדולים בהכנסות בין 'הוותיקים' (העולים עד קום המדינה) ל'חדשים' ואת הגורמים לכך (חנוך, 1961). בר יוסף ופדן מראים את ההבדלים הניכרים בתחום ההשכלה ואת ההשלכות של פערים אלה על ההבדלים בתעסוקה (בר-יוסף ופדן, תשל"ו). מן המחקרים הכלכליים והחברתיים שנזכרו נובע, ש'מסיבות היסטוריות-תרבותיות קיים במדינת ישראל ריכוז מופרז של עדות המזרח במעמד נמוך' (בר יוסף ופדן, תשל"ו; 1972 ,Gonen). ריכוז זה אינו רק במישור החברתי, אלא הוא בעל הטיה גיאוגרפית ברורה ברמה הפנים-עירונית, ברמה האזורית וברמה הארצית (שחר, 1970).

 

ברמה האזורית

יש שערי פיתוח 'נשתלו' בלב איזור כפרי וותיק, דוגמת קריית שמונה שהוקמה בלב הקיבוצים הוותיקים, ויש מקרים שבהם עיר הפיתוח והמרחב הכפרי הוקמו בו-זמנית בידי עולים מארצות צפון אפריקה ואסיה, דוגמת חבל לכיש.

חוקרים שבדקו את ההתיישבות החקלאית של שנות ה-50 מדגישים את הביעות החברתיות והכלכליות החמורות שאפיינו את אוכלוסיית מושבי העולים: תפוקה נמוכה בחקלאות, שירותים ברמה נמוכה וכיוצא בזה (וינטראוב, 1960; וינגרוד ומינקוביץ, 1963; וינגרוד, 1970). וינטראוב מציין, ששלושה ליקויים היו בתכנון ההתיישבות הכפרית: האחד, העולים הגיעו ליישוב ללא הכנה נפשית ואידיאולוגית; השני, לא נעשתה ברירה של המשתייכים ולו גם לפי פרמטרים של גיל וגודל משפחה; השלישי, הוזנח גיבושה של עילית מתאימה מתוך התושבים עצמם (על הגורם השלישי ראה בהרחבה אייזנשטדט, 1952). לפי וינגרוד ומינקוביץ, מושבי העולים שינו את הפרופיל החברתי-כלכלי שלה אוכלוסייה הכפרית. לדבריהם, 'המושבים והקיבוצים הוותיקים מקיימים מוסדות חינוך מעולים והבטיחו חינוך שווה לכל בני הנוער, והם היוו מקור מרכזי בהנהגה הלאומית… המגמה הנוכחית במושבי העולים מנוגדת לתכונה שהיתה אופיינית לחיים הכפריים בישראל'. מה שאפיין את האוכלוסייה הכפרית בתקופה שלפני הקמת המדינה היה רמה חברתית-כלכלית גבוהה וכדברי אייזנשטדט, בתקופה שלפני הקמת המדינה 'הקשרים בין האליטות לבין היישובים החקלאיים היו הדוקים ביותר…' (אייזנשטדט, 1952).

ערי הפיתוח היו אמורות להוות את המרכז העירוני הנותן שירותים לסביבתו הכפרית, הוותיקה והחדשה. מטרה זו הושגה באופן חלקי בלבד. מחקרים שבדקו את הקשרים הכלכליים והחברתיים בין ערי הפיתוח ובין המרחב הכפרי שלהן מצביעים על הפוטנציאל הטמון בקשרים אלה לפיתוחה של עיר הפיתוח מצד אחד, ועל הקשרים המעטים בפועל מן הצד השני (עמירן ושחר, תשכ"ה; כהן, 1967; קיפניס, 1972; גליקסון, 1973). האוכלוסייה הכפרית הוותיקה ואף החדשה מארגנת את קניותיה העיקריות בערים הגדולות, ולא בערי הפיתוח הסמוכות להן. לדעת ברוצקוס, הקשרים הכלכליים המעטים שהיו בשנות ה-50 לא שברו את המחיצה החברתית שבין ערי הפיתוח ובין המרחב הכפרי הוותיק (ברוצקוס, 1973).

 

מן המחקרים שהוצגו עד כה, המתייחסים לתקופה שלפני הקמתה מדינה ולעשור הראשון להקמתה, ומנתונים סטטיסטיים מראשית שנות ה- 60 נובע, ש"השתלתן' של ערי פיתוח בלב איזור כפרי ותיק יצרה מבנה אזורי של גלעין- שוליים, שאינו חופף את המבנה האזורי החברתי-כלכלי של גלעין ושוליים. כלומר, בעשור הראשון למדינה הגלעין הגיאוגרפי של האיזור הוא עיירת הפיתוח המהווה, למעשה, את השוליים החברתיים-כלכליים של האיזור, ואילו השוליים הגיאוגרפיים של האיזור, המורכבים מן ההתיישבות הכפרית (הכוונה להתיישבות הוותיקה) מהווים את הגלעין החברתי- כלכלי.

מבנה מרחבי-כלכלי זה שונה מזה המתואר ברוב מדינות העולם, שבהן ערים מרכזיות לסביבה כפרית מהוות את הגלעין הגיאוגרפי והכלכלי כאחד, ואילו היישובים הכפריים מהווים את השוליים הגיאוגרפיים והכלכליים.

מהו הביטוי הסטטיסטי למבנה זה של גלעין-שוליים אזוריים? לשון אחרת, מהי עוצמת הפערים התוך אזוריים שהיו בראשית שנות ה-60, עת התגבש – כמעט סופית – המבנה האזורי בדמות עיר פיתוח ומרחב כפרי? האם פערים אלה גדלים או מצטמצמים על-פני זמן? אלה הן השאלות הראשיות של המחקר והן תיבדקנה בשמונה אזורים בעלי מבנה מובהק של 'עיר ומרחב כפרי' (ראה איור 1): עמק החולה (קרית שמונה), גליל עליון מזרחי (צפת), עמק בית שאן (בית שאן),איזור מלאכי (קרית מלאכי), איזור לכיש (קרית גת), איזור גרר (נתיבות), איזור הבשור (אופקים).

 

תיאור הממצאים

רוב החוקרים הבודקים את השתנותם של פערים בין-אזוריים ותוך-אזוריים משתמשים במשתנים המודדים רווחה של איזור, כגון: הכנסה לנפש, שיעור הבעלות על מוצרים בני קיימא, צפיפות דיור, רמת השכלה, מבנה תעסוקה וכיוצא בזה ( ,Smith 1987 ,Lipshitz ;1979). בדיקת הפערים התוך אזוריים בישראל – ובמיוחד במבנה של עיר פיתוח ומרחב כפרי – אינה מאפשרת שימוש ברוב המשתנים המקובלים שהוזכרו לעיל, משום שחלק מן המשתנים חסרים משמעות כלכלית במסגרת ההתיישבות הכפרית השיתופית, ובמיוחד בקיבוצים. לפיכך נבחרו במחקר הנוכחי כמה משתנים שהם בני השוואה בין המגזר העירוני ובין המגזר הכפרי, והם: מספר שנות לימוד, רמת הבערות, יחס תלות בין גילים, ארצות מוצא של התושבים. משתנים אלה אינם מתיימרים לייצג את רמת הרווחה שלערי הפיתוח על כל היבטיה, ובוודאי שלא את רמת הרווחה של ההתיישבות הכפרית, ובעיקר לא של הקיבוצים.

נראה, שבמחקר השוואתי ב'רמת הרווחה' בין שני המגזרים, העירוני והכפרי, יש מקום ל'משתנים אובייקטיביים' נוספים, כגון: הנגישות ל'סלי צריכה' שונים ועלותם, למשל: תיאטרון, בריכת שחייה, ספרייה, ריפוי שיניים, תדירות נופש בארץ ובחוץ-לארץ, השתתפות בחינוך משלים, רמת אבטלה. אולם, המחקר הנוכחי בחר להתבסס בשלב זה על מקורות קיימים, ובעיקר על פרסומי מפקדי האוכלוסין והדיור, בידיעה ברורה, שהוא אינו מכיל את כל המשתנים האובייקטיביים הרלוונטיים.

נציין, שגם הנתונים שהמחקר נזקק להם אינם קיימים באופן מלא בפרסומים השוטפים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והיה צורך בעיבוד מיוחד, נעשה על-ידי מאגר הנתונים של מדעיה חברה באוניברסיטה העברית. בנוסף לדיון במשתנים אובייקטיביים שבחר המחקר, נערך בסיומו דיון מצומצם על הפערים ב'משתנים הסובייקטיביים' (תחושות התושבים ביחס לפערים), על-פי סקר שדה שנערך בחלק מאזורי המחקר.

 

שנות לימוד

בראשית שנות ה-60, בכל אזורי המחקר, היה הפער ברמת ההשכלה בין ערי הפיתוח ומושבי העולים ובין ה'מרחב הכפרי הוותיק' גדול ביותר. בחלק מן האזורים, כגון עמק החולה ואיזור מלאכי, הפער הבולט היה בין עיר הפיתוח ובין המושבים והקיבוצים הוותיקים ובאזורים אחרים, כגון שפלת יהודה ועמק בית שאן, הפער הבולט היה בין מושבי העולים ובין ההתיישבות הכפרית הוותיקה.

פערים אלה מוצגים בצורה גרפית באיורים 2 ו-3. נדגים אותם בערכים מספריים בשני אזורים: שפלת יהודה ועמק בית שאן.

בשנת 1961 היה שיעור האוכלוסייה (בני 15 ומעלה) שלא למדו כלל (0 שנות לימוד) בשפלת יהודה 31.6%, במושבי העולים 43.9% ובקיבוצים אפס אחוז. שיעור בלעי השכלה תיכונית בבית שמש היה 17.7%, במושבי העולים 11.7% ובקיבוצים 71.4%. שיעור המסיימים 13 שנות לימוד ומעלה היה בבית שמש 4.1%, במושבי העולים 2.8% ובקיבוצים 16.9%. בעמק בית שאן נתגלתה מגמה דומה. בשנת 1961 היה שיעור האוכלוסייה בעלת 0 שנות לימוד בבית שאן 39.8%, במושבי העולים 59.3%, ואילו בקיבוצים הוותיקים היה השיעור 2.7% ובקיבוצים החדשים 1.4%. שיעור בעלי השכלה תיכונית בבית שאן היה אז 16.0%, במושבים היה השיעור 5.1%, ואילו בקיבוצים הוותיקים והחדשים היה השיעור 70% בערך. שיעור בעלי השכלה של 13 שנות לימוד ומעלה היה בבית שאן 2.6%, במושבים היה השיעור 6.8% ובקיבוצים – 9.5%. דוגמאות מספריות אלה מבהירות היטב את הפער הגודל שהיה בראשית שנות ה-60 ברמת ההשכלה בין ערי הפיתוח למרחב הכפרי הוותיק.

הפערים הניכרים, שתוארו לעיל ושאפיינו את המרחב של ראשית שנות ה-60, הצטמצמו באופן ניכר במהלך שנות ה-60 וה-70. איור 2 מראה, שבכל האזורים ירד שיעור האוכלוסייה שלא למדה כלל (0 שנות לימוד). הירידה הבולטת ביותר היתה בקרב צורות ההתיישבות שהי מאופיינות בשנות ה-60 בשיעורים גבוהים של חסרי השכלה: ערי הפיתוח ומושיב העולים. בבית שמש ירד השיעור של 0 שנות לימוד מ-31.6% בשנת 1961 ל-20.1% בשנת 1972 ול-3.0% בשנת 1983.

במושבים הוותיקים שבשפלת יהודה ירד השיעור מ-43.9% בשנת 1961 ל-26.9% בשנת 1972 ול-3.7% בשנת 1983. הפער בקרב חסרי השכלה בין בית שמש לקיבוצים היה 31.6% בשנת 1961 והוא הצטמצם ל-3% בשנת 1983.

בבית שאן ירד שיעור חסרי ההשכלה מ-39.8% בשנת 1961 ל-24.8% בשנת 1972 ול-3.2% בשנת 1983. במושבים היתה הירידה מ-59.3% בשנת 1961 ל-34.9% בשנת 1972 ול-3.3% בשנת 1983. בשנת 1961 היה הפער בקרב חסרי השכלה, בין בית שאן לקיבוצים 37% בערך והוא הצטמצם ל-3% בשנת 1983.

המגמה המרחבית המשלימה היא עלייה בשיעור המסיימים את לימודיהם התיכוניים (ראה איור 3). גם כאן, העלייה הובלטת ביותר היתה בערי הפיתוח ובמושבי העולים, שהיו מאופיינים ברמה נמוכה בראשית שנות ה-60. נדגים מגמה זו מתוך הנתונים על איזור עמק החולה ואיזור גרר. בקרית שמונה היה שיעורי בעלי השכלה תיכונית בשנת 1961 20.0% והוא עלה ל-46.8% בשנת 1983. בקיבוצים הוותיקים הוא עלה מ-63% ל-65%. כלומר, הפער בין קריית שמונה לקיבוצים, שהיה 43% בערך בשנת 1961,ירד ל-20% בערך בשנת 1983. בנתיבות שבאיזור גרר עלה שיעור המסיימים בית-ספר תיכון מ-12.7% בשנת 1961 ל-50.8% בשנת 1983, והפער בין נתיבות לקיבוצים הוותיקים שמסביבה הצטמצם מ-43% בשנת 1961 ל-15% בשנת 1983.

הנתונים על שיעור המסיימים 13 שנות לימוד ומעלה הם חלקיים, אך מן המעט הקיים נחשפת מגמה של צמצום פערים בין עיר הפיתוח ובין המרחב הכפרי. צמצום זה נובע מעלייה של ממש בשיעור בעלי השכלה של 13 שנות לימוד ומעלה בערי הפיתוח ומעלייה מתונה בהתיישבות הוותיקה. ייתכן שהעלייה המתונה בשיעור בעלי השכלה של 13 שנות לימוד ומעלה בקיבוצים ובמושבים הוותיקים נובעת מאי חזרתם לקיבוץ ולמושב של אלה שיצאו ללימודים גבוהים.

בבית שאן היה שיעור המסיימים 13 שנות לימוד בשנת 1961 2.6% והוא עלה ל-8.9% בשנת 1983. בקיבוצים הוותיקים שבאיזור היה השיעור 9.2% ו-11% בהתאמה. בקריית שמונה היה שיעור המסיימים 13 שנות לימוד ומעלה בשנת 1961 4.1% והוא עלה ל-13.0% בשנת 1983, ואילו בקיבוצים הוותיקים שבאיזור היו השיעורים 10.9% ו-18.1% בהתאמה.

 

ידיעת קרוא וכתוב

משתנה אחר המעיד על רמת השכלה הוא שיעור היודעים קרוא וכתוב, או כפי שנמדד במחקר – שיעורם של אלה שאינם יודעים קרוא וכתוב ('רמת הבערות'). בראשית שנות ה-60 נחשף בכל אחד מן האזורים פער גדול בין ערי הפיתוח ומושבי העולים ובין המרחב הכפרי הוותיק. פער זה הולך ומצטמצם במידה רבה במהלך שנות ה-60 וה-70. מגמה מרחבית זו נראית היטב באיור 4 והיא תודגם בנתונים מפורטים בשני אזורים: איזור מלאכי ואיזור גליל עליון מזרחי (איזור צפת).

בשנת 1961 46.4% מאוכלוסייתה של קריית מלאכי (מגיל 15 ומעלה) לא ידעה קרוא וכתוב; בשנת 1972 ירד השיעור ל-18.2% ובשנת 1983 עמד על 10.8%. במושבי העולים היה השיעור בשנת 1961 26.3%, והוא ירד ל-13.2% בשנת 1972 ול-4.1% בשנת 1983. בקיבוצים שבאיזור נעו השיעורים בין 0% ל-1% כלומר, באיזור זה הצטמצם פער של 46% בערך ב'רמת הבערות' בין עיירת הפיתוח ובין הקיבוצים שבסביבתה ל-10%.

באיזור גליל עליון מזרחי הצטמצם הפער בין צפת לקיבוצים מ-28.7% בשנת 1961 ל-15.5% בשנת 1972 ול-8.2% בשנת 1983.

בשתי השנים הללו היה השיעור של אלה שאינם יודעים קרוא וכתוב בקיבוצים 0%. הפער בין מושבי העולים ובין הקיבוצים הצטמצם באיזור צפת מ-38.8% בשנת 1961 ל-22% בשנת 1972 ול-6% בשנת 1983.

 

גיל

המגמות המרחביות שתוארו לעיל ביחס לרמת ההשכלה מתקיימות גם במשתנה דמוגרפי, שיש בו גם משמעות כלכלית; הכוונה ל'יחס התלות בין הגילים'. חישובים מראים, שהפער הגדול בין ערי הפיתוח ובין הקיבוצים שהיה קיים בשנות ה-60, מצטמצם והולך לקראת ראשית שנות ה- 0. יחס התלות שהיה גבוה בערי הפיתוח בשנות ה-60, כתוצאה משיעור גבוה של ילדים בגילים 14-0, הולך ופוחת בעיקר כתוצאה מירידה בשיעורה של קבוצת גיל זו. יחס התלות שהיה נמוך במושבים ובקיבוצים הוותיקים גדל והולך כתוצאה מעלייה במספר הילדים בגילים 14-0. מצד אחד, לצמצום הפערים ב'יחס התלות' יכולה להיות השפעה על צמצום הפערים ב'משתני רווחה' הנמדדים במונחים של נפשות (הכנסה לנפש, רמת מינוע ל-1,000 תושבים וכיוצא בזה). אך מצד שני, ייתכן שהצמצום הוא תוצאה של הגדלת הפער ברווחה, המביא לצמצום במספר הילדים בערי הפיתוח ובמושבי העולים (כביטוי לירידה ברווחה) ועלייה במספר הילדים בקיבוצים ובמושבים הוותיקים (כביטוי לעלייה ברווחה).

נדגים את המגמה שתוארה לעיל במספרים בכמה אזורים. בבית שאן ירד יחס התלות מ-0.97 בשנת 1961 ל-0.64 בשנת 1983.

בקיבוצים עלה יחס התלות מ-0.44 בשנת 1961 ל-0.72 בשנת 1983. באותה תקופה ירד שיעור הילדים בני 14-0 בבית שאן מ-49.4% ל-37.6% ובקיבוצים שבסביבה (שחלקם קיבוצים דתיים) עלה שיעור בני 14-0 מ-30.6% ל-38.2%. איור 5 מראה את הפערים בכל אחד מאזורי המחקר בשיעורם של בני 14-0, שהוא רק מרכיב אחד מתוך יחס התלות (מסיבות טכניות לא הובאו האיורים של קבוצות גיל נוספות). האיור מלמד על ירידה ניכרת בשיעורם של בני 14-0 באוכלוסיית ערי הפיתוח ובאוכלוסיית מושבי העולים. בחלק מן האזורים קיימת עלייה בשיעורה של קבוצת גיל זו באוכלוסייתה קיבוצים הוותיקים (בית שאן) ובחלק מן האזורים קיימת ירידה מתונה (גרר).

 

ארצות מוצא

בראשית שנות ה-60 היה קיים קשר הדוק בין ארץ מוצאו של הפרט ובין רמתו הכלכלית. רמתם הכלכלית של יוצאי אסיה- אפריקה היתה באופן מובהק נמוכה מזו של יוצאי אירופה- אמריקה (פטינקין, 1959). קשר זה נמצא גם ברמה המרחבית; בראשית שנות ה-60 נמצאו אזורים שהיה בהם ריכוז גבוה של יוצאי אסיה-אפריקה ברמה כלכלית-חברתית נמוכה מזו של אזורים שהיה בהם ריכוז של יוצאי אירופה-אמריקה (ליפשיץ, 1984ב'). מכאן, שבשנות ה-50 וה-60 השפיעו ההבדלים האתניים בין עיירות הפיתוח ובין סביבתן הכפרית הוותיקה על ההבדלים הכלכליים והחברתיים ביניהם ושיקפו אותם.

התהליך הטבעי, הקשור בתמותת 'דור ההורים' של עולי שנות ה- 50 ובהגדלת שיעור האוכלוסייה של 'דור הבנים' בארץ, מביא עמו צמצום של הפערים האתניים בין ערי הפיתוח ומושבי העולים ובין ההתיישבות הכפרית הוותיקה. צמצום זה מתואר באיור 6, המראה את הירידה הבולטת שחלה בערי הפיתוח ובמושבי העולים בשיעורם של ילידי אסיה ואפריקה, ואת צמצום הפערים בין צורות ההתיישבות.

באופקים שבאיזור הבשור היה שיעור ילידי אסיה-אפריקה בשנת 1961 95.7%. שיעור זה ירד ל-51.1% בשנת 1972 ול-33.6% בשנת 1983. בקיבוצים היה השיעור בשנת 1961 13.8%, בשנת 1972 – 3.6% ובשנת 1983 – 3.8% כלומר, פער של 82% בשנת 1961 הצטמצם בשנת 1983 ל-30%. בעמק החולה היה הפער בין קריית שמונה לקיבוצים הוותיקים 70% בשנת 1961 והצטמצם בשנת 1983 ל-25%.

 

דיון בממצאים

צמצום הפערים בין ערי הפיתוח ומושבי העולים ובין ההתיישבות הוותיקה הוא פועל-יוצא של שני תהליכים: תהליך טבעי ותהליך תכנוני. התהליך הטבעי מתבטא במעבר של החברה הישראלית מחברה הטרוגנית מבחניה אתנית, שרוב תושביה נולדו בארץ. מעבר זה מ'דור ההורים' ל'דור הבנים' מתבטא בשינויים במשלחי היד, בענפי התעסוקה, ביזמות המקומית, במנהיגות הפוליטית המקומית והארצית בקרב 'דור הבנים' שבערי הפיתוח ובמושבי העולים. מעבר זה הוא אחד הגורמים המשפיעים על צמצום הפערים שהוזכרו לעיל.

התהליך התכנוני הוא ביטוי של מדיניות לאומית ומרחבית. מאז הקמת המדינה פועלות ממשלות ישראל להעלאת רמת ההשכלה ולמיגור הבערות בקרב תושבי המדינה וממילא לצמצום הפערים החברתיים. חוק חינוך חובה חינם, למשל, מוביל במשך השנים למצב שבו רוב אוכלוסיית המדינה תהיה בעלת השכלה יסודית והפערים למיניהם (בין קבוצות אוכלוסייה, בין אזורים ובתוך אזורים, בין ערים ובתוך ערים) נעלמים. מבחינה מרחבית, ממשלות ישראל שואפות להעניק סיוע מיוחד לאזוריה שוליים של מדינת ישראל, ובמיוחד לקידום ה'אוכלוסיות החלשות' שבתוכם. סיוע זה מתבטא בתחום הכנסות הפרט, בתחום החינוך, בתחום הדיור וכיוצא בזה. יש לשער, שחלק מתהליך צמצום הפערים שהוצגו הוא פועל-יוצא ממדיניות מרחבית זו.

חוקרים רבים נוטים לראות בתהליך צמצום הפערים התוך- אזוריים תוצאה של תהליכי ביזור אזוריים (effect spread). ריצ'רדסון, למשל, טוען, שצמצום הפערים התוך-אזוריים הוא השלב השלישי בהשתנותם על-פני זמן של פערים במרחב. והוא נוצר עקב הקרנת הצמיחה מן העיר המרכזית של איזור לסביבתה (1973 ,Richardson). תהליכים לה מתבטאים בזרימה של אוכלוסייה, הון ושיפורים טכנולוגיים מן הגלעין העירוני לסביבה הכפרית (2).

התהליכים בישראל שונים מן המתואר לעיל וזאת משני טעמים:

הטעם האחד הוא, שבישראל המבנה של גלעין-שוליים אזוריים הוא, כאמור, הפוך מן המקובל ברוב מדינות העולם.

במבנה האזורי הקיים בישראל, הגלעין הכלכלי מורכב מן הסביבה הכפרית והשוליים הכלכליים הם מן המגזר העירוני (ערי הפיתוח).

השני הוא, שבשל השוני בבסיס האידיאולוגי ובמבנה החברתי בין הקיבוצים לערי הפיתוח (בין הגלעין האזורי לפריפריה שסביבו), עוצמתם של תהליכי ההקרנה הכלכלית מן הגלעין לשוליים חלשה ונטולת השפעה חברתית- כלכלית. כך, למשל, מבדיקה שנערכה בכמה מאזורי המחקר מסתבר, שההגירה מן ההתיישבות הכפית הוותיקה לערי הפיתוח שבסביבתן היא קטנה ביותר. בערך 5% מאלה העוזבים את מושב שדה משה ואת מושב לכיש היגרו לקריית גת. אחוז אחד בערך מן העוזבים את עין צורים היגרו לקריית מלאכי ואחוז דומה מן העוזבים את ההתיישבות הוותיקה בעמק החולה ובבית שאן היגרו לקריית שמונה ולבית שאן בהתאמה.

ממחקרים שנערכו בשנות ה-60 וה-70 מסתבר, שהיקף הקניות של מוצרים ושירותים של הקיבוצים בערי הפיתוח שבסביבתן הוא מזערי (עמירן ושחר, תשכ"ה; כהן, 1967; קיפניס, 1972; גליקסון, 1973). בדיקה שערך המחבר הנוכחי בעמק החולה, באיזור מלאכי, בשפלת יהודה ובעמק בית שאן, מגלה התנהגות מרחבית דומה. התנהגות מרחבית זו מצד המגזר הקיבוצי בולמת אפיק חשוב לצמיחתן הכלכלית של ערי הפיתוח.

ברור אפוא, שהתהליך של צמצום הפערים בין ערי הפיתוח לסיבתן כפרית אינו פועל-יוצא של התהליכים המרחביים המקובלים – המתבטאים בהגירה ובזרימת הון מן הגלעין לשוליים – אלא הוא בעיקר פרי של מדיניות מרחבית ושל תהליכים טבעיים, העוברים על החברה הישראלית. ייתכן גם שצמצום הפערים הוא פועל-יוצא של המשברים הכלכליים העוברים על ההתיישבות הקיבוצית. משברים אלה גורמים לכך, שרמת החיים של הקיבוצניקים – על-פי הרגשתם – ירדה בהשוואה לרמת החיים בעיר (הלמן, גליק וגולדנברג, 1988).

תהליכים אלה מוצאים את ביטויים המרחבי לא רק ברמה הבין-אזורית, אלא גם במבנה האזורי של עיר פיתוח ומרחב כפרי.

חשוב לציין, שצמצום הפערים מתייחס למשתנים מעטים בלבד וזאת בגלל הקושי הקיים במציאת משתנים מתאימים להשוואה בין המגזר העירוני למגזר הכפרי, ובמיוחד זה הקיבוצי. כאמור, משתנים כגון רמת הכנסה, רמת מינוע, שיעור הבעלות על מוצרים בני קיימא, המשמשים במחקרים אחרים בעולם, אינם תקפים בהשוואה בין ערי לקיבוץ בישראל.

בהנחה, שנקבל כעובדה את צמצום הפערים באותם 'משתנים אובייקטיביים' שנבדקו, נשאלת השאלה – האם זו גם הרגשתם של תושבי אזורי מחקר? האם אכן תושבי ערי הפיתוח חשים, שהפערים ביניהם ובין ההתיישבות הכפרית הוותיקה הצטמצמו? האם תחושתם, שבקיבוצים שורר שפע בשעה שאצלם קיימים מחסור ועוני היא תחושה שהולכת ומתעצמת או שהיא הולכת ודועכת? ומהי עמדתם של תושבי הקיבוצים? תשובות שלאלות מן הסוג הזה מחייבות פיתוח מערך מחקר אחר, הנשען על שאלון שיופץ בקרה אוכלוסיית אזורי המחקר (ראה מחקרו של פווין, 1988, הסותר חלק גדול מן ההנחות המקובלות בציבור לגבי מערכת היחסים המתוחה, לכאורה, בין ערי הפיתוח ובין הקיבוצים הסמוכים להן). במסגרת המחקר הנוכחי נערכה בדיקה לא מייצגת בחבל לכיש, בבית שאן ובאיזור מלאכי. הממצאים העיקריים מוצגים להלן (3):

• בערך 25% מאוכלוסיית המדגם של קריית מלאכי סבורים שהפער ב'רמת החיים' בינם ובין ההתיישבות הוותיקה הצטמצם במשך השנים ובערך 22% סבורים שהפער גדל.
  בקיבוצים 60% סבורים שהפער הצטמצם ובערך 10% סבורים שהפער גדל. מעניין, שבקרב תושבי העיר קיימים הבדלים לפי קבוצות גיל: הוותיקים (בני 51 ומעלה), שידעו בעבר מחסור, מרגישים כיום שהפער בינם ובין הקיבוצים הצטמצם (45%), ואילו בקרב בני הנוער (בני 25-16) רק אחוז אפסי סבור כך. מעניין לציין, שבמושבי העולים התחושה הכללית היא, שהפערים הצטמצמו, בייחוד בתחום הדיור. נראה, שהשקפה זו נובעת מכך שבני הדור השני במושבים בנו לעצמם דירות מרווחות בחלקות ההורים.
• בחבל לכיש התקבלו הממצאים האלה: בערך 50% מן האוכלוסייה שנדגמה במושב עוזה מרגישים שהפער בינם ובין אוכלוסיית קריית גת הצטמצם כתוצאה מעלייה ברמת החיים של תושבי המושב. בערך 40% מאוכלוסיית שדה משה סבורים שהפער בינם לבין אוכלוסיית קריית גת הצטמצם כתוצאה מעלייה ברמתה חיים של תושבי קריית גת. בערך 50% מן האוכלוסייה שנדגמה בקיבוץ גת סבורים, שהפער בינם לבין קריית גת לא השתנה במשך השנים והוא נשאר גבוה; בערך 30% סבורים שהפער הצטמצם. בערך שליש מן האוכלוסייה שנדגמה בקרית גת סבורים, שהפער בינם לבין הקיבוצים באיזור לא השתנה ונשאר גבוה ושליש בערך סבורים שהפער הצטמצם.

 

סיכום

במחקר הוצג תיאור ראשוני שלממצאים המצביעים על כיוון השתנותם של פערים חברתיים-כלכליים בין ערי הפיתוח ובין המרחב הכפרי שלהם. הממצאים מבוססים על אותם משתנים, שנמצאו מתאימים להשוואה בין המגזר העירוני למגזר הכפרי ושהיו זמינים בקבצי מפקדי האוכלוסין והדיור.

המגמה המרחבית-חברתית העיקרית שנמצאה בכל אחד מאזורי המחקר ובכל אחד מן המשתנים היא של צמצום הפערים התוך- אזוריים בין ערי הפיתוח ובין המרחב הכפרי שלהן. רמת ההשכלה, שהיתה נמוכה בערי הפיתוח של שנות ה-60, עלתה בקצב מהיר יותר מזו של היישובים הכפריים שבסביבתן. 'רמת הבערות', שהיתה גבוהה בערי הפיתוח של שנות ה-60 ואפסית ביישובים הכפריים בסביבתן, ירדה במידה רבה והיא קרובה היום לזו של היישובים החקלאיים. יחס הנתמכים (בני 14-0 ו-65 ומעלה) לתומכים (בני 64-15) פחת בערי הפיתוח, במיוחד נוכח צמצום מספר הילדים למשפחה. ההבדל בשיעורם של בני 14-0 בין ערי הפיתוח ובין המרחב הכפרי פחת אף הוא במידה רבה.

בערי הפיתוח בולטת, כיום, קבוצת ילידי הארץ וההבדל בארצות המוצא בין תושבי ערי הפיתוח לתושבי המרחב הכפרי שבסמיכותן הולך ומצטמצם. צמיחתו של 'דור שני' בערי הפיתוח, שרובו יליד הארץ, מתבטא בצמיחה של יזמות מקומית, שלמנהיגות מקומית וברכישת מקצועות יוקרתיים. כל אלה מסייעים להפחתת הפערים הכלכליים והחברתיים התוך- אזוריים.

ממצאי המחקר תורמים בשי רמות: האחת, ברמה הישראלית, ממצאי המחקר יכולים לשמש בסיס להערכת מדיניות התכנון האזורי בישראל. השנייה, ברמה התיאורטית, השוואת ממצאי המחקר הנוכחי עם ממצאי המחקרים העוסקים בפערים הבין- אזוריים בישראל יכולה לשמש בסיס אמפירי לבחינת התיאוריה של ריצ'רדסון בדבר השלבים בהתפתחות פערים בין- אזוריים ותוך-אזוריים במדינה. תיאוריה זו, שהוצגה בקצרה לעיל, טרם נבחנה למיטב ידיעתי בצורה אמפירית במחקר כל שהוא. אולם, חולשתו של המחקר הנוכחי, הקשורה בתקפות המשתנים שנבחרו לאפיון רמת רווחה אזורית יישובית, מקשה על הסקת מסקנות מרחיקות לכת הן במישור הישראלי והן במישור התיאורטי. יש לראות בממצאי המחקר בסיס למחקרים נוספים – שעליהם נרמז במהלך המחקר – העוסקים בפערים חברתיים כלכליים תוך-אזוריים בישראל.