דת ומדינה בישראל

ואלה תולדות הסטטוס-קוו: דת ומדינה בישראל

מאת: מנחם פרידמן

 

מקור: המעבר מיישוב למדינה 1949-1947: רציפות ותמורות,
עורכת: ורדה פילובסקי. אוניברסיטת חיפה הפקולטה למדעי הרוח, מוסד הרצל לחקר הציונות, 1990

 

מבוא – על הסכם הסטטוס קוו – "הגרסה הרשמית"

א – תחקיר המחבר וספקותיו

ב – המישור ההיסטורי

ג – הדיאלוג בין האגודה לסוכנות, על רקע ועדת החקירה של האו"ם

ד – השפעת מלחמת השחרור

נספח א': מכתב בן גוריון לאגודת ישראל העולמית

נספח ב': תזכיר רוזנהיים

נספח ג': מכתב נטורי קרתא לבחורי הישיבות

נספח ד': תשובת מרן האב"ד שליט"א לבני התורה הי"ו

נספח ה': פסק דין

נספח ו': מרה"מ בן גוריון לרב י"מ לוין

 

 

מבוא – על הסטטוס קוו

הסטטוס-קוו בענייני דת במדינת ישראל הוא אחד מן הנושאים שבכל עת יש בו מידה זו או אחרת של אקטואליות. עם זאת יש לדעתי מידה גדולה של אי-ידיעה ואולי גם אי-הבנה הן ביחס למשמעותו של אותו "סטטוס-קוו" והן ביחס לרקע החברתי והפוליטי, שבמסגרתו הוא התגבש והפך להיות אחת מאבני הבניין העיקריות של הפוליטיקה הישראלית. במאמר זה אני מבקש להתמודד עם שאלה זו תוך בירור ועימות עם התפיסות המקובלות כיום בנושא.

יש הסכמה כללית כמעט בין הפוליטיקאים ובין החוקרים, שעל עקרון הסטטוס-קוו בענייני דת במדינת ישראל הוסכם עוד לפני קום המדינה.(1) אלה כמו אלה מצביעים על מכתב ששלחה הנהלת הסוכנות היהודית בחתימתם של ד' בין-גוריון יו"ר ההנהלה, של הרב י"ל פישמן (מימון) ושל י' גרינבוים,(2) ביום א' בתמוז תש"ז (1947.6.19), למשרדה של אגודת ישראל העולמית בירושלים, כבסיס הפוליטי-משפטי לאותו סטטוס-קוו (ראה נספח א). את המכתב, שנדון בו במפורט להלן, פרסם לראשונה ד"ר יצחק לוין, ממנהיגיה של אגודת ישראל בארצות הברית, בחוברת "חומר לשאלת התכוננות וסידור המדינה היהודית על פי התורה", שיצאה לאור בכסלו (חנוכה) תש"ח, כלומר – עוד לפני קום המדינה, וכחצי שנה לאחר כתיבת המכתב. החוברת כוללת בתוכה חומר מתוך ארכיונה של אגודת ישראל, מרביתו מסוף שנות השלושים. יש בה בין השאר הצעות לחוקה למדינה יהודית שניסחו מנהיגיה של אגודת ישראל כאשר דומה היה שמדינה יהודית עתידה לקום בעקבות הצעת החלוקה של ועדת פיל.(3) המכתב פורסם שנית, ועמו חומר אחר מתוך אותה חוברת, בביטאונה של הסתדרות הסטודנטים הדתיים "יבנה" בניסן תש"ט (כרך ג, עמ' -41 ), שגם הוא הוקדש בחלקו לדיונים בשאלות החוקה של מדינת ישראל.

בדברי ההסבר למכתב נאמר כדלקמן:

כשנוצרה מחדש (4) אפשרות להתכוננות מדינה יהודית אחרי מלחמת עולם השנייה, באה הנהלת אגודת ישראל העולמית בדברים עם הסוכנות היהודית לא"י בנוגע לעבוד חוקה בעד מדינה זו שתכיר בסמכות התורה. אחרי דיון ממושך קבלה אגודת ישראל העולמית מהנהלת הסוכנות היהודית את המכתב דלהלן.

איש לא התייחס בתקופה ההיא למכתב זה כהתחייבות לשמירה על הסטטוס-קוו בענייני דת במדינת ישראל.(5) יתרה מזו: ד"ר יצחק לוין מביא את המכתב בהקשר לדיון בחוקת המדינה, ולא בהקשר למשא-ומתן על פתרון פוליטי ומעשי לשאלת מעמדם של חוקים ותקנות שיש להם זיקה לדת ולהלכה במדינת ישראל הריבונית.

כחמש-עשרה שנים מאוחר יותר פורסם מכתב זה שוב, והפעם כצילום פוטוסטטי של המכתב המקורי. בירחון 'בית יעקב' ("ירחון לעניני חינוך, ספרות ומחשבה"), תמוז-אב תשכ"ד, פרסם העורך משה פראגר מאמר תחת הכותרת "ואלה תולדות ה'סטאטוס קבו'-כיצד הושג ההסכם ההסטורי של 'הסוכנות היהודית' עם אגודת ישראל העולמית להבטיח את יסודות קיום התורה במדינת ישראל". במאמר זה מוצג המכתב הנ"ל של הסוכנות היהודית לאגודת ישראל העולמית כהסכם "היסטורי" המבטיח את קיומו של הסטטוס-קוו בענייני דת במדינת ישראל.

הסיפור לפי פראגר נשמע כמו סיפור ריגול. הוא מתחיל בירושלים ועובר לבאזל, ומשם למלון "מטרופול" בפאריז, וללונדון, וחוזר לירושלים. מוזכרים בו משה סנה, שהיה אז ראש המפקדה הארצית של ההגנה (הרמ"א), ראובן שילוח איש הקשר של בן- גוריון עם השירותים החשאיים, שאול אביגור (מאירוב) ראש עלייה ב, ואחרים.(6) הגיבור הראשי של סיפור מלא מסתורין ומזימות זה הוא משה פראגר עצמו.

לפני שאספר בקצרה את סיפורו של פראגר על התפתחות הסטטוס-קוו, אומר כמה מלים על האיש עצמו. פראגר אהב להציג עצמו כאיש של מסתורין, ובמידה מרובה הוא אכן היה כזה. הוא גדל בבית של חסידי גור בווארשה, אבל ככל הנראה כבר מנעוריו נטה מן המסורת של חסידי גור. מעולם הוא לא סיפר על חייו שלפני השואה, אך שלא ככל בני גילו החסידים הוא היה לבוש בלבוש מודרני. דיבר פולנית ועברית במבטא מודרני, וזקנו היה מגולח למשעי. בפרוץ המלחמה, כאשר איים הגסטאפו על חייו של האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר, היה זה פראגר שארגן את הברחתם של הרבי וחלק מבני משפחתו מפולין הכבושה בידי הגרמנים לארץ-ישראל. מבצע זה, שהיה כרוך במגעים ובשיתוף פעולה עם השירותים החשאיים של פולין, גרמניה ואיטליה, לא יכול היה להתבצע אלא בידי מי שהיו לו מהלכים בחברה הפולנית עוד לפני המלחמה.(7)

לארץ-ישראל הוא הגיע עם משפחת הרבי; עמם היה גם מנהיג אגודת ישראל (וחתנו של הרבי), ר' יצחק מאיר לוין. מה עשה כאן וממה התפרנס בזמן המלחמה, אין אני יודע. על כל פנים, גם מתוך הסיפור וגם משיחות עם פראגר, מתברר שהוא הכיר אישית את בן-גוריון ורבים מן הצמרת הביטחונית של הישוב. מן הסיפור של פראגר על הססטוס-קוו מתברר, שהוא עמד בקשר מתמיד עם ראובן שילוח ועם שאול אביגור. עד כאן על משה פראגר במה שנוגע לענייננו.

היוזם של המהלך הפוליטי שהביא ל"הסכם הססטוס-קוו" היה לפי פראגר לא אחר מאשר משה סנה. הוא אשר עודד את פראגר עצמו לפעול כדי לשכנע את מנהיגי הסוכנות היהודית ואת ראשי אגודת ישראל "למען השגת הסכם היסטורי זה", והוא אשר הצליח לשכנע את יצחק גרינבוים, היריב החריף ביותר של אגודת ישראל, לחתום על "שטר כניעה כזה למען הדת". הנימוק המכריע ששכנע את גרינבוים, לפי פראגר, היה שעל רקע הצטרפותם של חוגים חרדיים בירושלים וביישוב החדש ("לרבות בני הנוער החסידי") להגנה "אין לחסוך כל מאמץ ליצירת יחסי הבנה עם יהדות החרדית. לאחר שהצליח "לשכנע" את דב יוסף ואת משה שרת, הלך לבן-גוריון. את בן-גוריון מצא פראגר מוכן נפשית להסכם לאחר שהתרשם מהופעתם של פליטי השואה שנמנו עם שורותיה של אגודת ישראל. מכאן עובר הסיפור לבאזל, לחורף תש"ז, לאחר הקונגרס הציוני (הקונגרס ה-כ"ב, דצמבר 1946).

פראגר מגיע מן הארץ, ובסיועו של ראובן שילוח הוא נפגש עם בן-גוריון. הנימוק העיקרי המשכנע את בן-גוריון לחדש את המגעים לשם השגת ההסכם עם אגודת ישראל הוא החשש, שאם לא יושג הסכם תתייצב אגודת ישראל באופן פומבי כנגד השאיפה הציונית להקמת מדינה יהודית. לאחר זמן הודיע בן-גוריון לפראגר, שבחזרתו לארץ-ישראל הוא עומד להיפגש עם הרב יצחק מאיר לוין, מנהיגה של אגודת ישראל. "כך הוצב הקשר – וכך נעשה צעד מכריע לקרב את ההסכם ההיסטורי", מסכם פראגר. בסיום המאמר הוא מציין, שאף על פי שבן-גוריון "נתקל בקשיים פנימיים מצד חוגי השמאל בתוך הנהלת הסוכנות היהודית", מילא הרב לוין את חלקו בהסכם והופיע לפני ועדת החקירה של האו"ם בירושלים כתומך בהקמת מדינה יהודית.

סיפור זה נתקבל כעדות מהימנה. לאחר זמן השתמשה שולמית אלוני בסיפור כדי לתקוף את אגודת ישראל.(8) אגודת ישראל ניצלה את מצוקתה של התנועה הציונית ערב קום המדינה, לא היססה לאיים שתתנגד להקמת המדינה אם לא יתמלאו דרישותיה, וכפתה על מדינת ישראל את הססטוס-קוו בענייני דת על בסיס זה.

מכאן ואילך הכול רואים את המכתב של הנהלת הסוכנות לאגודת ישראל כבסיס של הסדר הסטטוס-קוו, ואת אגודת ישראל כאחראית לו.(9)

 

א

משהתחלתי לחקור את ההיסטוריה של אגודת ישראל בתקופה שלפני קום המדינה, התקשיתי לאשש את סיפורו של פראגר.

ואולם שפע הפרטים, אזכורם של תאריכים ושמות של אנשים חיים (בן-גוריון, משה סנה, דב יוסף, יצחק מאיר לוין ואחרים) נתנו לסיפור ממד של אמינות. ככל שהעמקתי חקור התעוררו בי ספקות גדולים יותר. אך רק לאחר שקראתי את הפרוטוקולים של הוועד הפועל של אגודת ישראל העולמית מצאתי להפתעתי, שהטיעון העיקרי בסיפור (ראה להלן) פשוט אינו נכון. אין ביכולתי לערער על אמיתותם של פרטים שונים המופיעים בסיפור; אבל מה שברור הוא, שלא היה בכוחה של אגודת ישראל להצהיר בצורה ברורה ופומבית לפני ועדת החקירה של האו"ם שהיא מתנגדת להקמתה של מדינה יהודית, ומצד שני היא גם לא הודיעה בפומבי שהיא תומכת בצעד כזה. שמו של משה פראגר אינו מופיע כלל בדיונים הרבים שבין הסוכנות ואגודת ישראל.

המכתב עצמו נחשב בעיני מנהיגי אגודת ישראל, ובצדק, כפי שנראה להלן, כבלתי מספק לחלוטין. יתרה מזו: ניתוח הטקסט יכול להוכיח על נקלה, כי אין בו התחייבות ממשית, ומה שיש בו אינו יכול להיחשב בשום פנים כבסיס להסדרי הססטוס-קוו בענייני דת במדינת ישראל.

אתחיל בניתוח המכתב (ראה העתק בנספח א):
למכתב שני חלקים. החלק הראשון משמש מבוא לחלק השני, וכולל את מגבלות המחויבות של הנהלת הסוכנות ביחס למה שנכתב בחלק השני. בחלק השני מציינת הנהלת הסוכנות את עמדתה-מחויבותה בארבעה תחומים: שבת, כשרות, אישות וחינוך.

נדון תחילה בחלק הראשון. מגבלות מחויבותה של הנהלת הסוכנות הן שתיים:
(א) אין הנהלת הסוכנות במעמד חוקי המאפשר לה להתחייב על חוקת המדינה העתידה לקום; חוקה כזו צריכה להיקבע בידי אזרחיה.
(ב) הקמת המדינה מותנית באישור האו"ם; אישור כזה מותנה במתן שוויון זכויות מלא וחופש מצפון מלא לכל אזרחיה, יהודים כלא-יהודים. תנאי זה משמעו "העדר כפייה או הפליה" בין אזרחיה בענייני דת ומצפון. כלפי מה מכוונים דברים אלה? אין ספק לדעתי שדברים אלה מכוונים לדרישתה של אגודת ישראל, שנישואים וגירושים של יהודים במדינה היהודית יקוימו על פי דין תורה בלבד. קבלתה של דרישה זו משמעה, שלא יוכרו נישואים בין יהודי לבין מי שאינה יהודייה, ולהפך; ובכך יש פגיעה ברורה בחופש המצפון של יהודים ושאינם יהודים. כפי שנראה להלן, עמדתה של הנהלת הסוכנות בנושא "אישות" מנוסחת בצורה מעורפלת.

החלק השני כולל, כאמור, את מחויבויותיה (המוגבלות) של הנהלת הסוכנות. הסעיף הראשון דן בנושא השבת. כל מי שיקרא סעיף זה כמות שהוא לא יוכל למצוא בו מרכיבים מינימליים ובסיסיים של הסטטוס-קוו בנוגע לשבת במדינת ישראל. אין בו אזכור של התחבורה הציבורית, של פתיחת בתי העינוגים (קולנוע ותיאטרון) וכיו"ב. מה שכן נאמר בו הוא ש"יום המנוחה" החוקי יהיה יום השבת. דוק: "יום המנוחה" במשמעות שיש למושג זה במדינות אירופה, היינו; זכות סוציאלית, ולא השבת כיום שבתון במובן הדתי-הלכתי של מושג זה. אפשר כמובן לשאול: מה חידוש יש כאן? היעלה עלה דעת שיום המנוחה השבועי במדינת היהודים לא יהיה יום השבת? כיצד אמורה "מחויבות" זו לרצות את אגודת ישראל? לדעתי, חייבים להבין מחויבות זו על רקע מנהגים מקובלים בהתיישבות הקיבוצית (שנתפסה כביטוי האידיאלי של הציונות הסוציאליסטית), שעל פיהם יכול היה חבר לבחור לעצמו כיום המנוחה השבועי שלו את אחד מימי החול של השבוע. יום זה נחשב כ"שבת" של אותו חבר.(10) באגודת ישראל חששו, שמא גם במדינת ישראל שתונהג בידי ממשלה סוציאליסטית ייקבע נוהג כזה במוסדות הממלכתיים.
סעיף א קובע איפוא שלא כך יהיה, אלא שיום המנוחה השבועי יהיה יום השבת.

לא פחות מעניין הוא הסעיף השני. פראגר מספר כי מלכתחילה התנגד יצחק גרינבוים לחתום על מכתב זה, בטענה שאין הוא מוכן שיחייבו אותו לאכול אוכל כשר כאשר יאושפז בבית-חולים. אבל על המכתב שחתם גרינבוים אין כל מחויבות שבמוסדות הממלכתיים יוגש אוכל כשר בלבד. מה שנאמר במכתב הוא ש"בכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה מאכל כשר". דוק: "יהיה מאכל כשר" נאמר, "יהיה רק מאכל כשר" לא נאמר.

שוב, יכולה להישאל השאלה: ממה חששה אגודת ישראל? ומדוע אמורה מחויבות כזו לספק איזה צורך שלה או של חבריה? התשובה לכך טמונה אף היא בנוהג מקובל למדי בתקופת היישוב. בתקופה זו קיימה ההסתדרות בערי הארץ ובמושבותיה "מטבחי פועלים" כדי לספק לעובדים ארוחות חמות וזולות. המזון שהוגש במסעדות אלה לא היה כשר בדרך כלל. באגודת ישראל חששו, שבמדינה שראשי ההסתדרות יהיו בה שרים, יהיו המטבחים הממלכתיים כולם כדוגמת "מטבחי הפועלים", כלומר מטבחים לא כשרים; ויהודי דתי לא יוכל לאכול בהם.

הסעיף השלישי, "אישות", כבר הוזכר למעלה. אפרט עתה קצת יותר.

לכאורה כולל סעיף זה את המחויבות הברורה ביותר המזכירה את הסטטוס-קוו המקובל במדינת ישראל. הסעיף פותח בהצהרה ש"כל חברי ההנהלה מעריכים את רצינות הבעיה", והם מבטיחים לעשות "כל מה שאפשר" לספק את "הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשנים". אבל אם אכן הייתה הכוונה לשמור על הסטטוס-קוו, מדוע הניסוח המגומגם? מדוע לא נאמר בפשטות כי במדינת ישראל יישמר בנושא האישות הסטטוס-קוו הקיים זה מכבר על פי חוקת הקהילות של כנסת ישראל -הארגון האוטונומי היישובי? או, לחלופין, מדוע לא נכתב במפורש ובפשטות, שנישואים וגירושים של יהודים יתקיימו במדינה היהודית על פי די תורה בלבד? הנוסח המורכב והמטושטש מלמד שהם לא רצו או לא יכלו לתת התחייבות כזו.

אני משער שהסיבה לכך קשורה במחויבות הבלתי מותנית לקיים מדינה דמוקרטית שבה יש חופש דת ומצפון לכל אזרחיה. מחויבות שנישואים ייערכו רק לפי דין תורה פירושה שיהודי לא יוכל להינשא ללא-יהודייה (ויהודייה לא תוכל להינשא ללא- יהודי) במסגרת מדינת ישראל, ובכך יש פגיעה בזכות אישית בסיסית המקובלת בעולם הדמוקרטי המודרני.

הסעיף האחרון דן בנושא החינוך.

גם הוא מעיד על פחדיה של אגודת ישראל, ומראה שהמכתב כולו לא בא אלא להפיג במידת-מה פחדים אלה, ולא להתחייב לשמירת הסטטוס-קוו. משנות השלושים הועלה במוסדות אגודת ישראל החשש, שבמקרה שהציונות, ובמיוחד הציונות הסוציאליסטית, תזכה בריבונות על החברה היהודית בארץ-ישראל, לא יאופשר קיומו של חינוך יהודי דתי.

רבנים מ"גדולי התורה" של אגודת ישראל השוו לעתים את הציונות הסוציאליסטית למשטר הבולשביקי בברית המועצות,(11) שבה שימשה היבסקציה היהודית מכשיר עיקרי בסגירתם של הישיבות והחדרים המסורתיים. הנהלת הסוכנות קבעה, כי לא כך יהיה במדינת ישראל, וכי תובטח אוטונומיה לכל זרם בחינוך.

מכתב זה בא איפוא להפיג חששות ופחדים במחנה האגודאי. אין בו שום מחויבות היכולה להיות מובנת כמתייחסת לסטטוס-קוו שהיה קיים ביישוב. במידה מסוימת, להפך: ההימנעות מהשימוש בעקרון הסטטוס-קוו והניסוחים שבחרו להשתמש בהם מלמדים, שלא היה כאן מלכתחילה רצון לשמור על סטטוס-קוו, לא בנושא השבת ולא בנושא האישות.

 

ב

נעבור עתה למישור ההיסטורי, לתיאור ולניתוח הרקע למגעים שבין הנהלת הסוכנות היהודית לבין אגודת ישראל העולמית, שהביאו למכתב שאנו דנים בו. זאת בהסתמך הן על העיתונות והן על חומר ארכיוני, ובייחוד על הפרוטוקולים של הועד הפועל העולמי של אגודת ישראל.

עם תום מלחמת העולם השנייה מצאה תנועת אגודת ישראל את עצמה מוכה אנושות. היהדות הדתית-מסורתית של מזרח אירופה, שהייתה בסיס הכוח העיקרי של תנועה זו, הושמדה למעשה כמעט כולה. נכסי החומר והרוח, חצרות אדמו"רי החסידות והישיבות הגדולות, נחרבו, ורק מעטים מן המנהיגים הרוחניים, גדולי התורה והחסידות, הצליחו להינצל ולהגיע לארץ-ישראל או לארצות הברית. פליטי החרב, השרידים המעטים של היהדות הדתית-מסורתית, מצאו עצמם לאחר השואה ב"טריטוריה עוינת". הם נעקרו מן הנופים החברתיים שבמסגרתם צמחו ובתוכם חיו במשך מאות שנים, ונאלצו להסתגל למציאות של העיר החילונית המודרנית, כשהם מיעוט קטן ותלוי במידה רבה ביהודים החילוניים המודרניים. בארץ-ישראל היה מצבם אפילו קשה מזה. כאן עמדו מול התנועה הציונית יריבתם הקשה משכבר, ואלוהי ההיסטוריה כאילו עומד לצדה. השואה כאילו אישרה את הפרוגנוזה הציונית, והעמידה את מנהיגיה של אגודת ישראל על ספסל הנאשמים. הם, הרבנים והאדמו"רים שהתנגדו בצורה כה קיצונית לציונות, התנגדו ל"בניין" ארץ-ישראל הציונית ומנעו מרבים מחסידיהם לעלות לארץ כאשר הייתה אפשרות לכך, כלום אינם נושאים באחריות כלפי אלה שנהרגו בצורה כה אכזרית?

שאלות והאשמות אלה, שנשמעו מבחוץ ומבפנים,(12) השפיעו בהכרח על מעמדה ועל מדיניותה של אגודת ישראל בשנים הסוערות של מאבק היישוב בשלטונות המנדט הבריטי לעלייה חופשית ולמדינה עברית.

בשביל אגודת ישראל הייתה זו לא רק שאלה אידיאולוגית, אלא גם שאלה כלכלית, שהייתה לה במובנים רבים משמעות קיומית. במשך השנים שלפני קום המדינה לא הצליחה אגודת ישראל להקים בארץ-ישראל מערך של מוסדות חינוכיים וחברתיים- כלכליים ולא היו לה יישובים משלה. במציאות היישובית הייתה למחדל זה משמעות חמורה בייחוד בנוגע לאפשרויות קליטתם של שרידי השואה שהיו מרוכזים במחנות העקורים בגרמניה. אגודת ישראל לא יכלה למעשה לקלוט בארץ-ישראל אותם שרידים מהמחנה הגדול של היהדות הדתית-מסורתית שנמנו עם דגלה קודם השואה. ולא זו בלבד, אלא היא התקשתה למצוא דרך ליהודי ארצות הברית שמימנו את חלק הארי של ההוצאות לשיקומם של פליטי השואה היהודיים. בעיית גיוס המשאבים והקמתם של מוסדות חינוך ועזרה לקליטתם של הפליטים היהודיים הייתה למעשה הבעיה החמורה ביותר בשביל הנהגתה של אגודת ישראל לאחר השואה; חמורה יותר מן הבעיה הפוליטית הקשורה במיסוד היחסים עם ההסתדרות הציונית, ובכלל זה שאלת הקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל.

דוגמה טובה לבעיות שעמדו בפני הנהגתה של אגודת ישראל מן הבחינות המוסדיות-ארגוניות יכולה לשמש פרשת "ילדי טהראן". פרשת "ילדי טהראן" הפכה למיתוס מרכזי המעצב את תפיסתה הפוליטית של היהדות החרדית עד היום. מבלי להיכנס לפרטיה של פרשה זו (13) אציין להלן את העובדות העיקריות הקשורות בה.

פרשת "ילדי טהראן" היא אחד מן הביטויים הטראגיים של השואה. בעקבות הסכם סטאלין-שיקורסקי (1942) נתאפשר לכמה אלפי ילדים יתומים אזרחי פולין, שברחו עם ראשית המלחמה לברית המועצות והועברו לטריטוריות האסייתיות שלה, לצאת את המדינה דרך פרס. בין ילדים אלה היו כמה מאות יתומים יהודיים. עם בואם של הילדים היהודיים לפרס הם נמסרו לשליחי עליית הנוער והוקם למענם מחנה-מעבר בטהראן (ומכאן כינוים "ילדי טהראן"). הידיעות על ילדים יתומים שרידי חרב אלה עוררו התרגשות גדולה ביישוב, אבל עם הידיעות על גורלם האכזר וסבלם של ילדים אלה באו ידיעות על מסע הפחדה ושכנוע מצד מדריכיהם של הילדים במחנה בטהראן למען ינטשו את אמונתם הדתית, ועל מעשי כפייה כלפי הילדים למען לא ישמרו שבת וחגים ויסירו את כיסוי הראש אשר חבשו מטעמים דתיים.

הידיעות הגיעו ממדריכים דתיים שנמנו עם תנועות הנוער הציוניות-דתיות. אבל משהגיעו הידיעות הללו לארץ הייתה זו דווקא אגודת ישראל שעמדה במרכז תנועת המחאה הדתית על הנעשה בטהראן. בשביל אנשי אגודת ישראל היו ילדים אלה בניהם של ההמונים הגדולים של היהודים הדתיים המסורתיים שהשתייכו לתנועה זו לפני השואה. משום כך תבעה האגודה, כי כל הילדים יזכו לחינוך דתי. לאחר פולמוס ציבורי סוער, שהיה מלווה גם בהפגנות אלימות ושבו היה מעורב גם הרב יצחק א' הרצוג, הרב הראשי, הגיעה הציונות הדתית להסכם עם עליית הנוער, כשהיא נוטשת את המאבק המשותף עם אגודת ישראל ומותירה אותה למעשה מחוץ למחנה.(14)

כישלונה הצורב של אגודת ישראל היה כפול. הוא ביטא לא רק חולשה פוליטית, אלא גם את אי-הלגיטימיות של אגודת ישראל הלא-ציונית ביישוב, בייחוד על רקע השואה. אגודת ישראל נתפסה, כאמור, כנושאת מידה זו או אחרת של אחריות כלפי מה שקרה עקב מדיניותה האנטי-ציונית לפני המלחמה. ואולם מעבר לכך התברר, כי אין לאגודת ישראל לא מוסדות ולא כוח-אדם מתאים לקליטתם של "ילדי טהראן" ושל נוער עולה אחר מפליטי השואה. מנהיגי אגודת ישראל הבינו כי עליהם להשתלב בצורה זו או אחרת במערך גיוס הכספים הציוני (המגבית היהודית המאוחדת) כדי שיוכלו להתמודד בעתיד עם אתגרי הקליטה של עולים חדשים מפליטי הגולה החרבה.

אגודת ישראל שלאחר המלחמה גם לא הייתה מאוחדת ביותר. האגף הוותיק, "הירושלמי", זה שנשא את מסורת "ההתבדלות" (15) של האידיאולוגיה האנטי-ציונית הקיצונית, נדחק עוד לפני המלחמה ממעמדו הדומיננטי באגודת ישראל בארץ-ישראל. לאחר המלחמה נמשכה מגמה זו ביתר שאת. הקיצונים ביותר פרשו מאגודת ישראל והתרכזו ב"עדה החרדית" בירושלים ובמסגרת קבוצת "נטורי קרתא". אלה שנותרו באגודת ישראל נחלשו עוד יותר עם מותו של מנהיגם משה בלוי. במקביל התגבשו והתחזקו שתי מסגרות אופוזיציוניות להנהגה המסורתית של אגודת ישראל. האחת, תנועת פועלי אגודת ישראל בהנהגתם של בנימין מינץ וקלמן כהנא, נקטה מדיניות עצמאית ביחס לתנועת-העם, וניסתה להשתלב במערך היישובי הציוני ולרשת את מקומה של אגודת ישראל כמייצגת הרעיון האגודאי בגרסה הארץ- ישראלית. השנייה, תנועת צעירי אגודת ישראל (צא"י), הוקמה בעקבות פרשת "ילדי טהראן" וביקרה בחריפות את מדיניותה של אגודת ישראל הן במישור החינוכי והן במישור הפוליטי הכללי.

לאחר מותם של משה בלוי ושל ד"ר יצחק ברויאר (שניהם בקיץ תש"ו) נשאר הרב יצחק מאיר לוין המנהיג הבכיר המוכר של תנועת אגודת ישראל בארץ-ישראל. אך אין ספק שבהיותו מזוהה עם חסידות גור (לוין היה חתנו של האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר) התקשה לוין להשליט את מרותו על התנועה כולה.

חולשתה של אגודת ישראל התבטאה גם ביחסי הגומלין שלה עם רבנים, ראשי ישיבות וגדולי תורה ("גדולים") שעלו לארץ-ישראל לפני המלחמה ובזמן המלחמה. אמנם כבר בוועידה הארצית של אגודת ישראל בשנת תש"א (1941) הוקמה לראשונה מועצת גדולי התורה בארץ-ישראל, אך המועצה כמעט שלא תפקדה כסמכות דתית-פוליטית לתנועה. בשנות המשבר החמורות לאחר גמר המלחמה לא הצליחה אגודת ישראל לכנס את המועצה. רבים מן ה"גדולים" לא רצו להיות מזוהים בצורה חד-משמעית עם תנועה פוליטית הנמצאת במידה זו או אחרת "מחוץ לגדר" במסגרת הפוליטית היישובית.(16)

 

ג – הדיאלוג בין האגודה לסוכנות, על רקע ועדת החקירה של האו"ם

הדיונים בין אגודת ישראל העולמית לבין הנהלת הסוכנות היהודית מתחילים באביב תש"ו (1946), על רקע בואה המצופה של ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לארץ-ישראל. התבטאויות שונות של מנהיגים אגודאיים בחו"ל בהופעתם לפני הוועדה (כגון הרי גודמן באנגליה) נתנו מקום לחשדות, שאגודת ישראל עשויה שלא לתמוך בדרישה הציונית שמקומם היחיד של הפליטים היהודיים שישבו במחנות בגרמניה הוא בארץ-ישראל.(17) גם אם דעות אלה גרמו אי-נחת בוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל בירושלים, הם העמידו את הנהלת הסוכנות על הצורך הדחוף לבוא בדברים עם אגודת ישראל. תביעותיה של אגודת ישראל התמקדו בשני נושאים עיקריים:
(א) אחוז רשיונות העלייה המוקצבים לחברי אגודת ישראל מתוך כלל רישיונות העלייה (הסרטיפיקטים) שמסרו שלטונות המנדט לסוכנות היהודית;(18)
(ב) שאלת הצטרפותה של אגודת ישראל למגבית היהודית המאוחדת (.A.J.U).

אכן, גם שאלת מעמד הדת במדינה היהודית העתידה מופיעה, אך אין מקדישים לשאלה תשומת לב רבה, מאחר שהעניין כולו אינו נראה אקטואלי בשלב זה. עם זאת ראוי לשים לב לדברים המופיעים בפרוטוקול הוועד הפועל של אגודת ישראל המתייחס לישיבה מיום כ' באדר א' תש"ו (21.2.1946) לסיכום פגישה עם מ' שרתוק, מ' שפירא ו-מ' קלינבוים (סנה):
"בדבר המדינה דרשנו שצריך לפחות שכל יהודי יוכל לחיות עפ"י התורה".
בהמשך הדיון מדבר משה בלוי, ובין שאר הדברים הוא אומר כדלקמן:
דרישות אלה (ראה להלן) אנו מעמידים זה שנים, ביחוד שלא יהיו נשואין אזרחיים וחינוך אחיד… בפגישה האחרונה דרשנו חמשה עניינים:(1) שאלת חיים דתיים בלי הפרעות ע"י השלטון;(2) קונטקט פוליטי בלי שאג"י תהי' קשורה;(3)(19) שאלת עלי';(4) יוניטד- אפיעל;(5)(20) כסף לסידור עולים.

דברים אלה מלמדים על החרדה הבסיסית בקרב מנהיגי אגודת ישראל, שמא לא יוכלו יהודים חרדי לקיים אורח חיים דתי בלתי מופרע במדינה יהודית-ציונית.

בפגישה של הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל מיום א אדר ב תש"ו (1946.3.4) נמסר לנוכחים דו"ח על עמדותיהם של כמה מגדולי התורה ביחס להקמת מדינה יהודית. מן העניין לצטט מדו"ח קצר זה:
הרב סורוצקין (21) דברתי עם גדולי תורה. הגרא"ז (=הגאון רבי איסר זלמן) מלצר (22) אפשר לפעול אצלו מדינה יהודית.(23) הגרא"י (=הגאון רבי אליעזר יהודה) פינקל(24) נגד מדינה יהודית, סכנה גדולה. הגאב"ד (=הגאון אב בית דין) דבריסק שליט"א (25) חושב הענין לרציני וצריכים להתיישב בזה. הרב מפונביז' (26) מוכן לבוא לאסיפה באם תהי' בבית החזון-איש שליט"א. (27) החזון-איש שליט"א אמר שאינו יודע ולא יתערב ולא יתן תשובה בזה. כפי ששמעתי מכמה גדולים הם נגד מדינה יהודית ורואים בזה כמה חששות…
הרי"מ לוין: הרב בנגיס(28) לא השיב. האדמו"רים מוויזניץ(29) וסדיגורה(30) מוכנים להשתתף באספה וכן הרב מפרשבורג(31) ומנירנברג(32) האדמו"ר מטשורטקוב(33) חולה. עם כ"ק אדמו"ר מגור (34) שליט"א לא דברתי בטרם תהיה אסיפה.

כפי שאפשר לראות מדיווח קצר וחלקי זה, קשה היה למנהיגי אגודת ישראל העולמית לקבל תשובות ברורות מן ה"גדולים". האווירה השלטת אצלם ביחס לשאלת הקמתה של מדינה יהודית הייתה שלילית. עם זאת הטעימו כל המשתתפים את הצורך להדגיש לפני הוועדה האנגלו-אמריקאית את הקשר הייחודי שבין עם ישראל לארץ-ישראל, ואת הצורך לפתוח את שערי הארץ לפני עלייה חופשית של יהודים.

דיונים רבים הקדיש הוועד הפועל של אגודת ישראל להופעה לפני הוועדה האנגלו-אמריקאית. הם עמדו למעשה לפני דילמה שלא היה לה פתרון. בצד הדרישה לביטול הגבלות הספר הלבן ולעלייה יהודית חופשית לארץ-ישראל הם היו נגד הקמתה של מדינה יהודית. אך הם לא רצו וגם לא יכלו לומר זאת במפורש. על כל פנים הם החליטו, שאם יועמדו בפני מציאות של מדינה יהודית, הם ידרשו הבטחה כי יוכלו לחיות את חייהם ,האישיים והחברתיים לפי התורה, בלי לחץ מצפוני". (35)

עמדות וגישות אלה היוו את הבסיס למדיניותה של אגודת ישראל גם ביחס לוועדת החקירה של האו"ם, כפי שנראה להלן. סמוך למועד עדותה של אגודת ישראל לפני הוועדה האנגלו-אמריקאית החל משא-ומתן אינטנסיבי בין הסוכנות היהודית לבין אגודת ישראל, בעיקר ביחס לאחוזי רישיונות העלייה ולמגבית. ואולם עד מהרה התערער המצב המדיני והביטחוני, ממשלת אנגליה דחתה את המלצות ועדת החקירה, ותשומתה לב הופנתה לנושאים אחרים.

שאלת חלוקתה של ארץ-ישראל חזרה ועלתה בראשית שנת תש"ז. במקביל לרעיון החלוקה עלתה הצעה להקמתה של פדרציה יהודית-ערבית. הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל שוב היה במיצר. הוחלט על פנייה נוספת ל"גדולים", אלא שגם הפעם התשובות שניתנו מהוססות ומתחמקות. יעקב רוזנהיים, נשיאה של אגודת ישראל, שישב אותו זמן בניו יורק, ניסח תזכיר שבו הוא דן בשתי החלופות ומעדיף את פתרון הפדרציה על פתרון החלוקה.

תזכיר זה משקף בצורה יסודית אתה דילמות שעמדו בפני אגודת ישראל ביחס לעתידה של ארץ-ישראל (ראה נספח 2). מעבר לחשיבותו הכוללת של מסמך זה אני מבקש להפנות את תשומת הלב לסעיף השני של הנימוקים הדתיים להעדפת תכנית הפדרציה. מדינה דמוקרטית חילונית, שאותה אמורים להנהיג היסודות ה"אנטי-דתיים", הסוציאליסטים, שביישוב, עלולה לשלול מן התושבים הדתיים את הזכות לחיות ולגדל את ילדיהם לפי אמונתם.

הצעות ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית נדחו בידי שלטונות המנדט הבריטיים, והמצב בארץ-ישראל הלך והחמיר. אגודת ישראל מצאה עצמה מחוץ למאבק. השתתפותה במשא-ומתן הפוליטי הייתה חלקית בלבד. מרבית דיוני הוועד הפועל העולמי של התנועה הוקדשו לסכסוכים הפנימיים, בייחוד בינו לבין פועלי אגודת ישראל, ששאפו להגיע לעצמאות מקסימלית, ובינו לבין מרכז אגודת ישראל, שהיה בשליטתו של משה בלוי וריכז את אנשי היישוב הישן שנשארו באגודת ישראל, לאחר שנות הקשר בינה לבין העדה החרדית. רק בסוף שנת תש"ו עולה שאלת הקמתה של המדינה היהודית לדיון מפורט ומעמיק. בסיכומו של דבר מתגבשת הדעה, שצריך להיכנס למשא-ומתן אינטנסיבי עם הסוכנות "להוציא מהסוכנות מה שאפשר". הדיונים נמשכים בכמה ישיבות. מתגבשות שתי גישות:
האחת עקרונית – מדינה יהודית בארץ הקדושה חייבת להיות "מדינה על פי התורה";
השנייה פרקטית – מדינה שבה יהודים שומרי תורה יוכלו לחיות את חייהם.

ביום א' בכסלו תש"ז (24.11.1946) נערכת פגישה בין י"מ לוין לבין מ' שרתוק ו-א' קפלן. להלן סיכום הפגישה: בתשובה לשאלתו של לוין "האפשר לדבר שהחוקה (במדינה היהודית) תהי' ע"פ התורה?" עונים קפלן ושרתוק בצורה ברורה וחד-משמעית – "זהו בלתי אפשרי" אז שאל לוין: האם אפשר להבטיח "חוקי אישות, שמירת שבת פומבית, כשרות ואוטונומיה בחינוך ועניני דת"? על כך עונים שני חברי הנהלת הסוכנות: "אוטונומיה אפשר לתת בנקל. לעומת זה יקשה הדבר בסדור החוקה לענייני אישות. כי המדינה תצטרך לעשות חוקה כללית שתקפה יהיה לערבים ונוצרים ואי אפשר לעשות חוקה מיוחדת לחוגי התושבים השונים". לוין: "זהו יסוד טהרת האומה", והוא הוסיף כי הדבר יביא לפילוג עמוק. על כך משיבים שרתוק וקפלן: "אנו רוצים שהמדינה תהיה יהודית והכוון שלה יהיה על פי היהדות, לכן יהיה צורך עוד לברר את כל הפרטים האלה כיצד להגשים את הדבר".

אשר לשמירת השבת, נציגי הנהלת הסוכנות אומרים שאמנם יום השבת יהיה יום המנוחה הרשמי, אבל אי אפשר להשבית את הטלפון ואת הרכבות וכו'. אולם הם העלו רעיון חדש, שהמוסלמים והנוצרים יוכלו להפעיל את השירותים שאי אפשר להשביתם (טלפון, רכבות וכו') ביום השבת. שאלת החינוך היא קלה לפתרון: אפשר לתת אוטונומיה לבתי-הספר החרדיים.

לוין אינו מקבל פתרונות אלה, והוא מצהיר כי "מדינה יהודית שלא על פי ההלכה אחרי אלפיים שנות גלות היא חילול ה', העמדת תורת ישראל בקרן זווית, מרידה במלכות שמים בארצה, ואינה בת קיימה". אחר כך עברו לדון בשאלת התנאים לשילובה של אגודת ישראל בסוכנות.

עיון בדברי חברי הנהלת הסוכנות מראה, שעמדתה של הסוכנות ביחס לתביעותיה של אגודת ישראל גובשה כבר בסוף 1946, ובעיקרו של דבר לא שונתה. כל הדברים המופיעים ב"מכתב הסטטוס-קוו" (ראה נספח 1 – לינק) מצויים בדבריהם של שרתוק וקפלן.

זמן קצר לאחר מכן מתברר לראשי אגודת ישראל, שתביעתם להמשך קיומו של המנדט הבריטי – המותנית בפתיחת שערי הארץ לשארית הפליטה או בהקמתה של פדרציה יהודית-ערבית אשר בה ימלאו הבריטים תפקיד מכריע – אינה מציאותית, ושהבריטים החליטו להחזיר את המנדט על ארץ-ישראל לאומות המאוחדות. בוועד הפועל של אגודת ישראל המבוכה רבה. באחת הישיבות סיכם לוין את הדילמה כדלקמן:
להגיד במצפון מלא בעד מדינה קשה בשבילנו כל זמן שאין כל ערובה לענייני הדת. ומדינה יהודית בא"י שלא ע"פ התורה היא חילול ה' בישראל ובעמים וסכנה לדת. אולם כשם שאי אפשר לומר במצפון מלא בעד מדינה, כך אי אפשר לומר נגד. כדי שלא לגרום לחלול השם שיטילו כל האחריות עלינו, שהיהודים החרדים הם המפריעים והמכשילים. וזוהי גם דעת הרב דושינסקי(36) והרב מבריסק שליט"א (37) שאין לצאת נגד…

האו"ם ממנה ועדת חקירה. המשא-ומתן בין אגודת ישראל לבין הנהלת הסוכנות בשאלת מעמדה של הדת במדינה ובשאלת קבלת הכספים מן המגבית היהודית המאוחדת נמשך בעצלתיים. כאשר הוועדה עומדת להגיע לארץ-ישראל מודיעה אגודת ישראל לסוכנות, שהיא מתכוונת להופיע בפני הוועדה בנפרד ולא במסגרת משלחת משותפת עם הסוכנות. עתה מצטרף בן-גוריון למשא- ומתן. הוא לוחץ על לוין כי אגודת ישראל לא תופיע לבדה לפני הוועדה. לטובת העניין היהודי, טוען בן-גוריון, יש להכיר בסוכנות כנציגת כל העם. אך לוין אינו מסכים; אפשר לסמוך על אגודת ישראל שלא תעשה דבר "נגד האינטרסים של כלל ישראל".

ב-כ"א בסיון תש"ז (9.6.1947) שוב נפגשים נציגי אגודת ישראל עם בן-גוריון. ראשי אגודת ישראל אומרים, כי הם מוכנים להצטרף לדרישה להקמת מדינה יהודית אם דרישות הדת תובטחנה בחוקת המדינה. גם אם אין אנו יודעים באיזו נימה נאמרו הדברים, אין ספק שבדברים היה מימד של איום: אם לא תבטיח הסוכנות למלא אחר דרישות אגודת ישראל, תצהיר זו על התנגדותה למדינה יהודית.

אך בן-גוריון לא נכנע. הוא משיב כי החוקה תיקבע בידי האסיפה הלאומית של המדינה שתקום. בשלב זה של הדברים אין הוא יכול לתת ביטחונות וערבויות. אני מניח שבן-גוריון הבין שהאיום של אגודת ישראל הוא איום סרק. אכן, מיד אחר כך מציעים מנהיגי אגודת ישראל הצעה פראקטית: אולי אפשר לקבל התחייבות על חמשת הדברים הללו בלבד:
(א) אישות – שלא יהיו נישואים אזרחיים;  (ב) שבת;  (ג) כשרות;  (ד) אוטונומיה בחינוך;  (ה) חופש המצפון הדתי.
בן-גוריון משיב בעקיצה: אצל הגויים יהיה יותר טוב? משיבים לו: "הרי מדינה יהודית בארץ-ישראל שבה יסולק שלטון התורה הוא חילול השם כלפי פנים וכלפי חוץ".

אך בן-גוריון לא סטה מן הקווים שקבעו שרתוק וקפלן חצי שנה לפני כן.

בנוגע לאישות, הוא אמר, אין בעיה "להסדיר לפי התורה". ביחס לשבת יש קשיים שלא נמצא להם פתרון: הרכבת, הדואר ושירותים אחרים. "אגודת ישראל צריכה להציע פתרון", טען בן- גוריון. עוד הוסיף, שלא תהיה כפייה לחינוך חילוני. הוא סירב לתת התחייבות ממשית. לוין סיכם את הפגישה בנימה של אכזבה: "הוא דיבר יפות"(38) אבל למעשה לא נתן שום תשובה מחייבת.

כעבור עשרה ימים מתקבל מכתבה של הנהלת הסוכנות היהודית במשרדי אגודת ישראל העולמית. חברי הוועד הפועל העולמי מתכנסים עוד באותו יום לדון במכתב. הוא היה מאכזב. למעשה לא זזה הנהלת הסוכנות מעמדותיה כפי שבוטאו בפי שרתוק וקפלן. אפילו בנושא האישות לא מצאו את דבריו של בן-גוריון כי הנישואים והגירושים ייערכו "על פי התורה". במקום זה יש נוסח מתחמק. מאוכזב קובע לוין: אין לשנות מדיניות אגודת ישראל גם אחרי המכתב.

למעשה המכתב אינו אומר כלום ואינו כולל שום מחויבות ממשית.

אגודת ישראל מחליטה איפוא להופיע לבדה לפני ועדת החקירה של האו"ם. ועדיין הם התלבטו בשאלה כיצד מציגים את עמדתה של אגודת ישראל, שהייתה ונשארה תביעה להמשך קיומו של המנדט הבריטי, כפתרון הפחות גרוע. החשש מפני תגובת היישוב היה רב, אך לפחות מכך ואולי אף יותר חששו מפני תגובותיהם של אלה שהזדהו עם תנועת אגודת ישראל בעיקר בקרב שארית הפליטה. אחד מחברי הוועד הפועל העולמי התבטא באחת הישיבות: "…אם אנו דורשים מנדט והציונים לא יקבלו ע"י זה המדינה, מצבנו כאן קשה".(39) עדות לקושי זה מספק סיפורו של לוין על הופעתו לפני הוועדה. איש מחברי הוועד הפועל, מספר לוין במכתב למנהיגי תנועתו בחו"ל, לא רצה ללכת עמו ולהופיע בפני הוועדה. הוא ביקש מהרב ז' סורוצקין להצטרף אליו, אך זה סירב. נימוקו היה, שהואיל והוא משמש כראש ועד הישיבות שבנשיאותו של הרב הראשי יצחק א' הרצוג אין הוא רשאי לצאת כנגד עמדתו של הרב הראשי, שהעיד כמובן בעד הקמתה של מדינה יהודית.(40) "וכך הלכתי לוועדת החקירה", כותב לוין בעצב, "ללא אישים וללא תכנית".

אף על פי כן "הצליח" לוין להתחמק, ולא הוציא מפיו תביעה מפורשת להקמתה של מדינה יהודית.

ועדת החקירה של האו"ם לא הושפעה ככל הנראה מעמדתה של אגודת ישראל. ברוב דעות היא המליצה לחלק את ארץ-ישראל המערבית ולהקים בתחומה שתי מדינות ריבוניות – מדינה יהודית ומדינה ערבית. החלטת ועדת החקירה השפיעה בצורה מכרעת על האווירה ביישוב ובעולם היהודי כולו. האפשרות שתקוות דורות תתגשם ותוקם "מלכות" יהודית בארץ-ישראל נראתה עכשיו ממשית יותר מאי פעם. ככל שהדבר נראה מוזר, אגודת ישראל קיבלה את המציאות החדשה בהקלה מסוימת. שוב אין חברי הוועד הפועל העולמי צריכים להתלבט בשאלה ולנקוט עמדות בלתי פופולריות ולהסתכן בתגובה חריפה מצד דעת הקהל היהודית, שעדיין האשימה את מנהיגי אגודת ישראל באחריות לטרגדיה היהודית בשואה. ואכן, לאחר מאמצים מרובים הצליח הוועד הפועל לקבל "דעת תורה" מרבנים חברי מועצת גדולי התורה שלה. ישיבת המועצה התקיימה ביום כ"ב במרחשוון תש"ח (5.11.1947), ועל סדר יומה הצעת הסוכנות להצטרף לוועדת הביטחון ולמוסדות אחרים של הסוכנות היהודית ושל הוועד הלאומי. אמנם אין "גדולי התורה" מכריעים בשאלות אלה, אך הם גם אינם דוחים את ההצעות בנימוקים פורמליים. אין ספק שהרבנים וחברי הוועד הפועל רואים כבר את הסוכנות ואת הוועד הלאומי כשליטים סוברניים בפוטנציה. בסופו של הדיון מתקבלת החלטה ש"אין לעשות שום מעשה נגד המדינה היהודית, או נגד השגת שני שלישים באומ"א ליסוד המדינה".

הייתה זו החלטה בעלת משמעות לא קטנה בנסיבות של אותם הימים. גם אם בארץ-ישראל הייתה אגודת ישראל מנועה מלפעול נגד הקמת המדינה במישור הציבורי והפוליטי, הרי מנהיגיה ועסקניה ברחבי העולם יכלו ליזום מגעים עם ראשי מדינות החברות באו"ם כדי לסכל החלטה חיובית על קבלת תכנית החלוקה בידי העצרת הכללית. צריך לזכור, שהסוכנות היהודית עשתה באותו זמן (כשלושה שבועות לפני הכינוס המיוחד של העצרת) מאמצים מרובים לשכנע שליטים שונים לתמוך בהצעת החלוקה. צריך היה לדאוג לכך, שמנהיגים וחברים הנמנים עם דגלה של אגודת ישראל לא יפעלו בכיוון הנגדי. החלטה זו של מועצת גדולי התורה הייתה אם כן צעד ראשון בתהליך השתלבותה של תנועת אגודת ישראל במאמץ הציוני להקמת המדינה, וככל הנראה הוא נעשה במסגרת שיתוף הפעולה שהלך והתהדק בין הסוכנות היהודית לאגודת ישראל.

חברי מועצת גדולי התורה שחתמו על החלטה זו היו:
1. הרב אברהם יעקב פרידמן – האדמו"ר מסדיגורה;
2. הרב מאיר קרליץ – אחיו של רבי אברהם ישעיהו קרליץ (החזון-איש);
3. הרב אברהם יצחק קליין;
4. הרב זלמן סורוצקין – ראש ועד הישיבות;
5. הרב יוסף כהנמן – ראש ישיבת פוניבז'.

נכון, אין אלה כל חברי המועצה; עדיין נמנעו רובם מלהיות מעורבים בפוליטיקה ולתת לשואליהם תשובות. היעדרותו של הרב י"צ דושינסקי מן הישיבה אולי אינה מקרית. אך עם זאת צריך לזכור, כי בין המשתתפים נמצאו הרבנים מאיר קרליץ ויוסף כהנמן, ואלה בוודאי לא היו עושים צעד מכריע כזה ללא הסכמתו של החזון-איש. ארבעה ימים קודם החלטת עצרת האומות המאוחדות (י"ב בכסלו תש"ח – 25.11.1947) יצא האדמו"ר מסדיגורה בביקורת קשה על חבריו "גדולי התורה" "המשתמטים מלהתערב בעניינים הנוגעים לכלל ישראל", משמע נמנעו מלהשתתף בישיבת מועצת גדולי התורה. המדינה, הצהיר הרבי, אינה גזירה, אלא תשועה, "ובידינו להפכה לתשועה גדולה…".

אפשר להבחין בשינוי האווירה בלחצם של האירועים. ואמנם, בבוקרו של יום א', י"ז בכסלו תש"ח (30.11.1947), לאחר הכרעת עצרת האו"ם בעד תכנית החלוקה, נשמעו בישיבת הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל דברים שקשה היה להאמין שיישמעו במוסד זה כמה חודשים לפני כן. הנה כך מסכם הפרוטוקול את דבריהם שלה רב ר' קצינלבויגן והרב העניך סנקביץ על החלטת האו"ם:
הכרזת המדינה היהודית היא תופעה היסטורית. שאחרי אלפיים שנות גלות ושעבוד נותנים לנו חלק מא"י לכונן בה מדינה יהודית בהסכמת כל עמי תבל, אין ספק שזוהי השגחה פרטית למעלה מדרך הטבע. בוודאי שאין בזה מהגאולה המקווה, אבל יש בזה פקודה ואתחלתא דגאולה ועלינו לפנות לעם היהודי לנצל רגע היסטורי זה למפנה רוחני ונפשי ולשוב לדרך התורה ולהכשיר עצמינו לגאולה השלימה.

דברים אלה משקפים לא רק אווירה של התרוממות רוח, אלא גם של שינוי בתפיסה ההיסטוריוגרפית הבסיסית של אגודת ישראל. בשביל אישים אלה, החיים בעולם המושגים הדתי-מסורתי, העובדה שאומות העולם, הגויים, מחליטים ברוב מכריע כי ארץ-ישראל שייכת לעם ישראל ותומכים בהקמתה של "מלכות" יהודית סוברנית היא בהכרח אות משמים ("עת פקודה") הקשור בצורה זו או אחרת לתהליך הגאולה שלה עם היהודי.

באותו יום א' החלה למעשה מלחמת השחרור.

 

ד – השפעת מלחמת השחרור

היסודות וההתחלות של הסטטוס-קוו בענייני דת קשורים בתהליכי הקמתה של מדינת ישראל בתוך סערת המלחמה. עם התפשטות הקרבות וחסימת דרכי התחבורה בידי כוחות ערביים בלתי סדירים נאלצה ההגנה להרחיב במהירות את שורותיה.

פקודות הגיוס נאכפו על האזרחים בצורות שונות עוד לפני ההכרזה על הקמתה של המדינה. בין המגויסים היו צעירים דתיים שכניסתם למסגרת הצבאית יצרה בהכרח בעיות חמורות: כשרות, שבת, בתי-כנסת וכיו"ב. המפלגות הדתיות ובעיקר הפועל המזרחי, שמרבית המגויסים היו קשורים עמו בצורה זו או אחרת, ראו עצמן מחויבות לדאוג לצרכים הדתיים של המגויסים.

ב-22.2.1948 (י"ב באדר א' תש"ח) הוקם השירות הדתי כמחלקה במטכ"ל ההגנה, ובראשו הועמד אחד ממנהיגי הפועל המזרחי, נתן גרדי. ב-17.5.1948 אורגן השירות מחדש, ואחד מקציני השירות, סגן ראשון הרב יצחק מאיר, שהיה הממונה על הכשרות, נמנה עם צעירי אגודת ישראל.(41) עיון בביטאונם של צעירי אגודת ישראל מאותה תקופה מלמד על תחושת ההזדהות של הנוער האגודאי עם היישוב במלחמה ובמטרותיה.(42) עם זאת, תוך כדי המלחמה התעוררו לעתים בעיות שלימדו על הקשיים ועל המורכבות של הבעיות הכרוכות בהשתלבותם של שומרי תורה במדינה, וחייבו מדי פעם את התערבותה של הממשלה. כמו למשל פרשת מאסרם ומשפטם של שני חיילים ממחנה דורה שליד נתניה, שסירבו לבשל אוכל לפלוגתם ביום השבת (ז' באלול תש"ח – 11.9.1948). החיילים נידונו לשלושה חודשי מאסר ולגילוח ראשם, ורק בהתערבותם של השרים הדתיים בממשלה הזמנית שוחררו ממאסר.(43)

ואולם הבעיות הקשות יותר היו קשורות לשאלת גיוסם של בחורי ישיבות ובנות דתיות. עיקר הבעיה הייתה בירושלים. בירושלים עדיין נשתמר במידה רבה המבנה החברתי-כלכלי של היישוב הישן האשכנזי. עדיין התקיימו כאן מספר ישיבות שבהן למדו צעירים ואברכים בסגנון היישוב הישן, ועדיין היו כאן משפחות חרדיות במספר ניכר שבהן כל הגברים היו מתפרנסים מלימוד תורה בישיבות. כאן, במסגרות אלו, צמחה גם הקנאות הקיצונית והאנטי-ציונית של נטורי קרתא, שהתנגדו להקמתה של המדינה.

מנגד התדרדר המצב הביטחוני בעיר מיד לאחר הכרזת האו"ם, ובשבוע הראשון שלאחר מכן הוכרז על גיוסם של צעירים וצעירות מגיל 17 ל"משמר העם". "נטורי קרתא" יצאו בקריאה שלא להתגייס.(44) ב-כ"ג בניסן תש"ח (2.5.1948), כאשר הקרבות התנהלו במלוא עוזם וירושלים היהודית עמדה במצור, יצא בד"ץ העדה החרדית ברשותו של הרב יוסף צבי דושינסקי בהוראה לתלמידי הישיבות שלא להתגייס (ראה נספח ד' – לינק). כנראה באה באותה עת החלטה פורמלית שלא לגייס את בחורי הישיבות.

בעיתונם של צא"י "דגלנו למגויסים" מאייר תש"ח מוסר ש' לורנץ על החלטת "מרכז המפקד לשירות העם" שלא לגייס בחורי ישיבות.(45) בראשית אוגוסט 1948 הכריזה ממשלת ישראל הזמנית על משטר צבאי בירושלים, ומיד לאחר מכן הוצא צו גיוס לגברים ולנשים. או אז פרסם בד"ץ העדה החרדית פסק-דין האוסר על גיוסן של הנשים ומגדיר את צו הגיוס כגזירה שאין להישמע לה, בבחינת "ייהרג ואל יעבור" (ראה נספח ה' – לינק).

העובדה ששוב לא פורסמה ההוראה ל"תופסי הישיבות" שלא להתייצב לגיוס מלמדת, שבשלב זה כבר היה הסדר מוסכם על אי גיוסם. ובסופו של דבר נמצא גם, בתיווכה של אגודת ישראל, הסדר ששחרר מגיוס את כל הצעירות החרדיות שהציגו תעודה ממשרדי אגודת ישראל על אורח חייהן הדתי-חרדי.(46) אכן צריך לזכור, כי מבחניה פוליטית וצבאית היה המצב בירושלים עדין, וחייב טיפול מיוחד.

על פי החלטת האו"ם הייתה ירושלים אמורה להיות תחת משטר בינלאומי, ושלטונה של ממשלת ישראל באותו חלק מן העיר שהחזיקו כוחותיה לא הוכר בידי המעצמות הגדולות. מציאותה של אוכלוסייה גדולה יחסית, מונהגת בידי רבנים בעלי יוקרה, המגלה התנגדות פעילה לשלטון הישראלי והזוכה לתמיכתם של קיבוצים יהודיים מחוץ לגבולות המדינה הייתה בהחלט מצב בלתי רצוי מכל הבחינות. מובן לכן מדוע דווקא בירושלים הייתה חשיבת מכרעת להשתתפותה של אגודת ישראל בוועדת הביטחון, ומדוע היה הכרח למצוא הסדר מוסכם ביחס לשירותם הצבאי של "תופסי הישיבות" ושל הנשים הדתיות-חרדיות.

אני סבור כי מציאות זו הייתה הגורם העיקרי להחלטה לשחרר את "תופסי התורה", אברכי הישיבות, ואת הנשים החרדית מן השירות הצבאי, תוך כדי המלחמה.

העובדה, שמספרם של אלה שביקשו להשתחרר מסיבות דתיות אלה היה נמוך יחסית, הקלה על קבלת ההחלטה. גם בשביל אגודת ישראל הייתה להישג זה משמעות ארוכת טווח; היא הצדיקה את מדיניות שיתוף הפעולה שלה עם השלטון הציוני החדש והוכיחה לעצמה וגם ליריביה מבין הקיצונים, שהשתתפותה בשלטון חיונית כדי למנוע ולבטל "גזירות" מצד השלטון הציוני-סוציאליסטי. כך נקבע אחד מן היסודות העיקריים של החיים הפוליטיים במדינת ישראל ושל הסדרי הסטטוס-קוו בענייני דת.

ואולם שאלת תוקפם של החוקים והתקנות המנדטוריות בכללם נידונה ערב קום המדינה בדיוניה של "מחלקת החוק" שליד הוועד הלאומי בראשותו של מר ז' ורהפטיג. דיונים אלה היו הבסיס ל"פקודת סדרי השלטון והמשפט מס' 1 לשנת תש"ח-1948", שהוחלט עליה בישיבה המעשית הראשונה של מועצת המדינה הזמנית (י' אייר תש"ח – 19.5.1948). פקודה זו היא שקבעה את עקרון הסטטוס-קוו המשפטי-חוקי במדינת ישראל.(47) מבחינתנו הסעיף החשוב בפקודה זו הוא סעיף 11, הראשון בפרק הרביעי – המשפט. וזה לשון אותו סעיף:
המשפט שהיה קיים בארץ ישראל ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) יעמוד בתקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה לפקודה זו או לחוקים האחרים שיינתנו על ידי מועצת המדינה הזמנית או על פיה, ובשנויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה.

הוראה זו קבעה להלכה ולמעשה, כי חוקי הנישואים והגירושים ושאר סמכויות הרבנות הראשית, רבני הקהילות והמועצות הדתיות, שהיו קיימים בתקופת המנדט, יהיו בתוקף גם במדינת ישראל. כשבועיים אחר כך, ב-כ"ה באייר תש"ח (3.6.1948), הוסיפה מועצת המדינה עוד פרק ל"פקודת סדרי השלטון והמשפט": פקודת ימי מנוחה. פקודה זו קבעה, כי ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל הם: שבת, שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות. בסעיף 3 של אותו פרק נאמר כי "תקופה של פקודה זו הוא למפרע מליל שבת, ו' באייר תש"ח (15.5.1948)".

ורהפטיג מספר במאמרו הנ"ל (ראה הערה 47, עמ' 174-173), כי הוא וחבריו הדתיים תבעו כי "פקודת סדרי השלטון והמשפט" תכלול מלכתחילה סעיף הנוגע למעמדם של השבת ומועדי ישראל במדינה, אלא שבן-גוריון דרש לדחות את הדיון בעניין זה לישיבה אחרת של מועצת המדינה. אפשר שבן-גוריון חשש מפני הגדרה דתית של השבת והמועדים.(48) ואכן, הנוסח שאישרה הממשלה קובע, כאמור, שהשבת ומועדי ישראל הם "ימי מנוחה", הגדרה שאין לה משמעות דתית.

במועצת המדינה הזמנית היו שמונה (מתוך 36) חברי דתיים.

למזרחי היו שלושה נציגים, לפועל המזרחי שניים, לאגודת ישראל שניים, ולפועלי אגודת ישראל – אחד.

ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל תוך כדי מלחמת דמים יצרה מציאות פוליטית שחייבה קונצנזוס מקסימלי, כלומר שיתופן של המפלגות הדתיות, ובתוכן אגודת ישראל, בממשלה.

מציאות זו היא שהביאה כמעט מאליו לא רק להחלת עקרון הסטטוס-קוו בענייני דת, אלא גם, כפי שראינו, לשחרורם למעשה של בחורי ישיבות ושל בנות ונשים דתיות מן השירות הצבאי.

העובדה שהישגים אלה אינם מובטחים היא שהביאה את אגודת ישראל ואת מועצת גדולי התורה לאשר את השתתפותם של נציגיה בממשלה הזמנית ובמועצת המדינה. ואמם, בסיון תש"ח (היום המדויק אינו מופיע בפרוטוקול) נערכה ישיבה של מועצת גדולי התורה בביתו של הרב דושינסקי, ובה השתתפו בין השאר הרבנים זליג ראובן בענגיס (ראב"ד העדה החרדית), עקיבא סופר, דב בעריש וינדפלד(49) וזאב מינצברג.(50) י"מ לוין, שזה עתה מונה לשר הסעד בממשלה הזמנית, מסר דו"ח על ההצטרפות לממשלה. ההחלטה הייתה: "אין לצאת מהממשלה ולע"ע לעמוד על המשמר מבפנים". אין ספק לדעתי, כי העובדה שבאותו זמן עמדה על הפרק שאלת גיוסם של אברכי הישיבות והנשים הייתה לה השפעה על ההחלטה. סביר לדעתי להניח, כי לולא שוחררו אברכי הישיבות מן השירות, ואילו גויסו נשים חרדיות לשירות צבאי זה או אחר, היו ה"גדולים" הללו מורים בצורה בלתי משתמע לשתי פנים לאגודת ישראל לפרוש מן הממשלה. במצב שהיה נוצר אז ספק גם אם המזרחי והפועל המזרחי היו יכולים להשקיף על אירועים אלה מן הצד. מדינת ישראל הייתה נכנסת אז למשבר פוליטי חמור בשבועות הראשונים לקיומה ובתוך מלחמה עקובה מדם.

פתרון הסטטוס-קוו בענייני דת התגבש איפוא על רקע ההתפתחות הפוליטית והמציאות החברתית עם קום המדינה. הוא לא היה מובטח מראש; הוא פשוט היה הפתרון הטוב ביותר במצבה של מדינת ישראל שזה אך קמה. אך לכדי ביטוי וניסוח פורמלי לא הגיעו הדברים אלא בעקבות הבחירות לכנסת הראשונה ("האסיפה המכוננת", 25.1.1949 – כ"ד בטבת תש"ט) ועל כך במאמר נפרד.

 

נספח א

ירושלים, א בתמוז תש"ז 19.6.47
לכבוד
הסתדרות אגודת ישראל העולמית,
רח' בן יהודה,
בנין סנסור,
ת"ד 326
ירושלים

א"נ

הנהלת הסוכנות שמעה מפי היו"ר שלה על מבוקשכם בדבר הבטחת ענייני האישות, השבת, החינוך והכשרות במדינה היהודית לכשתקום בימינו.

כפי שמסר לכם היו"ר של ההנהלה אין הנהלת הסוכנות או שום גוף אחר בארץ מוסמכים לקבוע מראש את חוקת המדינה היהודית לכשתיווסד. הקמת המדינה זקוקה לאישור האו"מ, וזה לא יתכן אם לא יובטח חופש המצפון במדינה לכל אזרחיה ולא יהיה ברור שאין הכוונה להקמת מדינה תיאוקרטית. במדינה היהודית יהיו גם אזרחים לא יהודים – נוצרים ומוסלמים, וברור שמן ההכרח יהיה להבטיח למפרע שוויון-זכויות מלא לכל האזרחים והעדר כפיה או אפליה בענייני דת או בעניינים אחרים.

שמענו ברצון שאתם מבינים שאין שום גוף מוסמך לקבוע למפרע חוקת המדינה, ושהמדינה תהיה בתחומים מסוימים בת-חורין לקבוע את חוקתה ומשטרה לפי רצון אזרחיה.

יחד עם זאת מעריכה ההנהלה את תביעותיכם, והיא יודעת שאלה הם דברים המדאיגים לא רק חברי אגודת-ישראל בלבד, אלא רבים משלומי אמוני ישראל שישנם במחנות הציונים ומחוץ לכל מפלגה, והיא מתייחסת בהבנה גמורה לתביעותיכם שהנהלת הסוכנות תודיע לכם מהי עמדתה היא בשאלות שהצגתם, ומה היא מוכנה לעשות, במידה שהשפעתה והכרעתה מגעת, למען מלא את מבוקשכם בשאלות הנזכרות.

הנהלת הסוכנות מילאה את ידי החתומים מטה לנסח את עמדתה בשאלות אשר נקבתם בשיחה, והרינו מודיעים לכם בזאת את עמדת הנהלת הסוכנות:

א. שבת. ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת, כמובן מתוך מתן רשות לנוצרים ובעלי דת אחרת לשבות ביום החג השבועי שלהם.

ב. כשרות. יש לאחוז בכל האמצעים הדרושים למען הבטיח, שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה מאכל כשר.

ג. אישות. כל חברי ההנהלה מעריכים את רצינות הבעיה וקשייה הגדולים, ומצד כל הגופים שהנהלת הסוכנות מייצגת, ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשנים.

ד. חינוך. תובטח אוטונומיה מלאה של כל זרם בחנוך (אגב, משטר זה קיים גם בהסתדרותה ציונית ובכנסת ישראל גם עכשיו) ולא תהיה שום פגיעה מצד השלטון בהכרה הדתית ובמצפון הדתי של שום חלק בישראל. המדינה, כמובן, תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדומה, ותפקח על מלוי מינימום זה, אבל תיתן חופש מלא לכל זרם לנהל את החינוך לפיה כרתו ותתרחק מכל פגיעה במצפון הדתי.

בכבוד רב
בשם הנהלת הסוכנות היהודית
ד' בן-גוריון
הרב י"ל פישמן י' גרינבוים

 

נספח ב

תזכיר רוזנהיים

מדוע יש לבכר מנקודת מבט אגודאית את תכנית הפדרציה על תכנית החלוקה (התזכיר נכתב במקורו בגרמנית. התרגום המצוי ליד המקור אינו מדויק וקשה להבנה. תיקנתי וערכתי מחדש כדי יובן לקורא. סעיפים 4,5 של הנימוקים הדתיים הושמטו)

א. נימוקים דתיים

(1) חלוקתה של א"י משמעה הקמתה של מדינה יהודית סוברנית על בסיס רוב קולות דמוקרטי. בכך מוכחש היסוד ההיסטורי של הרעיון המדיני היהודי על הסוברניות של חוקי התורה האלוקים. פדרציה לעומת זאת, הגם שאף היא אינה מבטיחה את היסוד הנ"ל במסיבות הנוכחיות של הכרעת הרוב, לפחות אין משמעה כפירה כה ישירה באמונת ישראל של מלכות שמים והסוברניות האלוקית, מפני שאין היא מעמידה כלל שום סוברניות יהודית מורדת נגד המסורה.

(2) מדינה יהודית סוברנית ללא אמונת אלוקים תביא לכך, שהשאיפות האגואיסטיות האנטי-דתיות והחילוניות של הכוחות הציוניים השולטים יקבלו תגבורת עד לנקודת הגובה, בשעה שפדרציה מבטיחה מידה ידועה של הכנעה בלב מנהלי המחוז היהודי האוטונומי, ועל ידי כך ניתן באופן יחסי סיכוי גדול לחירות המצפון למיעוט היהודי.

(3) מדינה יהודית סוברנית מונעת למעשה כל דרך של הגנה נגד סקולריזציה רדיקלית ביותר של החיים היהודיים. למשל, ההפרדה המלאה של דת ומדינה בחוקי האישות עם התוצאות האיומות לטהרת המשפחה ולאחדות הלאום. הפדרציה לעומת זאת, על ידי שהיא מעמידה מי ממשלה פדרלית ערבית-יהודית על המחוזות האוטונומיים, תמנע ביטול גמור של חוקי האישות הדתיים במחוז היהודי בגלל הרושם והתוצאות הבלתי נמנעות של רדיקליזם כזה על התושבים הערביים בכלל ועל המיעוט הערבי במחוז היהודי.

(6) חלוקה ומדינה יהודית חילונית משמעה חילון (פרופוניזציה) עם ישראל עם ה' ותורתו והעמדתו כשווה לשאר עמי האדמה הגדולים והקטנים. מדינה יהודית חילונית משמעה מתן הזכות למנהיגים הבלתי דתיים והאנטי-דתיים של מדינה יהודית חילונית זו לדבר בשם כל העם היהודי בשולחן האומות המאוחדות ובכל המיניסטרים של הממשלות.

העובדה, שאישים ממוצא יהודי שהפרו תורת ישראל המחללים את השבת ואת כל דברי הברית בין הקב"ה לעמו יהיו הנציגים היחידים של עם ישראל בעולם, מכשילה את שיבת האנושות להקב"ה מלך העולם כפי שניבאו זאת נביאינו הקדושים בתור המטרה של התולדה האנושית.

ב. נימוקים פוליטיים

(1) חלוקה משמעה קיומן של שתי מדינות אויבות בתוך שטח קטן. שתיהן נושאות אתה שאיפה של התפשטות בכל מחיר אפילו ע"י אמצעים צבאיים. הפדרציה מאידך משאירה את הפתח פתוח לשיתוף פעולה יהודי-ערבי בעתיד. היא נותנת מקום לקוות שתעלה פעם על הפרק א"י בלתי מחולקת, במקום שהאחווה בין ישראל וישמעאל תבוא פעם לידי ביטוי מעשי לטובתם של שני העמים.

(2) החלוקה תקשה על קבלת הדרישה היהודית לשטח מתאים ובתוך זה הנגב עם אפשרויותיו הכלכליות העצומות ליכולת קליטה גדולה יותר של הגירה יהודית המונית. הפדרציה לעומת זאת, מפני שהיא שומרת על האינטרסים הצבאיים הבריטיים, תקל על מו"מ עם אנגליה בבעיה מכריעה זו.

(3) אחרי הצהרותיו של מר מוריסון בבית הנבחרים אין גם לפחד מהגבלה בלתי מתאימה של העלייה היהודית במסגרת תכנית הפדרציה. הוא אמר, שהפיקוח על העלייה יתקיים על בסיס ההמלצות של ממשלות המחוזות, ועד כמה שיכולת הקליטה הכלכלית של המחוז לא תדולדל תרשה הממשלה המרכזית הפדרלית את העלייה הנדרשת מאת ממשלות המחוזות.

(4) בשעה שהמדינה היהודית הסוברנית של תכנית החלוקה תחזק כנראה את הרוח המלחמתית שהשתלטה כיום על חלק גדול של הנוער הבלתי דתי בא"י, תסלק הפדרציה בהדרגה, באפשרויותיה לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, את הארס האיום הזה של השובניזם המודרני, ותחזיר את שיווי-המשקל של הדור הצעיר.

 

נספח ג

אל אברכי ובחורי הישיבות!

תצילנה שתי האוזנים ויקרע הלב לגזרי גזרים, מהנשמע על מזימות החופשים אודות הצטרפות וכפיית חובשי הישיבות לגיוסיהם. להכרית ח"ו אותנו ואת בנינו אחרינו (מאחר שיבטל ח"ו המושג של מין ישיבה בכלל) מעץ חיי התורה ולכופינו לקחת נשק עשו בידינו, וליהרג ח"ו על רעיון ציוני אפיקורסי.

ומוסיף אנחה על אנחה, ופלצות אחזתנו בריאותינו כי גם אגודת ישראל נמשכה אתם למו"מ בעניין זה, והסכימו בדעתם לשעבד גם את חובשי ביהמ"ד תחת עול הציונים, ובהערמות ופתויים שפלים רוצים להיוודע את שמותה בחורים והאברכים למען תפוס גם אותם לפ{ת}חם. ועי"ז נהי' ח"ו מסורים בידם לשבט או לחסד, כפי אשר יעלה הסכמם עם ועד הקהילה בעניין אחוזי מגביותיהם וכדומה, ולא כפי דעת התורה שלדאבוננו אין הם נוהגים על פיו כלל.

על כן מצאנו חובה בנפשנו, להזהיר אתכם בעוד מועד. ידוע תדעו כי שאלה זו לא אל כל גוף פרטי נוגעת שישמור עצמו מאיבוד לדעת זה, אלא שאלת הצלת שארית התורה והדת היא. היו לא תהיה שאנשים הרחוקים בהחלט מהרגשות ודעת תורה ידרכו ויקפצו על ראשינו. בכל כוחינו ובמס"נ (במסירות נפש) עד לאחרונה נעמוד איתן גם נגד ניסיון זה. אף אחד מאיתנו אל ילך, ואפ אחד לא ימסור את שמו לחבר סוחרי דמים ומוכרי תוה"ק (תורתנו הקדושה) עבור בצע כסף אלו, ואת דגל תוה"ק נשא ברמה, ולא נחליפנו ונורידנו בעד כל מחיר, והשי"ת (וה' יתברך) יעזרנו למען כבוד שמו לעמוד מוצקים כצור גם נגד ניסיון זה, ולהינצל ממנו.

נטורי קרתא של היהדות החרדית
(החומה, יא בשבט תש"ח 22.1.1948)

 

נספח ד

בעז"ה

תשובת מרן הגאב"ד שליט"א
ובתי הדין של היהדות החרדית שליט"א
לבני התורה הי"ו!

אנחנו הח"מ מודיעים בזה גלוי, לכל אלו התלמידי חכמים חובשי ותופשי ביהמ"ד, בחורים ואברכים בני הישיבות, שעפ"י תורה"ק הצלתינו מהמצב הנורא אשר אנו נמצאים בו ה' ירחם, הוא רק בזכות התורה"ק, וכל זמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי כניסות ובבתי מדרשות אין ידי עשו שולטות בו, וכבר מופסק ג"כ שרבנן אינן צריכין נטירותא.

לזאת יצא מאתנו דעתנו דעת תוה שכל בן ישיבה, חובש ותופש ביהמ"ד,  אל יתיצב, ויפקד, וירשם לכל דבר גיוס, וכדומה, אפילו גם לשעה קלה, וחלילה לפקפק בזה כלל וכלל.

וחובה כפולה ומכופלת מוטלת על כל בן ישיבה כעת להתגבר ולהתאמץ בכל היכולת בהתמדת ובשקידת לימוד התורה ביתר שאת וביתר עוז.

ובזכות תורה"ק אשר היא מגינא ומצלי ננצל עם כל אחב"י מכל אויב וכו' ויוציאנו השם במהרה לרווחה, ויושיענו תשועת עולמים בביאת גואל צדק, במהרה בימינו אמן.

כעתירת החותמים בצפי' לרחמי שמים מהירים, יום כ"ג לחדש ניסן תש"ח לפ"ק.

נאם יוסף צבי דושינסקיא רב ואב"ד פעיה"ק ירושלם ת"ו, ורב ראשי של היהדות החרדית באר"י
נאם זעליג ראובן בענגיס ראב"ד
נאם ירוחם פישל בערינשטיין
נאם פנחס בהגר"י ז"ל עפשטיין
נאם נפתלי צבי שמערלער
נאם דוד הלוי יונגרייז
נאם ישראל יצחק הלוי רייזמאן

 

נספח ה

פסק דין

מאת רבינו הגאון הצדיק עטרת תפארת ישראל מרא דארעא דישראל מרן יוסף צבי דושינסקיא שליט"א גאב"ד פעיה"ק
והרבנים הגאונים בתי הדין פרושים וחסידים דפעיה"ק ירושלם ת"ו
נגד גזירת גיוס בנות ישראל לצבא
מצאנו לנכון לחוות דעתנו דעת תורה כי גיוס הבנות פנויות ונשואות הוא אסור עפ"י תורתנו הק' והיא אביזרייהו של אחת משלשת העבירות הידועות שהדין הוא יהרג ואל יעבר ואין שום מקום לשום פשרות ומו"מ בעבירה חמורה זו ומוטל על כל אב ואם להדריך את הפנויות והנשואות שעליהן להיות מוכנות לסבול ייסורים ובית הסהר כחנה ושבעת בניה וכארבע מאות ילדים וילדות ישראל שהשליכו עצמן לים וע"ז הכתוב אומר אשיב ממצולות ים – כי עליך הורגנו כל היום (גיטין נז) וד' יעזרנו להינצל מגזירה נוראה זו.

באנו עה"ח יום י"ג מנ"א
תש"ח נאם זעליג ראובן בענגיס, ראב"ד
נאם ירוחם פישל ברנשטיין
נאם פנחס בהגר"י ז"ל עפשטיין
נאם ישראל יצחק הלוי רייזמן
נאם דוד הלוי יונגרייז

הפסק הנ"ל שיצא מהרבנים הגאונים ביד"ץ נ"י תורת אמת בפיהם ובכל אשר יוצא מפיהם חובה על כל איש לילך אחריו ולעמוד כחומת ברזל בלי שום רפיון ואיש את רעהו יעזורו לחזקם ולאמצם כי הגזירה קרובה לגזירת שמד חלילה (רח"ל) ואשימה תקוותי אולי בעלי האחריות אחר שישמעו את דעת תורה יבטלו החלטתם, ולא ישכחו מה שמפורש בתוה"ק "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" וע"י גזירתם יסכנו חלילה את כל המחנה וד' ברחמיו ישבית מלחמה ויחזיר כל ישראל בתשובה שלמה וירים קרן ישראל במהירה אכי"ר.

נאם יוסף צב"י דושינסקיא
רב וא"בד לכל מקהלות האשכנזים ירושלם ת"ו
ורב ראשי ליהדות החרדית בארץ ישראל

(החומה, יום ה כא מנ"א תש"ח)

(ב-כ"ו בתמוז תש"ח – 2.8.1948 הכריזה ממשלת ישראל על ירושלים כעל שטח צבאי)

 

נספח ו

מראש הממשלה ד' בן-גוריון לרב י"מ לוין
פרוטוקול הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל כה בניסן תש"ט (24.4.1949)

הריני שולח לך בזאת סכום הברורים שהיו לנו בענייני דת ועל פי הברורים האלה תנהג הממשלה הנוכחית:

1. שבת ומועדי ישראל יהיו על פי חוק המדינה ימי מנוחה חוקיים בישראל. לשאינם יהודים תהיה הזכות לשמור את ימי חגיהם ושבתם.
2. כל מטבח שיפתח ע"י הממשלה ליהודים תשמר בו הכשרות.
3. המדינה תספק צרכי הדת הציבוריים באמצעי המדינה העיריות והמועצות המקומיות ואולם לא תהיה התערבות בענייני דת מצד המדינה.
4. יובטח חופש הדת וחופש המצפון. ז"א כל אזרח במדינה יוכל לשמור על דרכו את מנהגי דתו לא תהיה מבחינה זו כל כפיה מצד הממשלה. כמובן יובטח לכל איש חופש המצפון לפי הכרתו הפנימית בתנאי שלא יפגע בחוקי המדינה ובזכויות הזולת.
5. המצב החוקי של האשה במדינת ישראל יושווה בכל העניינים האזרחיים, הסוציאליים, המדיניים, הכלכליים והתרבותיים, לזכויות הגבר ושוויון זה יחייב גם בבתי הדין כשיפסקו בשאלות המצב האישי, ירושה, מזונות וכו'.
6. ממשלה זו לא תכניס חוק של נישואין וגטין אזרחיים במדינה ותקיים בנדון זה את החוק הקיים.
7. הזרמים המוכרים בחנוך יהנו גם להבא ממעמדם האוטונומי במערכת החינוך של המדינה בהתאם לפרק ז' שלתכנית הממשלה שאושרה ע"י הכנסת ביום ט' אדר ש.ז.

 

מהרב י"מ לוין לראש הממשלה ד' בן-גוריון
פרוטוקול הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל כ"ז בניסן תש"ט (26.4.1949)

בהסתמך על מכתבך אלי מיום כ"ה בניסן שבו רכזת את כל אשר דובר בינינו בענייני דת בשעת הרכבת הממשלה ובמיוחד על סעיף 5 במכתב זה הדן בשווי זכויות האשה בכל המובנים, ברצוני גם להזכירך שבישיבת הממשלה בשעה שדנו על המצב, כשהזכרת את ענין שווי זכויות האשה, הודעתי שאם הרבנים ימצאו דרך שהדבר המוצע לא יתנגד לחוקי התורה, אסכים לו. אולם באם הם יתנגדו ויטענו שעלי להסיק מסקנותי, אצטרך לעשות זאת בלי כל דחוי.

 

11. ביטוי בוטה לכך אפשר למצוא בדבריו של אחר מ"גדולי התורה", רבי אלחנן וסרמן, בעת הוויכוח על שאלת החלוקה בכנסייה הגדולה (הוועידה העולמית) של אגודת ישראל במרינבד (צ'כוסלובקיה) בשנת תרצ"ז (1937): "אין ספק שיונהגו שם (במדינה היהודית) בתי-ספר של חובה עפ"י תכנית ממשלתית. את צורתה של תכנית כזאת לא קשה לנו לתאר עפ"י דמותם של בתי-הספר הקיימים. עתה כשאין מדינה יש אחוז ידוע שליהודים דתיים המחנכים את בניהם בחינוך דתי, אבל כשיהיו בתי-ספר חובה, יהיו נאלצים לעשות כפי הוראת הממשלה. אפילו כשבחוקת המדינה החדשה יובטח חופש המצפון, דהיינו שהיהודים שומרי התורה יקבלו זכות לשאלת החינוך, יודעים אנו כבר מהניסיון שהרבה מדינות שבהם יש ליהודים שיווי זכויות (הכוונה לברית המועצות, מ"פ), המציאות היא אחרת…מכיוון שנמצאים אנשים, יהודים שומרי תורה, האומרים זה אתחלתא דגאולה, עלינו להודיע להם דעת תוה"ק (=תורתנו הקדושה) שאין זה כי אם אתחלתא דגלות.

מאי משמע? כוונתי לגלות היבסקציה. גלות כזה לא היה ליהודים עד היום. שום איש אינו יכול לתאר לעצמו גלות כזה זולת היהודים הבאים מרוסיה. להםיש מושג מה, מפני ששם היבסקים הם סוף סוף אינם הממשלה השלטת…." (ההדגשות שלי, מ"פ). ראה: קול ישראל מיום כ"ב באלול תרצ"ז (1937); יצחק ד' שאג צוובנר, בשעריך ירושלים, ירושלים תשט"ז, עמ' סד-סז; השקפתנו, ד, בני-ברק תשמ"א, עמ' 109 (בשינויים מסוימים).

12. הדוגמה הטובה והידועה ביותר היא זו של הרב יששכר טייכטאל, רבה של העיר פיטשאן (Pitchian) שבסלובקיה, שהיה ממתנגדי הציונות בשנים שלפני השואה. בספרו אם הבנים שמחה, שיצא לאור בב' חנוכה תש"ד (1943), כתב כדלקמן" "ועתה מי יקבל האחריות בשביל אותו דם כשר שנשפך בימינו בעוונותינו הרבים. וכמדומה לי שכל אלו המנהיגים שהיו מונעים את ישראל מלילך ולהשתתף עם הבונים, לא יכלו לכפר את ידיהם ולומר ידינו לא שפכו אתה דם הזה". ראה רבקה שץ, "וידוי על סף המשרפות – רב חרדי מכה על חטא", מולד, 1968; הנ"ל, כוונים, חוב' 23 (אביב תשמ"ד), עמ' 62-49. דוגמה להאשמות מתוך הציבוריות הציונית יכולה לשמש כתבה שפורסמה ביומן הבקר, שהיה שייך לציונות הכללית המתונה, ביום 30.3.1944: "ואילו קראו האדמו"רים לעליה, היו הדרכים משחירים מהמון אדם עולה. אלא שהם לא קראו. להיפך, הם מנעו מיליונים מלעלות ארצה".
13. הרב הרצוג ביטא את עמדתו העקרונית במאמרו "גדרום בדין המלכות", התורה והמדינה, ז-ח. להלן קטע מדבריו: "..נגמר בדעתי שמדינת ישראל צורך הכרחי חיוני היא לא רק מנקודת הראות שלהצלת נפשות מאות אלפי שרידי התופת באירופא ורוח והצלה לאחינו בארצות האיסלם…, בליבי נקבעה הדעה שזהו דבר שהיהדות עצמה מהבחינה הפנימית, זקוקה אליו במאוד מאוד. היה ברור לי כשמש בצהריים שהשואה האיומה… גרמה תזוזה ביסודות האמונה הטמונים עמוק עמוק בלב המוני בית ישראל בעולם כולו. ופחדתי פחד, שאם השחר שהתחיל לעלות בארץ האבות והנביאים יתעלם ויסתתר ח"ו לזמן ארוך, תהיינה התוצאות מרות מאוד עד כדי לסכן את עצם קיום היהדות…"
14. ראה למשל מאמרו של משה שינפלד, "הנסיון הגודל", דגלנו למגויסים, אדר ב תש"ח. אין הנוער החרדי, כתב שינפלד, יכול להישאר בביתו בשעה ש"אחרים מחרפים נפשם על הגנת חיי ישראל… לא תהיה בכך משום הגזמה אם נקבע כי סניפנו התרוקנו כמעט ממבוגרים… מלבד לומדי הישיבות…" במאמרו "הגיוס לציון" (דגלנו למגויסים, אייר תש"ח) כתב: את זכותנו על ארץ ישראל קנינו לנו ביסורים של אהבתה בהתקשרותנו אליה בקיום המצוות התלויות בארץ ובברית הדמים שמאות חברינו העומדים בחזית כורתים עמה היום מחדש. חברינו אלה ברצות ה' ישובו מהמלחמה זקופי קומה חפשים מתסביך הנחיתות שלקו בו שומרי תורה לרוב. חדורי הכרה עצמית כי כל אשר להם הקריבו למען הארץ והישוב גם עם תום המלחמה הגופנית ישארו בתפקידם כחטיבות לוחמות מלחמת הרוח מלחמת ה' ותורתו…"
15. יש כמה עדויות על שחרורם של בחורי הישיבות במלחמת השחרור. קיימת עדותו של מר יוסף יזרעאלי (שליחות בטחונית, תל-אביב תשל"ב, עמ' 81): עם תחילת הגיוס פנה אליו י' מינץ (כנראה בנימין מינץ), ששימש חבר הוועדה לענייני דת ליד המפקדה הארצית, ועורר את שאלת גיוסם של בחורי הישיבות. הוא הציע לו להיפגש עם החזון-איש.

האיש נפגש עם החזון-איש, וזה טען לפניו שאין לגייס בחורי ישיבה. הם בסך הכול כמה מאות עילויים, ומהם אחוז ניכר מעבר לגיל הגיוס. בעקבות זאת ניתנה הוראה שלא לגייס בחורי ישיבה. בחוברת "מכנסיה לכנסיה, אלול תרצ"ז מרינבד – סיון תשי"ד ירושלים", עמ' 80-79 מסופר, כי נושא שחרורם של בחורי ישיבות נדון בשיחה הראשונה שבין ב"ג לי"מ לוין בחזרתו מארה"ב כדי לקבל את תיק הסעד. ב"ג דיווח למועצת המדינה הזמנית ב-1 באוקטובר 1948 כי פנו אליו אנשי האגודה וביקשו לשחרר 400 בחורי ישיבות.

הוראת המטה הכללי של ההגנה בעניין זה ניתנה ב-9.3.1948 (ב' שפירא, "חרדים וחילוניים – מאזן ביניים", ב, הארץ, 28.4.1989). אני סבור שמלכתחילה לא גויסו בירושלים בחורי הישיבות, וכי פורמלית הוסכם על כך עם אגודת ישראל בירושלים עוד ביולי 1948. עובדה היא, שמלבד כרוז בד"ץ העדה החרדית ממאי 1948 שוב לא פרסם הבד"ץ בעניין זה. וראה להלן.