הסתדרות העובדים הכללית

65 שנה – הבחירות ה-15

יעקב שביט

מקור: סקירה חודשית 5, 1985, ההוצאה לאור, משרד הביטחון

 

הקדמה

הגידול הכמותי

מפיצול ויריבות להקמת ההסתדרות הכללית

המבנה הארגוני ותחומי הפעילות העיקריים

הקמת המדינה – נקודת מפנה בתולדות ההסתדרות

לקראת הבחירות לוועידה ה-15

 

• שישים וחמש שנה מלאו להסתדרות העובדים.

 

• עד למהפך הפוליטי של 1977 רווחה ההנחה, כי בלי השליטה בהסתדרות לא ניתן למשול במדינה.

 

• מניין חבריה של ההסתדרות מיליון וחצי נפש, והיא מאגדת בתוכה כשני-שלישים מהשכירים במדינה.

 

• משקלה הכלכלי של ההסתדרות במשק הישראלי אינו נופל בחשיבותו ממשקלה כגוף המייצג את רוב ציבור השכירים כלפי המעסיקים.

 

• מבקריה רואים בהסתדרות ענק מסורבל ועתיר-נכסים שזה לו זמן רב שהוא נעקר ממה שמכונה על ידו כשליחות לאומית- חברתית. לבד מן הביקורת מחוץ ידעה ההסתדרות מחלוקות רבות מבית.

 

• ניגודים אידיאולוגיים ומאבקי-הכוח העיבו על ארגונו של המוסד, שמהווה היום סמל הריכוזיות.

 

• יומרה רבה אפיינה את ראשית דרכו של ארגון-הפועלים. ההיסטוריה, מסתבר, פסקה פער תמידי בין ההכרזות והאוטופיה לבין המציאות.

 

• קשה לתאר כיצד הייתה מתגבשת דמות של החברה היהודית החדשה בארץ ישראל אלמלא "זיקת הרעיון" בין הארגון לבין חבריו.

 

• ניווט עדין בין החשש לרדיקליזציה בתוך שורות ההסתדרות לבין בעיותיו הכלכליות של המשק והאילוצים הפוליטיים שבו הוא נתון הוא ערובה לשמירת המבנה הייחודי של ההסתדרות ומקומה המרכזי בחברה הישראלית.

 

ההתמודדות בבחירות לוועידת-ההסתדרות ה-15 במאי 1985, הייתה במידה רבה בעלת אופי דומה לזו של בחירות לכנסת: מאבק בין שני גושים פוליטיים גדולים, שבמרכזם מפלגת-העבודה, מחד גיסא, והליכוד, מאידך גיסא. מאבק זה התנהל בצל המאבק על השליטה על ההסתדרות וכביטוי להלוך-הרוחות הפוליטי בציבור בכללו.

החשיבות הרבה הנודעת לבחירות להסתדרות, הגוף הוולונטרי הגדול ביותר במדינת ישראל, היא מעל ומעבר למשקל החברתי והכלכלי הגדול, שיש לארגון פועלים יחיד במינו זה.

אומנם, בבחירות של שנת 1977 התברר, כי ההנחה הרווחת, שבלי שליטה בהסתדרות לא ניתן למשול במדינה, אין לה יסוד – אולם המשקל הכלכלי הגדול של ההסתדרות ושל חברת העובדים שלה והיותה הגוף המארגן בתוכו כ-2/3 מהשכירים (וגם לא מעט עצמאים) במדינת ישראל הופך אותה למוד-כוח והשפעה ממדרגה ראשונה. במישור האידיאולוגי מוצג המאבק כמאבק בין עקרונות חברתיים מנוגדים זה לזה, המייצגים תפישות עולם שונות ומנוגדות זו לזו. בעוד שפרסומים שונים של ההסתדרות הכללית מרבים לדבר על השליחות החברתית והלאומית שלה בעיצוב דמותה של החברה הישראלית, נראית ההסתדרות הכללית בעיני רבים ממבקריה כענק מסורבל ועתיר נכסים, שיש לו חלק נכבד בעוגה הלאומית, והוא ממלא תפקיד נכבד ומכריע במערכת הכלכלית-משקית, אבל גם כמי שנעקר מזמן ממה שמתואר על ידו כשליחות לאומית חברתית.

ראוי אפוא לבחון בראשי פרקים את תולדותיה של הסתדרות העובדים הכללית, את אופייה ואת דרכה בשישים וחמש שנותיה.

 

הגידול הכמותי

—- אתמול בשתים עשרה בלילה נגמרה הוועידה הכללית של פועלי ארץ-ישראל, שנפתחה בחיפה הביום השבת בערב. דרישות "החלוץ" נתקבלו, וכל המפלגות באו לידי איחוד ושיתוף העבודה על- ידי יצירת הסתדרות כללית של פועלי הארץ… "החלוץ" היה הכוח המאחד את המפלגות, ולכן ניצח. עכשיו יכולים אנו להגיד בגאון, שאנחנו הבאנו את האיחוד ברצוי והנחוץ כל-כך לפועלי-הארץ. ועד כמה הוא רצוי ונחוץ נוכחנו אחרי הוועידה. מרוב שמחה והתרגשות- נפש יצאו כל הצירים במחולות ורקדו עד שתיים בלילה. כולם רקדו, כולם התרגשו, כל פנים אדמו (לא מיין) והעיניים נצנצו באור בהיר… האיחוד בא! ולא דבר קטן הוא, כולם שמחו באמת, ובהכרה ברורה שנוצר דבר גדול וחשוב.

 

בדברים ברוח אופיינית זאת ביטא אחד מהמשתתפים בוועידת- הייסוד של הסתדרות העובדים הכללית, בהתקיימה ב-4-9/12/1920, את ההרגשה, כי נפתחה תקופה חדשה בתולדות תנועת-הפועלים הציונית בארץ-ישראל. ואכן, בשישים וחמש השנים שעברו מאז ועד הבחירות לוועידה ה-15 של ההסתדרות, היא הייתה הארגון החברתי-כלכלי המרכזי והחשוב ביותר בחברה הארצישראלית (בתקופת המנדט) ובחברה הישראלית במדינת ישראל. אחד הגילויים הבולטים של המרכזיות הזאת הוא הגידול הכמותי. בשנת 1920 מנתה ההסתדרות הכללית 4,433 חברים; בשנת 1930 – 28,453 חברים; בשנת 1940 – 11,579 חברים; בשנת 1950 – 352,030 חברים; בשנת 1960 – 754,118; בשנת 1970 – 1,123,541, וב-1985 הקיפה ההסתדרות כ-1.5 מיליון חברים, שיחד עם בני משפחותיהם מנו כ-2.5 מיליון נפש. כבר בשנת 1931 היו חברים בהסתדרות שלושה מתוך כל ארבעה שכירים, ובתקופת המנדט התייצב שיעור זה על 75% מכלל השכירים במשק. בצד הגורם החברתי-דמוגרפי הפכה ההסתדרות לבעלת משק עצמאי משלה ("משק העובדים"), שחלקו בתוצר הנקי של מדינת ישראל הגיע בשנות ה-70 לכ-20%. אולם המשמעות המיוחדת שיש לנתונים הכמותיים הללו, היא פועל יוצא מהמבנה המיוחד של ההסתדרות, המבדיל הבדלה משמעותית בינה לבין ארגוני הפועלים אחרים בעולם המערבי. כדי להבין את המבנה ואת אופיו יש צורך לתאר בקצרה את נסיבות הקמתה ואת יעדי הקמתה של ההסתדרות הכללית.

 

מפיצול ויריבות להקמת ההסתדרות הכללית

הסתדרות העובדים הכללית הוקמה לאחר כחמש-עשרה שנים של פיצול ארגוני ושל יריבות אידיאולוגית בקרב ציבור-הפועלים הקטן בארץ-ישראל של שלהי השלטון העות'מני. פילוג זה בא לידי ביטוי בהקמת שתי מפלגות-פועלים יריבות על-ידי אנשי העלייה השנייה העובדת- "הפועל הצעיר" (1905) ו"פועלי ציון", (1906), ולא פחות חשוב מכל- ביצירת איגודי-פועלים מקומיים באזורים שונים של הארץ. העלייה השלישית הגבירה, מצד אחד, את מגמות הפיצול, אבל, מצד שני, שימשה הכוח המניע לאיחוד. המפלגות והארגונים הקיימים היו חלשים מכדי שיוכלו לענות על צורכי הקליטה של העולים החדשים, ואילו אלה – רובם חברי תנועת "החלוץ" – גילו חוסר רצון להשתלב במערכת המפלגתית הקיימת או להוסיף לפיצולה.

בתוך היוזמות השונות לאיחוד בלטה והכריעה יוזמתו של יוסף טרומפלדור. "הקול-קורא", שפרסם בסוף אוקטובר 1919 בעיתונות הפועלים בשם "לפועלי ארץ-ישראל, (שהפך לצוואתו הפוליטית אחרי מותו בתל-חי ב-1 במארס 1920), קרא לאיחוד לאלתר של ציבור- הפועלים בארץ. טרומפלדור מתח ביקורת חריפה על המצב, שבו שתי מפלגות-הפועלים הקטנות מקימות כלים וארגונים דומים, כמו קופות חולים, לשכות עבודה וכד'. הלחץ הופנה כלפי שתי המפלגות, שכל אחת מהן, מטעמים שלה, לא ששה לקראת איחוד. "אחדות- העבודה", שנוסדה ב-1919 (כאיחוד של "פועלי ציון" ושל "בלתי מפלגתיים"), הייתה בעלת אופי רדיקלי יותר ונאלצה לוותר על תביעתה לבטל את קיום המפלגות ועל תפישתה את עצמה כ"הסתדרות-עובדים" כוללת. מנהיגי "אחדות העבודה" ראו בוויתור כזה הסדר זמני, שכן היו המפלגה הגדולה והאמינו, כי זהו צעד ראשון לקראת אחדות מפלגות-הפועלים הראשיות. הקמתה של ההסתדרות הייתה אפוא בראש ובראשונה ניסיון לייצור מסגרת משותפת של "קהיליית-עובדים" בארץ-ישראל, שתהווה, במידת האפשר, חברה עצמאית ואוטרקית, אשר תעניק לחבריה תחושה של סולידריות ושל "בית" כמו גם מכלול של שירותים כלכליים וחברתיים, ובראשם תעסוקה. צריך לזכור, כי בארץ-ישראל של תקופת המנדט לא נמצא מי שיעניק לציבור-הפועלים (ובעצם, לרוב רובו של היישוב היהודי) שירותים חברתיים הכרחיים; מוסדות התנועה הציונית ומוסדות היישוב היו חסרי משאבים מספיקים, ואילו שלטונות המנדט הבריטי עמדו בעניינים אלה מן הצד.

 

איחוד מעמד הפועלים (כאמור, 75% מכלל ציבור-השכירים) לא בא מלכתחילה לשרת מגמות פוליטיות או מפלגתיות, אולם הוא התפתח בכיוון זה כחלק מטבעו של הארגון ושל עוצמתו. ההסתדרות הונהגה על-ידי מפלגות ועל-ידי מנהיגים בעלי תודעה פוליטית ציונית גבוהה ובעלי תחושה של שליחות חברתית לאומית כוללת. הם ראו במעמד- הפועלים ובדרכו הציונית ("הסוציאליזם הקונטרוברסלי") את הגורם המרכזי והמוביל במהפכה הציונית ובהקמת חברה יהודית חדשה.

על-כן ראו בהסתדרות מסגרת מאורגנת ומקיפה, אשר תפקידה לא רק להפוך "אבק-אנשים ליחידה אורגנית אחת" אלא גם לנסות לעצב את שאר המסגרות החברתיות ביישוב. דוד בן-גוריון, המזכיר הכללי הראשון של ההסתדרות, תיאר אותה כמעין "מדינת פועלים", שאמורה הייתה להקיף את כלל ציבור-העובדים השכירים ("אחדות המעמד") כמו גם בעלי מקצועות חופשיים ואינטלקטואליים.

להסתדרות נוצר כלי משקי-כלכלי – "חברת העובדים"- שתכליתו ליצור ולבסס משק עובדים עצמאי כדי לשחרר את הפועל מתלותו בשוק-העבודה החופשי ולהיות גורם מוביל ביצירת המשק היהודי בארץ-ישראל.

הייתה יומרה רבה בטענתו של ארגון-הפועלים – אשר הקיף בראשית צעדיו ציבור של 4433 פועלים מאורגנים – לראות עצמו חברה סוציאליסטית, ששליחותה ההיסטורית היא להנהיג את המפעל הציוני בארץ-ישראל. נתוני הפתיחה אכן היו דלים למדי, והיה פער גדול בין ההכרזות והאוטופיה לבין המציאות ההיסטורית. המשק ההסתדרותי ניסה בשנות העלייה השלישית להרחיב את תחומי פעילותו לתחומים שונים, ולא התחשב בתפישת "הכלכלה ההרואית" שלו בנתונים האובייקטיבים של שנות המשבר בתקופת העלייה הרביעית.

התוצאה הייתה התמוטטות "המשרד לעבודות ציבוריות" (מ-1923 – "סולל בונה") וההסתדרות הפכה גם לזירת-המאבק בין מפלגות הפועלים השונות, שנאבקו על עיצוב דרכה ועל האוריינטציה החברתית והכלכלית שלה.

אולם ההישג הגדול של ההסתדרות היה נעוץ, קודם כל, בכך, שהצליחה לשמור על אחדותה ועל כלליותה. בצידה הוקמו, אומנם, הסתדרויות פועלים אחרות (כמו הסתדרות העובדים הלאומיים הרוויזיוניסטית, שהוקמה בשנת 1934) אולם ההסתדרות הכללית היא שהייתה הגורם הדומיננטי בשוק-העבודה.

ההיקף הזה העניק, כאמור, להסתדרות כוח כלכלי וחברתי, ומכאן גם פוליטי, והמערכה שנוצרה, שבה הייתה ההסתדרות מעין בסיס למפלגות-הפועלים, מזה, ונעזרה על ידם, מזה, הפכה את תנועת- העבודה הארצישראלית לכוח המרכזי בארץ. יחד עם זאת לא התפתחה ההסתדרות ל"קהיליית העובדים" האוטופית, כלומר למעין "קומונה" גדולה המאגדת פועלים חקלאיים ועירוניים. למעשה, רוב הפועלים המאורגנים בהסתדרות היו מועסקים במשק היהודי הפרטי, ועיקר מאבקה של ההסתדרות היה מכוון אפוא לתחום הפעילות המקצועית, כלומר למאבק על הבטחת תעסוקה וכל תנאי- עבודה ושכר במשק הפרטי. ההסתדרות רצתה לשלוט על שוק  העבודה, שכן רק בדרך זאת יכלה להיאבק על תנאי-עבודה מתאימים, כתוצאה מכך הפכה מערכת יחסי העבודה לאחת מנקודות מחלוקת החריפות ביותר בארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים.

זאת ועוד, התברר יותר ויותר, כי זיקתם של רוב חברי ההסתדרות לארגון זה איננה מה שכינה בן-גוריון "זיקת רעיון", כלומר הזדהות ומוטיבציה אידיאולוגית עמוקה, אלא בשל מה שתואר כ"זית תועלת" כלומר העובדה, שההסתדרות היא ארגון חברתי-כלכלי המעניק ביטחון חברתי מסוים.

ההסתדרות לא הפכה גם לחברה שוויונית, והפער החברתי בין חברי ההסתדרות (בין פועלים עונתיים לבין קבועים, בין פועלים בענפים שונים, בין פועלים לא מקצועיים לבין פועלים מקצועיים ונדרשים) אף הלך וגבר במרוצת השנים. בתחום המשקי הייתה חברת העבודה גורם שולי בהתפתחות המשק (להוציא ענף הבנייה וההתיישבות העובדת), אולם יש לזכור, כי העובדה, שהמשק ההסתדרותי היה משק אדמיניסטרטיבי, כלומר מנוהל על ידי אנשי ציבור ולא על-ידי בעלים פרטיים, הפכה אותו למשק ריכוזי, שלא פעל על פי שיקולים של רווחיות ושל כדאיות כלכלית. רק משנות הארבעים, בעיקר בשל ההתפתחות הכלכלית המואצת בארץ-ישראל בשנות מלחמת העולם השנייה והשינוי החריף ביחס בין יבוא ההון הפרטי והלאומי לארץ- ישראל, החל המשק ההסתדרותי לשגשג, וחלקו בתעשייה הארצישראלית גדלה במידה רבה. ההתיישבות החקלאית (ההתיישבות העובדת), הייתה גורם דומיננטי בהסתדרות (ובתוך זה ביישוב כולו, בעיקר מבחינה חברתית ואידיאולוגית) והעניקה לה – ולתנועת הפועלים כולה – הרבה מאוד ממעמדה ומיוקרתה במפעל הציוני.

 

המבנה הארגוני ותחומי הפעילות העיקריים

המבנה הייחודי של ההסתדרות הכללית הצטיין בכך, שהיה בעת ובעונה אחת מורכב מאיגוד מקצועי המייצג את הפועל השכיר (אך מונהג ומנווט על-ידי מפלגות פוליטיות) וממשק עצמי אדמיניסטרטיבי (כלומר, מנוהל על ידי פקידים ממונים). כאמור, הייתה אחת המטרות המרכזיות של ראשי ההסתדרות מראשיתה להבטיח את בלעדיותה ואת כלליותה, ולצורך זה את המבנה הריכוזי שלה. טעות להניח, כי בסוד כוונתם זאת הייתה מונחת רק המחשבה לבצר את כוח אחיזתם הפוליטית בהסתדרות. העובדה, שההסתדרות הייתה מורכבת מחוגים שונים בעלי אינטרסים נוגדים ואידיאולוגיות מתחרות, יכולה הייתה להוביל לפיצול ואף לסינדיקליזם, ורק ארגון ריכוזי יכול היה להבטיח את שלמות הארגון ואת יכולתו לתפקד.

לפיכך לא נבנתה ההסתדרות כפדרציה של ארגונים מקצועיים המאגדים עובדים בענפים שונים. בהסתדרות הכללית- בניגוד למקובל בארצות אחרות- צריך היה העובד המאורגן לביות, קודם כל, חבר בהסתדרות הכללית (ובקופת החולים שלה), ורק לאחר מכן היה משובץ באיגוד המקצועי המתאים.

המוסד הריבוני של ההסתדרות הוא הוועידה הכללית, הנבחרת בבחירות כלליות, שבהן מתמודדות המפלגות השונות המיוצגות בהסתדרות. הוועידה הכללית בוחרת את מועצת-ההסתדרות, שהיא הוועדה המנחה המצומצמת של ההסתדרות. המועצה בוחרת את הוועד הפועל, שהוא המוסד המנהל את ענייני ההסתדרות ולצידו פועלת מזכירות, שבראשה עומד המזכיר הכללי.

הגופים המרכזיים במבנה הארגוני של ההסתדרות הם האיגודים המקצועיים ומועצות-הפועלים. מועצות-הפועלים מהווה את הנציגות של הפועלים באזור מסוים, ותפקידן לייצג את הפועלים ביחסיהם עם הגורמים השונים (בעיקר המעסיקים) באותו אזור. כתוצאה מכך הפכה לשכת העבודה המקומית למוסד החשוב ביותר, שכן היא שקלטה עולים, היא שקבעה את חלוקת העבודה לנרשמים בלשכה והיא שניהלה את המשא ומתן עם המעסיקים והעניקה שירותי חינוך ובריאות. כן הייתה זכאית להכריז על סכסוך-עבודה (שביתה) מקומי. כתוצאה מכך היה למועצת הפועלים בתקופתה מנדט מעמד- בכורה בולט על פני האיגוד המקצועי, שייצג פועלים המועסקים בענף מסוים על בסיס ארצי. גם העובדה, שרוב המועסקים היו פועלים לא- מקצועיים ולא-קבועים, ובעיקר בענף המטעים והבניין, העניקה את הבכורה למועצות-הפועלים, שהפכו ל"צורת הארגון העיקרית של הפועלים בארץ". רק אחרי מלחמת-העולם השנייה והתפתחות התעשייה בעקבותיה החל להתחזק מעמדם של האיגודים המקצועיים הארציים, וכתוצאה מכך התחזק מעמדם של ועדי-העובדים המייצגים את העובדים המאוגדים במפעל מסוים (לא באזור מסוים).

במסגרת ההסתדרות פועלות כ-70 מועצות-פועלים, ולמן ועידת- ההסתדרות השלוש-עשרה גם מועצות-פועלים אזוריות. האיגודים המקצועיים, שעמדו בייסודה של ההסתדרות ומהם אף קדמו לה (כמו הסתדרות-הפועלים החקלאיים, הסתדרות-המורים (1903), הסתדרות הפקידים (1919) ועוד) מאורגנים ב"ארבע קומות": ועד העובדים הנבחר על ידי העובדים במקום-העבודה ומהווה את הנציגות המוסמכת והרשמית של העובדים; האגודה המקצועית המקומית, המאורגנת לפי ענפי המשק; ההסתדרות המקצועית הארצית המאוגדת על בסיס ארצי עובדים בענפים שונים; האגף לאיגוד מקצועי, שהוקם בתחילת שנות הארבעים והוא המוסד העליון המתאים ומכוון את הפעילות המקצועית בארץ בתחום הסכמי העבודה הכוללים והמדיניות המקצועית.

ההסתדרות היא בעליה של "חברת-העובדים" המאגדת משק עם כרבע מהתפוקה הלאומית. "חברת-העובדים" נוסדה בשנת 1923 בוועידה השנייה של ההסתדרות, ותפקידיה הוגדרו כך: "ארגון, פיתוח והגברת הפעולה הכלכלית והמשקית של כלל העובדים בכל ענפי ההתיישבות והעבודה בכפר ובעיר, על יסודות עזרה ואחריות- הדדית; כל חברי ההסתדרות הם חברים ב"חברת-העובדים"; "חברת-העובדים" היא בעלת כל המוסדות הכספיים הקואופרטיביים; היא יוצרת מוסדות, מקימה מפעלים וקרנות וברשותה מניות-היסוד של בנק הפועלים, "המשביר" ושאר בנות- החברה". "חברת-העובדים" נתפשה כארגון משקי המיועד לממש מטרות לאומיות (פיתוח ענפי-כלכלה חלוציים, תוך כדי מתן עדיפות לצרכים לאומיים) וחברתיות (שיתוף העובדים בהנהלה, הבטחת שכר ותנאי-שכר הוגנים וכד'). בעלות העובדים על "חברת-העובדים" היא במידה רבה מאוד בעלת אופי פיקטיבי. למעשה, מנוהלת "חברת- העובדים" על-ידי פקידים ממונים, ולאורך כל התקופה התנהל ויכוח בשאלה, האם, אכן, מתנהל משק-העובדים לפי עקרונות שונים מאלו של המשק הפרטי, ומהי מידת הפיקוח, שיש לוועד הפועל של ההסתדרות על ניהול המשק ההסתדרותי. בתחום הכלכלי ה"טהור" "חברת-העובדים" היא מערכת ענפה ומגוונת של מסגרות בתחומים שונים, ובשנות השבעים הגיעו חלקו של התוצר הנקי שלה במשק הלאומי ל-20.1% ומכירותיה ל-22 מיליארד ל"י (22% מהיקף כלל המכירות במשק).

בשנת 1983 הועסקו במשק העובדים, על מוסדותיו ועל שלוחותיו השונים, 277,000 עובדים, מתוכם 22,000 חברים בהתיישבות העובדת.

הסך הכולל של פועלים יהודים ושל חברים בהסתדרות העובדים הכללית
שנה	המספר הכולל של חברי ההסתדרות הכללית (בלי נשות עובדים)	ציבור העובדים בהסתדרות הכללית (כולל הנוער העובד)			האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל
		עם נשות עובדים	בלי נשות עובדים	אחוז מכלל העובדים
1921		4,433	4,400
1923	13,500-14,000	8,394	7,500	50	89,500
1925	17,000	10,085	9,000	53	120,600
1930	27,300	25,400	20,200	74	164,900
1931	28,000	30,060	21,000	75	174,606
1932	30,000	30,080	23,050	76	199,600
1933	35,000	35,000	26,600	76	245,700
1934	50,000	48,000	37,000	74	307,700
1935	70,000	67,000	52,000	74	375,400
1936	90,000	87,000	69,000	76	404,400
1937	105,000	99,000	78,000	74	416,200
1938	108,000	100,000	80,000	74	436,700
1939	112,000	108,000	82,000	73	474,600
1940	120,000	117,000	89,000	74	492,400
1941	125,000	119,500	91,000	73	504,600
1942	132,000	126,300	95,600	72	517,200
1943	137,500	133,000	100,000	73	539,000
1944	143,000	138,500	103,800	73	565,000
1945	152,000	151,860	113,600	74	592,000

 

מוסד מרכזי בחייה של ההסתדרות היא קופת-החולים הכללית, שנוסדה ביפו ב-1911 על ידי הסתדרות הפועלים בחקלאיים ביהודה.

קופת-חולים מספקת ביטוח רפואי ושירות רפואי מקיף, ומהווה את המוסד הרפואי הגדול ביות בארץ (מספר המבוטחים בה בסוף שנות השבעים היה כ-2.6 מיליון נפש – כ-74% מכלל האוכלוסייה היהודית). מכיוון שבתקופת המנדט- כמו גם במדינת-ישראל- אין שירותי בריאות ממלכתיים מקיפים, מהווה קופת-חולים אחת המסגרות החשובות ביותר בהסתדרות ובחברה הישראלית כולה.

הצעות לחוקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שהועלו במרוצת השנים ושהתפרשו כהלאמה, ולו גם חלקית, של קופת-חולים כללית – לא זכו לתמיכה מספקת.

המסגרות העיקריות של משק העובדים
בניין	תעשייה	חקלאות	כספים	מסחר
כור-סחר1 המשביר המרכזי2 המשביר לצרכן1 הצרכנות השיתופית3 תנובה2	קופת חולים הכללית1 קרנות הפנסיה1 קופות גמל1 קרנות ביטוח הדדי1	קואופרטיבים לתחבורה3 קואופרטיבים לתובלה ארקיע4 (50%) צי"ם4 (10%)	היסתור1 מלונות מוריה1 קואופרטיבים שירותיים3 מקורות4 (1/3)	עם עובד1 דבר1 מפעלי תרבות1 הוצאת הקיבוץ המאוחד2 ספריית פועלים2

 

המסגרות העיקריות של משק העובדים
עזרה הדדית	תחבורה	שירותים	תרבות
סולל בונה1 שיכון עובדים1	כור1 תעוש מפעלי סולל בונה1 יכין – חק"ל4 הארגז4 (50%) קואופרציה יצרנית3 תעשייה קיבוצית2 מפעלים אזוריים2	קיבוצים2 מושבים2 יכין – חק"ל4 (50%)	בנק הפועלים1 הסנה1 קרן השקעות של חברת העובדים1 גמול1 קרנות הקיבוצים2

1 – בבעלות חברת העובדים

2 – ההתיישבות העובדת

3 – קואופרציה עירונית

4 – שותפויות

הרשימה אינה כוללת את חברות-הבת של המסגרות המשקיות לסוגיהן.

 

לפני הקמת המדינה היו תפקידיה של ההסתדרות רחבים הרבה יותר, ואין בשום מקרה לאמוד או להעריך את תפקידה הלאומי רק במונחים כלכליים או ארגוניים. ההסתדרות הייתה בעלת רשת-חינוך עצמאית (חינוך-עובדים או "זרם העובדים") שהקיף בשנת 1948 23% מהתלמידים ברשת החינוך העברית בכללה, עד שפורק בשנת 1953 עם קבלת חוק החינוך הממלכתי. חשובה לא פחות בתולדות היישוב העובדה, שארגון "ההגנה" התפתח והתגבש במסגרת ההסתדרות הכללית, תוך כדי שיתופו עם המפלגות ה"אזרחיות", והתפתחות זאת קבעה את דפוסי צמיחתו של הארגון תחת מרות מוסדות אזרחיים. כן יש להזכיר את המעורבות הרבה של ההסתדרות בענייני תרבות ואמנות.

כל בחינה אובייקטיבית של התפקיד, אשר מילאה ההסתדרות בבנייתו של הבית הלאומי היהודי בתקופת המנדט, אינה יכולה להתמקד בציון דרכה יוצאת-הדופן – בהשוואה לארגוני פועלים אחרים או בניסיון להדגיש את חלקה ביצירת תשתית כלל-ארצישראלית. היא אינה צריכה גם להתרכז באופן הפוליטי של ההסתדרות או בהדגשת הפער בין האוטופיה של קהילת-פועלים שוויונית לבין המציאות של מבנה חברתי מרובד ולא-שוויוני. השאלה המרכזית, לדעתנו, שיש לשאול היא כיצד הייתה מתגבשת דמות של החברה היהודית החדשה בארץ ישראל – שחלק גדול מהעולים אליה היו פועלים ועובדים חסרי רכוש – ללא מוסד חזק שיכול היה להבטיח קליטה, תעסוקה ומידה מסוימת של ביטחון ושל ודאות חברתית.

אפילו לא הצליחה ההסתדרות להגשים את העקרונות האידיאולוגיים שלה, הרי ברור, כי מילאה תפקיד ראשון במעלה בגיבוש החברה היישובית, וכי בלי ארגון כללי, מקיף וחזק של הפועלים השכירים היו לא רק תולדותיו של מעמד הפועלים אלא גם תולדות היישוב היהודי כולו בארץ שונים מן הקצה אל הקצה.

 

הקמת המדינה – נקודת-מפנה בתולדות ההסתדרות

הקמת-המדינה הייתה נקודת-מפנה בתולדותיה של ההסתדרות. תהליכי התיעוש והעלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של המדינה, ההסתדרות תשמ"ג שינו את ההרכב הדמוגרפי-העדתי של חברי-ההסתדרות ואת מבנה התעסוקה. העובדה, שהמדינה הפכה ליזם הכלכלי הגדול ולמעסיק הגדול ביותר במשק, שינתה את מערכת היחסים בין השלטון לבין ההסתדרות (שהיו בהגמוניה פוליטית של אותה מפלגה); זאת ועוד – בשעה שהממשלה המנדטורית נמנעה (בעיקר עד מלחמת-העולם השנייה) מתחיקה סוציאלית ומהתערבות בענייני-המשק והכלכלה הייתה עמוקה ביותר. תפקידים רבים, שהיו מופקדים בידיה של ההסתדרות עברו-לעתים תוך עימות ומשבר-לידי המדינה, מוסדותיה ורשויותיה, אף שהיו בהסתדרות מי שהמשיכו לראות בה מעין "מדינה" (או מדינת-פועלים) בתוך המדינה, הרי נראה בבירור, כי תהליך התמסדותה של המדינה והרחבת היקף פעולותיה ומעורבותה נטרלו הרבה מכוחה של ההסתדרות. בן-גוריון הצביע על ההבדל המהותי בין המדינה לבין ההסתדרות בכך, שהמדינה היא ארגון של חובה, שאינו יכול לסבול ולשאת ארגונים מתחרים, ואילו ההסתדרות היא ארגון וולונטרי, שאין לה מונופול ואין בידיה ריבונות. בן-גוריון השאיר בידי ההסתדרות אותם מפעלים חלוציים, שהמדינה הריבונית אינה יכולה לעשות, אבל נראה, כי, למעשה, סבר – וכך גם פעל – בהנחה, שבעידן הריבונות גם – או רק – מפעלים חלוציים גדולים יכולים להיעשות ולהתבצע על-ידי מוסדות ממלכתיים. אכן, העובדה, שאותה מפלגה עצמה הייתה המפלגה המרכזית בקואליציה הממשלתית ובהסתדרות כאחת, הייתה בולם-זעזועים חשוב ומנעה קונפליקט חריף בהרבה בין הממשלה לבין ההסתדרות. יותר ממה שההסתדרות כמוסד הייתה מצויה בעימות עם הממשלה, התנהל העימות בתוך ההסתדרות עצמה על דרכה ועל יעדיה. ההתפתחות החשובה חלה בעניין זה בשנת 1956, כאשר בוועידה השמינית של ההסתדרות הוחלט על ראורגניזציה מקיפה ב"חברת-עובדים" ובמוסדות המרכזיים של "משק-הפועלים".

תכליתה של הראורגניזציה הייתה לנסות להשליט את מרותה של הוועדה המרכזת- כלומר של נציגי הציבור- על מנהלי המשק ההסתדרותי. כדי שזה יתנהל באופן ביזורי (דצנטרליסטי) ולא יתנהל על פי הכללים הנהוגים במשק הפרטי. הריאורגניזציה מומשה אחרי מאבק פנימי, שנוהל על ידי מזכיר ההסתדרות דאז, פנחס לבון, בשנת 1958. התפתחות חשובה אחרת הינה בתחום האיגוד המקצועי. כבר נזכר, כי בתקופת המנדט פעלו בארץ הסתדרויות עובדים אחרות, שעם רובן הגיעה ההסתדרות להסכמים בדבר חלוקת מקומות- עבודה. בשנת 1959 הפכה לשכת-העבודה המשותפת ל"שירות- תעסוקה" ממלכתי. איגודי פועלים שונים הצטרפו למסגרת האיגוד המקצועי ("הפועל המזרחי" ו"פועלי אגודת ישראל" ב-1952 וב-1953 וזאת בניגוד לעיקרון, שחברות באיגוד המקצועי אינה אפשרית בלי חברות בהסתדרות). לשיאה הגיעה התפתחות זאת ב-1965 כאשר "תנועת החרות" הקימה את "איגוד העובדים תכלת-לבן" בנפרד מ"הסתדרות העובדים הלאומית", ולאחר מאבק משפטי התאפשר לה להצטרף להסתדרות. כך נכנסה להסתדרות סיעת עובדים, שמפלגת-האם שלה והאידיאולוגיה שלה עמדו בסתירה בולטת לעקרונות-היסוד של ההסתדרות ושל המבנה שלה. תנועת החרות ראתה תמיד בהסתדרות הכללית את בסיס הכוח של שלטון מפא"י תנועת-העבודה. היא תבעה הפרדה בין הפונקציה של איגוד מקצועי לבין "חברת עובדים" בטענה, שאותו ארגון אינו יכול להיות בעת ובעונה אחת, מעסיק ונציג פועלים. למעשה, רצתה "חרות" לראות בהסתדרות פדרציה של איגודים מקצועיים בלבד, ואילו את "חברת העובדים", ואת המשק ההסתדרותי הציעה למכור למשק הפרטי. היא גם תמכה בהלאמת פעילויות חברתיות אחרות מן ההסתדרות לידי הממשלה ובהקטנת כוחה של הראשונה (על ידי חוק בריאות ממלכתי, חוק פנסיה ממלכתית, בוררות חובה ועוד).

למפלגות השמאל הייתה תנועת החרות שותפה בביקורת נגד הבירוקרטיזציה של ההסתדרות, ויצירת עילית פוליטית-מנהלית, המנהלת את המשק ההסתדרותי (תוך שותפות עם המשק הפרטי נגד המנגנון ההסתדרותי והפער בינו לבין ציבור העובדים. למעשה, באה ההצטרפות להסתדרות מתוך הכרה בכוחה והניסיון להגיע באמצעות הבחירות לוועידת-ההסתדרות לוועד הפועל ולוועדה המרכזת. כניסת סיעת "תכלת לבן" התפרשה כאיום מבפנים על אושיות ההסתדרות, אך מהיבט אחר הייתה אחד הביטויים לתמורות במערכת החברתית- פוליטית במדינת ישראל משנות השישים ואילך.

תוצאות הבחירות לוועידת ההסתדרות ה-14, שנערכו ב-7.4.1981, ועמדו בצל העימות בין המערך לבין הליכוד, הביאו לליכוד הישג יחסי של 26.78 מכלל קולות-הבוחרים.

בחירות אלה נערכו ארבע שנים לאחר המהפך הפוליטי בבחירות לכנסת בשנת 1977, והבחירות לוועידת ההסתדרות השלוש-עשרה (שנערכו ב-21 ביוני 1977 ובהן זכה המערך ל-55.31% והליכוד ל-28.18%). רבים סברו, כי הבחירות הן עימות מקיף בין הממשלה לבין ההסתדרות, שנותרה כמאחז הארגוני הגדול של מפלגות ה"שמאל" במדינה. אולם, למרות מתחים שונים, בעיקר בחזית מערכת השכר והמחירים, נשמרה הרציפות הארגונית והמבנית של ההסתדרות. לא הועברו בכנסת חוקים, שפגעו במבנה ההסתדרות ובאופייה, ונוצר איזון בין ההסתדרות לבין הממשלה לאורך כל התקופה של שלטון הליכוד במדינה (וזאת, כמובן, תוך מתיחת ביקורת חריפה של מדיניותה הכלכלית והחברתית).

 

לקראת הבחירות לוועידה ה-15

הבחירות לוועידה ה-15 נערכו בצל המצב הכלכלי במשק ובתקופה של איזון-כוחות במישור הפוליטי והלאומי. שתי המפלגות הראשיות ראו בבחירות לא רק התמודדות על שיעור ייצוגן במוסדות ההסתדרות אלא גם ביטוי להלוך הרוחות הכללי במשק. התוצאות, שעל-פיהן הגדיל המערך את כוחו, השאירו את ההסתדרות בהגמוניה ברורה וחד-משמעית של המערך, ובכך הוסר האיום – לפי תפישתו – על השליטה שלו בהסתדרות ועל אופייה ושליחותה של ההסתדרות בחברה הישראלית. לממשלה הקואליציונית, הנמצאת בשלב זה בראשותו של המערך, יש, להלכה, יסוד נוח יותר להידברות עם ההסתדרות הכללית. אולם, בעיקרו של דבר, הגורמים לניגודי ההשקפות בין הממשלה הנוכחית לבין ההסתדרות אינם שונים על-פני השטח מאלו שהיו בינה לבין הממשלה הקודמת. גם במצב זה צריכה ההסתדרות לנווט דרכה בין ראייה כלכלית רחבה של בעיות המשק והאילוצים הפוליטיים והכלכליים לבין החשש מפני רדיקליזציה בתוך שורות ההסתדרות ופעולה עצמאית של ועדי- העובדים. הבעיות המרכזיות, שילוו את ההסתדרות בשנים הקרובות, לא יהיו שונות מן הבעיות המלוות אותה בעשור הקודם היא ממשיכה להיות איגוד העובדים המייצג את רוב ציבורי – השכירים כלפי המעסיקים הפרטיים והממשלה (בתוך כך גם הממשלה כמעסיק), והיא ממשיכה להיות אחד הגורמים המובילים במשק עצמו, באמצעות מפעלי "חברת העובדים". הצורך שלה לשמור על כלליותה ועל המבנה הצנטרליסטי שלה, מזה, והשאיפה "מלמטה" לתת ייצוג לנציגי-הפועלים בשטח, מזה, עתידים, ככל הנראה, להיות למוקדים של מתח ושל מאבק. בכל מקרה נראה, כי גם אחרי הבחירות האחרונות הצליחה ההסתדרות לשמור על המבנה הייחודי שלה ועל מקומה המרכזי בחברה הישראלית, וכל זאת שישים וחמש  שנה אחרי ייסודה.