וידויו האחרון של אייכמן

האם אינך מתירא להתיצב בפני משפט האלוקים? נשאל אדולף אייכמן ימים אחדים לפני ביצוע גזר דינו על ידי "הכומר המוודה" ויליאם האל. ואייכמן השיב ביוהרה: "האלוקים שלי הנו גדול מדי, מלהתעסק בענייניהם הפעוטים של בני האדם!" כך חי, וכך מת – אחד הרוצחים הגדולים בתולדות האנושות: ללא חרטה, ללא מחילה, וללא מוסר כליות, בהאמינו עד הרגע האחרון לא רק בגזע עליון, אלא גם באלוקים עליון, "שאין לו פנאי לבעיותיהם הפעוטות של בני האדם ומותיר להם לפתרן בעצמם"..

"בכל מהלך חייו של אייכמן, לא היה משהו ראוי לציון, או הערצה", מסכם הכומר האל: "עד הרגע האחרון ניתנה לו ההזדמנות להביע חרטה ולחזור בו ממעשיו הנפשעים – אולם הוא מאן בעקשנות להכיר באשמתו". "אילו ניתנה לו ההזדמנות מחדש – אין ספק בלבי, שהוא היה חוזר שוב על מעשיו האיומים.." הביעה דעתה אשתו של הכומר, הגברת האל.

ספרו של הכומר הקנדי ויליאם האל: "מאבק על נפש אחת", בו הוא מספר על וידוייו של אייכמן בתא המוות, שהופיע זה עתה בהוצאת "דאבלדיי ושות'" בניו יורק – מהווה ללא ספק, מסמך היסטורי, בעל חשיבות ממדרגה ראשונה לכל אלה שביקשו ללמוד את התופעה הנאצית, מוידויו של אחד מגדולי פושעיה של מפלגה זו.

שיחותיו האישיות של אייכמן עם הכומר, מגלמות בפנינו טיפוס שונה ממה שהוא ביקש להיראות בעיני העולם. ועוד משהו: אייכמן לא האמין, משך כל מהלך המשפט והערער, שהוא יוצא להורג, ומכאן התנהגותו הקרה והמחושבת; אולם משנפל הפור, והוא נוכח לדעת, שעליו למות – הרי שקרבתו אל המוות הפחידה אותו, והוא זועזע ממש משלוותו העליונה. לאחר ביקורם השמיני של הכומר האל ואשתו בכלא רמלה, ציינה הגברת האל: "איני יכולה למחוק את דמותו של אייכמן מנגד עיני, היתה לו הבעה כזו של פחד בפניו, אותה הבעה, שגרם למליוני קורבנותיו – עתה הוא חש אותה על גופו הוא…"

"אומץ שלפני המוות – הודות לכוסות היין שגמע"

והכומר האל מציין בסיום ספרו: "הוא אמנם מת באומץ – אולם כמה מידות מאותו אומץ, יש לזקוף לכוסות היין שגמע, לפני כן – זאת לא נדע לעולם (מסתבר שאייכמן גמע הרבה כוסות יין לפני ביצוע גזר הדין – ולא אחת כפי שסברו תחילה). גם הנימוס המזויף של אייכמן התנפץ, משהתקרבה שעתו למות., ובעוד בשיחות הראשונות עם הכומר ואשתו ביקש לעשות רושם – הרי שהוא חדל מהעמדת הפנים בפגישות האחרונות, והיה נוהג לגעור בגסות באשת הכומר: "איני מעוניין בדעותיך… את, אל תתערבי…"

"איני מעוניין בסיפורים היהודיים"

14 פגישות קיים הכומר האל עם אייכמן, ומשביקש ממנו בפגישה ה-13 לקרוא פרק בתנ"ך: – השיב לו אייכמן בגסות ובחוצפה: "איני מעוניין בסיפורים היהודיים.. בין כה הולך אני למות, ואין לי כל עניין לערוך הצגות של וידוי בפני בני אדם.. לא עשית לי כל טוב שבאת אלי 13 פעם.. איני חייב לך דבר שבאת…" בספרו מציין האל פרטים מאלפים לגבי התנהגות הסוהרים ויחסם אל אייכמן וכן לגבי התנהגותו של שר המשטרה מר שיטרית. "איני יכול להסתכל בפניו של אייכמן", הודה שר השמטרה בפני הכומר, ובכל פעם, שאני בא לערוך ביקור, כדי לעמוד על דיסורי השמירה במקום, הריני נאלץ להסב פני הצידה, מאחר שאיני יכול להסתכל באותה מפלצת".

כמו כן מפריך הכומר האל את הדעה, שנערה קנדית בת שש עשרה, ביקשה מאייכמן לאמצה לבת, מסתבר שהיא כתבה לו מכתב, בו ציינה, שהיתה שמחה אילו היה אביה, ומכאן נפוצה השמועה שביקשה לאמצה ושאייכמן כביכול כתב על כך לאשתו.

על ביקור אשת אייכמן

על ביקורה של אשת אייכמן את בעלה, הוא מציין פרט נוסף: וירה אייכמן ביקשה להעיף מבט על בעלה, כיצד הוא לבוש. הסוהר הציע לו, איפוא, לעלו על כסא, כדי שהיא תוכל להסתכל בו, מלמעלה – למטה. אייכמן עשה זאת, והיא בדקה את בגדיו בקפדנות. לאחר מכן, הפיצו מספר עיתונאי חוץ, שבהגיע וירה אייכמן לכלא, צווה עליה הסוהר לעלות על כסא כדי להסתכל בבעלה.

משך כל סדרת בקוריו של הכומר, הוא ניהל עם אייכמן ויכוחים ארוכים ומייגעים בענייני דת, אמונה ופילוסופיה. אייכמן נהג להשיב בנאומים ארוכים על כל שאלה פשוטה, ממש כפי שעשה זאת בבית המשפט. מה שהדהים את הכומר, היתה העובדה, שאייכמן טען מהרגע הראשון, שהוא מאמין באלוקים, אלוקים משלו, המתגלם בטבע, ושהוא נוהג להתפלל מילדותו, ולא חדל מכך, אף ליום אחד.

"אני עצמי לא רצחתי אף אחד"

"האם התפללת גם אז, בתקופת הנאצים?" שאל האל
ואייכמן השיב: "בהחלט. איש לא מנע ממני זאת".
"כיצד יכולת להתפלל לאלוקים, שעה שאלפי אנשים נטבחו בפקודתך" השתומם הכומר.
ואייכמן השיב: "אני עצמי לא רצחתי אף אחד – אחרים הם שהרגו… ואיני נושא בשום אחריות לכך".
בשלב האחרון של פגישותיהם, ניסה הכומר האל לשכנע את אייכמן לחתום על וידוי, שבו יודה לגבי אחריותו למעשה הטבח ויביע חרטה. תחילה הוא הסכים לכך, אולם משקרא את כתב הוידוי שהובא בפניו, פרץ בזעם: "אינני אשם… זה לא נכון.. לא אודה בשום אחריות… עוד לא השתגעתי לספק לבית השמפט בירושלים וידוי חתום, כדי שיוכלו להרשיעני". משנרגע קצת, העיר להאל: "אתה מסתכל על העניין מבחינה מוסרית, אולם אני חייב לראות את הדבר מבחינה משפטית, כיצד יתקבל וידוי מעין זה, לגבי הציבור והשופטים…" ומשהו מעניין לגבי אמונתו של אייכמן באלוקים. הוא טען וחזר, ששוכנע מקריאה בספרי הפילוסופיה, שהאלוקים מתגלם אך ורק בטבע – ומשהכומר העיר לו בשאלה: "האם רצונך לומר שגילית דרך חדשה באמונה?" משיב לו אייכמן: "לא! זוהי דרך ישנה ביותר. בימים קדומים עבדו בני האדם את הטבע. הם עבדו את הכוכבים, הירח והשמש – ורק עתה חזרו הפילוסופים מחדש לאותה אמונה ישנה…"

"האלוקים הנחה אותי כל הזמן"

עד שעתו האחרונה, הוא טען שאינו מאמין במוות, ואין לראות באקט זה אלא השתחררותה של הנפשכ מכבלי הגוף לחיים חדשים. "האלוקים הנחה אותי כל הזמן", הוא טען. אלא שכאן התערבה הגברת האל, שלא יכלה עוד להתאפק ושאלה: "האם הוא הנחה אותך עד לכלא רמלה…" ומסכם האל: "יותר משהיווה אייכמן טרגדיה ליהדות, הוא היווה טרגדיה לנצרות, כי הוא היה עושה את אותו הדבר לכל עם אחר…" להלן אנו מביאים את תמצית תוכן 14 פגישותיו של הכומר האל עם אדולף אייכמן, כפי שהן מופיעות בספרו החדש: "מאבק על נפש אחת."

תחילת המעשה

סיפור המעשה מתחיל ביום שישי – פותח ויליאם האל את ספרו. – השעה היתה 4.35 לפני עלות השחר, בבקרו הראשון של חודש יוני 1962. קרני השמש החבויה התפשטו לאטם לעבר המזרח, כשאפרו של אדולף אייכמן, אחד הרוצחים הגדולים ביותר בהיסטוריה של המין האנושי, נזרה בדממה מעל ספון ספינת המשטרה הישראלית "ירדן". האפר צלל אל תוך הקצף שנוצר מאחורי הספינה המתנועעת. לרגע קט, שטה האבקה מעל הגלים, ולאחר מכן צללה אל תהומות הים. המים הגועשים סמלו את קצם של חיים, שבזמנם זרו אימה, סבל ומוות במליונים של יהודים.

"אט אט הובילו אותי זכרונותי – 12 חודשים אחורה – אל מגעי הראשון עם עניינו של אייכמן. הייתי צופה ומשקיף מטעם הכנסייה הפרוטסטנטית, מתחילת פתיחתו של המשפט".
כאן עורך הכומר האל השוואה בין שני משפטים גדולים שהתקיימו בירושלים: משפט ישו – ומשפט אייכמן. אולם בעוד הראשון היה חף מפשע – הוא אומר – זכה השני, שאשמתו היתה גלויה לעין – לבית דין חוקי ולזכויות מלאות, ואף על פי כן, הוסיף לטעון שאינו אשם..
עתה בא תיאור של בית הדין, שדן את אייכמן. "היה שם משהו כמעט מקודש" הוא מעיר. "אדם יכול היה לדמות, שהוא נמצא בכנסיה מודרנית. כל מה שחסר היה העוגב והשירה.. היתה תחושה, כאילו אלוקים, בכבודו ובעצמו, ירד לשפוט עולם אשם, שיצר מפלצת מעין זו. יותר מכך: עולם רשע, שניצב בשלווה, וללא מחאה, כששישה מליונים יהודים חפים מפשע סבלו, עונו ונטבחו".

פשעיו של אייכמן היו בלתי חוקיים – הוא מציין – אולם משפטו היה חוקי וצודק.
ב-22 לדצמבר 1961, פנה הכומר האל לנציב בתי הסוהר, מר אריה ניר, בבקשה לאפשר לו לבקר את אייכמן. ב 23 לינואר, השיב מר ניר, שאייכמן מתנגד לביקור. האל פנה לשר המשפטים, הד"ר דוב יוסף. השר השיב שאם קיימים אצלו אילו ספקות ביחס לסירובו של אייכמן להיפגש עמו, הרי שהוא רשאי לעשות זאת, באמצעות פרקליטו סרבציוס.
הפנייה לסרבציוס נעשתה, אולם גם העורך דין ענה, שאייכמן מתנגד לביקור יועץ רוחני, והוא דן עמו על כך עוד לפני חודשים ספורים. לבקשתו של הכומר, ניסה סרבציוס שנית לשכנע את אייכמן, ולמחרת הוא צלצל והודיעו שאייכמן נעתר.
אותו יום ה- 22 למרס, עם תום שמיעת הערעור והחזרת אייכמן לכלא רמלה, הושג הסדר עם שלטונות בית הסוהר לסדרת ביקורים. סוכם שהכומר יוכל לבקר בכלא, פעמיים בשבוע, יחד עם אשתו – מאחר שהיא שלטה בשפה הגרמנית ושימשה לו כמתורגמנית.
"וכך החלה שליחות שנמשכה 50 ימים", אומר האל. "50 ימים ו- 14 ביקורים".

הפגישה הראשונה – יום רביעי 11 באפריל, 1962

השעה היתה 10 בבוקר. לאחר שעברנו את כל סידורי הביטחון מסביב לכלא רמלה, נכנסנו אל הכלא פנימה. נתקבלנו באדיבות וכובדנו בקפה. הוסבר לנו ששום חיפוש לא יערך בכלינו. היינו מופתעים, אולם הודיעונו בחיוך, שאילו מצאו לנחוץ לחפש בכלינו – לא היו כלל מאפשרים לנו את הביקור. הודעתי לסוהרים שהבאתי עמי תנ"ך גרמני, ובקשתי למסרו לאייכמן. הוא נבדר בקפדנות, ומפקד הסוהרים העיר, שהתנ"ך יימסר לאייכמן בביקור הנוכחי, אולם ילקח ממנו לאחר מכן, כדי לבדקו באופן יסודי, לפני שיורשה לאייכמן להותירו בתאו.
עברנו שמונה שערים עד הגיענו לתאו של הנידון – שבעה מהם היו עשויים ברזל כבד – הדלת התשיעית היתה של התא בו התאכסן אייכמן. מחיצת זכוכית הפרידה בינינו לבין אייכמן, והשיחות עמו התנהלו באמצעות מיקרופונים ואוזניות. אך נכנסנו פנימה, התרומם אייכמן ממקומו והחווה בפנינו קידה מנומסת. הוא היה לבוש בגדים פשוטים: חולצה לבנה וצרה, שהופיע בה במשפט. הוא נראה רזה מהרגיל, ופניו חוורים מאוד, כמעט ללא דם. וכך תלה בנו את מבטו בעיניו הכחולות בהירות. מפקד הסוהרים נגש אליו והגיש לו את התנ"ך.

"בוקר טוב!" אמרנו.
"בוקר טוב!" השיב.
האל: "האם הנך מבין אנגלית?"
אייכמן מניע ראשו בשלילה.
האל: אשתי תתרגם, איפוא, לגרמנית.
אייכמן מאשר בניד ראש.
האל: באנו לעזו לך.
אייכמן: חפצתי לדעת, במה הנך מאמין?
האל: הנני פרוטסטנט אוונגלי. אני מבין, שאביך אף הוא היה שייך לאותה אמונה.
(אייכמן לא הגיב כלל לשמע הזכרת אביו).

"אני מכיר באלוקים"

אייכמן: לא למדתי בצורה מעמיקה את התנ"ך, אולם קראתיו. אני מעדיף להבהיר עצמי מראש: אני מכיר באלוקים! מעולם לא אבדתי את המגע עמו (הזדעזעתי מהצהרתו – הוא ביקש להמשיך בדבריו, אולם הפסקתיו משום שלא עמד לרשותנו הרבה זמן).
האל: לא נוכל לאפשר לך עתה להרבות במילים, משום שזמננו מוגבל (חששתי שיפתח אף כאן בסדרת נאומים כפי שעשה בבית המשפט).
אייכמן: האם אוכל לדון על עניינים אלה מאוחר יותר? האל: כן, מאוחר יותר תינתן לך ההזדמנות להביע את עצמך. עתה באנו לקרוא את התנ"ך ולהתווכח אודותיו. נשוחח היום על המשפט האל לעומת משפט האדם. קיים משפט האלוקים, שיהא עלינו, כולנו, לעמוד בפניו. אתה עמדת בפני משפט האדם, אולם עדיין יהא עליך להתייצב בפני משפט האלוקים.
אייכמן: אלוקים שלי הנו גדול מדי מלהתעסק בבעיותיהם הפעוטות של בני האדם.
האל: הבה נעבור לקרוא את הקטע המתאים בספר קהלת.
אייכמן: לא אקרא בברית הישנה. אין שם דבר מלבד מעשיות יהודיות ואגדות. אני מסרב לקרוא בהן.
האל: (בהחלטיות): הברית הישנה הנה דבר האלוקים. אם לא תקרא בתנ"ך ותשתף עמנו פעולה, לא נוכל לעזור לך. לא יהיה טעם לפגישותינו. התנ"ך אינו ניתן לחלוקה: לגבי הנוצרים, הן הברית הישנה והן החדשה – מהווים ספר אחד. שני הספרים הללו, גם יחד, נכתבו על ידי יהודים והכנסיה הנוצרית היתה מורכבת אך ורק מיהודים בתחילתה.
אייכמן (נעתר לקרוא בתנ"ך).
אייכמן (קורא קטע מקהלת): "כי את כל מעשה האלוהים יביא במשפט על כל נעלם, אם טוב ואם רע" (י"ב 14).
האל: הנה כי כן, כל מעשיו של האדם יובאו למשפט, והדבר אמור לגבי כל אדם (ועתה הם עוברים לתהילים ט 18) – "ישובו רשעים לשאולה, כל גויים שכחי אלוהים -"

אינני מאמין בגיהנום

אייכמן: אינני מאמין בגיהנום. אין שאול בנמצא.
מתעורר ויכוח קצר בין השניים, ולבסוף נעתר אייכמן לעיין במספר פרקים בכתבי הקודש, בהתאם לרשימה שסופקה לו על ידי הכומר האל, באמצעות התנ"ך בשפה הגרמנית.
נפרדנו מאייכמן והבטחנו לו לשוב שנית ביום ראשון בבוקר.
"כיצד מעז אדם כמוהו לטעון שהוא בא בקשר ומגע עם האלוהים?", התמרמרה הגברה האל.
האם הנך סבור שהוא בריא בשכלו? – שאלתי את מפקד הסוהרים.
מפקד הסוהרים: אינני פסיכיאטר, אולם אני יכול לקבוע, שאייכמן היה בריא בשכלו במידה מספקת, כדי לעשות מה שעשה ולמלא את תפקידו, והוא אדם פיקח מאוד.
האל: אמנם כן, אולם קיימים כמה מופרעים, שהם פקחים מאוד, בקווי מחשבה משלהם.
כך נסתיים ביקורנו הראשון אצל אייכמן.

אייכמן שינה דעתו

יומיים לאחר מכן, ביום שישי, צלצלנו למר ניר, כדי לקבוע את הסידורים לפגישתנו הבאה עם אייכמן. והנה נכונה לנו אכזבה: "חוששני שהפגישה לא תוכל להתקיים", הודיע ניר, "אייכמן שינה דעתו, והוא מסרב להוסיף ולראותך, הוא שיגר אליך מכתב".
היו אלה חדשות רעות. "מה אירע?" שאלתי עצמי: "היתכן שהיינו נוקשים מדי עמו, על ידי כך שלא אפשרנו לו להביע את עצמו בחופשיות?" מצד שני, היו בלבי ספקות, באם לא היתה זו המשטרה ששינתה את דעתה, מפאת סידורי הביטחון. ביקשתי פגישה עם שר המשטרה, מר בכור שטרית, ועמדתי על כך, שתינתן לי האפשרות לראות את אייכמן, ולו עוד פעם אחת.
מר שטרית לא הביע כל התנגדות לכך, והוא העיר שיש עמו מכתב עבורי, כתוב גרמנית, מאייכמן.

מכתבו של אייכמן

מזכירו של מר שטרית, מר רובינשטיין, הקריא לנו את המכתב והסביר, שאייכמן אינו דוחה את שליחותי, אלא חש שהוא מבזבז את זמננו..
חזרתי וביקשתי להיפגש עם אייכמן, ומר שטרית הרגיעני, שאוכל לראותו בכל עת וכל כמה שארצה.
מר ניר, לעומת זאתר, לא היה נלהב מהרעיון וטען, "שאנו מבזבזים את זמננו, מאחר שאייכמן לא יקרא בתנ"ך, ולא יחזור בתשובה"..
יכולתי להבין את עמדתו של מר ניר. משהו מהרגשתם של אנשים אלה כלפי אסירם, ניתן ללמוד מדבריו הבאים של מר שטרית: "משעורך אני ביקור בכלא רמלה, איני יכול להסתכל בפניו של אייכמן, ואני מסב ראשי הצידה".
המפליא הוא, שברגשות מעין אלו, שפעמו אצל האחראים לאייכמן – הוא זכה ליחס כה הוגן.
אכן, ישראל יכולה להיות גאה על צורת הטיפול שהעניקה לאסירה השנוא.
אשתי היתה בדעה, שאנו מבזבזים את זמננו "ואילו ניתנה לו ההזדמנות – היה אייכמן חוזר מחדש על פשעיו". "הוא רוקם עדיין תוכניות על שחרורו ומשחק", סיכמה אשתי: "אין הוא מאמין, שהמוות מצפה לו"…

הביקור השני – יום שישי – 20 באפריל 1962

כמו בביקורנו הקודם, קדם אף הפעם מפקד הסוהרים את פנינו באדיבות. הוא סיפר לנו, שלאחר ביקורנו – נבדק אייכמן שיגרתית, והרופא מצא שלחץ הדם שלו עלה מאוד. ראינו בכך סימן טוב, לגבי השפעתנו הרוחנית עליו. הפעם ביקשנו מאייכמן לספר לנו את הסיבות שהניעוהו לעזוב את הכנסיה האוונגלית.

"מגע ישיר עם האלוקים"
אייכמן: עם הצטרפותי למפלגה הניאו נאצית, עדיין הייתי חבר בכנסיה, ואף לא ראיתי סיבה, מדוע לא אוכל להוסיף להישאר שם. המפלגה כעסה עלי מאוד, בפרט כשנשאתי אישה בטקס דתי. מפעם לפעם גברה התנגדות המפלגה, ומשנוכחתי שנוצר ניגוד בין האמונה בכנסיה לנאמנות המפלגה – החלטתי לברר את העניין, ביני לבין עצמי. אז גיליתי לפתע, שהכנסיה מורכבת מפוליטיקאים ועסקנים, בדיוק כמו במפלגה. הגעתי למסקנה, שכל הדתות דומות, ואין הן מושתתות אלא על רווחים חומריים, במקום על עזרה רוחנית.
בחיפושי אחר האמת, עברתי לפילוסופיה – אולם גם אז, לא הגעתי לשלווה המיוחלת. החלטתי איפוא, לקיים מגע ישיר עם האלוקים, והנה גיליתי אותו, באמצעות הטבע.. אדם יהא שוטה להאמין, שאין אלוקים, כשהוא מסתכל בטבע. וכך משך 25 השנים האחרונות, הגעתי סוףסוף, לאמת הרוחנית ולשלווה. עתה הגעתי למנוחה, ואני יודע שהאלוקים הוא מנחה אותי.

הגברת האל: "האם הוא הנחה אותך גם לכאן – לכלא רמלה?"
אייכמן (בהתרגשות): לא! לא! אלוקים לא הוביל אותי לכאן, אלא – (הוא עמד לומר, שהיהודים הם שהביאו אותו לשם, אולם מתוך פחד, או יחס כבוד לשומריו, עצר בעד עצמו). "אפילו ישו לא היה דן אותי" אין זו אשמתי שהגעתי לכאן, ואין זו אשמתו של האלוקים. האשם הוא במפלגה הנאצית. לא הרגתי אף אחד! אינני רוצח! לא גנבתי! לא הייתי גנב. אפילו ישו לא היה דן אותי –
מפקד הסוהרים (נכנס לתאו של אייכמן ומושיט לו סיגריה בוערת). תמיד הוא נהג לעשות זאת, משראה שהלה מתרגש, יתר על המידה, אולם לעולם לא הרשה לו להצית את הסיגריה בעצמו. אייכמן הודה לו בנימוס רב.
מפקד הסוהרים (אלינו): הגיעה העת לסיים.
האל (לאייכמן): אנו מותירים לך רשימה חדשה של פרקים בכתבי הקודש – האם תעיין בהם?
אייכמן: כן!
האל: נשוב אליך בהקדם. להתראות.
בדרכנו החוצה אמרתי למפקד הסוהרים: הייתי רוצה לספר לבן גוריון שאייכמן לומד את התורה הבודהיסטית והפילוסופיה היוונית ולהצביע בפניו, להיכן הגיע במסקנותיו..
מפקד הסוהרים פרץ בצחוק. לאחר מכן, ציין שהגרמנית של אייכמן אינה טובה. "הוא אינו בעל השכלה גבוהה, אולם מתיימר להיות כזה, על ידי בחירה של מילים קשות", סיכם.

הפגישה השלישית – 26 לאפריל 1962

היתה זו הפעם השלישית שנפגשנו עם אייכמן. הוא התרומם ממקומו, אם כניסתנו – תמיד היה מנומס מאוד, מחוץ לאותם המקרים, בהם היה נרגש ממשהו שאמרנו. אלמלא ידענו מיהו, ומה הוא היה – יכולים היינו לומר, שיש לו מבט נעים בפניו הרזים (מאוחר יותר התברר, שכל זה לא היה אלא העמדת פנים).

האל: האם עברת על רשימת הפרקים שציינו בפניך בביקורנו האחרון? אייכמן: לא! לא למדתי אותם, משום שהייתי עסוק במחשבות – – – הכרת האלוקים יש לחפשה בטבע, מדוע אין הנוצרים נותנים דעתם על כך – – – ? האל: למה מתכוון אתה, ב"טבע"?
אייכמן: אמשיל לך משל: הדבר החשוב ביותר הוא הנפש, ולא הגוף, למסקנה זו הגעתי על יסוד הרעיונות המודרניים של גילוי האלוקים בטבע, בניגוד למה שהתנ"ך מורה. אני מאמין שאוסיף לחיות על פני האדמה, כל עוד גופי יתקיים – אולם לאחר מותו של גופי, תחיה נפשי לנצח.
המוות אינו אלא השתחררותה של הנשמה מהגוף – – מנהיג היקום ויוצרו הוא האלוקים, בהתאם לאמונתי על חוקי היקום, הנפש האחת קשורה לכל יתר הנפשות, והיא הופכת בסופו של דבר לחלק מהכלל (הערת המערכת – אייכמן מנסה כאן לחזור על תיאוריה שקרא בספר של שפינוזה, כשהוא מנסה לתת לזה פירוש אורגינאלי משלו – בשיחותיו עם הכומר, הוא מודה שהרבה לקרוא את שפינוזה).
כאן מתפתח ויכוח ער בין הכומר האל, לבין אייכמן – על הישארות הנפש, החטא, העונש וכו'. הויכוח על נושא זה נמשך עד סוף הביקור.
אומר הכומר האל: ביקורנו נמשך עד 11:15, אולם מרבית הזמן עבר במאמץ להבין, מה מנסה אייכמן להגיד. הוא נראה עייף מבחינה רוחנית, תוך מאמצו להסביר את רעיונותיו. התועלת היחידה שצמחה מאותו ביקור התבטאה בכך, שניתנה לו ההזדמנות לבטא את עצמו באריכות, כפי שהוא אהב.

הביקור הרביעי – יום שבת 29 באפריל

לאחר ההקדמות הרגילות (האל): מר אייכמן, יש לנו דבר חשוב מאוד לומר לך היום – – אנא השב לשאלותינו ב"כן" או "לא!", כדי לחסוך בזמן. פעמיים הסברת לנו את אמונתך והבהרת בפנינו את רעיונותיך. אולם העובדה שאתה מאמין במשהו – עדיין אינה אומרת שהוא כזה. אתה יכול לשגות. – האם נתת דעתך על כך?
אייכמן: כן, אולם אני מאמין באלוקים באמצעות הטבע, ואני משוכנע שזה נכון.
האל: הייתי מאוד מבקש, שתקרא יותר בתנ"ך – – –
אייכמן: דעתי על האלוקים בטבע אינה זהה עם לימוד התנ"ך כפי שהוא מקובל בכנסיה – –
האל: אנו חפצים לעזור לך! יכולים אנו לתת עוד בחייך את אותה השתחררות הנפש, שלפי טענתך באה רק לאחר המוות. האינך רוצה בכך?
אייכמן: כן, הדבר החשוב ביותר הוא השלווה – הדבר תלוי מנין מוענקת לך שלווה זו? – אם ישו מהווה את הדרך היחידה לשלווה – אז רק חלק זעום מהאנושות הגיע לשלווה. –
האל: הדבר נכון בהחלט. אך חלק קטן מהעולם הגיע לשלווה, אפילו לא כל הנוצרים.
אייכמן: – אינני מקבל שהדרך היחידה להגיע לשלווה היא באמצעות ישו, אני מאמין שקיימות דרכים רבות לאלוקים – – התנ"ך נכתס על ידי בני אדם, ולא על ידי האלוקים –
האל: האלוקים הוא רוח. הוא משתמש בידינו, כדי לעשות את מלאכתו על פני האדמה – –
ושוב החל ויכוח ממושך על האלוקים בין הכומר האל לבין אייכמן – כשכל אחד מהם מתעקש לגבי דעותיו, הכומר רואה בישו את הדרך היחידה לאלוקים, ואייכמן – בטבע.
אייכמן: אילו הייתי מקבל רעיונותיך, שישו הוא הדרך היחידה לאלוקים, מדוע היה על האלוקים להמתין עלפי שנים, מיליונים שנים מתחילת היצירה, כדי להעניק את ההצלה הזו לבני האדם, לפני אלפיים נה בלבד?…
האל: איננו יכולים לבקר את האלוקים – – יש לו לוח זמנים משלו – –
ושוב מסתיימת הפגישה ללא כלום ומתבטאת בהחלפת דעות בלבד.

הביקור החמישי – 2 במאי 1962

אומר הכומר האל בספרו: הביקור החמישי חל זמן קצר לאחר ביקורה של אשתו של אייכמן אצל בעלה. היא הגיעה ארצה ב -29 באפריל, ביום ראשון בערב. היתה זו הפעם הראשונה, שהם התראו מאז חטיפתו (הוא נחטף בדיוק ביום השנה לנישואיהם, כשהיה בדרכו לביתו עם זר פרחים בידיו).
האל לאייכמן: היה לך ביקור?
אייכמן: כן! גברת
האל: שמחתנו לשמוע שנפגשת עם אשתך. האם קילה זאת קשות?
אייכמן: אמנם כן, היה זה קשה מאוד, אולם היא מרוסנת ושולטת ברגשותיה (הוא דיבר בהערכה רבה על אשתו ונראה מאושר מאוד אותו יום).
האל: האם ידעת שהיא עומדת לבוא?
אייכמן: לא, הם לא סיפרו לי.
האל: האם היא יודעת שאנו מבקרים אותך?
אייכמן: כן, והיא שמחה על כך. אשתי היא הניגוד המוחלט שלי. היא מאה אחוז עבור התנ"ך, היא קוראת אותו ובהתמדה ושרה את ההימנונים הדתיים – –
האל: האם אביך חי?
אייכמן: לא, אבי מת שבוע לפני שנחטפתי.
האל: איזו משפחה יש לך?
אייכמן: יש לי ארבעה בנים – 3 נשואים. כל השלושה נשואים עם נערות ארגנטינאיות. הצעיר בבני הוא בן שש וחצי. הוא הוטבל בכנסיה קתולית – – -יש לי קרובים רבים. שלושת אחי נמצאים באוסטריה. אשתי היא ילידת צ'כיה והפכה לאזרחית גרמנית משנשאתיה. בני הצעיר הוא יליד ארגנטינה.
וכאן שוב חוזרים לויכוחים הדתיים.
אייכמן: בקשר לאמונתך בישו – הריני שואל עצמי, מדוע עלי ללכת בעקבות בני אדם שחיו אלפי שנה לפני – האם לא התקדמנו מאז? האם האנשים כיום אינם מפותחים יותר – אינם מבינים יותר? – האם הפקחים שבין בני האדם אינם מקבלים דרך זו – מדוע עלי לקבלה – -?

הביקור השישי – יום שני 7 למאי

האל: קראתי בעיתונות, שקיבלת מכתב מנערה בת שש עשרה – האם יש אמת בדבר?
אייכמן: יאוואל! (היתה זו הפעם הראשונה שהשתמש בביטוי זה, שכה הרבה להגותו משך משפטו) משהגעתי לישראל, קיבלתי כאלף מכתבים, מכל הסוגים. מכתב זה, מסרתי לד,ר סרוואציוס וביקשתיו להשיב עליו. משביקרה כאן אשתי, דרשתי ממנה לנטלו ממנו, ולהשיב עליו בעצמה.
האל: נאמר, שהיא ביקשה ממך לאמצה לבת – האם זה נכון?
אייכמן (בכעס): כיצד הדבר יצא החוצה? לא! בהחלט לא! היא מעולם לא כתבה משהו מעין זה. היא היתה סטודנטית בקנדה ושלחה לי מכתב עם הגיעי לישראל. היא כתבה גרמנית וטענה שהיתה משתוקקת שאהיה אביה, אולם לא היה זכר במכתבה לאימוץ – –
האל(מגיע למסקנה שאייכמן נרגז מאוד לגבי הנושא, והוא עובר לויכוח הרגיל): האם עיינת בכתבי הקודש?
אייכמן: ברצוני לעמוד על נקודת "הצלת האנושות על ידי צליבת ישו", ישנם בערך כשלושה מיליארד בני אדם בעולם: יהודים, נוצרים ודתות אחרות. נניח ששליש מהם ניצל על ידי אמונתנו – האם יתר שני השלישים אבודים?
האל: אמנם כן, הם אבודים.
אייכמן: איני יכול להאמין בזאת. הגיוני אינו מסכים לכך – שאלה זו חייבת למצוא את פתרונה, לפני שנמשיך הלאה – – שפינוזה כותב, שאין רע באדם, או באדמה – והאלוקים הוא כל יכול – – מדוע, איפוא, לא יהפוך את יתר האנושות למאמינה?
האל: איזה ידיד היית מעדיף, כזה הנאלץ להיות ידידך – או העושה זאת מרצונו הטוב?
אייכמן: משך שנים ארוכות תרתי בבעיה והגעתי למסקנה, שהטבע הוא האלוהות, וכאן טמון הפתרון –
האל: האם טוען הנך לגילוי דרך חדשה באמונה?
אייכמן: לא! זוהי דרך ישנה ביותר. עוד בימים קדומים עבדו בני האדם את הטבע: את הכוכבים, המזלות, השמש וכו' – אולם רק עתה צץ עניין זה מחשד בספרים – – האלוקים הוא כל יכול, והוא מלא אהבה: הוא לא ידון את החלשים, באם הם יעשו את הרע, במקום את הטוב, איני מאמין שהוא ישפוט את החלשים על אותו הבסיס של החזקים – – הויכוח נמשך.
כל ניסיונותיו של הכומר האל לשכנע את אייכמן להאמין בדעותיו עולים בתוהו. הוא סרב אפילו להניע ראשו בשעת תפילתו של הכומר, או לומר: "אמן". "עלי להבין כדי להאמין", טען אייכמן.
ומציין האל: בשלב זה היה עדיין אייכמן מנומס וסובלני, כאילו ביקש לרמוז להם, שכל מה שעליהם לעשות הוא לנסות ולשכנעו (ולאחר מכן, התברר שלא היה זה אלא משחק, שנפסק לפני המוות).
בשיחה שקיימה הגברת האל עם בעלה, היא התקוממה נגד אייכמן בכל תוקף: – רק אלוקים רחום מאוד יכול לסלוח ליצור מעין זה – אני איני אלא אשת כומר פשוטה, ואין בלבי כל רחמים עליו. לשם מה לבזבז מאמצים וזמן? הוא גרוע מכל פושע: קשה, מהיר חימה, כמו היטלר. ראיתי את הקברים, הגופות, כיצד נפצו בעקביהם המסומרות את ראשי העוללים.
הם אנטי-אלוהיים!

הביקור השביעי – יום רביעי 10 למאי

לפני הביקור מקבל הכומר מכתב מאייכמן, המביא לו אכזבה קשה, בראותו שכל הזמן שבזבז עליו, עד כה, היה לשווא.
אייכמן כותב לו בין היתר: מה עשתה הנצרות, עם כל כוחה העצום, נשקה ותרופותיה – כדי לחולל שנוי בעולם? מדוע לא ניצלה הנצרות את ההזדמנות שניתנה לה, כשהיתה במלוא עוצמתה, כדי להביא לאותו שינוי נכסף בדרכי חייהם של בני האדם? עם כניסתנו לכלא רמלה – מציין האל – קידם פנינו הסוהר בידיעה, שאייכמן הנו חלש מאוד היום, ושהוא נתון בדיאטה חמורה, לפי עצת הרופא (תה ולימון).
בפעם זו הגיע האל להחלטה, שעליו לדבר גלויות עם אייכמן, ואפילו קשות, ובלבד להעמידו על חומרת מצבו.
הוא הכין לו מכתב, בו נאמר: "אייכמן, הנך קרוב למות! פגישותינו עשויות להיפסק, בכל רגע. אין תקווה לערעורך – עליך להתכונן לפגישה עם האלוקים – האם הנך מוכן לכך? הגיע הזמן להפסיק את הויכוח על התיאוריה שלך בדבר הטבע. הפסק לשחק בנו ובאלוקים – הנך עומד בפני המוות – האם הנך מודה, ששגית בהצטרפותך למפלגה הנאצית -?" הסוהר יעץ להאל למחוק את המשפט "אין תקווה לערעורך", כיוון שזוהי התערבות משפטית.
האל לאייכמן: האם הנך חולה?
אייכמן: כן, קצת, התקררתי, כנראה, מזג האוויר השתנה.
הגברת האל מקריאה את המכתב של בעלה. ככל שהיא ממשיכה לקורא, כך הלכו פניו של אייכמן והחליפו צבעים.
לפתע, הוא הפסיקה בשאלה: "מי אמר שאיני מוכן להודות שעשיתי שגיאה בהצטרפי למפלגה?"
גברת האל: בעלי!
אייכמן (להאל): אם הנך טוען שאין לי הרבה זמן, אז איני מוכן לקבל את דעתך זו! דרכך אינה מביאה לי עידוד רב – –
האל: האם אתה שלם עם דעותיך?
אייכמן: כן, אם כי קיימת האפשרות שאני עשוי לשגות, אולם איני מאמין ששגיתי, או שכל דעותי הנן אשליה – – מדוע עלי להאמין לך, ולא לפילוסופים ואנשי מדע, כגון קנט, שופנהאור ואחרים – – כשאתה אומר, שאין דרך להגיע לאלוקים אלא באמצעות ישו, הנך נוטל את דעותיך מספר, שאינו מבטא אלא מחשבות ורעיונות יהודיים – -איני מאמין שאלוקים זקוק למתווכים… איני חוזר בי משום דבר שעשיתי (אייכמן הופך אדום מכעס): איני מתחרט על שום דבר שפעלתי! אם מנסה הנך בפגישותיך עמי להוכיח את חטאי – אז הן אינן לפי רוחי, כלל.
הגברת האל: הדרך צרה, ורק פתח צר, באמצעות ישו, נותר לך – –
אייכמן (בזעם): איני מעוניין בדעותיך – –
האל: אילו, כדבריך, האמנת באלוקים – היית מתוודה – –
אייכמן: אין לי על מה להתוודות, לא חטאתי כלל – אני שלם עם עצמי ועם האלוקים – –
אין בי חרטה! – –
האל: אפילו עשית זאת, לפי פקודת המפלגה – זהו פשע!
אייכמן (בהיסטריה): אין בי כל חרטה – לא חטאתי! לא חטאתי! קיבלתי פקודות – – –
האל: האין בלבך רחמים וצער על אלה שמתו?
אייכמן: שום חרטה – – שום חרטה – -אני שלם עם אלוקים!
גברת האל: זמנך קצר! אתה הולך למות!
אייכמן: אחי הוא עורך דין בלינץ. לפי דעתו אצא זכאי – -כל פסק דין אחר, לא יהיה חוקי!
האל: האם עיינת בפרקים אחרים בתנ"ך, מלבד מה שסימנתי לך?
אייכמן: כבר אמרתי לך, שאני מכיר את התנ"ך, ואין לי צורך לקרוא בו מחדש –

הביקור השמיני – 13 למאי – יום ראשון, שעה 10 בבוקר

הכומר האל ואשתו מחליטים לשנות גישתם לאייכמן, באופן יסודי. מעתה – סכמו -ידברו אליו אך בלשון פקודה: הלשון היחידה הנהירה לו.

אייכמן: אני נרגש מאוד. אני חולה היום, חולה מבחינה נפשית וגופנית. משך ארבעת הימים האחרונים, הייתי נתון לבדיקות קשות, ואין לי מצב רוח לשוחח על בעיות רוחניות –
האל: קיווינו לשוחח עמך על משפחתך – –
אייכמן: לא! אני חולה מאוד, לא אוכל לשוחח היום.
לדעתו של הכומר האל, הגיע אייכמן למצב רוח קודר זה, בעטיין של הבדיקות הרפואיות המיוחדות, שהוכיחו לו, שעומד הינו ברצינות בפני ביצוע גזר הדין.
הגברת האל מעירה: איני יכולה למחוק את דמותו מהיום מנגד עיני. היתה לו הבעה כזו של פחד בפניו. אותה הבעה שהיתה רשומה על פניהם של מיליוני קורבנותיו. עתה הוא חש זאת על עצמו.

הביקור התשיעי – יום חמישי 16 למאי

ביקור זה נסב כולו על משפחתו של אייכמן. רוב הדברים כאן ידועים והתפרסמו. אייכמן מספר, כיצד מתה עליו אמו בהיותו בן עשר, ומה היה יחסו לאביו ואמו החורגת. הם היו 7 בנים ובת אחת, במשפחתו של אייכמן. אייכמן ציין, שבבית הוריו שררה אוירה דתית, שהשפיעה, לאחר מכן, על אשתו. הוא העיר, שמשך שבע שנים חי רחוק ממנה, ובתקופת המלחמה היא עברה לצ'כיה, משום שלא סבלה את ברלין, בעוד שעליו היה להישאר בבירת הרייך. הוא טען שהוא כיבד את רגשותיה הדתיים של אשתו, אולם דבר זה לא מנע ממנו לקרוע פעמיים את התנ"ך מידה.
הנה כיצד הוא הסביר זאת: "תמיד שררה אהבה והבנה ביני לבין אשתי, לא היו בינינו כל מחיצות. לפתע, בהגיעה לארגנטינה, נוכחתי לדעת שהיא מעיינת מדי פעם בתנ"ך. בכל ויכוח בינינו, היתה מצטטת לי פסוקים, שקראה מהתנ"ך. נתמלאתי כעס, וקרעתיו מידה לגזרים. היא לא הגיבה, אולם אספה את הקרעים בזהירות, והשיגה תנ"ך חדש. מעולם לא ידעתי שיש לה כל כך הרבה תנ"כים. כשקרעתי את השני, הופיע השלישי, ויתרתי על הרעיון, מאחר שנוכחתי שאינו כדאי"….

הביקור העשירי

גם בביקור זה נמשך הדוח שיח בקשר למשפחתו של אייכמן. בסיכום הפגישה, נגעו גם בענייני דת.

האל: האם אתה מתפלל, לפעמים?
אייכמן: לא חדלתי לעשות זאת, אף ליום אחד. אלמלא התפללתי, לא הייתי מסוגל לעבור את השנתיים האחרונות. אילו החילותי להתפלל עתה – כי אז הייתי הופך לדו-פרצופי. (לא היה דבר שהדאיג את אייכמן יותר מהרעיון שהעולם יחשבו לדו-פרצופי או לפחדן. לעומת זאת, לא היה כלל אכפת לו, שיחשבו אותו לרוצח.)
האל: האם התפללת גם בזמן המלחמה?
אייכמן: כן, איש לא מנע אותי מכך.
האל: כיצד יכולת לעשות זאת, להתפלל שעה שכל כך הרבה אנשים נהרגו כתוצאה ממעשיך?
אייכמן: יכולתי להתפלל משום שמלאתי אחר פקודות. לא אני הוא שבצעתי את ההריגות. לא הרגתי – ועל כן, מדוע שלא אתפלל? המוני אנשים בצעו את ההריגות – אך לא אני…
בהמשך השיחה מודה אייכמן, שהיום הוא לא היה מצטרף למפלגה הנאצית. האל מנצל מצב רוח רגעי זה ושואל את אייכמן באם היה מוכן לחתום על וידוי חרטה.
אייכמן: כתוב זאת, ואני אחשוב על כך, ובלבד שבני אדם לא יפרשו זאת, כאילו התכוונתי לבקש רחמים ומחילה, לפני אישור פסק הדין.
האל: פסק הדין כבר נכתב, ושום דבר לא ישנה אותו עוד.
הכומר יוצא בהרגשה מאושרת, שהנה השיג סוף סוף משהו ממשי מביקוריו אצל אייכמן.
האל מציין: ההיסטוריה של אייכמן אינה הטרגדיה של היהדות, אלא של הנצרות. אייכמן היה מבצע את אותן הזוועות עצמן לכל עם אחר, ללא הבדל גזע או לאום – באם מפלגתו היתה מחליטה על כך.

הפגישה ה-11 לצורך החתמתו של הווידוי – יום שלישי 22 למאי 1962

האל מושיט לאייכמן את המכתב שכלל ארבעה סעיפים:

1) הודאה באשמה לגבי אחריותו במשלוחי המוות של יהודים ועמים אחרים,
2) אי התפטרות מתפקידו לעמוד בראש ארגון משלוחי המוות,
3) אי התפטרות מהמפלגה עד כמר המלחמה – למרות שמדיניותה הביאה למותם של מיליונים יהודים ועמים אחרים,
4) מילוי תפקידו בנוקשות, מבלי להותיר "שנסה" לשום יהודי להימלט מגורלו,

לבסוף הכיל הוידוי פיסקה מיוחדת בדבר קבלתו אמונת הנצרות וישו.
אייכמן נרעד ופניו קדרו, לאחר שעבר על שני הסעיפים הראשונים. עוד בסעיף הראשון, פרץ בקריאה: זהו שקר! זהו שקר! איני אשם, לא אוכל לחתום על זאת.
הוא מגיע לסעיף 2: "גם זה אינו נכון!"
סעיף 3: לא אוכל לחתום על זה!
סעיף 4: לא אחתום!
ובהגיעו לעניין ישו: איני מאמין בישו כבן האלוקים… האל מנסה להתפשר: תוכל למחוק את הקטע בנוגע לישו.

אייכמן: אפילו במפשט לא האשימוני בכל זאת. – –
האל: במשפט הודית שהיית האחראי למשלוחי המוות – –
אייכמן: לא! קיבלתי פקודות! האל מנסה להתווכח: זהו מה שכתוב בסעיף 2. "הצבעתי על סעיף 2 מעבר למחיצת הזכוכית, ופניו של אייכמן התבהרו".
אייכמן: זוהי בעיה משפטית ולא רוחנית! בבית המשפט יהיו מאושרים מאוד, באם אחתום – הם יאמרו: הנה כתוב על ידו, שהוא אשם. אם אביע צער וחרטה, יפרשו זאת, כהודאה באשמה ויגידו: היכן שישנה חרטה – קיימת אשמה – –
האל: אבל אמרת שעשית שגיאה –
אייכמן: אמרתי זאת באופן כללי. מוכן אהיה לחתום אך על מסמך חרטה לגבי הצטרפותי למפלגה הנאצית. הוא מציץ על הניר שנית: כבר הלכתם וחתמתם את שמי בסוף הגליון – העיר בזעם ומיד קרע את חתימת שמו במכונת הכתיבה משני הגליונות.
האל: הנך מפריז בזהירות, רק הדפסתי את שמך במכונת כתיבה – אייכמן: אנשים עשויים לפרש זאת, כאילו חתמתי – – נמצאים כאן סימני אצבעותי, ולאנשים מסויימים די בכך, כדי לטעון שיש להם הוכחה – – וכך מסתיים הביקור בלא כלום.

הביקור ה-12, יום רביעי 24 למאי

אייכמן היה רחוק הפעם יותר מהרגיל..
הוא משיב בפיזור נפש על שאלותיו של האל. הכומר מנסה לעורר מחדש תא עניין הוידוי.

האל: האם הרהרת אודות המכתב שהראינו לך בפעם הקודמת?
אייכמן: הוא היה בידי זמן כה קצר, ולא יכולתי להיזכר בפרטים..
האל: האם חשבת על העניין בכללו?
אייכמן: הזמן היה קצר ולא יכולתי.
האל: הריני מודאג מאוד, שטרם הסכמה להביע אמון בישו.
אייכמן: אני מבין זאת היטב, אל איני מוכן עדיין לקבל אמונתך.
ושוב מנסה האל לחזור לעניין הוידוי, אולם אייכמן איתן בדעתו, שלא להיכנס לפרטי הנושא, מבלי להתייעץ תחילה עם סרווציוס.
האל נפגש עם סרווציוס במלון "המלך דוד" בירושלים, אולם גם הלה מביע ספיקות באם יצליח לשכנע את אייכמן לחתום על מסמך וידוי, אם כי הוא נוטה לקבל את הרעיון.

הפגישה ה-13 (לאחר אישור פסק הדין) יום רביעי 31 למאי – שעה 10

האל מבקש מהסוהר שיתן לאייכמן את התנ"ך, אולם הלה משיב: "תודה, לא אצטרך זאת היום – -"
האל: האם אתה חש בטוב?
אייכמן: כן, תודה!
האל: מהי עמדתך כיום לגבי ישו?
אייכמן: אותה העמדה, לא שיניתי את דעתי.
האל: האם עדיין תולה הנך את יהבך באדם – למחילה ותקווה?
אייכמן: האדם אינו מעניין אותי – איני אשם, ומרבית הדברים שנאמרו נגדי אינם נכונים.
האל: – – העידוד היחידי שנוכל להעניק לך הוא מהתנ"ך.
אייכמן: איני מעוניין בסיפורים יהודיים…
האל: אין אלה סיפורים, אלא דבר האלוקים –
אייכמן: מה שהיה לי להגיד, כתבתי לך -איני מעוניין בויכוח נוסף על נושא זה. העניין ברור: עמודים לתלות אותי! אז מה הטעם להעמיד פנים שאני מאמין, בדברי שאיני מאמין בו?..
האל: האם לא נתת דעתך לגבי סופך?
אייכמן: אין לזה כל משמעות עבורי..
האל: אבל אתה הולך לגיהנום –
אייכמן: אין גיהנום בנמצא, איני מאמין בכך, אין אלה אלא מחשבות בני אדם.. אני הולך למות, ואין לי עוד עניין לערוך הצגות וידוי בפני בני אדם – –
האל: 13 פעם באנו לבקרך, כדי לעזור לך – –
אייכמן: אל תספר לי שבאת 13 פעם בגללי. לא עשית לי כל טובה. כתבתי לך זאת עוד בתחילה- –
גברת האל: אבל –
אייכמן (בזעם): אל תפסיקי אותי! איני חייב לכם דבר שבאתם!
האל: האם אתה מוסיף להתפלל?
אייכמן: לא אשיב לך, כשכל אחד שומע במיקרופון את דברי – –
האל: תן דעתך למכתב שאנו משאירים לך כאן –
אייכמן: רואה אני שהנוצרים מודאגים מאוד כיצד אמות..

השיחה ה-14, שיחה בתא המוות – השיחה האחרונה – יום רביעי, 31 למאי – שעה 11:20

אך הספיק האל לחזור מכלא רמלה, וכבר קיבל טלפון דחוף משר המשפטים הד"ר יוסף, לחזור – –
אייכמן עמד להיתלות, והנוכחים בשעת ביצוע גזר הדין: ארבעה עיתונאים, הכומר האל, רופא, שוטרים, אנשי ביטחון וכו', יצאו לכלא רמלה.

האל: שלום!
אייכמן: אתם נראים עצובים -מדוע? אני איני עצוב!
האל: אנו עצובים, כיוון שסופך הגיע, ואתה טרם הבעת חרטה, האם שנית דעתך ברגע האחרון?
אייכמן: לא, לא שיניתי דעתי!
האל: מתי נאמר לך, שהגיע הקץ?
אייכמן: לפני שעתיים – נדהמתי, כיצד הם מאיצים בעניינים, מקודם הערעור, ועתה –
הסוהר: יש לכם עוד חמש דקות!
גברת האל: אתה אגואיסט וגאוותן!
אייכמן: לא! לא, איני גאוותן…
הסוהר: אל תביאו אותו להתרגשות!
האל: האם יש לך הודעה מיוחדת שברצונך להעביר?
אייכמן: כבר כתבתי לאשתי ולאחי אחר הצהריים – –

התפילה בצל התלייה (השעה היא 11:40)

הכומר ואשתו עוזבים את אייכמן.

מציין האל: אייכמן השתדל לשכנע כמיטב יכולתו, שהוא הולך למות בשלווה. הוא עשה הכל להיראות עליז ומאושר… סוהר הכניס לו גביע יין נוסף (הוא כבר לגם קודם לכן מספר כוסות) נראה כאילו החל להיות מושפע מהמשקה… משניגש אליו הסוהר לקשור את ידיו, הוא ביקש רגע להתפלל. הדבר ניתן לו, והוא ניצב בפינה ומלמל משהו. לאחר מכן, הוא אמר: "אני מוכן!"
"מעולם לא ידעתי, מה הוא התפלל.." מעיר הכומר האל.
שעה 11:55 הכל כבר מוכן. הכומר האל נקרא לשוב לאייכמן. עתה היו ידיו קשורות מאחורי גבו, והוא לווה בסוהר מכל צד. היתה זו הפעם הראשונה, שהאל נפגש עמו פנים אל פנים, ללא מחיצת זכוכית ביניהם. אייכמן חייך אליו בהרחבה.

הצעדה אל התלייה

הסוהר פנה לכומר ובקשו לצעוד בראש.
תוך כדי הצעדה המוזרה, נעצר רגע אייכמן ופנה לסוהר בבקשה לקנח את אפו… התהלוכה עצרה, והסוהר ניגש בדממה לאייכמן ונטל מכיסו ממחטה. הוא קינח לו את אפו, והמשכנו לצעוד.

אולם שוב הפעם נעצרנו. המשמר הודיע, שטרם הושלמו הסידורים האחרונים, ועלינו להמתין קמעא.
"איזה מצב מגוחך", הרהר הכומר האל: "האסיר מוכן, כולו, לקראת ההוצאה לפועל של גזר הדין – ותלייניו אינם מוכנים עדיין"…
עתה שוב נשמעה קריאת המשמר, שהכל בסדר.
אייכמן הוכנס לתא הגרדום.
חבל עבה התנופף מעל לראשו. עמדתי במרחק מטר אחד ממנו וצעקתי בכל כוחי: ישו! ישו! ישו! הוא הביט בי, אולם לא הראה כל סימן ששמע את דברי.
עתה נקראו העיתונאים פנימה. הם התקבצו לצדו של אייכמן ומיד החלו לרשום.
אייכמן צעק בגרמנית: "תחי גרמניה!, תחי ארגנטינה!, תחי אוסטריה! אלו הן שלוש המדינות שאני קשור אליהן ביותר – -אני מברך את אשתי, את משפחתי ואת כל ידידי, היה עלי להישמע לחוקי המלחמה! – -אני מוכן!" ומאוחר יותר: "ג'נטלמנים! נמות בקרוב, זהו גורל כל אדם. האמנתי באלוקים כל חיי ואני מת באמונתי באלוקים".
הוא סרב שיסתירו את ראשו.

המשמר נטל לאחר מכן את החבל, והחל להכינו כדי לענדו סביב צווארו. אפילו במצב זה, הם המשיכו לטפל בו, באותה עדינות, כפי שעשו זאת, משך כל תקופת מאסרו. החבל היה בעובי של אינטש וחצי, והמשמר קשר בו פיסות בד רכות במקומות הגשר כדי שלא לחתוך את צווארו..
החבל נענד. המשכתי לצעוק את שמו של ישו, אולם הוא לא הגיב כלל על קריאותי.
פתחתי בתפילה, והסיבותי ראשי הצידה – "מוכן!" "פעל!" המנוף הוסט. אייכמן נפל אל תוך הבור. העיתונאים הציצו אל החור. לא יכולתי להסתכל. איש לא דיבר.
יצאנו החוצה.
לא חשתי משהו מיוחד.
צער מילא את לבי, שנפש אחת חזרה לאלוקים מבלי לקבל את הצלתה.

זריית האפר – יום שישי – 1 אחר חצות

מר ניר הזמין אליו את הכומר האל וביקשו לחתום כעד על נוכחותו, בשעת ההוצאה לפועל של גזר הדין.
האל חתם בעברית, ליד עוד שלוש חתימות. לאחר מכן, הוא מזהה את הגופה.

"עתה ניתן האות", הוא מספר, "והגופה נדחפת בדרכה לכבשן. תוך כדי כך היא מאבדת את שווי משקלה, ונופלת ארצה מהאלונקה. היה זה כמעט בלתי הוגן – הוא מציין – להסתכל שוב על הגופה, ועל פניו של אייכמן, לאחר שהשמיכות הושמטו מנפילתה"…
דלתות הכבשן נסגרו, וענן של עשן תימר אל תוך הארובה הארוכה.
"איזה גורל מוזר" – הרהר האל – "אותו אדם ששלח כל כך הרבה אנשים לאותו מוות – מוצא את סופו באותה צורה, ורק בהבדל אחד: אותם, איש לא עודד וחיזק בכוס יין לפני מותם, יתר על כן: הם אף נשרפו חיים"…
"חשנו בהרגשת רווחה, משהכל נסתיים", ממשיך האל: "אולם לא היתה כל שמחה לאיד. ביקשתי ממפקד הסוהרים, שירא לי היכן היה אייכמן מבצע את טיוליו היומיים, והופתעתי לגלות שהדבר נעשה על הגג הפתוח של בית הכלא, לאור היום. ולעיני כל התנועה שזרמה בדרכה מזרחה לבית הסוהר.." מר ניר הכניס את האפר של אייכמן אל תוך גביע מיוחד, שסגר היטב ולא הרפה עוד ממנו עד לפיזורו של האפר במים. מאוחר יותר, משעשה על סיפון הספינה המשטרתית "ירדן" מעבר לגבול הטריטוריאלי של ישראל – פתח מר ניר את הגביע והחל זורה את חופנו, אט אט, אל תוך גלי הים…

כך הגיעה לסיומה הדרמה של אדולף אייכמן.