מאת: צבי צמרת
מקור: העשור השני תשי"ח – תשכ"ח.
העורכים צבי צמרת וחנה יבלונקה.
סדרת עידן הוצאת יד יצחק בן צבי.
"החינוך הוא בבחינת סימפוניה בלתי-גמורה – ולא מפני שתמה ולא נשלמה,
אלא מפני שמסכת-החינוך אינה נשלמת ואינה תמה – היא נרקמת תמיד".
ז' ארן, חבלי חינוך, ירושלים 1971, עמ' 16
תעודות בגרות או חינוך לחיי עבודה?
העשור הראשון של מדינת ישראל היה עשור של דרמות במערכת החינוך הישראלית.
באותה העת הושלש מספר תושבי המדינה וחל גידול עצום במספר הלומדים במוסדות החינוך, ממאה אלף תלמידים לכחצי מיליון. הגידול הוליד מאבקים עזים בין התנועות והמפלגות השונות על כיווני החינוך של דור העתיד, ובעיקר על חינוכם של ילדי העולים החדשים. אלה חוללו הפגנות סוערות (1950-1949), גרמו למינוי ועדת חקירה ממלכתית בנושא חינוך ילדי העולים (ינואר 1950) ובסופם של דברים הביאו לפיטורי שר החינוך והתרבות הראשון, זלמן שזר (אוקטובר 1950), ולנפילת הממשלה הנבחרת הראשונה על רקע המתרחש במערכת החינוך, בהצעת אי-אמון בכנסת (פברואר 1951). "הדרמות החינוכיות" בעשור הראשון התרחשו בין שמאל לימין (בין "זרם העובדים" לשאר הזרמים) ובתוך השמאל (בין מפא"י למפ"ם ובתוך מפ"ם); בין חילוניים לדתיים (בעיקר בין שליחי תנועת הפועלים לחזית הדתית) ובתך הציבור הדתי (בין ציונים-דתיים לחרדים ובתוך הציבור החרדי); בין עולים לוותיקים (בעיקר בין אשכנזים לספרדים). אחת התוצאות המהותיות של אותם מאבקים הייתה ההחלטה שהתקבלה באמצע העשור הראשון על הנהגת הממלכתיות בחינוך. עיקר ההחלטה קבע את ביטול הזרמים החילוניים ואת פיצול מערכת החינוך לשניים: לחינוך ממלכתי-כללי ולחינוך ממלכתי-דתי. במקביל, צמחה לה מערכת "לא-רשמית מוכרת" של החינוך החרדי (שגדלה פי 40 (!) במשך חמישים שנות המדינה).
לעומת העשור הראשון, העשור השני במערכת החינוך היה, כביכול, עשור שקט ו"פרוזאי". אולם כאשר נתבונן בו מקרוב נראה עד כמה היה זה עשור מהפכני ומעצב. בתחומים רבים מערכת החינוך של מדינת ישראל, עד ימינו אלה, קשורה ותלויה בשורה של החלטות חינוכיות וכיוונים חינוכיים שהוכרעו בעשור השני.
השר של העשור
בעשור הראשון למדינה, משרד החינוך מצא עצמו בכל כמה חודשים עם מנהיגים אחרים: בשנה הראשונה, בממשלה הזמנית, לא היה כלל שר חינוך; בשנה שלאחריה מונה זלמן שז"ר לשר החינוך והתרבות הראשון, אך הוא פוטר אחרי תקופת כהונה של כעשרים חודשים; בשנה השלישית מונה דוד רמז לשר, אולם הוא נפטר אחרי כחצי שנה; משך חצי שנה מילאו את מקום שר החינוך והתרבות השרים משה שרת ופנחס רוזן. רק אחרי הבחירות לכנסת השנייה, בשנה הרביעית למדינה, מונה פרופ' בן-ציון דינור לתפקיד שר החינוך והתרבות השלישי. אף-על-פי שדינור החל את כהונתו בגיל מופלג יחסית לאותן שנים, בהיותו בן 68, הוא כיהן כשר חינוך קדנציה שלמה בת ארבע שנים (מסוף 1951 עד שלהי 1955). אז, למרות ההפצרות שהפצירו בו להמשיך בכהונתו, החליט לפרוש.
אחרי פרישת דינור, היו למפא"י מועמדים טבעיים כמעט לכל המשרדים הממשלתיים: למשרד הביטחון, למשרד החוץ, למשרד העבודה, למשרד החקלאות, למשרד המשטרה וכו', אולם למפלגה ההגמונית לא היה מועמד טבעי לכהונת שר החינוך והתרבות. כחצי שנה לפני מינויו של ארן מציין בן- גוריון ביומנו: "לפי שעה איני רואה מועמד לשר חינוך, אם דינור לא יוכל להישאר".(1)
באותם הימים לערך כתב משה שרת ביומנו, כי בן-גוריון מתכנן את הממשלה החדשה, ו"למרבה הפלצות חושב לתפקיד זה (של שר החינוך) על (מרדכי) נמיר או על (עקיבא) גוברין".(2) חודש מאוחר יותר בן-גוריון מתכנן למנות כשר חינוך איש-רוח, שאין לו יכולת ארגונית. הוא כותב ביומנו: "אציע יזהר (סמילנסקי) לחינוך".(3)
למרות כל שמות המועמדים שהועלו, מונה לבסוף, ב-3 לנובמבר 1955, זלמן ארן (זיאמה אהרונוביץ) לכהונת שר החינוך והתרבות הרביעי, ארן לא היה מועמד טבעי לתפקיד זה, כיוון שהוא לא עסק לפני כן בחינוך, אלא בא ישירות מן הביורוקרטיה המפלגתית. אולם, אף-על-פי שבא מעולמות אחרים, הוא כיהן בתפקיד שר החינוך והתרבות שתי תקופות כהונה: תחילה משלהי 1955 עד אפריל 1960. ב-3 באוגוסט 1960 מונה במקומו, לתקופה של כמעט שלוש שנים, השר אבא אבן. ארן "גויס" לתפקיד פעם שנייה וכיהן כשר החינוך והתרבות מיוני 1963 עד דצמבר 1963. סך-הכל היה ארן בתפקיד כאחת-עשרה שנים. עיצוב מערכת החינוך בעשור השני לקיומה של מדינת ישראל קשור במידה רבה באישיותו הסוערת. ללא ספק ניתן לכנותו בשם השר של העשור השני.
מי היה זלמן ארן? ארן היה ממנהיגיה התקיפים של תנועת פועלים בארץ ערב הקמת המדינה, כאמור, נושא "התודעה היהודית" הפך להיות אחד מדגליו החינוכיים של ארן. במליאת הכנסת הדגיש זאת: "אילו נשאלתי: מהו הערך הראשוני, שדורנו היה רוצה להקנות לדור הצעיר? הייתי משיב תודעה יהודית-ישראלית".(9) שנתיים מאוחר יותר חזר וטען, כי "קיומה של המדינה והתפתחותה… מחייבים מתן חיסון-יהודי לדור הישראלי הצעיר… אין חיסון נפשי יעיל יותר ופורה יותר מהעמקת השורשים הרוחניים". בנאומים רבים שנשא בעניין זה קבע, כי "בקורותיו ובמקורותיו של העם היהודי גנוזים מעיינות של שאר-רוח. יש להרחיב את יכולת הגישה של הדור הצעיר אל מעיינות אלה, ללא רתיעה מלעג השאננים ומאי הבנתם של הערים".(10)
הנושא הסעיר רבים בציבוריות הישראלית ועורר אינספור סימפוזיונים ודיונים. אלה התרחשו בעיקר במחצית השנייה של שנות החמישים, אך הם לא פסקו עד לסיום כהונתו של ארן בשלהי שנות השישים.
כל אותן שנים ארן לא שינה מעמדותיו. בשנת 1964, בתקופת כהונתו השנייה, הקים את "המרכז לטיפוח התודעה היהודית", הקצה לו משאבים ניכרים והטיל עליו לתרגם את רעיונותיו הלכה למעשה. ליד המרכז הוקמה ועדה ציבורית וכן הופעלה ועדת מפקחים, שהיתה הזרוע המבצעת במחוזות. המרכז פרסם מאות חוברות לימוד, מאמרים, מקורות, תערוכות וחוברות הדרכה.(11)
מתנגדיו של ארן לתכנית "התודעה היהודית" באו הן מקרב החוגים הדתיים והן מקרב חוגי השמאל. עיקר הוויכוח התנהל בקיץ 1959.(12)
ח"כ זרח ורהפטיג, מראשי המפד"ל, זלזל בחדשנות היהודית של ארן וקרא ל"סטאטוס קוו מלפני אלפיים שנה". חברו לסיעה אהרן יעקב גרינברג, קבע כי "מלבד המצעד הצבאי כמעט שלא יצרנו במדינה החדשה שום דבר חדש בעל תוכן יהודי. את הישן עזבנו וחדש לא מצאנו… כשזורעים עוולה, אין פלא שקוצרים אוון". ח"כ קלמן כהנא, ממנהיגי "פועלי אגודת ישראל", טען כי "ללמד תודעה אי אפשר, אותה צריך להקנות, להחדיר". חברו ח"כ שלמה יעקב גרוס, פסק כי "הכופר בכל" נאמן על ההלכה יותר מן "המודה במקצת". ח"כ יעקב כץ, מאותה מפלגה, החרה והוסיף: "אל יישארו במחצית הדרך".
לעומתם ח"כ ארם, איש מפ"ם, מתח ביקורת על "פולחן הדת", שארן, כביכול, הטיף לו. הוא הזהיר: "ודאי יבוא יום, ובאחד הדורות הבאים – ייתכן כבר בדור הבא – יציץ מישהו אל דפי הכרכים של דברי הכנסת… על הנושאים: מיהו יהודי? תודעה יהודית מהי? והוא ישאל עצמו תוהה ובוהה: מה קרה לדור של תמול, דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה, דור שזכה לקצור את אשר זרעו קודמיו בדם, בדמע ובזיעה?". איש עין-שמר ח"כ יעקב ריפתין (מפ"ם), קבל על "כפייה קלריקלית" ועל החינוך ל"מכאניזם שקוראים לו מסורת". חברות הכנסת אמה תלמי (מפ"ם) ורות הקטין ("אחדות העבודה") יצאו נגד לימוד קטעים מ"פרשת השבוע", נגד לימוד תפילות ונגד הקניית מונחים דתיים. איש הסיעה הקומוניסטית ח"כ משה סנה אמר, כי מפלגתו איננה שוללת חינוך למסורת, אבל "אנו מחייבים מסורת… של המעמדות הסובלים, הנאבקים לשחרור… הקריטריון היסודי (בחינוך למסורת הוא הקריטריון) המעמדי".
חברי מפא"י נתנו לארן גיבוי רחב למדי. גם סיעות "הפרוגרסיבים" ו"הציונים הכלליים" צידדו בדרכו, ומפלגת "חרות" תבעה ממנו יהדות-היסטורית שלמה יותר. כך, למשל, ח"כ ישראל ישעיהו יצא כנגד "נטורי-קרתא דתיים" וכנגד "נטורי חילוניות קרתנית". הוא התריס כלפי "הללו האומרים 'הכל' והללו האומרים 'לא כלום'". הסופר הצעיר וחבר הכנסת יזהר סמילנסקי הוסיף: "אינני חושש מן הדת ואינני חושש מן הפגישה של התלמיד עם התפילה, עם המסורת, עם הניגון. ולמה לא? אינני יודע מה רעה עלולה לבוא מפגישה זו… גם איני חושש לקונפליקט, לפי שהקונפליקט הזה – אם אמנם יגיעו לכלל כך (וספק רב אם יגיעו – לפי שהפגישה היא שטחית למדי) – קונפליקט זה לא יהיה אלא רקע פורה, רקע מחנך מעין כמוהו". ח"כ ברוך אזניה, איש קיבוץ גבעת-חיים (איחוד), סיפר על בני קיבוצו המלמדים אחרים מהו צום גדליהו וקבע: "אף בבית ספר חילוני חייבים לדעת תפילה יהודית מהי". ח"כ שרה כפרי קבעה: "ילדינו צמאים לערכים מסורתיים ולסממניהם החיצוניים. מה רבה אהבתם לסיפורי המקרא, לספר פסח, והם תובעים ביצועם של כל הפרטים והמוות הנזכרים בהגדה. טוב שיקבלו הסבר יסודי ופירוש מעמיק". ח"כ רחל צברי קראה להעלות על נס את התכנית של ארון הספרים היהודי המלא וביקשה לא להסתפק בתנ"ך בלבד. ח"כ שושנה פרסיץ מ"הציונים הכלליים" ביקשה לברך את משרד החינוך "גם על הפאליאטיב (תרופה מרגיעה, המקילה זמנית – צ"צ) שהוא הציע". ח"כ אסתר רזיאל-נאור מ"חירות" קראה לא להסתפק ב"תודעה היהודית", אלא להוסיף עליה ו"להחזיר לנוער שלנו את ההכרה בשלמות האומה וייחודה, את ההכרה בשלמות המולדת, את זכותנו ההיסטורית עלה ארץ כולה".(13)
כפי שראינו, רבים מחברי הכנסת אמנם תמכו בתכנית, אך קולות המתנגדים הושמעו בעוצמה רבה. יתר על כן, מאמרים ביקורתיים רבים נכתבו נגד "התודעה היהודית" בעיקר בעיתונות הדתית ובעיתונות "המתקדמת", ולעיתים גם בעיתוני מפא"י והמרכז ובבמות אינטלקטואליות לא- מפלגתיות. אף כי ארן והנהלת משרדו המשיכו ללכת בדרכם, עוצמת המתנגדים חלחלה לה יותר ויותר. יתר על כן, גם המזדהים עם כיוונו החינוכי של ארן חשו שתכנית "התודעה היהודית" אינה אלא "אנציקלופדיית-ידע בלי נשמה", וכי עולם היהדות מוצג ממרחק כאילו מדובר ב"מנהגי שבט זר". הם מצאו עצמם ללא די מורים ומורות צעירים, המסוגלים להנחיל את אותם הערכים שהם עצמם ינקו בבתי הוריהם, לפני שמרדו בהם והיו לציונים.
סוף הדבר היה תהליך של גסיסה איטית. כמה שנים אחרי פטירתו של ארן עוד פעל במשרד החינוך "המרכז לתודעה יהודית", אם כי תקציביו קוצצו משנה לשנה. המרכז נסגר סופית במחצית השנייה של שנות השבעים.
תעודות בגרות או חינוך לחיי-עבודה?
בתחילת העשור השני למדו בכל מערכות החינוך בארץ כ540,000 ילדים ובני-נוער, מהם כ-75,000 בגני הילדים וכ-390,000 בבתי-הספר היסודיים. בתי-הספר העל-יסודיים היו החוליה החלשה ביותר של מערכת החינוך בתחילת העשור השני. בכל המסגרות של החינוך התיכון בארץ למדו פחות מ-50,000 תלמידים. מחצית תלמידי התיכון למדו בתיכונים עיוניים, רובם ככולם בערים הגדולות ובמושבות הגדולות.
באותה העת, אחוז הלומדים בחינוך העל-יסודי מקרב יוצאי ארצות האסלאם היה מבוטל וקטן בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסיית התלמידים. ח"כ בכור שטרית, אשר עבר במחצית העשור השני מ"סיעת הספרדים" למפא"י, היה אחד היחידים שקבלו במרכז המפלגה הגדולה: מה עשינו בשטח החינוך והתרבות לגבי בני העדות, ואינני מדבר על החינוך היסודי אלא על החינוך התיכוני?….איננו רוצים ליצור בארץ הזאת שני עמים. חובתנו להגדיל מדי שנה בשנה את מספר הסטיפנדיות, ועלינו לשלוח צעירים שגמרו בתי ספר יסודיים לבתי ספר תיכוניים. … הנוער גדל בארץ ללא תורה. … אני רואה צעירים בבתי סוהר, וכאלה ישנם רבים, צעירים המשוטטים בחוצות הארץ, והם יכולים להיות בני תרבות. (14)
חבר-כנסת ספרדי נוסף, מהבודדים שהיו אז במפא"י ובכנסת כולה, גם הוא זעק כי יוצרים מבני העדות "עם של חוטבי עצים ושואבי מים, כי התנאים בשכונות ובפרברים אינם מאפשרים לנער להגיע לבית ספר תיכון. … בת"א שעדות המזרח בה מהוות את מחצית האוכלוסייה, 12% בלבד לומדים בבית ספר תיכון".(15)
ארן התחייב עם בואו למשרד החינוך לקדם את החינוך העל- יסודי. אבל הוא התכוון לעודד בעיקר את החינוך לעבודה ולא את החינוך העיוני. בשיחה עם בן-גוריון קונן: "אין אזעקה בעניין העבודה. יש בארץ דיפרוליטריזציה פסיכולוגית… אין די תביעה בציונים (כלומר, במנהיגות הציונית – צ"צ) לחינוך (ל)עבודה".(16)
תפיסתו הבסיסית של ארן לגבי יעדי החינוך בישראל היתה מיושנת והסתמכה על דוגמות שכבר באותן שנים אבד עליהן כלח. הוא חזר לנוסחה שקראה "להפוך את הפירמידה", וטען: "הבעיה היא שהרכב המפרנסים במדינה הוא חולני. מחמת הבושה אנו אומרים כי 40% מכלל המפרנסים עוסקים בעבודות יצרניות ו-60% בשירותים, אך האמת היא כי היחס הוא שליש ושני-שלישים". יחס זה, בין יצור לשירות, קיווה ארן להפוך בעזרת מערכת החינוך.(17) ארן, ואחרים לצידו, לא ראו את העתיד שהוליך כבר באותם ימים כל מדינה מודרנית, לצמצם מאוד – ולא להרחיב – את מספרם של עובדי הייצור שלה.
ארן רצה להחיל את החינוך לעבודה בראש וראשונה ב"ישראל השנייה" ובאזורי המצוקה החברתית. במידה רבה הוא האחראי לעובדה שעשרות בתי-ספר מקיפים נבנו בעיירות-הפיתוח ותוכננו בהם בעיקר מגמות מקצועיות, חלקן של מקצועות שלא התאימו להתפתחות המשק במחציתה שנייה של המאה העשרים. אם עד היום אין באף אחת מעשרות עיירות-הפיתוח בארץ בית-ספר תיכון עיוני אחד, הרי הדבר נובע בראש וראשונה מתפיסת עולמו של ארן.
מה ארן חשב על עיירות-הפיתוח? בדבריו בפני "המועצה הציבורית לבדיקת המצב בחינוך התיכון" ביולי 1957 דיבר בסטריאוטיפיות מרובה. שם אמר: "יש במדינה גוף גדול אחד שבשבילו שאלת בית-הספר התיכון המקצועי או החקלאי היא שאלת חיים. אני מתכוון לאזורי-הפיתוח, המאוכלסים רובם-ככולם עולים חדשים. באזורים אלה הקמת בית-ספר תיכון אקדמי (עיוני) תחטיא את המגמה. … יש מקום לתבוע מן המדינה, שהיא תקים שם על חשבונה בתי-ספר תיכוניים מקצועיים- חקלאיים". כלומר: גישתו של ארן היתה כי שם, בעיירות- הפיתוח, יש להכשיר קודם על עובדי תעשייה וחקלאים. אנשי האקדמיה והפקידות הציבורית, כך סבר, יגיעו ברובם הגודל מאזורים אחרים.(18) בדיון אחר חזר ואמר דברים דומים: האם אנו מעוניינים להרבות את הנהירה לבתי הספר התיכוניים (העיוניים) מתוך ידיעה מראש שכעבור שנה-שנתיים ינשרו הרבה תלמידים. או שאנו צריכים להעמיד סכר בפני הנהירה החולנית (כך!) הזאת? אני חושב שאנחנו צריכים להעמיד סכר… אני רוצה לכוון את הילדים האלה לאיזה דבר אחר, שהמדינה תוכל להפיק מזה תועלת. היא צריכה להפיק תועלת לא רק מכח האדם אלא גם מחולשת האדם.(19)
ביוזמתו, ובתמיכת בן-גוריון ואישי-ציבור אחרים, הוקמה "האגודה לקיום החינוך". השר ואנשיו הורו לשדל תלמידים מעיירות הפיתוח שנחשבו "מחוננים", כי ייצאו מבתיהם שבעיירות וילמדו בפנימיות מיוחדות שהוקמו לשם כך בערים הגדולות. הפנימייה הראשונה היתה על שם בויאר בירושלים והיא נחנכה ברוב-עם ב- 20 ביוני 1964. פנימיות נוספות קמו בעיקר בשנות הששים והשבעים.
נראה בעליל, כי בקדנציה הראשונה של כהונתו היתה לארן עמדה ברורה, כי מן הראוי שרק חלק קטן של התלמידים יפנה לכיתות העיוניות ויזכה בתעודות בגרות. את רוב תלמידי ישראל, ובוודאי את בני עיירות-הפיתוח, היה צריך, לדעתו, לכוון כך שבעתיד יהיו פועלים טובים.
בתחילת הקדנציה השנייה שלו עדיין חזר על אמירותיו הבורכוביסטיות. כך, למשל, אמר בדימונה בדצמבר 1963: "בתנאי המדינה בשלב זה עדיין יש עדיפות לבית-הספר המקצועי. לא הייתי רוצה שגם בעיירות-הפיתוח יתפסו לסנוביות הזאת – להכניס את הילד לבית הספר התיכון (העיוני) אפילו הוא מחבל בילד".(20) ב-1965 נחנכו בתי- הספר המקיפים הראשונים בעיירות-הפיתוח. מאז בכל שנה נחנכו בעיירות-הפיתוח עוד ועוד בתי-ספר מקיפים. עד תום ימי כהונתו של ארן נבנו והחלו להיבנות כשישים וחמישה בתי-ספר מקיפים.
נראה כי בשלהי שנות השישים הוא החליף את אמירותיו המיושנות בשבח פועלי הייצור באמירות שדיברו בשבח המדע והחינוך המדעי.
בתום העשור השני למדו בכל רחבי הארץ כ-125,000 תלמידים במוסדות שונים של החינוך העל-יסודי. כמחציתם למדו בתיכונים חקלאיים ומקצועיים והמחצית האחרת למדה בתיכונים עיוניים. רק כ-10,000 תלמידים זכו ב-1968 בתעודות-בגרות. בשעה שהבנות והבנים ליוצאי ארצות האסלאם היוו אז המחצית בוגרי כיתות ח' של בתי-הספר היסודיים, חלקם בקרב מקבלי תעודות הבגרות היה פחות מ-20 אחוז.
הנהלת משרד החינוך, בעיקר בתקופת הכהונה השנייה של השר ארן, נאלצה לדון בעיוות חברתי זה. אין ספק כי מהומות ואדי סאליב (1959) הגבירו את המודעות לשאלת חינוכם של בני עדות המזרח. אולם ההיערכות הממשית להתמודד עם שאלות אלו היתה מוגבלת ופעמים מוטעית. משרד החינוך יצא בסיסמאות שהדגישו את חשיבות הקידום החינוכי של בני העולים, אך בפועל נעשה מעט מדי לשם כך.
פיצול החינוך התיכון למערכת ממלכתית ולמערכת ממלכתית-דתית
בראשית העשור הראשון תבעה "החזית הדתית" כי תהיינה בארץ שתי מערכות חינוכיות: מערכת ממלכתית-כללית ומערכת ממלכתית-דתית (ולמעשה שלוש: עם המערכת של "החינוך העצמאי"). "חוק חינוך ממלכתי" (1953) אישר תביעה זו לגבי החינוך בגני-החובה ובבתי-הספר היסודיים בלבד. הוא הביא לכך, שהמערכת הממלכתית-דתית התקבלה למעשה כמערכת אוטונומית, הנשלטת על-ידי מפלגות הציונות-הדתית (תחילה "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" ואחר- כך בעיקר על-ידי המפלגה הדתית לאומית, המפד"ל).
כאמור, ההחלטה על פיצול מערכת החינוך לדתיים וללא- דתיים חלה בתחילה אך ורק על הגנים ועל בתי-הספר היסודיים. כבר אז התריעה ח"כ בבה אידלסון במרכז מפא"י: "אינני יודעת איך יכולה הממשלה לנקות את עצמה לגבי העובדה שלמעשה החינוך הדתי אינו עומד תחת פיקוח משרד החינוך אלא תחת פיקוח רבנים".(21) ח"כ ישראל ישעיהו היה חריף ממנה וקבע, כי לא רבנים מנהלים את אותה מערכת אלא עסקני מפלגה. הוא טען: "כל עניין האגף הדתי הפך להיות עניין מפלגתי בהחלט עם משמעת מפלגתית ועם מסע עונשים מפלגתי, ושום יהודי דתי אינו יכול ללמוד בבי"ס אלא אם הוא נמנה על הפועל המזרחי".(22)
נראה כי שניהם לא הפריזו. שר החינוך והתרבות זלמן ארן חשב כמוהם. גם הוא זעם על הפיצול המיותר בחינוך וראה בכך את אחד האסונות של המערכת. בכלל חשש מהכפייה הדתית אליה חתרו, לדעתו, המפלגות הדתיות, והזהיר: "איננו פקיסטן".(23) משך שנות החמישים ניסה להילחם בעצמאות הדתיים, חתר לתכניות-לימודים משותפות וליתר השפעה על המערכת הדתית (בעיקר על זו הציונית-דתית, לחרדים הוא פחות התייחס).
אחרי הבחירות לכנסת השלישית תבעה המפלגה הדתית הלאומית להרחיב את הפיצול במערכת החינוך ולהחיל את התמיכה הממלכתית בשתי מערכות – כללית ודתית – גם על החינוך העל יסודי. עד אותם ימים כל בתי ספר התיכוניים- דתיים שפעלו בארץ נתמכו או על-ידי רשויות מקומיות או על ידי קבוצות-הורים שהתארגנו במיוחד להקים בתי-ספר דתיים.
בן-גוריון סיפר לחבריו בוועדה המדינית של מפא"י, על תביעת הדתיים כי מעתה המדינה תתמוך בבתי-הספר העל- יסודיים הדתיים, והעיר בקצרה: "אמרתי להם (לנציגים הדתיים) שלא נראה לי".(24) ואמנם ראשי מפא"י סירבו להכיר בזכות הדתיים לחינוך על-יסודי ממלכתי-דתי. בסעיף 20 של ההסכם הקואליציוני שנחתם עם הדתיים הלאומיים, נאמר: "בעיית בתי הספר התיכוניים והמקצועיים תהיה נידונה בממשלה".(25) משמעות אותו סעיף היתה ברורה היטב לשני הצדדים: הדתיים לא נענו בחיוב. הנושא נדחה להסכם הקואליציוני הבא…
כאשר חלפו שלוש שנים נוספות, באוקטובר 1958, ארן חש שה"סטטוס קוו" עלול להשתנות, הוא פנה לראש הממשלה והזהיר אותו שלא ייכנע ללחצי המפלגות הדתיות ולא ייתן את ידו להכרה גם בפיצול החינוך התיכוני למערכת כללית ולמערכת דתית. במכתב לבן-גוריון כתב: במקרה שהדתיים יחזרו לממשלה יעמדו בודאי בתוקף על מילוי ההסכם הקואליציוני, שלפיו דין בתי-ספר על-יסודיים שהגדירו את עצמם כדתיים – יהא כדין בתי-ספר ממלכתיים-דתיים יסודיים… אין כלל להעלות על הדעת שיהיה בכוחה של המדינה להקים שתי רשתות של בתי-ספר על-יסודיים… אם חוקי החינוך במדינה חלים לפי שעה רק על בתי- הספר היסודיים, חלילה לנו לעלות על דרך של הסכמים או חוקים שלפיהם תחול גזירת שתי המגמות גם על בתי-הספר העל-יסודיים שייבנו על- ידי המדינה. אלה צריכים להיות פתוחים לכל. משטר הלימודים, מינוי המורים וכיוצא באלה, אינם יכולים להיות נתונים, בשום פנים, בושם אופן ובשום מקרה למרותו של האגף לחינוך דתי במשרד החינוך, כי אם אך ורק למרות האחת של משרד החינוך.(26)
בהמשך, סיפר לבן-גוריון כי השאלה איננה אקדמית, אלא קונקרטית: הוא נתון בתהליך הקמה של עשרות בתי-ספר באזורי הפיתוח – וכוונתו ליצור מצב שלא יוקמו שם בתי- ספר דתיים, אלא בתי-ספר לחילוניים ולדתיים כאחד.
בן-גוריון קלט היטב את אזהרתו של ארן והזדהה עמה. אולם כאשר שקל את החלופות השונות להקמת ממשלה חדשה, רשם לעצמו בפיכחון פוליטי: "לא רצוי להשליט הדתיים על בתי ספר תיכוניים, ובלי תנאי זה חוששני לא יכנסו (לקואליציה)".(27) ח"כ משה אונא, מראשי הקיבוץ הדתי ו"הפועל המזרחי" שעמד בראש לוחמי החינוך הממלכתי- הדתי, לחץ על בן-גוריון להכיר גם בחינוך תיכון דתי. הוא כתב לו בלשון כואבת: "גם אתם (מפא"י – צ"צ) מודים שהחינוך אינו מסתיים בשנה ה- 14 של חיי הילד. גם אתם יודעם שהשנים של החינוך העל-יסודי חשובות במיוחד לעצוב האופי ולהקניית השקפת עולם. בכל זאת אינכם מסכימים לתת חינוך המשך-דתי… למי שדורש כזה, ויחד עם זה אתם מצהירים שאתם דוגלים בחופש המצפון".(28) לא עברו ימים רבים ובן-גוריון נכנע לדתיים. הוא הסכים לדרך, אשר לטענתו נקבעה תוך כדי המגעים הקואליציוניים עם המפד"ל, על-ידי חבריו ולא על-ידו. ביומנו רשם שורה קצרה אחת: "שלא בהשתתפותי סיימו הדיון עם הדתיים על החינוך התיכוני".(29)
נראה כי החלטה על מערכת חינוך-תיכון כפולה לדתיים וללא-דתיים, אשר לדעת ארן העידה על קדימות השיקולים הפוליטיים-מפלגתיים לשיקולים החינוכיים, היתה קש נוסף שמוטט אותו.(30)
דווקא השר שהיה כל-כך מעורב כל חייו בתככים ובהסכמים פוליטיים, זעם על החלטות פוליטיות, לטענתו מעוותות, שהתקבלו במפלגתו. הכניעה לשיקולים חוץ- חינוכיים היתה אחד הזרזים לרצונו להתפטר מתפקיד שר החינוך והתרבות.
תקופת אבא אבן
במחצית השנייה של 1959 הודיע ארן לראש הממשלה כי הוא מבקש להתפטר מתפקידו. זו לא היתה הפעם הראשונה ש"שבר את הכלים".(31) אולם הפעם היה זה גט משמעותי יותר, שהתארך לכמה שנים. בשיחה סוערת שהתנהלה בין ארן ובן-גוריון טען שר החינוך כי הסיבה העיקרית היא "הלכלוך במפלגה (במפא"י – צ"צ)". בן-גוריון רשם מפיו, כי פעם ארן "היה סבור כי צריך תחילה להיטהר למען היכנס למפלגה, עכשיו רואה כי צריך להיטהר ולצאת".(32) בפגישה בין השניים שפך ארן קיתונות של רותחין על צעירי מפא"י ובעיקר על גיורא יוספטל, משה דיין, שמעון פרס ואבא אבן. במקביל קבל על צמרת משרדו וטען: "המנגנון במשרד החינוך לא יצלח. זהו מנגנון של הועד הלאומי ולא של קבוץ גלויות". באשר למורים, שבאותם ימים העלו תביעות שכר שונות והשביתו לראשונה בתולדות המדינה את מערכת החינוך, קבע כי "מרכז המורים הוא נורא. אין לו כל זיקה לצרכי החינוך".(33)
ארן, שאיבד לחלוטין את עשתונותיו ככל ששביתת המורים החריפה, חזר על טענתיו כלפי מרכז המורים. בכעס רב ותוך כדי אבדן שליטה עצמית, טען בפני צמרת מפא"י שהתכנסה להתייעצות אצל בן-גוריון, כי מרכז המורים אינו אלא "כנופיה". הוא הטיח בקול כי הנהגתם חלקה מורכב מ"רשעים", חלקה מ"חצי-משוגעים" ואחרים שם הם "ז'וליקים (פרחחים)". בזעם התריס: "למרכז (המורים) יש רק ענין אישי…אין לו דאגה לחינוך. משרד החינוך הוא דחליל בעיניהם והם מסיתים נגדו".(34)
המתח שארן היה נתון בו עם המורים, עם הנהלת משרדו ועם בכירי מפלגתו, הביאו להרהורי התפטרות. הוא הציע לבן- גוריון כי ימנה את הרמטכ"ל השני של צה"ל, יגאל ידין, שלא היה חבר מפא"י, כמחליפו. אולי רצה בכך לפגוע בצעירי מפא"י, שישבו דרוכים בעמדות-המתנה וציפו להיות שרים.(35) אולם בן-גוריון ניסה תחילה לבקש ממשה שרת, שהחליפו כראש-ממשלה, להיות שר החינוך והתרבות. שרת סירב. הוא נפגע מאוד מן ההצעה וראה בה פחיתות כבוד.(36) רק אחר-כך בן-גוריון שמע לארן ופנה לידין. בן-גוריון הפציר בידין, בפגישות אחדות ביניהם, להצטרף לממשלה, בלי לנקוב בתיק שהוא מציע לו. ידין השיב לבן-גוריון: "החלטתי לעסוק במדע (הארכיאולוגיה) לא הייתה ארעית או פרי נסיבות כלשהן וכל עוד הדבר תלוי בי בדעתי להמשיך בדרכי זו". כל אותו זמן בן-גוריון סירב לקבל את התפטרותו של ארן ושידלו להמשיך בתפקידו.
בן-גוריון הצליח להביא לידי כך שארן קיבל על עצמו את תפקיד שר החינוך בממשלה החדשה שקמה בראשית 1960, אך התפטר אחרי כמה חודשים. הסיום הרשמי של כהונת ארן היה ב-10 במאי 1960.
גם כאשר ארן התפטר סופית, עדיין בן-גוריון נמנע למנות לו מחליף וקיווה שהוא יחזור בו. כחצי שנה היה משרד החינוך ללא שר ובראשו תיפקד סגן שר החינוך עמי אסף. רק אחרי כמה חודשים, ב-3 באוגוסט 1960, התמנה לתפקיד ש החינוך והתרבות דווקא אבא אבן (שעד אז כיהן בממשלה כשר ללא תיק).
מדוע נבחר לכהונת שר החינוך והתרבות איש זר לחלוטין לחברה בישראל, שכמעט לא שהה בארץ עמת הקמתה עד לשלהי שנות החמישים, אלא כיהן עד אז בשליחויות דיפלומטיות כשגריר ישראל בארצות-הברית וכנציג ישראל באומות המאוחדות? מדוע נבחר לכהונה החשובה כל-כך של שר החינוך איש שעד אז לא התעניין בשאלות הפנים- חברתיות בארץ ולא הכיר כלל את מערכת החינוך הישראלית? מדוע מונה אדם שחמד בראש וראשונה את תפקיד שר החוץ ובעצם לא רצה להיות שר חינוך? השאלות מחריפות לאור דברים שבן-גוריון עצמו כתב ביומנו כמה חודשים קודם לכן: "באה גולדה. היא דואגת לאבא (אבן) ורוצה שנמסור לו תיק (גולדה הציעה שיקבל את תיק הבריאות – צ"צ)… גולדה חוששת שירגיש עצמו לא טוב בלי עבודה (שר בלי תיק – צ"צ)".
בהמשך כותב בן-גוריון את אשר אמר לגולדה: "החשש אולי מוצדק, אבל עליו תחילה ללמוד היטב הנעשה בארץ והעם בישראל".(37)
לתמיהות מדוע מונה אבן לשר חינוך, ישנן כמה תשובות:
ראשית, באותם הימים תיק החינוך והתרבות לא נחשב במפא"י לתיק חשוב. תיקים כלכליים היו חשובים יותר.
שנית, רבים סברו כי המינוי של אבן הוא זמני, וארן ישוב לתפקיד.
שלישית, למפא"י לא היו מועמדים אחרים לתיק החינוך.
רביעית, חלק מראשי מפא"י רצו לצרף להנהגה את אבא אבן, ולא צעירים אחרים שהיו יריביהם במפלגה.
חמישית, קיוו כי אבן "האינטלקטואל", נעים הליכות, יתקבל באהדה הן על-ידי מערכת החינוך והן על-ידי הציבור בכללותו.
תקווה אחרונה זו התבדתה. למעשה, בשנות כהונתו אבן לא ירד לעומקה של מערכת החינוך וכמעט שלא השפיע עליה. כשנה אחרי מינויו בן-גוריון מספר ביומנו כי סגן שר החינוך, עמי אסף, בא לאשכול והתלונן כי אבן איננו עושה כלום במשרד החינוך וכי כל העבודה מוטלת עליו.
בן-גוריון כותב: "לא רציתי להכנס בבעיית הרכבת הממשלה וחזרתי לשדה בוקר".(38)
בכל ימיו של אבן במשרד הוא הותיר טביעות-אצבעות מועטות בלבד. למעשה, בקושי הכיר את מערכת החינוך הישראלית ולא היה נמרץ מספיק כיד להשפיע על עיצובה. בתקופת כהונתו פרצה שביתת מורים ממושכת. ביוני 1963 ארן חזר לתפקיד שר החינוך והתרבות אחרי היעדרות של פחות משלוש שנים. הפעם חזר לכהונה שנמשכה יותר משש שנים. כפליים מכל ימי ה"אורחות" הקצרים של אבן במשרד.
הרפורמה במבנה החינוך בישראל
ארן שב עם כוחות מחודשים לתפקיד שר החינוך והתרבות. נראה כי הכין את עצמו היטב לאותה חזרה. בסמוך מאוד לשיבתו החליט כי יש לבצע רפורמה במערכת החינוך בארץ. לשם כך מינה את איש האוניברסיטה העברית הפרופ' יהושע פראוור, יושב-ראש המזכירות הפדגוגית, לעמוד בראש ועדה ששינתה את מבנה החינוך בישראל.
ועדת פראוור התמנתה תחילה לבדיקת הצורך והאפשרויות להרחבת חוק לימוד חובה חינם. אבל, אחרי כשנה וחצי של עבודה, במארס 1965, הוועדה המליצה על שינוי מבנה מערכת-החינוך על-ידי יצירת בתי-ספר יסודיים שש-שנתיים (כיתות א'-ו'), חטיבות-ביניים (כיתות ז'-ט') ובתי-ספר תיכוניים תלת-שנתיים (כיתות י'-י"ב). על-פי המלצות הוועדה חטיבת הביניים אמורה להיות חלק של בית-ספר מקיף, שיכלול את כיתות ז'-י"ב, אלא שכיתות אלה (ז'-ט') תהיינה יחידה נפרדת מבחינה מנהלית ולימודית. הוועדה המליצה עוד על חקיקת חוק לימוד חובה חינם, שיקנה לכל ילדי ישראל תשע שנות חינוך, בבית-הספר היסודי ובחטיבת- הביניים.
תחילה מרכז המורים מחה נמרצות ותבע לבטל את מסקנות ועדת פראוור. אולם אחרי שהוקמה בקיץ 1966 ועדה פרלמנטרית בראשותו של ח"כ אלימלך רימלט והמורים שותפו בדיונים על הרפורמה – זו התקבלה ואושרה סופית על-ידי הממשלה והכנסת בקיץ 1968.
ארן סיכם את הדיון בכנסת על הרפורמה וקבע כי יש לה חמישה יעדים עיקריים:
- ייעול שתים-עשרה שנות-הלימוד של כלל התלמידים על- ידי מיצוי יכולתם הלימודית והחינוכית.
- לחשוף אתה איכויות השונות של התלמידים, ולפיהן לכוונם ולהכשירם.
- קידום ההישגים הלימודיים של התלמידים בני עולים מארצות-האיסלאם.
- גידול ההיקף של אוכלוסיית התלמידים הנהנים בחינוך על-יסודי.
- המרצת תהליך ההתקרבות הבין-עדתית בתוך הדור הצעיר".(39)
לא קל לקבוע אם יעדים אלה הוגשמו. כשלושים שנה אחרי ההחלטה על הרפורמה עדיין קשה לשפוט באופן אובייקטיבי אם זו הצליחה או נכשלה.
מחד גיסא, אין ספק כי הרפורמה חוללה מהפך גודל וחיובי בכל מערכת החינוך בארץ. מעגל הלומדים בחינוך העל-יסודי גדל מאוד. וההשקעות בחינוך גברו לאין-ערוך: נבנו מאות בתי-ספר, אלפי מגמות מקצועיות, מאות מעבדות, מאות אולמי מלאכה ומאות אולמי ספורט. אלפי מורים הוכשרו ללמד בחטיבות-הביניים ובבתי-הספר העל-יסודיים, ונדרשו להשלים לימודים גבוהים. אחרים, בכל דרגות החינוך, הופנו להשתלמויות מקצועיות. בזכות הרפורמה, הוקמה יחידה לתכניות לימודים שהפיקה עשרות תכניות לימוד חדשות במקצועות רבים ומגוונים ויזמה את כתיבתם של מאות ספרי-לימוד חדשים. זאת ועוד: הוקמה מערכת ייעוצית ופסיכולוגית ענפה שאיתרה תלמידים בעלי כישורים שונים וסייעה למיונם ולהכוונתם.
מאידך גיסא, הרפורמה חוללה גם שינויים רבים לרעה. בתי- הספר היו ל"בתי-חרושת" עצומים, שבהם לעתים תכופות מובאים לבית-ספר מקיף אחד כמה אלפי תלמידים מרמות- לימוד קוטביות. בבתי-ספר אלה גדל הניכור בתוך צוותי המורים, שפעמים מורכבים ממאות מורים המלמדים באותו בית-ספר ואינם מכירים איש את רעהו. קל וחומר גדל הניכור בין מורים לתלמידים, שלעתים תכופות אינם מכירים את מאות תלמידיהם. הניכור והעובדה שתלמידי חטיבות הביניים מחקים את המעשים השליליים של תלמידי הכיתות העל-יסודיות, הולידו בעיות משמעת חריפות. זאת ועוד: כל החלום של אינטגרציה בין אוכלוסיות שונות לא כל-כך מתממש. העובדה שתלמידים שונים לומדים תחת אותה קורת-גג איננה מעידה בהכרח על "התקרבות בתוך הדור- הצעיר". יתר על כן, רבים מאלה שמוינו לכיתות-הכוון ולכיתות מקצועיות – רובם בנים להורים יוצאי ארצות האסלאם – יצאו ממורמרים ומתוסכלים מכל תהליך חינוכם.
לא מעטים מהם חשו כי במקום שרמתם תקודם והפוטנציאל שלהם ימוצה, המערכת רק הטילה בהם סטיגמות, הוליכה אותם למקצועות כמו מכניקה, מכונאות וכתבנות, ועצרה את קידומם.
סיכום
אף-על-פי שבעשור השני כיהנו שני שרי חינוך, זלמן ארן ואבא אבן, ארן הוא שר החינוך של העשור השני. התמסרותו הגדולה של ארן לחינוך והיותו אחד האישים המרכזיים במפלגה ההגמונית, מפא"י, היו סודות כוחו. הוא יזם וחולל במערכת החינוך שורה של מהפכות, שדומה כי אף שר חינוך לא הצליח לחולל כמותן.
אחרי שפרש, וכחצי שנה לפני שנפטר, סיכם את הישגיו כשר. ראש וראשון להם היה, ובצדק: "ענייני החינוך הועמדו במרכז חיי המדינה והתעניינותה". אחר-כך מנה את הקפיצה העצומה בתקציבי החינוך; את הרפורמה במבנה החינוך; את הגידול הגדול במספרי הלומדים בכל מסגרות החינוך מגני- הילדים ועד לבתי-המדרש למורים והמוסדות להשכלה גבוהה; את העלאת גיל חינוך החובה חינם; אתה קמת היחידה לתכניות לימודים; את הפעלת התכנית להעמקת התודעה היהודית; את התחלת הפעילות של הטלוויזיה החינוכית; את הקמת "אמנות לעם"; את מפעל "ביעור הבערות" ועוד.(40)
משה שרת הגדיר את ארן ביומנו "אדם יקר אך מתוסבך".(41) לעתים רתח כסמבטיון ויצר מתחים לא הכרחיים עם צמרת משרדו, עם הנהגת המורים ועם חבריו לכנסת ולממשלה. אולם על-פי-רוב פעל כדחפור שסלל נתיבים למערכת החינוך בישראל. ככל דחפור, הותיר אחריו לא רק דרכים סלולות חדשות, אלא גם גושים לא מפוררים. הרפורמה שחולל במערכת החינוך השאירה בעקבותיה גם שאלות קשות.
דומה, כי מאז העשור השלישי של מדינת ישראל דרושה בארץ רפורמה ברפורמה. זו עדיין מחכה לשר חינוך שיפעל במרץ כזה שהיה לארן.