מאת: שלום כהן
מקור: העולם הזה 15/7/1959, גיליון 1137
ירייה בשיכור, הציתה אש בין העדות
ירייה בשיכור, הציתה אש בין העדות
ואדי סאליב, בעברית, פירושו עמק הצלב. אחת הסברות היא שמקורו של שם זה בתקופה בה התנחלו הצלבנים בארץ. הם כבשו את חיפה אחרי קרב קשה דווקא עם יהודים, ששמרו אמונים לשלטון הערבי. מכל מקום, דבר אחד ידוע על עמק זה, למרגלות הר הכרמל: האדמה שעליה נסללו כבישי האספלט ונבנו בתי הערבים, ספגה דם למכביר.
באמצע השבוע שעבר שוב כיסה דם את אדמת הואדי. תחילה היה זה דמו של תושב שיכור, חסר כל חשיבות מלבד לעצמו. יעקב עקיבא אל-קריף, יליד מרוקו שעלה ארצה לפני שמונה שנים, עמד בבית-הקפה של שלמה רוזיליו בואדי סליב וסירב להישמע להוראות המשטרה. עמו היה אחד ממכריו, מלח בן 40 בשם אבנר ממן, (סיפורו האישי של ממן בעמודים 7-6) יליד פאז שבמרוקו.
עדותו של ממן היא ברורה וחד-משמעית; סמל משטרה (אשר גולדנברג) ירה שלוש יריות-אקדח מתוך מכונית הניידת – אחת באויר ושתיים לכיוון אל-קריף. נוסף לאקדחו של הסמל, פלט אקדח משטרתי שני לשונות אש, ובסך-הכל כוונו אל הסבל השיכור ארבעה כדורים. על כיוון היריות אפשר ללמוד מן המקומות בהם פגעו הקליעים: אחד פגע בכניסה לבית-הקפה, כמטר מימין למקום שבו עמד אל-קריף. גובה הפגיעה: מטר מן הרצפה. קליע שני פגע בקיר האחורי של הקפה, כחמישה מטרים מאחורי גבו של אל-קריף, ושבעה מטרים ממקום מושבו של הסמל בניידת. גובה הפגיעה: 1.95 מטר. מאחר ונורה מנקודה נמוכה יותר, כלפי מעלה, הרי אין ספק כי הקליע עבר קרוב מאוד לאל-קריף, בערך בגובה מותניו. כדור שלישי פגע במותנו הימנית של השיכור.
אל-קריף נפל ליד הדלפק, מתבוסס בדמו. שלמה רוזיליו, שניקה את ההריסות, מצא שני קליעי אקדחים. קליע שלישי נמצא בתוך גופו של אל-קריף, כאשר הושכב על שולחן-הניתוחים של בית-החולים העירוני רוטשילד. הקליע חדר מלפנים, בגובה המותנים, קרע את מעיו של אל- קריף ונתקע בעמוד-השדרה שלו. כאשר הובא הפצוע לבית-החולים, היה מבוסם לחלוטין וחסר-הכרה. כה מבוסם, שלא היה צורך לתת לו כל סם-הרדמה, ואי-אפשר היה גם לנתחו. הרופאים ניקו את פצעו ניתחוהו רק למחרת בבוקר.
בינתיים, נשאלה השאלה: אם אמנם נורו ארבעה קליעים לכיוון השיכור, ושניים נמצאו בבית-הקפה ואחד בגופו – היכן הרביעי? האם פגע בחלק אחר של גופו? האם אמנם נורה? על כך לא רצה איש להשיב. "ועדה משטרתית בודקת את הנושא", היתה התשובה הרשמית, היא תפרסם את העובדות".
קבלן שותה בבית-סוהר
היריות פגעו באחת הנקודות הרגישות ביותר במדינה של קיבוץ- גלויות; הרגישות העדתית. בואדי סאליב מתגוררים כ- 25 אלף תושבים, אשר קצת פחות ממחציתם הם יוצאי צפון-אפריקה. אלה ראו את פציעת בן-ארצם כפגיעה זדונית בכל עדתם. הם התקהלו, נסערים, למחות עליה. מיהו האיש אשר פציעתו הציתה את האש? יעקב אל-קריף, 37 נולד במראקש. אביו מת בהיות יעקב עדיין צעיר, ואמו הפכה מרכז עולמו הנפשי. הנער היהודי גדל להיות גבר גבוה וחסון, שפתח דוכן למשקאות קלים.
הוא עצמו חיבב דווקא את המשקאות החריפים, ונהג להשתכר בלי הרף. בשיכרותו היה מתקוטט עם שכניו הערביים, פוצע אותם או נפצע מידיהם. פעם הרחיק לכת עד כדי לקלל: "תקולל דתו של הסולטן מוחמד!" היתה זו פגיעה במלכות. אל-קריף הובא למשפט, נידון לששה חודשי מאסר – אחד מקומץ יהודים בין כמה מאות מוסלמים. סיפר עליו צעיר תושב ואדי סאליב, אשר גם הוא נכלא באותה תקופה: "נכלאתי חודש אחריו. בית-הסוהר במראקש אינו כבתי-הסוהר בארץ. זהו מיבצר עתיק, בעל שער-ברזל ענקי. בפנים, הכל שחור ומלוכלך. לא נותנים סדינים או בגדים נקיים לאסירים. ואוכל – רק הכי גרוע." מדי שבוע היתה אמו הזקנה של יעקב באה לבקרו, מביאה לו אוכל ובגדים נקיים. "וגם בבית-הסוהר," המשיך האיש לספר, "היה שותה ומתנהג כמו קבלן – מסתובב עם ידיים בכיסים ומצפצף על העולם." עם קום המדינה, החליט אל-קריף לעלות לישראל, יחד עם רבבות יהודים מבני ארצו. לאמו ולאחותו הבטיח, כי בישראל יעבוד קשה וייטיב את דרכיו. ברגע שיהיה לו מספיק כסף לקניית דירת שיכון, ישלח להביאן אליו.
אל-קריף הרויח אמנם יפה. הודות לכוחו הרב הצליח לעבוד כסבל בשוק הירקות תלפיות בהדר הכרמל, השתכר סכומים גבוהים מאד בעבודתו המפרכת. את הכסף היה מוציא על שתי חולשותיו: נערות ומשקאות. הוא לא הצליח לחסוך פרוטה, והשיכון נשאר רחוק מאד ממנו. תחת זאת התגורר בכוך אפל, במורד מדרגות עגון, המקשרות בין ואדי סאליב לבין רחוב החלוץ בהדר הכרמל. הכניסה לכוך היא דרך דלת עץ, שגובהה אינו מגיע לחזהו של אדם בינוני. אין לו חלון, וכדי להגיע אליו, יש לעבור בקומה כפופה כעשרה מטרים, בתוך מנהרה אפילה. אילו חיפשו בנרות, אי-אפשר היה למצוא אדם פחות מתאים לשמש קדוש של מסע-נקמה עדתי.
ירייה מהברכיים ולמטה
האמת היא, שיעקב אל-קריף אינו חשוב כשלעצמו. הוא רק שימש מרעום לפיצוץ מטען הנפץ של הרגשות-קיפוח ועוני, שהצטברו בקרב שכניו המרוקאים. תפקידו במאורעות חיפה היה כתפקידו של אותו סטודנט סרבי, שירה בארכי-דוכס פרנסיס פרדיננד האוסטרי, ב- 1914, והחיש את פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אלפי המפגינים שצבאו על מטה משטרת חיפה למחרת היריות צעדו אמנם אחרי דגלים מגואלים בדמו של אל-קריף, אך הקריאה שהיתה בפיהם, היתה גדולה הרבה יותר מקריאת-הנקם על שפיכת דמו של הסבל הערירי. היתה זו קריאת-מחאה של עדה שלמה.
הפגנת הבוקר התפזרה בשקט, אחרי שהמשטרה התנצלה על התקרית והבטיחה חקירה מהירה והענשת האשמים. היה ברור כי השוטרים שירו עברו על החוק המפורש, הקובע כי שוטר יכול לירות רק בשני מקרים: על המון פרוע, המעמיד את חייו של השוטר בסכנה; ועל פושע שפוט הנמלט. בשני מקרים אלה חייב השוטר לירות תחילה יריית- אזהרה באוויר, ורק לאחר מכן לירות במטרה – בתנאי שיכוון אל הברכיים ומטה. במקרה שאדם בודד מתפרע, ומעמיד את חיי השוטר בסכנה, יכול השוטר להשתמש להכנעתו אך ורק באותו נשק הנמצא בידי המתפרע. במקרהו של אל-קריף: בקבוק, כסא או אלה. המפגינים קיבלו את ההסבר, חזרו לשכונתם – אך לא להלך-חייהם הרגיל. הם התגודדו בקבוצות, רגמו מכונית שמטרה שניסתה לחדור לשכונתם. במוחות החמומים, שוב לא היה חשוב מה היה הגורם הראשוני להתרגשות. הסיסמה החדשה היתה: ננקום "בהם". כל מי שלא היה "משלנו", היה אויב. מכוניות אזרחיות שהזדמנו במקרה למקום, נרגמו אף הן.
אבנים בשולי השלמה
ממרכז השכונה החלה הפגיעות האנושית מתפוררת לנחילים קטנים, שהשתפכו דרך הסמטאות הצדדיות אל העולם שבחוץ. הותקפה חנות של צלם; בית-קפה של עולה מרומניה נהרס, מאחר ואמרו עליו כי הוא אשר הזעיק את המשטרה בליל אמש. ליד סניף בנק לאומי עמדה מכוניתו של מנהל הבנק. חבורת צעירים התנפלה עליה. הפכה אותה על צידה הימני. הבנזין החל מטפטף מתוך מיכל הדלק. משיהו השליך גפרור – והמכונית עלתה באש. סמרטוט בוער הושלך גם אל החלון המסורג שבחזית הבנק, והאש החלה מלחכת את הבניין ואת האותיות שמעל לכניסה. מכונית כיבוי, שהגיעה בלווית משטרה, מנעה אסון גדול, כיבתה את האש בטרם תצליח לחדור לבנק.
עד לרגע זה, התנהגה המשטרה בהתאפקות. הסביר קצין אחד: "אין דבר, שישברו איזה זכוכית או שתיים, לא נענה להם. יש לנו חמאה על הראש." כי אחרי הכל, היה זה סמל משטרה שהתחיל את כל העניין. אלא שההצתות חרגו מגדר ההפגנות הפשוטות. לשוטרים ניתנה הוראה לפזר את ההמון בכוח. כגלים שהתנפצו אל החוף ונסוגו חזרה אל מעמקי הים, כך נהגו גם אנשי השכונה: מול שרשרת השוטרים המזויינים באלות נסוגו בחזרה אל הסמטאות, תפסו עמדות מעל גגות הבתים שמסביב לרחבה המרכזית. בדרכם אספו אבנים. היה זה מחזה בלתי-שכיח: נשים משולהבות אספו אבנים בשולי שמלותיהן, הביאו אותן לגברים שסקלו את השוטרים. השוטר דויד עובדיה, שהובא במיוחד עם חבריו משפרעם, התקדם לעבר ההמון, כשמקלו מונף בידו, הוא תפס אחד הרוגמים, העבירו למכונית משטרה שעמדה בקרבת-מקום, ושב לשורת-ההתקפה, מפקדו נתן הוראה לשוטרים להתפזר, לבצע פעולת-איגוף. ברגע זה בדיוק חש עובדיה בחבטה נוראה בפניו. הוא נפל על הכביש, מחוסר-הכרה. הוא התעורר במכונית משטרה, בדרך לבית-החולים.
פרדה להריסת מועדון
נסיגת המשטרה עודדה את ההמון למעשה-אלימות נוסף: הפעם נגד שני בתים שסימלו בעיניו את "האויב": מועדון מפא"י ומועדון ההסתדרות. המועדון השני נמצא אך צעדים ספורים מבית-הקפה של רוזיליו. ההמון התנפל עליו כלהקת ארבה, פרץ את הדלת, ניתץ כל מה שמצא בשלושת חדריו: כסאות הברזל הוצאו מאולם ההרצאות, הוצבו לרוחב הכביש, כמיתרס, במיטב המסורת המהפכנית הצרפתית.
בקומה הראשונה, מעל למועדון, ישבה שרה פישר, עולה מרומניה בת 48, ורעדה מפחד. משעות הבוקר המוקדמות הגיפה את תריסי דירתה, התפללה שהכל יעבור בשלום. לפתע הרגישה כי הקירות מזדעזעים. היא ברחה לקומה העליונה. שם, לפחות, היה לה עם מי לחלק את פחדה. למטה, עסקו עתה ההמונים בהריסה שיטתית של קירות המועדון החיצוניים. הם הרימו עמוד חשמל שהיה מונח בקרבת-מקום, השתמשו בו כאיל במלחמות קדם. המכות זעזעו את הבית כולו, פוררו את הבלוקים בנקל.
לפתע הופיע אחד התושבים, כשהוא מושך אחריו פרדה. הוא העביר חבלים עבים דרך החלון הפרוץ, הוציאם מן הדלת והאיץ בפרדה לסחוב ולמוטט את הקיר. עוד הפרדה מתאמצת, ומישהו השליך סמרטוט בוער אל תוך המועדון ההרוס. ריח העשן היתמר למעלה. בקומה העליונה שררה בהלת-מוות. בשני חדרים הפונים אל הרחוב ניהלה חנה נודלמן הבלונדית את הגנון שלה לעשרים מילדי השכונה. הרעש וצווחות המפגינים, שחדרו מבעד לחלונות המוגפים, הפחידו את הילדים אחוזי-ההיסטריה. הגננת ניסתה להרגיעם, אך לשווא. לפתע הריחה ריח של עשן. היא פתחה את החלון לרווחה, צעקה אל ההמון: "אתם תשרפו את כל הבית! יש כאן ילדים!" האש כובתה מיד.
קצין עם דמעות בעיניים
המצב כבר היה מעבר לייאוש. קציני משטרה אמנם ניסו שוב ושב להרגיע את הרוחות; אחד אף נכנס בלתי-מזויין אל מרכז ההמון, וכשדמעות בעיניו ניסה לשכנעו כי יחדל ממלחמת-האחים. אך גם המנהיגים איבו שליטתם בהמון, שטעם את טעם הדם, והיה שיכור-מלחמה. כרוז אלמוני משוכפל וקצר הסית לצעד הבא. איש אינו יודע מי חיבר והדפיס את הכרוז, ואם ידע זאת מישהו, לא גילה את הסוד. קרא הכרוז: "דמנו לא יהיה הפקר! נעלה לשכנינו-עושקינו בהדר-הכרמל.
אנו רואים אותם בלילות, בתוך החלונות המוארים, בעוד אנו מחפשים מקום לינה בחדרי מדרגות ובמרתפים חשוכים, וביום תרים כזאבים רעבים להשגת יום עבודת-דחק – בואו נעלה עליהם!" בעוד המשטרה סוגרת על השכונה משלושה עברים, פתח ההמון חזית מן הצד הרביעי. בתפנית פתאומית הסתערו כמה מאות תושבים, ברובם בחורים צעירים ואפילו נערים, על המדרגות המובילות להדר הכרמל. כהרף-עין הופיעו לעיני האזרחים השלווים של רחוב הרצל.
דוד דויטש, בעל מסעדת תלפיות, הרגיש כי משהו אינו כשורה: "מכונית פרטית קטנה שנסעה ברחוב החלוץ הסמוך החלה לפתע נוסעת אחורה ברחוב החד-סיטרי, מבלי להסתובב. מיד לאחר מכן ראה את ראשוני ההמון מתפרצים מראש המדרגות. דויטש, ענק ג'ינג'י מהונגריה, לא נבהל מסעדתו התרוקנה מאדם ורק הוא נשאר על מקומו. "אם מישהו יתקרב אלי," נשבע בנפשו, "אהרוג אותו!" איש לא התקרב אליו. לעומת זאת החלו המתפרעים מנפצים את חלונות-הראווה של החנויות הסמוכות. בחנות הזרם לצרכי חשמל, היה יהושע צפלוביץ עסוק עם שתי קונות. כאשר ראו את ההמון מתקרב, הקימו השתיים צווחת-אימים. צפלוביץ עזר להן לעלות לקומת-ביניים בתוך חנותו, ולפני שהספיק להסתובב לאחור היתה זכוכית חלון-הראווה מנופצת לרסיסים.
גל האלימות שטף הלאה. אזרח פנה לפקח עירוני: "למה אתה לא עושה משהו?" הפקח השיב, כששיניו נוקשות מפחד: "יהרגו אותי!" ליד חנות הפרחים הזעירה שלה, עמדה רייזל פורדס, ישישה בעלת שיער שיבה, ראתה את ההמון מתקרב. שני נערים נעצרו ליד חלון- הראווה שלה, נטלו כמה עציצי-פרחים שעמדו על המדרכה והשליכו אותם דרך הזכוכית לתוך החנות. כשקול הזכוכית המתנפצת והעציצים המתגלגלים לרצפה מהדהד באזניה, ברחה הישישה.
צו חיוני לשלום
רבע שעה בסך-הכל ארכה ריצת האמוק ברחוב הרצל. המשטרה לא הספיקה להדביק את קצב ההסתערות. כאשר איש מן המתפרעים במקום. באותה מהירות שבה הופיעו, חזרו לשכונתם. אלה שלא חזרו, התערבבו בין העוברים והשבים. היה זה מעשה-הטירוף האחרון ביממה של אבדן-חושים. פועלי-הנקיון טאטאו את שברי-הזכוכית ברחובות, ניידות-משטרה הקיפו בטבעת- בטחון את השכונה כולה, התושבים יצאו לעבודתם. החיים – עד כמה שמסתכל מן החוץ יכול היה לקבוע – חזרו למסלולם. אך הפרשה לא תמה. יום החמישי השחור היה רק אות אזהרה, כי קיבוץ-הגלויות שוב אינו יכול להישאר מליצה מתחסדת וצבועה, כי אם צו חיוני לשלום המדינה.