מאת: מאיר בראלי
מקור: ספרי ידיעות אחרונות, הוצאת עידנים, 1986
"צעירים" ו"צעירים"
קבוצת הצמרת במפא"י של סוף שנות החמישים חששה מאד שדוד בן-גוריון מתכוון לפסוח עליה ולהביא ליצירת ממסד שלטוני צעיר יותר, שעיקרו אנשים שעבדו במחיצתו הקרובה – בצה"ל, במשרד הביטחון ובמשרד ראש-הממשלה. אחדים מצעירים אלה גילו שאיפות לעבור לפעילות ציבורית בזכות עצמם, כלומר להיעשות נבחרי ציבור. שני בולטים שבחבורה זו – משה דיין ושמעון פרס – היו בעלי רקע ציבורי קודם, ובמידת-מה גם טדי קולק ואהוד אבריאל (האחרון לא עבד במחיצת בן-גוריון, אבל היה יוצא ונכנס בלשכתו).
קבוצה זו נקראה בציבור "צעירי בן-גוריון", להבדיל מקבוצת חברים שנהגו לקרוא לה "צעירי המפלגה", והיא פעלה כאופוזיציה פנימית למען דמוקרטיזציה במפלגה. משפשט משה דיין את מדיו לקראת פעילות ציבורית, ושמעון פרס התכונן לעבור מפקידות ממשלתית בכירה (מנכ"ל משרד הביטחון) לפעילות ציבורית, התאחדו שתי קבוצות הצעירים. אברהם עופר היה השושבין מצד "צעירי המפלגה" להתקשרות זו, ודיין-פרס ראו בו מנהיג של "צעירי המפלגה". ספק אם נוצרה קבוצה ראשונית אחת, מכיוון ש"צעירי בן-גוריון" לא גילו פתיחות מלא כלפי "צעירי המפלגה".
עם זאת אין להטיל ספק במניעים הכנים של דיין -פרס בהצטרפם למאבק האופוזיציוני של "צעירי המפלגה". הם אמנם הועמדו בראש קבוצת הצעירים המאוחדת, אבל זו היתה התייצבות בראש קבוצה שהיה ידוע להם ש"הגוש" ינסה להצר את צעדיה, כפי שעשה – בהצלחה מרובה – ל"צעירי המפלגה" עד אז. הם קיוו ש"להם זה לא יקרה", בזכות תמיכתו האקטיבית של בן-גוריון.
הם האמינו שיתגברו על התנגדות "הגוש", ועוינותו. אולם, הם נטלו על עצמם סיכון למען עניין שחשבוהו לצודק ולנחוץ למפא"י – דמוקרטיזציה של המפלגה.
אשר ל"צעירי המפלגה", יש סימוכין להנחה, שבן-גוריון לא החשיב חבורה זו ביותר. הוא סירב להקשיב לרוב התביעות של "צעירי המפלגה", מלבד התביעה לבחירות אזוריות. הוא תמך בבחירות אזוריות עוד מימי הקמת המדינה, תמיכה פסיבית תחילה, מאוחר יותר – לאחר ש"צעירי המפלגה" פתחו במערכה זו ולקו בגינה – הרים בן-גוריון דגל זה ועשה אותו לדגלה של מפא"י. גם בנושא זה הדגשים היו שונים. "צעירי המפלגה" ראו את העיקר בתלות הנבחר בבוחרים ובהפחתת תלותו במנגנון מפלגתי. הם ראו בנטייה למשטר דו-מפלגתי, הנוצרת כשיש בחירות אזוריות יתרון נוסף של השיטה האזורית. בן-גוריון ראה במשטר דו-מפלגתי עיקר, ובנושאם שהעסיקו את "צעירי המפלגה" הוא ראה יתרון נוסף. התביעה להנהגת בחירות אזוריות בישראל היתה תביעה לתיקון המשטר הדמוקרטי. בעיני "צעירי המפלגה" ה"דמוס" היה העיקר, ואילו בעיני בן-גוריון – ה"קרטיה". זה נבע מנקודות תצפית שונות.
מכל מקום, אין ספק שהוא לא התנגד כלל וכלל להצטרפותם של "צעיריו" לקבוצה אופוזיציונית זו. ייתכן גם שלא ידע ש"צעירי המפלגה" שנואים כל כך על "הגוש", שבאותה תקופה היה משענת נאמנה של בן-גוריון והוא לא התכוון כלל להחלישו. בן-גוריון לא הכניס את ראשו לבעיות הפנים-מפלגתיות – האם הדמוקרטיזציה ש"הצעירים" תובעים מועילה לבניין תנועה או שהיא לתפקוד המפלגה. דיין ופרס, שהיו קרובים ברוחם ל"צעירי המפלגה", למדו את הנושא בנקל ונעשו שותפים מלאים להשקפות של "התנועה להתחדשות המפלגה", ש"צעירי המפלגה" ניסו להקים שנים אחדות לפני כן. ספק אם הם ניסו לענין בזאת את דב"ג מכל מקום הוא לא התעניין בזאת עד לתקופה מאוחרת מאד, עד שתומרן להיות מיעוט במפא"י. אורי אבנר, ממייסדיה של רפ"י, השתתף בפגישה של אנשי רפ"י במערכת הבחירות ב- 1965, שדובר בה מרות על לחצים שמפעילה מפא"י, כדי להצר את צעדי רפ"י במערכת הבחירות ב1965, וכשנשאר ארי אבנר ביחידות עם בן-גוריון שהמשיך בטיעון- הריטון הזה אמר לו תומכו המושבע שהביקורת החריפה ביותר שיש לו, לאבנר, על בן-גוריון, היא שתופעות אלה צמחו תחת ידיו בתור מנהיג המפלגה, וזה חמור בין אם ידע ושתק ובין אם לא ידע – למה לא ידע? דוד בן-גוריון הישיר מבט אל אבנר ואמר בקולו והיגויו האופייניים: "ביקורת זו – צודקת".
המנהיגות היתה מפוחדת, כאמור, מכוונותיו של בן-גוריון לגבי "צעירי בן-גוריון", שהיו בבחינת נעלם לגביה. המנגנון המאורגן ב"גוש" נאבק ב"צעירי המפלגה", מסיבות הקשורות באינטרסים שלו. קל היה, גם למנגנון וגם למנהיגות של שנות החמישים, לערבב בין שתי הקבוצות, שעתה פעלו כקבוצה אחת. המנהיגות שצמחה מהמנגנון, ברובה, היתה מרוצה לעזור במאבק עם צעירי המפלגה ולהיעזר במאבק עם צעירי בן-גוריון. המנגנון גם הוא היה מרוצה מהעזרה שקיבל. מי שלא ערבב מעולם היה דוד בן-גוריון. הוא הבחין יפה בין אלה שרצה בקידומם ואלה שהיה אדיש לקידומם.
סיבה נוספת שגרמה לערבוב היתה המוצא התנועתי של הצעירים.
שמעון פרס היה אחד מהחבורה המקורית שהיתה מתכנסת בביתו של ברל כצנלסון בראשית שנות הארבעים למפא"י. חבורה זו הביאה לשינוי דרמטי בהתייחסות הדור הצעיר של אמצע שנות הארבעים למפא"י. ערב התפלגותה של סיעה ב' ממפא"י, סחפה הסיעה אתה את הנוער של המפלגה, והיתה סכנה שמפא"י תישאר מפלגת זקנים. זה לא קרה בזכותה של קבוצת חברים קטנה ששינתה את פני הדברים בנוער הארצישראלי של אמצע שנות הארבעים, גם ברובד הצעיר, של תנועות הנוער, וגם בזה הקשיש קצת יותר. אנשים אלה הקימו את "המשמרת הצעירה" שהתפתחה (לפני מלחמת תש"ח) לגורם רב-השפעה בקרב צעירים, בני 20-25, והם ששינו לחלוטין את יחסי הכוחות בתנועות-הנוער החלוציות.
רוב האנשים שעשו זאת היו מזוהים עתה כ"צעירי המפלגה". שמעון פרס, מראשי "צעירי בן-גוריון", גם הוא אחד מחבורה זו בשעתה.
הוא עמד בראש הפעילות בנוער העובד. פעילותו של משה דיין לפני קום המדינה, כאחד הנציגים של "המשמרת הצעירה".
רובה הגדול של החבורה התגבש ב"מועדון צעירי המפלגה" (לאחר מלחמת הקוממיות), ונעשה הגורם העיקרי בהתלכדות אופוזיציונית במפלגה. חרף זכויות העבר של חבריה, הם היו נרדפים באמצע שנות החמישים ובסופן. הצרו מאוד את צעדיהם בחיים הציבוריים ופה ושם היו גם פגיעות במקום העבודה, מפני ש"הגוש" הצליח לשכנע שהם "סתם עושי צרות". בוויכוח העקרוני עם "הצעירים" גילה ה"גוש" חולשה ניכרת, אבל מי שהיה לו משקל מכריע במוסדות המפלגה לא היה זקוק לנימוקים מכריעים. גם הטענה, כי "צעירי המפלגה" הם "קרייריסטים" נשארה תקועה באיזה מקום, מפני שכל בר-דעת הבין שהיאבקות אופוזיציונית מפריעה למי שמתכוון "לעשות קריירה" במפא"י של שנות החמישים, זו הבטוחה בעצמה כל כך. הטענות של "צעירי המפלגה" על אורח החיים המפלגתי ועל הדמוקרטיה הפנימית במפא"י קיבלו חיזוק בהופעתו של גורם אופוזיציוני של ותיקים בעלי זכויות. בשנות החמישים פעל חוג "המעורר" בראשותם של ד"ר יוסף מאיר מקופת-חולים וד"ר יחיאל הלפרן מ"דבר". "המעורר" העלה תביעות דומות מאוד לאלה של "צעירי המפלגה", והחלו ניסיונות הידברות בין שני הגופים האופוזיציוניים. פטירתו של ד"ר מאיר ופעולה דורסנית קשה של המנגנון בלווית החלטה פורמלית במפלגה שאסרה על החוג להתקיים, פירקו את "המעורר".
מאוחר יותר בלטו רבים מ"צעירי המפלגה" בתמיכתם במאבקיו של דוד בן-גוריון, לרבות בהקמת רפ"י, אולם בתקופה של ראשית הסכסוך בצמרת מפא"י פעל רק עצם קיומה של חבורה זו והקשר של דיין-פרס איתה, לחידוד היחסים של הצמרת והמנגנון עם בן- גוריון. הוא לא הסכים לוותר על שיבוצם של "צעיריו" בתפקידים בכירים במפלגה. התקשרותם עם "צעירי המפלגה", שהמנגנון פסל לא השפיעה עליו. ספק אם היה מודע לזאת בכלל. לכן היתה ללבון, בשלב המוקדם, תמיכה מלאה של "הגוש", לרבות תמיכה של חסידים מובהקים של בן-גוריון.
כל זמן שהם קיוו, כי פגיעת לבון תהיה רק בדיין ובפרס, ואילו את בן-גוריון ישאיר לבון מחוץ לטווח פגיעותיו היו כל ראשי "הגוש" מוכנים לתמוך בלבון.
שני תהליכים שינו מצב זה די מהר – לבון עבר להתקפה חזיתית על דוד בן-גוריון עצמו, ואילו בן-גוריון הראה שלא ייתן "לזרוק לכלבים" את דיין ואת פרס.
גם עתה המשיכו רוב אישי הצמרת לתמוך בלבון, אבל "הגוש" פוצל. בתחילה עיקר משקלו של "הגוש" היה לצדו של דוד בן-גוריון. רק בשלב מאוחר מאוד (כשבן-גוריון כבר לא היה ראש-ממשלה) הוטל עיקר משקלו של "הגוש" לצד ההנהגה שלאחר בן-גוריון. ב"גוש" היו תנודות בתמיכה, שעיקרן היה מאבק בין אינטרסים של מנגנון מזה ונאמנות אישית של חלק מאנשיו לדוד בן-גוריון מזה. בזמן שדוד בן-גוריון היה ראש הממשלה היה המצב פחות ברור. גם האינטרס של "הגוש" היה מחולק, מפני שתמיכה בראש-ממשלה היתה הבסיס לקיום "הגוש". אז תמך הרוב ב"גוש" בבן-גוריון, אף- על-פי שאישי ההנהגה הקרובים ל"גוש" (גולדה מאיר, זלמן ארן, מרדכי נמיר) התנגדו להדחת לבון מתפקידו כמזכיר ההסתדרות.
בימים הבאים, כאשר בן-גוריון קרא תיגר על מנהיגותו של לוי אשכול (בלי שיהיה מוכן להיות ראש-ממשלה בעצמו!) התייצב הרוב הגדול של "הגוש" לצד לוי אשכול, לצד ראש הממשלה. ההכרה בחובתה של מפא"י לכונן ממשלה היתה טבועה עמוק. מכיוון שאין מועמד אחר לרשות הממשלה – יש לתמוך בלוי אשכול.
ההכנות לסכסוך הראשון ותחילתו
הזיהוי של קבוצת הצעירים כולה כתומכי בן-גוריון היה נוח מאוד למי שהתכוון לקרוא תיגר על מנהיגותו הבלתי-מעורערת עד אז של דוד בן-גוריון במפא"י. כאשר פינחס לבון החליט לערער את סמכותו של בן-גוריון במפא"י – תחילה הוא נמנע מלתת לכך פומבי – היה חשוב לו להשיג תמיכה מ"הגוש". לשם כך הוא הצביע על כל קבוצת הצעירים כתומכי בן-גוריון. אף-על-פי שניהל שיחות עם אחדים מ"צעירי המפלגה" כדי שיתמכו בו בוויכוח ובעימות. היה רצוי לו ש"הגוש" יחשוב שכל "הצעירים", לרבות "צעירי המפלגה", תומכים בבן-גוריון ובדיין-פרס בעימות עם לבון, מפני שעיקר העוינות של "הגוש" היתה מופנית דווקא ל"צעירי המפלגה". הם- הם שערערו על שיטות הפעולה נגד "הגוש" למען דמוקרטיזציה במפלגה. הוא קיווה להפנות את "הגוש" כולו נגד בן-גוריון. לשם כך הסתיר תחילה את מאבקו הישיר בבן-גוריון והציגו כמאבק נגד דיין-פרס בלבד – מ"הצעירים".
בתקופה שבין 1956 ו-1960 הכין מזכיר ההסתדרות דאז את מתקפתו. ספק אם קבע מראש מועד או שהמועד נזדמן לו כשפינחס ספיר, שר המסחר והתעשייה דאז, הביא לו ראיות או מה שנראה היה כראיות, כי בנימין ג'יבלי, יריבו בוויכוח על האחריות לאסון בקהיר, (שהביא להתפטרותו של פינחס לבון יותר מחמש שנים לפני כן) זייף מסמך חשוב.
כאמור, מי שבודק את פעולתו של פינחס לבון בהסתדרות בתקופת הכהונה השנייה ומשווה אותה לזו שבתקופה הקודמת, לפני כניסתו לממשלה, לא יוכל שלא להיווכח, כי עיקר עניינו היה לאגור כוח פוליטי לקראת המאבק. מ-1959 אצה לו הדרך לא רק בגלל יצרים פוליטיים, אלא גם מפני חששו שמא יהיה "מאוחר מדי". בשנה זו היו שתי מערכות בחירות שהצטיירו בציבור המפלגתי כמחולקות בין שני הצדדים, פינחס לבון ו"הגוש" מזה, דוד בן-גוריון ו"צעיריו" מזה. בבחירות לוועידת ההסתדרות שהתקיימו תחילה, אלה שהיו באחריות לבון ו"הגוש", הפסידה מפא"י מייצוגה, ואילו בבחירות לכנסת הרביעית זכתה בהגברה ניכרת של כוחה (5.17 אחוזים). נראה היה אפוא ש"צעירי בן- גוריון" מתחזקים לעומת אנשי לבון.
לקראת המאבק הפנים-מפלגתי עסק פינחס לבון באגירת כוח בשני מישורים – במישור הארגוני ובמישור ההסברתי (בעיקר בעיתונות). הוא הצליח מעל למשוער בשטח העיתונות, ונכשל מאוד בארגון. הצלחתו של לבון במישור ההסברתי-תקשורתי קשורה לא רק בפעילות מתוחכמת מצד אנשיו, אלא גם בצורה המגושמת שתומכי בן-גוריון טיפלו בעיתונאים. כישלונו הארגוני נבע בעיקר מאי- יכולתו שלא להעליב אנשים שהיו דרושים לו למאבקו, הוא הרחיק מעליו אנשים שהיו דרושים לו למאבקו בפגיעות ובעלבונות (הבולט שבהם – ראובן ברקת).
אין ספק שגם מגמות כלליות בדעת-הקהל עזרו ללבון. היתה עייפות משלטונו של דוד בן-גוריון, שהיה שלטון הקורא למשימות ולהעפלות, תמיד למשימות נוספות ותמיד להעפלות נוספות. היה רצון לחסות קצת בצל האמירה "הגענו עד הלום", ואילו דוד בן- גוריון קרא תמיד: "אויב לפניך"! עם זאת נהנה פינחס לבון גם מתמיכה של מפלגות יריבות למפא"י, אשר קיוו שתמיכתן בו בערעור מעמדו של בן-גוריון תערער את מפא"י כולה, ינשור ממנה מאגר גדול של קולות, ויווצר מצב של "יש שבר במצרים".
מתקבל על הדעת שלבון ידע, שמצבו טוב בדעת-הקהל וכלי התקשורת אוהדים אותו, והעריך בטעות שמצבו במנגנון המפלגה, בשלד הארגוני שלה ובמוסדותיה הנבחרים מבוסס הרבה יותר מכפי שהיה באמת. הערכת מצב מוטעית זו גררה החלטה להתחיל במאבק גלוי. התקדמותם של ה"כוכבים" הצעירים של דוד בן- גוריון – "צעירי בן-גוריון" – יצרה בקרב "הגוש" והצמרת הרגשה של "קרקע בוערת", שחייבה את לבון להשתמש בהזדמנות הראשונה שתיפול לידו. במצב דברים זה נזרקה הידיעה שנזכרה קודם, זו שהביא פינחס ספיר לפינחס לבון בדבר הזיוף.
פינחס לבון זרק את הכפפה לדוד בן-גוריון. הוא עשה זאת בשורה של הופעות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובהדלפת דבריו לכל העיתונים. עד אז לא דלפו ידיעות מוועדה זו. כאמור, תחילה לא הכול הבינו, שהוא יצא למערכה להפלת דוד בן-גוריון עצמו. אנשי "הגוש" שמחו לתמוך בהפלת שניים מהצעירים, משה דיין ושמעון פרס, שהיו שנואים על "הגוש" יותר מאחרים בקרב "צעירי בן- גוריון", מפני שקשריהם עם "צעירי המפלגה" היו הדוקים יותר. עד מהרה התבררה הטעות – ההתקפה היא על בן-גוריון. בן-גוריון עצמו לא נטה כלל וכלל להיכנס למחבוא ולתת את דיין ופרס טרף ללבון.
בזאת החל המאבק שקראו לו בימים ההם "פרשת לבון", ואשר המשתתפים בו, לרבות העיקריים שבהם, לא שיערו לאן יתגלגלו הדברים. כיום אנו יודעים שמאבק זה זיעזע קשות את המדינה כולה, ואילו את מפא"י ערער לחלוטין. המאורעות התפתחו בקצב מהיר למדי, והעסקנים וממלאי התפקידים בדרגים השונים נאלצו לקבוע עמדה – לכאן או לכאן. מעטים מאוד היו האנשים שקבעו את עמדתם לפי מה שאירע או לא אירע, לדעתם, בפרק הזמן הקצר שפינחס לבון היה שר הביטחון. רבים מאוד קבעו עמדה לפי יחסם למנהיגותו של דוד בן-גוריון בעבר, ונרתעו מכל זריקת בוץ על האיש ועל דרכו. היו גם שהושפעו מהסכמתם למעשהו של דוד בן- גוריון בהעלאת האנשים החדשים שהוא העלה זה עתה. גם בצד השני התייצבו אנשים, ברובם הגדול לא לפי שיקולים של אמת ושקר לגבי מה שקרה שנים אחדות לפני כן ב"עסק הביש". היו שראו בפינחס לבון נושא דגלה של ההסתדרות, דגל עצמאות הפועל והתפיסה המעמדית הציונית-סוציאליסטית, ואילו תביעותיו של דוד בן-גוריון מהמפלגה ומההסתדרות נראו להם כטשטוש ערכים. לבון שיחק את משחקו בעניין זה בזהירות לא-מעטה. הוא השיג לעצמו תמיכה בעזרת נימוקים אלה בתוך מפא"י (וכן את תמיכת מפ"ם ו"אחדות-העבודה"), בלי שמישהו יוכל לצטט מפיו אמירות מפורשות שאינן מתאימות לחניך מובהק של האסכולה של "הפועל- הצעיר".
"אחדות-העבודה" ומפ"ם תמכו בלבון לא רק כדי להאדיר את ההסתדרות (לפי דעתם-תקוותם), אלא גם מתוך המניע המשותף לכל המפלגות – לפגוע במפא"י באמצעות הפגיעה בבן-גוריון.
היו שתמכו בלבון מפני שנראה היה להם, שהתועלת הממלכתית או המפלגתית בהמשך שלטונו של דוד בן-גוריון נמוגה וההולכת, ויש להציל את המדינה מ"היורשים". משה שרת הוא דוגמה בולטת לכך. די להשוות את הזהירות כלפי לבון בדבריו בוועדת חוץ וביטחון בעקבות פניית לבון לוועדה (גם דברי שרת דלפו, כמובן) למה שכתוב ביומנו על התקופה שפינחס לבון היה שר הביטחון – על תקופה זו נסב הוויכוח – ולהיווכח ללא צל של ספק, מה היו מניעיו של משה שרת. יש גם עדויות מפיו הוא, שלפי דעתו לבון הוא אמנם דמות שלילית, אבל דיין-פרס גרועים ממנו. משה שרת היה בטוח, כי "צעירי בן-גוריון" הם שהסיתו את בן-גוריון נגדו. כדי להימנע מפגיעה בלבון בעדותו בוועדת חוץ וביטחון, נמנע שרת מלדבר על התנהגותו של לבון כלפי ראש הממשלה, משה שרת, בזמן שהיה שר הביטחון בממשלתו – ובכלל הוא נמנע מלומר דברים שהיו פוגעים בלבון. ביומנו הוא ראה עצמו חפשי לגלות הרבה יותר, אבל כאשר היומן פורסם, הגילוי לא יכול היה כבר להשפיע על העימות הכוחני. אז כבר כל הוויכוחים הללו היו נחלת העבר, ורוב "הנפשות הפועלות" לא היו עוד בין החיים.
אין כתב אשמה חמור יותר על פינחס לבון מאשר ספרו של משה שרת "יומן אישי". שרת הבין יפה וביטא כהלכה את אחריותו הישירה של לבון ל"עסק הביש" במצרים והדברים נאמרו ביומנו פעמים רבות, בצורות שונות. ביום 18.1.55 הוא מספר (עמוד 672) על שיחה שביטויו של ארן על לבון בה היה "כמוהו כדין מיתה מכל בחינה מוסרית וציבורית". שרת מצטט מפי ארן, באותה שיחה, את אמירתו של ברל כצנלסון על פינחס לבון: "מוח בהיר בנפש עכורה". ביטוי זה היה נפוץ בשיחות מפה לאוזן, אך דומני שלא ראה אור דפוס עד לפרסום יומני שרת. הביטוי זכור לי בשינוי קל: "מוח מזהיר ונפש עכורה".
ב-15.5.55 כותב שרת (עמוד 656): – – -" אך הובהרה עוד יותר אחריותו המדינית והמוסרית של לבון למבצע הסיוט, גם אם יוכח כי גרסתו של אי-מתן הפקודה מצד היא אמת לאמיתה. בשורה של מקומות מסביר שרת שפינחס לבון אחראי לא רק "אחריות מיניסטריאלית", אלא הוא יצר מצבים שהובילו למבצע." בכרך ג' עמ' 684 מיום 26.1.55, הוא מביא את דעתו הנחרצת של שאול אביגור בדבר אחריותו המוחלטת של לבון.
בפתק שמביא עורך "יומן אישי" בסיומו של כרך ב' יש לא רק עדות על דעתו של שרת אלא דברים שמגיני פינחס לבון יתקשו מאוד להשיב עליהם. לא ידוע אל מי נשלח הפתק, כנראה אל זלמן ארן תוך כדי ישיבת ממשלה. נאמר שם שהיו לו שתי שאלות להציג ללבון ולא הציגן – מתוך רחמנות. מדוע לבון לא סיפר לראש הממשלה על קיומו של מנגנון זה במצרים?! מדוע, כאשר קרה האסון, הוא לא פנה אל ראש הממשלה מיד לטכס עצה ולבקש עזרה?! משה שרת קובע ש"מצפונו האשם לא נתן לו לפנות אלי".
בן-גוריון תקף את לבון קשות במהלך הוויכוחים, לא כל כך קשות כפי שהוא מותקף ב"יומן אישי". לא הובאו כאן אלא דברים מעטים מרבים המצויים ב"יומן". מדוע אפוא התייצב שרת במלוא שיעור קומתו לימין לבון, למנוע את הדחתו? תשובה לשאלה זו מצויה במכתב של שרת המופיע ב"יומן" בכרך ג' בפרק "חרושת זוועות" (שיש בו מסמכים מאוחרים יותר). מכתב זה נשלח לכלתו ולבנו שהיו במוסקבה בזמן שהתחוללה בארץ "הפרשה". המכתב כולו הוא רב עניין, אך יצוטט פה רק הקטע העונה על השאלה ששאלתי:
— כיום אני נגד חיסולו של לבון – לא משום שחיסול _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ כן, אני נגד חיסולו משום שבנסיבות הנתונות זהו ניצחון לכת שסכנתה אינה הפחותה בעיני – במישור אחר ובנוסח אחר. וכן אני נגד חיסולו מפני שאפשר להגיע אליו רק דרך גילוי כל הלוטים וחשיפת כל הנגעים אשר אין כלל לשער את תוצאותיהם ההרסניות לגבי המפלגה והכלל כולו _ _ _
סיפור המעשה כפי שאירע במצרים ובחדרי חדרים בישראל מסופר בספרו של דוד בן-גוריון "דברים כהווייתם", שהופיע בהוצאת "עם הספר" ב- 1965. כאמור, הדברים כהווייתם לא היו גורם דומיננטי בהשתלשלות הפרשה, ומבחינה זו מותר בהחלט לקצר בהם, אבל היתה להם השפעה מכרעת על דוד בן-גוריון עצמו, ומכאן חשיבותם הנוספת בכל הנוגע לתיאור דמותו ודרכי חשיבתו. מכאן גם חשיבותו של הספר "דברים כהוויתם". יש להבין כי בן-גוריון הוטרד בעיקר מן הפסיקה המשפטית -למעשה של הממשלה בעניין "עסק ביש", ועל כך עוד יסופר, ומהופעתו של פינחס לבון בוועדת החוץ והביטחון, הופעה שגם אחדים מתומכיו התקשו לעכלה מפני שהיתה שלוחת-רסן. אשר לאסון בקהיר, ראה בן-גוריון בו כנראה טעות בתום-לב ובאי רצון להתייצב מאחוריה – חולשה.
המפתח לאירועים במצרים ב-1954 הוא בעובדות בסיסיות אחדות, שאין כל ויכוח על היותן אמת. המעשה שנעשה במצרים, שכונה לימים "עסק ביש", תוכנן בהדרכתו של פינחס לבון. לפי הוראתו עבר הנושא מתכנון של אפשרות רחוקה, "לכל מקרה" (וכאלה יש בכל מדינה למאות, בלי שתהיה לכך משמעות כלשהי), לתכנון מבצעי ממש. עסק בזה בנימין ג'יבלי, שבגלל איסורי הצנזורה דאז קראו לו בעיתונים "הקצין הבכיר". היה ידוע בקרב כל אנשי הממסד הביטחוני (בצבא ובמשרד הביטחון) וגם ל"יודעי דבר" בממסד הממשלתי בכלל, שבנימין ג'יבלי הוא "האיש של" פינחס לבון. כשם שלבון לא הקפיד על כבודו ועל סמכויותיו של ראש- הממשלה משה שרת שמעליו, כך נהג גם לעקוף את הרמטכ"ל משה דיין הכפוף לו. המכשיר העיקרי לעקיפת דיין היה ראש אגף המודיעין, אלוף בנימין ג'יבלי.
ידוע גם שמשה דיין התנגד נמרצות לכל תוכנית הפעולה במצרים שלבון-ג'יבלי הפכוה למבצעית, באמונה תמימה שיש בה משום הצלה לישראל. הוויכוח התמקד בנקודה מאד לא- חשובה – האם פינחס לבון נתן או לא נתן את ההוראה לביצוע הפעולה. קראו לזאת "מי נתן את ההוראה?" – ביטוי שחדר לפולקלור הישראלי. אחת השגיאות הטאקטיות של ודד בן גוריון היתה, שהוא לא התנער מהשאלה הזאת, ולא אמר כי זה לא העניין העיקרי.
אכן, ההדלפות מנאומיו של פינחס לבון בוועדת החוץ והביטחון לא התמקדו בשאלה זו, אפילו לא במה שקרה במצרים בכלל. הטענות בדבר מתן ההוראה היו רק עילה ונקודת-מוצא. היתה זו תשפוכת של השמצות על מערכת הביטחון ועל הצבא, צירוף דברים מוזר, בלי להוכיח דבר וחצי דבר. חברי הוועד האמינו לו, והציבור שקרא את ההדלפות האמין אף הוא, מפני שהמדובר היה באיש מפלגת השלטון, שהיה אמור שלא להעליל. הוא היה שר הביטחון והוא יודע. האנשים לא העלו על דעתם, שמניעים של מאבקי כוח פנים- מפלגתיים יכולים להיות כל כך חזקים – אפילו יותר חזקים ממאבקי כוח בין מפלגתיים. מאז נצטבר בישראל ניסיון עשיר בשטח זה.
צמרת מפא"י ראתה הכרח, קודם כול, להפסיק דיון זה בוועדת החוץ וביטחון של הכנסת. היא החליטה שיש למנות ועדת שרים לדון בעניין. תחילה היו בוועדה חמישה שרים, ומיד הוסיפו שנים – כדי לתת סיפוק לסיעות הקואליציה השונות – והוועדה זכתה לשם: "ועדת השבעה". כאן אירעה אי-הבנה יסודית בין דוד בן- גוריון לתומכו העיקרי בממשלה, לוי אשכול, שעד אז היה איש הצמרת היחיד שלא היתה לו התנגדות לדיין ולפרס. אי-הבנה זו התגלגלה ככדור שלג ופערה תהום בין השניים.
מהדחת לבון להתפטרות בן-גוריון
מוזר למדי שרבים מחסידי דוד בן-גוריון בצמרת ובמנגנון של מפא"י לא הבינו מיד, שפינחס לבון זרק כפפה לבן-גוריון. הם השלו את עצמם, שאם יינתן לו לטרוף את משה דיין ואת שמעון פרס, הוא יסתפק בזאת. במאבק הבחירות לוועידת ההסתדרות, ב-1959, הטיל לבון, שהיה אז מזכיר ההסתדרות, וטו על הבלטתם של השניים כנואמים מטעם מפא"י. במערכת הבחירות לכנסת שראה מיד לאחריה, הם היו – יחד עם אבא אבן וגיורא יוספטל – הנואמים "המבוקשים". הירידה של מפא"י בהסתדרות והעלייה בכנסת בלטו במידה כזאת, שכל איש מנגנון "הבין" שלבון מוכרח היה לחסל את השניים שפסל, פן יתחזקו במהירות ויסכנו אותו. לכן חשבו אנשי "הגוש" שהמטרות של המערכה שהחל בה לבון הם דיין ופרס. עבר זמן עד שהבינו, כי הכפפה שזרק לבון, לעברו של דוד בן- גוריון נזרקה.
בן-גוריון עצמו לא היה מוכן לתת את דיין ופרס טרף ללבון. יתר על כן, הוא ראה בהתנהגותו של לבון בוועדת החוץ והביטחון הפרה גסה של כל הכללים של חברות משותפת במפלגה אחת. לבון נקט שיטה שאי-אפשר כלל להתגונן בפניה בדרך הפשוטה של הפרכת הדברים. בתוך המבול של דברי הסרק היו חבויות גם האשמות נכונות (רובן לא חמורות כמו האשמות הסרק). מתנגדי מפא"י עלצו וחברי מפא"י – פניהם חפו. לא היה ספק לשום איש מהו מקור ההדלפות מוועדת החוץ והביטחון. כאמור, גם רבים מתומכיו המובהקים של פינחס לבון התקשו להגן על התנהגותו זו. בשביל בן- גוריון זה היה סוף פסוק ביחסיו עם לבון. שרי הממשלה ואישי צמרת ותיקים אחרים חשבו תחילה, כי עתה מביא בן-גוריון את הבעיה הקרויה לבון, והוא "יתיישר" אתם ביחסם לאיש מוכשר זה, שהיה מוכשר לכול. הם לא תיארו לעצמם שהוא ירחיק לכת מהם, עד כי יוותר על טאקטיקה מועילה כלפי לבון למען הכרעה עקרונית בלתי-מתפשרת.
כדי להפסיק את מחול השדים בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת הוקמה, כאמור "ועדת השבעה", ועדה של שבעה שרים בראשות שר המשפטים פינחס רוזן, שנועדה לבדוק את הנושא ולקבוע איך לטפל בו. עם הקמת הוועדה לא היו עדיין חילוקי דעות בין ראש- הממשלה דוד בן-גוריון ושר האוצר שלו לוי אשכול. בצדק ראה עצמו אשכול נציגו של בן-גוריון בניסיון להרגעת הרוחות, לרבות הקמת "ועדת השבעה".
העבודה המשותפת של דוד בן-גוריון ולוי אשכול היתה רבת שנים והושתתה על אמון מלא. אשכול לא נזקק להדרכת בן-גוריון בפרטים. הוא הבין תמיד – וחשב שהבין גם הפעם – את המגמה הכללית הרצויה לבן-גוריון. לדעתו נחוץ היה קודם-כל להביא לידי רגיעה, ורק בשלב שני, לא לאורם של זרקורים, לטפל בפינחס לבון כפי שמטפלת צמרת פוליטית באחד מאנשיה שסרח ולפי דעתה נהג בעמיתיו שלא בהגינות.
באותו שלב, וגם קצת לפני כן, התרכז, כאמור, הוויכוח הציבורי בשאלה צדדית שחשיבותה שולית: "מי נתן את ההוראה?" היה ידוע לכול שפינחס לבון ובנימין ג'בילי תכננו פעולה זו, העבירו אותה לשלב מבצעי (שמו טיל על כן השילוח ללא ניצרה), וכל זה בהעלמה מכוונת מידיעתו של ראש-הממשלה דאז, משה שרת.
פינחס לבון טען, שג'יבלי הפעיל את הרשת בלי שהוא, שר הביטחון, הורה לו לעשות זאת; ואילו ג'יבלי טען, שהשר הממונה עליו נתן לו את ההוראה. ייתכן מאוד שהוויכוח הזה היה מגוחך אפילו יותר משהוא נראה אז. ייתכן שהוראה לא ניתנה כלל מהארץ – לא מפי לבון ולא מפי ג'יבלי. ראש הרשת הישראלית במצרים נתגלה, לאחר זמן, כאיש לא-מהימן – ואולי אפילו סוכנם של המצרים, פשוטו כמשמעו. מכל מקום, לאחר שכל העובדות והתאריכים נבדקו (לאחר שנים, כי בזמן האירועים אי-אפשר היה לבדוק הכול), הסתבר שחלק מהפעולות במצרים נעשו, כנראה, לפני שיצאה הוראה כלשהי מישראל. בדיקת התאריכים עושה את הוויכוח בין לבון לג'יבלי, למגוחך עוד יותר. נושא זה מסופר בפרוטרוט ספרו של חגי אשד על הפרשה, הקרוי "מי נתן את ההוראה".
מכל מקום, "ועדת השבעה" פסקה – ברור שלבון לא נתן את ההוראה.
הדבר עורר את חמתו של בן-גוריון. היו לכך שתי סיבות, סיבה עקרונית וסיבה מעשית. ציניקנים, חכמים בעיני עצמם, נוהגים לומר: "אנו יודעים, אנו יודעים!", ומזלזלים בשיקול העקרוני אצל מנהיג לאומי מפני שגם הוא פוליטיקאי.
יש הוכחות לחשיבותו של הצד העקרוני בעיני דוד בן-גוריון. הוא יכול היה להקטין לאין שיעור את הנזק הפוליטי – נזק בדעת-הקהל, לעצמו ולמפלגתו – אילו נקט בדרך פחות עקרונית.
בן גוריון ראה בפסיקה משפטית (מי לא אשם, ובמשתמע – מי אשם, מכיוון שלא נאמר שגם ג'יבלי לא נתן הוראה) מצד ועדת השבעה (הרשות המבצעת) ערעור היסודות של ממלכתיות דמוקרטית. כאשר לבון בא אליו, חודשים אחדים לפני כן, בקיץ 1959, וביקש שיכריז על טיהורו בעניין "העסק הביש" מ-1954, השיב לו בן-גוריון שאין הוא שופט ושאין הוא רשאי לפסוק מי אשם ומי חף מפשע.
לבון הציניקן המושבע לא האמין בכנות תשובתו של בן-גוריון, וזו היתה שגיאתו הגדולה. לבון הסיק מדברי בן-גוריון שראש- הממשלה נגדו, וזה לא היה נכון כלל וכלל. להיפך. האנשים שהיו סביב בן-גוריון באותם ימים מעידים, כי דב"ג נטה אז להנחה שלבון צודק בריבו. שגיאה זו של לבון היתה הגורם לשורה של מהלכים שהביאו לחיסול משקלו הציבורי של לבון ולערעור מעמדה של מפא"י.
עקרון ההפרדה בין רשות מבצעת לרשות שופטת הנחה את בן-גוריון בהתנגדותו החותכת למסקנות "ועדת השבעה". הוא נתקל בעניין זה יותר באי-הבנה מאשר בהתנגדות: הרי בן-גוריון הסכים שתקום ועדת שרים? מי נכבד יותר משבעה שרים לפסוק בעניין כזה? נכון הדבר שבן-גוריון הסכים לקיומה ולפעולתה של הוועדה – בתנאי ברור שהיא תקבע אפיקים לטיפול בפרשה, ולא תוציא משפט על אשמים וחפים. תפקידה בעיניו היה רק להפסיק את ההשתוללות בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת. השרים הם נכבדים מאוד לא פחות (וגם לא יותר) משופטים, אבל לשופט אסור לקבוע מהי מדיניות החוץ או המדיניות הכלכלית שעל מדינת ישראל לנקוט, ושר אינו רשאי לפסוק מי אשם ומי לא אשם. כל נכבד – בתחומו.
עקרון זה היה חשוב מאוד בעיני בן-גוריון, אשר החשיב כל כך את ההיצמדות לעקרונות ממלכתיים בחיים של ישראל. הוא זכר אחדות מ"מחלות הילדות" של הממלכתיות הישראלית, שגם לו עצמו היה חלק בהן, ועל כך בוודאי הצטער צער רב. אחת מהן היא שבתאריך מאוחר מדי חדלו שירותי הביטחון לעסוק בנושאים שאסור להם לעסוק בהם. מחלת ילדות בגיל קשיש מסוכנת הרבה יותר.
גם אילולא היו נימוקים מעשיים להתרסתו כנגד מסקנת ועדת השבעה, גם אז היה נוהג בדיוק כפי שנהג. אכן, היו גם סיבות מעשיות. בזמן שוועדת השבעה פסקה מה שפסקה היה כבר זיהוי, בדעת-הקהל, בין בן-גוריון והאשמות על לבון; והנה, ועדת השרים, שרי ממשלתו של בן-גוריון, מנקה את פינחס לבון מכל אשמה. על כל פנים כך התפרשו הדברים בציבור, שלא ידע כי לבון יצר אפשרות להפעיל בקלות את הרשת, ושהעלים במתכוון עובדות רבות מידיעת ראש- הממשלה משה שרת.
דוד בן-גוריון התפטר ועמו הממשלה, כחוק. הוא ידע שהתפטרותו אינה מבטלת את החלטות הממשלה והכנסת שאישרו את מסקנות הוועדה, אבל התפטרותו הקלה על מצפונו. ספק אם ידע, שהתפטרות הממשלה תחייב בחירות חדשות בתנאים לא נוחים למפא"י, אולם ברור שנימוק זה היה קל משקל בעיניו.
אחת הסיבות להערצת בן-גוריון בממסד המפלגתי היתה כוחו האלקטורלי. ירידת כוחו זה וזלזולו בצרכים אלקטורליים של מפא"י הפחיתו ממשקלו בתוך המפלגה. שגיאתו העיקרית של לוי אשכול היתה, שהוא העריך רק את הנימוק המעשי וזלזל בנימוק העקרוני. אשכול חשב, שגם בן-גוריון מחשיב את הנימוק המעשי בלבד. הוא קיווה להסתדר עם בן-גוריון בעניין המעשי, תוך הזנחת הצד העקרוני.
ההצעה הראשונה שהועלתה במפא"י בעקבות התפטרות הממשלה היתה להקים ועדת בוחן, בראשותה של גולדה מאיר, שתדון בהופעותיו החמורות של לבון בוועדת החוץ והביטחון. הצעה לבדוק את הצד המפלגתי של הנושא, בלי לעשות דבר בעניין "ועדת השבעה", לא היתה בדיוק מה שבן-גוריון רצה, מכיוון שהצעה זו לא תיקנה את העול החוקתי של "ועדת השבעה" (לימים נהגו תומכי בן-גוריון לכנות את החלטת "ועדת-השבעה" "עיוות הדין"). עם זאת "ועדת בוחן" מפלגתית היתה דרושה, לדעתו, בלי קשר ל"וועדת השבעה" – מפני שהופעותיו של לבון בוועדת החוץ והביטחון היו בעיני דוד בן-גוריון בגדר שערורייה. לדעתו, די היה בהופעות אלה כדי שמפא"י תשלול מלבון זכות לייצגה, גם בלי שום נימוק אחר.
הדבר לא קם, כי גולדה מאיר לא הסכימה לעמוד בראש "ועדת בוחן". שוב נטל לוי אשכול יוזמה, והביא לכך שלבון יודח מתפקידו כמזכיר ההסתדרות. ההדחה בוודאי לא היתה קו ההתנהגות המפלגתית שבן-גוריון רצה בו, אבל הוא השלים אתו, בגלל שתי סיבות: האחת, הוא באמת היה בדעה שאסור להפקיד את הנהגת ההסתדרות בידי אדם שהוכיח חוסר-אחריות ציבורית כזאת, והשנייה, הדחת לבון הוכיחה לו שהממסד המפלגתי עדיין תומך בו ושהוא יעניש את הפוגע בבן-גוריון כפי שפגע בו פינחס לבון בפומבי.
96 חברי מרכז מפא"י הצביעו נגד הדחת לבון. מיעוטם היו תומכי לבון "בטוב וברע". רובם עשו זאת משיקולים אחרים. הם חששו, שסילוקו של לבון יחזק מאד את "צעירי בן-גוריון", וזאת הם ביקשו למנוע ויהי-מה. הם היו מוכנים להסתכן בהסתלקותו הסופית של בן-גוריון מהממשלה, ובלבד שכוחם של דיין-פרס לא יגבר. אולי הבינו אחדים מהם, שממילא שירותו של דוד בן-גוריון בממשלה הולך ומסתיים. היו גם שהצביעו נגד הדחת לבון, מפני שהיו בטוחים שיהיה רוב בעד ההדחה ורצו שהרוב הזה יהיה קטן יותר. זאת במישור המפלגתי.
במישור הממלכתי נתהווה מצב שמנע סיכוי להרכיב ממשלה חדשה מתוך הכנסת הרביעית (כי המפלגות השותפות לקואליציה רצו בחירות, ביודען שהן לא נוחות למפא"י אבל נוחות להן). הבחירות לכנסת החמישית הוקדמו אפוא. מפא"י הפסידה בבחירות אלה חמישה מושבים בכנסת. לאחר הבחירות הוקם "מועדון ארבע המפלגות", של מועמדות לקואליציה עם מפא"י, שהחליטו לנהל את המגעים שלהן עם מפא"י כיד לחזק בזאת את כוחן ולהחליש את מפא"י. יש סימוכין להשערה, כי הן רצו שבן-גוריון לא יהיה עוד ראש-הממשלה. לוי אשכול ניהל את המשא-ומתן אתן בכשרון רב, והיה לו יסוד לקוות, שהצלחתו להחזיר ולהושיב את בן-גוריון על כס ראש-הממשלה תיזכר לו לטובה ושבן-גוריון לא יתרעם עליו עוד בגלל אותה "ועדת השבעה" האומללה. היו סימנים לכך שיושבו ההדורים בין בן-גוריון לאשכול, אם כי חילוקי- הדעות לגבי "ועדת השבעה" נשארו בעינם.
דוד בן-גוריון התפטר ביוני 1963, קצת פחות משנתיים לאחר הבחירות לכנסת החמישית. זה זמן חשב בן-גוריון שהגיע זמנו לפרוש (הוא התקרב לגיל 77), ובאחרונה החל לחוש שההזדקנות מתחילה להפריע לו יותר ויותר במילוי תפקידו. הוא החל להתאונן יותר ויותר על שכחה. האמת, כפי שהיא ידועה לאנשים שהיו במחיצתו, היא שהיו לו "ימים טובים", אבל גם "ימים רעים". "הימים הטובים" הזכירו את בן-גוריון בימיו הטובים, ואת הרעים מוטב לא לזכור. כך אי-אפשר לנהל ממשלה, אמר בלבו.
כשצפה פרשת המדענים הגרמנים במצרים, עברו ימים אחדים עד שהוא היה מסוגל להגיב, וגם זאת לאחר שסגן שר הביטחון שמעון פרס עוררו לכך. אמנם לא נגרם נזק לישראל מאיחור התגובה, אבל זה היה, כנראה, אות אזהרה חמור בעיני בן-גוריון, והוא הסיק את המסקנה והתפטר. המדובר בפעילות של מדענים גרמנים שעזרו לפתח נשק התקפי מסוכן במצרים, שלא על דעת ממשלת גרמניה המערבית, אך ללא הפרעה ממשית מצדה. גולדה מאיר והממונה על שירותי הביטחון, איסר הראל, תמכו בפעולה מדינית מקיפה וקולנית נגד הפעילות הזאת, גם תוך פגיעה ביחסי ישראל עם גרמניה המערבית. בן-גוריון החשיב מאוד, כידוע, את היחסים המתרקמים בין ירושלים ובון, וקיווה שהם יתרמו רבות לביטחונה של ישראל – לכלכלתה וגם למדיניותה.
היה גם היבט ציבורי. הכוונה אינה לפעילות הישירה של לבון נגדו ולפעילות העקיפה של רבים אחרים. אלה גרמו נזק למעמדו וגם פגעו בו אישית, אבל ספק רב אם הם קירבו את התפטרותו מהממשלה. האנשים שהיו במחיצתו יום יום, התרגלו להעריץ לא רק את שכלו ואת כשרונותיו, אלא גם את יכולתו לשמר, גופנית, את יכולתו לעבוד.
הם מדגישים את ההיבט הציבורי. הם לא תיארו לעצמם שאפילו דוד בן-גוריון מזדקן וטענו – וטוענים עד היום – כי התופעות הגופניות שנזכרו לעיל הן מאוחרות יותר, ולא הן שגרמו להתפטרותו ב- 1963. לפי גרסה זו יחסיו עם לוי אשכול ועם גולדה מאיר גרמו להתפטרותו. אכן, יחסו אל שני שרים בכירים אלה היה לבבי מאוד ועמוק מאד, והוא חש שיחסם אליו הולך ומשתנה לרעה.
רצונם להיפטר ממנו הביאו, לפי גרסה זו להתפטרות. לחיזוקה של גרסה זו יש לספר על מאמר שכתב בן-גוריון ערב התפטרותו על עניין המדענים הגרמנים. הוא שלח אותו ללוי אשכול ולגולדה מאיר, והם סברו שמוטב לא לפרסם מאמר זה. המאמר לא פורסם והוא גנוז במכון למורשת בן-גוריון בשדה בוקר. ההתפטרות אירעה לאחר שיחה ארוכה של דוד בן-גוריון עם גולדה מאיר ומפתה מאוד אפוא, לראות בשיחה זו סיבה להתפטרות. תוכן השיחה לא נודע.
לעומת זאת חזר בן-גוריון ואמר לאחר ההתפטרות, כי הוא התפטר מרצונו החופשי. אמירות אלה נאמרו בזמן שהוא לחם מלחמה ציבורית קשה ומרה בלוי אשכול וגם בגולדה מאיר. הוא ידע, שהעלבון שהם עלבו בו היה עדיין נשק חד במאבק זה – לרעתם.
אף-על-פי-כן עמד על גרסתו שהתפטר מרצונו, כלומר לא בגלל לחץ ציבורי כלשהו. ספק אם נדע אי-פעם יותר משאנו יודעים כיום על התפטרותו ועל סיבותיה.
"ממשלת המשך" וההתרחקות
כאשר לוי אשכול הציג את ממשלתו הראשונה לפני הכנסת, ביקש וקיבל את אמונה, הוא קרא לממשלתו ממשלת המשך לממשלה שבראשה עמד דוד בן-גוריון.
אכן, השפעתו של לוי אשכול על הממשלה האחרונה שלא בראשותו היתה עצומה. גם לפני כן, זה שנים, הוא היה בעל השפעה ראשון במעלה, וקבע בכל ענייני הכספים והכלכלה במדינה, מעין "ראש- ממשלה כלכלי", שהכול דיברו בו כב"יורש מיועד". טבעי היה אפוא שממשלה בראשותו תהיה "ממשלת המשך", לזו שבראשותו של דוד בן-גוריון. מובן שלא היה כל ספק, כי לא יחול שום שינוי במדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל.
בעניינים המפלגתיים הפנימיים בירכו הכול על שובו של זלמן ארן לממשלה בתפקיד שר החינוך והתרבות – איש לא הבין מדוע הוא התפטר לפני כן מתפקידו זה. גם במדיניות החוץ והביטחון לא השתנה ולא השתנתה הדרך. בשלב מאוחר יותר – לאחר פילוג מפא"י – רפ"י, בתקופת הכנסת השישית – ניסו לוי אשכול ואבא אבן לגבש סגנון חדש. הם דיברו על "רוח טשקנט" (בעיר זו קיימו הסובייטים ועידה הודית-פקיסטנית, שהביאה להפסקת מלחמה בין שתי המדינות של תת-יבשת ההודית). דיבור זה לא הבשיל מדיניות שונה מזו של בן-גוריון. לעומת זאת "רוח טשקנט" היתה מקובלת בשעתה על רבים ממבטאי הציבור והועילה לבעליה במישור הפנימי.
גם ביחסים עם גרמניה המערבית לא חלו כל שינויים, אם כי ערב התפטרותו של דוד בן-גוריון מהממשלה היה, כאמור, ויכוח ער סביב נושא זה.
שרת החוץ גולדה מאיר תמכה, בעיקרו של דבר, בדעות הממונה על שירותי הביטחון איסר הראל, שהתפטר בגלל התנגדותו לעמדה שקבע דוד בן-גוריון. עמדתו של ראש הממשלה החדש לוי אשכול היתה זהה עם זו של קודמו, תוך פחות נכונות להגן עליה בוויכוחים פומביים. היו לו פחות קשיים ליישם אותה, מכיוון שמתנגדיה הקולניים היו תומכיו הנלהבים במאבקי-הכוח הפנימיים, בעיקר "אחדות-העבודה" אבל גם מפ"ם.
עלייתו של לוי אשכול לכס ראש-ממשלה לא היתה כרוכה אפוא בשינויים מדיניים כלשהם, גם לא בשינויים אישיים, לפחות לא במינויים רשמיים. בן-גוריון פרש מחברות בממשלה, אבא אבן נתמנה סגן ראש-הממשלה וזלמן ארן, כאמור, חזר והיה לשר החינוך והתרבות (תפקיד שהחזיק בו לפני כן, עד התפטרותו מהממשלה בראשות בן-גוריון). אפילו סגן שר הביטחון, שמעון פרס, נשאר בתפקידו, אם כי בחירת סגן שר הביטחון (אצל מי שהוא ראש הממשלה ושר הביטחון) היא עניין להכרעה אישית מאוד. אף-על-פי- כן הורגש – כמעט מהיום הראשון – שינוי בולט באווירה במדינה.
אמנם לא חל שיוני בתפקוד של אנשי בן-גוריון המובהקים (אלה שלימים פרשו עמו לרפ"י), אבל מעמדם האישי ירד ומעמדם של אנשי "אחדות-העבודה" עלה. עוד לפני הקמת המערך בין מפא"י ל"אחדות-העבודה" הם החלו נכנסים לחוג הפנימי הלא-פורמלי של השלטון, ואילו משה דיין ושמעון פרס הורחקו ממנו, אם כי לא בבת-אחת.
הביטוי "דה-בנגוריוניזציה" נדפס לראשונה בשבועון "העולם הזה" וייצג תביעה מפורשת של חוג קטן מאוד. לעומת זאת, במעשי הממשלה וראש הממשלה היו מחוות אין-ספור כלפי כמיהה זו, ומחוות אלה הגדילו את הכמיהה, העמיקו את שורשיה, והפנו אותה גם לחוגים שלא היו בהם אפילו ניצנים של "דה-בנגוריוניזציה", אלא רק קרקע נוחה לקליטתם.
החלה "דה-בנגוריוניזציה" לא פוליטית, לא שינויים בקווי מדיניותו של בן-גוריון, אלא בכל הנוגע ליחס לאיש דוד בן-גוריון, לאנשים שהוא קירב בסוף תקופת שלטונו ולכל "הממסד הבנגוריוני". בלטו עובדות רבות של "דה-בנגוריוניזציה" לא עקרונית-ערכית. דומה כי עניין צדדי יכול להבהיר את כוונת הדברים טוב יותר מאשר הרבה דברים חשובים יותר: יומן קולנוע נתן סיכום שנתי, בראש השנה, שנה ורבע לאחר התפטרותו של בן-גוריון כשהוא היה פעיל והעסיק את דעת-הקהל בהצהרות, בנאומים שהכול ציטטו וגם בוויכוחים שונים.
בסיכום שנתי לראש השנה תשכ"ה, הוצגו תריסרים של אישי ציבור, אדם אחד "נשכח" – זה ששמו קשור לנצח עם עצמאות היהודים. אכן, זה לא לגמרי מדויק. נרמז עליו משהו: המצלמה עוברת מנושא לנושא (מאירועי השנה), ומעבירה את הצופים משביתה חשובה בשנה ההיא אל העלאת ארונו של זאב ז'בוטינסקי, ואז נשמע הקול שמאחורי המצלמה: "——-והיו לא רק שביתות, הצלחנו להתגבר על שנאה ואיבה, שמקורן בעבר, והעלינו את —— ". הרמז היה ברור.
אין ספק כי לוי אשכול לא הורה לנהוג בדוד בן-גוריון לפי הנוהג שהשתרש בקרב פקידי הממשלה, ברדיו וביומן הקולנוע. הוא רק לא עשה דבר למנוע זאת, ובחר לעצמו "מקורבים" ששנאתם את בן- גוריון היתה סימן-היכר ראשון במעלה לקירובם. היו גם דוגמאות אחדות שונות, של "מקורבים" משותפים לבן-גוריון ולאשכול, שיש לומר עליהן – היוצא מהכלל הבא לאשר את הכלל, למשל עורך נאומיו של לוי אשכול, ארי אבנר.
ידועה מאוד הנטייה של לוי אשכול להרבות בהתייעצויות, לשמוע עוד ועוד דעות, עוד ועוד נימוקים בעד ונגד. אל ייחשב לו הדבר לגנאי; להיפך. והנה משנעשה לוי אשכול ראש-ממשלה ושר ביטחון, החל עוסק בדברים שלא עסק בהם עד כה, וויתר לחלוטין על עצתו של מי שקדם לו בתפקיד זה. בהזדמנות מסוימת התנצל על כך אשכול ואמר, כי ניסה להתייעץ עם בן-גוריון. אבל בן-גוריון לא רצה להקשיב לו כלל. אכן, בן-גוריון התפטר מראשות הממשלה כדי לא להיות מוטרד בבעיות השוטפות של השלטון, ובהן לא היה טעם לפנות אליו בבקשת עצה. היה טעם לפנות אליו בעניינים מיוחדים, שבהם היה מקשיב-גם-מקשיב, ומשיב-גם-משיב.
למשל, קביעת הסידורים לביקור האפיפיור בישראל, זמן-מה לאחר שלוי אשכול היה לראש הממשלה, ביקור שנשארה סביבו הרגשה לא-נוחה, שמא לא נהגנו כראוי מבחינת כבודנו הלאומי. ברור שאין שום חובה להתייעץ עם מי שהיה ראש-ממשלה, אבל האמנם יש על כך איסור חוקתי? האם לא היה הגיוני להתייעץ אתו? היו דוגמאות אחדות שאי-התייעצות גרמה ל"דם רע". רשאי היה, כמובן, אשכול לנהוג שלא כדעת דוד בן-גוריון בעניין מיקומו של המצעד ביום העצמאות ב-1964.
אכן, אילו שמעו את דעת של בן-גוריון והיה מוסבר לו מדוע חולקים עליו, היה ויכוח זה נשאר בגדר של ויכוח חולף ללא משקע. הוא הדין לגבי העלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי לישראל. מותר-גם-מותר היה, כמובן, ללוי אשכול לתת את "הפקודה" הזאת, אבל לא הכרחי היה שבן-גוריון יקרא על כך בעיתון. סמוך להחלטת הממשלה בעניין זה ביקר אצלו אשכול במקום הנופש שלו ודיבר אתו על דברים רבים, רק לא אמר לו שהוא מבטל החלטה רבת שנים של קודמו בתפקיד.
השנתיים שבין התפטרותו של בן-גוריון מהממשלה להקמת רפ"י היו שנתיים של הידרדרות ביחסים בין בן-גוריון ולוי אשכול.
חסידי בן גוריון הבחינו בעיקר בפגיעות של ראש הממשלה החדש בקודמו, ואילו לנגד עיניהם של תומכיו-נאמניו של אשכול בלטו הפגיעות והזלזולים של המנהיג-המייסד של מדינת ישראל בראש ממשלתה החדש. כמי שהיה צד בוויכוח, כמי שתמך בכל חום לבו בדוד בן-גוריון, קשה לי לטעון לאובייקטיביות, אך נראה לי שכאשר יקום חוקר אובייקטיבי ויבדוק את החומר – הכול כתוב, הכול רשום – ייווכח לדעת שהפגיעות בדוד בן-גוריון קדמו בזמן לפגיעות שפגע הוא. במידה שיש ערך להבדל שבין סיבה למסובב, ההבדל הוא לטובת דוד בן-גוריון. הבחנה זו טושטשה בזיכרון הציבור, מפני שפגיעותיו של בן-גוריון היו קשות יותר, גלויות וישירות יותר וחדות יותר. הן שנשארו בזיכרון הכלל.
הפגיעות בבן-גוריון היו שונות ומגוונות, וביסודן החיזור הבולט של לוי אשכול אחרי כל היסודות האנטי-בנגוריוניים בציבוריות הישראלית, החל באישי ציבור וכלה בפרחי-שירה. בן-גוריון ראה, לפתע, שאנשים שהוא החשיב בהיותו ראש-ממשלה (ושמע עליהם ביטויי-שבח מפי לוי אשכול) נדחים הצדה ומתייחסים אליהם כאל בלתי-מהימנים, צומחים במקומם אנשים אחרים, וכל זה נעשה במהירות, כאילו במירוץ עם הזמן. נוצר בקרב הפקידות הבכירה ובקרב העסקנים מצב, שקירבה אל בן-גוריון היתה מסוכנת להתקדמותו של אדם בקריירה האישית שלו ולהיפך – ריחוק ואפילו איבה אלה "בנגוריוניסטים" היו לתעודת-הכשר.
אין איש יודע מתי בדיוק הגיע בן-גוריון למסקנה, שיהיה עליו לפרוש מן המפלגה שהוא היה מראשי מייסדיה לפני הרבה שנים. נראה כי כשנה לפני הפילוג החלה מחלחלת בו ההכרה שלא יהיה מנוס מפנייה לבוחר מעל ראשה של מפא"י. מה שאירע במשך השנה קירב את הפילוג יותר ויותר, עד להכרזה על הקמת רשימה נפרדת.
מכל מקום, בשלהי קיץ 1964 הוא שוחח יום אחד בביתו בתל-אביב בשדרות קרן-קיימת (כיום: שדרות בן-גוריון) עם שניים שהיו אחר כך ממייסדיה של רפ"י, מאיר אביזוהר ואני. "הזקן" הבריק באותה שיחה, שפע רעיונות מקוריים ומעניינים בנושאים שונים זה מזה, אך מפעם לפעם חזר לנושא שהטריד אותו כל כך: הצורך להעדיף את האינטרס הממלכתי הכללי על זה של חלקים באומה, על זה של מפלגה. יצאנו מעל פניו תוהים. הוא דיבר אל שני אנשים, שבעבר התווכח אתם קשות, כדי לרסן את פגיעותיהם במפלגה, כשתקפו את הנהגתה למען עניינים כלליים, בתקופת ההתקוממות של "צעירי המפלגה". ההרגשה שלנו היתה: הוא מתכנן מהלומה כבדה למפלגה ומתחיל להכין את עתודותיו לקראת זאת.
בקרב האנשים שהיו סביב בן-גוריון בתקופה ההיא מקובל היה לחשוב, שההכרעה הפנימית שלו, שאין לגשור שום גשר בינו ובין אשכול (ולכן בינו ובין כל ההנהגה שפעלה בהדרכת בן-גוריון בשנות החמישים ועכשיו – בהנהגת אשכול), נבעה מביטולו של הסכם בין הצדדים בקיץ 1964. זה קרה לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה בדק את החומר שנאסף בשביל בן-גוריון על "הפרשה". הוא פסק שיש לדון מחדש באירועי "העסק הביש" מ-1954, ואין לדון מחדש על פעולתה של "ועדת השבעה", מכיוון שאין לממשלה סמכות לדון את מעשי קודמותיה. בפגישה מפלגתית לא-פורמלית הוסכם שהכל יקבלו את המלצות היועץ המשפטי. הגשמתן תהיה מעין סוף פסוק לוויכוח הפנימי במפא"י.
זו היתה הכרעה שקשה מאוד היה לבן-גוריון לקבלה, מכיוון שהנושא שהיה חשוב בעיניו היה העיוות שעיוותה, לדעתו, ממשלה ברשותו, כלומר "ועדת השבעה" שהכרעותיה אושרו בממשלה. עם זאת הוא הבין, שלא ייתכן לדרוש (ולקבל) מראש הממשלה יותר ממה שהיועץ המשפטי מציע. יתר על כן, חזקה על דוד בן-גוריון שהוא הבין שיש היגיון ממלכתי מאחורי המלצות היועץ המשפטי, להימנע מלחקור את מעשי הממשלה הקודמת. הוא הסכים אפוא לפשרה הזאת, לוי אשכול הסכים, כל העסקנים סביבם שמחו שמחה רבה והרימו כוסיות משקה.
לוי אשכול הלך לביתו, התייעץ עם מי שהתייעץ, והודיע שהוא מבטל את ההסכם ושאירועי 1954 לא ייחקרו.
ההסכם היה קנה קש שהוגש לבן-גוריון, ביטולו היה אפוא הקש ששבר את הגב, לא את גבו של הגמל, אבל את האמון שנתן בן-גוריון באשכול ובחבריו, אמון שעד אז שרד ממנו משהו.
בדרך לפילוג מפא"י
בפברואר 1965 התכנסה ועידת מפא"י; תומכיו של אשכול היו רוב בוועידה. מבחינתו של בן-גוריון היו שני נושאים שהמחלוקת בהם עלולה היתה להביא לקרע במפלגה, אם לא יתחשבו בדעתו. הוא לא היה מוכן להסכים להפסקת הבירורים ולהשאיר את קביעותיה של ועדת השבעה על כנן, ולא הסכים למערך עם אחדות-העבודה, במהות ולפי הסעיפים שנקבעו במגעים הלא-פורמליים שבין הצמרת האנטי-בנגוריונית מזה והמנהיגות של "אחדות העבודה" מזה.
בכל אחד משני הנושאים היה צד עקרוני וצד מעשי. בן-גוריון הדגיש בכתיבתו ובדיבוריו את הצד העקרוני, ואכן הוא היה החשוב בעיניו יותר, מכיוון שהאיש היה כבר מעבר למאבקיו הציבוריים – המאבק עם צמרת מפא"י היה מאבקו האחרון, והוא היה מודע לזאת.
בעניין "העסק הביש" ו"ועדת השבעה", הצד העקרוני היה כמובן קביעת איסור חמור על הרשות המבצעת להיכנס לתחומה של הרשות השופטת – אל יטלו לעצמם שרי ממשלה תפקידי שיפוט ואל יטלו לעצמם זכויות של שופטים בלתי-תלויים. בן-גוריון לא הבחין בכך שבמאבק העקרוני הוא כבר ניצח. הוא הצליח ליצור מצב המבטיח שבעתיד לא תהיה שום "ועדת שבעה" – שרים לא ישימו עצמם שופטים. אכן, לא רק בן-גוריון לא הבחין בזאת. איש לא הבחין בזאת, מפני שהביטוי החיצוני בציבור היה הפוך. נראה היה שמאבקו של בן-גוריון מלוגלג, שאין מייחסים לו כל חשיבות. היו ביטויים פומביים רבים שהביעו אי-אימון בכך שבן-גוריון ותומכיו פועלים מתוך מניעים עקרוניים. בתגובות שנשמעו בפומבי לא נשמעה הסתייגות כלשהי מההליך שהכעיס כל כך את בן-גוריון.
לאחר שנים אחדות התברר שהלקח נלמד, וששוב לא יהיו פלישות של שרים לתחום המשפט. הלקח נלמד אולי יותר מדי. לפחות בסוף שלטונו של המערך היתה השפעה מופרזת של היועץ המשפטי לממשלה על הכרעות מסוימות שלה. אמנם היועץ המשפטי גם הוא חלק מהרשות המבצעת, אבל מקובל בציבור שהוא משפטן שאינו נתון לשיקולים פוליטיים. יש להניח, שהכעיס מאוד את בן-גוריון שבגלל נושא זה הוא הושמץ קשות ויוחסו לו כוונות שלא היו לו כלל. אנשים שעבדו אתו, שראוהו ושמעוהו מסיח לתומו, ללא הכנה, אומרים שבן-גוריון היה סבור תחילה שלבון צודק במאבקו, אלא שלא רצה להיות הפוסק בעניין זה, מן הטעם העקרוני, שראש ממשלה איננו שופט.
רק במהלך העניין, כשחדר יותר לעומקו, שינה את דעתו עד פנחס לבון ואת יחסו אליו. יחסו אליו הורע עד כדי כך, שהוא כינה אותו בישיבת מרכז מפא"י "זמרי" (העושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס – שמו הפרטי של לבון). יש להניח, כי בן-גוריון רצה מאוד שהתנהגותו של לבון תיחשף, ושהציבור לא יראה בו קרבן תמים לעריצותו של שליט זקן, כפי שהדברים הוצגו בכלי התקשורת בישראל של שנות השישים הראשונות. בן-גוריון לא הצליח בזאת, לפחות לא בשלמות. לבון נשאר בהכרת חלקים גדולים של תנועת העבודה דמות חיובית. חלק מהדברים שבן-גוריון רצה שיהיו ידועים לא נודעו ברבים, עד היום, וחלק אחר אמנם נודע, אבל באיחור רב, ולא השפיע משום-מה.
משפורסם "יומן אישי" של משה שרת והוא צוטט בהרחבה ודובר בו לא מעט, צוטט כמעט רק הדברים שנגעו ליחסי בן-גוריון-שרת, ומחבר היומן מציג את עצמו כקורבן. מהפרקים המאלפים על תקופת היותו של שרת ראש-הממשלה, צוטטו רק הפסקאות המציגות את מחבר היומן באור שלילי, של אדם קטנוני הנתון לעניינים חסרי-ערך (כמו, למשל, מיקומו של ראש-הממשלה אחרי יו"ר הכנסת בלוויה ממלכתית). כלל לא עשו רושם דבריו של שרת על פנחס לבון והתנהגותו כשר ביטחון חסר-לויאליות לראש-הממשלה. משה שרת לא כתב בעניין זה הכל – מכיוון שלא הכל היה ידוע לו. היו גם פעולות, ובעיקר דיבורים, של לבון מאחורי יגבו של שרת. היחידים שהסיקו מסקנה מהכתוב ביומן בענייני שרת-לבון היו חסידיו המובהקים ביותר של לבון, שהתרכזו עד אז ב"חוג על שם משה שרת". הם הסירו את שמו של משה שרת מהחוג שלהם. זה לא היה כל כך חשוב, מכיוון שהחוג הזה – שמעולם לא חרג ממסגרת מצומצמת ביותר – שבק חיים לכל חי עד מהרה.
החוג אינו קיים, אבל עד היום נחשב לבון לדמות חיובית, הן בתנועה הקיבוצית, שמרוכזים בה רבים מתלמידיו מ"גורדוניה", והן בממסד ההסתדרותי.
הנושא השני, המערך עם אחדות-העבודה, הסעיר יצרים הרבה פחות מהעניין הראשון. אולי זו תופעה אופיינית לחברה הישראלית שוויכוחים מן העבר מסעירים אותה כל כך. שאלות המערך עם "אחדות העבודה" היו נושאי עתיד, שום ריח של שערורייה לא נדף מהם, אבל חשיבות רבה היתה להתהוויות הללו לגבי עתידה של תנועת העבודה. הנושא המהותי שהטריד את תומכי דוד-גוריון, ואולי גם אותו עצמו, אם כי הוא לא נתן לכך שום פומבי, היה אופי ההידברות בין מנהלי המשא-ומתן על הקמת המערך. זו לא היתה רק הידברות "בעד" אלא גם הידברות "נגד". הדבק העיקרי שחיבר את אנשי "אחדות-העבודה" עם תומכי אשכול היה הרצון לעצור את התקדמותם לצמרת של "צעירי בן-גוריון" (שכבר התחילו אז לאבד את הזכות להיקרא "צעירים"). יגאל אלון היה האיש שהוביל את "אחדות-העבודה" ממצב נחות ביותר – אופוזיציה בתוך מפלגת האופוזיציה (מיעוט במפ"ם) – לשותפות מכובדת במפלגת השלטון.
השלב הראשון, יציאה ממפ"ם, לא היה כרוך בשום בעיות בתוך "אחדות העבודה". האיחוד עם "השומר-הצעיר" לא נקלט, והפרידה היתה בלי מכאובים, כמעט בלי התנגדות פנימית. פילוג מפ"ם חל ב-1954. בתוך מפא"י היו חששות שמא "אחדות-העבודה" ללא מפ"ם והמתרחקת מתלות רעיונית בברית-המועצות, תהיה כוח מושך לצעירים על חשבון מפא"י. לשם כך נקרא כינוס של צעירים בבית-ברל בהשתתפות משה שרת. הכוונה היתה לתקוף את "אחדות-העבודה", בין היתר כגורם המתפלג תמיד. מקרב המשתתפים קמו אחדים שהפכו את הקערה על-פיה, בתובעם לקבל בברכה את יציאת "אחדות העבודה" מהשבי ולקרוא לה לאיחוד עם מפא"י (משה שרת בדברי הפתיחה קרא לה להיכנס למפא"י). הופכי הקערה על-פיה היו אחר-כך מתומכי בן-גוריון, ואחדים מהם ממקימי רפ"י (הדברים שנאמרו בכינוס זה פורסמו בחוברת מטעם מרכז מפא"י: "הפילוג במפ"ם).
יגאל אלון התכוון להביא את "אחדות-העבודה" למפא"י. קודם-כול הוא יצר מצב שיהיה ברור לכל שאחדות-העבודה היא שותף טבעי לכל משלה בראשות מפא"י, והחלו שיחות לא-רשמיות בין אנשים שונים ממפא"י עם אנשים מ"אחדות-העבודה", בעיקר עם יגאל אלון. בשיחותיו עם אנשיו ב"אחדות-העבודה" התברר ליגאל אלון, שנחוץ למצוא את "הרשע שבסיפור", כדי להקל על אנשי הקיבוץ המאוחד לעבור מאופוזיציה מרה למפא"י אל האופוזיציה, מפא"י, ואם לא מוצאים רשע כזה – להמציאו. התבקש ממש, כי "הרשע בסיפור" יהיו "צעירי בן-גוריון". היה אינטרס משותף ל"אחדות- העבודה" ולצמרת הקשישה יותר של מפא"י, שהיתה מעוניינת בהצגת "צעירי בן-גוריון" כגורם שלילי לקראת העמדתם בקרן- זווית. אנשי "אחדות-העבודה", בני דורו של יגאל אלון וגם קשישים יותר, רצו לבוא במקומם כיורשיהם המיועדים של לוי אשכול, גולדה מאיר, זלמן ארן וחבריהם. אכן, אלון הצליח לרשת רק את תפקידם של שר החינוך זלמן ארן ושל שר החוץ אבא אבן. זה לא היה בדיוק חלומו הגדול. איש אינו יודע מה היתה התפתחות הדברים אילו נכרתה ברית בין משה דיין ויגאל אלון.
כדי להגשים מטרה זו, ברית אנטי-בנגוריונית, נשכחו היריבויות הישנות, אנשי "אחדות-העבודה", מי שהיו סיעה ב', שכחו לגמרי את סיעה ג', את "המנגנון המדכא פועלים" וכו' וכו' וכו'. הגירסה "המתוקנת" היתה, שהם עזבו את מפא"י ב-1944, כאילו בגלל דוד בן-גוריון… בתקופה שקדמה לפילוג ב-1944 היו אנשי הקיבוץ המאוחד שותפים לביקורת החברתית של סיעה ב' העירונית על המנגנון ההסתדרותי והמפלגתי, שהתרכז בסיעה ג'. עם "בוגרי" סיעה ג' זו הם כרתו עכשיו ברית נגד בן-גוריון ואנשיו. אמנם גם בקרב תומכי בן-גוריון היו אנשי סיעה ג', אבל בקרב, תומכי אשכול הטביעו את חותמם.
הצד הבלתי-פורמלי של הבעיה היה שבין לוי אשכול, גולדה מאיר, וחבריהם מזה, וישראל גלילי עם יגאל אלון וחבריהם מזה, התגבשה תכנית למפלגת שלטון חדשה, ש"צעירי בן-גוריון" ותומכיו המושבעים האחרים של "הזקן" (למשל, יוסף אלמוגי) יהיו מחוצה לה, אם כי לא מחוץ למפלגה באופן רשמי. הכוונה היתה, כנראה, לתמרן את הגרעין הקשה של המיעוט הבנ-גוריוניסטי במפא"י למצב דומה לזה שהיו נתונים בו "צעירי המפלגה" במפא"י בשנות החמישים.
בתכנית זו אי-אפשר היה כלל להיאבק, מכיוון שהיא לא בוטאה בגלוי. הכל היה מתחת לפני השטח. ספק אם יתגלו אי-פעם תעודות המוכיחות זאת. אין להניח שהדברים שנאמרו נרשמו. מכל מקום, בן-גוריון לא עסק בנושא כוחני זה בפומבי. הוא דיבר על סעיפים בהצעה להסכם מערך עם "אחדות-העבודה". הוא לא התלהב כלל מעצם הרעיון של מערך, כי ראה בו תחליף רע לאיחוד מלא. הוא הדגיש שתי נקודות עיקריות: אסור לוותר ל"אחדות-העבודה" בעניין שינוי שיטת הבחירות לכנסת ואסור שלבחירות לוועידת ההסתדרות ילך מערך אחד שיתפצל אחרי הבחירות לשתי סיעות במוסדות ההסתדרות.
אשר לעניין הראשון – כידוע טען בן-גוריון בחום רב, זה שנים, שענייני המדינה קודמים לענייני המפלגה, מכיוון שמבחינת ענייני המדינה חשוב מאוד לשנות את שיטת הבחירות (לוי אשכול וגולדה מאיר היו תמימי-דעים אתו בזאת), אסור לוותר על-כך – ולו גם זמנית – לשם היערכות טובה יותר בתוך תנועת העבודה. לוי אשכול ותומכיו השיבו שלטענתו זו של בן-גוריון, אין שחר, מכיוון שממילא אין סיכוי לשנות את שיטת הבחירות בפרק הזמן שנקבע להקפאת הנושא. אין שום ויתור מעשי בהקפאה, הם טענו. בעיניי בן-גוריון היה להקפאת הטיפול בשינוי שיטת הבחירות ערך עקרוני וגם סימפטומטי. אם "אחדות-העבודה" מתכוונת לאיחוד- אין לה עוד סיבה להתנגד לשינוי שיטת הבחירות. לדעתו מקור ההתנגדות של המפלגות הקטנות היה בחשש שהשינוי יפגע בהן כמפלגות עצמאיות. בהמשך, ההתנגדות לשינוי שיטת הבחירות, נראתה לו כשמירת אופציה לפילוג מחודש.
מכל מקום, בלי שינוי שיטת הבחירות כל איחוד הוא רופף. ייתכן גם חשש כי הוויתור הזמני על שינוי שיטת הבחירות ייהפך לקבוע. אכן, מפלגת העבודה לא חזרה לתכנית לשנות שיטת הבחירות לשיטה אזורית-רובית ואימצה שיטת ביניים. הדבר היה כשבן-גוריון כבר היה לגמרי לא פעיל בחיים הציבוריים, אבל הוא בהחלט היה לא מרוצה משיטת הביניים שמפלגת העבודה אימצה במקום החלפת שיטת הבחירות היחסיות לשיטת בחירות אישיות-רוביות (בדומה לבריטניה).
יש יסוד לדעה שבסעיף שינוי שיטת הבחירות אפשר היה להגיע עם אחדות-העבודה" לנוסחה נוחה יותר לתומכי השינוי.
לא היה שום רצון להקל על בן-גוריון ועל תומכיו המובהקים.
לא פחות חמורה בעיניו היתה ההצעה לגבי מערך בהסתדרות. הוא קצף על הרעיון שתהיה רשימה אחת של מפא"י ו"אחדות-העבודה" בבחירות לוועידת ההסתדרות ולמועצות הפועלים ורשימה זו תתפצל אחר-כך לשתי סיעות. "זו הונאת הציבור!" זעק דוד בן-גוריון. בעניין זה התברר שהגזים. ייתכן שבגלל הפילוג בין מפא"י ורפ"י, וייתכן שגם אלמלא היה פילוג כזה – עובדה היא ש"אחדות- העבודה" לא מימשה את זכותה לקיים סיעה נפרדת בהסתדרות, מכיוון שההתקרבות בין מפא"י ל"אחדות-העבודה" במערכת הבחירות יצרה מערך יחסים הדוק ביניהן, ומכיוון ש"אחדות- העבודה" היתה להוטה למהר ולהיות חלק אינטגרלי מהרוב השולט.
בוועידת מפא"י זכה לוי אשכול לרוב בשני הנושאים, ובן-גוריון לא הופתע מההצבעה בוועידה. חרה לו מאוד נאומה של גולדה מאיר באותה וועידה. בפני התקפות של משה שרת הוא היה מחוסן לגמרי. לא היה לבן-גוריון ספק, כי רוגזו של שרת נובע ממקור אחד בלבד, הרחקתו ממשרד החוץ. מתנגדים אחרים עניינו אותו פחות. תגובתו על נאומה של גולדה מאיר נכתבה במכתב אישי אל מחבר דברים אלה (צוטט בספרו של מיכאל בר-זוהר "בן-גוריון" עמ' 1579 יחד עם נאומה של ג. מאיר).
לאחר הוועידה הוברר שתומכי אשכול מתכוונים לממש את היותם רוב לא רק כדי להגשים את החלטות הוועידה, אלא גם כדי לגבש את המפלגה לפי ההיערכות האנטי-בנגוריוניות החדשה. הטענה היתה: "אנו נגד בן-גוריון", אבל עומדים על המשמר כדי לאפשר ללוי אשכול לנהל את העניינים. עורך שורות אלה פרסם בימים ההם הצעה, על דעתו בלבד (ללא התייעצות עם חבריו במיעוט במפא"י), שיוחלט כי דוד בן-גוריון יוצב בראש רשימת המועמדים של המערך (מפא"י-אחה"ע), אף-על-פי שיודיעו מראש, כי מועמד המערך לראשות הממשלה הוא לוי אשכול. אילו קיבל זאת הרוב, היה אולי אפשר לאחות קרעים ולמנוע קרע מוחלט.
הרוב במפלגה לא רצה אמנם קרע מוחלט, אבל לא רצה בשום פנים ואופן במעשה הפגנתי המבטל את ההתגבשות של רוב ומיעוט, התגבשות המותירה את "צעירי בן-גוריון" מחוץ להידברויות אינטימיות על דרכה של המפלגה. אחרי הוועידה עשו לוי אשכול, גולדה מאיר וחבריהם את כל מה שאפשר לעשות, כדי להפוך את התגבשות הרוב סביב שתי שאלות חשובות לרוב קבוע במפלגה, המותיר את המיעוט הבנגוריוניסטי במצב של "לא לגמרי", שיש להיזהר מהם.
אחרי זמן מה ביקרתי את בן-גוריון בביתו, וביומנו של בן-גוריון נרשם ביקור זה, וכן שדעתי היתה כי על המיעוט פשוט להציע את בן-גוריון לראשות הממשלה, גם בלי לקבל את הסכמתו מראש.
הדברים נרשמו ביומנו בלי כל הערה. מתקבל אפוא על הדעת שההצעה נראתה לו. זמן-מה לפני שיחה זו כתבתי, כאמור, ב"דבר" (10.3.1965) הצעה לרוב החדש במפלגה שייזום את הצגת בן-גוריון בראש רשימת המועמדים לכנסת השישית, אם כי לוי אשכול יהיה מועמד לראשות הממשלה, והדבר ייאמר גלויות. פנייה זו נשארה ללא מענה. מאחר שהרוב לא נטה להצעת פשרה, האפשרות שנותרה למיעוט היתה לנסות להתמודד תוך הצבת בן-גוריון כמועמד לראשות הממשלה.
חבריו הקרובים של לוי אשכול היו ערוכים למאבק עם "צעירי בן- גוריון" להמעיט ככל האפשר לפגוע בבן-גוריון עצמו, אבל לוי אשכול עצמו נטה יותר ויותר נגד בן-גוריון, וזאת בגלל ההתקפות האישיות הקשות של בן-גוריון על אשכול. התקפות אלה ניזונו גם מהאכזבה הקשה של דוד בן-גוריון מלוי אשכול, מהאיש שהוא הועיד לראשות הממשלה ונאבק שנים להבטיח שהוא יהיה ראש-הממשלה ומנהיג המפלגה אחריו. בסוף כהונתו של בן-גוריון כראש-הממשלה היה לוי אשכול לויאלי יותר כלפיו מאשר תומכי אשכול. לויאליות זו בטלה, ועד מהרה נשתנה יחסו של אשכול שינוי קוטבי.
בעקבות אחת ההתקפות של בן-גוריון על אשכול, דרש ראש-הממשלה משריו להסתייג מדבריו של בן-גוריון, שאם לא כן לא יוכלו לכהן בממשלת אשכול. הוא טען שההסתייגות אינה עניין פורמלי. איך אפשר לפעול בממשלה כשלא מסתייגים מדברים כל כך קשים על ראש-הממשלה? לאחר שנתיים וחצי, כאשר משה דיין היה שר הביטחון בממשלת אשכול, הוא עצמו אמר בוועידת רפ"י, שהליכה לאיחוד עם מפא"י מיועדת להביא לכך שלוי אשכול לא יהיה ראש-ממשלה ושפינחס ספיר לא יהיה שר האוצר. הדובר הפעם היה שר הביטחון עצמו בעוד שב 1965 דרש לוי אשכול הסתייגות מדבריו של מי שלא היה חבר הממשלה בעצמו. הפעם הדברים לא הביאו לשום תגובה של אשכול – המצב הפוליטי היה אחר.
מכל מקום, ב-1965 הביאה תביעת אשכול להתפטרות יוסף אלמוגי מחברותו בממשלה (הוא היה אז שר הפיתוח והשיכון) ולהתפטרותו של שמעון פרס מתפקיד סגן שר הביטחון. לוי אשכול קיבל ברצון את התפטרותו של יוסף אלמוגי, וניסה להניא את שמעון פרס מהתפטרותו אך נכשל בכך.
כך נפרץ עוד סכר בפני פילוגה של מפא"י.
רפ"י – רשימת פועלי ישראל
סיום מאבקיו של דוד בן-גוריון היה הקמת רשימה נפרדת, בראשותו שפנתה אל הבוחרים מעל ראשה של מפא"י. כל מה שאירע אחרי כן לא היה עוד מאבק של בן-גוריון, אלא הבעות דעה או מתן תמיכה לאחרים – תחילה ברפ"י ואחר כך ב"ממלכתית", כשניסה לעזור לאלה שהתנגדו – כמוהו – להצטרפות רפ"י לאיחוד המשולש, להקמתה של מפלגת העבודה. בשנותיו האחרונות הוא השלים עם קיומה של מפלגת העבודה, עם איחוד שלא נראה לו תחילה, אולם הוא לא הצטרף כחבר למפלגה. הוא מת כאזרח בלתי- מפלגתי של מדינת ישראל.
גם בקרב תומכיו היו לבן-גוריון קשיים בהקמת רשימת נפרדת. תומכי דוד בן-גוריון לא נטו לפילוגים וראו בהתנגדות לפילוגים ולמפלגות קטנות ערך בפני עצמו. עמדות אלה התנפצו בעקבות קשיחותו של הרוב החדש במפא"י מזה, ובעקבות תביעתו הנחרצת של בן-גוריון להקים רשימה נפרדת לבחירות לכנסת השישית מזה. במחנה "המיעוט" במפא"י נסתמנו חילוקי-דעות בדבר אפשרות של הליכה ברשימה נפרדת לבחירות הקרבות והולכות. חלק מ"המיעוט" היה מחוץ לחשבון לגבי מהלך כזה. אבא חושי ורוב אנשי חיפה אמרו זאת בפירוש. שרגא נצר ורוב תומכי "המיעוט" מתוך אנשי "הגוש" לא אמרו דבר, אולם היה מובן מאליו שהברית שלהם עם "המיעוט" נפסקת מאליה על גבול הנאמנות המוחלטת למפא"י. מ"הצעירים" שהיו חוט השדרה של "המיעוט", היחיד שאמר "לא אלך לפילוג" וגם לא הלך, היה אהוביה מלכין. משה דיין התנגד לפילוג כמו אהוביה מלכין, אבל הצטרף בסופו של דבר לרפ"י. בקרב האחרים היה נטוש ויכוח, אבל היה מוסכם שעושים יחד כל מה שיוחלט לעשות. לא היה כל כך ברור למי הסמכות להחליט. מטה "המיעוט" היה מוסד שאיש לא בחר זו, אבל איש לא אמר שיש למסור לידיו בלבד את ההכרעה בדבר המעשה שייעשה במשותף.
האפשרות של פילוג במפא"י הועלתה כבר פעם, לפני תקופה זו בפגישות לא-פורמליות של "הצעירים", בלי קשר למאבק בצמרת המפלגה וללא קשר לבן-גוריון ולמאבקו. בדיונים על אפשרות של פילוג השתתפו אחדים מ"צעירי המפלגה" ומ"צעירי בן-גוריון". השתתפו גם אחדים מאלה שמאוחר יותר היו מאנשי אשכול. לעומת זאת, לאחדים מ"צעירי המפלגה", שהיו אחר כך בקבוצה הבנגוריוניסטית לא היה חלק באותם דיונים.
כשהחלו להסתמן חילוקי-הדעות החדשים, היו שסברו שיש להקים רשימה נפרדת לבחירות לכנסת השישית, כדי ליצור מצב פרלמנטרי שיאלץ את "הרוב" במפא"י להתחשב בתביעותיו של בן-גוריון ולהכיר במעמד הציבורי של קבוצת "המיעוט". הכוונה לא היתה בשום פנים ואופן לטווח ארוך, להקמת מפלגה נוספת בישראל.
מתנגדי ההצעה הזאת טענו שפירושה, למעשה, יהיה פילוג והקמת מפלגה חדשה. הם לא ראו ב"פרשה" נושא להקמת מפלגה חדשה. היה הבדל גדול בין התכנית החדשה מזה, ומחשבות הבוסר על פילוג שהיו בעבר בקרב "הצעירים" מזה. קודם כול – דוד בן-גוריון.
ראשותו מקנה מימד אחר לכל מעשה. שנית, באותה תכנית, שהתממשה עד מהרה בהקמת רפ"י, לא היתה כוונה להקים מפלגה חדשה, אפילו לא להביא למפנה מהפכני במנהיגות של מפא"י או בדרכי פעולתה. הכוונה היתה ליצור מצב פרלמנטרי מסוים בכנסת השישית, שימנע ממפא"י אפשרות להקים ממשלה בראשות לוי אשכול (שבן-גוריון פסל אותו כמועמד לתפקיד זה מכול וכול), שיימצא מועמד פשרה (ממחנה "הרוב", אבל איש מתון יותר ביחסו לבן-גוריון ולתביעותיו וכן למיעוט), שהמפלגה תתלכד מחדש ועד מהרה תעלה לפצעי הקרע הזה.
חישובים אלה הושמו לאל, כידוע.
הדבר קרה לא בגלל מיעוט המצביעים בעד רפ"י, אלא בגלל הגל הגואה של הצבעה אנטי-בנגוריונית – בעד אשכול. הצביעו בעדו אנשים שהיו מתנגדים מושבעים של מפא"י. חישובים אלה התנפצו על הסלע של את"א, ראשי תיבות של "אזרחים תומכי אשכול". במציאות היתה את"א: "אזרחים מתנגדי בן-גוריון".
קשה להבין ממרחק זמן את האווירה האנטי-בנגוריונית ששררה ברחוב באותה תקופה. היתה אווירת איבה דחוסה סביבו. חברי מטה "המיעוט" להוציא את יוסף אלמוגי דחו את הערכות המצב של חסידי הרשימה הנפרדת, בלי להשיב עליהן. בכלל, הם לא נטו לשתף חברים רבים בשיקוליהם, וגילו באותה תקופה נטייה פטרנליסטית מוזרה, שביטויה הבולט ביותר היה בהצעה שהציע שמעון פרס בביתו של בן-גוריון בערב שהסתיים בהקמת רפ"י. הוא הציע לקהל נאספים גדול שבא לשם מכל חלקי הארץ, שכל אחד יאמר את דעתו וילך, ואז יישאר המטה והוא כבר יחליט וזאת לאחר ניסיון קודם של מטה "המיעוט" להחליט בלי לשתף ציבור רחב יותר. ההצעה לא נדונה כלל, ואולי המציע לא הרבה לחשוב לפני שהעלה אותה. עצם העובדה ששמעון פרס, שהיה אמון על הגישה הציבורית שטופחה ב"חוג הצעירים" יכול היה להציע הצעה כזאת, מעידה על האווירה ששררה במטה "המיעוט".
לפני ההכרעה באותה ישיבה התעוררה בעיה קשה. בן-גוריון אמר ברורות שהוא לא יישאר במפא"י "זו", ושאם לא תהיה רשימה נפרדת שתפקידה לשנות את פני מפא"י, הוא יישאר "בודד ומבודד". בדבר יחסם של אנשי מטה "המיעוט" אל דוד בן-גוריון אין כל ספקות. כל השנים היו אנשים אלה מוכנים ללכת אחריו לכל אשר ילך, והלכו בסופו של דבר גם אז – בניגוד גמור למה שהם חשבו לנכון.
הם לא השיבו לחברים ששאלו אותם מה תגובתם ל"בודד ומבודד" של בן-גוריון. היו גם שאלות אחרות. משה חביב ז"ל (נפל במלחמת ששת הימים) שאל – והוא היה אדם שלא קל היה להשתמט מלהשיב לו! מאיר אביזוהר ויזהר סמילנסקי (הסופר ס. יזהר) שאלו וחזרו ושאלו. איש מאיתנו לא קיבל תשובה. כאשר השיחה היתה בטלפון, התגובה על השאלה "בלי בן-גוריון?!" היתה שתיקה ארוכה, וכאשר היתה זו שיחה פנים אל פנים – הרכנת ראש.
באחת השיחות , כאשר שמעון פרס ידע שאני בא אליו בשליחותו של דוד בן-גוריון, הוא הפנה אותי אל משה דיין ואמר: "ואתה מוכן לפילוג בלי משה?!" אמרתי לו שאם זו הבעיה בעיניו, שיעזור נא לנו לשכנע את משה דיין, ולא נצטרך להתחלק בין "משכנעי דיין" ו"משכנעי פרס".
שתיקה ממושכת.
המחשבה, התכנית – ומבחינתם של המתנגדים: המזימה – שבהקמת הרשימה הנפרדת, היתה בנויה על ראיית המצב הפרלמנטרי בכנסת החמישית. לפיו הוערכו הסיכויים בבחירות לכנסת השישית. רק לאחר מעשה התברר, שבכל ההערכות הושמטו גורמים ששינו את התוצאה לגמרי.
בכנסת החמישית היו למפא"י 42 חברי כנסת, לאחה"ע – 8 (ביחד 50) ל"חרות" ולליברלים (מאוחדים עדיין עם ל"ע) 17 לכל מפלגה, למפד"ל 12, מפ"ם – 9, למק"י – 5, לאגו"י – 4, למפא"י – 2, לרשימות הערביות הקשורות למפא"י – 4.
לקראת הבחירות לכנסת השישית הוקמה גח"ל, ומי שהיו הפרוגרסיביים פרשו מהמפלגה הליברלית והקימו את "הליברלים העצמאיים".
מק"י התפלגה, והופיעו שתי רשימות קומוניסטיות: רק"ח ומק"י.
סביר היה להניח שאילולא הסערה במפא"י והופעת רשימה נפרדת בראשותו של דוד בן-גוריון, היה "המערך" החדש עם אחה"ע זוכה בפחות מחמישים חברי כנסת. התקבל על הדעת שחלק ממצביעי אחה"ע לא ימשיכו לתמוך במפלגה אופוזיציונית-לשעבר זו, ולא יצביעו בעד השלטון, רק מפני שהצטרפו אליו כשותפים זוטרים, גם יגאל אלון וישראל גלילי. צפויה היתה נשירה קלה מצד זה. כל השנים זכתה מפא"י גם בקולות אזרחיים-ימניים, שהצביעו בעד בן- גוריון וראו במפא"י מפלגה שמאלית, אמנם, אבל פרגמטית ומתחשבת בצרכי כל האוכלוסייה.
חלו שני שינויים: בן-גוריון חדל לעמוד בראש, והצטרף להנהגת המפלגה יסוד שחשדו בו בדוקטרינריות והיה לו גם עבר פרו- סובייטי. התקבל על הדעת שגם הצטרפות אחה"ע תסיר קצת קולות של מי שהיו מצביעי מפא"י. זה היה חלק מחשבונם של מתנגדי הרשימה הנפרדת, שקיוו כי המפלה תהיה כה גדולה, עד שבלי רשימה נפרדת ייפול לוי אשכול, ו"הרוב" יחפש ברית מחודשת עם "המיעוט".
כוחה של מפא"י כל השנים היה בנוי על העדר סיכוי של הידברות חיובית בין כל המפלגות היריבות לה. הן היו יכולות להידבר על עניין שולי מבחינה שלטונית, כמו יושב-ראש כנסת לסוף תקופת כהונה שיוסף שפרינצק הותיר במותו (כשמפא"י הציעה מועמד שלא היה מקובל עליהן). במצב קיצוני הן היו יכולות להידבר על הצגת תנאים למפא"י ("מועדון הארבע"), אבל היה תמיד ברור שהן לא יוכלו להרכיב ממשלה בלי מפא"י. אילו נוצר פעם מצב שקיימת אפשרות – ולו גם תיאורטית בלבד – להקמת ממשלה בלי מפא"י, היה מצבה רע מאוד.
לרשימה הנפרדת היה סיכוי ליצור סכנה כזאת למפא"י. הסכנה היתה מוחשית הרבה יותר משנדמה לרבים לאחר מעשה. ידוע שבכנסת השישית הרכיב אשכול ממשלה ללא קושי מיוחד, עם רוב גדול ונוח. מה שפחות ידוע לרבים, הוא שאילו שלושה (!) מושבים בכנסת היו נקבעים אחרת משנקבעו, היה ללוי אשכול נתון במצב בלתי-אפשרי לחלוטין. תוצאות הבחירות לכנסת השישית היו, לדעת הכול, ניצחון אדיר לאשכול ולהנהגת מפא"י. אילו ניצחון זה היה קצת יותר קטן – הכל היה שונה.
נתאר לעצמנו שרפ"י היתה מקבלת אותם עשרה נציגים שקיבלה בכנסת השישית, שמפד"ל לא היתה מאבדת חבר כנסת (11 בכנסת השישית במקום 12 בחמישית) וגח"ל עם "הליברלים העצמאיים" לא היו מאבדים שלושה מקומות, אלא רק מקום אחד. גם אילו אלה היו תוצאות הבחירות, היה זה ניצחון אלקטורלי גדול ל"מערך" של מפא"י ואחה"ע, אבל היה נוצר בכנסת מצב שהיה מאפשר רוב של 61 חברי כנסת בלי מפא"י (גח"ל, רפ"י, מפד"ל, ל"ע, אגודה ופא"י).
לפני שמישהו היה מנסה לגבש ממשלה סביב רוב זה, היו אנשי מפא"י מבחינים בסכנה. לוי אשכול היה מכריז שהוא מרוצה מניצחונו הגדול בבחירות, אבל למען החזרת האיחוד וכו' הוא מציע שמישהו אחר ירכיב ממשלה ויחזיר את האחדות למפא"י. היה נמצא מועמד מוסכם על שני הצדדים והכול היה בא על מקומו בשלום. אין ספק, שלוי אשכול עצמו ותומכיו היו מעדיפים החזרת רפ"י למפא"י תמורת ויתור אישי על פני ממשלת גח"ל – רפ"י. מבחינתה של רפ"י היה הסדר עם מפא"י מילוי משאלתה. כשמתברר שהמדובר בשינוי של שלושה (!) חברי כנסת בלבד אין זה נראה כמשהו שהיה בלתי-אפשרי.
זה לא קרה, כידוע.
לכישלונה של רפ"י בבחירות גרם בראש וראשונה הסנטימנט האנטי-בנגוריוני, שהתגבר בשנים שלפני 1965, בחלקו בעקבות "הפרשה", אולם בעיקר בגלל אופיו המתוח והמותח של השלטון הבנגוריוני.
את"א, שהצילה את אשכול היתה, כאמור, יותר אנטי-בנגוריונית משהיתה פרו-אשכולית, אם כי אין לזלזל בסימפטיה שעורר אל עצמו האיש לוי אשכול, ובתקווה לרגיעה שתלו בו חוגים רחבים. חרף התדמית של ימינה ממפא"י שהיתה לרפ"י, היו יסודות ימניים מובהקים שתמכו באשכול באמצעות את"א זו. לאת"א היו מנהיגים ודוברים וכל היתר, אך אברהם עופר הוא שהיה הרוח החיה בהתארגנות זו. אברהם עופר היה מראשי "צעירי המפלגה" שנפרד מרוב חבריו ותמך בלוי אשכול.
למצבור השגיאות שעשתה רפ"י במערכת הבחירות לכנסת השישית יש חלק באי-הצלחתה לממש את ציפיותיה. השגיאה הראשונה היתה במישור הארגוני. למשקיף מבחוץ היא נראית פחות חשובה משהיתה בשעתה, אבל היא הפחיתה במידה ניכרת הצטרפות של עסקני מפא"י לרפ"י.
אחרי הפגישה המייסדת בביתו של בן-גוריון, היה צורך לקבוע מיהו הבעלים של הרשימה הנפרדת, מיהו הגוף המייסד של רשימה זו.
היו שתי אפשרויות – אפשרות ציבורית רחבה יותר, שהיתה מקנה לרשימה אחיזה רחבה ככל האפשר בתוך חבר הפעילים של מפא"י, ואפשרות מכווצת, שאיפשרה יותר פתיחות אל חוגים שמחוץ למפא"י. הטעות הארגונית היתה שהועדפה הדרך השנייה. הדרך הראשונה היתה לקרוא לכלל צירי ועידת מפא"י המוכנים להצטרף לרשימה הנפרדת, ולו גם במחיר סילוקם ממפא"י (בתקווה שהסילוק הוא זמני), וכינוס כזה יבחר במוסדות של הרשימה.
במקום זה הוחלט שהחברים המצטרפים לרשימה שהיו חברי מזכירות מפא"י יהוו "ועדה מדינית" (אחר כך צופו עוד ועוד חברים לגוף זה, בלי לקבוע שיטה בצירופים). אמנם היתה גם מועצה זמנית, אולם לא היתה לה שום השפעה למעשה. למועצה צורפו כמעט כל הפעילים של רפ"י, בלי בדיקה.
מובן מאליו שמתן סטאטוס ברפ"י לכל מי שהיה ציר בוועידת מפא"י האחרונה, היה עוזר לקרב אל הרשימה יותר פעילי מפא"י ומגביר את האינטרס של מפא"י באיחוי הקרע. לעומת זאת המבנה שנקבע יצר מצב נוח יותר לבלתי-מפלגתיים המצטרפים לרשימה – הם היו שווים לגמרי בזכויותיהם ברפ"י לעסקנים ותיקים ומנוסים, שלא היו חברי מזכירות מפא"י. אכן, אנשים אחדים ניסו לקפוץ באמצעות רפ"י אל החיים הציבוריים, תוך עקיפת שלבים של קשיי קליטה בעולם סגור למדי זה.
אילו המאבק של רפ"י היה סתם מאבק על קולות בקרב אזרחי ישראל, היתה השאלה הקובעת היכן יש מאגר קולות גדול יותר בשביל רפ"י – בקרב מפא"י ומצביעיה או מחוצה להם. כיוון שהמאבק של רפ"י היה בעל אופי מיוחד, כשגריעת קול ממפא"י היתה חשובה לה הרבה יותר מתוספת קול לעצמה (כאשר הקול הנוסף בא לא ממפא"י) היה המבנה שרפ"י קבעה לעצמה משגה חמור. אילו היו מצטרפים לרפ"י יותר עסקנים ממפא"י, היו גדלים סיכויה לגרוע קולות ממפא"י. לעומת זאת המבנה שהוחלט עליו הרחיק ממנה עסקנים שחששו שהם יהיו בה כמי שנולד זה עתה, ללא זכויות הוותק הציבורי שרכשו לעצמם. שיטת ההתארגנות הבריחה ממנה אנשים שהיו מוכנים להצטרף לאופוזיציה נגד "הגוש", והנה רפ"י פותחת את חייה לפי אותה מתכונת – מדברת על דמוקרטיה ובונה היררכיה.
אחד הנימוקים לבחירת השיטה המכווצת היה החשש לחשוף חולשה – היה מתברר שאחוז קטן של צירי ועידת מפא"י תומכים ברפ"י. פעילי רפ"י לא הבינו שהם במצב שונה מזה שהיו בו בהיותם במפא"י, בעצם מצב הפוך.
למפא"י נחוץ היה תמיד להיראות חזקה, כדי שתהיה באמת חזקה יותר, כמפלגת שלטון היה בה כדי למשוך אליה את הנמשכים לכוח. רפ"י לא יכלה להיראות ככוח גדול ולא היה לה שום סיכוי למשוך קולות הנמשכים אל הכוח. להיפך, הפגנת חולשה היתה עוזרת לה.
רק שונאי רפ"י חששו שמא היא גורם כוח וחשו לעזרת אשכול. אי- הבנה זו גרמה לעוד משגה או מחדל. רפ"י היתה זהירה וביישנית בהבלטת מעשים של מדיניות-כוח בלתי-דמוקרטית, שעשו אנשי מפא"י במקומות אחדים (מושבי עולים שמנעו מחבריהם פגישה עם דוד בן-גוריון, מעשים קשים בעיירות פיתוח). יזהר סמילנסקי (הסופר ס. יזהר) היה הקיצוני בתביעה להוקיע זאת, אבל אלה שנהגו כאילו שהם פוליטיקאים "מקצועיים" חשבו זאת לתמימות מסוכנת, פן יובלט שרפ"י אינה גורם כוח, ולכן אפשר לעשות לה מעשים כאלה.
ברפ"י התקבצו יסודות שונים. נוסף ל"צעירים" שהיה להם ניסיון במאבקים לדמוקרטיזציה ולהט לנושא זה, היו גם אנשי מנגנון ותיקים, שהכירו את מעשיה אלה של מפא"י מבפנים – גם לא היו מסוגלים להתרגש מהם ברצינות, לא האמינו בתועלת שבמחאה ציבורית עליהם ולא אהבו את המחשבה שמישהו יזכיר להם מעשים דומים שלהם עצמם ממערכות בחירות קודמות. אנשי "הגוש" שהצטרפו לרפ"י היו מעטים, אך השפעתם היתה רבה. ראשי רפ"י ראו בהם אנשי-מקצוע בניהול מפלגה, בהשוואה ל"צעירים".
המבנה הארגוני המשובש והעמדת פני "תקיף" גרמו נזק; אולם הנזק שגרמה ההסברה המשובשת של רפ"י היה חמור שבעתיים. נעשו שתי שגיאות הסברה חמורות, שהרסו את סיכוייה של רפ"י. השאלה שהבוחר שאל את עצמו היא היכן מקומה של רפ"י בספקטרום הציבורי.
האם זו מפלגה "ימנית"? חלק מהמחנה הפועלי או חלק מהמחנה הימני? שאלה זו היתה עדינה מאוד, מפני שהמאבק של רפ"י לא היה מנותק לחלוטין – כאמור לעיל – מאפשרות לאיים על מפא"י בקואליציה עם הימין. עם זאת הכרח היה לרפ"י לזכות בקולות של השמאל, אחרת לא תשיג דבר.
היתה לה זכות לקולות אלה, מפני שהיא היתה בשר מבשרה של תנועת העבודה, ולא התכוונה כלל לבטל את הישגיה החברתיים- משקיים של תנועה זו – להיפך. היא התכוונה לקדם הישגים אלה בעזרת ריפוי הנגעים ובגיזום ענפים שהתייבשו מזמן.
שמעון פרס הגדיר את מיקומה של רפ"י במלים ספורות ובצורה חותכת: "לא מימין למפא"י, לא משמאל לה, אלא קדימה". ביטוי מוצלח זה, שלא חזרו עליו, נבלע במסע הסברה שהיסוד הימני בלט בו במידה שהבריחה לא מעט בוחרים, שראו עצמם נאמנים לציונות-סוציאליסטית. סיסמה אומללה אחת מילאה תפקיד מזיק בהצגת רפ"י כמפלגה ימנית. מישהו רצה להתחכם וכתב סיסמה נגד מרקסיזם… מפא"י מצדה לא הוציאה בכל מערכת הבחירות שום סיסמה בגנות רפ"י שעזרה לה יותר שמעזרה לה סיסמה אומללה זו של יריבתה. בלי קשר למעמדו של המרקסיזם בתנועת העבודה החשידה סיסמה זו את בעליה ביחסו לסוציאליזם בכלל.
נושא עדין אחר היה נושא הפילוגים בתנועת העבודה, כשצל של השוואה לא נעימה מרחף על רפ"י – רמזי מקדונלד. היו סימנים חיצוניים דומים. רמזי מקדונלד היה מנהיג נערץ של מפלגת העבודה הבריטית, שהוליך אותה לניצחונה הראשון בבחירות, הוא היה הסוציאליסט הראשון אשר מלך בריטניה הטיל עליו להרכיב ממשלה. בשם אידאולוגיה לאומית-כללית הוא פילג את מפלגת העבודה הבריטית, כרת ברית עם השמרנים ולבסוף נשאר בלי כוח ציבורי משלו, תלוי לגמרי בחסדי השמרנים הבריטיים. בגידה זו של מקדונלד בתנועה שהוא היה מראשי בוניה, היתה לצל שרדף את תנועת העבודה הבריטית, שפחדה מאז מפני מנהיגים מבריקים מדי.
לבגידתו היתה השפעה גם על תנועות פועלים אחרות. ההשוואה בין בן-גוריון ומקדונלד לא היתה מוצדקת מכל בחינה מהותית, קודם כול מפני שמקדונלד עשה מה שעשה כדי להישאר ראש-ממשלה (כשה"לייבור" לא יכול היה להחזיק בשלטון בתנאים שהרוב במפלגה כפה על רמזי מקדונלד). בן-גוריון נאבק שנתיים לאחר התפטרותו, בלי שום כוונה להיות ראש הממשלה. מקדונלד פילג את ה"לייבור" על נושא חברתי מובהק (תמיכה במובטלים). מאבקו של בן-גוריון היה בנושא שונה לגמרי. ההשוואה נחשבה ללא הוגנת, ואנשי מפא"י לא העזו להשוות את בן-גוריון למקדונלד, לפחות לא בפומבי.
מה עושה רפ"י? מחלקת ההסברה שלה מצטטת מאמר מאת בילינסון על מקדונלד: "לסיום פרשה פוליטית אחת". אמנם הציטטה שרפ"י ציטטה היתה נוחה לה, אך לא נחוץ היה להיות גאון, כדי להבין שמפא"י תרחיב מייד את היריעה, ואכן היא ציטטה הלאה והלאה מאותו מאמר, ציינה מראה מקום והפנתה בעזרתה האדיבה של רפ"י, את הזרקורים אל נושא מאוד לא רצוי לרפ"י – מקדונלדיזם. לשגיאה ה"מקדונלדית" היתה השפעה מסוימת באקטיבה הציבורית, אולם בקרב המוני המצביעים חשוב הרבה יותר היה שרפ"י, לא קיימה את הבטחתו של ראש מטה הבחירות שלה- היא לא התייצבה קדימה ממפא"י אלא בפירוש – ימינה (נגד "מרקסיזם"…)
קראתי תיגר במועצה של רפ"י על קו ההסברה הימני והזמנתי את חברי לשמור על ה"פ" שברפ"י (רשימת פועלי ישראל) – ההיענות היתה קצת מאוחרת, וגם אז לא נשתנה הרבה. ברגע האחרון שופץ המצע של רפ"י, בהשפעתו המכרעת של משה דיין, שהצטרף לרפ"י לפני אישור המצע, ונתן יד להבטיח – לפחות במצע – שרפ"י לא תהיה למפלגה ימנית. לעומת זאת מערכת ההסברה נשארה ימנית והבריחה מרפ"י לא מעט אנשים שהצביעו בעד "המערך". אולי היה עזרה לרפ"י לזכות בקצת קולות אחרים, שהיא לקחה מגח"ל ומל"ע, אבל כמוסבר לעיל, קולות אלה לא הועילו להצלחת מאבקו של דב"ג.
היה עוד נושא שרפ"י שגתה בו בהסברתה שגיאה חמורה ביותר. היה ברור לכל, שהרוב הגדול בקרב בעלי זכות הבחירה אינו תומך בעמדת ד. בן-גוריון ב"פרשה". הלוך הרוח שתומכי אשכול הפיצו בנושא זה – "נמאס לעסוק בעבר" – נקלט יפה. אף-על-פי-כן צריך היה להיות ברור למעצבי ההסברה של רפ"י שאסור לה להשתמט מנושא זה. ממילא רפ"י פונה רק למיעוט, ועל מיעוט זה נחוץ היה לנסות להשפיע גם בנושא שלשמו בעצם הוקמה רשימה נפרדת. היה עליה לנסות לשנות לטובתה את דעתם של חלק מהמצביעים. קו ההסברה של רפ"י היה התחמקות מהנושא – למה לעסוק בעניין שרוב הציבור מתנגד בו לדעתנו? במציאות של מערכת הבחירות ב-1965 גם זה היה משגה.
לכן נגמר המאבק הכוחני במפלתה של רפ"י, במפלתו של דוד בן- גוריון.
עצוב למדי שביוגרפיה ברוכת הצלחות נגמרה בכישלון, אבל למען הסיום הטוב – יש לציין כי מאבקו של דב"ג זכה לניצחון עקרוני.
כל מעשה דומה למעשיה של "ועדת השבעה" לא יתכן עוד. שום ממשלה לא תשים עצמה שופטת. אשר לנושא המפלגתי-פנימי, גם אנשי מפלגה קנאים ביותר מודים כיום בתביעתו-סיסמתו של דוד- גוריון: המדינה עדיפה מהמפלגה.
עקרונותיו ניצחו כל החזית – וזה העיקר.