המעבר ממשטרת המנדט למשטרת ישראל
מאת: יהושע כספי
מקור: המעבר מיישוב למדינה 1949-1947: רציפות ותמורות,
עורכת: ורדה פילובסקי. אוניברסיטת חיפה הפקולטה למדעי הרוח, מוסד הרצל לחקר הציונות, 1990
מבנה משטרת המנדט בעשור האחרון לקיומה
מבוא
תולדות משטרת ישראל קשורות קשר הדוק ביותר עם תולדות המדינה, שכן ב-15 במאי 1948, יום הכרזת המדינה, קמה גם משטרת ישראל. כדי להבין את קורותיה של משטרת ישראל יש לסקור בקצרה את תולדותיה של משטרת המנדט, שעסקה באכיפת החוק בארץ-ישראל במשך שלושים השנים שקדמו לכך.
כאשר כבשו הבריטים את הארץ, בסוף 1917, מצאו יחידות משטרה תורכיות קטנות ביותר. בירושלים הייתה משטרה עירונית שמנתה 15 שוטרים; ביפו ובעזה – עשרה שוטרים, בחברון ובצפת – חמישה שוטרים.
נוסף לכך עסקו ארבע פלוגות ז'אנדארמיה תורכית בשיטור הבין- עירוני והכפרי.
הבריטים, שהיו למודי ניסיון בהקמת משטרות במושבות הרבות שבהן שלטו באותה תקופה, נהגו להקים משטרות חדשות בשלושה שלבים:
(א) המשך העסקת גופי המשטרה הקיימים, תוך הכנסת שינויים מסוימים בהתאם לצורך;
(ב) הקמת משטרה ריכוזית ארצית, בפיקוד בריטי ובשיתוף שוטרים מקומיים (natives) – גוף צבאי למחצה, מכשיר שלטוני שאיננו מתחשב באינטרסים של הציבור המקומי;
(ג) לאחר פרק זמן שבו נשמר הסדר הציבורי במושבה הפכו המשטרות לאזרחיות, דומות במקצת למשטרות באנגליה, אבל עדיין ריכוזיות לאומיות עם מרכיב צבאי למחצה.
בארץ-ישראל לא נעשו הדברים בדיוק לפי המודל הזה, שכן תולדותיה של משטרת המנדט קשורות קשר בלתי מנותק בסכסוך היהודי-ערבי ובאינטרסים הפוליטיים של הבריטים. לכן השתנו מבנה המשטרה המנדטורית ותפקידיה לעתים תכופות, ובהתאם לזמן ולנסיבות.
בתחילת המנדט הוקמה משטרה קטנה מאוד – קצינים בריטיים אחדים בתפקידי פיקוד, ושוטרים שהיו בחלקם הגדול ערבים וקצתם יהודים. מאורעות 1921-1920 חייבו שינוי בסדרים אלה.
ועדת חקירה שבדקה את תפקוד המשטרה במאורעות קבעה, כי מספר השוטרים הבריטיים במשטרה היה מועט; השוטרים הערביים גילו נאמנות לפורעים, שיתפו עמם פעולה ואף הפנו את נשקם כלפי יהודים; הצבא, ששימש חיל-מצב בריטי, היה מצומצם מאוד, ובנסיבות כאלה לא יכול להשתלט בצורה מוצלחת על המאורעות. הלקח המיידי, שיושם כבר ב-1921, היה הקמת ז'אנדארמיה ארץ-ישראלית בפיקוד בריטי, שכללה 500 שוטרים מקומיים. ב-1922 הוקמה הז'אנדארמיה הבריטית, שכללה 700 שוטרים בריטיים, רובם שוטרים לשעבר במשטרת אירלנד, וכן מעט חיילים מאומנים. כוח זה השתלט מיד על המצב, ועד לשנת 1926 שרר סדר בארץ. באותה עת ביקשו הבריטים לצמצם את הוצאותיהם במושבות, ולפיכך ביטלו את הז'אנדארמיות וצמצמו במאוד את מספרם של השוטרים הבריטים בארץ.
המאורעות הקשים ב-1929 הביאו שוב להקמת ועדת חקירה (ועדת שאו). גם ועדה זו ציינה, שחיל-המצב הבריטי היה מצומצם מדי וביטול הז'אנדארמיות היה שגיאה, והיא המליצה להגביר את הנוכחות של שוטרים בריטיים ולבצע מיד ארגון מחדש של המשטרה.
בסוף 1929 שלחו הבריטים את סר אלברט דוביג'אן, המפקח הכללי של ציילון, לבדוק את מצבה של מטרת המנדט. לאחר כמה חודשים הגיש דוביג'אן דין-וחשבון יסודי ומפורט, ובו המליץ על החלפת מפקד המשטרה, שתפקודו היה לקוי. הוא הצביע על הצורך לתגבר את כוח השוטרים הבריטיים ולארגן מחדש את ה – CID – אגף החקירות, שבעצם שימש גם משטרה פוליטית וגוף שריכז מידע מודיעיני. כמו כן המליץ לתת נשק ליישובים היהודיים, שלא הייתה להם הגנה מספקת. הבריטים ביצעו חלק גדול מהמלצותיו של סר דוביג'אן: ב-1931 מונה רוי ספייסר מפקח כללי של המשטרה. הוא היה קצין מקצועי, בלט מאוד ביכולתו וביושרו האישי, והיה מקובל הן על האנגלים והן על השוטרים הארץ-ישראליים. ואמנם, תוך כמה שנים הצליח ספייסר להפוך את משטרת המנדט למשטרה מקצועית מודרנית.
אלא שהסכסוך היהודי-ערבי הלך והחריף.
במאורעות שפרצו ב-1936 ואשר נמשכו עד 1939 נהרגו ונפצעו מאות יהודים, ועקב תגובת הצבא והמשטרה הבריטיים נהרגו ונפצעו מאות גם בקרב הפורעים; וכן נהרגו אזרחים ערביים עקב סכסוכים פנימיים. המשטרה איבדה את השליטה, ואילו כוחו של הצבא, שתפס את הפיקוד, לא הספיק. הממשלה הבריטית שלחה תגבורות רבות, ובעקבות המצב הצבאי שהוכרז עברה המשטרה לפיקוד צבאי. לבסוף, ב-1939, שככו המאורעות, והארץ שקטה.
שוב נשלחה ועדת חקירה (ועדת פיל), וגם היא כללה בדין-וחשבון שלה מסקנות לגבי המצב במשטרה. עוד לפני כן, ב-1936, בלחץ המוסדות היהודיים, נתנו הבריטים אישור להקים את "משטרת היישובים היהודיים", ושוטרים יהודיים (נוטרים) חמושים ולובשי מדים התחילו לשמור על היישובים היהודיים. ב-1938 הוקמו "פלוגות וינגייט", שהיו מורכבות מבריטים ויהודים, ואשר פעלו בכוח נגד הפורעים הערביים. הכוח הבריטי בקרב המשטרה הלך וגדל, וב-1939, בפעם הראשונה, היה רוב בריטי במשטרת המנדט: 55 אחוזים של השוטרים בארץ ישראל היו בריטים; חלקם של היהודים היה אז -11 אחוזים.
המבחן הקשה ביותר של משטרת המנדט היה מ-1939 עד סוף המנדט. זו הייתה תקופה סוערת מאוד, שהעמידה בפני המשטרה בעיות רבות ומסובכות.
מבנה משטרת המנדט בעשור האחרון לקיומה
בראש משטרת המנדט עמד המפקח הכללי. שני המפקחים האחרונים היו אנשי צבא לשעבר, שמונו לתפקידם מתוך ההנחה, כי עיקר עיסוקם יהיה ארגון המשטרה ללחימה בטרור, דיכוי הפגנות המוניות ומניעת עלייה בלתי חוקית.
המפכ"ל דיווח לנציב העליון ישירות, או באמצעות המזכיר הראשי של הממשלה. המפכ"ל, כמו יתר ראשי המחלקות, היה חבר הוועדה המבצעת של ממשלת פלסטינה מעין שר.
מטה משטרת המנדט שכן בירושלים, במגרש הרוסים, והיו בו שני אגפים: אגף המנהלה ואגף החקירות, ה-CID. באגף החקירות, שהיה ממונה על ניהול חקירות, גילוי עבירות ומעצר עבריינים, הייתה גם מחלקה פוליטית. זו הייתה אחראית, בין היתר, על האיסוף המודיעיני של בריטניה בארץ ישראל. המטה פיקח על הדרג הביצועי, שהיה מורכב משישה מחוזות משטרה, 18 נפות, 67 תחנות משטרה ו-44 נקודות משטרה.
המשטרה, כאמור, הייתה גוף צבאי למחצה, ושררה בה משמעת ריכוזית חזקה מאוד.
כל הפיקוד הבכיר היה בריטי, וקצינים ארץ-ישראליים (natives) היו רק ברמות הנמוכות.
גם שירות בתי-הסוהר עמד תחת פיקוד המפכ"ל.
ב-1940, כאשר נוכחו הבריטים לדעת, שאין למשטרה כוחות מספיקים לטפל בהפרות סדר בקנה-מידה גדול או להילחם בתופעת העלייה הבלתי חוקית ההולכת וגוברת, הקימו את יחידות המחץ (PMF – Force Mobile Police), ובהן ריכזו 900 איש, רובם בריטים. ה-PMF, ששכן בארבעה בסיסים עיקריים (שפרעם, ירושלים, שרונה וכפר-ויתקין), ביצע את כל הפעולות שדרשו ריכוז גדול שלכוח-אדם: הטלת עוצר בערים הגדולות, סגירת יישובים, חיפושים אחר נשק, סיורים ביטחוניים, לחימה בחוף נגד העלייה הבלתי חוקית וכד'. ה-PMF היה מבוסס על התנדבות, וזו הלכה ופחתה, עד שב-1946 נאלצו הבריטים לפרק את הגוף הזה. חלק קטן מהשוטרים שנשארו ביחידה הצטרפו למשטרה הרגילה, והיתר חזרו לאנגליה.
התקן והמצבה של משטרת המנדט ב-1947
ב-1947 שירתו במשטרת המנדט כ-9,000 שוטרים, 62 אחוזים מהם בריטים. רוב הבריטים לא היו שוטרים מקצועיים. הם גויסו באנגליה, רבים מהם מקרב משוחררי הצבא, חלקם צעירים מאוד, שלא היה להם שום מושג בנושאי נשק ומשטרה. המגויסים היו חותמים על חוזה שירות לשנתיים או שלוש שנים, ולאחר אימון משטרתי קצר הצטרפו לכוחות המשטרה. בדרך כלל הם סירבו להאריך את החוזה, וכעבור שנתיים חזרו לאנגליה. אפשר אפוא לומר, שבשנים האחרונות של המנדט רוב השוטרים הבריטיים היו חיילים שלא היה להם מושג בענייני משטרה, והם אף לא עסקו בכך; עבודת המשטרה השגרתית בוצעה בידי השוטרים הערביים והיהודיים.
המחתרות היהודיות, שהגבירו את פעילותן החל מ-1943, גרמו נזקים רציניים למשטרת המנדט. תחנות משטרה הותקפו, מטות ה-CID בירושלים, ביפו ובחיפה הותקפו ופוצצו מספר פעמים.
המשטרה הבריטית נאלצה לרתק יותר ויותר אנשים לשמירה על מתקניה ועל מתקני הממשלה ולעריכת סיורים ביטחוניים, וכמעט שלא עסקה בעבודת משטרה.
היהודים במשטרת המנדט
היהודים, כאמור, היו מיעוט קטן במשטרת המנדט. בדרך כלל נמצאו להם מלאכות משתלמות יותר ובתנאים טובים יותר בערים הגדולות. המוסדות היהודיים עודדו גיוס יהודים למשטרה, והסוכנות היהודית שילמה מענקים חודשיים לכל השוטרים היהודיים. בשנים האחרונות של המנדט נמנעו הבריטים מלגייס יהודים למשטרה, כי ראו בכל יהודי במשטרה משתף פעולה עם ה"הגנה" והמחתרות האחרות.
בתום המנדט שירתו במשטרה שלושה קצינים יהודיים בדרגת DSP (מייג'ור, או רב-פקד כיום), שהייתה דרגה בכירה למדי. השלושה שירתו ביחידות-שטח ולא במטה. הם לא שיתפו פעולה בצורה משביעת רצון עם המוסדות היהודיים, ובתום המנדט לא נתקבלו למשטרת ישראל.
כמו כן שירתו ארבעה או חמישה קצינים יהודיים בדרגת ASP (קפטן, או פקד במשטרה כיום), רובם אנשי חקירות. כ- 40 קצינים יהודיים זוטרים נוספים (בדרגות מפקח וסגן-מפקח) שירתו ביחידות השדה, ורובם עסקו בענייני חקירות. בסך הכול שירתו במשטרה לקראת תום המנדט כ-750 שוטרים יהודיים.
בתל-אביב הוקמה ב-1921 משטרה עירונית יהודית (שלשוטריה הותר לחבוש כובע מצחייה מיוחד). הבריטים ביקשו לפזר את המשטרה הזאת, אבל המוסדות היהודיים התנגדו לכך בתוקף, והיא התקיימה עד תום המנדט.
משטרת היישובים היהודיים שהוקמה בתחילת מאורעות 1936 כללה בתום המנדט כ-1,600 מגויסים במדים מקבלי משכורות (מחצית שילמה ממשלת המנדט ומחצית שילמה ממשלת המנדט ומחצית שילמה הסוכנות), וכן כ-13,000 שוטרים מיוחדים, מתנדבים, שעברו אימון בנשק והיו מוסמכים, כשקורה משהו, להיות מגויסים ולצאת לעזרת הנוטרים במדים. עוד כ-600 נוטרים עסקו בתפקידי שמירה במוסדות צבא שונים.
הימצאותם של יהודים במשטרת המנדט והקמת משטרת היישובים היהודיים אפשרו לאלפי יהודים להתאמן בנשק (ליגאלי) במשך תקופת המנדט. חלק גודל מהשוטרים היהודיים היו קשורים ל"הגנה", והש"י קיבל מהם מידע רב ונעזר בהם במידה רבה; מעטים שיתפו פעולה עם האצ"ל והלח"י; מיעוט קטן בחר להיות לויאלי יותר למעביד הבריטי מאשר למוסדות היהודיים.
ירושתה של משטרת המנדט הבריטית
משטרת המנדט לא הגיעה מעולם לשלב השלישי של מודל המשטרה הקולוניאלית – השלב האזרחי. המעבר לשלב הזה לא התאפשר בגלל האינטרסים הבריטיים בארץ-ישראל ובמזרח התיכון בכלל, ובגלל האירועים באזור. עד תום המנדט נשארה איפוא המשטרה בשלב השני של המודל הקולוניאלי – משטרה ריכוזית, צבאית למחצה, שמיעטה להתחשב באינטרסים של הציבור המקומי, ולא הכשירה מסגרות משטרתיות מקומיות.
למרות זאת, ובייחוד לאור השוואה עם התקופה התורכית, הייתה זו משטרה מאורגנת בעלת פקודות-קבע מפורטות. פקודת המשטרה שחוקקה ב-1921, ושונתה באופן משמעותי ב-1926, הייתה פקודה מורכבת ומסודרת. היא שימשה בשינויים קלים את מדינת ישראל עד 1977, וגם כיום בעיקרה זו אותה הפקודה.
גם שלד ארגוני מסוים הותירו הבריטים בלכתם, ו-750 השוטרים היהודיים, מאומנים ובלעי ניסיון בעיקר בחקירות, היו משען חשוב למשטרת ישראל עם הקמתה. נכס יקר אחר שירשה מדינת ישראל מהבריטים הוא בנייני ה"טגרט" – כ-45 תחנות משטרה שנבנו בצורת מצודות החל מסוף המאורעות. בניינים אלו, שהיו מתוכננים היטב מורווחים, משמשים את משטרת ישראל ואת צה"ל עד היום.
הבריטים השאירו במטה הארצי בירושלים כרטסת הרשעות קודמות ואוסף טביעות אצבעות מסודר, אשר אפשרו התארגנות מיידית בתחומים אלה במשטרת ישראל. רוב כלי-הרכב הטובים, ציוד המעבדות וכל הנשק הכבד נלקחו, והסוסים נמכרו או הומתו. הבריטים השאירו לכל שוטר יהודי רובה ו-50 כדורים.
עם קום המדינה הועבר כל הנשק הזה לצה"ל, והמשטרה נשארה כמעט ללא נשק. תחנות המשטרה לא נמסרו באופן מסודר, פרט לאזור היהודי הצפוף (תל-אביב, פתח-תקוה ורמת-גן), שפונה ב-15 בדצמבר 1947. שאר התחנות ננטשו, ואלה שהגיעו ראשונים, היהודים או הערבים, תפסו את התחנות. ה"הגנה" הכינה מבעוד מועד תכנית לכיבוש תחנות המשטרה ששכנו במקומות אסטרטגיים. על חלקן השתלטו הערבים, והן נכבשו תוך קרב. עם עזיבתם שחררו האנגלים את האסירים וחולי-הרוח שהיו בבתי- הסוהר, ביניהם רוצחים ושודדים.
ההכנות המוקדמות להקמת המשטרה
בתחילת דצמבר 1947 פנה זאב שרף, ששימש כמזכיר ועדת המצב בראשותו של דוד בן-גוריון, והיה ממונה על ארגון המשרדים הממשלתיים העתידים לקום, אל יחזקאל סחרוב (סהר) – קצין לשעבר בצבא בריטי בדרגת מייג'ור, מפקד פלוגת תובלה ופעיל "הגנה", ששימש אז כקצין קישור בין הסוכנות היהודית למשטרה הבריטית בנושא השוטרים והנוטרים היהודיים – והודיע לו שוועדת המצב מטילה עליו את התכנון של המשטרה העתידה לקום במדינת ישראל. שרף צירף אליו כעוזר את יוסף נחמיאס, גם הוא מייג'ור לשעבר, מפקד פלוגת תובלה בצבא הבריטי, שהיה פעיל ב"הגנה".
השניים, שלא היו בקיאים כלל בענייני משטרה, התחילו לראיין קצינים ממשטרת המנדט כדי לקבל תמונת מצב. הם אף נעזרו בבכור שיטרית, קצין משטרה לשעבר, שהיה אז שופט שלום ראשי. סחרוב ונחמיאס קבעו את משרדיהם בשרונה, ולמדו כל שהיה אפשר על התפקוד והמבנה של המשטרה ברמות של תחנה ונפה. על פעילות ברמת המחוז והמטה הארצי לא יכלו להשיג כל מידע. סהר ונחמיאס הגישו את תכניתם ב-20 בינואר 1948 לוועדת-משנה של ועדת המצב (ועד ב), וזו בדקה ואישרה אותה.
התוכנית המליצה על מבנה ארגוני זהה לזה של משטרת המנדט, עם שינויים מעטים. הם הציעו להקים משטרה ובה כאלפיים שוטרים, ולצדה ז'אנדארמיה של מתנדבים, שתעסוק בשמירה על הגבולות באזור הכפרי. במטה המשטרה יהיו שתי מחלקות – מחלקת מנהל וביטחון ומחלקת חקירות. הם אף הציעו להקים משטרה פוליטית, אשר המבנה והתפקידים שלה אינם מוסברים.
הארץ תחולק לארבעה מחוזות-משטרה – גליל, חיפה, השרון והנגב – ובכל מחוז יהיו נפות ותחנות.
כבר בפברואר 1948 התפרסמה בעיתונות היהודית מודעה על חיפוש מועמדים לקורס קצינים, שישרתו את משטרת ישראל "ההולכת לקום". הוקמה ועדה מעורבת, של אותו צוות הקמה ואנשי המוסדות. והיא בדקה בקפידה את המועמדים ובחרה ב-24 מהם. הללו היו לחניכים בקורס הראשון לקציני משטרה.
קורס זה נערך תחת שלטון המנדט; הוא נפתח ב-14 במארס 1948, והסתיים ממש בתום המנדט. בוגריו, שהיו בעלי רמה גבוהה – חלקם עורכי-דין, וכולם בוגרי בית-ספר תיכון – השתלבו היטב במשטרת ישראל, והגיעו לדרגות בכירות ביותר.
במארס 1948 הודיע זאב שרף לבן-גוריון, שהתכנית להקמת המשטרה מוכנה, ועברה את אישור ועדת-המשנה של ועדת המצב.
הוא העריך, כי המשטרה זקוקה ל-2,600 שוטרים, כ-700 מהם ממשטרת המנדט. שרף הציע לבן-גוריון, שיחזקאל סהר יהיה מפקד המשטרה ויוסף נחמיאס סגנו. בן-גוריון אישר את תכנית המינויים, וב-26 במארס 1948 שלח לסהר מכתב בזו הלשון:
אדון נכבד, מטעם ההנהלה הוטל עליך לגשת מיד לארגון משטרה יהודית בכל רחבי השטח של המדינה היהודית. לעת עתה תהווה המשטרה חלק של כוחות הביטחון תחת הפיקוד העליון של המטה הכללי, אולם היא תהיה ממונה על תפקידי משטרה פנימיים. שאר כוחות הביטחון לא יטפלו עוד בתפקידים כאלה.
רק בשעת צורך מיוחד אפשר יהיה להשתמש לצרכי בטחון פנימיים גם בכוחות הביטחון הכלליים – ז"א צבא, וזאת לפי הוראות מיוחדות של המוסדות המוסמכים.
אתה תשמש כחבר מטה [של הצבא] למטרה זו והמטה יעמיד לרשותך עד 1,200 איש מתוך המגויסים הנ"ל על- מנת שהם יקבלו אימון נוסף במשטרה, ועם הקמת הממשלה היהודית ישרתו במדינה היהודית. הם יוסיפו לקבל את החזקתם ומשכורתם מהתקציב הכללי של הביטחון, בתנאים של כל שאר כוחות הביטחון, אולם בתלבושתם יינתן סימן מיוחד אשר יבליט את תפקידם המשטרתי. לפקודתך יעמדו גם 700 השוטרים המשרתים עדיין במשטרה הארץ-ישראלית, אולם עד ביטול המנדט יופיעו כלפי חוץ כשתי חטיבות נפרדות, שונות גם בתלבושתן, אולם כלפי פנים כפופות לסמכות אחת.(1)
מתוכן מכתב זה ברור, שמשטרת ישראל עתידה הייתה לקום כאגף בצה"ל וכסמוכה לשולחנו; אף כי במכתב מקביל ששלח בן-גוריון לראש המטה של ה"הגנה" נאמר: "המשטרה תהיה כפופה לפיקוד העליון, אולם תהיה אוטונומית בשטח פעילותה".(2)
בינתיים, כידוע, החמיר המצב הביטחוני בארץ. שוטרים מעטים בלבד נשארו בתחנות, והאנגלים החלו מתפנים לאט לאט למקומות ריכוז כדי לעזוב. בתחנות שהיו בהן 150-100 שוטרים נשארו 6-5 שוטרים יהודיים בלבד, וגם אלו החלו לעזוב, מכיוון שחששו להגיע לתחנות המשטרה באזורים שבשליטה הערבית או באזורים מעורבים.
באפריל 1948 פרסמו המוסדות הלאומיים צו בעיתונות, ובו התבקשו השוטרים היהודיים להישאר על משמרתם ולא לנטוש את תחנות המשטרה.
בסוף אותו חודש מונה בכור שיטרית, נציג מפלגת הספרדים, לשר המשטרה והמיעוטים, לאחר שיצחק גרינבוים, שר הפנים המיועד, סירב להיות ממונה גם המשטרה. משרד המשטרה קם אפוא בשל סיבות אישיות, ולא בגלל תכנית ארגונית.
[ב-1977 החליטה הממשלה שהמשטרה תהיה כפופה לשר הפנים. ד"ר יוסף בורג, שר הפנים, היה לשר הפנים והמשטרה. ב-1984, עם הקמת הקואליציה מקיר לקיר, החליטו כי בכלל סיבות ייחודיות ובעיות ביטחוניות שנתווספו שוב יש צורך במשרד מיוחד, משרד המשטרה, שיפקח מטעם הממשלה על משטרת ישראל ועל שירות בתי-הסוהר. השר חיים בר-לב מונה שר המשטרה.]
בתקופת ההכנות נועד יחזקאל סהר לעתים תכופות עם בן-גוריון, ולחץ, עם שיטרית, לקבל מפקדי "הגנה" כמפקדים של מחוזות ונפות במשטרת ישראל. מטה ה"הגנה" היה טרוד באותה עת בקביעת מינויי המפקדים לצבא העתיד לקום, ועל כן התנגד להצעה. אולם לבסוף קיבל סהר מפקידם מה"הגנה", וכן נתאפשר למשטרה לאתר מועמדים לגיוס למשטרה בקלט ובבסיסי הגיוס הצבאיים. כל אלה שגויסו למשטרה במסגרת הקלט הצבאי היו בגיל 35 ומעלה, או כאלה שמסיבות בריאות הצבא לא רצה בהם והם הביעו את רצונם להתגייס למשטרה במקום לשרת בצבא.
ביום הכרזת המדינה פרסם השר בכור שיטרית את כתב המינוי הרשמי של יחזקאל סהר כמפכ"ל, וכך קמה משטרת ישראל בסערת מלחמה ובין ההריסות והתוהו ובוהו שהותיר אחריו השלטון המנדטורי.
העומס שהוטל עליה בתקופת מלחמת השחרור ולאחריה היה כבד מאוד. את תפקידיה הרבים מילאה בעצם כחטיבה במסגרת צה"ל, כגוף ללא תקציב משלו. הפיקוד המשטרתי נתקל בבעיות חמורות של כוח-אדם: היה צורך בכ-3,000 שוטרים, אבל הצליחו לגייס 1,250 שוטרים בלבד, כולל 700 שוטרי המנדט.
הייתה גם בעיה קשה של הצטיידות, שכן המשטרה קיבלה ציוד שצה"ל היה יכול להפריש, וזה היה מועט ובאיכות נמוכה.
פיקוד המשטרה
כאמור, בראש הפיקוד עמדו המפכ"ל וסגנו. רוב מפקדי המחוזות והנפות היו מפקדים ב"הגנה", מבוגרים, שצה"ל לא רצה אותם או לא מצא להם שיבוץ, או סבר שיהיו מתאימים יותר לשירות במשטרת ישראל. מפקיד התחנות וקציני החקירות היו כולם ממשטרת המנדט; חלקם שוטרים או סמלים מנוסים ששירתו תקופות ארוכות בזמן המנדט, ועם קום המדינה הועלו בדרגה והפכו לקצינים. רוב תפקידי המנהלה הבכירים במטה הארצי רוכזו בידי קצינים יוצאי הצבא הבריטי, בעלי ידע רב בענייני מנהלה, תחבורה ואפסנאות, אולם ללא כל מושג בענייני משטרה.
השילוב הזה הביא ברכה למשטרה: המפקדים מה"הגנה" היו מנוסים בפיקוד, אוהבי ארץ-ישראל, מסורים, בעלי רמה מוסרית גבוהה. הם השפיעו באורח חיובי ותרמו רבות למרות חוסר הידע המוקדם שלהם. ההקפדה שלהם על טוהר מידות חיסלה באופן מיידי את תופעת השוחד, שהייתה נגע רווח בזמן המנדט. אירעו התנגשויות בין המפקדים האלה לשוטרי המנדט, שעבדו שנים במשטרת המנדט וחשו מקופחים. אנשי הצבא הבריטי היו בעלי משמעת חזקה ומנוסים בעיקר בענייני מנהלה ותחזוקה. הם תרמו רבות להקמה הפיזית של משטרת ישראל, והשפעתם במטה הייתה גדולה. תרומתם של יוצאי משטרת המנדט הייתה בעיקר ברמת השטח. הם בלטו בידע שלהם ובמשמעת העבודה, וחלקם החשוב בהקמת המשטרה בולט על רקע חוסר הידע בעניינים משטרתיים.
השוטרים
בשנה הראשונה היו 65-60 אחוזים מקרב השוטרים שוטרי המנדט לשעבר. קבוצה אחרת כללה את אלה שגויסו בקלט, ורובם עזבו את המשטרה עם גמר הקרבות, ובזה נחשבו בעצם משוחררים מצה"ל. והקבוצה השלישית באה מקרב העולים החדשים.
המפכ"ל סהר הסתייג מגיוס עולים חדשים למשטרה. הוא היה סבור, שחוסר הידע שלהם בעברית ואי-הכרתם את תנאי הארץ יפגעו בתפקודם כשוטרים. אבל מקורות כוח-האדם שעמדו לרשות משטרת ישראל היו מדולדלים ביותר, והיא נאלצה להשקיע רבות במגויסיה מקרב העולים, באמצעות שיעורים בעברית ובתחומים הקשורים בתנאי הארץ והחיים בה. (חלק ניכר מהפיקוד הבכיר של משטרת ישראל בשנות השמונים מקורו בעולים אלה.)
בסוף 1949 שירתו במשטרת ישראל כ-3,000 שוטרים. 72 אחוזים מהם היו עולים חדשים או כאלו שזה מקרוב התגייסו. במשך שנת 1949, בגלל סיום המלחמה ותנאי-שכר ירודים, התפטרו 28 אחוזים מכלל שוטרי ישראל.
מראשיתה גייסה משטרת ישראל שוטרות לשורותיה, וזאת בגלל מחסור בשוטרים. בשנה הראשונה שירתו במשטרה כמאתיים שוטרות, וכמעט כמספר הזה בני מיעוטים.
החלוקה המנהלית של משטרת ישראל הייתה בדיוק כמו בזמן המנדט: אגף מנהלה, אגף חקירות ומחלקה לענייני תנועה.
ברמת השדה היו ארבעה מחוזות משטרה: ירושלים, תל-אביב, חיפה וטבריה; אלה התחלקו לשבע נפות, ובהן 47 תחנות.
טיהור המנגנון – פיטורים מקרב שוטרי המנדט
מספר חודשים לאחר קום המדינה החלה לפעול ועדה הממשלתית, שעסקה בטיהור המנגנון ובדיקת מהימנותם ויושרם של פקידים ועובדים ממשלתיים שעבדו בשירות ממשלת המנדט והמשיכו בשירותם במסגרת משרדי הממשלה הישראליים. ועדה זו, על סניפיה האזוריים בחיפה, בתל-אביב ובירושלים, קיבלה מידע מהציבור וגבתה עדויות, והובא בפניה גם חומר הנוגע לשוטרים היהודיים ששירתו במשטרת המנדט.
עם הקמת משטרת ישראל פוטרו (לפני תחילת עבודתה של ועדת הטיהור) 45 אנשי משטרה.
עד סוף 1948 פוטרו עוד 14 שוטרים. ועדת הטיהור המליצה על פיטורי 120 שוטרים וקצינים נוספים. 18 קצינים מפוטרים התארגנו והגישו תביעה לבין-הדין הגבוה לצדק נגד שר המשטרה והמפכ"ל. הייתה זו אחת התביעות הראשונות שנידונו בבית- המשפט העליון הישראלי.
השופטים הגיעו למסקנה, שהפיטורים היו שרירותיים ולא התבססו על בדיקות מעמיקות של מידע וגביית עדויות, ואף לא ניתנה למועמד לפיטורים אפשרות להגן על עצמו. בית-המשפט הורה להחזיר את המפוטרים למשטרה. באותה עת ארגנו המפוטרים האחרים הפגנה ליד אחת מתחנות המשטרה במחוז תל-אביב. למחרת לפנות בוקר עצרה משטרת ישראל במבצע נרחב 111 שוטרים וקצינים מקרב המפוטרים שהפגינו יום קודם.
הרעש בעקבות פעולה זו היה גדול בקרב הנעצרים וחבריהם הרבים משוטרי משטרת ישראל. פרשייה זו זעזעה את משטרת ישראל, וליוותה אותה שנים רבות.
ארגון מחדש – שינוי מסגרות
כבר בשנה הראשונה לקיומה החלה משטרת ישראל להכניס שינויים במבנה ובפעילות שלה. השינויים הבולטים היו: הקמת אגף ההדרכה, שתפקידו היה ליצור מסגרות הדרכה ולהכין חומר הדרכה למאות המגויסים החדשים; הקמת בסיס האימונים הארצי בשפרעם; גיוס שוטרות; הכנת פקודות-קבע; קידום הטיפול בתאונות דרכים; שינוי תדמית השוטר. סעיף אחרון זה היה חשוב מפני שהעולים החדשים שנאו את המשטר בארצות מוצאם, ורוב הציבור היהודי בארץ שנא את המשטרה הבריטית.
השוטרים נאלצו אז לעמוד מול ההפגנות הקשות שבאו בעקבות המצב הכלכלי הקשה והאבטלה, והדבר תרם עוד לתדמיתם השלילית בציבור. משטרת ישראל השקיעה רבות באותה עת בשיפור תדמיתה, בעיקר באמצעות החדרת ההכרה בשוטרים ובציבור, שהשוטר הוא משרת-ציבור.
הפיקוח על המשטרה
בזמן המנדט לא היה שום פיקוח של העם על המשטרה, באשר היא שירתה שלטון זר. עם הקמתה מדינה הועברו חלק מתפקידי הנציב העליון לשר המשטרה, והוא ייצג את הממשלה ואת הכנסת כמפקח אזרחי על המשטרה. מנהלת העם, שאחרי הבחירות הראשונות הפכה לכנסת, פיקחה על המשטרה באמצעות דיונים על התקציב וועדת הפנים שלה, שפיקחה ישירות על פעולות המשטרה. על כך יש להוסיף את הפיקוח שלבית-המשפט ושל העיתונות.
בפועל התעוררו כמובן מתחים על רקע זה. כבר בתחילה ניסה בכור שיטרית, שהיה בקיא בעבודת המשטרה, לפקח מקרוב על פעולותיה של משטרת ישראל. המפכ"ל סהר היה סבור, שתפקיד השר הוא לייצג את המשטרה בפני הממשלה והכנסת, וכל פיקוח אחר עלול להתפרש כהתערבות פוליטית בעשייה המשטרתית.
לדעתו, המפקח היחיד על המשטרה הוא החוק, והרי פעולותיה של המשטרה מבוקרות ונבדקות בהופעותיה בפני בתי-המשפט; וכך התבטא הפיקוח של השר על המשטרה בקבלת דיווחים שבועיים מפי המפכ"ל, בביקורים ביחידות המשטרה, באישור העלאה בדרגה לקצינים ובייצוג המשטרה בכנסת בנושאי תקציב ובמתן תשובות על שאילתות. שיטרית לא היה חבר הקבינט המצומצם, והשפעתו בממשלה הייתה קטנה.
סכסוך נוסף בין המפכ"ל הראשון יחזקאל סהר לבין משרד המשטרה, למן הקמתו, היה סביב מעמדו של מנהל משרד המשטרה. צ'יזיק, המנהל הראשון של משרד המשטרה, ראה בתפקידו מעין דרג-ביניים מתווך בין המפכ"ל ובין שר המשטרה. המפכ"ל סהר התנגד לכך בחריפות, והסכסוך הידרדר עד כדי כך, שבן-גוריון נאלץ להתערב בו. תחילה הוא שלח את אליהו ששון לתווך בין השניים, וכאשר הלה לא הצליח, החליט בן-גוריון להעביר את צ'יזיק למשרד החוץ.
ועדת הפנים של הכנסת ביקרה ביעילות רבה יותר את המשטרה. היא התחילה לזמן דיונים על אירועים משטרתיים ובעיות הכרוכות בפעילותה של המשטרה. המפכ"ל סהר התמרמר במקצת על תכיפות הדיונים האלה ונושאיהם, בייחוד לאחר שנוכח כי לעתים היה להם רקע פוליטי, והדוברים לא התמקדו תמיד בעניין המשטרתי. אולם הוא היה מופיע בפני ועדת הפנים ומדווח כנדרש, ולעתים אף הצליח לקבל את סיוע הוועדה בפתרון בעיותיה של המשטרה בדרג הממשלתי.