מאת: אשר אריאן
מקור: אנשים ומדינה החברה הישראלית, אסופת מאמרים
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1989 תשנ"ט, עמ' 221-192
מבוא
מערכת המפלגות בישראל כפי שנפרשה בפני ציבור הבוחרים בסוף 1987 מלמדת על יציבות רבה במערכת הפוליטית של ישראל (להוציא אי-אלו חריגות) – יציבות הקיימת מראשית שנות העשרים.
מעל פני השטח התרחשה פעילות. מפלגות שינו את שמותיהן, התאחדו והתפלגו, ופוליטיקאים עברו ממחנה למחנה. אירועים מעין אלה, אומנם, גורמים מבוכה מדי פעם, אולם המגמות וההשתייכויות הבסיסיות נשארו כפי שהיו, חרף השינויים העצומים שפקדו מאז את האוכלוסייה מכוח הגורמים הטבעיים וכתוצאה מן העלייה ההמונית.
החלוקה הבסיסית, שקל להבחין בה לאור הבחירות שהתקיימו ב-1984, היא למפלגות הליכוד – שזכו ב-41 מושבים בכנסת, ולמפלגות המערך – העבודה ומפ"ם – שזכו ב-44 מושבים. אומנם חלוקת המושבים בכנסת, השתנתה במרוצת השנים, ומפלגות הליכוד גדלו מאוד, אבל בפוליטיקה הישראלית נוח מאד הוא להתייחס לשני גושים אלה. אם נוסיף עליהם את אשכול המפלגות השלישי, המפלגות הדתיות, תהיה התמונה שלמה. יש רק להוסיף מספר מפלגות קטנות, החל במפלגות העומדות על אדם אחד או על נושא אחד, וכלה במפלגות של השמאל הקיצוני, של הימין הקיצוני ושל המרכז.
כלל ראשון הוא לבחון באופן מתמיד את שתי הקבוצות הגדולות, לפי שבהן מתנהל רוב הפעילות, ומכיוון שחלקן בקולות הבוחרים הלך וגדל במרוצת השנים. כדאי לתת את הדעת גם למפלגות הדתיות, מפני שהן היו מאז ומתמיד השותפות הקואליציוניות הראשיות. אם הזמן והסבלנות מאפשרים זאת, יש מקום להתייחס גם למפלגות אחרות, אבל מקומן בסולם הקדימויות נמוך ביותר.
יש לראות אלו תת-קבוצות תופסות מקום בצמרתה של כל קבוצה, ולשם כך יש לבחון את חלוקת העבודה הפוליטית במפלגות השונות. מי היא סיעתו של המועמד לראשות הממשלה? מי תומך בו? מה כוחו? מה דינם של משרדי מפתח, כמו משרדי הביטחון והאוצר? עם אלו קבוצות במפלגתו חייב המנהיג לכונן קואליציה כדי להישאר בשלטון? האם האנשים העומדים בראש קבוצות אלו מסוגלים לקום כנגד מנהיג המפלגה? וכיוצא באלה.
שיטת הבחירות הישראלית בנויה על ייצוג יחסי (1) וקיימת בה תחרות בין מפלגות ורשימות רבות. ב- 1981 התמודדו בבחירות 31 רשימות שונות – מספר שיא. במובן הטכני עלינו להקפיד על ההבחנה בין רשימה למפלגה: רשימה, כשמה כן היא – רשימה שהוכנה לקראת הבחירות על-ידי אנשים שהתארגנו במיוחד לתכלית זאת, על-ידי מפלגה פוליטית או על-ידי קבוצת מפלגות פוליטיות. יש בידינו דוגמאות לכל אחד מסוגים אלה: רשימה של עולי רוסיה או רשימת נשים הן דוגמאות לרשימה מן הסוג הראשון. התחיה או שינוי הם דוגמאות לסוג השני. מערך העבודה-מפ"ם, מצד אחד, והליכוד מצד שני, הם דוגמאות לסוג השלישי.
מפלגה מציגה את רשימתה לקראת הבחירות, אבל יש רשימות, שאין מאחוריהן מפלגות, מפלגה היא מוסד קיים, המבקש להגיע לשלטון במסגרת הכללים הקבועים של בחירות. רשימה היא השם הטכני, שניתן לאנשים המתמודדים בבחירות בצוות; שם שאינו אומר דבר לגבי היחסים המוסדיים הקיימים ביניהם.
בבואנו לדון במפלגותיה של מדינת ישראל בשנות השמונים, מוטב לנו להימנע ממונחים כמו שמאל וימין. יתכן, שבעבר היה צידוק היסטורי לשימוש בתוויות אלה. הסוציאליסטים ראו עצמם מייצגי הפועלים והעלו את ארגון עבודתם של הפועלים ואת רווחתם לראש סדר היום שלהם. הימין ניכר בלאומיות, הרבה להשתמש בסמלים פטריוטיים ודגל במדיניות אקטביסטית. שימוש זה עולה בקנה אחד עם השימוש המקובל במונחים שמאל וימין ברחבי העולם.
במרוצת השנים איבדו מונחים אלה חלק ממשמעותם המקורית, הגם שמוסיפים להשתמש בהם בדיונים פוליטיים. לצורכי התיאור כאן של המפלגות במערכת הפוליטית בישראל די – ואף פחות מבלבל – להשתמש בשמות הגושים כמו מפלגות המערך, מפלגות הליכוד והמפלגות הדתיות.
שימוש זה מוצדק עקב שתי התפתחויות: ראשית, הרצף שמאל- ימין הוא כלי ניתוח מורכב.
ככלות הכול, השמאל הישראלי בימינו מייצג את הפועלים פחות מכפי שייצג בעבר, והימין יזם ואישר ויתורים טריטוריאליים גדולים. זאת ועוד – קשה מאד למקם את המפלגות הדתיות בעולם הפשטני והחד-ממדי של רצף זה. שנית, המפלגות הפוליטיות החשובות בישראל עברו גלגול מרתק, שהגיע לשיאו בדמות שני גושים גדולים של כוח פוליטי – הליכוד והמערך. לא זו בלבד, שכל אחד מהם כולל שלוש או ארבע מהמפלגות המסורתיות, אלא שניהם, כאמור, אף זכו בחלק גודל מכלל הקולות.(2)
בבחירות שנערכו ב-23 ביולי 1984 זכו שתי הרשימות הגדולות ב-85 מתוך 120 המושבים בכנסת – ירידה של 10 מנדטים לעומת השיא ב-1981. בכך חזרנו לדפוס המקובל בפוליטיקה הישראלית – ריכוז קולות מתון בשתי המפלגות הגדולות ופיזור קולות ברשימות הקטנות יותר. המערך חזר להיות הסיעה הגדולה בכנסת עם 44 מנדטים, אבל הליכוד לא נפל ממנו בהרבה, ולו 41 מנדטים. בפעם הראשונה מאז 1965 נבלמה מגמת הגידול של הליכוד. הפיצול בכנסת הגיע למימדים גדולים, כאשר 15 מתוך 26 הרשימות שהתמודדו עברו את אחוז החסימה, שהוא אחוז אחד מכלל הקולות הכשרים. מבין 13 הרשימות שלאחר המערך והליכוד יצאה התחיה כגדולה ביותר ולה חמישה מושבים, שלוש רשימות קיבלו ארבעה מושבים כל אחת, שלוש נוספות – שלושה מושבים, שלוש אחרות – שני מושבים ועוד שלוש רשימות קיבלו מנדט אחד כל אחת.
דומיננטיות ולגיטימיות
שני המושגים החשובים, שיעזרו לנו להבין מה מתרחש בפוליטיקה הישראלית, הם המפלגה הדומיננטית והלגיטימיות הפוליטית.
מפלגה דומיננטית היא המפלגה הזוכה ברוב הקולות במשך זמן ניכר, תופשת מקום מרכזי בכל חישוב קואליציוני ומזוהה עם מאורע מרכזי בתולדות האומה. בדרך זו היא מעניקה לעצמה דומיננטיות רוחנית ונתמכת על ידי קבוצות מכל גוני הקשת הפוליטית. קיצורו של דבר – מפא"י לפני קום המדינה ובשנות קיומה הראשונות. לגיטימיות קשורה בתפישת ההלימה, או במידת ההתאמה של קבוצות דומיננטיות בחברה כלפי מפלגה או מנהיג. במלים אחרות, מפא"י נתפשה כלגיטימית, חרות נתפשה כלא-לגיטימית.
תמצית ההיסטוריה הפוליטית של ישראל מאז קום המדינה היא היחלשות הדומיננטיות של מפא"י ושל מפלגת-העבודה והשגת הכרה בלגיטימיות של חרות ושל הליכוד. מפא"י שמרה על הדומיננטיות שלה, וחרות הייתה מנועה מלגיטימיות, כל עוד עמד בן-גוריון בראש הממשלה. בן-גוריון פעל למען שתי מטרות אלו.
הוא שיתף פעולה עם ראשי המנגנון המפלגתי, נתן להם יד חופשית לבנות מכונה מפלגתית, והיה עקבי בביטויי אי-ההערכה שלו כלפי חרות ומנהיגה בגין.
בשנים שעברו מאז ראשית העצמאות מאובחנות לענייננו, שתי תקופות עיקריות: תקופת הדומיננטיות של מפא"י ומפלגת העבודה ותקופת עלייתו של הליכוד. ההיסטוריונים עוד יעסקו רבות בשאלה היכן בדיוק עובר הגבול בין השתיים, ואין טעם לנסות לצפות מה יעלו בממצאיהם. אף-על-פי-כן ברור, כי כל מעקב אחרי תנועות המטוטלת יחזיר אותנו בהכרח אל פרשת לבון בשלהי שנות החמישים ובתחילת שנות השישים, אל ממשלת הליכוד הלאומי בשנים 1970-1967, אל משבר מלחמת יום-הכיפורים ב-1973 ואל ממשלת רבין בשנים 1977-1974. אי-אז בשנים הנזכרות התחולל השינוי, שהפך את מפלגת-העבודה ממפלגה דומיננטית למפלגה המשחקת תפקיד של מפלגת אופוזיציה, העלה את תנועת החרות המנודה למעמד לגיטימי והפך אותה למפלגה החשובה, שנבחרה כחוק במערכת הפוליטית הישראלית.
מפלגות המערך
קבוצת מפתח להבנת המערכת הפוליטית בישראל היא קבוצת מפלגות המערך. דבר זה עודנו נכון כפי שהיה, חרף העובדה, שהיא הפסידה פעמיים במערכות בחירות לכנסת, לאחר שזכתה לפני כן בשמונה מערכות רצופות. הדבר נכון, מכיוון שאי-אפשר להבין את ההווה מבלי להבין את העבר. ההיסטוריה של מפלגות המערך ושל מנהיגיהן קשורה קשר הדוק להיסטוריה של שנות העיצוב בתקופה שקדמה להקמת המדינה, לתקופת קבלת העצמאות ולשלושת העשורים הראשונים שלה. הדבר נכון, משום שהארגונים, שהמפלגות הללו בגלגוליהן השונים הקימו – הסתדרות העובדים הכללית, קופת-חולים, הקיבוץ, המושב – הם עמודי התווך של המדינה. כפי שנראה בהמשך, נבעה עליית הליכוד ב-1977, לפחות באופן חלקי, מהנזק שנגרם למערך עבודה-מפ"ם כתוצאה מעצם הופעתה של ד"ש ומהחיכוכים הממושכים במפלגת העבודה שנמשכו עד לבחירות ב-1981.
אין ספק, שאת הרבע האחרון של המאה ה- 20 יש לראות כשלב שלאחר הדומיננטיות של מפלגת-העבודה. אולם עד אשר יתבהרו קווי המתאר של שלב חדש זה ויהיו מובנים יותר, יהא זה מן המועיל להתמקד בעלייתה של מפלגת הפועלים ובירידתה, ובמקביל לעקוב אחרי עלייתו המתמדת של הליכוד בשלהי תקופת שלטונו של המערך הפועלי.
צמיחת מפלגות הפועלים ככוח מוביל במערכת הפוליטית בישראל
התפתחות המבנה הפוליטי בתקופת "הישוב" תועדה ונותחה ביתר מיצוי מאשר התפתחותו בתקופת המדינה. אחדות-העבודה נוסדה ב-1919 על-ידי איחודם של מספר גופים, שראשיתם עוד בימי השלטון הטורקי. ההתפתחויות הארגוניות קיבלו תנופה ניכרת בעקבות התבוסה, שהטורקים נחלו מידי הבריטים במלחמת- העולם הראשונה. ב-1920 נוסדה ההסתדרות, ובכך נוצר מבנה גג של המפלגות הסוציאליסטיות שסירבו להתאחד, אך היו מוכנות לשתף פעולה למען קידום האינטרסים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים של הפועלים. קבוצות אחרות נטו, בדרך כלל להתקשר על בסיס מקומי וספציפי – סוחרים, איכרים, קהילות דתיות – ודבר זה העניק לסוציאליסטים יתרונות ארגוניים ברורים ביותר.
המנהיגים הסוציאליסטיים של אחדות-העבודה הגיעו לפעילותם הפוליטית מרקע הומוגני, יחסית, והיו להם אידיאולוגיה ודימוי ברורים ביחס למבנים ארגוניים. הם היו צעירים, שנולדו בתחום המושב – אותו טריז במזרח-אירופה, שבמרוצת השנים מצא עצמו חליפות בתחומי גבולותיהן של פולין ושל רוסיה – ועלו ארצה בעליות השנייה והשלישית. קבוצת לוחמים ומנהיגים מגובשת, הדבקים ביעדים משותפים והמלוכדים מכוח חוויות משותפות, היא תנאי מוקדם חיוני לקיומו של ארגון פוליטי יעיל. אנשים אלה ומפלגתם צמחו בשלהי המאה ה-19 מתוך היהדות של מזרח אירופה, כשהם מודעים לתרבותה של היהדות המסורתית, ללמדנותה ולערכיה ופתוחים לגלי התנועות המהפכניות החדשות ולרעיונותיהן, שסחפו את אירופה. בעולם האידיאולוגי שלהם השתלבו דחפים הקוראים לצדק חברתי, לתודעה מעמדית, ללידה לאומית מחודשת ולשאיפות ציוניות. הם ניחנו בלהט האידיאולוגי של המקופחים, בחיוניות הגופנית של בני-העלומים ובכישרון הארגוני של מהפכנים אירופים. הם שאפו לעצב פתרון לאומי ומעמדי לבעיית הקיום היהודי בגולה. הכלי שבידיהם היה כלי פוליטי על אדמה שוממה בצומת רב-חשיבות של זרמי הפוליטיקה הבינלאומית. אינסטינקט המנהיגים שבהם הורה להם, כי יהיו מסוגלים להשיג את יעדיהם – עצמאות לאומית וצדק חברתי – רק אם יקפידו לבצע כיאות את העבודה הפוליטית והארגונית הדרושה. ניתוחיהם המרכסיסטיים, איש-איש וגרסתו, הובילו את כולם למסקנה האחת, שיש להקים תשתית כלכלית למפעל הציוני, ושהיהודים חייבים לעבור בארץ-ישראל שינוי חברתי-קיצוני, כדי להגשים את היעד הציוני של אומה יהודית חדשה. תפקידם כפוליטיקאים היה לקדם את מימוש החזון החברתי שהנחה אותם.
מסקנה טבעית מן האידיאולוגיה שלהם, שעלתה בקנה אחד עם התרבות הפוליטית של אירופה, שממנה באו, ועם המנטליות שלה, הייתה, שיש להקצות למפלגתם תפקיד מרכזי במבנה הכלכלי והחברתי של הארץ. בבואם לתרגם את הרעיונות האוניברסליים שלהם למציאות המיוחדת לארץ-ישראל שיקפו בעל-כורחם את המתכונות ואת דרכי-הפעולה שרווחו בעת ההיא באירופה המרכזית והמזרחית.
ההסתדרות ופעולותיה התרחבו בשנות העשרים למרות הסכנה הגדלה והולכת, שנשקפה לה תחילה מן העולים, שעל-פי-רוב היו בורגנים וסירוב להצטרף לשורותיה, ולאחר מכן מן המשבר הכלכלי החמור של 1927, שבמרוצתו פשטו מפעלים גדולים של ההסתדרות, ביניהם סולל בונה, את הרגל. ב-1930, נוכח הבעיות החדשות שעמדו על הפרק, התאחדה אחדות-העבודה עם המפלגה הפועל הצעיר, יריבתה לשעבר בהסתדרות, ויצרה את מפא"י.
המפלגה החדשה בראשותו של בן-גוריון, שהיה בעת ההיא המזכיר הכללי של ההסתדרות, שאפה להשיג לידיה כוח בסוכנות היהודית.
ב-1935 עלה בידי בן-גוריון להיבחר לתפקיד יושב-ראש הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית. מכוח מינוי זה היה למנהיגם של כל היהודים בארץ-ישראל ולימים במדינת ישראל, ולא רק של מפא"י בלבד. אך ככל שבן-גוריון וההנהגה הרבו לעסוק בבעיות לאומיות, כן הלך הסוציאליזם שלהם ודעך, וצביונו הפך פרגמטי יותר.
בעוד שעם יסודה של מפא"י חלה באחדות-העבודה תזוזה ימינה, בתוך המפלגה ומחוצה לה צמחה אופוזיציה שמאלית פעילה.
השמאל העדיף הסתדרות פחות ממורכזת ופחות חזקה וקרא לחיזוקן של היחידות המקומיות, ובמיוחד של הקיבוצים. בראש האופוזיציה השמאלית עמד השומר הצעיר, המרכז האידיאולוגי של הקיבוץ הארצי, שעד אמצע שנות הארבעים נמנע מלהגדיר עצמו כמפלגה. השומר הצעיר טיפח חזון, לפיו יהודים וערבים יושבים יחדיו במדינה דו-לאומית ומקדמים את המאבק המעמדי לתועלתם ההדדית של שני העמים. בשנות השלושים קיבל השומר הצעיר תגבורת רצינית מן העולים החדשים, חניכי תנועת-הנוער התוססת שלו בחוץ לארץ.
האופוזיציה השמאלית בתוך מפא"י ייצגה את הקיבוצים, שהתנגדו להגדלת סמכותה של ההסתדרות בענייניהם. הקיבוץ המאוחד הרחיב את השפעתו גם במסגרת העיר, וסיעתו זכתה לרוב במועצות פועלי תל-אביב. האופוזיציה השמאלית הייתה פעילה ב- 1935 ומנעה את אשרור ההסכם, שהושג בין בן-גוריון לבין ז'בוטינסקי בדבר שיתוף-הפעולה בין ההסתדרות לבין האיגוד המקצועי, שנוסד על-ידיה המפלגה הרוויזיוניסטית הימנית. בן- גוריון נשא ונתן על ההסכם בלי להיוועץ ברובד השני של ההנהגה, ורוב אנשי רובד זה התנגד להסכם.
האופוזיציה השמאלית במפא"י, שקראה לעצמה סיעה ב', הופיעה במלוא קומתה בוועידת המפלגה, שנערכה ב-1941. היא התנגדה לשינויים במדיניות הציונית, שקראה אותה עת להקמתה של מדינה יהודית. השמאל התנגד לתוכניות החלוקה של ארץ-ישראל, יצא נגד ממלכתיות וקרא לשליטה סוציאליסטית בכל עמדות-הכוח בארץ ולהמשכת ההתיישבות והפיתוח. תוכנית בילטמור (הקרויה על שמו של מלון בניו-יורק, ושבה אימצה ההסתדרות הציונית האמריקנית את היעד שלה קמת מדינה יהודית) הפכה בנובמבר 1942 למדיניות הציונית הרשמית. סיעה ב' שלבה נטה אחר ברית- המועצות והמרכסיזם, תבעה להכיר בה כסיעה נפרדת בתוך מפא"י וכבעלת זכות וטו בנושאים מסוימים.
ועידת המפלגה ב-1942 אסרה לקיים כל פעילות סיעתית פנימית. אבל כאשר התמידה סיעת האופוזיציה במפלגה במריה – הביא בן גוריון את הדברים להתמודדות ברורה במושב הוועד הפועל של ההסתדרות ב- 1944. סיעה ב' פרשה ממפא"י. היא חזרה וקראה לעצמה אחדות-העבודה כדי להטעים באמצעות השם, שמפא"י נטשה את האידיאלים של המפלגה הישנה, ואילו המפלגה החדשה מוסיפה לשאת אותם.
ב-1948 יסדו השומר הצעיר ואחדות-העבודה את מפ"ם. במרכזה של כל אחת מהקבוצות המרכיבות הייתה תנועה קיבוצית – הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד, בהתאמה. אבל התנועות הקיבוציות לא התמזגו והוסיפו לשמור על ייחודן הקודם. שמאל מורחב זה ניסה להזכיר למפא"י את שורשיה הסוציאליסטיים, הגם שלא היה בכוחו להשיג את השלטון לעצמו. ב-1954 פרשה אחדות-העבודה מן המפלגה המאוחדת וחזרה וקמה כמפלגה נפרדת בשמה הקודם. השומר הצעיר התמיד במדיניותו הפרו- סובייטית עד אמצע שנות החמישים, ורבים מאנשי אחדות- העבודה לא יכלו להסכים לדבר. יתר-על-כן, הנהגת אחדות- העבודה, ובמיוחד הקבוצה הגדולה של אנשי המפלגה אשר שירתו כקצינים בפלמ"ח, תבעו מדיניות-חוץ וביטחון אקטיוויסטית יותר מזו שהייתה מקובלת על סיעת השומר הצעיר במפ"ם.
איחודים ופיצולים
המערכת המפלגתית בישראל, במיוחד זו הקשורה במערך, גורמת מבוכה לחוקרים רבים של הפוליטיקה הישראלית. השמות משתנים לעתים תכופות ביותר, והפילוגים והאיחודים למיניהם רבים מאד. אין ספק, כי מעל פני השטח היו תנודות רבות במבנים הארגוניים, אבל מתחת להם שררה תמיד יציבות בסיסית.
האישים וקווי החשיבה העיקריים נשארו קבועים למדי במשך כל התקופה. הסוציאליזם – מה סוגו הרצוי, האם ליישמו, באיזה קצב ובלווית איזו מדיניות – הוא נושא עימות ראשון במעלה, העובר כחוט השני בכל תולדותיה של קבוצת מפלגות המערך. מקצתן בחרו במרכסיזם-לניניזם אורתודוכסי, ואילו אחרות העדיפו גרסה מרכסיסטית ציונית או השקפה סוציאל-דמוקרטית הומניסטית, השמה דגש על ציונות לאומית. מפ"ם נוטה כיום לגישה השנייה, בעוד הרוב במפלגת-העבודה נוטה לגישה השלישית. התנאים הבינלאומיים המשתנים השתקפו גם הם בהיערכותן של המפלגות בכל זמן נתון. כך, למשל, מייד לאחר המהפכה הרוסית של 1917 סברו מפלגות מספר, כי המהפכה עומדת בשער, וקראו ללכת בדרכה של מלחמת המעמדות. לאחר תבוסת גרמניה הנאצית ב- 1945 ביקשו מפלגות אחדות לחקות את הדגם הסובייטי, ואחרות העדיפו סוציאל-דמוקרטיה בנוסח המערב-אירופי. המפלגות השמאליות הקיצוניות נקטו לעתים קרובות עמדה דו-לאומית בנוגע לבעיות המיוחדות של ארץ-ישראל, בעוד שמפלגות אחרות דגלו בקו נוקשה בהרבה כלפי הערבים. בתוך קבוצת-המערך התפתחו חילוקי-דעות עמוקים בנוגע למעמד הסופי של השטחים המוחזקים מאז מלחמת ששת הימים – חלקה מוכן להחזיר את רוב השטחים, או את כולם, וחלקה אינו מוכן להחזיר מאומה.
מפלגת הרוב – אחדות העבודה, שלימים היה שמה מפא"י, וכיום שמה מפלגת העבודה – הפכה בהדרגה יותר ויותר פרגמטית ופחות ופחות סוציאליסטית. מנהיגה הראשי, דוד בן-גוריון, עבר עם מפלגתו את כל הדרך, מסוציאליזם דוגמאטי ללאומיות קשוחה, והוא עצמו הפך ממנהיגה של מפלגה קטנה למנהיגה של תנועת- העבודה, של מדינת ישראל, ולמעשה של עם ישראל כולו. סיפור חייו חושף גלישה מתמדת רעיונות של ארגונים ושל פוליטיקאים ימינה, עד שבסופו של דבר כמעט כל הספקטרום המפלגתי כולו יכול לצטט באורח לגיטימי את בן-גוריון.
פרשת לבון כנקודת מפנה
ההיסטוריה הפוליטית של מדינת-ישראל היא סיפור ההתערערות ההדרגתית של עמדתה הפוליטית העליונה של מפא"י וגידולם ההדרגתי של הלגיטימיות ושל הכוח הפוליטי של מפלגות הליכוד, במיוחד של חרות. קווים המתארים את גורלותיהם של שני הכוחות הפוליטיים הראשיים האלה חצו זה את זה ב-1977, אבל ההתפתחויות שהובילו למצב זה היו גלויות לעין לפחות מאז תחילת שנות השישים.
בשנים הראשונות לאחר קום המדינה היתה מפא"י דוגמה מושלמת למפלגה דומיננטית. היא זכתה במספר הקולות הגדול ביותר, עמדה במרכזה של כל קואליציה ממשלתית, נשאה את דגל היעדים החברתיים וביטאה את שאיפות החברה בכללותה. היא גם נהנתה מהיתרונות הפוליטיים העצומים של הנהגה מאוחדת מגובשת, של ארגון פוליטי גמיש ורחב-בסיס המתפקד היטב, של היעדר אופוזיציה פוליטית רצינית ושל פיקוח על המשאבים הכלכליים והאנושיים העיקריים, אשר זרמו אל המדינה. בשילוב כזה קשה היה להתחרות, ונדרשו כשלושים שנה כדי להצליח. אבל כישלונותיה של מפא"י, במיוחד הסכסוכים הפנימיים בשאלות המנהיגות הפוליטית והארגון המפלגתי היעיל, חשובים להסברת ירידתה הגדולה לא פחות מן ההתחזקות ההדרגתית של תנועת החרות ושל הליכוד.
החיפוש אחר ראשית הסחף מובילנו כתחנה ראשונה אל פרשת לבון, שהעסיקה את הממסד הביטחוני ואת הממסד הפוליטי מאז 1954 ואת העיתונות ואת הציבור מ-1960 עד 1965.
ב-1953, כאשר החליט בן-גוריון לפרוש זמנית מהחיים הפוליטיים, מונה משה שרת, שר-החוץ, לראש-הממשלה (הגם שהוסיף לשמש כשר-חוץ). פנחס לבון מונה לשר-ביטחון, משה דיין – לרמטכ"ל, ושמעון פרס – למנהל כללי של משרד-הביטחון. שני המינויים האחרונים היו בבחינת מבוא לעלייה במפא"י של מה שכונה "הטורקים הצעירים" שהיו עתידים לבוא יחד עם בן-גוריון לכלל עימות עם המשמרת הוותיקה.
בסתיו 1954 התחולל "עסק הביש". על-פי דיווחים לא מתועדים הורה המודיעין הישראלי לתא של יהודים מצריים לבצע פיצוצים במתקנים אמריקניים בקהיר כדי לפגום ביחסי מצרים עם ארצות- הברית. הקשרים בין שתי המדינות הללו הלכו והשתפרו בעת ההיא, והמתכננים קיוו, כי הפעולות נגד ארצות-הברית יתפרשו כהתנגדות מצד קבוצות מצריות לתהליך זה ויאטו אותו, בעוד הבריטים נסוגים ממאחזיהם בתעלת-סואץ. הקבוצה, שמנתה 13 צעירים יהודיים, נאסרה, ושלטונות מצרים תלו שניים מהם.
השאלות המציקות על טיב האימונים שקיבלו אנשי הקבוצה ועל התבונה הפוליטית שבעצם התוכנית לא ירדו מעל הפרק, וגם לאחר שבפעולת-גמול ישראלית בעזה נהרגו ארבעים חיילים מצריים.
חשוב יותר לענייננו הוא, ששר-הביטחון לבון טען, כי לא הוא נתן את ההוראה לבצע את המעשים האלה, וכי חתימתו על כתב הפקודה זויפה. לבון, שהיה מבודד, נאלץ להתפטר, ובפברואר 1955 החליף אותו בן-גוריון כשר-ביטחון בממשלתו של שרת. לבון נבחר לכהן כמזכיר כללי של ההסתדרות. אין עדות טובה יותר ממינוי זה להשפעתה של הקמת המדינה על עמדות, שבעבר נודעה להן חשיבות גדולה. כאשר היה בן-גוריון מזכירה הכללי של ההסתדרות בשנות העשרים והשלושים יצג תפקיד זה את פסגת- הכוח שאפשר היה להגיע אליה. אבל בשנות החמישים לא יכול היה מתן התפקיד הבכיר בהסתדרות לפוליטיקאי, שכבר הגיע למרום הפסגה של הממסד הביטחוני הממלכתי וכיהן בו כשר- הביטחון, שלא להתפרש כהורדתו של זה בדרגה.
בשובו למשרד הביטחון לא העמיק בן-גוריון לחקור את "עסק הביש". השאלה שבה ועלתה על הפרק ב-1960, כאשר לידיו של לבון הגיעו ראיות שלדעתו היה בהן כדי לנקותו מכל אשמה. בן גוריון סירב להיענות לבקשת לבון להכריז על חפותו בטענה, שלבון לא הורשע, ולפיכך אין מקום לטהרו. כן אמר, כי טענתו של לבון בדבר עדות השקר וזיוף המסמכים, המגוללים את האשמה על אחרים, היא עניין לבית-משפט. לבון, שלא היה מרוצה מתגובת בן- גוריון, עורר את חמתה של מפא"י כאשר העלה את הנושא בוועדת- החוץ והביטחון של הכנסת. הפרשה דלפה לעיתונים, שכן הנושא יצא מתחום השליטה הבלעדית של נאמני מפא"י אל אנשי האופוזיציה, אשר ידעו להעריך אל נכון מה עלול סיבוך מביך כזה לעולל למפלגה ולממשלה. בין השאר, דווח אז, כי לבון ערער גם על תומתם של דיין ושל פרס, והדבר חידד עוד יותר את מוקד הפיצול הפנים-מפלגתי בין הצעירים לבין הזקנים.
פרשת לבון עוררה בשנים 1961-1960 תסיסה חזקה בעיתונות ובציבור. ממצאי ועדה בראשותו של השופט חיים כהן לא היו חד- משמעיים, ונעשו מאמצים רבים לפייס את לבון לבל תצא הפרשה מכלל שליטה. פרי מאמצים אלה, שבראש עושיהם עמד לוי אשכול, היה הצהרה, שהצהיר שרת ושהייתה קבילה על לבון. בהצהרה זו נאמר, כי אילו היו הראיות, שהוצגו בפני ועדת כהן, מובאות לידיעתו של שרת באמצע שנות החמישים, הייתה מתקבלת החלטה שונה בדבר תפקידו של לבון. אבל בן-גוריון הוסיף לתבוע בתוקף פסק-דין משפטי לבעייה והזדעזע לשמוע, כי בהעדרו מונתה ועדה בת שבעה שרים כדי ללמוד את הנושא ולהציע נוהל נאות למציאת פתרון. הוועדה הגיעה למסקנה, שלבון נקי מאחריות ל"עסק הביש" והביעה את בטחונה, כי מכאן ואילך שוב לא יעסקו עוד בנושא. חברי הוועדה – כפוליטיקאים מנוסים – הניחו, כי מפא"י תרצה לחדול מהקזת-הדם העלולה לפגוע בה בבחירות הבאות. בן- גוריון הגיב בזעם רב בטענו, כי קצין בכיר הופלל ללא משפט או הליך משפטי נאות. הוא יצא לחופשה ממושכת, ומפלגתו נערכה לקראת הסיבוב הבא.
עד מהרה התברר, כי המפלגה חייבת לבחור בין בן-גוריון לבין לבון לא עוד בגלל "עסק הביש", אלא בגלל החלטתה של ועדת השרים, וכפי שקורה לעתים קרובות במלחמות פוליטיות מסוג זה, כל הצדדים הפסידו: בן-גוריון התפטר מראשות הממשלה ב- 31 בינואר 1961 וגרם בכך להתפטרות הממשלה, ומרכז מפא"י הדיח את לבון ב- 4 בפברואר מתפקידו כמזכיר הכללי של ההסתדרות.
המפלגה התכוננה לבחירות חדשות. אלו נערכו באוגוסט 1961, והייתה זו הפעם האחרונה, שבן-גוריון עמד בראש רשימת מפא"י.
המפלגה ליכדה את שורותיה לקראת הבחירות ואומנם השיגה בכנסת רק 5 מושבים פחות מאשר בבחירות של 1959. אבל היא לא הצליחה לחדש ימיה כקדם. בן-גוריון הובס על-ידי תלמידיו לשעבר בעניין, שראה בו שאלה של עיקרון. יתר-על-כן, בשונה מהתפטרותו עשר שנים קודם ידעו עמיתיו הפעם, כי יש בכוחם לעמוד ברשות עצמם ולנהל את העניינים בלעדיו.
התנאים היו בשלים לפילוג בין בן-גוריון לבין הגוף העיקרי של מנהיגי הרוב השני במפא"י. בהתפתחויות אלה נטמנו זרעי המתחים שהתגלו במפלגה בשנים שלאחר מכן. בן-גוריון ואנשי המשמרת הצעירה, שעלו בחסותו, התנגדו למערך עם אחדות- העבודה. המשמרת הוותיקה תמכה בהקמת מערך זה, מכיוון שראתה בהנהגתה של אחדות-העבודה משקל-נגד לכוח המשיכה של המשמרת הצעירה ומקור חילופי להנהגה בעתיד, במקרה שהצעירים השאפתניים החותרים אל המנהיגות אכן יפרשו ממפא"י. חשוב יותר הוא, שניטרול זה של המשמרת הצעירה נועד לאפשר למנהיגי העלייה השלישית להמשיך ולהחזיק בשלטון.
ועידת המפלגה שהתכנסה ב-1965 אישרה את הקמת המערך עם אחדות-העבודה ברוב של 60 אחוז. ברוב כזה דחתה הוועידה גם את תביעתו של בן-גוריון, שהממשלה שתקום בראשות המערך תבטל את החלטת הממשלה המאשרת את המלצת ועדת השרים לטהר את לבון. רפ"י נולדה, כאשר בן-גוריון הודיע על הקמתה של רשימה נפרדת. כעבור שישה שבועות החליט בית-הדין של המפלגה להרחיק משורותיה את החברים, שהקימו את הרשימה החדשה, וכעבור זמן קצר הצטרף אליהם גם משה דיין – ללא התלהבות מרובה.
בדיעבד אפשר לקבוע, שמאורעות אלה בישרו, כי סופה של ההגמוניה של מפא"י קרב ובא. המפלגה הייתה שסועה מחמת המריבות הקשות בין המנהיגים, ותקופות השנים 1961-1960 ו-1965-1964 הוקדשו במידה יתירה לעיסוק בתסבוכת הפרשה.
בן-גוריון נטש את המפלגה, שהוא עצמו הקים, ושב להתמודד בבחירות פעמיים נוספות – אך בראש מפלגות אחרות ובהצלחה קטנה והולכת. היה זה סיום לא מוצלח לקריירה פוליטית מזהירה, שעל סופה הוטבע חותם שאיפתו של בן-גוריון להוכיח בכל מחיר את אשמתו של לבון. ייתכן, שהמניע האמיתי של בן-גוריון היה רצון להעניש חבר-מפלגה, שעבר על חוקי הקולגיאליות וההתנהגות הנאותה, לאחר שבן-גוריון עצמו העלה אותו לעמדה כה בכירה, אפשר גם, שהדאגה לתדמיתו של הצבא כסמל לגאווה לאומית, או למקומו שלו בהיסטוריה, היא שהניעה את בן-גוריון. יהיו המניעים אשר יהיו, פרשת לבון פילגה את מפא"י, שמה מכשול לשאיפותיה של המשמרת הצעירה והבטיחה למנהיגי העליה השלישית סיכוי לשלוט.
עידן מנהיגי העלייה השלישית
השנים 1973-1963 היו עשר שנות מנהיגי העלייה השלישית. לוי אשכול, רודף הפשרות ושר האוצר בממשלת בן-גוריון, שימש כראש ממשלה מ-1963 עד 1969. הוא היה גם שר הביטחון עד ראשית יוני 1967. בעת ההיא, על סף מלחמת ששת-הימים, כשהמשבר הממושך שקדם למלחמה הלך והחמיר, נענו מנהיגי מפא"י הוותיקים בראשותו של אשכול לתביעה – והוקמה ממשלת ליכוד לאומי שכללה את רפ"י ואת חרות. משה דיין, שמנהיגי מפא"י ראוהו כמי שמעל באמונם, כיהן בה כשר הביטחון, ומנחם בגין, הפוליטיקאי המנודה, שימש כשר בלי תיק. מנחם בגין, ראש סיעת גח"ל (חרות והליברלים) בכנסת, מילא תפקיד חשוב בכינונה של ממשלת הליכוד הלאומי. הוא אף הציע להחזיר את בן-גוריון – אויבו מימים ימימה – ולהעמידו בראש הממשלה החדשה.
תקופת שלוש שנות שלטונה של ממשלת הליכוד הלאומי (1970-1967), בכלל זה תקופת הבחירות לכנסת ב-1969, הייתה, כנראה, הגורם החשוב ביותר שהביא לשינוי תפישת הלגיטימיות של בגין ושל חלקה של חרות בתוך המערכת. עוד לפני המלחמה הסכים אשכול להצעה – שבן-גוריון דחה בתוקף כל השנים, אך שהפכה החלטת ממשלה – להעלות את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי, המנהיג הרוויזיוניסטי ומורהו של בגין. לאחר המלחמה ריכך אפילו בן-גוריון את רחשי עוינותו העזים כלפי בגין וחרות, ושני המנהיגים שמרו על יחסים קורקטיים, אם לא חמים, עד יום מותו של בן-גוריון ב-1973.
ממשלת הליכוד הלאומי היתה סימן לבאות. דיין ובגין זכו לראות בטיהור שמם על-ידי אשכול, המנהיג החדש של מפא"י. ב-1968 חזרו דיין ורוב חברי רפ"י אל חיק תנועת העבודה, ויחד עם אחדות-העבודה ומפא"י כוננו את מפלגת העבודה הישראלית.
ברבות הימים, כאשר עוקצם של רישומי הקרבות המרים והממושכים של מלחמת יום הכיפורים ב-1973 קהה, יצאו המתחרים הראשיים על ראשות המשלה משלוש סיעות אלו. בגין וחרות נשארו בממשלת הליכוד הלאומי עד קיץ 1970. הם פרשו אז ביוזמתם, לאחר שהממשלה החליטה לדון בהצעותיו של שר החוץ האמריקאי רוג'רס ליישוב הסכסוך הערבי-ישראל. לאחר הפסד מערך העבודה-מפ"ם בבחירות של 1977, הסכים דיין לכהן כשר החוץ בממשלה הראשונה של בגין ומילא תפקיד חשוב בתהליך, שהוליך להסכם השלום עם מצרים. השתתפותו של בגין בממשלת אשכול היא שתרמה יותר מכול למתן לגיטימציה למנהיגו לשעבר של ארגון הפורשים כמנהיג מכובד, ובסופו של דבר גם כמנהיג חלופי.
גולדה מאיר היא הנציג השני של העליה השלישית, אשר שימש בתפקיד ראש ממשלה (1974-1969). מפלגת העבודה בחרה בה לתפקיד זה לאחר מות אשכול. היא כיהנה כראש ממשלה בתקופת מלחמת יום הכיפורים ובימי מערכת-הבחירות של 1973, שבה חזרה והופיעה כמועמדת הראשונה ברשימת המערך. כעבור זמן קצר, באפריל 1974, התפטרה והשאירה את ישראל מוחלשת בעקבות המלחמה שהגבירה את בידודה בעולם, תקציב הביטחון הלך ותפח בשיעור עצום, ומפלגת העבודה התקשתה להתגבר על הזעזועים.
המאבק על הירושה
עם כינון מפלגת העבודה ב-1968 נקבע, כי המפלגות המרכיבות אותה תהיינה מיוצגות במוסדותיה על-פי הנוסחה הבאה: 57.3% למפא"י, 21.35% לאחדות-העבודה ו-21.35% לרפ"י. שרידי שלוש המפלגות הללו הוסיפו להתקיים גם כעבור חמש שנים ויותר, כאשר שאלת הירושה במפלגת-העבודה עלתה בכל חריפותה. אדם, שנהנה מתמיכת המנהיגים הוותיקים ושבוודאי היה זוכה במעמד הבכורה כנציג מובהק של מפא"י, אילו רק הסכים להציג את מועמדותו, היה פנחס ספיר, שר אוצר יעיל ואיש מפתח במפלגה.
עוד ב-1974, 54 שנים לאחר יסוד ההסתדרות, היה ברור, שהדור הקשיש יכול להכתיב למוסדות המפלגה מי יבחר לראשות הממשלה, ובלבד שיימצא לו מועמד מוסכם. הכוח הפורמלי, אומנם, הועבר לידיים צעירות יותר, אבל הקשישים עדיין החזיקו בידיהם את ההשפעה ואת הקולות שנדרשו לקביעת התוצאה. יגאל אלון ושמעון פרס לא היו מקובלים על חלק הארי של יוצאי מפא"י, מפני שהיו יוצאי אחדות-העבודה ורפ"י, בהתאמה. העובדה, שכולם היו עתה חברים במפלגה אחת ושהמועמדים הללו היו מנהיגים נאמנים וללא עוררין של מפלגה חדשה זאת, לא הקהתה כהוא זה את זיכרונם של אנשי המשמרת הוותיקה. האחרונים נוכחו לדעת, כי חוק ראשון בפוליטיקה של ישראל הוא, שבענייני המפלגה עליך להיות נאמן לסיעתך או לקבוצת המשנה שלך. יצחק רבין, ראש המטה הכללי של צה"ל במלחמת ששת-הימים ושגריר ישראל בוושינגטון עד זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים, נבחר כמועמד הוועידה לראשות הממשלה, משום שהרקע הפוליטי שלו היה ברור פחות מזה של המועמדים האחרים, ומפני שלא היו לו קשרים סיעתיים ברורים שהיו עלולים להביא להטלת וטו על בחירתו.
רבין כיהן כראש ממשלה מ-1974 עד 1977, ושמעון פרס היה שר- הביטחון בממשלתו. האחרון התמודד עם רבין על המועמדות לראשות הממשלה כבר ב-1974, ושב ועשה זאת, בלי הצלחה, גם ב-1977. אבל זמן קצר לפני הבחירות נודע, כי רעייתו של רבין החזיקה מטבע זר בחשבון בנק בחו"ל, שלא כחוק. רבין יצא לחופשה מראשות הממשלה וזנח את תוכניותיו להיות מספר אחד ברשימת המערך לבחירות. פרס מונה למועמד במקומו, אך לרוע מזלו הוליך את המפלגה אל האופוזיציה. התחרות בין השניים נמשכה גם לפני הבחירות של 1981, במרוצתן ואחריהן, ובעלי הכוח לסוגיהם במפלגה התייצבו לצדו של כל אחד מן השניים, על- פי שיקולים שונים. ההבדלים האידיאולוגיים בין השניים היו מזעריים, ומזמן לזמן היו חלים שינויים בקואליציות.(3)
מפלגות הליכוד
יש משמעות חשובה לעובדה, שהמפלגות המרכיבות את קבוצת הליכוד הופיעו על הבמה הפוליטית רק במועד מאוחר; אך אין להסיק מכך, שאלו היו מפלגות חדשות. הסוציאליסטים והמפלגות הדתיות התחילו להתפתח בראשית המאה, ואילו מפלגות הליכוד התקדמו במסלול אחר. התנועה הרוויזיוניסטית, אמה-הורתה של תנועת החרות, קמה ב-1925. לעת ההיא כבר עשו הסוציאליסטים כברת דרך ארוכה בניסיונם לבסס את כוחם בארץ ישראל, ביישום הציונות המעשית, מבית מדרשם של ויצמן ושל ההסתדרות הציונית העולמית. הציונים הכלליים, שוויצמן היה קשור אליהם היו נאמנים לשמם: הם היו גם ציונים וגם כלליים. לבם לא הלך שבי אחר האידיאולוגיה הסוציאליסטית או הדתית שהתחרו זו בזו, והם הטיפו למדיניות של דרך הביניים, שעלתה בקנה אחד עם הרקע הבורגני והליברלי שלהם. בעת שהמפלגות הסוציאליסטיות והדתיות בנו בסיסים ארגוניים בארץ-ישראל, נמנעו מכך מפלגות הליכוד.
בקבוצת הליכוד שלושה מרכיבים ראשיים: המרכיב החשוב ביותר מהבחינה הפוליטית והאידיאולוגית הוא תנועת החרות, שנוסדה ב-1948 על-ידי מפקד האצ"ל לשעבר, מנחם בגין. השותף החשוב השני בליכוד הוא המפלגה הליברלית, מפלגה בורגנית הממשיכה מבחינה פוליטית את הציונים הכלליים, שהיו פעילים בשנים שקדמו להקמת המדינה ומיד לאחריה. השותף השלישי הוא לע"מ, ברית בין שרידי הפלג של רפ"י, שסירבו לחזור למחנה של מפלגת העבודה ב-1968, לעת היווסדה של המפלגה המאוחדת, ושל כמה פוליטיקאים, אנשי הסתדרות העובדים הלאומית, שיצאו מחרות ועברו בדרכם כמה תהפוכות. שני המרכיבים הנוספים של הליכוד הם אומץ של יגאל הורוביץ ותמ"י של אהרן אבו-חצירא.
בדומה למפלגות המערך החלה גם תקופת ההתגבשות של מפלגות הליכוד ב-1965. גח"ל היה הגוש של תנועת החרות ושל המפלגה הליברלית. ב-1965 הוא התחרה עם המערך-מפא"י-אחדות-העבודה, וב-1969 עם המערך-עבודה-מפ"ם. הליכוד נוסד ב-1973 עם הצטרפותם של המרכז החופשי ושל לע"מ לגח"ל.
כל מפלגה שמרה על המצע שלה ועל מוסדותיה. שיתוף הפעולה התבטא, קודם כל, בהגשת רשימות משותפות לקראת הבחירות לכנסת, אך גם בעבודה מתואמת של הסיעה בכנסת, ולימים גם בעבודת הממשלה. שאלות, כמו בחירת המועמדים לרשימה לכנסת, מינוי נציגי המפלגה כחברים בממשלה ועמדות אידיאולוגיות להלכה, נדונו ונחתכו בכל מפלגה בנפרד. מאז 1981 הלכה התנועה "לליכוד הליכוד" וצברה תנופה, אם כי נציגי הרעיונות והאינטרסים המשוריינים של המפלגות השונות מתייחסים למגמה זאת בהסתייגות.
שורשיה של חרות
תנועת החרות היא צאצא אידיאולוגי ישיר של הרוויזיוניסטים, מפלגה שנוסדה על-ידי זאב ז'בוטינסקי ב-1925. השם נגזר מהשקפתה של המפלגה, כי יש צורך בתיקונים (רוויזיות) מידיים במדיניותה של ההסתדרות הציונית, כדי להבטיח את השגת היעדים המשותפים לכלל הציונים. הרוויזיוניסטים, שהתנגדו לדרכי הפיוס וההתקדמות ההדרגתיות המקובלות על הסוציאליסטים, תבעו פעולה מיליטנטית להשגת יעדיהם הלאומיים.
הרוויזיוניזם זכה לפופולריות מפליגה בקרב הציונים באירופה, אבל כוחו הממשי בארץ ישראל היה קטן. מרכז התנועה קבע את מושבו באירופה, וז'בוטינסקי עצמו גורש על-ידי הבריטים מארץ ישראל ב-1927. בהתחשב באוריינטציה של הרוויזיוניזם ובמבנה התמיכה שלו, אין תימה, כי נבצר ממנו להתחרות עם מפלגות- הפועלים שהיו מושרשות בארץ.
ז'בוטינסקי הציע מיתוס של כוח צבאי, שהיה אמור להתחרות עם מיתוס כיבוש-האדמה, שאותו הציעו הסוציאליסטים, ועם מיתוס התורה והעבודה שהציעו המפלגות הדתיות. הארץ תיכבש בדם ואש, לא בתהליך צבירה איטי של עוד פרה ושל עוד דונם. תנועת הנוער הרוויזיוניסטית – בית"ר – נקראה על-שמו של יוסף טרומפלדור, שגבורתו והאידיאולוגיה הפועלית שלו שיוו לו דמות גיבור הן בעיני המחנה הרוויזיוניסטי והן בעיני המחנה הפועלי. חזון המשמעת וההדר עתיד היה להדהד בדברי ימי הליכוד.
ז'בוטינסקי, נואם נלהב והוגה מקורי, היה פעיל במשך שנים רבות בחוגים ציוניים. הוא פרש מההנהלה הציונית ב-1923 והחליט להקים מפלגה פוליטית ותנועת-נוער. הרוויזיוניסטים פעלו תחילה בתוך המסגרות של הציונים הכלליים ושל ההסתדרות הציונית העולמית, אבל רעיונותיו של ז'בוטינסקי נראו בעיני ההנהגה מיליטנטיים מדי ולא מקובלים. בבחירות של 1931 לאסיפת- הנבחרים זכו הרוויזיוניסטים ב-23% מכלל הקולות, והיו המפלגה השנייה בגודלה אחרי מפא"י, שזכתה ב-42% מהקולות. הם זכו להישג נאה עוד יותר ב-1931, כשקיבלו בבחירות לקונגרס הציוני בתפוצות 21% לעומת 29% שקיבלה מפא"י. אבל ב-1933, לאחר עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה ורצח ארלוזורוב בארץ, עלתה מפא"י ל-44%, והרוויזיוניסטים ירדו ל-14%. ב-1935 ויתרו הרוויזיוניסטים על תקוותם להשתלט על ההסתדרות הציונית העולמית והקימו הסתדרות ציונית חדשה משלהם. בדיוק בתקופה זאת גיבשו בן- גוריון מפא"י את שלטונם בהסתדרות הציונית העולמית, ובן-גוריון התמנה ליושב-ראש ההנהלה הציונית. סירובו של ז'בוטניסקי לשתף פעולה עם הישוב המאורגן בראשותה של מפא"י הפך את בן- גוריון לאויבו הפוליטי המושבע.
העימות בין המחנות
החברות בישוב המאורגן הייתה על בסיס התנדבותי, וממילא לא היתה שום אפשרות להחזיר קבוצות של מתנגדים לתלם.
הרוויזיוניסטים היו מחוץ לישוב המאורגן, ובתוך הישוב התפתחה עוינות הדדית חריפה. המתח והאלימות בין הארגונים היהודיים גברו מאד מאז יסוד המפלגה הרוויזיוניסטית ב-1925, ואחר-כך עם פרישתם של הרוויזיוניסטים מההסתדרות הציונית העולמית. במשך תקופה זאת הדביק הממסד לרוויזיוניסטים תווית של מנודים, שמנעה מהם קבלת כל לגיטימיות – וזאת ביעילות רבה. הם סווגו כאופורטוניסטים וחסרי אחריות, שאינם ראויים לתמיכה, וגם כמי שעלולים לסכן את העניין הציוני. שלושה מאורעות השאירו משקע כבד של רצון רע בין הקבוצות: רצח חיים ארלוזורוב, "הסזון" והטבעתה של הספינה "אלטאלנה".
העוינות שהתפתחה ערב פרשיות אלה, לא מיהרה לחלוף. התדמיות שרווחו אצל מנהיגי כל אחת משתי הקבוצות ואנשיהן על הקבוצה השנייה ועל אנשיה הוסיפו להתקיים במשך עשרות שנים. הצלקות היו כה עמוקות, עד כי רק הזמן עשוי היה להביא להן מזור. לכן היה התהליך, שבסופו זכתה חרות לקבל ליגטימציה ואף הגיעה לשלטון, כה ממושך. דור שלם של ישראלים המשיך עוד להיחשף לשמות המוכרים של שני המחנות כשמות בעלי מטען אמוציונאלי כבד – חיובי או שלילי. בן-גוריון ומפא"י הבינו, כי מניעת לגיטימציה מתנועה פוליטית יריבה רק תחזק את הלגיטימציה שלהם. גורמי היריבות וההשתמעויות הפוליטיות והאידיאולוגיות שלה נחשלו במרוצת השנים, אבל שריד של רתיעה קיצונית, שכל צד חש כלפי יריבו, עודנו קיים בפוליטיקה הישראלית עד עצם היום הזה, אם כי ברור, שמספר הישראלים החשים בה הולך וקטן עם הזמן. מכל מקום, סגנון ההאשמות הדדיות והביטויים הנרגשים הניתנים להשקפות פוליטיות, שלעתים מגיעים עד כדי אלימות, עברו גם אל דור ההמשך.
בבחירות לכנסת הראשונה, שהתקיימו ב-1949, זכתה חרות ב-14 מושבים, אולם לא היא בלבד ייצגה את הרוויזיוניסטים לשעבר – לח"י זכתה במושב אחד. הרוויזיוניסטים הוותיקים, שהתמודדו בבחירות כברית צה"ר, לא זכו אפילו בנציג אחד. ב-1951 הייתה כבר חרות המפלגה היחידה מקרב הרוויזיוניסטים לשעבר שהתמודדה בבחירות – והיא שמרה על מעמדה זה מאז.
מנחם בגין – ממפקד מחתרת לראש ממשלה
מנחם בגין היה בן שלושים, כאשר הפך למפקד האצ"ל בשנת 1943, ובן 35 כאשר הקים את תנועת החרות. תכונות רבות של הרוויזיוניסטים, של אצ"ל ושל לח"י עתידות היו להתגלות בתרבות הפוליטית של תנועת החרות, והבולטת בכולן הייתה תפקידו של המנהיג. בגין נשאר המפקד, ואנשי מטהו לשעבר היו לעוזריו. הוא נטה להקיף את עצמו באנשי "המשפחה הלוחמת", חברים שלעבר באצ"ל ובלח"י. הוא שמר על הרטוריקה הנלהבת ועל העמדה הקשוחה, שאפיינו את ימיו במחתרת. שנותיו הראשונות בחרות היו סוערות כימיו באצ"ל. ב-1952, בעיצומו של הוויכוח על השילומים מגרמניה, אמר, כי לא יהיה כל משא-ומתן עם גרמניה, וכי דברים מסוימים יקרים מן החיים, נוראים מן המוות. כעבור זמן קצר תקף המון נסער את הכנסת, ונראה היה, כי לעתיד החיים הפרלמנטריים בישראל צפויה סכנה. הסערה חזרה והתעוררה, אם כי בטון מינורי בהרבה, כעבור שבע שנים – כאשר עלתה על הפרק שאלת מכירת הנשק הישראלי לגרמניה.
בן-גוריון סירב לקרוא לבגין בשמו, ובוויכוחים שהתנהלו בכנסת נהג לכנותו האדם היושב ליד ד"ר באדר. מעולם לא היו הרגשות הפוליטיים סוערים יותר, ומעולם לא הייתה הפופולריות של בן- גוריון גדולה יותר. שילובם של שני אלה כפה על בגין להמתין תקופה ממושכת, ומאמציו התרכזו בעיקר בתחום הפרלמנטרי, בניסיון לספק לכנסת הישראלית אופוזיציה דינמית. מטרה זאת אכן עלה בידיו להשיג, במיוחד בנושאים בעלי זיקה לכבוד ישראל והיהודים ולביטחונם.
בחרות עצמה זכה בגין למעמד של מנהיג עליון מאז יומה הראשון של המפלגה ועד פרישתו ב-1983. כל דבר ביקורת, שרצו להשמיע נגדו, היו מטיחים נגד עוזריו. ורק לעתים נדירות היה משיהו מעז לחלוק עליו פנים אל פנים ובאופן פורמלי. כשרונותיו הרטוריים והנאמנות העזה שרחשו כלפיו חברי האצ"ל לשעבר הבטיחו את מעמדו. בשונה ממפא"י, לא היו בחרות קבוצות או אידיאולוגיות מתחרות רבות, וכך קרה, שמעמדו של בגין והישענות מפלגתו עליו, הן במובן הפסיכולוגי והן במובן הפוליטי, הלכו והתחזקו. ב-1951, לאחר שהמפלגה איבדה בבחירות כמעט את מחצית מושביה בכנסת, הדיח בגין את עצמו מתפקידו כראש חרות, אבל עד מהרה חזר והתייצב בראש המפלגה בהתלהבות מחודשת. לשיא כוחו הגיע מנחם בגין ב-1977, כאשר בעומדו בראש הליכוד זכה בבחירות והחל לכהן כראש ממשלה. ב- 1981 חידש הבוחר הישראלי את המנדט של מנחם בגין, אך זה פרש ב-1983. יצחק שמיר החליף את בגין כראש הממשלה וכמנהיג הליכוד. על אף ההתארגנות נגדו שנרשמה בליכוד מיריבים פוליטיים כגון דוד לוי ואריאל שרון, הוביל שמיר את תנועתו בבחירות של 1984, ובמסגרת ממשלת האחדות הלאומית, התמנה שמיר ראש ממשלה ב-1986.
ב-1965, לאחר שגח"ל שזה אך נוסד זכה בבחירות בהישגים דלים מן הצפוי, במאבקו נגד מערך מפא"י-אחדות העבודה – שגם הוא הוקם זה מקרוב בראשות לוי אשכול – קמה בחרות קבוצה בראשותו של שמואל תמיר, מוותיקי האצ"ל ופרקליט פלילי נודע, וקראה תיגר על מנהיגותו של בגין. תמיר הפסיד לאחר מאבק מר והושעה לשנה על-ידי בית דין המפלגה. הוא פרש מחרות והקים את המרכז החופשי, אולי על-פי דוגמת "הטורקים הצעירים" במפא"י.
עזר וייצמן פרש מתפקידו הצבאי כראש אג"ם מיד לאחר הבחירות, שהתקיימו ב-1969, והצטרף לממשלת הליכוד הלאומי כשר-התחבורה מטעם חרות. גם הוא ניסה לקרוא תיגר על מנהיגותו של בגין בגלל הישגיה הגרועים, יחסית, של המפלגה בבחירות של 1969 – וגם הוא נכשל מכוח שליטתו המלאה של בגין במוסדות המפלגה. בעקבות תבוסה זאת יצא וייצמן לגלות פוליטית, אך חזר כאדריכל ניצחונו של הליכוד בבחירות של 1977 וכשר הביטחון בממשלת בגין. הוא הורחק מחרות לאחר שהתפטר מן הממשלה ב-1980 בטענה, שגוף זה אינו דבק בהסכם-השלום עם מצרים ברוח ובמרץ הדרושים, ואף תמך בהצעת אי-אמון שהעלה המערך. לקראת הבחירות ב-1984 הקים עזר וייצמן את רשימת "יחד" ועמד בראשה. רשימה זו זכתה ב-3 מנדטים. ב-1984, הצטרף וייצמן למפלגת העבודה אחרי הקמת ממשלת האחדות הלאומית והתמנה שר בממשלה מטעמה.
מפלגת התחיה הוקמה על-ידי מנהיגים מן הליכוד (גאולה כהן מחרות ומשה שמיר מלע"מ), שהתנגדו להסכם השלום עם מצרים ולנסיגה הישראלית המלאה מסיני. קריאת התיגר שלהם על סמכותו של בגין הושמה לאל גם היא, אף-על-פי שמנהיגים בולטים אחרים בחרות, יצחק שמיר ומשה ארנס, הסתייגו מן ההסכם. ב-1984, בהנהגתו של יובל נאמן, צירפה אליה התחיה את רפאל איתן, הרמטכ"ל לשעבר, ותנועתו צומת. בבחירות של 1984 התחיה היתה הרשימה הגדולה ביותר בין הרשימות הקטנות עם חמישה מנדטים. היא נשארה באופוזיציה לממשלת האחדות הלאומית. בשלהי 1987פרש רפול מהתחיה על רקע סכסוכים אישיים וצומת חזרה לפעולה.
ככל שהלכו הישגיה של חרות בבחירות והשתפרו, כן התוודע הציבור יותר ויותר אל קאדר המנהיגים שלה. המתכונת לא הייתה שונה ביותר מזו המוכרת לנו ממפלגות המערך: בראש הסולם ניצבת ההנהגה המורכבת מהמשמרת הוותיקה, שניים לה בחשיבותם אלופים במילואים, ואחריהם הפוליטיקאים המייצגים קבוצות ספציפיות, כמו עדות-המזרח. נוסף על בגין נימנו עם המשמרת הוותיקה גם יצחק שמיר, יעקב מרידור, חיים לנדאו, יוחנן באדר ובן-ציון קשת. האלופים לשעבר, וייצמן ושרון, עמדו בראש משרד הביטחון. מבין המנהיגים המייצגים את עדות-המזרח ראוי להזכיר את דוד לוי, משה קצב, מאיר שטרית ודוד מגן. התקופה שלאחר בגין התחילה עם יצחק שמיר כראש הממשלה, אבל נראה, כי חרות עומדת בפני בעיה של ירושה פוליטית. אם לא יושג קונצנזוס במהירות, אפשר מאוד שהליכוד יעמוד בפני תקופה קשה דוגמת זו שעברה על המערך בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים.
המצע האידיאולוגי הבסיסי של חרות בענייני חוץ השתנה במרוצת השנים רק במעט: מצע זה ביטא את תביעתה של ישראל לכל שטחה של ארץ ישראל המנדטורית וסירב להכיר בגבולות 1949 כגבולות לגיטימיים בטענה, שדבר זה ימנע בעד ישראל לנצל מצבים עלולים להיווצר – אם תיכפה עליה מלחמה. כאשר הקימה תנועת החרות את גח"ל עם הליברלים לא נדרשו שום שינויים, לפי שכל מפלגה שמרה על מצעה. חרות השמיטה כל התייחסות ספציפית לעבר-הירדן, אבל הוסיפה להטעים את שלמות הארץ, את הרעיון של אי חלוקת ארץ-ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים הטעים המצע את החשיבות הרבה של המשכת ההתיישבות היהודית ביהודה, בשומרון, בעזה, בסיני ובגולן, אבל עבר-הירדן או סיפוח סיני והגולן לא נזכרו בו כלל ועיקר. מיד לאחר מלחמת 1967 הסכים בגין עם שאר שרי ממשלת הליכוד הלאומי להחזיר את סיני למצרים כחלק מהסכם שלום. הערבים סירבו. כעבור עשר שנים הסכימו סאדאת ובגין בדיוק על דבר זה.
הסעיפים החברתיים והכלכליים במצע של חרות קראו לתמיכה ביוזמה חופשית, אבל לא במובן דוגמטי. אם יש צורך בפעילות או בהתערבות ממשלתית כדי להשיג יעדים לאומיים, אזי יש לכך היתר אידיאולוגי. הוא האמור בשביתות, שהותרו במצע, כל עוד אין בהן כדי לשבש שירותים חיוניים. בעניין השירותים דרש המצע בוררות חובה. הסוציאליסטים ומפא"י היו שנואים על חרות מטעמים היסטוריים, ארגוניים ואידיאולוגיים. ההסתדרות, מנקודת ראותה של חרות, הייתה בידי הסוציאליסטים כלי לניצול הפועלים, ושביתות נחשבו כרעל בגוף האומה. לאחר הצלחתם הגדולה של הציונים הכלליים בבחירות של 1951, כשעלו מ-7 מושבים ב-1949 ל-20, ניסתה חרות למשוך את לב מצביעי הציונים הכלליים, וב-1955 אימצה לעצמה מצע חברתי וכלכלי יותר ליברלי-בורגני באופיו. חרות לא הייתה מפלגה דתית, אבל גם לא הייתה אנטי-דתית כפי שהסוציאליסטים היו אמורים להיות. המצע קבע, בדיוק כמו ההצהרה המקורית של ההסתדרות הציונית החדשה שז'בוטינסקי הקים ב- 1935, כי התנועה "תיטע בחיי האומה את הערכים הנצחיים של מורשת ישראל."
הרוויזיוניסטים שפעלו בארץ-ישראל לא הגיעו מעולם לעמדה, שאפשרה להם להתמודד עם מפלגה הנשענת על חברות המונית, דוגמת הדפוס שפותח על-ידי המפלגות הסוציאליסטיות והדתיות. לא עמדו לרשותם מקורות חשובים בדמות פטרונים או טובות הנאה חומריות. הם חיקו ללא הצלחה מרובה חידושים ארגוניים של השמאל, כמו הסתדרות-העובדים וקופת חולים. הגרסאות הרוויזיוניסטיות, הסתדרות העובדים הלאומיים וקופת החולים הלאומית, נשארו קטנות ונטולות חשיבות. ב-1965, כשהתחילה חרות להתמודד בבחירות להסתדרות כסיעת תכלת-לבן, נסתמנה במפלגה תזוזה לקראת אוריינטציה פועלית ברורה.
הציונים הכלליים והפרוגרסיבים היו לליברלים
המפלגה הליברלית הייתה היורשת של הציונים הכלליים. הציונים הכלליים ייצגו את גרעין ההסתדרות הציונית העולמית, שהעדיף לא להזדהות עם אידיאולוגיה נוקשה כזו של פועלי ציון הסוציאליסטיים או של המזרחי הדתית. הם ראו לעצמם כיעד לשמור על איחוד פוליטי למען המטרה המשותפת של הגשמת התוכניות הציוניות. הציונים הכלליים התפלגו בשנות העשרים לשתי סיעות: לסיעה א' בהנהגתו של חיים וייצמן, לעת ההיא נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, שדגלה במדיניות פרו-פועלית יותר ותמכה בגישה פשרנית כלפי שלטונות המנדט, ולסיעה ב', שייצגה יותר את הבורגנות ואת המעמד הבינוני ותמכה ביוזמה פרטית בארץ ישראל ובמדיניות אקטיביסטית יותר נגד הבריטים.
סיעה א', שבשנות השלושים קיבלה תגבורת מעולי גרמניה, אימצה לה את השם "המפלגה הפרוגרסיבית", וסיעה ב' שמרה את השם "הציונים הכלליים." ב-1961 הן התאחדו וקבעו את שמה של המפלגה החדשה – המפלגה הליברלית, אבל האיחוד היה קצר ימים. הן שבו והתפלגו ב-1965, הפעם בגין שאלת ההליכה לבחירות בשיתוף עם חרות. הפרוגרסיבים שמרו על אידיאולוגיית השלבים והעדיפו שיתוף- פעולה עם תנועת-העבודה. הם הגיעו לכך עם השנים, כאשר השתתפו בממשלות מפא"י והמערך, ואפילו הצטרפו למערך ב-1982. הרוב במפלגה הליברלית תמך בהקמת גח"ל, והמפלגה התפלגה. הליברלים – הציונים הכלליים לשעבר – שמרו על השם ליברלים, והפרוגרסיבים קראו לעצמם ליברלים עצמאיים. בבחירת שם זה התכוונו פחות לחשיבה או לפעולה עצמאית שלהם ויותר לעצמאותם ביחס לציונים הכלליים או לחרות.
מפלגות דוגמת אלו נמצאו, כמובן, במצב נחות לזה של המפלגות השאפתניות והמאורגנות למופת של השמאל או של הקבוצות הדתיות, שחבריהן נמנו עם גופים שהתפשטו אל מעבר למישור הפוליטי של החיים. אלו כללו לעתים קרובות גם את המישור החברתי והתרבותי, ואפילו את המישור הכלכלי. כפי שמשתמע משמותיהן, היו שתי המפלגות מעוניינות במטרות הכלליות של התנועה יותר מאשר בפרטי המפעל. הן תמכו ביוזמה חופשית ונטו להתייחס בבוז לעבודה הארגונית השחורה מתוך אמונה שרעיונותיהן הנאורים עתידים לנצח. הציונים הכלליים והליברלים היו דומים למפלגות המרכז של יבשת אירופה, שדגלו בממשל מוגבל, בחוקה וביוזמה חופשית. הן האמינו, כי אם יותר לכל פרט להשיג את מטרותיו בכוחות עצמו, יהיה בכך כדי להביא טובה לאומה בכללותה. מעמדן של מפלגות אלו בהסתדרות הציונית העולמית העניק להן יתרונות ארגוניים וקשרים הדוקים עם ארגונים חשובים, כמו ,הדסה" "מכבי" וויצ"ו, אבל הציונים הכלליים לא פיתחו מעולם דפוסי שליטה מפלגתית על הארגונים האלה מסוג השליטה, שהייתה למפלגות השמאל ולמפלגות הדתיות על ארגונים, שבהם נודעה להן השפעה מכרעת. הם לא הזדהו עם הפוליטיקה המעמדית, שמפא"י הדגישה מאד, וייחסו למפעלים הכלכליים והחקלאיים של ההסתדרות חשיבות במובן הלאומי ולא במובן המפלגתי הסקטוריאלי או הפוליטי. איגוד העובדים הציוניים הכלליים החל להשתתף בבחירות להסתדרות רק ב-1956.
בהיותם בליכוד נדחקו הליברלים דרך קבע למקום השני. שום מנהיג בעל שיעור קומה לאומי לא צמח מעולם משורות מפלגה זו, ולפיכך היה היגיון פוליטי בהחלטתה לקבל את מנהיגותו של בגין.
היחסים בין חרות לבין הליברלים בליכוד היו כפופים לחוקים, שנקבעו במרוצת השנים בשאלת חלוקת הכוח והתפקידים הזמינים. חוקים אלו נקבעו על-ידי המציאות שהתפתחה בשטח וכתוצאה מפשרות. המנהיג הליברלי, שמחה ארליך, עבר מתפקיד שר האוצר לתפקיד סגן ראש הממשלה, כאשר המדיניות הכלכלית שהפעיל לאחר הבחירות של 1977 לא רק הנהיגה ליברליזציה במשק, אלא אף חוללה אינפלציה בשיעור של יותר מ-130% בשנה. פיטורין לא באו בחשבון, שכן ארליך היה מנהיגו של השותף השני בחשיבותו בליכוד. התנגדותו של ארליך למנות את אריאל שרון לשר הביטחון לאחר התפטרותו של עזר וייצמן מנעה מינוי זה לפני הבחירות של 1981. אך ברגע שסולק מכושל הבחירות מינה בגין את שרון לתפקיד האמור, שכן ניטל העוקץ של ארליך, והוסר החשש כי הליברלים יערערו את הליכוד. ועידת הליכוד החליטה להעניק לבגין את הזכות למנות שרים בממשלתו, והדבר איפשר לו להתגבר על הווטו הפורמלי של ארליך ושל המפלגה הליברלית. היה זה סימן נוסף לחולשתה הפוליטית של המפלגה הליברלית. מפלגת הליברלים העצמאיים איבדה במידה רבה את מקומה במרכז של הפוליטיקה הישראלית. לאחר שהצליחו להשיג קומץ קולות במשך שנים. איתרע מזלם להישחק עם הופעת ד"ש ולרדת למושב אחד בכנסת שנבחרה ב-1977. ב-1981 איבדו אפילו מושב זה. ב-1984 לא העמידו רשימה עצמאית והצטרפו למערך, שבמסגרתו זכו במנדט אחד. ב-1987 הצטרפה ל"ע לתנועת המרכז.
המפלגות הדתיות
אין לך דוגמה טובה לקבוצה פוליטית בארץ, שכוחה הפוליטי גדול מכוחה האמיתי, יותר מזו של המפלגות הדתיות. המפלגות הללו, שעד הבחירות האחרונות זכו בקביעות במקום השלישי בבחירות לכנסת אחרי מפלגות הליכוד והמערך, שימשו תמיד כשותף קואליציוני לזוכה הראשון. הגדולה במפלגות הדתיות, המפלגה הדתית הלאומית, הייתה תמיד שותף בקואליציה, בין זו שהרכיבו מפלגות המערך ובין זו שהרכיב הליכוד, להוציא חודשים מספר ב-1959-1958ובין 1974-. גם בממשלת האחדות הלאומית ב-1984 משתתפות רוב המפלגות הדתיות.
דרגות שונות של מעורבות במפעל הציוני
הדרך הטובה ביותר להבחין בין המפלגות הדתיות היא על-פי מידת המעורבות במפעל הציוני. המעורבות הרבה ביותר היא זו של המפד"ל, המפלגה הדתית הלאומית, כפי ששמה מעיד עליה. שיתוף-הפעולה של אנשי המפד"ל עם המפלגות הציוניות החילוניות בבניית המדינה היהודית מצא ביטויו גם בשירות בניהם וחלק מבנותיהם בצה"ל ובשותפות ההיסטורית של מפלגתם עם מפא"י ועם המערך בשנות עיצובה של המדינה. ואחר-כך בשותפות בקואליציונית עם הליכוד. תמ"י – מעין שלוחה של המפד"ל – שייכת גם היא לקטגוריה זאת.
"אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל" שייכות למפלס נמוך יותר של מעורבות. הן שומרות על מבנים ארגוניים וחברתיים נפרדים. הגם שהן מסכימות להשתתף בפוליטיקה במידה מוגבלת, והן אינן רואות עצמן כמפלגות ציוניות. ממשלות-ישראל, הן בראשות המערך והן בראשות הליכוד, העניקו לשתי המפלגות הללו זכויות-יתר כדי להבטיח את תמיכתן בהן. בין זכויות היתר הללו ראוי להזכיר פטור משירות צבאי לבנים, כל עוד הם לומדים בישיבות (בנות פטורות לגמרי) ורשות לקיים מערכת-חינוך עצמאית, הממומנת חלקית מכספי האוצר, אך אינה כפופה לפיקוחו של משרד החינוך. "פועלי אגודת ישראל" לקחו אומנם, חלק בקואליציות ממשלתיות, אבל השתתפותה של "האגודה" הייתה מוגבלת יותר מאז 1952. לפני כן היה שר-הסעד מאנשי ה"אגודה". עד 1977 היה לעתים קרובות שיתוף פעולה בין "האגודה" לבין המערך, אבל מנהיגי ה"אגודה" נמנעו מקבלת תיקים בממשלה. מתכונת זאת נמשכה לאחר עליית הליכוד ב-1977, שעה ש"האגודה" הסכימה לתמוך בממשלת בגין, אבל סירבה לשגר את נציגיה לממשלה עצמה. מכל מקום, לאנשי ה"אגודה" ניתנה בתמורה הראשות על שתיים מוועדות הכנסת החשובות.
ככלל אפשר לומר, כי הקבוצות הדתיות התפשרו עם הציונות בשלב מאוחר, יחסית, אם בכלל. היו, אומנם, מוטיבים, קבוצות ומנהיגים דתיים, שנקשרו לציונות מאז לידתה, אבל ההתנגדות הקולנית ביותר לציונות בקרב היהודים באה מחוגים דתיים. לכן יש משום אירוניה בעובדה, שהקבוצות הדתיות הללו התגלו כיציבות במובן הארגוני יותר מכל הקבוצות המתחרות בפוליטיקה הישראלית. המחנה הדתי, כקובצה, השיג תמיד מכסה קבועה למדי של קולות הבוחרים – 12% עד 15% מכלל הקולות. התוצאה בבחירות של 1981 הייתה נמוכה מן הרגיל, מכיוון שפרישתה של תמ"י מהמפד"ל גרמה בלבול ומכיוון שב-1981 רמת ההצעה לשני הגושים הגדולים הייתה גבוהה מן הרגיל. יש יסוד להניח, כי מקצת הקולות שניתנו בעבר למפלגות הדתיות ניתנו הפעם לליכוד ולתחיה, ומספר קטן בהרבה ניתן למערך. זאת ועוד – קולות שניתנו לפועלי אגודת ישראל היו קולות אבודים, מכיוון שהמפלגה הייתה קרובה להשיג את מספר הקולות הדרוש למושב אחד בכנסת, אבל לא עברה את אחוז החסימה.
תולדות המפלגות הדתיות
שתי המפלגות הדתיות החשובות היו בתחילה המזרחי ואגודת ישראל. שתיהן נוסדו באירופה בראשית המאה ה-20, ושתיהן דגלו בגישה הדתית האורתודוקסית לבעיות העם היהודי. שתיהן הצמיחו ענפים פועליים משלהן, במיוחד כאשר העולים הדתיים שהגיעו לארץ ישראל בשנות העשרים לא היו מרוצים מהסניפים הארצישראלים של המפלגות וממדיניותם של סניפים אלה. שתי הקבוצות הדתיות הסוציאליסטיות היו ערות יותר מאשר המרכזים האירופיים של המפלגות הדתיות לבעיות החלוצים ולתנאים, שעמדו בפני הישוב בארץ ישראל. אבל התפתחותן בהמשך הדברים היתה שונה: במקרה של המזרחי, הסיעה הפועלית, הפועל המזרחי, הפכה לכוח הדומיננטי של מחנה הציונות הדתית. בסופו של דבר, התלכדו שני הגופים והקימו את המפד"ל ב-1956. הענף הפועלי של "האגודה", "פועלי האגודה", הפגין לעומת זאת, עצמאות גדלה והולכת ביחסו למפלגת האם, אף שהיה חלש ממנה דרך קבע, אך במרוצת השנים הוקמה מפעם לפעם חזית משותפת לצורך הבחירות.
כל ארגון שיקף את הרקע של מנהיגיו, את התקופות שבהן פעלו ואת הבעיות שעמדו בפניו ובפני עם ישראל. המזרחי נוסדה ב-1902 בתגובה על החלטתו של הקונגרס הציוני החמישי לערב את ההסתדרות הציונית בחינוך לאומי חילוני. מנהיגים דתיים, שכבר היו פעילים בתנועה הציונית, התעוררו ללכד את כוחותיהם כדי לכונן "מרכז רוחני", ומצירוף האותיות של שתי המלים הללו נגזר שמה של המפלגה, אשר נועדה להניף את הדגל החדש. מייסדיה החליטו לבצע פעולה חינוכית בחוגים אורתודוקסים וגם הוסיפו – בהדרכתו של הרב יעקב ריינה – לימודים חילוניים לתוכנית הלימודים המסורתית של הישיבות; סימן ואות לכיוון, שישיבות המפד"ל היו עתידות לאמץ לעצמן ברבות הימים.
כשהתכנסו מנהיגי "האגודה" בקאטוביץ' ב-1912, הייתה מונחת לפניהם החלטת הקונגרס הציוני העשירי מן השנה הקודמת לחייב את כל הציונים בעבודה חינוכית. אחדים ממנהיגי המזרחי נטשו אז את מפלגתם ואת ההסתדרות הציונית העולמית, ויחד עם האישים שנפגשו לראשונה ב-1909 החליטו למעט מחשיבות מרכזיותה של ארץ ישראל בחיים היהודיים, כדי להבדיל בינם לבין הציונים. הם התחייבו, כי אגודת ישראל תמלא תפקיד פעיל בכל העניינים הנוגעים ליהודים וליהדות על יסוד התורה, ללא שום שיקולים פוליטיים. הם גם כוננו את מועצת גדולי התורה כדי להבטיח, שהשיקול התורני יעמוד מעל כל שיקול אחר, דבר אשר הבדיל אותם מיהודים לא דתיים, מההסתדרות הציונית ומהמזרחי. "האגודה" תלתה את התנגדותה לשיתוף פעולה עם הציונים בצביון הלא דתי של היישוב, ולימים של מדינת ישראל.
העולים הדתיים, שהגיעו בעליות השלישית והרביעית, עמדו בפני בעיות זהות לאלו שהציקו לעולים האחרים, אך חסרו להם תשובות ארגוניות נאותות לבעיותיהם. המפלגות הסוציאליסטיות החילוניות לא היו מקובלות עליהם, ומפלגותיהם התקשו להזדהות עם חשיבותה של עבודת הכפיים ולא סיפקו להם תמיכה של ממש במישור המוסרי והחומרי. כך קרה, שבתוך כל אחת משתי המפלגות הדתיות קמה תנועת-פועלים. תנועת הפועל המזרחי נוסדה ב-1922 והדגישה את חשיבותם של הדת, של הלאומיות ושל הסוציאליזם. ההדגשים העיקריים של תנועה זו היו על הדת ועל הלאומיות, בעוד שהסוציאליזם תפש רק מקום שלישי ונחות, אף-על-פי שהתנועה שיתפה פעולה עם הסוציאליסטים ואימצה לה רבים מהדפוסים הסוציאליסטיים בארץ ישראל, כמו הקיבוץ. במרוצת השנים הדגישו אנשי הפועל המזרחי יותר ויותר את המרכיב הלאומי באידיאולוגיה שלהם. בסוף, עם איחוד המזרחי והפועל המזרחי וייסוד המפד"ל ב-1956, קושרו העיקרים הלאומיים והדתיים גם יחד בשמה של המפלגה החדשה. מייסדי הפועל המזרחי לא התכוונו כלל להקים מפלגה פוליטית. הם ביקשו לקדם את רווחת הפועלים ולעסוק בהתיישבות ובחינוך. אבל ברבות הימים גברה מורת הרוח של מנהיגים אלה מדרכו של המזרחי בייצוג האינטרסים שלהם בישוב ובגופים הפוליטיים הציוניים. כתוצאה מכך התחיל הפועל המזרחי להופיע ברשימות עצמאיות בבחירות למוסדות הישוב, ובשנים 1924 אפילו הצטרף להסתדרות. עם קום המדינה ב-1948 הייתה להפועל המזרחי יכולת ארגונית הדרושה לקליטת גלי העלייה העצומים ולהתמודדות על הלויאליות של העולים. הייתה זו הזדמנות חשובה למפלגה, מפני שרבים מהעולים החדשים באו מרקע דתי מסורתי.
תוצאות הבחירות של 1951, הפעם היחידה שבה התמודדו שני פלגי המזרחי בנפרד, ממחישות היטב עד כמה הצליח הפועל המזרחי לגבור על המזרחי בקרב העולים החדשים. בבחירות אלו זכה הפועל המזרחי בשמונה מושבים בכנסת, והמזרחי זכה בשני מושבים בלבד. במפד"ל המאוחדת נשמר להפועל המזרחי מקום חשוב, הן במובן הפורמלי והן במובן המעשי.
"האגודה" בפולין של שנות העשרים הייתה מפלגה בעלת בסיס רחב, אבל בארץ ישראל לא היה לה בסיס דומה. כאן הייתה זו מפלגה קטנה, מקומית ובדלנית. רבים מהעולים החדשים, אנשי העלייה השלישית והרביעית. נימנו עם ארגון הפועלים של "האגודה", פועלי אגודת ישראל, שנוסד בלוגז' שבפולין ב-1923. גוף זה, מפ"י או פאג"י, צעד בנושאים דתיים בעקבות מפלגת האם, אגודת ישראל, אבל למורת רוחה של הנהגת המפלגה פיתח מדיניות משלו בנושאים שעניינו את הפועלים, ובכלל זה לשכות עבודה וקואופרטיבים.
היחסים בין "האגודה" לבין פא"י עמדו בסימן תנודות מתמידות. בשונה מן האיחוד המוצלח של המזרחי ושל הפועל המזרחי שמרו "האגודה" ופא"י על המסגרות הנפרדות שלהם, ללא איחוד פורמלי. בשנת 1960 כבר עמדו השתיים על סף איחוד, ואז החליטה פא"י להצטרף לממשלת בן-גוריון, ומנהיגה היה לשר הדואר. כך הושם קץ לשיחות. בדומה לתפקידו של שר הסעד, שהיה בידי איש "האגודה" בשנים 1952-1949, גם תפקידו של שר הדואר היה נחות מבחינת הכוח הממשי הנלווה אליו, אבל היה ביכולתו לספק תעסוקה לתומכיו.
המפד"ל שמרה על אחדותה בשנים 1981-1956, עד שאהרן אבו- חצירא הקים את תמ"י וביקש תמיכה מעדות-המזרח שסבלו, לטענתו, מתת-ייצוג במסגרת המפד"ל. השיטה הסיעתית המורכבת של המפד"ל ומוסדות המזרחי והפועל המזרחי שהוסיפו להתקיים כל העת ידעו עד אז תקופות זעזועים שונות, אבל הדברים לא הגיעו אף פעם לידי פילוג. ב-1977 קמה קואליציה של סיעות והדיחה את יצחק רפאל, אחד המנהיגים החשובים. אך גם בעקבות הדחה זאת לא חל פילוג. הופעתה של תמ"י זעזעה את המפד"ל והפחיתה את מספר נציגיה בכנסת ב-1981 מ-12 ל-6. עם זאת, בגלל האילוצים של תוצאות הבחירות, שמרה עדיין המפד"ל על תפקידה כשותף הקואליציוני הרצוי ביותר לשתי המפלגות הגדולות.
הזעזועים שעברו על המחנה הדתי המשיכו גם לקראת הבחירות של 1984. המפד"ל לא הצליחה לאחד את השורות. תמ"י שוב "רצה" לבד, אבל זכתה הפעם רק במנדט אחד. גם המפד"ל ירדה ל-4 מושבים. מורשה, רשימה משותפת לפועלי אגודת-ישראל וליוצאי המפד"ל, כמו הרב דרוקמן וחנן פורת (מיוצאי גוש אמונים, נבחר לכנסת ב-1981 מטעם בתחיה) קיבלה שני מנדטים.
מאז בחירות 1984 חזר דרוקמן למפד"ל. היה גם פיצול על רקע עדתי באגודת ישראל, וקמה תנועת ש"ס שתבעה ייצוג ליוצאי בני עדות המזרח במפלגה החרדית. שיעור ההצלחה של ש"ס היה גבוה מאד – ארבעה מנדטים לעומת השניים שקיבלה "האגודה".
בסך הכל קיבלו הרשימות הדתיות אחד-עשר מנדטים בכנסת ה-11, שעור נמוך מהממוצע הרב-שנתי, והמחנה היה מפוצל, כפי שלא היה בעבר.
קשה לדרג את המפלגות הדתיות ברצף שמאל-ימין של בעיות החברה ושל יחסי החוץ של ישראל, לפי שההתעניינות העיקרית שלהן מעוגנת במישור אחר, בתפקידה של הדת בחיי החברה. השקפותיהן של המפלגות החרדיות ושל המפלגות הדתיות בשאלות חילוניות צבועות בכל צבעי הקשת. הפועל המזרחי ו"פועלי האגודה" דוגלים, בדרך כלל, באוריינטציה סוציאליסטית יותר, ונטייתם של המזרחי ושל "האגודה" לכיוון הזה קטנה בהרבה.
"האגודה" נוקטת באופן מסורתי עמדה קיצונית פחות בשאלות מדיניות חוץ וביטחון, כמו מעמד השטחים, ואילו קבוצות במפד"ל, כמו מחוג איתנים של הרב דרוקמן לפני פרישתו ב-1983,או סיעת הצעירים במפד"ל בשנות השבעים, תמכו בעקביות בקו הפוליטי של הליכוד בעניין ההתיישבות והשלטון היהודי בשטחי יהודה, שומרון ועזה.
התפקיד שנועד לארץ ישראל היה נושא ששב ועלה בהתמדה בחיים המפלגתיים של המזרחי ושל "האגודה, גם יחד. באופן כללי ייאמר, כי הפועלים של שתי המפלגות צידדו בהשקפה לאומית יותר מזו של ארגוני האב הבורגניים יותר שלהם. הלאומיות הקיצונית של סיעת הצעירים במפד"ל כיום ושל גוש אמונים נולדה כבר בתקופות קודמות. בשנות השלושים והארבעים הירבו אנשי הפועל המזרחי לתמוך במדיניות הרוויזיוניסטית, התנגדו למנהיגותו של וייצמן בהסתדרות הציונית העולמית ותבעו עמידה תקיפה יותר הן נגד הבריטים והן נגד הערבים. פועלי אגודת-ישראל, שבסיסם היה ארצישראלי בלעדי – בנבדל מבסיסה של "האגודה" – תמכו ב-1942 בתוכנית בילטמור, שקראה להקמתה שלמדינה יהודית בעוד "האגודה" עצמה התנגדה לכך בתוקף.
גוש אמונים
ההתלהבות החלוצית, שאפיינה את השמאל במחציתה ראשונה של המאה, מאפיינת כיום תנועה דתית הקרויה גוש אמונים. גוש זה צמח מתוך שורות המפד"ל, וחבריו הוסיפו למפעל ההתיישבות וגאולת הארץ נופך של התלהבות נעורים, של מסירות ושל הקרבה עצמית, מן הסוג שזוהה בדורות קודמים עם התנועות הקיבוציות.
במצב עניינים זה יש משום אירוניה מיוחדת במינה, שהרי התנועות הקיבוציות מוסיפות לחזק את מפעל ההתיישבות בארץ, וממשלות המערך עד 1977 וממשלות הליכוד מאז 1977 תמכו בהתיישבות בדרכים רבות. אבל בשנות השמונים משהה הציבור הרחב התיישבות עם גוש אמונים. חלק מן ההסבר לכך נעוץ בעובדה, שגוש אמונים חרג מן הנוהג של העבר והתיישב באיזורים בעלי אוכלוסייה ערבית צפופה ביהודה ושומרון. טעם נוסף הוא, שהמפלגות של קבוצת המערך ישבו את הארץ במשך שנים כה רבות ובהצלחה כה גדולה, עד כי בהמשכת ההתיישבות לא היה מבחינתם כל חידוש. סיבה שלישית היא, שמפלגות הליכוד הזדהו בחפץ לב עם חלוצי גוש אמונים. המפד"ל נהנתה גם היא מהתפתחות זאת: סיעת הצעירים וסיעות אחרות בתוכה הירבו לתמוך בגוש אמונים, אם כי קבוצות אחרות, כמו הקיבוץ הדתי, היו זהירות יותר. זאת ועוד – התזוזה המדינית של המפד"ל בכיוון של תמיכה במדיניות אקטיביסטית בענייני חוץ והתיישבות חפפה למבנה ההשקפות ולדמוגרפיה המשתנה בארץ. גוש אמונים, בתמיכתה הסמויה ולעתים קרובות אף הגלויה של המפד"ל, נבנה מהתביעה הדתית לחזקה על ארץ ישראל ומהחשיבות הלאומית והביטחונית של השטחים, והשתמש אגב כך בשיטות התיישבות שפותחו בתקופות קודמות.
דרך חיים
המפלגות הדתיות בישראל כיום הן הדוגמאות הברורות ביותר למיזוג טוטאלי של החיים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים, ולעתים קרובות גם של החיים הכלכליים. הציבור הדתי נוטה להתגורר באיזורים דתיים, לשלוח את ילדיו לבתי-ספר דתיים ולתנועות נוער דתיות, לקרוא את העיתונים של המפלגות הדתיות, להצביע בבחירות לאותן הרשימות ולהתפלל ביחד. שילוב כזה נמצא לפני הקמת המדינה גם בקרב הקבוצות הסוציאליסטיות, ועדיין יש לו שרידים חזקים, במיוחד בקיבוצים. אבל אין ספק, שגילוי שילוב כה הדוק של החיים הפוליטיים ושל החיים החברתיים מצוי כיום דווקא בשכונות הדתיות. הפעילויות החינוכיות של המפלגות הדתיות מלוות בהזדהות ארגונית ברורה עם המפלגות המתאימות הרבה יותר מן המקובל כיום במצבים חילוניים מקבילים. תנועות הנוער הדתיות מצליחות יותר מתנועות-הנוער החילוניות להקנות לחניכיהן תכנים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים ברורים. ההשפעות המאחדות של הריבונות הלאומית חדרו אל מערכת הערכים של המפלגות הדתיות רק במידה חלקית. בעוד שהממלכתיות נוטה לטשטש את ההבדלים בין המפלגות במחנה החילוני, במיוחד בבתי הספר ובתנועות הנוער, שומר הציבור הדתי על יסוד מרכזי של אמונה דתית, המייחד אותו מהאוכלוסיה הכללית. מבנים חברתיים, חינוכיים ופוליטיים הקיימים בסביבה הדתית מוסיפים ומחזקים את האוריינטציה הפרטיקולריסטית הזאת.
קיומן של קהילות נפרדות משתקף במלבושיהם של חבריהן. בישראל המודרנית סביר להניח, כי גבר המקפיד על כיסוי-ראש – אלא-אם-כן הוא גלוי לשמש – הריהו אדם דתי ותומך במפלגה דתית. אבל, בדרך כלל, אפשר להבחין הבחנות נוספות. כיפה סרוגה היא סמל של המפד"ל, במיוחד של סיעת הצעירים ושל תנועות נוער שלה, ואילו כיפה לא סרוגה מסמלת, בדרך כלל, גישה דתית, אבל לא בהכרח תמיכה במפד"ל. התלבושת המסורתית יותר, מעילים ארוכים וכובעי פרווה, שתחילתם אצל יהודי פולין בימי הביניים, מאפיינת את חברי "האגודה" על תומכיהם ואת הבדלנים. תת-קבוצות שונות ניכרות בצבע הגרביים והמעילים ובסימנים מזהים אחרים. אבחנות אלה הוזכרו רק כדי להמחיש מה שלמה חדירת הקהילה לחייהם של חבריה, המגיעה עד קביעת סוג הבגדים שהם לובשים.
כצפוי, התחרות בין המפלגות הדתיות עזה ביותר. כל קבוצה מדרגת אתה קבוצה האחרת על-פי הקטיגוריות החשובות בעיניה.
"האגודה" טוענת, שהמפד"ל אינה דתית די הצורך ומוצאת דופי בפשרות, בשיתוף-פעולה של המפד"ל עם ממשלות חילוניות ובנקיטת מדיניות חילונית. המפד"ל מדגישה את תרומתה רבת- השנים למפעל הציוני ולחינוך הציוני וטוענת, כי "האגודה" הבדלנית אינה יכולה להשפיע על החברה בכללותה ועל ערכיה.
הרבנים ממועצת גדולי-התורה, מדריכיה האידיאולוגיים והרוחניים של "האגודה", מגנים את הרבנים הראשיים לישראל, הקשורים למפד"ל, על הפרשנות החילונית של ההלכה. תחרות זאת באה לעולם, מפני ששני הצדדים רואים באותם הטקסטים הבסיסיים – התנ"ך, התלמוד והפסיקה הרבנית – קדושים ומחייבים. בפני כל אידיאולוגיה ניצבת הבעיה של מתן פירוש לדוגמה, וכולן משתמשות בטיעון של האדיקות האידיאולוגית גם כדי לחזק את עמדותיהן.
האתגרים מהמרכז
ראוי להבהיר, כי למערכת המפלגות הפוליטיות בישראל שורשים עמוקים במקורותיה ההיסטוריים. ציבור הבוחרים או המשקיפים מבחוץ מתקשה, אולי, להבחין בכך, אבל מנהיגי מפלגות המערך והליכוד רואים עצמם כמייצגי השמאל והימין, בהתאמה. הרעיונות, אוצר המלים, הארגון והתדמית שלהם, מקורם במחצית הראשונה של מאה זאת ולא במחציתה השנייה. בעולם המציאות הפוליטי שלהם קיימת מפלגה סוציאליסטית חזקה ובעלת מנהיגות – וימין נחוש בדעתו.
וכך קרה, ששני האתגרים הרציניים, אשר עמדו בפני המפלגות הממוסדות מאז קבלת העצמאות, יצאו מכותלי הממסד השמאלי וניסו למלא את החלל הקיים לפי התפישה הרווחת בין המערך הדומיננטי לבין הימין הרוויזיוניסטי. האתגר הראשון היה הופעתה של רפ"י ב-1965, והאתגר השני היה עלייתה של ד"ש ב-1977. שתי הרשימות הופיעו רק פעם אחת, אבל בהופעתן היחידה נחלו הצלחה גדולה יותר מזו שנפלה אי-פעם בחלקן של מפלוגת מבוססות ימים-ימימה. רפ"י זכתה בעשרה מושבים בכנסת, וד"ש זכתה ב-15. שתי המפלגות ניסו במודע למלא את מקום הביניים הפוליטי והאידיאולוגי בין מה ששתיהן ראו כשמאל דועך לבין ימין נטול-אחריות ומנותק מהמציאות. שתיהן ניסו להקרין תדמית של מפלגת מרכז. מכיוון שהמערך והליכוד היו – ונשארו – אגדים של קבוצות קטנות בעלות אוריינטציה אידיאולוגית יותר, לא תמיד היה קל להבחין בהבדלים בין שתי הקבוצות הגדולות. הצבת מפלגת מרכז איפשרה למפלגות הגדולות להמשיך ולראות עצמן כשמאל או כימין. שתי המפלגות החדשות ראו עצמן כמפלגות העתיד ודחו את המערך ואת הליכוד, שהיו בעיניהן מפלוגת העבר. שתיהן שאבו את רוב המנהיגות ואת הכוח האלקטוראלי שלהן ממחנה המערך, וגם החזירו את רוב המשאבים הללו למערך בעת שהניסיון הכושל בא אל קיצו.
אבל בכך מסתיים הדמיון. רפ"י התפלגה ממפא"י וחזרה אליה בלי בן-גוריון ואנשי הרשימה הממלכתית (שחלקם התגלגלו לימים ללע"מ). במרוצת השנים מילאו מנהיגי רפ"י לשעבר תפקיד בעל חשיבות גוברת במפלגת העבודה ובמערך. משה דיין ושמעון פרס שימשו כשרי ביטחון, תפקיד שנשמר לפני כן למנהיגי מפא"י. פרס עמד בראש רשימת המערך כיושב ראש מפלגת העבודה, ועמד בראש ממשלת האחדות הלאומית. יצחק נבון כיהן כנשיא המדינה. הצעירים המבריקים של בן-גוריון, שרוחם קצרה בנעוריהם לנוכח קצב העלייה האיטי הצפוי להם בסולם הכוח הפוליטי של מפא"י, השיגו לימים עמדות חשובות במחנה הפועלי חרף אי-נאמנותם למפא"י. תוצאה זו אינה מפתיעה גם בגלל העדר הנהגה חלופית במפא"י עצמה.
בעוד האתגר שהציבה רפ"י יצא מלבה של המערכת המפלגתית, יצא האתגר שהציבה ד"ש מן הפריפריה של מערכת זאת. המפלגות הקיימות יכלו, בסופו של דבר להתעלם ממנהיגי קבוצה זאת, לפי שהאיום שנשקף מצידם לא היה יכול להתקיים לאורך ימים. רפ"י חזרה אל צור מחצבתה, וד"ש התפרקה. אף אחת מן השתיים לא הצטיינה בארגון בסיס יעיל ולא הייתה יעילה ביותר בשירות המעמד הנמוך, הפועלים או עדות המזרח, קבוצות שלעתים קרובות חופפות זו לזו. הקריאה לממשל תקין ולסילוקם של כל "בני הבליעל המושחתים" היכתה הדים בקבוצות מסוימות של המעמד הבינוני ושל אנשי המקצועות החופשיים -אבל לא היה בכוחה להתחרות עם הארגון של מפא"י ב-1965 או עם התזוזה של מצביעים רבים מבני עדות המזרח אל עבר הליכוד ב-1977.
12 השנים שחלפו בין קריאות התיגר של רפ"י ושל ד"ש על המפלגות החשובות ראו שתי מלחמות גדולות – את מלחמת ששת- הימים ואת מלחמת יום-הכיפורים. ישראל ניצחה בשתיהן ניצחון צבאי, אבל במלחמה השנייה ספגה זעזועים פוליטיים ופסיכולוגיים שערערו את הביטחון העצמי הלאומי שלה. מערכת הבחירות של רפ"י הייתה אתגר ישיר להנהגת מפא"י וזרזה את תהליך ההתלכדות המפלגתית. קם המערך של מפא"י עם אחדות העבודה, ובתגובה על כך קם הגוש של חרות ושל המפלגה הליברלית. רפ"י ייצגה דור צעיר של מנהיגים פוליטיים, אשר שאפו להשיג עמדות כוח חשובות בתמיכתו של פטרון פוליטי כריזמטי, בן-גוריון, שחש כי המפלגה שהוא עצמו כונן גרמה לו עוול. נוכח כוח שליט המצויד במנגנוני בירוקרטיה עצומים, שנתפש כמי שמזהה את טובת המפלגה עם טובת האומה, קמו המנהיגים הצעירים בדרישה ליעילות, למודרניות ולצמצום הבירוקרטיה.
גם ד"ש הקיפה עצמה בהילה של רפורמה, אבל התנאים שהוליכו להקמתה היו דרמטיים וסוערים לאין ערוך יותר. הבחירות של 1973 נערכו שבועות לא רבים לאחר מלחמת יום הכיפורים, ורשימות המועמדים שהוגשו לפני המלחמה עמדו עדיין בתוקפן. הבחירות של 1977 היו אפוא הבחירות הראשונות, שאפשרו מתן ביטוי לתסכול של המלחמה ושל התקופה שבאה בעקבותיה. קבוצות המחאה, שכוחן וקולניותן גברו לאחר המלחמה, נעלמו ברובן, חוץ מתנועת "שינוי". במפלגת העבודה התגלו כמה וכמה פרשיות שחיתות בקרב נושאי תפקידים בכירים, והיה אפילו שר שהתאבד. אי-השקט בתוך מפלגת-העבודה הגיע לשיאו, ומנהיגים רבים חשבו, שהמערכת הייתה שבירה מכדי שתוכל להשתנות במידה משמעותית.
הסעיף המשותף במצעים של רפ"י ושל ד"ש היה הקריאה לרפורמה בשיטת הבחירות. הנטייה הישראלית להתייחס לבעיות תרבותיות וחברתיות במונחים של נהלים שבה ובאה לידי ביטוי. שנה את השיטה – ותשנה את המערכת, כך טענו בעלי גישה זאת. בין אם קביעה זאת תועמד אי-פעם למבחן בישראל ובין אם לאו, עובדה היא, שלא רפ"י ולא ד"ש הצליחו לחולל שינוי זה, למרות ההישגים האלקטוראליים המרשימים שלהן.
הנהגתה של ד"ש התפוררה יחד עם התנועה עצמה בימי כהונתה של הכנסת התשיעית בין 1977 ל-1981. מלכתחילה לא הייתה זו הנהגה מגובשת, מה גם שניסתה להקים מפלגה בעלת מבנים דמוקרטיים, והדבר החיש את נפילתה.
שלושת המרכיבים הראשיים של ד"ש היו התנועה הדמוקרטית בראשותו של יגאל ידין, לשעבר, ראש המטה הכללי של צה"ל וארכיאולוג נודע, תנועת שינוי בהנהגתו של אמנון רובינשטיין, שהיה דיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ודמות בולטת בעיתונות ובטלוויזיה, וחלק מהמרכז החופשי, שפרש לפנים מחרות, בהנהגתו של שמואל תמיר. ההכנות לארגונה של התנועה החדשה נעשו בחיפזון, בחלקו מפני שראש-הממשלה רבין, הפתיע את המדינה בהחלטתו לערוך את הבחירות במאי במקום בסתיו.
ד"ש החליטה לבחור את נציגיה לרשימה לכנסת באמצעות בחירות מוקדמות, והייתה זו הפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, ש-30,000 אזרחים השתתפו בקביעתה של רשימת מועמדים לכנסת. שמועות בדבר התנהגות לא קולגיאלית, שנפוצות עוד לפני מניין הקולות, ניזונו משיטות גיוס החברים ומעסקאות הצבעה ואי-הצבעה בעד מועמדים מסוימים. אבל התלהבותם של המתנדבים והתמיכה הציבורית הקולנית דחו את החששות הללו לשולי הזירה. התרגשות רבה שררה לנוכח הכנותיה של המפלגה החדשה שוחרת הרפורמה לקראת יום הבחירות. מנהיגי ד"ש קבעו את תנאיהם להשתתפות בממשלה, תנאים שהיו בעיקרם נהליים וחוקתיים, והחשוב בהם היה תיקון לאלתר של חוקי הבחירות והכרזה על בחירות חדשות. לאחר הבחירות התברר, כי בגין מסוגל לכונן קואליציה בלי ד"ש, וכך גם עשה בהסתמכו על מפלגות המפד"ל ו"האגודה", השותפות הוותיקה בקואליציות ממשלתיות בישראל. משהתברר למנהיגי ד"ש, כי לא עלה בידם להפוך לשון מאזניים, לחצו רבים מהם להשתתף בקואליציה גם בנסיבות החדשות, משום שחשבו שבוחריהם מצפים לפעולה ולא לאופוזיציה לויאלית. הקריאה להצטרף לקואליציה של הליכוד, המפד"ל ו"האגודה" פילגה את המפלגה, וקבוצת שינוי פרשה ממנה. מקצת מנהיגי ד"ש ניסו לבלום מרכיבים קיצוניים מסוימים במדיניות של הליכוד, במיוחד בנוגע להתיישבות נוספת בשטחים במהלך המשא ומתן, אבל בסך הכל מילאו תפקיד שולי בלבד. בשלהי הקדנציה חזר ידין אל האוניברסיטה העברית ואל הארכיאולוגיה, תמיר ניסה, ללא הצלחה, לחזור לחרות – חרף הסכמתו של בגין, שלוותה בתמיכה פושרת בלבד – ושר העבודה והרווחה, ישראל כץ, הצטרף לרשימה של דיין, תל"ם, שזכתה בבחירות של 1981 בשני מושבים בלבד.
כך בא אל קיצו אחד הפרקים המבטיחים ביותר והמאכזבים ביותר בפוליטיקה הישראלית – לדידם של אלה שקיוו, כי דם חדש ורעיונות חדשים יכניסו חיים לאווירה הרגילה, אשר עמדה בסימן תככים והתגודדויות אישיות. שינוי הוסיפה להתקיים וזכתה בבחירות של 1981 בשני מושבים וב-1984 בשלושה מושבים בכנסת, הד חלש לקריאה הרועמת לשינוי שהושמעה ב-1977. ב-1987 הוקמה תנועת המרכז שמורכבת מתנועת שינוי (בלי מרדכי וירשובסקי שעבר לר"צ), הליברלים העצמאים, ושרידי המרכז הליברלי (ללא צ'יץ, להט, ואריה דולצ'ין).
מפלגות אחרות
המפלגות המרכיבות כיום את הליכוד, את המערך ואת המפלגות הדתיות היו תמיד המפלגות החשובות ביותר בפוליטיקה הישראלית, הן משום שזכו במספר הגדול ביורת של תומכים והן משום שמילאו את התפקידים הראשיים בחישובים הקואליציוניים. מפעם לפעם נועד תפקיד מכריע למפלגות אחרות בגלל תרומתן ליציבותה של הממשלה בכנסת. שתי דוגמאות למפלגות כאלה הן רשימות, שמנהיגיהן נמנו לפנים עם המפלגות הגדולות – אבל פרשו מהן והתמודדו בבחירות ברשימה משלהם.
שולמית אלוני נבחרה לכנסת ברשימת המערך ב-1965, אבל יצאה בוויכוחים פומביים, במפלגה ובכנסת נגד הנהגת המפלגה, לכן היא נדחקה למקום רחוק ברשימת המועמדים ב-1969, ולא נבחרה. גורל דומה ציפה לה גם ב-1973, ושולמית אלוני החליטה, איפוא, לצאת בראש רשימה עצמאית, יחד עם קבוצת נשים ועם קבוצה שקראה לשינוי שיטת-הבחירות. רשימתה, התנועה לזכויות האזרח, זכתה בשלושה מושבים בכנסת, בתמיכתם של בוחרים שרצו להעניש את המערך על טיפולו הכושל בשלבי הפתיחה של המלחמה, אך לא רצו להצביע בעד הליכוד .כעבור חצי שנה ,בקיץ 1974, נועד לשלושת המושבים שלה תפקיד מכריע בניסיונו של יצחק רבין לכונן ממשלה בלי המפלגה הדתית הלאומית. התנועה לזכויות האזרח נשארה בממשלה עד שהמפד"ל הצטרפה אליה – ואז פרשה. בבחירות ב-1981 קיבלה מנדט אחד, וב-1984 – שלושה מנדטים.
תמ"י, בראשותו של אהרון אבו-חצירא, מצאה את עצמה במצב דומה ב-1981. הרשימה נוסדה לאחר שהמנהיג פרש מן המפד"ל, ממש ברגע האחרון להגשת רשימות לוועדת הבחירות המרכזית. ככל הנראה, נפגע אבו-חצירא מכך, שהמפד"ל לא תמכה בו במהלך המשפט שבו הואשם בקבלת שוחד (הוא זוכה מחוסר ראיות מספיקות, ויותר מאוחר נדון למאסר לגבי עבירה אחרת) ומן הייצוג הנמוך של עדות-המזרח במפד"ל. שלושת המושבים, שקיבלה תמ"י בכנסת, איפשרו לבגין לכונן קואליציה המיוסדת על 61 חברי-כנסת. ב- 1984 נאלצה תמ"י להסתפק במנדט אחד בלבד ואז הצטרפה לליכוד.
בהיעדר תפקיד של ממש בפוליטיקה הקואליציונית ניכרות המפלגות הקטנות רק בגוון המקומי, ומפעם לפעם גם בהרפייה הקומית, שהן מעניקות לדיוני הכנסת. חברים אינדיווידואליים במפלגות אלו עשויים למלא תפקיד חינוכי או מוסרי חשוב בעבודתם של ועדות-הכנסת, אבל, מכיוון שאנו מדברים על הסדרים פוליטיים, שהם פועל יוצא ממספר קולות הבוחרים, ברי, כי מפלגה קטנה נמצאת כמעט תמיד בעמדה נחותה.
דוגמאות לחברי כנסת ססגוניים, שנוכחותם הטביעה את רישומה על קלסתר פניה שלה כנסת, הן אורי אבנרי, עורך "העולם הזה" וראש רשימה שנשאה את שמו, מאיר פעיל, שייצג את מוקד ואת של"י, ונציגים מוצהרים של עדות המזרח, כמו צ'ארלי ביטון.
בוחרים ערביים זוכים לייצוג סמלי באמצעות נציגיהם בכנסת. רשימות שעיקר תמיכתן מהמגזר הערבי – חד"ש (רק"ח) והרשימה המתקדמת לשלום – מאפשרות ביטוי ליעדים ערבים לאומיים. ביטוי חריף לעמדה לאומנית יוצא מתנועת כך של מאיר כהנא.
ריבוי הרשימות הקטנות נובע גם, בין השאר, מקיומם של אישים במערכת הפוליטית המעריכים, כי יוכלו לצבור הישגים במסגרת רשימות קטנות בהנהגתם, אשר יעניקו להם חופש פעולה פוליטי גדול יותר מאשר ברשימות האם שלהם. דוגמאות לכך לא חסרו במערכת הפוליטית של ישראל, ואריה אליאב, משה דיין, יגאל הורוביץ, אהרון אבו-חצירא ועזר וייצמן הם רק דוגמאות לתופעה זו.
בעוד ששיטת-הבחירות בישראל מעודדת רשימות קטנות, הרי המסורות הפוליטיות והתרבותיות שלה אינן מעניקות לרשימות הללו תפקיד משמעותי בשלטון. מכל מקום, הכנסת מספקת להם במה מצוינת להשמעת רעיונותיהן, בתנאי שהן יודעות איך להשתמש בבמה הזאת. אין שום מחסום תחיקתי, היכול למנוע בעד מפלגה קטנה להשתמש בבמה זו כקרש-קפיצה נוח כיד לצמוח למפלגה פוליטית חשובה. עד כה, אומנם, לא קרה כדבר הזה, אבל לא מן הנמנע הוא כי יקרה בעתיד.