מרד המרוקאים
מאת: אורי אבנרי
מקור: 'העולם הזה' 15.7.1959, גיליון 1137
הסתכלו בתמונת השער.
מה היא מזכירה לכם? תמונה היסטורית של המהפכה האמריקאית או של כיבוש הבסטיליה? המרד ההונגרי?
לא, אין זה דמיון מקרי. יש לשון לתמונות – ותמונה זו מדברת.
אין היא מדברת על התפרעות של בריונים, על השתוללות מופקרת של כמה פורקי-עול פליליים.
זוהי תמונה אשר חותם של אמת גדולה טבוע עליה. שום צייר לא היה מצליח להעלות על הבד תמונה אמיתית יותר של זעם המוני.
האנשים בתמונות אלה מאמינים במה שהם עושים. הם מאמינים כי נעשה להם עוול גדול. הם מאמינים כי אכן הגיעו לגבול הסבלנות.
זוהי תמונה של התקוממות. ההתקוממות הראשונה של מה שנקרא אצלנו, משום מה, "עדות המזרח".
האם הופתע מישהו? האם עבר הלם בציבור למראה תמונה זו, עת הופיעה בעיתון היומי?
האם הובכו השלטונות, נדהמה המשטרה?
אכן – לאיש לא היתה הזכות להיות מופתע. אם יש בכלל דבר מפתיע בהתקוממות זו של החלכאים והנדכאים, הרי זה רק אחד: שהתקוממות ראשונה זו כה איחרה לבוא.
כי מרד זה – צפוי היה. ומי שהיו עיניים בראשו – ראה את בואו.
לפני שש שנים יצר 'העולם הזה' מטבע לשונית: "דופקים את השחורים!" בסדרת כתבות עובדתיות ניסה להרעיש את המצפון הלאומי, לקעקע את האדישות ולהכריח את השלטונות והציבור לתת את דעתם בעוד מועד על סרטן מסוכן המתפשט במדינה – סרטן ההפליה העדתית.
ההגבה היתה, כרגיל, גל של השמצות. במה לא האשימו אותנו? בליבוי יצרים שפלים, בהמצאת סנסאציות לצרכים מסחריים, בניסיון לפילוג האומה למטרות פוליטיות אפלות.
אחרי הטחת השמצות אלה בפני המזעיקים, נרגע המצפון הרשמי, הכל נמשך כמקודם.
בתור לעבודה נמשכה ההעדפה הבולטת של דוברי-היידיש. עולים חדשים מאירופה הובאו ישר מן האוניה לשיכון מבהיק, עולים מארצות האסלאם נשכחו שנים ארוכות במעברות. למען עליה פלונית חוקק חוק של מלווה-עליה. למען עליה אלמונית – אף לא מאומה.
ההפליה העדתית קיימת בארץ, והיא משתרעת כמעט לאורך כל שטחי החיים. אדם בעל צבע-עור כהה יכול להגיע לאותו מקום כמו חברו הבהיר – אך בתנאי שיתאמץ פי שלוש.
מאות אלפי אזרחי ישראל – פועלי-הדחק קרבנות-הדחק – החלו מחלקים את המדינה בין "אנחנו" ו"הם". "הם" – השלטונות, המשטרה, הציבור המסודר והאדיש, המדינה הקוראת לעצמה "ישראלית", הטוענת שהיא "יהודית", ושלמעשה אינה אלא "אשכנזית".
זהו התבשיל שהתבשל במרוצת השנים. אט-אט הגיע שעת הרתיחה.
השבוע הוא גלש.
יש בפרשת השבוע כמה פרטים, המטילים אור על מהות ההתקוממות והכוחות שנתגלו בה לראשונה. קודם כל – סיבת המרד. המשטרה ירתה בשיכור מתפרע. השיכור היה בודד ובלתי-מזויין. השוטרים היו פיכחים, מזויינים ובעלי עדיפות מספרית גדולה.
בכל זאת הם ירו. איזו הצדקה יכולה להיות ליריות בנסיבות כאלה? אם מותר לירות בשיכורים – האם לא היה מספר ההרוגים בעולם מגיע בכל יום לרבבות?
וחשוב מכל: האם היו אותם השוטרים יורים במהירות כזאת ובדייקנות כזאת, אילו נתקלו בשיכור דובר אנגלית או רוסית, באחת השכונות האריסטוקרטיות על הר-הכרמל?
ההמונים בואדי סאליב התקוממו כי הרגישו שהשוטרים הרשו לעצמם להשתמש בנשק חם, בצורה כה מחפירה, מפני שעמד לפניהם אדם ממוצא "מזרחי". בתת-הכרתם פעלו לפי אותן המוסכמות המכתיבות כיום את התנהגות כל מוסדות המדינה: השקר המוסכם שעולי-המזרח הם נחותי-דרגה, שהם חסרי-תרבות, שהם פורעים ובריונים.
וכאן אנו חוזרים אל נקודה שכבר נגענו בה פעמים כה רבות: ההתנשאות הנוראה של יוצאי מזרח אירופה, הנותנים את הטון במדינה, הרוחשים בוז עמוק למרחב ולבניו, והבטוחים בבורות שחצנית כי אין תרבות מלבד האירופית.
התוצאה הבולטת ביותר של יהירות גזענית מגוחכת זו, היא היחס לעולם הערבי ולערביי ישראל. כאן ההפקרות והשרירות הן תופעות- קבע. אולם אין התנשאות גזענית חלקית, כפי שאין צדק חלקי.
מי שמתחיל לירות במוחמד, סופו לירות ברחמים. מי שאוסר ומגלה את סולימאן ללא דין ודיין, סופו לאסור ולהגלות את נסים. מי שיורק היום בפני פטמה, יירק מחר בפני מזל. מה שקרה אתמול בואדי ניסנאס, מוכרח לקרות היום בואדי סאליב.
יוצאי-המזרח לא יזכו בחברה הרשמית לכבוד ולהערכה שהם ראויים לה כל עוד לא תשלים אומה זו עם העובדה שהיא אומה אסיאתית, שהמדינה היא חלק מן המרחב. רק כאשר תתחולל מהפכה נפשית זו במדינה, יהפכו יוצאי-המזרח לחולית-הקשר בין האומה החדשה לבין המרחב החדש, ומעמדם החברתי יזנק אל על, יחד עם חשיבות התפקיד הטבעי שיהיה נועד להם אז.
הפרט החשוב השני בהתקוממות השבוע הוא כיוון ההתקפה. כאילו היה זה דבר מובן מאליו, פנה זעם ההמון מיד אל מוסדות ההסתדרות.
ההסתדרות מסמלת את הישוב המסודר, האדיש, החי בנחת והאוכל לשובע, השולט על מקומות-העבודה. בראש ההתקוממות עמדו פועלי- הדחק. הקש ששבר את גב הגמל אמנם היה מעשה-האלימות של השוטרים. אולם הרקע האמיתי הוא כלכלי. העומדים בתור ללשכת העבודה רוצים בעבודה ובלחם.
ב'שנורוקראטיה' השלטת בישראל, החיה על חלוקת זרם הכספים הבא מן החוץ, כל אחד מקבל משהו. אולם השמנת מתחלקת למעלה, בין שליטי המפלגות וגרוריהם, מבני הישוב הוותיק. רק פירורים דלים מן הסעודה השמנה מגיעים למטה, שם מקיים פועל-דחק את משפחתו בת שש הנפשות על 70 לירות בחודש, בחדר צר משל האפוטרופוס.
כאשר יתמוטט המשטר הקיים בבוא היום, עם דלדול זרם ההון של המגביות והמענקים – כאן תתחיל ההתמוטטות. מהות ה'משטר השנורוקראטי', וההתנשאות האירופית של שליטיו, חברו יחד כדי ליצור מצב בו העולים החדשים מבני המזרח הם הדפוקים ביותר.
זעמם, שילך ויחמיר עם התדרדרות המצב הכלכלי, יספק את חומר- הנפץ להתפוצצות.
גם מבחינה זו היתה להתקוממות השבוע אות לבאות.
שליטי ההסתדרות יודעים זאת היטב. ומכאן הפרט החשוב השלישי של מאורעות השבוע – פרט שרק מעטים שמו אליו לבם. יתכן שדווקא הוא החשוב מכולם.
בשיא ההלם הראשון של ההתקוממות, הודיע יוסף אלמוני, הבוס של מנגנון ההסתדרות בחיפה, ומראשי המנגנון של מפא"י: "פועלי חיפה יגנו על השקט!" היה זה יותר מאיום. היתה זאת הכרזה מפורשת כי "פלוגות הפועל", פלוגות-הסער של המשטר, יגויסו ויופעלו – נוסף על המשטרה, או במקומה.
כך התגבשו החזיתות: ההתקוממות של יוצאי המזרח מכאן, והמיליציה של הצמרת האשכנזית משם. אילו נמשכה ההתקוממות יום נוסף, היו שני צבאות פרטיים מתנגשים ברחובות חיפה – התגבורת של בני-המזרח, שהחלה מתארגנת בישובים הסמוכים לחיפה, והצבא הפרטי של מנגנון ההסתדרות.
זה לא קרה השבוע. אך זה יכול לקרות מחר. אם לא ישתנה המצב מן הקצה אל הקצה, אם לא תתחולל מהפכה נפשית במדינה, זה יקרה מחר.
אני ממוצא אשכנזי. אני שונא אלימות, התפרעות ושפיכת-דם. אם בכל זאת התגנבה ללבי השבוע אהדה אינסטינקטיבית למתקוממי חיפה, לא היה זה רק בגלל ההכרה כי בזעמם כלפי השוטרים-היורים היה הצדק לצדם.
בימי מלחמת-תש"ח נקשרה ביחידות הקרביות ברית-דמים בין יוצאי כל העדות. כמם-כף צעיר של כיתת מתנדבים מצפון-אפריקה, שזה מקרוב באו, עמדתי לא פעם תוהה מול מנהגיהם ותגובותיהם השונים, אך למדתי גם כי אין חומר אנושי טוב יותר מהם, כאשר מתייחסים אליהם בצדק וביושר. ארבעה מרוקאים, שסיכנו את חייהם כדי להציל את חיי, אפשרו לי לכתוב היום שורות אלה. לבי שתת דם כאשר כולם נאלצו, בגלל המצב העדתי המחפיר, לנטוש את המולדת שלמענה חירפו את נפשם.
איני מזכיר את הדבר לצורך העלאת זיכרונות. אני מאמין שיש בו לקח. כי ברית-הדמים שחושלה באש הסכנה והסבל, חייבת לחזור ולהתחשל שנית במאבק המשותף למען שינוי פני הדברים במדינה.
היום זאת מדינת "אשכנז רבתי". הגיעה השעה להפכה סוף-סוף למדינת ישראל.