נשיא בית המשפט העליון
מאת: יצחק אולשן
מתוך הספר דין ודברים מאת יצחק אולשן
© כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן
מיד אחרי חקיקת חוק השופטים בשנת 1953 התחלתי לכהן רשמית כממלא המקום הקבוע של נשיא בית המשפט העליון. מצב בריאותו של זמורה לא השתפר. הוא חדל לטפל במשפטים, ופעמים אחדות בשבוע היה בא רק כדי לטפל בבקשות קלות, עד שחדל בכלל לבוא לבית המשפט. מחלתו נמשכה הרבה זמן, והיה ברור כי לא יוכל לשוב לכהונתו. אותו זמן טרם היה סידור קבוע בדבר גמלאות, לכן עבר הרבה זמן עד אשר יכול היה להגיש את התפטרותו. פנחס רוזן מצא את עמו במצב בלתי נעים. הוא היה ידידו היותר קרוב, וקשה היה לו לדבר אתו על התפטרותו. שכן זמורה עדיין לא ידע שאין שום סיכוי שיחזור לעבודה. באותם החדשים עדיין לא בלט אצלו השיתוק, אבל זכרונו הלך ונחלש והוא התחיל להתקשות בדיבור, אם כי דעתו היתה צלולה בהחלט. מצבו היה טראגי מאוד. כשהייתי מבקרו בביתו, הרגשתי כי עז רצונו לדעת על כל המתהווה בבית המשפט, ועקב בעירנות אחרי סיפורי. היה מורגש שיש ברצונו להציג שאלות, אלא שלא היה יכול. רק אחרי שוועדת הכספים קיבלה החלטה מיוחדת, ההולמת את מצבו, הגיש את התפטרותו. היה זה מקרה מיוחד, שהרי הוא הספיק לשרת בכהונתו שנים מועטות. באמצע שנת 1954 קיבלה ועדת הכספים הסמכה לטפל בעניין וקיבלה את ההחלטה שאיפשרה לו להתפטר. מאז התחלתי לכהן כנשיא בית המשפט העליון.
את כתב המינוי מסר לי בטכס צנוע נשיא המדינה, יצחק בן צבי, ידידי מאז ימי הגדודים העבריים. קיבלתי הרבה ברכות מן הארץ ומחוץ לארץ, אבל יקרה מכולן היתה לי ברכתו של ידידי וחברי משה שרת שהיה אז ראש הממשלה. על טופס של ראש הממשלה, הנושא את התאריך 5 באוגוסט 1954 במספר 132/138 נאמר:
יצחק היקר, חובת כבוד נעימה ביותר היא לי לברכך בתפקידי הרשמי על הכהונה הרמה שהוטלה על שכמך ושמחת משנה היא לי לעשות זאת כחברך וידידך זה עשרות בשנים. מראשית הקמת המדינה ובניין מערכת המשפט הישראלי תרמת תרומה יקרת ערך, כסגנו של ד"ר זמורה ואחרי כן כממלא מקומו, לעיצוב דמותו של בית הדין העליון וע"י כך לביסוס כל מערכת בתי המשפט של המדינה על אשיות של יושר לב מוחלט, רדיפת צדק ללא משוא פנים וידיעה עמוקה של חוק ומשפט.
עתה שהתעלית למשרת הנשיא של בית המשפט העליון בטוחני כי סמכותך המקצועית והמוסרית הגבוהה תוסיף לפאר ולהאדיר את גולת הכותרת הזאת של היכל משפט הצדק בישראל לכבוד לו ולמדינה כולה.
הנני מאחל לך אריכות ימים ובריאות הגוף והרבה ברכה בפעולתך, אשר אין ערוך לחשיבותה הממלכתית והציבורית.
שלך בכל לב
משה שרת
עוד לפני שנתמניתי נשיא בית המשפט העליון היו מבקרים אצלי בלשכתי אנשי משפט מחוץ לארץ ובעיקר מארצות הברית, בהזדמנם לביקור בארץ. ההתעניינות במשטר בארץ ובחוקיה היתה רבה. לפעמים היו מתפתחות שיחות מלאות עניין.
אחד הראשונים היה גנרל הילדרינג מארצות הברית, שהיה חבר המשלחת האמריקאית במליאת האומות המאוחדות בשעת קבלת ההחלטה בדבר הקמת המדינה. הוא היה מתנגד קנאי למשטר הקומוניסטי, ובקשר לכך המטיר הרבה שאלות על המשטר הכלכלי בארץ. תוך כדי הסברי על תולדות הקבוצות והקיבוצים שנוצרו, לדעתי, על רקע המציאות הארצישראלית עוד בראשית המאה העשרים, וכי האידיאולוגיות סביבתן התפתחו לאחר מכן – עוררתי בו אתגר.
הוא הדגיש בדבריו כי אמריקה היא הארץ האידיאלית למשטר של היוזמה הפרטית בתחום הכלכלי. הוא נדהם אפוא קימעא בשמעו מפי את הדעה, שאילו כלכלנים אמריקאים מן המאה התשע עשרה היו קמים עכשיו לתחייה, הם היו רואים במציאות האמריקאית הנוכחית ניצנים של קומוניזם, או קולקטיביזם במשמע הנכון של מושגים אלה, כלומר ניצנים של מדינת הסעד המתחילה להתערב יותר ויותר ביוזמה הפרטית. ציטטתי לפניו שורה שלחוקים ותקנות באמריקה בעשרות השנים האחרונות, לפיהם נתונה היוזמה הפרטית בתחומים כלכליים שונים לפיקוח השלטונות וזקוקה לאישורים וכיוצא באלה. גנרל הילדרינג נפרד ממני בידידות באומרו: "נתת לי חומר למחשבה".
היו גם אורחים שהפנה אלי משרד החוץ. מפי אלה שמעתי לפעמים שאלות שונות בכיוונים סותרים. היה מי שהתעניין לדעת מדוע מוסיפה מדינת ישראל להיות מדינה חילונית ואינה שבה לדיני ההלכה הדתית, אולם הרוב היה מפנה את חיציו נגד המדינה התיאוקראטית בהצביעם על מערכת בתי הדין הרבניים.
אלה לא ידעו כי קיימים בתי דין דתיים של העדות הלא יהודיות, ולא ידעו שכל המערכת הזאת הינה עדיין ירושה מן המשטר העות'מאני, שעברה אלינו על ידי האנגלים מזמן המנדט. הסברתי להם כי במאי 1948 עם קום המדינה עברו אוטומטית כל משטר החוקים מתקופת המנדט אל מדינת ישראל, לפי הסעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט ואיתו גם מערכת בתי הדין הדתיים בעניינים הנוגעים לענייני המעמד האישי.
פעם אחת ביקר אותי יהודי, פקיד בכיר במשרד החוץ האמריקאי.
בשיחה סיפרתי לו, כי שבועות מספר קודם לכן שמעתי בשידור מאמריקה על פסק דין שנתן שופט בית המשפט העליון בוואשינגטון – דוגלס, בו הוסבר עיקרון קונסטיטוציוני חשוב, הדומה לעיקרון שהוסבר על ידי בפסק הדין שנתתי בעניין קורבטלי. סיפרתי לו במה המדובר. כעבור שבועות אחדים קיבלתי להפתעתי מכתב מן השופט דוגלס. הוא כתב אלי כי שמע מידידו (אותו פקיד בכיר), כי אני התייחסתי אל פסק דין שלו ושהוא שמח להמציא לי העתק מנו והביע את תקוותו לבקר בקרוב בארץ. ואמנם כך עשה. כל שופטי בית המשפט העליון נפגשו אותו והוא מאוד התעניין בשיפוט של בית המשפט הגבוה לצדק. לבקשתו נשלחו אלי תרגומים של מספר פסקי דין שלנו.
רוב המבקרים היו אנשי משפט והרבה שופטים מארצות שונות, שבין השאר התעניינו לדעת על הצד הפרוזאי בעבודתנו, כמו פריון העבודה, התקופה העוברת עד סיומו של משפט וכיוצא באלה.
אצלנו היתה נהוגה שיטת רישום חודשי, כך שתמיד יכולתי להראות מעין מאזן חודשי, המצביע על המצב. במקרה אחד הגיב שופט בית משפט עליון של אחת המדינות באמריקה בחיוך, בבקשה שלא ניתן פרסום למצב בנדון זה בישראל, שאחרת לא יוכל לחזור לכס המשפט במדינתו.
עוד בזמן הראשון לכהונתו של זמורה נתקלנו בבעיה מנהלית.
הדבר התחיל בהעסקת שופטים אחדים כמרצים באוניברסיטה בירושלים. בנדון זה היו חילוקי דעות בין זמורה וביני.
שר המשפטים, שבעצם היתה השאלה המנהלית נתונה בידו היסס בדבר, ומשום כך לא נקט עמדה. דעתי היתה שאסור לשופט לעסוק בכל התעסקות איזושהי שמתן שכרה בצידה, וכי זמנו צריך להיות נתון לעבודתו בבית המשפט. לכן גם התנגדתי להרצאות של שופטים באוניברסיטה דרך קבע. זמורה, שהיה חבר הוועד הפועל של האוניברסיטה לא ראה בכך כל פגם. נימוקי היו קודם כל בגין היעילות של עבודת השופטים, כי כל עבודה מחוץ לעבודה בבית המשפט עשויה לפגוע בפריון העבודה, אפילו אם הדבר רק נראה כזה. אם משפט נידון בהרכב של שופטים, שאחד מהם או יותר גם עסוקים בעבודה צדדית. הרי אם מתן פסק הדין משתהה עקב כך, זה יכול להיראות בעיני עורכי הדין המחכים לפסק הדין, או ללקוחותיהם, כי ההשהיה – או כמו שברבות הימים התחילו לכנות זאת ה"סחבת" – באה מפני התעסקות השופטים בעבודה מחוץ לבית המשפט. יש לציין כי דבר זה התחיל בתקופה בה היו משכורות השופטים נמוכות מאוד, וקשה היה להתקיים עליהן. שנית, טענתי, כי זה ישמש דוגמה רעה למנגנון עובדי המדינה במשרדי הממשלה, שגם הם קופחו במשכורותיהם, והללו יתירו לעצמם התעסקות בעבודות חוץ, ובתחום זה עלולות התוצאות להיות עוד יותר גרועות. מלחמתי בעניין זה היתה ללא הצלחה. הנוהג הזה הלך והתפשט במידה יותר רחבה בבתי המשפט היותר נמוכים, וכל זה אף ללא קבלת אישור, או רשות, משר המשפטים. המצב הגיע לידי כך, שבמקרה אחד היה שופט מירושלים, לא חבר בית המשפט העליון, נוסע כל שבוע לתל-אביב ולחיפה כדי להרצות. השופט הזה, היה בכלל איטי מאוד ומשהה זמן ארוך את מתן פסקי הדין אחרי גמר הדיון במשפטיו. נוסף לאיטיותו היו נסיעותיו יום אחד בשבוע מפחיתים עוד יותר את כושר עבודתו. החלפתי דברים עם שר המשפטים, פנחס רוזן, ונקטתי עמדה נמרצת. לפי דרישתי הוצא חוזר מטעמו אל כל השופטים במדינה ובו נקבעו שני כללים: אין שופט רשאי ליטול על עצמו הוראה מחוץ לעיר מגוריו, ושנית בכלל אין לעסוק נוסף לעבודה השיפוטית בשום עבודה אחרת ללא אישור השר.
בבעיה עוד יותר חמורה נתקלתי בתחום זה בעניין הוצאתם לאור ופרסומם של פסקי דין – רשמית על ידי הסתדרות עורכי הדין – אלה נקראו פסקים של בית המשפט העליון ופסקים של בתי המשפט המחוזיים, להבדיל מ"פד"י" שבהוצאת משרד המשפטים.
ההוצאה של הראשונים היתה למעשה בידי אחד השופטים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. הוא עצמו גם העסיק עובדים, קבע שכרם, ניהל את המשא והמתן עם המדפיס, בקיצור הפך למנהל העסק של הוצאת פסקי דין. התנגדתי לכך בכל תוקף. שוב צצה הבעיה של ענייני המנהל בבתי המשפט, לפחות במידה שהדבר נגע לשופטים. פנחס רוזן הסכים אתי, שהדבר אינו כשורה, אבל לא היה לו העוז להפסיק את הדבר על ידי החלטה נחושה ודרישה אולטימטיבית. גם בחוגים מסוימים של עורכי דין קמה התמרמרות. אלה טענו, שהתעסקות כזאת אינה נאה, ומה גם שישנם בציבור עורכי הדין אנשים מוכשרים המוכנים ליטול עליהם את ההוצאה הזאת תחת מרותה ופיקוחה של ההסתדרות.
הגברתי את התנגדותי עד שפעלתי אצל שר המשפטים שיודיע לשופט הנוגע בדבר, כי עליו לחסל את התעסקותו בעבודה הזאת.
עברה תקופה של שנתיים בקירוב. העניינים הסתדרו לאחר שהתעורר סכסוך בין אותו שופט לבין הסתדרות עורכי הדין בקשר עם חיסול ההוצאה והדיווח על החשבונות להסתדרות עורכי הדין. אני אף חששתי שמא יגיע הדבר לכלל סכסוך רציני שעלול אפילו להסתיים במשפטים. השתכנעתי יותר ויותר כי הכרחי הדבר להוציא את עניין המנהל מידי שר המשפטים, לפחות במידה שהדבר נוגע לשופטים, ולמסרו לידי נשיא בית המשפט העליון וממלא מקומו הקבוע.
בבעיה דומה נתקלתי בקשר עם הבאת שופט לפני בית דין משמעתי, ובעיקר על רקע של יחסים בין שופטים ובין עורכי דין המופיעים לפניהם. כשהייתי נפגש בשופטים – ולצערי לא לעיתים קרובות, מפאת טרדותי – הייתי דורש מהם עמדה תקיפה בהנהלת המשפטים מבחינת יעילות הליכים, בשילוב יחס אדיב לעורך הדין ובלא לפגוע בכבודו. עמדה תקיפה היתה דרושה, כדי למנוע דחיות בלתי מוצדקות, הרחבה מוגזמת של היריעה בחקירת עדים ללא כל צורך וללא כל קשר עם העניין הנידון, אלא לשם התנצחות ולפעמים לשם "ראווה". כשהיתה מגיעה אלי ידיעה על תלונה מצד עורך דין, הייתי מבקש את מנהל בתי המשפט לחקור בדבר. בעצם גם זה היה עניין למנהל, אבל לא נמנעתי ממתן אוזן קשבת לתלונה, כשעורך הדין היה מבקש לשוחח אתי בלשכתי. לא רבים היו המקרים האלה.
בחוק השופטים מצויים סעיפים המטפלים בבית דין משמעתי, לפיהם יכול שופט הנוהג באופן בלתי הולם את כהונתו להיות מובא לפניהם. לפי הוראות החוק הזה, היחידי המוסמך ליזום העמדת שופט לפני בית הדין המשמעתי הוא שר המשפטים. על השר להגיש תלונה מפורטת נגד השופט אל נשיא בית המשפט העליון, והלה צריך להחליט על מספר החברים שיהיו בהרכב בית הדין, ואלה צריכים להיבחר על ידי חברי בית המשפט העליון.
שני גורמים היו, שהכבידו על הפעלת ההוראות הללו: ראשית, לא קל היה להניע את פנחס רוזן ליזום תלונה כזאת. קשה היה לו להכביד את לבו כדי להזיק לאדם כלשהו, והוא היה מהסס רבות עד שאפשר היה להשפיע עליו להתייצב כקטגור באמצעות היועץ המשפטי. מידת דרך הארץ שהיתה לו לגבי השופטים הוליכה אותו שולל, ולא קל היה להניעו, לפעול נגדם בשעת הצורך. לעולם הוא ביקש לחפש נימוק נגד נטילת היוזמה. הנני נזכר במקרה אחד ששופט העליב עורך דין בשעת שמיעת משפט, קבל קהל ועדה.
דרושה היתה התערבותי כדי להניע את השר להפנות תלונה אלי.
שנית, לפי חוק השופטים קיימת סנקציה אחת בלבד במקרה ששופט נמצא אשם בבית הדין המשמעתי, והיא המלצת פיטורין אל נשיא המדינה, המחויב לבצעה.
על פי רוב היה ברור מראש – מבחינת טיב התלונה – שלא יהיה מקום להמליץ על פיטורין, מפני שמעולם לא היתה העבירה המיוחסת לשופט חמורה עד כדי כך. כמעט בכל המקרים שנזדמנו – ובכלל היה מספר המקרים מצומצם מאוד – היה עלי להסכים עם פנחס רוזן, כי לא יהיה מקום לבין הדין המשמעתי להמליץ על פיטורין. אף על פי כן לעיתים הייתי עומד על כך, שיש להעביר עניין לבית Aהדין המשמעתי, אפילו ידעתי כי התלונה תידחה.
דעתי היתה שבעצם העמדת שופט לדין, אפילו יהיה בית הדין המשמעתי אנוס לסרב להטיל סנקציה ולהסתפק במתיחת ביקורת על התנהגות השופט יחד עם המסקנה שבכל זאת אין מקום להטלת הסנקציה – יהיה בכך משום גורם מרתיע ומרסן.
במיוחד ילמד הדבר את ציבור עורכי הדין, שגם בהתנהגות שופטים, הבולטים בעיני הציבור בכללו כבלתי תלויים, אין הפקרות, וכי גם לגביהם קיים במידה מסוימת משטר משמעתי, כמו שצריך להיות לגבי כל עובד ומשרת ציבור.