עשרים שנה למשפט אייכמן
מתוך הספר "משפט ירושלים", בהוצאת בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, תש"ם
מאת: גדעון האוזנר
מקור: משואה – קובץ שנתי לתודעתה שואה והגבורה, כרך ט' משואה יד לחברי תנועות הנוער הציוניות בשואה ובמרי תל-יצחק – תל-אביב, ניסן תשמ"א – אפריל 1981
ב- 11 לאפריל 1960 החל משפט אייכמן. משפט זה היווה התמודדות ראשונה לעומק עם נושא השואה. בעת קיומו עמדה השואה במרכז ההתעניינות הלאומית. עד אז לא היה הכוח הנפשי לכך. אמנם נקבעו ימי זיכרון לאבל ולהתייחדות ונוסדה "יד ושם" כרשות זיכרון ממלכתית. כן הוקמו מוזיאונים ומוסדות-מחקר בנושא השואה, כגון "בית לוחמי הגיטאות", "מורשת", "משואה", המוזיאון ע"ש ז'בוטינסקי ועוד. אך בציבור לא הרבו לעסוק בפרטי השואה, והמשמעויות העמוקות שלה לא הועלו בהרחבה.
בבתי-הספר לא הירבו לטפל בנושא. באוניברסיטאות טרם הוקמו קתדרות ללימוד השואה. העם כאילו פחד לגעת בפצע: הוא הכאיב. הבלהות הרתיעו. כלפי הנוער הובלט נושא המרי והמחתרת כאילו שאר הסתעפויות השואה הם נושא שלא נוח להתעמק בו. מרד הגיטאות נתקבל כאירוע ייצוגי של השואה, שבו ראוי להסתכל. כך בישראל. ואילו העולם הגדול העדיף להתעלם בכלל מהשואה, כי היא הטרידה את המצפון יותר מדי. השואה הוזכרה, בשעתה, כעילה מרכזית להקמתה של מדינת ישראל, אך לאחר מכן נדחתה הצדה. ענינים אחרים תפשו את תשומת הלב. העולם החליט כי מוטב להניח לעבר לקבור את מתיו, תוך אשליה כי עם מפלתה של גרמניה הנאצית נוצר כבר אקלים חדש ונסתמו הפרצות שדרכן יכולה להתפרץ שוב איבת עמים הרסנית. העולם נתפנה לנושאים אחרים.
המשפט בירושלים ריתק וזיעזע את העם בישראל ובתפוצות וכפה עליו התעמקות וחקרי לב. הוא תבע הערכה מחודשת לגבי העבר הקרוב. המשפט חישמל גם את העולם, עורר הדים נרחבים והציג שאלות נוקבות, שלפני כן נדחקו לקרן זווית. העולם נוכח כי אין לו מנוס מעימות עם האתמול שלו. בתקופת המשפט ולאחריה נשאלתי לעתים קרובות מה היעדים שהצבתי לגביו ומה מטרותי. כראש התביעה היה היעד, כמובן, לגולל את ההתרחשויות, להוכיח את העובדות, להעלות את הראיות לאשמתו של אייכמן לפי כתב האישום, להביא להרשעתו בדין ולהענשתו. אך הייתי ער גם לתוצאות הלואי של המשפט וללקחיו ההיסטוריים, מבחינה יהודית, ישראלית ואנושית כללית. ככל שהתרכזתי במשפט עצמו, כתכלית מיידית, לא התעלמתי גם לרגע מהמגמה להפיק לקחים ממעמד זה, היחיד במינו בהיסטוריה היהודית.
ראיתי כתפקידי, בהקשר זה, לקדם באמצעות המשפט את תודעת השואה, למען תתפוש את המקום הראוי לה בתודעה הלאומית לאורך ימים, ואילו מבחינה אנושית כללית – לחזור ולקבוע את השואה בסדרת האירועים ההיסטוריים שהעולם חייב לזכרם ולהביאם בחשבון בשיקוליו המדיניים וההומניטריים, עכשיו ובעתיד. פרק הזמן שעבר מאז השבר ההיסטורי, כחמש-עשרה שנה, איפשר כבר להטות אוזן לעובדות ולא להירתע מהנושא כמפני סילון של רותחים.
הרשעתו של אייכמן, המטרה המיידית – הושגה. באיזו מידה הושגו היעדים האחרים? תוצאה מיידית ראשונה היתה, שהוכח כי אפשר לטפל בשואה באופן מפורט ופומבי. אין זה עוד נושא שצריך לברוח מפניו מפני שהוא כבד מנשוא, מזעזע מדי או תהומי מדי. הנה עמדו בירושלים כמאה איש על דוכן העדים וגוללו את קורות השואה לפרטיה. העולם כולו האזין להם, הרי שניתן לרדת לעמק הבכא ולהסתכל בו. השואה נעשתה על ידי כך נתפשת ומוחשית יותר. היא חדלה להיות חלום-בלהות שאדם רוצה להתנער ממנו במהרה ולחזור אל המציאות. בכך לא איבדו מוראות השואה, דבר מהזעזוע שבהן. להיפך, כיון שהנושא נעשה מוחשי יותר הוא החל גם ללחוץ יותר על המשך ההתעסקות בו. בעקבות המשפט יצא נושא השואה למרחב הטיפול הציבורי במגזרים רבים והועלה לאפיקים חדשים. ואילו אייכמן, שהכל ראו אותו מבעד לתא הזכוכית, נהפך לדמות מוחשית של רשע מרוכז. קיים אדם כזה. אין זו דמות מפלצתית מאגודת זוועה. הכינוי "הרוצח מאחורי שולחן הכתיבה", שבו כיניתי אותו, דבק מעתה בו ובדומיו, בספרות ובכתבים משפטיים, בלא שאיבד מאומה מהמרתיע והמעורר סלידה.
היו גם תוצאות חשובות אחרות בעולם היהודי. כאשר נודעו לראשונה, בגמר המלחמה, מימדי השואה והיקפה, נפלה רוחו של העם שנשאר לפליטה ומועקה כבדה מאד ירדה עליו. היו שסברו כי הגיעה העת לטמיעה סופית בין הגויים, באשר אין עוד תקווה להמשך קיומו הלאומי של העם לאחר שנהרסו מרכזי כוחו ויבשו מקורות השראתו ויצירתו. השתרר פחד כבד מפני העתיד. רבים נזכרו במימרתו של אחד-העם בעמדו לפני הכותל המערבי: "ארץ כי תחרב – יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה ועם אחריהם וישובו ויבנוה מחדש. עם כי יחרב – מי יקום לו ומנין יבוא עזרו?" בתקופת החורבן עצמו חרד על כך משורר השואה יצחק קצנלסון, כאשר בימיו האחרונים במחנה ויטל התפלל על שארית העם לבל ישקע בתחושה של אפס-תקווה: "אל-נא יכלו ביאושם כשייוודע להם על הכליון השלם כאן".
ההיסטוריה זימנה לעם היהודי באותה שעה תפקיד חדש: מאבק להקמת המדינה כמוקד עליון לפעילות. למאבק זה נרתם העם כולו, בישראל, בתפוצות ובמחנות העקורים, ששרידיהם התנערו לחיים סביב המשימה הזאת. אלמלא אתגר עצום זה שתבע מאמץ אדיר וריכוז על כוחות הגוף והנפש, אין לדעת איך היו המוני בית ישראל מגיבים על השואה. ייתכן שמעשה הכליה בידי היטלר היה מצליח לבסוף, כי ספק אם חלק העם שנותר בחיים היה חזק דיו לשקם את הריסותיו, כדרך שעשה בעבר לאחר תקופות של רדיפות ושמד. הפעם היה אבדן הדם כבד מדי. הייאוש עלול היה להכרית את אשר הותירו הנאצים.
ניסיון רפה שעשו שרידי המחנות ויהודים שברחו ליערות לחזור ולשקם את חייהם במקומות שמהם גורשו, נכשל כשלון חרוץ. מאתיים החוזרים לעיר קלצה בפולין הקימו קהילה על חורבות קודמתה, שמנתה עשרים וחמישה אלף איש. בלודז' הוציאו עיתון באידיש, אשר שמו צריך היה לסמל את המגמה: "דאס נייע לעבען", לאמור: "החיים החדשים". תוך מספר חודשים פרץ בקלצה פוגרום שנהרגו בו 42 יהודים ורבים נפצעו. התברר כי האיבה הנאצית חילחלה לעומק וחדרה לנפשות האוכלוסיה באירופה הכבושה. שרידי יהדות פולין הצטרפו אז ברובם למבצע ה"בריחה" שפניו למחנות העקורים ומשם לארץ-ישראל המנדטורית.
גם מדינת ישראל איננה, כמובן, פיצוי או תשובה לשואה. אין תשובה לשואה. אך המדינה היא כתובת לקיום האומה, כפי שכתב הוגה הדעות הרב אברהם יהושע השל: "ישראל נותנת בנו את הכוח לשאת את מכאובנו, שלא נשקע ביאוש וכדי שנחוש ניצוץ מאיר בג'ונגל של ההיסטוריה". העובדה שישראל לכדה את אייכמן והעמידה אותו לדין על אדמתה, הבליטה את המרכזיות והבלעדיות של המדינה מבחינת גורל האומה. אין לעם היהודי מי שידרוש דמו מידי צורריו זולת מדינתו. אין מי שישלם גמול לאויבי האומה ולדורשי רעתה אלא מדינת היהודים. משפט זה היה אפשרי רק תודות לכך שהמדינה קיימת.
בטרם קמה, ביקש לשווא חיים וייצמן, אז נשיא ההסתדרות הציונית ואישיות בינלאומית דגולה, להופיע במשפט נירנברג ולשאת שם דברו כנציג העם היהודי, או לפחות כעד, על האסון היהודי. המשפטן הבינלאומי הנודע הרש לאוטרפכט טיפל בדבר. ארגונים יהודיים בארצות הברית תבעו זאת. תשובתו של הנרי ג'קסון, ראש התביעה האמריקאית בנירנברג היתה, כי הוא ועוזריו הצליחו להשיג מסמכים רבים על רדיפת היהודים והחליטו כי הנושא יוצג באמצעות תיעוד זה. "תיעוד אי אפשר להכתים בשאיפת נקם" כתב והוסיף במכתב הסירוב לוייצמן: "אני משוכנע כי לטובת מעמדם של היהודים באירופה בעתיד עדיף שעניין זה יוגש בדרך זו ולא באמצעות עדות החשופה להתקפה".
במדינת ישראל יכולנו להחליט בעצמנו מה עדיף מבחינת האינטרס היהודי. כך הוכיח המשפט, על ידי עצם קיומו, את המהפכה שחלה בהווייתו של העם היהודי בדורנו. ההתבוננות מקרוב בשואה לפרטיה, כפי שקרה במשפט, גרמה כמובן לזעזוע עמוק, אבל גם הוליכה לראיה היסטורית נכונה יותר. לא היתה זו עוד אחת מתקופות הרדיפות הידועות מ"ספר הדמעות" של תולדות ישראל, כפי שכינה היסטוריון יהודי את יריעת היסורים של העם בגולה. הפעם לא היתה זו התפרצות בהמית של צמאון לדם או רשעות של פורעים, אלא החלטה נחושה של מנגנון מדינה מודרנית וחזקה להעביר מן העולם את העם היהודי.
המשפט נתן הזדמנות להציג את הטרגדיה גם על ידי הבאת ראיות לגבי גורלם של יחידים. אייכמן סירב להשאיר איש יהודי בחיים, אפילו כשנתבקש לכך על ידי רשויות אחרות בגרמניה. הפרטים הביורוקרטיים של דיווח שיגרתי על פעולות עוצבות המבצע וההוראות המדוקדקות לגבי גירוש יהודים מכל חלקי אירופה למחנות ההשמדה, הטיפול בפרטי פרטים לסתימת כל פרצה שדרכה יכול להינצל אפילו יהודי בודד – כל זה הצטרף לתמונה הכללית של רצח עם כוללני, מתוכנן בדם קר, תוך גרימת סבל וייסורים שאין לתרגם למלים. "כל הארץ גרדום" לא היתה עוד מליצה שירית מ"עיר ההריגה". יבשת שלמה היתה גרדום, ולא עיר אחת בלבד.
חשיפתה של אמת זו במערומיה גילתה לעם היהודי את המציאות הקודרת של ישראל בעמים. הלקח הזה נהפך לחלק אינטגרלי ממטעננו הרוחני, גם אם טרם הניע את המוני בית ישראל לקום ולעלות לארץ. אך החרדה הגדולה ללא תקדים שאחזה בכל חלקי העם לגורל המדינה ערב מלחמת ששת הימים, נוכח איומי אויבינו להכרית את ישראל, מוכיחה כי הלקח נקלט לפחות בחלקו. האיומים הללו הציתו נורה אדומה, כי הזכירו באופן אוטומטי את השואה. המשפט סייע להחדיר את הידע על האסון הלאומי והיקפו כל בית יהודי בעולם.
ביהדות ברית המועצות היו תגובות עזות למשפט. ההאזנה שם ל"קול ישראל" הגיעה בימים ההם לשיא. המשפט היה שיחת היום. היהודים היו מחליפים ביניהם מידע ורשמים על המשפט בכל מפגש אפשרי. נאום הפתיחה שלי פורסם בארץ ברוסית, אך הכנסתה של החוברת לברית המועצות נאסרה, למרות שהיתה, גם מבחינת הסובייטים, חומר אנטי-פשיסטי (תייר אמריקאי שנדרש להפקיד בידי השלטונות את החוברת בהיכנסו לברית המועצות ומחה על כך, קיבל הסבר מאיש מרות סובייטי שהנאום הוא, כביכול, בלתי ידידותי לרוסיה כי לא הזכרתי בו שהצבא האדום הוא אשר שיחרר את המחנות). אך החוברות הגיעו בדרך- לא-דרך, הופצו באמצעים שונים ועברו מיד ליד במשך שנים. משפחות היו מחליפות ביניהן פרקים ואפילו דפים בודדים לקריאה ביחידות או בצוותא. לאחר שנים ראיתי בתערוכת "הסאמיזדאט" (מפעל הפרסומים במחתרת), שנערכה בארץ, את החוברות הללו שהובאו לכאן על ידי עולים, כשהן מהוהות לגמרי מרוב שימוש ומופרדות לדפים בודדים. עותקים רבים נדפסו במכונות כתיבה ושוכפלו בחשאי בתוך ברית המועצות עצמה. רבים מעולי ברית המועצות סיפרו לי כי המשפט תרם למפנה של התעוררות לאומית – אשר הולידה שנים מעטות אחר-כך גם תשוקה לעליה לארץ – שהציפה את יהדות ברית המועצות לאחר מלחמת ששת הימים. צייר ידוע מעולי ברית המועצות אמר לי: "עליתי לארץ לאחר שנוכחתי שישראל היא מדינה שיכולה להגן עלי ועל משפחתי ושהיא תעמיד לדין את מי שיפגע ביהודי באיזה מקום בעולם".
העליתי במשפט את המקרים הרבים של קידוש השם כי ידעתי שהללו הם חלק בלתי נפרד מהמסכת הלאומית, גם לחלק החילוני וגם לחלק הדתי של האומה. במגזר הדתי עשתה השואה שמות. בתוך השליש שנכרת היו שלושה רבעים מכלל רבני ישראל ותופשי התורה שבעם. בגיטאות התחולל משבר אמונה חריף. ההסבר המסורתי של "הסתר פנים" מצד אלוהים בעת ייסורים הבאים על עמו, לא סיפק. אלי ויזל מביא את הסיפור על יהודים שהתפללו בגיטו בדבקות ובקול רם, עד שהתקרב אליהם אחד מוזר וביקשם להנמיך קולם, 'פן ישמע אלוהים וייוודע לו שעוד נותרו יהודים באירופה"…
אך העם דבק בערכיו והצליח להתנער מיאושו. זה היה מפנה היסטורי. יכול אדם, עקב השואה, לאבד אמונה בדת, ודאי שיכול הוא להגיע לכפירה בציוויליזציה האנושית, אך אי אפשר לפקפק בכוחו הרוחני האדיר של העם היהודי. התנהגותו של נער הסופג עשרות מלקות באושוויץ ואינו מוציא הגה מפיו כי, כדבריו, זה היה כדאי למאן הברחת כמה סידורי תפילה לחבריו – היא ביטוי עליון של דבקות באמונה. בכך אין לכפור. לכן העליתי עדות זו ודומותיה. הביטחון של היהודי באלוהיו ודבקותו באמונתו מחזירים לנו את האמונה באדם. לכן סיימתי את המשפט בעדותו של איש הבריגדה הבא אל שארית הפליטה במחנות. מגן דוד – מגן האומה – הגיע לשם. מעגל הכיליון נסגר ובו במקום מתחיל מעגל חדש – תקומת ישראל.
הנוער בישראל, שעקב אחרי המשפט בעניין רב, גילה מאז המשפט בדרכים שונות עניין רב בשואה, כפי שמוכיחים מחקרים שונים. מספר החיבורים על השואה בבחינות הבגרות גדל בהרבה מיד לאחר המשפט. מפעל הנצחת קהילות על ידי בתי-הספר, שהצעתי אותו למורים ולמחנכים, כדי לקיים את תודעת השואה בקרב הנוער, זכה להדים רבים. כאלפיים בתי-ספר יסודיים ותיכוניים בארץ קשורים במפעל וולונטרי זה, שבו מוסד חינוכי מקבל על עצמו להנציח קהילה מסוימת שאבדה בשואה על ידי לימוד תולדותיה, התעמקות בתרומתה לתרבות הכללית והיהודית, הכרת אישיה ורבניה ולימוד תנועת המרי בקרבה. בדרך זו ניתן להמחיש את השואה ביתר הצלחה מאשר בשינון העובדות הסטטיסטיות של ששה מיליון קרבנות שקשה להכילם בדמיון אנושי. התלמידים המנציחים מקבלים על עצמם חובת-כבוד לקיים את זכרה של הקהילה שחרבה ובדרך זו לשים לאל את מזימת היטלר להכרית את שמה מהעולם. בסיומה של שנת הנצחה מפרסמים התלמידים חוברת ומסכמים בה את אשר למדו על הקהילה שהנציחו. אזכרות לקהילות שחרבו מתקיימות בבתי-הספר שקיבלו על עצמם לאמצן.
המפעל, המתנהל בחסות "יד ושם", זכה להוקרה מפי אנשי חינוך רבים. בסדרה של מאמרי סיכום פורסמו בעיתונות הישראלית תגובות הנוער למשפט בשיחות עם מורים מחנכים ופסיכולוגים. "הלך הרוח לגבי משפט אייכמן ולגבי גילויי האכזריות והזוועה הנשמעים ממנו יש בו כדי לשמש כסיסמוגרף להלם בארץ מאז נראה אייכמן, יום יום, בתא הזכוכית בבית-העם בירושלים. למריבת המבוגרים היה זה הלם משנה. אך לגבי הנוער היה זה הלם ראשית" – סיכם עיתון נפוץ את סדרת הכתבות. השואה הדהימה את הדור הצעיר. רבים אמרו שהעולם הגלותי הרחוק התקרב אליהם.
אחרים סיפרו כי הם מבינים עכשיו מדוע לא היו יותר התקוממויות, אף שאינם משלימים עם כך, מורים להיסטוריה קיבלו על עצמם לנצל את המשפט וגילוייו כדי להחדיר בנוער את הרגשת הגורל היהודי המשותף. "אין ספק כי השפעתו של משפט אייכמן על הנוער הישראלי היתה עצומה", סיכם איש חינוך את מסקנותיו על יסוד סקירה של חיבורי תלמידים בכתות י"א בשש ערים בארץ. בתקופה יותר מאוחרת נפתח צוהר ללבו של הנוער באמצעות "שיח לוחמים" שנתפרסם לאחר מלחמת ששת הימים.
אמר מפקד בכיר: "בכל תקופת הכוננות ולעתים קרובות גם בשעת המלחמה עצמה חשבתי על השואה והמרד. זה עמד כל הזמן לנגד עיני".
לוחם אחר שח: "השואה היתה לנו התמונה המוחשית של ניצחון האויב וזאת החלטנו למנוע ויהי מה. אנו יודעים מהי השמדת עם – גם אלה שראו את השואה וגם אלה שנולדו אחריה. אלה השומעים את קרוביהם צועקים מתוך חלומות ואלה ששמעו את הסיפורים. אין עם הנושא עמו תמונת רפאים כזו".
אמר לוחם שלישי: "לפני מספר שנים שלחו אותי לראיין אחד מלוחמי הגיטאות. איש פשוט. שיחתי אתו היתה אחד הדברים המרשימים ביותר ששמעתי על אותה תקופה, כי הוא דיבר כמו שמדברים היום החברים שחזרו מהמלחמה. הוא התייחס להתנגדות לגרמנים – למעשה ההתנגדות שקשה לנו בכלל להבין איך התרחשה, באופן פשוט לגמרי, ומבלי להלביש על זה אידיאולוגיה. הוא אמר: 'לא היתה ברירה אחרת. עמדנו עם הגב אל הקיר'".
במוסדות הזיכרון השונים – ב"יד ושם", ב"בית לוחמי הגיטאות", ב"מורשת", וב"משואה" ובמוזיאון ע"ש ז'בוטינסקי מתקיימים קורסים ללימוד השואה בדרגים שונים. באוניברסיטאות בארץ יש כעת קתידרות, סמינריונים וקורסים ללימוד השואה. במרכזים יהודיים בעולם הוחדר נושא השואה כחלק מהפעילות החינוכית הכללית. הממסד החינוכי בארץ, לעומת זאת, טרם גיבש מסגרת להוראת השואה בבתי-הספר. רק לאחרונה מתגבשות והולכות תכניות להוראת הנושא.
בעת המשפט "נתגלה" לאנשים שניצולי שואה רבים מצויים בקרבנו. אמר לי עורך עיתון ידוע, לאחר שהאזין לדברי אחת העדות: "אני גר זה שנים בשכונתה של אשה זו ולא היה לי מעולם מושג מי היא". כעת נוכחו רבים בארץ שיש להם שכנים כאלה. נתפרסמו דברי הגות רבים בעקבות המשפט. חיים גורי ליקט בספר את רשימות הפרשנות, עמוקות הרגש ועזות הביטוי, שפירסם בעיתונו בשעת המשפט מדי יום ביומו. "מול תא הזכוכית" הוא אוסף יחיד-במינו של פרשנות עיתונאית. וכך הוא מסכם: "לאחר המשפט הזה, שנערך בירושלים, יכול אני, לפחות, לגעת בספרים שלא העזתי לפני כן לגעת בהם. אני מעז לומר דברים אלה מעבר ליראה או לחרפה".
יש עניין ב"שולחן מרובע" שערכה גאולה כהן, שנתיים אחרי המשפט, מעל דפי "מעריב" עם מספר סופרים לברר את מקומה וביטויה של השואה בספרות. משה שמיר ראה שינוי היחס אל נושא השואה בעקבות המשפט: "קרה משהו שהשפיע, כי גם סופרים שלא עברו את השואה באופן אישי, מה שקרוי סופרי דור הפלמ"ח, התחילו לתת דעתם יותר ויותר על הנושא הזה. משהו זה הוא משפט אייכמן, שקירב את הנושא לא רק קרבה דוקומנטרית- גיאוגרפית, אלא כבעיה אישית מוסרית. העצמה של העדויות במשפט גרמה לי שארגיש לראשונה את עניין השואה כבעיה אישית שלי". דליה רביקוביץ ראתה את הנושא כולו כמעיק בצורה חריפה ביותר. השואה דומה בעיניה "לרימון-יד שהתפוצץ וכל אחד מאתנו נושא את הרסיס הפרטי שלו ונושא אותו בגופו… הצל של השואה רדף אותנו גם לפני משפט אייכמן… אך גם אני, שהנני דור שלישי בארץ הרגשתי בימי המשפט כאילו הדברים חוזרים אלי בפעם השניה".
מאז המשפט ניכר רישומה של השואה בספרות ובשירים. היא חדלה להיות נושא "שמחוץ לתחום", שדרושה לסופר פרספקטיבה של זמן לגביו, שפחד לגעת בו ורק ניצולי שואה יכולים לפרוש זיכרונותיהם ולספר את אשר עבר עליהם. השואה ואירועיה, למרות המבהיל שבה, התקרבה דיה גם לתחושתו ולתודעתו של הסופר לעורר בו את החוויות והאסוציאציות של יצירה. זה הושג בוודאי גם תודות לעדים הרבים שהעלינו לדוכן העדים ושמפיהם נשמעו עובדות חיים המאפשרות תוך אימוץ הדמיון גם להזדהות עמם ולא רק להזדעזע מדבריהם. הלקחים הלאומיים של השואה הכו שרשים והיו לנכס לאומי. עם זאת טרם החלנו למצות את הפוטנציאל החינוכי של השואה לגבי הנוער ומלאכה חינוכית רבה עודה לפנינו.
גרסה להדפסה