שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים

שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל

מאת: סמי סמוחה

מקור: Sammy Smooha, "Class, Ethnic, and National Cleavages and Democracy in Israel." In Larry Diamond and Ehud Sprinzak (Eds.) Israeli Democracy Under Stress. Boulder, CO: Lyne Rienner Publishers, 1993. Copyright 1993 by The Israeli Democracy Institute. Used with permission.

ברירות הוצ"ל, המכון הישראלי לדמוקרטיה

 

מעמד

עדתיות

לאום

שינויי מדיניות

מסקנות

 

חמישה שסעים עיקריים מפלגים את האוכלוסייה של מדינת ישראל: שסע פוליטי, שסע דתי-חילוני, שסע מעמדי, שסע עדתי, ושסע לאומי. כל השסעים הללו, ובמיוחד אלה שבין יהודים דתיים ולא-דתיים ובין יהודים וערבים, גורמים למתחים ולסכסוכים העלולים לאיים על היציבות החברתית והפוליטית בישראל. ישראל מתוארת לעתים, ובצדק, כחברה בעלת שסעים עמוקים, שהדמוקרטיה שלה סובלת מעומס-יתר של בעיות ותביעות. מאמר זה מתמקד בסוגיות הנוגעות לשלושה שסעים – מעמד, עדה ולאום – ובהשלכותיהם על הדמוקרטיה הישראלית.

 

מעמד

האם הכלכלה הישראלית יוצרת די משאבים, בהשוואה לחברות מערביות, כדי לקיים את האמון שרוחשת האוכלוסייה למדינה? האם אי-השוויון והקיפוח בחלוקת המשאבים מהווים בסיס למחלוקת פוליטית העלולה לפגוע בדמוקרטיה הישראלית?

משאבים ואי-שוויון מעמדי

הנושא השני בחשיבותו בסדר היום הציבורי, אחרי בטחון המדינה, הוא מבנה ההזדמנויות הכלכליות-חברתיות בישראל. קנה המידה המקובל להערכת המצב בארץ הוא המצב הכלכלי- חברתי בחברות המערביות. מדדים אובייקטיביים שונים ממקמים את ישראל בקטיגוריה של חברה מערבית-למחצה, או חברה הנמצאת בין הפריפריה למרכז. בדירוג של 121 ארצות, שנערך בשנת 1988 על ידי הבנק העולמי, על-פי התוצר הלאומי הגולמי )תל"ג( שלהן, מדורגת ישראל במקום ה- 22, אחרי הונג- קונג וסינגפור )World Bank, 1990(יש לציין כי ה"תוצר" שבזכותו מדורגת ישראל במקום כה גבוה – בתחתית הקטיגוריה של מדינות בעלות הכנסה גבוהה – כולל זרם אדיר של סיוע חוץ אשר מנפח את התל"ג באופן מלאכותי. ישראל מקבלת את הסיוע הגדול ביותר לפיתוח לנפש בין כל מדינות העולם, כשהיא זוכה לסיוע לנפש הגדול פי שתיים מאשר כל מדינה אחרת. למרות הסיוע העצום, התל"ג לנפש בישראל, העומד על $8,650 הגיע רק לכדי מחצית הממוצע של התל"ג לנפש בכלכלות גבוהות התל"ג בעולם, העומד על $17,080. השכר לעובד בישראל עומד רק על שליש עד מחצית מהשכר הממוצע לעובד בחברות מערביות. משקל התעשיה הכבדה בה קטן בהשוואה לכלכלות העשירות. הכלכלה היא הרבה פחות קפיטליסטית, כאשר כחמישית מכוח העבודה מורכבת מעצמאים ומעוסקים זעירים )בהשוואה לעשירית בלבד במערב( והמספר של מפעלים קטנים ולא-יעילים, המעסיקים פחות ממאה עובדים, הוא דיספרופורציונלי לגודל המשק.

נסיונה של ישראל לפתח כלכלה ברמה מערבית ניכשל.

במהלך עשרים וחמש שנותיה הראשונות, זינקה ישראל לעידן התעשייתי ולשוק העולמי עם שיעור צמיחה כלכלית מרשים, שהגיע ל- 9% בממוצע לשנה. אך מאז 1974 הכלכלה קפאה, ההשקעות התמעטו )פרט לאלו שבצבא ובשטחים( והאינפלציה הרקיעה שחקים. עובדת כשלונה של ישראל להגיע לרמה הכלכלית של העולם המערבי מקבלת אישור ממחקר בו סווגו 80 ארצות, המייצגות שלבי פיתוח שונים, על-פי עשרה משתנים, בשנת 1965 שנית בשנת 1985. ישראל דורגה במקום ה- 22 בשני המועדים, למרות שרמת הפיתוח שלה בקנה מידה עולמי ירדה באופן חד )מציון של 0.63 ב- 1965 ל- 0.34 ב- 1985(. המסקנה שעלתה מהמחקר היתה כי "העמדה היחסית של ישראל בין אומות העולם ירדה בעשרים השנים האחרונות, וזאת בעיקר בגלל העלייה המהירה בעמדן של הארצות המפותחות בצפון אמריקה, מערב אירופה ויפן, והתמורות המהירות בהן, שהותירו את ישראל מאחור, בתחתית הדירוג של העולם המפותח, או, לפי מדדים רבים, בראש הדירוג של העולם המתפתח" )Shachar and Choshen, 1989(. רק הודות לסיוע הנדיב של ארצות הברית מאז 1974 הצליחה ישראל לשמור על מעמדה כארץ מערבית-למחצה או פריפריאלית-למחצה, זאת חרף קיפאון כלכלי, כושר תחרות ירוד בשוק העולמי והשקעות לא-רווחיות עצומות )Silver, 1990(. הגורמים העיקריים המסבירים את כישלון ישראל להשיג את הסטנדארטים הכלכליים וההתפתחותיים של המערב הם העדר אוצרות טבע, אי-יעילות, השקעות גדולות בבטחון, בידוד אזורי )לרבות החרם הערבי(, משק קטן והגנה יתרה הניתנת על-ידי הממשלה וההסתדרות.)1( כפי שמוכיחה הידרדרות שחלה כתוצאה מן המדיניות החדשה של שוק חופשי שנקטה ממשלת הליכוד בשנים 1977-84, קשה מאוד לדלג מעל שורת המשוכות הזאת. מבנה ההזדמנויות בישראל הוא מוגבל למדי, ואינו מתרחב. החיים בישראל כרוכים בתשלום מחיר גבוה מבחינת רמת החיים ועול הבטחון על האזרח, בהשוואה לאלטרנטיבה של הגירה לארצות המערב, וביחוד לצפון אמריקה. זוהי, קרוב לוודאי, הסיבה המכרעת להיקף ההגירה הגדול יחסית מישראל, ולהיקף ההימנעות מעלייה לישראל של יהודים שיש להם אפשרות אחרת. ההגירה ההמונית לישראל של יהודים מברית המועצות לשעבר, מאז קיץ 1989 איננה מעידה על שיפור בכוח המשיכה של ישראל. יהודיי חבר המדינות העצמאיות נעקרים ממקומם בעל כורחם על-ידי אנטישמיות גואה, נמנעת מהם הכניסה לארצות הברית )אחרי שזו, בלחץ ישראל, חדלה להכיר בהם כפליטים פוליטיים( והם מוצאים את דרכם לארץ בלית ברירה כפליטים בפועל. עם זאת, הודות לייבוא שוטף של הון, רמת החיים בישראל עולה בהרבה על המשאבים המצומצמים שהחברה מייצרת בעצמה, כך שמימון חיצוני מכסה כשליש מרמת החיים. ההכנסה הריאלית לנפש שולשה מאז ראשית שנות החמישים, והמשיכה לעלות באופן משמעותי אפילו אחרי 1973, בתקופה של קיפאון כלכלי )פרט לשיעור צמיחה מזערי התואם את גידול האוכלוסיה( ושל השקעות לא-רווחיות גדולות בצבא ובשטחים. למרות היעדר צמיחה כלכלית, נשארה האבטלה נמוכה )נמוכה אפילו מזו שבארצות המערב( ונשמרה רמה סבירה של שירותים סוציאליים ואחרים. מעניינת במיוחד היא החלוקה של כוח העבודה במשק: בשנת 1991 עבדו 3.5% מהמועסקים בחקלאות, 28.8% בייצור ו- 67.7% בשירותים )נתונים סטטיסטיים אלה והבאים להלן לקוחים משנתון סטטיסטי לישראל, אלא אם צויין אחרת(. זהו מבנה כלכלי מתקדם-לעילא, מנופח בשירותים ובתר-תעשייתי )post-industrial(, הדומה להפליא למשק של ארצות הברית, אך בנוי על תשית תעשייתית חלשה )אהרוני, 1991(.

ההשלכות של המבנה הכלכלי ושל החלוקה הכלכלית על הפיצול המעמדי בישראל הן מעורבות למדי. ההזדמנויות בארץ מוגבלות ביותר בהשוואה למערב, אך הן משופרות באופן מלאכותי באמצעות מענקים והלוואות מחוץ לארץ. ייבוא ההון הרב מבחוץ מקהה את עוקץ התחרות הפנימית על משאבים. הוא מונע, במידה מסויימת, מצב של "מישחק של סכום אפס", שבו גידול האמצעים העומדים לרשות אדם אחד בא בהכרח על חשבון הקטנת האמצעים העומדים לרשות אדם אחר. במצב הנתון העוגה גדלה כל הזמן באמצעות הזרמה ממקורות חיצוניים. בד בבד ייבוא ההון מעניק כוח רב לממשלה, שמתפקדת בתור סוכנות חלוקה מרכזית של כספים והטבות. יחד עם זאת, יש להדגיש שישראל סובלת מבעייה ממשית של אי-מילוי הציפיות הגבוהות של האוכלוסיה שלה. הקיפאון בצמיחה הכלכלית והתלות הכלכלית הממושכת במקורות חיצוניים מהווים חולשות מעיקות. למרות זרם הכספים מבחוץ, הישראלים חשים מקופחים לעומת תושבי ארצות המערב: הם עובדים יותר קשה להשגת אותם טובין ושירותים. הם גם חוששים מפני הרעה שעלולה לחול בתנאי חייהם בעקבות קיצוץ ניכר בסיוע החוץ. בעוד שישראל מפיקה פחות משאבים מאשר חברות מערביות, היא מחלקת אותם פחות או יותר באותה צורה. בשנת 1988 היה חלקו שלה ריבעון התחתון בהכנסה 7% מכלל ההכנסה הפנוייה, לעומת 38.8% מנת חלקו של הריבעון העליון. פער זה בין הריבעונים ביחס של 1 ל- 5.5, ומקדמי אי-שוויון )Gini coefficients( בסביבות 0.33 הם טיפוסיים למערב, שם אי-השוויון קטן יותר מאשר בחברות מתפתחות. בשנת 1986/87 גרו 72.8% מכלל משקי הבית בישראל בדירות שבבעלותם – 52.2% בעשירון ההכנסה התחתון, לעומת 84.8% בעשירון העליון. בשנת 1991 התגוררו 60.5% מהיהודים ברווחה של נפש אחת א פחות לחדר, לעומת 8.3% שחיו בצפיפות של שתי נפשות או יותר לחדר. ההתפשטות של הצרכנות הביאה לכך שרוב מוצרי צריכה בני הקיימא נעשו לשכיחים ביותר. בעלות על מכונית היא עדיין אבן בוחן להתפלגות ברמת החיים: ברשות 42.9% מהמשפחות בשנת 1986/87 עמדה מכונית, כאשר הפער בין העשירון התחתון והעליון היה ביחס של 7.5% ל- 78%. נתונים אלה מלמדים שישראל היא חברה של מעמד בינוני. זוהי אכן עובדה הראוייה לציון, שבחברה שכמעט כל אוכלוסייתה יוצאת אזורים לא-מערביים )כלומר, מזרח אירופה והמזרח התיכון( מועסקים שני שלישים מכוח העבודה בשירותים ולשלושה רבעים יש תשע, או יותר, שנות השכלה. ברם, למרות הישגים אלה, הולך ומתגבש ריבוד חברתי. במרכז ההירארכיה הריבודית מצוי המעמד הבינוני, מעליו נמצאים המעמד הבינוני- גבוה והאליטה, ומתחתיו מעמד העובדים ושכבת העניים. אפיון שלחמשת הרבדים הללו ישפוך מעט אור על אי-השוויון המבני בישראל. עוני נפוץ בישראל יותר מאשר בארצות המערב.)2( על-פי סקר הכנסות משנת 1988 של ראשי משקי בית עירוניים שהיו שכירים או לא עבדו, 14.3% מהם היו עניים והם גידלו 21.3% מהילדים בישראל )המוסד לביטוח לאומי, 1989: 50(. רוב העניים אינם עובדים, השכלתם נמוכה, גרים בשכונות מצוקה ובעיירות פיתוח, בעלי משפחות מרובות ילדים ותורמים חלק בלתי- פרופורציונלי לפשיעת הצווארון הכחול והתמכרות לסמים. עוני נוטה לעבור בירושה לדור הבא. למרות שאפיון זה של העניים יכול לעורר רושם של "תת-מעמד" )underclass(, אין בישראל רובד כזה, כפי שגם איננו בנמצא במערב אירופה. תת-מעמד הוא שכבה תחתונה המורכבת בעיקר ממשפחות הרוסות, החיות בגיטאות, שראשיהן מובטלים, עובדים באופן חלקי, או אינם מסוגלים לעבוד, ושלילדיהן אין סיכוי להינצל מהמצוקה העמוקה. תת-מעמד מסוג זה הוא ייחודי לארצות הבית )Wilson, 1987(. העניים בישראל, בניגוד לאלה בארצות מתפתחות, מקבלים מן המדינה מידה מסויימת של תמיכה בשירותים בסיסיים כגון דיור, בריאות וחינוך. ישראל גאה במדיניות רווחה המעניקה שירותים לכלל האוכלוסיה, מונעת עוני משווע, מצמצמת את תחולת העוני ומקטינה את אי-השוויון. לולא תשלומי ההעברה )במיוחד קצבאות ילדים(, מיסוי פרוגרסיבי ושכר מינימום ברמה סבירה )שהגיע בשנת 1988 לכדי 41.9% מהשכר הממוצע(, היו מסווגים 32.6% ממשקי הבית בישראל כעניים, ולא 14.3% בלבד. מדיניות הרווחה בשנת 1988 הקטינה את העוני ב- 56.1% ואת אי-השוויון בהכנסות ב- 29.7% )3(. מעמד העובדים מורכב מפועלים המועסקים בייצור ובשירותים נמוכי-סטטוס, שהכנסותיהם לנפש הן מעל לקו העוני. בדומה לעניים, גם העובדים נוטים להיות בעלי השכלה נמוכה, בעלי משפחות גדולות, ומגורים בשכונות מצוקה ועיירות פיתוח. בניגוד למעמד העובדים בארצות המערב, שצמח מהאיכרות במשך מאות השנים של המהפכה התעשייתית ותוך מאבק להשגת זכויות סוציאליות, מעמד העובדים הנוכחי בישראל הוא רובד חדש המורכב בעיקר מאנשים שירדו במעמד – מהגרים יהודים בעלי רקע של צווארון לבן, איכרים ערבים וצאצאיהם, וכיו"ב. לפועלים אלה חסרים תקופת ההסתגלות הארוכה ומסורת המאבק, שהיו למעמד הפועלים במערב, וחסרות להם גם היוקרה, הגאווה ותחושת השליחות, שהיו למעמד הפועלים היהודי בתקופת היישוב. רמת ההסתגלות שלהם עודנה נמוכה, הם חסרי אוריינטציה ואינם שבעי רצון. המעמד הבינוני הוא הרובד הגדול ביותר בחברה הישראלית. הוא מורכב ברובו ממועסקים בעבודות פקידות, מכירות, שירותים אישיים וקהילתיים ותפקידים טכניים וחופשיים למחצה. זהו המעמד של "הישראלי הממוצע": עובד קשה כדי לקיים רמת חיים מערבית, בעל דירה בשכונה מבוססת, מגדל שניים עד שלושה ילדים למשפחה, שוקד על החינוך והתמיכה בילדיו ועל רווחתו החומרית, וער למתרחש בפוליטיקה הארצית. הישראלים מהמעמד הבינוני צריכים להתמודד עם שכר נמוך יותר, מיסים כבדים יותר ומחירים גבוהים יותר מאשר מקביליהם במערב. המעמד הבינוני-גבוה כולל בעלי מקצועות חופשיים, מנהלים ומעסיקים זעירים, ואילו האליטה מורכבת מאנשים המאיישים את הדרג בעליון בכלכלה, הביורוקרטיה, המקצועות החופשיים, התרבות והאמנות, הפוליטיקה והצבא. שני רבדים גבוהים אלה זוכים ליוקרה ולזכויות-יתר, אך משאביהם, נכסי הדלא-ניידי שבבעלותם, וסיגנונות חייהם, אינם ברמה זהה לאלה של מקביליהם בחברות מערביות. למרות שאין בנמצא מחקר הממפה את המבנה המעמדי בישראל, ניתן לאמוד את התפלגות האוכלוסיה כך: העניים הם כ- 15% מן האוכלוסיה, העובדים כ- 25%, המעמד הבינוני כ- 45%, הבינוני- גבוה כ- 15%, והאליטה פחות מאחוז אחד. מהתפלגות זאת עולה שישראל היא אכן חברה של המעמד הבינוני, בדומה לחברות מערביות, אך מעמד הפועלים בה הוא קטן יותר. יחד עם זאת, ברור כי מבנה מעמדי נוח זה הוא פגיע ביותר, שכן קיומו תלוי במימון חיצוני. הריבוד החברתי התגבש במרוצת השנים. השכבות השונות פיתחו סיגנונות חיים שונים, הניידות בין השכבות נעשתה פחות שכיחה ואי-השוויון ביניהן התרחב. היות ויש עדיין נזילות רבה במבנה הריבודי, נכון יהיה לתאר את המערכת המחולקת לרבדים, שהם קטיגוריות סטטוס כלכלי-חברתי, ולא למעמדות, שהינן קבוצות בעלות אינטרסים מובחנים, תודעה, ארגון ומאבק. עמימות זו מתבטאת, למשל, באופי סכסוכי העבודה. חרף התכיפות והחריפות של השביתות בישראל, הן אינן מבטאות יותר מאשר מאבקים של מועסקים לשיפור תנאי השכר והעבודה. בדרך כלל אין ביטויים של סולידריות או תיאום בין קבוצות שובתות, העשויים ללמד על קיום של תודעה או קונפליקט מעמדיים.

העדר מאבקים סביב אי-השוויון המעמדי למרות שיש בארץ רגישות מסויימת לאי-צדק חברתי באופן כללי, ולעוני וניצול של עבודה ערבית זולה מהשטחים באופן מיוחד, מפליא הדבר שתודעה מעמדית לא התעוררה עקב הגידול באי- השוויון מאז ראשית שנות החמישים, ושאי-השוויון לא הפך לסוגיה השנויה במחלוקת פוליטית )הורוביץ וליסק, 1990 :124- 132(. מן הראוי לבחון את הגורמים השונים העשויים להסביר תופעה זו.

בראש ובראשונה, שוררת בציבור הרחב אמונה חזקה בשוויון ההזדמנויות ובהישגיות אישית. אמונה זו נסמכת על גמישות המערכת: אי-השוויון הוא מתון, קיימת ניעות בין-שכבתית, והגיבוש המעמדי עודנו נזיל. ביטוי לכמה מהאמונות הרווחות נמצא בסקר דעת קהל של הציבור היהודי משנת )4(1988. 64% מהנשאלים הסכימו שנכון יהיה לתאר את הריבוד החברתי בישראל כך: "רוב האנשים הם במעמד הבינוני ומיעוט קטן הם עשירים או עניים" )לעומת 36% שסברו כי "מרבית העושר נמצא בידי מיעוט קטן וזאת על חשבון הרוב שהם אנשים עניים"(. כאשר הוצעו להם חמש קטיגוריות לבחור מהן, הציבו את עצמם במעמד הבינוני 70% מהנשאלים )רק 11% הציבו את עצמם במעמד בינוני-נמוך או במעמד נמוך(; 64% ציינו גורמים הקשורים ישירות להישגים אישיים הגורמים הקובעים הצלחה בחיים – עבודה קשה, השכלה, ניסיון ואמינות; רק מיעוט חש כי ההתקדמות חסומה לגביו או לגבי ילדיו; שלושה רבעים מהנשאלים שללו את המשפט "לא משנה אילו מאמצים אישיים אעשה, בישראל לא אשיג את ההשכלה ואת העבודה שלהן אני ראוי", וכן את המשפט ,אני חושש שילדינו לא יגיעו אף פעם לרמת החיים שלהם אנו רגילים"; הרוב בכל רובד החזיק באמונות אלה, אם כי הספק גדל במידת-מה עם הירידה בסולם החברתי )5(.

שנית, ייבוא ההון האדיר והקבוע מרחיב את מבנה ההזדמנויות לכול וממתן את התחרות. מצב זה היה אופייני הן ליישוב הישן והן ליישוב החדש שבטרם מדינה, והוא הורחב ושוכלל בתקופת המדינה. פרט לביטחון, האמצעים הכספיים מתועלים לסובסידיות לתעשיינים לשם הגדלת מפעלים ויצירת תעסוקה, ולמימון שירותי רווחה. למרות שהתמיכה החיצונית לא מעודדת התייעלות ועצמאות כלכלית, הרי היא מקילה ביותר על החיים בישראל. היא חונקת את התפתחותה של תודעה מעמדית, משום שצבירת הון פרטי איננה תוצאה ישירה והכרחית של ניצול עובדים, אלא בעיקרה תוצאה של הפרטת כספי ציבור המועברים מהמדינה לעידוד צמיחה כלכלית. יש להעיר בהקשר זה, שהחלוקה והניהול של סיוע החוץ לא יצרו בעייה חמורה של שחיתות, כפי שמוצאים באמריקה הלטינית, אפריקה השחורה, מזרח אירופה, סין ומדינות אחרות. שלישית, בנוסף לייבוא הון, יש לראות בעבודה הזולה מהגדה המערבית ומרצועת עזה גורם נוסף להגדלת מבנה ההזדמנויות של האוכלוסיה הישראלית. 120,000 העובדים הפלסטינים, משוללי האזרחות הישראלית, מהווים 6% מכוח העבודה הישראלי )בשנת 1992(, אך שיעור גבוה בהרבה בענפי הבניין והחקלאות, ובמידה מסויימת גם בתעשייה ובשירותים. הם משחררים את המועסקים הישראלים מרוב עבודות הכפיים הלא-רצויות, מקצצים את עלות העבודה לתועלת המעסיקים, ומקטינים אל הלחץ על המעסיקים להתייעל ולהשקיע באוטומציה)6(. רביעית, מדיניות הרווחה הינה מוצלחת למדי. כפי שצויין לעיל, מדיניות זו הצליחה למנוע התפשטות עוני משווע והיווצרות תת- מעמד. ישראל נחלצה מפגעים אלה, הצפויים לפשות בחברה הקולטת מספר רב של מהגרים עניים וחסרי השכלה. עוני בשיעור של 15% הוא הישג של מדיניות הרווחה. עם זאת, מדיניות זו רק האטה את קצב הגידול של אי-השוויון. הסיבה החמישית לכך שאי-השוויון איננו מהווה סלע מחלוקת פוליטי היא שהסתירות באידיאולוגיה החברתית של המפלגות בארץ מונעות מהן פיתוח והצגה של מדיניות חברתית חלופית, והן מסתפקות בהסכמה כללית על הצורך בשירותי רווחה. הפרוגרמה הסוציאליסטית של תנועת העבודה לא האריכה ימים. לאחר שהשיגה הגמוניה בראשית שנות השלושים, ריכזה מפא"י את מאמציה בבינוי אומה ולא במאבק מעמדי, ובמיוחד היו מעייניה נתונים לבניית הסתדרות העובדים הכללית. בתקופת המדינה הפכה מפלגת העבודה למפלגה סוציאל- דמוקרטית, ובהנהגת בן-גוריון היא יישמה את האידיאולוגיה הלאומית, העל-מעמדית, של ממלכתיות. בשנות השבעים נטשו המעמדות הנמוכים את מפלגת העבודה, כך שהיום עיקר כוחה הוא בשכבות הבינונית והגבוהה, והיא מפולגת מבפנים בין סיעות המצדדות והמתנגדות לחלוקה יותר שוויונית של העוגה הלאומית. טישטוש כזה מאפיין באותה מידה את מפלגת הליכוד. היא מורכבת מתנועת החרות, אשר להלכה דוגלת בכלכלה חופשית, אך בפועל מונחית על-ידי פופוליזם, ומהמפלגה הליברלית המאמינה בכלכלת שוק ומייצגת את בעלי היכולת מהסקטור הפרטי ונתמכת על-ידם. כתוצאה מכך שהמסה האלקטוראלית של הליכוד היום מקורה בשכבות הנמוכות, ומכך שהמפלגה מפוצלת בתוכה בין סיעות בעלות תפיסות כלכליות מנוגדות, הליכוד נוקט מדיניות של פופוליזם עמום. גורלו של השמאל הציוני איננו שפיר יותר. התנועה לזכויות האזרח מחוייבת לזכויות ולשלום יותר מאשר לנושאים חברתיים. מפ"ם מדגישה את המלחמה באי-השוויון בעוד היא מייצגת את התנועה הקיבוצית המבוססת, ומגינה על האינטרסים המשוריינים של ההסתדרות. אפילו הסוציאליזם של המפלגה הקומוניסטית איננו רלבנטי בגלל התמקדותה בנושא השלום ובעניין הלאומי של המיעוט הערבי. שישית, ההסתדרות מילאה בעבר, וממשיכה למלא היום, תפקיד מכריע בטישטוש הסכסוך המעמדי. מאז היווסדה ב- 1920 עסקה ההסתדרות בבינוי-אומה ולא בפוליטיקה מעמדית. חברת העובדים ומעבידה. יתרה מזאת, ההסתדרות טוענת לייצוג של כלל השכירים, ולא רק של הפועלים, ולכן היא נאלצת לפשר, במדיניותה הכוללת, בין האינטרסים המנוגדים של מעמד הפועלים והמעמד הבינוני, ובין כל אלה לבין האינטרס שלה עצמה כגוף קפיטליסטי. בכך שיש לה חזקה על ייצוג עובדים )חזקה שאין היא מממשת אותה כראוי( חוסמת ההסתדרות את אפשרות הצמיחה של תנועת פועלים או של שמאל סוציאלי אמיתי. יצויין כי לאחרונה מנסה ההסתדרות ביתר שאת להציג את עצמה כמגינת העובדים, אך ספק אם חל שינוי של ממש בעמדתה. שביעית, הבולטות של השסעים הפנימיים האחרים גם היא מאפילה על אי-השוויון המעמדי. הקונפליקטים בין לא-דתיים לדתיים ובין יהודים לערבים הם חמורים דיים בכדי לשכך את השסע המעמדי. למעשה, הציבור הרחב תופס מעמדות במונחים עדתיים. הדאגה לגבי אי-שוויון מוגבלת כמעט באופן מוחלט לפער החברתי-כלכלי בין מזרחים לאשכנזים. לדידם של רבים אי-שוויון פירושו פער עדתי בהזדמנויות ובמשאבים, והבעייה העדתית הינה למעשה בעיית אי-שוויון מעמדי בין העדות. רווחת אף נטייה חזקה להתעלמות ישירה משני סוגי אי-השוויון הללו – המעמדי והעדתי – בדרך של ייחוסם לנחשלות תרבותית. לבסוף, אין שום ספק שלסכסוך הישראלי-ערבי תפקיד מרכזי בהקהיית ההבחנות המעמדיות והמתיחויות המעמדיות בקרב היהודים. זהו, ללא ספק, הציר המרכזי שעליו סובבת הפוליטיקה המפלגתית. הסכסוך החיצוני מחזק זיקות כלל חברתיות, מטפח פטריוטיזם ומסיט את תשומת הלב מאינטרסים צרים יותר.

 

עדתיות

האם להבדלים בין העדות בחלוקת המשאבים הכלכליים, בכוח פוליטי ובהשפעה תרבותית, השלכות העלולות להשפיע על הדמוקרטיה הישראלית? )Smooha, 1987(

אי שוויון

נתונים רבים מעידים על פערים במשאבים בין העדות. לאשכנזים יש יתרון בולט בהשכלה. בשנת 1991 היו להם, בממוצע, 2.8 שנות לימוד יותר מאשר למזרחים. אך הפער היה יותר חמור בקצות סולם ההשכלה: בקרב ילידי חוץ לארץ היו 1.4% מהאשכנזים חסרי השכלה לעומת 16.4% מהמזרחים; 39.9% מהאשכנזים, לעומת 14% בלבד מהמזרחים, היו בעלי השכלה על-תיכונית או אקדמית )13, או יותר, כיתות(. הגיל המוצע הצעיר יותר של המזרחים לא רק שאיננו מסביר את הפער הזה, אלא אף מראה שהפער למעשה גדול עוד יותר. מתברר שבעוד שילידי ישראל האשכנזים עולים בהישגיהם על הוריהם, הישגי ילידי ישראל המזרחים גרועים כמו אלה של הוריהם. משמעות מיוחדת יש לפער העצום בחינוך הגבוה, שקובע את ההצבה העתידית בכלכלה של בני שתי העדות. חרף הכפלת אוכלוסיית הסטודנטים מאז 1967, וחרף כל התוכניות להגדלת שיעורי הלמידה של המזרחים, באוניברסיטאות מובילים עדיין האשכנזים ביחס של ארבעה לאחד. הפער בחינוך עוד גדול מהמשתקף בנתוני שנות הלימוד, משום שהחינוך הניתן למזרחים הוא באיכות נמוכה יותר. קיים פער ניכר, הנע ממחצית עד סטיית תקן אחת, בביצוע של ילדים מזרחים ואשכנזים במיבחני הישג שונים, לרבות מבחני משכל )IQ(. עבור שני שלישים ממסיימי התיכון האשכנזים החינוך התיכוני פירושו מסלול עיוני המוביל לבגרות ולאוניברסיטה, בעוד שעבור שני שלישים מעמיתיהם המזרחים זהו חינוך מקצועי המוביל לשוק העבודה)7(. אי-השוויון בחינוך מתבטא בהתפלגות משלחי-היד. בקרב ילידי חוץ לארץ, הסיכוי של אשכנזים, ב- 1991, לעבוד באחת משלוש הקטגוריות הגבוהות של משלחי-יד )מקצועות חופשיים, מנהלים וטכנאים( היה כמעט כפול מזה של מזרחים )38.6% לעומת 20.6%(, ואילו בקרב ילידי הארץ הפער היה אפילו גדול יותר )50.1% לעומת 21.1%(. מאז שהחינוך העל-יסודי הורחב באופן ניכר בשנות השישים, כדי כלילת רוב הנוער משתי העדות, חל פיחות רב בערכו ככרטיס כניסה לעבודות צווארון לבן, ועל כן התפשטותו לא סגרה את הפער העדתי )נהון, 1987(. העלאת דרישות ההשכלה לעבודות גבוהות סטטוס דחפה חלק מהמזרחים לאפיקי ניידות חלופיים ומכניסים, כמו ספורט, בידור ועסקים קטנים )קבלני משנה, נהגי מוניות, בעלי מוסכים קטנים, מסעדות עממיות וכמה תעסוקות שוליות(. הפער העדתי ניכר אף ברמת החיים, אם כי פחות מאשר בחינוך ובתעסוקה. בשנת 1991 ההכנסה למשפחה מזרחית הגיעה, בממוצע, ל- 85.5% מהכנסת משפחה אשכנזית, ואילו ההכנסה לנפש של המזרחים הגיעה רק ל- 69.6% מזו של האשכנזים. הפער בקצות סולם ההכנסה היה גדול בהרבה: המזרחים הרוויחו, בממוצע, פחות מרבע ההכנסה של האשכנזים. דיור הוא גורם מבחין נוסף: בשנת 1991 52.7% מהאשכנזים ילידי חוץ לארץ התגוררו בצפיפות של פחות מנפש אחת לחדר, לעומת 35.3% מהמזרחים. הנתונים המקבילים בקרב ילידי הארץ היו 39% לעומת 20.2%. מאידך גיסא, רוב המוצרים בני הקיימא נעשו לשכיחים, וההבדלים העדתיים מתבטאים בעיקר בדגם ובאיכות של המוצר. הפער החומרי המכריע ביותר בין העדות הוא בכמות ובהצבר של ההון. למרות שחסר מחקר בנושא מרכזי זה, אפשר להניח שהאשכנזים נהנים מיתרון בולט בהיותם ותיקים יותר בארץ, מקבלי פיצויים מגרמניה, תושבי שכונות מבוססות שבהן ערך רכוש עולה באופן חד, ובעלי משפחות קטנות שבהן הצבר ההון לנפש גדול יותר. פערים אלה במשאבים בין אשכנזים למזרחים יוצרים ריבוד עדתי. באוכלוסייה היהודית, העניים ומעמד העובדים הם ברובם המכריע מבני עדות המזרח, שכבת הביניים היא מעורבת עם ייצוג-יתר מסויים לאשכנזים, ואילו הרובד הבינוני-גבוה והאליטה הם אשכנזיים באופן מובהק. מערכת זאת היא יציבה ומנציחה את עצמה – כפי שניתן להיווכח מהורשת הפער מדור ילידי חוץ לארץ לדור ילידי הארץ. מהם הגורמים המסבירים את ההמשכיות ואת היציבות של הריבוד העדתי בישראל? הגורם הכללי ביותר הוא מערכת המנגנונים הרגילה של הורשה מעמדית המצויה בכל חברה מתועשת. למרות שניעות חברתית שכיחה בחברות מתועשות, הריהי לרוב קיצרת טווח )היינו המעבר הוא לשכבה קרובה, ללא קפיצות(, ורוב המשפחות מצליחות להוריש את הסטטוס שלהן לצאצאיהן, באמצעות הדפוסים התרבותיים של גידול הילדים והסדרי ההורשה הכלכליים. למרות הפתיחות בחברה, הבחירה של חברים, שכנים, עמיתים לספסל הלימודים ובני זוג לנישואין נקבעת במידה רבה לפי המעמד החברתי, דהיינו, לפי הזמינות של משאבים והמשיכה ההדדית שבין בני אדם הדומים זה לזה. לאור הנטייה הכללית לשיעתוק )רפרודוקציה( של המעמדות החברתיים, והחפיפה ההיסטורית שנוצרה בין מעמד ועדה, אין לראות במיסוד של מבנה מעמדי-עדתי בישראל תופעה חריגה. שנית, אי-השוויון העדתי מונצח בשל השפעת משפחת המוצא. הדור הצעיר הנוכחי של מזרחים גדל במשפחות גדולות ולא כל כך מבוססות, שבהן להורים לא היה הרבה מה לתת לילדים. ההיפך נכון לגבי ילידי ישראל האשכנזים הנהנים במשך כל חייהם מהמשאבים הטובים יותר של משפחות המוצא הקטנות שלהם. כיוון שמקובל בארץ שהורים תומכים בילדיהם במשך כל תקופת החיים, הרי המזרחים נמצאים במצב קבוע של נחיתות. גורם זה צפוי אומנם להיחלש בעתיד משום שהיום גודל המשפחה בקרב ילידי הארץ מעדות שונות הוא דומה, אך לפי שעה יש לרקע המשפחתי השפעה חזקה. שלישית, אי-שוויון עדתי ממשיך להתקיים פשוט משום שלא נעשה די לצימצומו. יש אומנם הרבה תוכניות המיועדות למטרה זו, אך יעילותן קטנה. בין הצעדים האוניברסליים הננקטים להקטנת הפער העדתי יש לציין את הסיוע המושט למשפחות מרובות ילדים, לעניים ולשכונות מצוקה. האמצעים הפרטיקולריים מתרכזים בתחום הטיפוח בחינוך המופנה לילדים מבני עדות המזרח. כל התוכניות הללו יעילות אולי למניעת אי-התרחבות אי-השוויון העדתי, אך לא לצימצומו. אין הן תחליף למדיניות חברתית מקיפה ולהעדפה חיובית)8(. כיצד התהווה המבנה הריבודי העדתי הנוכחי? האשכנזים היו מבוססים היטב כקבוצה דומינאנטית כבר עם הקמת המדינה, עת היוו 77% מהאוכלוסיה היהודית. הם היו המייסדים של היישוב החדש ועמוד השדרה של החברה על כל נידבכיה, ממעמד העובדים עד לאליטה. המזרחים, לעומתם, היוו קהילה קטנה, ענייה וחלשה, שבראשה עמדה אליטה ספרדית זעירה. במהלך העשור הראשון למדינה הגיעה עלייה המונית, שמנתה אשכנזים ומזרחים בשיעור שווה כמעט. הממשלה עמדה בפני בעיות דחופות של הגדלת הצבא, תיעוש המשק ושילובו בכלכלה העולמית, יישוב מיידי של השטחים שנתפסו במלחמת השחרור )מעבר לגבולות החלוקה( כדי לבלום לחצים בינלאומיים לנסיגה מהם, והרחבה של מערכת השירותים )שיכון, חינוך, בריאות, סעד( כדי לספק את צרכי האוכלוסיה ההולכת וגדלה. התמודדות המדינה עם בעיותיה הדחופות הללו בשנות החמישים השפיעה באופן שונה על הוותיקים, העולים האשכנזים והעולים המזרחים. הוותיקים זכו באופן מהיר לניעות המונית. מרביתם התקדמו תוך זמן קצר ממעמד העובדים למעמד הבינוני. חלקם נעו לפרופסיונלים, למנהלים ולבעלי עסקים זעירים, בעוד שחלק אחר מהם ניצלו את הסובסידיות ותנאי ההשקעה הנדיבים שהעמידה המדינה לרשותם והפכו ליזמים ולתעשיינים, או הרחיבו את עיסקיהם הקיימים. הוותיקים ניצלו היטב את ההזדמנויות החדשות הודות ליתרונותיהם המיוחדים: ידיעת עברית, השכלה טובה יחסית, הצבר נכסים וקירבה לאליטה ולמקבלי ההחלטות. גורלם של העולים החדשים האשכנזים לא שפר עליהם תחילה, שכן גם הם סבלו מתנאי קליטה קשים, נתקלו ביחס של זילזול כאל גלותיים וידעו פחות מהוותיקים כיצד להפיק תועלת מההזדמנויות החדשות. ברם, לאחר תקופת מעבר קצרה, הם הצליחו להיכנס למעמד הבינוני ומעלה. סייעו לכך הרשתות החברתיות הטובות שלהם )כלומר, קשריהם עם קרובי משפחה ומכרים מקרב הקבוצה הדומינאנטית של וותיקים(, מספר הנפשות הקטן במשפחותיהם, הפיצויים האישיים שקיבלו מגרמניה )שאשכנזים וותיקים קיבלו גם כן( והדימוי האישי והציבורי שלהם כאירופים. הניעות הריבודית של האשכנזים התבססה על תיעול העולים המזרחים לדרים הנמוכים של החברה. המזרחים נעשו לעניים ולפועלים, הרואים במו עיניהם, והחשים על בשרם, את הנטישה ההמונית של האשכנזים את מעמד הפועלים ואת חדירתם למעמדות הגבוהים. רוב המזרחים שוכנו במקומות יישוב שבהם ניתנו שירותים ירודים. חלק מהם נשלח לעיירות הפיתוח החדשות שסבלו מאבטלה רבה ומתעסוקה ללא-קידום. אלה שיועדו להקמת מושבים חדשים קיבלו אמצעים ומיכסות ייצור לא-מספיקים, כך שלא היה לאל ידם להתחרות עם המושבים הוותיקים המבוססים. העולים החדשים המזרחים היו חלשים מכדי שיוכלו להתנגד לתיעולם לשכבות הנמוכות ולהפלייתם לרעה בהקצאת המשאבים. בין חולשותיהם בלטו השכלה פורמלית נמוכה, משפחות גדולות, חוסר נכסים, העדר חלופה בצורת מדינה אחרת שאפשר להגר אליה, העדר רשת כלשהי של קרובים וחברים מקרב הוותיקים ובעלי עמדות הכוח, וכן ניסיון מועט בהתארגנות ובפוליטיקה מודרנית. הנהגת תנועת העבודה שלטה על כל מרכזי הכוח וקבעה את המדיניות שיצרה ריבוד עדתי. היא גם הפיצה את התפיסה לפיה "העולים המזרחים הם דור מדבר אבוד, המאיים על דמוקרטיה והתרבות הישראלית". צרכיהם הוצגו כמועטים והם היו אמורים להכיר תודה על כל מה שניתן להם. אם כי לא היה ברור אם הם עצמם מסוגלים לעזוב את תרבותם ולרכוש את תרבות הוותיקים, הרי מילדיהם ציפו להיטמע לגמרי בחברה הישראלית. לפגיעה החמורה של מדיניות האפלייה נוסף העלבון הקשה של האידיאולוגיה הפטרונית והסטריאוטיפים המשפילים. צירוף מיוחד במינו זה של צרכי המדינה הדחופים, מדיניות מפלה, וחולשות המזרחים, הוא הגורם להיווצרות מבנה ריבודי מעמדי-עדתי מגובש. מסיבה זו חשים המזרחים עד היום טינה לתנועת העבודה והם העתיקו את תמיכתם הפוליטית בשנת 1977 ממחנה העבודה למחנה הימין. מנקודת מבטה של תנועת העבודה המדיניות של שנות החמישים היתה בלתי-נמנעת: יישומה שירת את המטרות הלאומיות וסיכל את האיום על הדמוקרטיה והתרבות הישראלים. הריבוד העדתי הממוסד בקרב היהודים מהווה בעייה רצינית. הוא גם ניצב כאות כשלון של הציונות והמדינה היהודית, שיש להן מחוייבות מוצהרת להשגת שילוב עדתי מלא. תרבות למזרחים ולאשכנזים יש כיום תרבות-יסוד משותפת המורכבת מדת יהודית, לאומיות יהודית, שפה ותרבות כתובה עברית, דפוסי התנהגות ישראליים מקומיים, מעין "אתיקה פרוטסטאנטית ישראלית" )הכוללת שימת דגש על כישורים, הישגיות, עבודה קשה, השקעה ותחרותיות(, וכמה השפעות מערביות אחרות )אתוס דמוקרטי, תרבות משפטית אנגלו- סאכסית, חומרנות, סגנונות חיים של המעמד הבינוני ותרבות המונים(. תרבות ישראלית זו היא מערבית-למחצה. היא לא-מערבית במשפחתיות החזקה שלה, במרכזיות של שיקולים לאומיים וקולקטיביסטיים בחיי הפרט, בהחשבה של יחסי אנוש ושכנות, בתפיסת החוק כהגבלה בת-מיקוח ולא כל- כך מחייבת, ובחדירה היתרה של הדת לחיי היחיד והציבור. למרות שהתרבות הישראלית משותפת לשתי העדות, הן שונות בתרבות-המישנה שלהן. ההבדל המכריע ביניהן הוא שמירת הדת. המזרחים מיוצגים פחות בקרב החרדים מחד והחילונים מאידך; יש להם מינהגים דתיים משלהם והם מפרשים ומקיימים את המיצוות באופן פשרני ומעשי יותר. משפחותיהם גדולות יותר, מלוכדות יותר והיחסים בין המינים בתוכן פחות שוויוניים. העברית שבפיהם יותר אותנטית, קרובה יותר לערבית ופחות פורמלית. כיוון שחלק גדול יותר מקרב המזרחים הם עניים ופועלים, הם פיתחו דפוסי הסתגלות האופייניים לשכבות אלה, ובכך הם מובחנים מהאשכנזים הנוטים יותר לתרבות-המישנה של המעמד הבינוני והגבוה )9(. הבדלים בין תרבויות-מישנה עדתיות מקובלים בחברות אחרות, אך בישראל הם נוטים ליצור מתחים. לפחות עד אמצע שנות השישים היה היחס למזרחים כאל נחותים ומאיימים מבחינה תרבותית, והופעל עליהם לחץ להיטמע. מאוחר יותר, ובתגובה לשינוי התרבותי שהמזרחים עברו, למחאתם הגוברת, ולהשפעת הפלורליזם האתני בארצות הברית, התמתנו במקצת עמדות האשכנזים. משרד החינוך והתרבות הנהיג את תוכנית מורשת יהדות המזרח, המיועדת להעשיר את תוכנית הלימודים בהיסטוריה, ספרות ופולקלור בתכנים מתרבות יהדות המזרח. גם הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים נפתחו לתרבות עממית מזרחית, שבעבר ראו אותה כנחותה ומנעו ממנה ביטוי רשמי. המעבר שחל בקרב האשכנזים מעליונות וסגירות תרבותית לפתיחות חלקית יצר עמימות קונסטרוקטיבית לגבי שאלת התרבות. במקום להשתנות באופן עמוק, נעשתה העמדה האשכנזית יותר מעודנת, מתוחכמת, מוסווית וגמישה. המזרחים עדיין נתפסים כיהודים שטרם הצליחו להשתחרר מדרכי חשיבה והתנהגות ערבית "מפגרת", יכולתם נחשבת כמוגבלת והם מוגדרים כטעוני טיפוח. רמטכ"ל אחד הצהיר בראיון: "יעברו עוד שנים על שנים עד שעדות המזרח, גם אלה שמקבלים השכלה מלאה, יצליחו להתמודד עם המנטליות של המערב" )הארץ, 21.5.1978(. האשכנזים ממשיכים להחזיק בדימוי העצמי של מערביים, עליונים בתרבותם, ולדמות את המזרחים למעין ערבים נחותים)10(. הם מאפשרים כיום ביטוי למורשת יהדות המזרח כיוון שזוהי תרבות היסטורית מתה ולא-מזיקה. כיום נושא התרבות רדום. יהודי המזרח אינם דורשים זכות להיות שונים, לפתח זהות, תרבות וחינוך נפרדים. עם זאת הם רוצים שיכירו בייחודם ויאפשרו להם להשפיע על עיצוב התרבות הלאומית. אין הם חושבים שתרבותם היא ערבית ואין הם תובעים להנהיגה בישראל.)11( יש לשער כי לאחר שתיושב השאלה הפלסטינית עשויה שאלת הצביון של התרבות הישראלית להפוך לסלע מחלוקת בין-עדתי. שלום ישראלי-ערבי עשוי לפתוח את ישראל לתרבות ערבית ובכך להחיות את המימד הערבי של התרבות המזרחית. יתכן כי תתפתח מחלוקת תרבותית בין העדות.

פוליטיקה

המזרחים התקדמו בפוליטיקה יותר מאשר במעמד כלכלי-חברתי ובהשפעה תרבותית. הם שולטים היום במקומות יישוב בהם הם מהווים רוב, ותקופת ה"בוסים" האשכנזים הממונים מגבוה עברה חלפה. חדירתם למרכזי הכוח הפוליטיים הארציים מרשימה. שליש מחברי הכנסת ורבע מהשרים בשנת 1993 היו ממוצא מזרחי או ספרדי. מזכיר ההסתדרות, גזבר הסוכנות ואלוף פיקוד אחד היו מזרחים. בשנות השמונים היה רמטכ"ל ממוצא עירקי ונשיא מדינה ממוצא ספרדי. כשליש מחברי מרכז מפלגת העבודה וכמחצית ממרכז מפלגת הליכוד היו ממוצא מזרחי. ההשתתפות הבולטות של המזרחים בעמדות הכוח השונות בראשית שנות התשעים עומדת בניגוד בולט להעדרם הצורם בשנות החמישים. מקור אחר של עוצמה פוליטית מזרחית הוא ריכוז הצבעה מזרחית עבור גוש הליכוד. מעריכים כי 80% מהמצביעים המזרחים בבחירות 1992 נתנו את קולם לליכוד, ש"ס, המפד"ל, יהדות התורה, צומת, מולדת ורשימות ימין אחרות, בעוד ששיעור דומה של אשכנזים הצביעו עבור גוש העבודה ומפלגות השמאל. ההצבעה העדתית על-פי גושים גורמת לליכוד להיות תלוי במזרחים, ומאלצת גם את העבודה לחזר אחריהם. לכך יש להוסיף את ש"ס, המפלגה השלישית בגודלה בכנסת ה- 12,הטוענת בגלוי לייצוג המזרחים, ובתור שכזו יש לה משקל סגולי. העלייה בייצוג הפוליטי של המזרחים והזיקה שבין עדה והצבעה בבחירות הביאו חוקרים מסויימים לפתח השקפה בעניין זה הראויה להתייחסות קצרה כאן. עמדה זו גורסת כי עם המהפך בשנת 1977 הסתיים העידן האשכנזי בפוליטיקה, וכי המזרחים הם הרוב החדש של ישראל, רוב שהביא את הליכוד לשלטון וסייע למסד תרבות פוליטית חדשה.)12( התרבות הפוליטית החדשה שואבת מגירסה מדוללת של ציונות רביזיוניסטית המדגישה כוח, עוצמה צבאית, אדמה, אומה, דם יהודי ואי-אמון בסיסי בגויים )Peleg, 1987(. בעלי השקפה זו סבורים ש"ציונות חדשה" זו תואמת את התרבות הפוליטית העממית המזרחית, מתוארת כסמכותית, אתנוצנטרית, קנאית, טרום-מודרנית, דתית ואי-רציונלית. לדידם, שני תהליכים התרחשו במקביל: מצד אחד, הוותיקים האשכנזים איבדו את הערכים האוניברסליים של עבודה ושוויוניות, ומצד שני, העולים המזרחים דבקו בערכים הפרטיקולריסטיים של יהדותם המסורתית. כתוצאה מכך, נטו המאזניים לטובת הלאומיות והדתיות )Cohen, 1989(. עלייתה של תרבות פוליטית לאומנית חדשה מסבירה את הצלחת הליכוד במשיכת הקול המזרחי ומעידה על כישלון העבודה בהקניית תרבות פוליטית הומניסטית, פרגמטית ומתפשרת לעולי המזרח של שנות החמישים ולילדיהם )אבינרי, 1983(. התוקף של תפיסה זו, הפופולרית בקרב אשכנזים ואנשי שמאל, מוטל בספק. ראשית, העלייה של המזרחים בפוליטיקה שמה קץ לדומינאנטיות הפוליטית האשכנזית. רוב מקבלי ההחלטות בדרג הארצי עודם אשכנזים, והם אלה הקובעים את סדר העדיפות הלאומי ללא התחשבות בצרכי המזרחים. הליכוד לא נקט מדיניות המקדמת את מצב המזרחים ואין לו מדיניות חברתית השונה מזו של העבודה. שנית, המזרחים לא הטביעו את חותמם על סדר-היום הלאומי ועל השיקולים בקביעת מדיניות. בכל מקרה, לא נכון יהיה לאפיין את התרבות הפוליטית המזרחית כלאומנית, קיצונית ואנטי-ערבית, שכן זוהי תרבות לא- אידיאולוגית ופרגמאטית. שלישית, המזרחים מעדיפים את מחנה הליכוד משום שהם רואים בו, בצדק או שלא בצדק, אמצעי לניעות חברתית ולהשגת סטטוס. בעיניהם, העבודה אחראית למצוקתם, והיא מייצגת את האשכנזים הנהנים מסטטוס ומפריבילגיות והמתנהגים בהתנשאות ובזלזול כלפי המזרחים. ורביעית, בניגוד לדעה הרווחת בקרב השמאל האשכנזי על הלאומנות של המזרחים, הם מאמינים כי הליכוד מסוגל טוב יותר מהעבודה לנהל משא ומתן לשלום עם הערבים והם יתמכו בכל הסדר פשרה שהליכוד ישיג, כפי שאכן הוכיחה תמיכתם היציבה בשלום עם מצרים. אדרבא, נוכח המסרים הניציים והקיצוניים שהם מקבלים באופן קבוע מן הליכוד, הפרגמטיזם של המזרחים ראוי לציון.)13( החפיפה בין הפיצול העדתי והפוליטי מגבירה את אי-הסובלנות העדתית. הסטריאוטיפ של המזרחים כנחשלים וכאי-רציונליים מקבל חיזוק מהעימות של האשכנזים עם רוב המזרחים במחנה הפוליטי היריב, שלו הם מייחסים אי-סובלנות והתחפרות בעמדות. בדומה לכך, הטינה שחשים המזרחים כלפי האשכנזים והסטריאוטיפ של האשכנזים כליברלים "מזוייפים", אף הוא ניזון מהיריבות הפוליטית.

פוטצניאל ההתלקחות של הבעייה העדתית רבים סבורים כי באיטיות אך בהתמדה הולכת הבעייה העדתית ומיטשטשת כשסע בחברה הישראלית, ולכן אין היא מהווה בעייה חמורה במסגרת שאר חוליי הדמוקרטיה הישראלית. דעה רווחת זו נשענת על מספר ראיות: השילוב החברתי והתרבותי מתקדם במהירות; תרבות ההמונים המשותפת הופכת את כל ילידי הארץ לדומים; הרשתות של חברים ושכנים נעשות יותר ויותר מעורבות; אחוז הנישואין המעורבים הגיע לכדי רבע מכלל הנישואין החדשים הנערכים מדי שנה; ההבדלים בשיעורי הפריון )ולכן גודל המשפחה בעתיד( השתוו; באופן כללי ישראלים מאותה רמה כלכלית-חברתית חושבים ומתנהגים בצורה דומה, ללא הבדל עדתי; בקרב המזרחים יש שיעורי ניעות חברתית ואינטרסים מעמדיים שונים; רבים מהם הצליחו בחברה הישראלית, אם כי קיומו של רובד עני גדול, המוריד את ממוצע ההישגים של המזרחים, מעיב על ההצלחה; אין שום אפליה או דעה קדומה עדתית בעלת משמעות העלולה לעכב את הקידום של מזרחים בעלי מוטיבציה גבוהה, העובדים קשה ומשקיעים בקריירות ארוכות-טווח. השילוב העדתי נמצא בשלב מתקדם ברמות של המעמדות הבינוני, הבינוני-גבוה והאליטה. יתירה מכך, מנקודת ראות זו מודגשת העובדה כי המזרחים עצמם אינם חשים קיפוח עדתי, אינם בעלי זהות עדתית ואינם תומכים בתנועות וברשימות עדתיות לבחירות. מימצאים מסקר מ- 1988 מראים עד כמה חלשה הזהות העדתית בישראל. הנשאלים היהודים התבקשו לציין לגבי כל אחת משמונה הזהויות הבאות אם היא חשובה או לא חשובה עבורם אישית: מגורים במולדת )ולא בפזורה(, לאום, מעמד כלכלי-חברתי, שייכות לרוב )היהודי( או למיעוט )הערבי(, אזרחות, דת, דתיות ועדה. הרוב הגדול של הנשאלים ראה את כל הזהויות כחשובות – פרט לזהות העדתית; רוב שנע מ- 94% בנוגע לחיים במולדות עד ל- 68.6% לגבי דתיות. רק מיעוט של 28.8% )32.6% מהמזרחים ו- 26.4% מהאשכנזים( ציינו שעדה חשובה עבורם. כאשר הנשאלים נאלצו לבחור את שלוש הזהויות החשובות ביותר עבורם מתוך שמונה הזהויות, פחות מ- 3% מקרב המזרחים או האשכנזים בחרו בעדה. ההשקפה המטעימה ירידה בעדתיות רואה את הרגיעה היחסית ביחסי העדות כמבחן מוחלט של צדקתה. אין בארץ מהומות עדתיות הכרוכות באובדן רכוש ונפש. תנועות מחאה עדתיות היו קיצרות מועד ולא בדלניות במטרותיהן. שום ממשלה בישראל לא נפלה בשל מחלוקת עדתית. על-פי קני-מידה בינלאומיים השסע העדתי בישראל הוא מתון ונטול השפעה. אך למרות כל האפיונים הללו נראה כי לבעייה העדתית כושר התלקחות מהיר והיא אינה מרפה מסדר היום הציבורי. מהומות ואדי סאליב ב- 1959, תנועת הפנתרים השחורים של 1971, הנימה העדתית החריפה של מערכת הבחירות לכנסת ב- 1981, המחאה העדתית בעקבות פרשת אבו-חצירה בשנים 1984-85, אי- השקט העדתי בליכוד במהלך מאבקו הכושל של דוד לוי להגעה לעמדת הנהגה בשנים 1991-93, והפרשה הממושכת של השר דרעי מש"ס, אם להזכיר רק מספר הפרות של הרגיעה העדתית, גרמו הלם ופחד בציבור בעוצמה שהיתה ללא כל יחס להיקף הקטן של האירועים הללו. נראה שעוצמת המתח העדתי שמתחת לפני השטח היא הרבה יותר גבוהה ממה שניתן למצוא בסקרי דעת קהל או בשיגרת היומיום. בניגוד לתפיסות פופולריות מוטעות ולמרות השיפורים ביחסי העדות במרוצת השנים, הפוטנציאל של קונפליקט עדתי היה ונשאר ניכר משום שהאשכנזים ממשיכים לשמור על דומיננטיות. הם ייסדו את התנועה הציונית כדי לפתור את הבעייה היהודית באירופה, הקימו את היישוב, עיצבו את מוסדותיו ואת הנורמות שלו, ועמדו בראשו. העלייה ההמונית של המזרחים בשנות החמישים שינתה את המאזן הדמוגרפי ושחקה במידה מסויימת את הדומיננטיות האשכנזית. בכל זאת, המשקל המספרי המזרחי איננו יכול לערער את היסודות של החברה הישראלית שהונחו על-ידי האשכנזים ואשר ממשיכים להישען על עדיפותם התרבותית, הפוליטית והמעמדית. הדומיננטיות של האשכנזים בישראל זוכה לתיגבור מצד יהדות הפזורה האשכנזית ברובה, אשר בגישה הציונית מהווה עורף פוליטי וכלכלי ומאגר כוח אדם לישראל. שיכוך הביטויים של הקונפליקט הבין-עדתי הוא עצמו מדד של דומיננטיות עדתית. השליטה האשכנזית במקורות הלגיטימציה והמשך הדה- לגיטימציה של מאבקים עדתיים מעכבים את ההתארגנות העדתית המזרחית. למרות שהמפלגות הגדולות עושות שימוש סמוי במסרים עדתיים לחיזוק נאמנויות מפלגתיות, הן נשלטות על-ידי אשכנזים ומדכאות את העדתיות כסוגייה פוליטית או כאידיאולוגיה לגיטימית. אי-השוויון העדתי גורם לקיפוח מתמיד של המזרחים. הרלבנטיות הפוליטית של אי-השוויון העדתי נובעת דווקא מן הפער בין ההסכמה הלאומית הרישמית והמוצהרת השוללת אותו, לבין המשך קיומו והכישלון לחסלו. ריבוד עדתי ממוסד חושף את הכישלון של האידיאולוגיה הרישמית של מיזוג גלויות ושל הצעדים השונים שהמדינה נוקטת לצמצום הפער העדתי. המזרחים מרגישים קיפוח יחסי ועדים לאוזלת יד המערכת במתן מענה לצורכיהם ובהשוואת מצבם לאלה של האשכנזים. אי- שוויון עדתי ממושך הוא בפוטנציה בסיס מוצק – ומוצדק – לאי- שביעות רצון, להתארגנות ולמאבק מצד המזרחים, אף בלי שהללו יעטו בהכרח אופי מתבדל או עדתי מובהק. מצב זה משתקף בכל התופעות של אי-שקט עדתי בעבר, וניתן לאבחנו גם בהצבעה עבור מחנה הליכוד. ההבטחות הלא-מוגשמות של שוויון ושילוב בין-עדתי, מצדיקות ומחזקות את הקובלנות של המזרחים, החשים בסתירה כואבת בין כוחם המספרי למעמדם הלא-דומיננטי. ההכרה שגורל המזרחים ילידי ישראל אינו שפיר יותר מגורלו של דור העולים המזרחים קונה לה אחיזה בקרבם ומהווה גורם מתסיס. הידיעה שמכל הקהילות המזרחיות והספרדיות בעולם היום, הישגיהם הכלכליים-חברתיים של המזרחים בישראל הם הנמוכים ביותר, אף מכה שורשים ומוסיפה לאי-הנחת שלהם.

 

לאום

האם היחסים בין יהודים וערבים בישראל, נתונים במשבר? האם הצביון היהודי-ציוני של המדינה עומד בסתירה עם משטר דמוקרטי? האם הערבים נהנים מזכויות אזרח מלאות, לרבות הזכות לחלוק על הרוב היהודי בנושאי הציונות והלאומיות הפלסטינית? האם יש לערבים סטטוס של מיעוט לאומי בעל זכויות קולקטיביות? האם הם יכולים להצטרף למערכת הפוליטית ולהשתלב בה באופן משמעותי?(14)

המשבר ביחסי יהודים ערבים

בראשית שנות התשעים נראה כי היחסים בין יהודים לערבים הגיעו למשבר, וכי דפוסי הדו-קיום, ששררו ביניהם עד 1967, כבר אינם תופסים. דומה שהנחות-היסוד של השלטון ושל הציבור לגבי האזרחים הערבים בישראל הן:

• שהם מיעוט עויין, שיש לפקח עליו;
• שעליהם להכיר תודה על הקידמה הרבה שנפלה בחלקם מאז 1948;
• שעליהם להסתפק בזכויות פרט ולא לתבוע מעמד של מיעוט לאומי;
• שהם מהווים קבוצה ערבית חדשה, מובחנת ומנותקת מהעם הפלסטיני;
• שעליהם להשלים עם היותם מחוץ לצומתי הכוח וקבלת ההחלטות במדינה.

בעוד שערביי ישראל דוחים הנחות אלה ורוצים לעצב מערכת יחסים חדשה בינם לבין המדינה והרוב היהודי, הרי היהודים בישראל חוששים מאי-יציבות ומאובדן שליטה כתוצאה מתזוזה במעמד אזרחי ישראל הערבים. בשורשו של המשבר המתגלע ביחסי יהודים עורבים מונחת הסתירה המהותית בין המאפיינים הדמוקרטיים של ישראל לבין המאפיינים היהודיים-ציוניים שלה. דמוקרטיה וציונות הם שני עקרונות המנחים את החברה הישראלית – אך הם נוגדים זה את זה. את המחיר על המתח שבין עקרונות אלה נאלצים לשלם ערביי ישראל. המשבר הנוכחי ביחסי יהודים-ערבים התעצם החל ממחצית שנות השבעים, כאשר התבלטה ביתר שאת הסתירה בין העקרונות הדמוקרטיים לבין העקרונות הציוניים של המדינה. בדרך כלל מוצעים שני הסברים להתפתחות זו:

• המתיחות בין יהודים לערבים החמירה בשל הקצנה ערבית. הקצנה זו היא תולדה של ההאצה הרבה במודרניזציה ובפלסטיניזציה שלהם מאז 1967. מאז הולכת וגוברת עויינות הערבים למדינה.
• היהודים מתנגדים לכל שינוי ופשרה, ואחרי 1967 הפכו לדתיים יותר, ניציים יותר, לאומניים יותר וסובלניים פחות. עקב כך נעשתה ישראל למדינה פחות פתוחה, המתעלמת מתביעות סבירות של הערבים ליתר השתלבות ושוויון.

הגם שיש שמץ של אמת בשני הסברים אלה, שורשי המשבר טמונים במישור אחר. מודרניזציה ופלסטיניזציה הם רכיבים בתהליך מקיף יותר של פוליטיזציה. בתהליך זה נעשו ערביי ישראל מודעים יותר למעמדם הנחות, בקיאים יותר בכללי היסוד של המערכת הפוליטית, ופעילים יותר במאבק לשינוייה. יש להדגיש שתהליך זה לא גרם לערבים לרצות לפגוע במדינה או להינתק ממנה, אלא גרם להם דווקא לרצות לנסות לשפר את מצבם בתוכה. ככל שגברה בקירבם ההכרה שניגזר עליהם לחיות כמיעוט של קבע במדינה יהודית, כך הם נעשו נחושים יותר להיאבק על מעמדם בתוכה. אין הם מוכנים עוד לקבל את הדפוסים הנוכחיים של דו-קיום עם רוב יהודי בנחיתות מתמדת. בדומה לכך, ההרעה ביחס היהודים לערבים אינה נובעת מהתגברות הלאומנות וחוסר הסובלנות של היהודים, אלא דווקא מהדמוקרטיזציה הגוברת של המדינה – בגבולות הקו הירוק – במהלך שנות השבעים והשמונים. עם המעבר של ישראל ממשטר נוקשה של מפלגה דומיננטית אחת לשיטה פתוחה של פוליטיקה תחרותית, צצו על הבימה הפוליטית קבוצות מקופחות כדי לקדם את ענייניהן המיוחדים. ערביי ישראל נמנים עם קבוצות אלה. מצבם לא הורע, כאמור, עקב התגברות התרבות הפוליטית האתנוצנטרית והקיצונית בישראל, אלא בשל כך שהתרבות הפוליטית הישראלית אינה רגילה לתביעות קבוצתיות מסוג זה, אפילו לא מצד המזרחים, או, להבדיל, מצד הקבוצות מן המעמד הבינוני שתמכו בתנועת שינוי בבחירות 1977. למרות שישנה מחלוקת פנימית ניכרת הן בקרב הערבים והן בקרב היהודים באשר למעמדו של המיעוט הערבי, הרי רוב הערבים מחזיקים בעמדה המנוגדת לזו של רוב היהודים. בלב המחלוקת היהודית-ערבית מצויות ארבע תביעות לשינוי, המועלות על-ידי הערבים והנידחות על-ידי היהודים. להלן נדון בהן אחת לאחת.

צביונה היהודי-ציוני של המדינה

בעולם המערבי, ישראל היא מקרה ייחודי של דמוקרטיה אתנית יציבה )פרט למקרים ההולכים ומסתיימים של צפון אירלנד כ"יישות פרוטסטאנטית" ודרום אפריקה כ"מדינה לבנה"(. דמוקרטיה אתנית היא מדינה דמוקרטית המזוהה עם אחת מקבוצות האוכלוסיה ונועדה לשרת אותה. הדומיננטיות האתנית הממוסדת מתנגשת בהכרח עם דמוקרטיה פוליטית, המבוססת על עקרון השוויון בזכויות ובשירותים לכל האזרחים. ישראל סוטה באופן מובהק מהדגם המערבי של דמוקרטיה לא-אתנית )הן ליברלית – המושתתת על שוויון פוליטי בין אזרחים; והן קונסוציונאלית – consociational – המבוססת על שותפות בשלטון של קבוצות אתניות( בכך שהשליטה האתנית )היהודית-ציונית( ממוסדת במדינה.

צביונה האתני של ישראל ברור כיום לכל. המדינה מצהירה על עצמה כמולדתו של העם היהודי. השפה השלטת היא עברית, ומעמד הערבית נחות. מוסדותיה של המדינה, חגיה הרישמיים, סמליה וגיבוריה הלאומיים – כולם יהודיים בלבד. קיים בה חוק שבות המקנה אזרחות מיידית ובלתי-מותנית לעולים יהודים, אך מונע את זכות השיבה מהפליטים הפלסטינים. הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל נהנות ממעמד מיוחד במדינה, למרות שהמטרה הרשמית המוצהרת של מדיניותן הסוציאלית, הקרקעית וההתיישבותית היא קידום האינטרסים של היהודים בלבד. זאת ועוד, שיקול חשוב במדיניות החוץ של ישראל הוא שלומם, רווחתם ותרבותם היהודית של יהודי התפוצות. העדיפות של היהודים בישראל מתבטאת בדרכים רבות ושונות, והם מעוניינים, ברובם, לשמר מצב זה שבו המדינה מגדירה את עצמה כיהודית וכציונית. ערביי ישראל מכירים בישראל כמדינה ומקבלים את שלמותה הטריטוריאלית, ויחד עם זאת דוחים את צביונה האתני. גישה זו ניכרת בכל המפלגות שרוב פעיליהן ומצביעיהן ערבים: המפלגה הדמוקרטית הערבית, המפלגה הקומוניסטית והרשימה המתקדמת לשלום. לפי סקר דעת קהל, שנערך בקרב ערביי ישראל ב- 1988, רק 13.5 מהערבים שוללים את עצם זכות הקיום של ישראל, בעוד ש- 63.1% מתנגדים לזכות קיומה כמדינה יהודית-ציונית. נוסף לכך, 91.9% מהמשיבים לא הסכימו לראות בישראל מולדת ליהודים בלבד, ורובם חשבו שהיא מולדת משותפת ליהודים ולערבים; 82.6% התנגדו לרעיון שישראל צריכה לשמור על רוב יהודי; 71.9% )במשאל שנערך ב- 1985( צידדו בביטול חוק השבות; ו- 67% סברו כי אין הערבים יכולים להיות אזרחים שווים במדינה יהודית-ציונית ואין הם יכולים להזדהות עמה, לשאלה ישירה הנוגעת לציונות, 70% ראו בה תנועה גזענית; ובתשובה לשאלה אחרת, 1% הגדירו את עצמם כציונים, 52.1% כלא-ציונים ו- 47.1% כאנטי-ציונים. שיעור אלה שהגדירו את עצמם כלא- ציונים וכאנטי-ציונים היה גבוה בצורה ניכרת בקרב האוכלוסייה המוסלמית הלא-בדווית, המהווה את רוב ערביי ישראל.)15( מנקודת מבט יהודית, דחיית הציונות כאידיאולוגיה וכדפוס המעצב אתה מדינה, כמוה כשלילת המדינה עצמה. היהודים, הרוצים בישראל כמדינה יהודית-ציונית ולא כמדינה ככל מדינה מערבית, דוחים מכל וכל, או אינם מבינים, את האבחנה בין השלמה עם קיום המדינה לבין שלילת הצביון האתני שלה. ערבים המטילים ספק בזכות הקיום של ישראל כישות יהודית- ציונית – אך מכבדים את שלמותה הפוליטית והטריטוריאלית – נתפסים לפיכך כגורם עויין וחתרני.

זכויות הפרט

זכויות האזרח של הפרט הערבי מצומצמות מאלה של היהודי בשני מובנים: זכות הערבים לחלוק על הקונסנזוס מוכרת פחות, ונגישותם להזדמנויות ולמשאבים מוגבלת בהרבה. במדינות דמוקרטיות מערביות שמורה זכות היסוד של כל מיעוט לא להסכים עם דעת הרוב, אך ישראל היהודית איננה מכבדת כראוי את זכותם של ערביי ישראל להתנגד לציונות ולתמוך בלאומיות הפלסטינית. זאת ועוד: בשל התנגדות המיעוט לעמדת הרוב, יהודים רבים מטילים ספק בנאמנות הערבים למדינה ובשל כך תומכים בהטלת הגבלות עליהם. התנגדות הערבים לעמדת הרוב היהודי בנושא הציונות והלאומיות הפלסטינית נחשבת לא רק כבלתי לגיטימית אלא גם כבלתי חוקית במידה מסויימת. אומנם החוק אינו אוסר התנגדות פומבית לציונות, אך לבחירות לכנסת לא יכולה להתייצב רשימה השוללת את הגדרת ישראל כמולדתו של העם היהודי. עד 198 5נהנו הערבים מאי-בהירות בתחיקה בשאלה זו, אך הפירצה בחוק נסתמה בתיקון לחוק הבחירות שאושר בכנסת ב- 31.7.1985. על פי תיקון זה, ועדת הבחירות המרכזית אינה מאשרת השתתפות בבחירות לכנסת של רשימה המסיתה לגזענות, מתנגדת לדמוקרטיה, או שוללת את הגדרת ישראל כמדינתו של העם היהודי. הקביעה כי ישראל היא מדינתו של העם היהודי, ולא מדינת כל תושביה )יהודים כערבים(, מקנה לערביי ישראל מעמד של זרים, שלמעשה אינם שייכים למדינה שהם אזרחיה ותושביה הקבועים. יתרה מזו, תיקון זה לחוק הופך את צביונה היהודי- ציוני של המדינה לעובדה חוקית מוצהרת ומוגמרת, שאיננה ניתנת לעירעור. הזכות הדמוקרטית הבסיסית שלא להסכים עם דעת הרוב היא לפיכך מצומצמת בעליל בישראל: היא שוללת את הזכות לנסות לשנות את צביון המדינה באמצעים פרלמנטאריים דמוקרטיים. יש בהגבלה זו משום הרחבה של האיסור, המובן יותר, לשלול את שלמותה הטריטוריאלית והפוליטית של המדינה )בית המשפט העליון בדונו בעניין פירש בצורה גורפת את הסעיף בחוק המחייב הכרה בישראל כמדינתו של העם היהודי, אך אישר, מחמת ספק עובדתי, ברוב של 3:2 את השתתפות הרשימה המתקדמת לשלום בבחירות(. ערביי ישראל חלוקים עמוקות עם היהודים בנוגע ללאומיות הפלסטינית. הסולידריות שלהם עם שאר חלקי העם הפלסטיני היא עמוקה ביותר. רובם סבור כי פתרון הולם לסכסוך הערבי- ישראלי חייב להתבסס על היסודות הבאים:    נסיגה ישראלית לגבולות שקדמו למלחמת ששת-הימים;    חלוקה מחדש של ירושלים;    משא ומתן ישיר עם ארגון שחרור פלסטין )אש"ף(;    הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, לצד ישראל;    הכרה בזכות הפליטים הפלסטינים הערביים לבחור בין שיבה לבתיהם או, לחליפין, קבלת פיצויים נאותים. ערביי ישראל מביעים את תמיכתם בעניין הפלסטיני בהפגנות ובשביתות כלליות, אך אינם משתתפים באינתיפאדה. זיקתם החזקה ללאומיות הפלסטינית מתבטאת בהזדהותם כפלסטינים, כערבים פלסטינים, או כישראלים פלסטינים )66.8% מהערבים בסקר משנת 1988 בחרו בזהויות אלה(. עתה, משהחלו להיות מודעים יותר להיסטוריה הפלסטינית שלהם, למורשתם, לספרותם ולדתם האסלאמית, רוצים ערביי ישראל שהמדינה תכיר בתרבותם הפלסטינית כחלק מהתרבות הלאומית של המדינה וכייסוד בלתי-נפרד מתוכנית הלימודים בבתי-הספר הערביים והיהודיים כאחד. השלטון הישראלי והציבור היהודי רואים, בדרך כלל, את הלאומיות הפלסטינית כמנוגדת למהות של ישראל וכאיום על עצם קיומה של המדינה היהודית. תביעת ערביי ישראל להכרה בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית נתפסת כהבעת התנגדות לתביעה היהודית לבלעדיות לכל שיטחה של ארץ ישראל. תמיכת ערביי ישראל באש"ף נתפסת כתמיכה בטרור ובניהול מאבק לחיסול מדינת ישראל, כפי שנקבע במפורש באמנה הפלסטינית. יתרה מזו, מנקודת מבט יהודית, הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה נתפסת כצעד באסטרטגיה ארוכת טווח )"תורת שלבים"( שתכליתה הסופית היא הכחדת מדינת היהודים. תמיכת ערביי ישראל בפתרון הסכסוך בדרך של שתי מדינות לשני עמים, נתפסת כחוסר נאמנות. תפיסות אלה גורמות למעשה לדה-לגיטימציה של עמדת המיעוט בנושא מרכזי לחייו ולמניעה מראש של דיון דמוקרטי בתביעותיו. החשש היהודי מכוונות הערבים משתקף לא רק במשאלי דעת קהל אלא אף במדיניות הרשמית של ישראל ובתחיקה. כיוון שאש"ף מוגדר כארגון טרור, כל גילוי פומבי של הזדהות עמו אסור ובר-ענישה )למשל, הנפת דגל פלסטין המזוהה עם אש"ף נחשבת עבירה פלילית; עד 1993 היה גם איסור בחוק על מפגשים עם נציגי אש"ף(. חירויות האזרח של הערבים אינן מכובדות כיאות מכמה סיבות. הסיבה הראשונה, והחשובה מכולן, היא העדר חוקה או חוק זכויות יסוד; בשל כך חסרים ערביי ישראל בסיס חוקי בלתי- תלוי במאבקם נגד אפליה. שנית, כל עוד ישראל נתונה חוקית במצב חירום תמידי, נעשה שימוש מופרז ושימוש לרעה בתקנות לשעת חירום. כיוון שהמדינה רואה בערבים סיכון בטחוני תקנות אלה מופעלות בעיקר נגדם. שלישית, יש בפירוש ובמימוש בפועל של אופייה היהודי-ציוני של המדינה משום אפליה כלפי הערבים. ורביעית, לא זו בלבד שדעת הקהל היהודית תומכת בהטלת הגבלות על הערבים, היא אף דורשת יחס של העדפה ליהודים. לצירוף כל הסיבות הללו יש השפעה עצומה, וכל אחת מהן כשלעצמה מספקת כדי להוריד את ערביי ישראל למדרגת אזרחים מדרגה שנייה. בחינה ביקורתית של חוקי המדינה ותקנותיה, שערך קרצ'מר )Kretzmer, 1990(, מגלה אפליה משמעותית כנגד ערביי ישראל, למרות העיקרון של שוויון בפני החוק השורר בישראל. למעשה, נגרמה סטייה של ממש מעיקרון זה במעמד המיוחד שהוענק בחוק לסוכנות היהודית ולקרן הקיימת לישראל, שני גופים הממלאים תפקידים מעין ממלכתיים, כגון תכנון ומימון יישובים כפריים חדשים, תמיכה במוסדות תרבות, מתן שירותים לקשישים ולנזקקים ופיתוח קרקעות והחכרתן. כפי שמפורש בתקנונים שלהם, השירותים של מוסדות מרכזיים אלה מיועדים ליהודים בלבד. בה בעת מונע השלטון מוסדות לגיוס כספים שלה ערבים לערך מגביות בחוץ לארץ, כדוגמת המגבית היהודית המאוחדת, זאת בנימוק שחלק מהכנסות אלה עלול להתקבל מארגוני טרור. האפליה מתבטאת גם בעובדה שחוק מתן שירותי דת מחייב הענקת כספים ציבוריים לשירותי הדת היהודית בלבד. יחד עם זאת, האפליה נגד ערבים נעשית בעיקרה בדרכים עקיפות. כך, למשל, השימוש המפלה הנרחב השירות הצבאי כקנה מידה לחלוקת הטבות בולט במיוחד, שהרי רוב היהודים משרתים בצבא בעוד שרוב הערבים אינם משרתים. הגם שאין בכך פסול שמדינה מעניקה הטבות מסויימות לחייליה לאחר שחרורם, הרי בישראל נעשה שימוש כוללני בהטבות אלה )תוספת מיוחדת לקצבאות הביטוח הלאומי למשפחות מרובות ילדים, הטבה בתנאי משכנתאות לדיור וכיו"ב( ולכן מניעתן מערבים היא בעליל בגדר אפליה. הקצאה מפלה של מקורות ושירותים מצד משרדי הממשלה היא נוהג רווח. הסובסידיה לנפש שמקבלות המועצות המקומיות הערביות ממשרד הפנים מגיעה רק לשליש מזו שמקבלות המועצות המקומיות היהודיות )אלחאג' ורוזנפלד, 1990(. להוציא מקרים בודדים, אין ערביי ישראל נכללים בפרוייקטים שנועדו לסגירת הפערים העדתיים והחברתיים בישראל, למרות שהם היו עשויים להיות זכאים להם לפי קני מידה אוניברסליים של ניזקקות. פרוייקטים אלה כוללים הנחות מס ליישובי פיתוח לשם עידוד השקעות הון ומשיכת תושבים חדשים, תוכניות רבות להעשרת ההשכלה והתרבות ופרוייקט שיקום השכונות. הקיפוח מסוג זה צומצם במידת-מה על ידי משלת העבודה לאחר בחירות 1992. גם השימוש בשיקולים ביטחוניים כדי להגביל את חירויותיהם של הערבים נפוץ בישראל. מדי פעם בפעם מפעילים השלטונות תקנות לשעת חירום כנגד הערבים כדי להגביל את חופש התנועה שלהם, לעצור "חשודים", למנוע התאגדויות ולאסור פרסומים בערבית. ערבים מסויימים אפילו לא קיבלו "הכשר" )בטחוני( לעבוד כמורים במערכת החינוך הממלכתית. ערביי ישראל נשפטים לעתים קרובות בבתי משפט צבאיים, שעה שעל אותו סוג של עבירות בטחוניות יהודים נשפטים בבתי דין אזרחיים )חברי המחתרת היהודית, למשל(. השלטונות מטפלים לעתים קרובות במחלוקת פוליטית לגיטימית כאילו היתה מעשה חתרנות, למרות שאיננה מהווה איום ברור ומיידי על בטחון המדינה. לדוגמה: בשנת 1980 אסרו השלטונות על כינוס "קונגרס ההמונים הערביים" בנצרת, שתוכנן באורח גלוי ופומבי, בטענה כי הדיונים בו עלולים ליצור זיקה לאש"ף. הציבור היהודי אתנוצנטרי אפילו יותר מן המחוקקים, קובעי המדיניות ואנשי המינהל היהודים. בסקר שנערך בשנת 1988, השיבו 73.8% מהיהודים שיש להעדיף יהודים על ערבים, 42.8% תמכו במניעת זכותם של ערביי ישראל להצביע בבחירות, ו- 44.8% היו בעד הוצאת המפלגה הקומוניסטית )המיוצגת בכנסת מאז 1948( אל מחוץ לחוק. נוסף לכך, הסכימו 39.9% מהמשיבים היהודים שעל ישראל לחפש כל דרך לעודד אתה ערבים לעזוב את הארץ, 36.9% הסתייגו ממדיניות זו ורק 23.2% התנגדו לה. לא פחות מכך מרשים המימצא ש- 74.8% מבין היהודים שנשאלו לא הביעו נכונות לעבוד תחת ממונה ערבי. עמדות אלה הן חלק ממכלול רחב יותר של עמדות הרואות את הערבי כבלתי מהימן, אזרח מדרגה שנייה, וזר שאינו רצוי כל כך במדינה היהודית. לאור עמדות כאלה אין פלא כי אפליה כלפי ערבים היא מעשה של יום-יום. אפליה כזו נפוצה בעיקר בחברות המקבלות עובדים לתפקידי צווארון לבן, בהשכרת דירות למגורים, או במוסדות האוכפים את החוק. רוב היהודים אינם רואים באפליה לרעה של הערבים בעייה, שכן לדעתם זהו תוצר לוואי של העדפה מוצדקת לטובה של יהודים במדינת יהודית. יתרה מזו, מרבית היהודים סבורים כי הערבים אינם זכאים לזכויות שוות משום שאין הם ממלאים חובות שוות, באופן מיוחד חובת השירות בצבא. לבסוף, כל עוד רוב היהודים ימשיכו לראות בערבים גייס חמישי בכוח, ימשיכו כל ההגבלות הנוכחיות המוטלות על הערבים להיתפס כבלתי-נמנעות ואפילו כמוצדקות.

מעמד של מיעוט לאומי

ערביי ישראל הם מיעוט אתני ולאומי כאחד. במדינה דמוקרטית מתוקנת הם היו נהנים הן מזכויות פרט כאזרחים, והן מזכויות קיבוציות מיוחדות כבני מיעוט מובן. הערבים בישראל נהנים אומנם ממעמד של מיעוט אתני, אך אין הם מקבלים זכויות לאומיות. המדינה מכירה בערבים כמיעוט דתי, לשוני ותרבותי. הערבים מאורגנים, כמו היהודים, כעדה דתית, המסדירה בעצמה את כל ענייני האישות של בוחריה. המוסלמים, הנוצרים והדרוזים נהנים מחופש פולחן ומקבלים מימון חלקי מן הממשלה לשירותי הדת שלהם, אך מעמדה של העדה המוסלמית איננו שווה למעמדה של העדה היהודית השלטת. כך, למשל, חסרים המוסלמים מוסדות מסויימים כמו בית דין עליון שרעי, מועצות דתיות מקומיות, סמינרים או קולג'ים דתיים להכשרת אנשי דת ואין להם שליטה על נכסי הוואקף המוסלמי.)16( התביעות לתיקון מצב זה הופכות לתקיפות יותר ויותר ככל שהתודעה האיסלאמית והפונדמנטאליזם האיסלאמי מתפשטים והולכים בקרב ערביי ישראל. לפי החוק הישראלי זכאים הערבים לבתי-ספר משלהם ולערוצי רדיו וטלוויזיה בערבית במימון המדינה. יתרה מזו, במגעים עם גופים רישמיים כמו בתי משפט ומשרדי ממשלה, רשאים הערבים הישראלים להשתמש בערבית. לעומת זאת, ברשות הרבים, ובמיוחד בשילוט של שמות יישובים ורחובות, כמעט ולא נעשה שימוש בערבית. השפה הערבית גם איננה נילמדת כשפת חובה בבתי-הספר היהודיים, וזאת לעומת הוראת השפה העברית כשפת חובה בכל בתי-הספר הערביים. למרות זאת, מראה הציבור היהודי נכונות רבה לקדם אתה שימוש בערבית. בעוד 83.4% מהמשיבים היהודים, בסקר משנת 1985, תמכו בהמשך הדומינאנטיות של השפה העברית במוסדות המדינה, 48.2% סברו שיש לחייב את השימוש בערבית בשלטי רחובות ויישובים, ו- 50.4% אף הרחיקו לכת והסכימו להשוואת מעמד הערבית בבתי-ספר יהודיים למעמד האנגלית – גם אם החלטה כזו תחייב קיצוץ של שעות לימוד במקצועות אחרים. מגמות חיוביות אלה כלפי הערבית היו אף בולטות יותר בקרב מדגם מיוחד של מנהיגי ציבור שנכללו בסקר 1985. הערבים מתפקדים היטב כמיעוט תרבותי. הרמה הגבוהה של שימור תרבותי בקרב ערביי ישראל נובעת מכמה סיבות:    הזכות להפעיל מערכת חינוך ערבית נפרדת במימון המדינה;    החופש לשמר את תרבותם ולטפחה, וכן האפשרות לקיים קישרי תרבות עם שאר הפלסטינים ועם העולם הערבי בכלל;    ריכוז גיאוגרפי-תרבותי )90% מערביי ישראל חיים בגליל, במשולש ובצפון הנגב(. בשל כך הפכו ערביי ישראל למיעוט דו-תרבותי, אך לא מוטמע: הם אימצו כמה מדפוסי התרבות הישראלית לצד, ולא במקום, תרבותם הערבית. למרות זאת, תרבות ערביי ישראל אינה נחשבת כחלק מן המורשת הלאומית, אלא כתרבות נפרדת של מיעוט, ואפילו כנחותה. יש הסכמה לאומית שיש לשמר את מעמד הערבים כמיעוט לא- מוטמע, כשם שיש לשמר את מעמד היהודים כרוב לא-מוטמע. כל עוד מדינת ישראל היא מדינה יהודית-ציונית, יש ליהודים אינטרס משוריין להשאיר את האוכלוסיה הערבית בסטטוס של מיעוט אתני, זאת כדי לצמצם את סכנת ההתבוללות ונישואי התערובת וכדי למנוע את הפיכת ישראל לחברה פלוראליסטית ופתוחה באמת. שלילת מעמדם של ערביי ישראל כמיעוט לאומי ערבי-פלסטיני )להבדיל ממעמד של מיעוט אתני( הוא לב הבעייה. בהיותם חלק הן מהאומה הערבית והן מהעם הפלסטיני, זכאים ערביי ישראל למעמד של מיעוט לאומי, אך זה לא ניתן להם. בה בעת אין הם חלק מהעם היהודי ולא חלק מהאומה הישראלית )שאיננה קיימת(. אם הם חלק מהעם הפלסטיני ואינם שייכים לעם היהודי בישראל, מדוע אין מדינת ישראל מכירה בהם כמיעוט לאומי? הסיבה לכך פשוטה: הכרה כזו תחייב מעין אישור לזכותם של ערביי ישראל לביטויים מסויימים של הגדרה עצמית, ולכך מתנגדים היהודים בשל מספר סיבות. ראשית, היהודים חשים כי הענקת זכויות לאומיות לערבים תבטל את הבלעדיות של תביעת היהודים לארץ ישראל. שנית, בעיני יהודים רבים הכרה בערביי ישראל כמיעוט לאומי פלסטיני-ישראלי, היא הכרה בנוכחות האוייב בתוך הארץ, העלולה רק לדרבן פעילות עויינת. שלישית, היהודים חוששים מן הנטיה של מיעוטים לאומיים לדרוש אוטונומיה טריטוריאלית ואפילו היפרדות מהמדינה. החשש מתביעה להיבדלות גדול ביותר משום שמריבת השטח שבו חיים היום ערביי ישראל ניכלל בתחום המדינה הערבית )פלסטין( שעמדה לקום לפי החלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947, שטח שנכבש וסופח על ידי ישראל במלחמת העצמאות. בחששם מפני תגובות עויינות מצד היהודים, נוהגים ערביי ישראל מישנה זהירות במאבקם להשגת מעמד של מיעוט לאומי פלסטיני.)17( רובם איבדו כל שאיפה או רצון לפרוש מהמדינה ולהסתפח למדינה פלסטינית לכשתקום. בסקר שנערך בשנת 1988, הסכימו 60% מהמשיבים הערבים לקביעה שעל הגליל והמשולש להישאר חלק בלתי-נפרד מישראל, כנגד 40% שלא הסכימו לכך. הרצון לפרוש חלש גם משום שאיננו יעד של שום גוף פוליטי ערבי, ומשום שיש הסכמה מלאה בקרב היהודים והקהילה הבינלאומית שהשטחים האמורים הם ישראליים ללא מחלוקת. הארגונים הפוליטיים הערביים נמנעים גם מלתבוע מפורשות אוטונומיה. נראה שבנושא זה לא עוצבה כל מדיניות, ואולי שורר לגביו ערפל מכוון כדי לא להרגיז את השלטונות. עם זאת, מאז אמצע שנות השבעים הקימו ערביי ישראל מוסדות בלתי-תלויים משלהם. נוסף להקמת מספר לא מבוטל של ארגונים עצמאיים המשרתים אותם, הם תובעים הכרה רישמית בארגוניהם כגופים מייצגים. ארגונים אלה צצו בכל תחום כמעט, כולל קרקע, חינוך, שלטון מקומי, רווחה ובריאות. כך, למשל, קם ועד סטודנטים ערביים בכל אוניברסיטה בישראל, ואפילו הוקם "הארגון הארצי של הסטודנטים הערביים". מנהיגי היישובים הערביים ייסדו את "הוועד הארצי של ראשי המועצות המקומיות הערביות" שיש לו עוצמה רבה. התגובה האחידה מצד היהודים היתה אי-הכרה רשמית בגופים אלה, תוך נכונות להידבר איתם מדי פעם באופן לא רשמי. הערבים גם הצליחו להקים את הרשימה המתקדמת לשלום, את המפלגה הדמוקרטית הערבית, ואת התנועה האיסלאמית, בנוסף לתפיסת השליטה במפלגה הקומוניסטית, והצליחו להפעילם כגופים פוליטיים ערביים לקידום המטרות של ערביי ישראל ושל העם הפלסטיני. דעת הקהל הערבית תומכת במתן אוטונומיה למוסדות ערביים. בסקר שנערך בשנת 1985, למשל, הסכים הרוב )65%( לקביעה, כי על הערבים להתארגן באופן עצמאי, בדומה ליהודים הדתיים, כדי לקדם את האינטרסים החיוניים שלהם. במקביל לכך, 71.5% מהערבים חשבו שהם צריכים לשלוט במערכת החינוך הערבית. רוב מוחץ תמך בהקמת מוסדות עצמאיים ערביים: 85.3% היו בעד הקמת איגודים מקצועיים ערביים, 86.1% בעד ייסוד עיתונות ערבית בלתי תלויה, ו- 88.1% תמכו בהקמת אוניברסיטה ערבית. עם זאת, המשיבים היו חלוקים בשאלת שלטון עצמי ערבי בגליל ובמשולש: 34.1% צידדו בשלטון עצמי, ואילו 35.1% הסתייגו ו- 30.9% התנגדו. מאידך גיסא, מריבת היהודים מתנגדים לאוטונומיה מוסדית ערבית . לדוגמה, בסקר האמור רק 24.7% מהיהודים הסכימו לרעיון של איגודים מקצועיים ערביים, רק 23.4% תמכו בעיתונות ערבית בלתי- תלויה ורק 25.9% חייבו הקמת אוניברסיטה ערבית.

השתתפות פעילה בפוליטיקה

במבט ראשון נראה כאילו ערביי ישראל משולבים היטב בפוליטיקה הישראלית. בבחירות לכנסת ב- 1992 הגיע שיעור השתתפותם ל- 70%, לעומת 79% בקרב היהודים, ובבחירות להסתדרות הכללית ב- 1989 היה שיעור השתתפותם 58%, לעומת

% בקרב היהודים. בבחירות לכנסת ב- 1992 ניתנו 47% מקולות הערבים למפלגות ערביות ו- 53% למפלגות יהודיות; לכנסת זו נבחרו שמונה חברים ערבים. ערביי ישראל מקיימים רשת רחבה של תנועות וארגונים פוליטיים עצמאיים המייצגים אותם ונאבקים למען האינטרסים שלהם. יתרה מזאת, ערביי ישראל נוטלים חלק בפוליטיקה החוץ- פרלמנטרית בדרך של עצרות, הפגנות ושביתות כלליות כדי לקדם את ענייני השלום והשוויון. עם זאת, בחינה מדוקדקת יותר עשוייה לחשוף שלוש חולשות של הפוליטיקה הערבית. ראשית, המדינה איננה מעניקה הכרה רשמית לארגונים הערביים העצמאיים, ומשרדים ממשלתיים וציבוריים מסרבים לבוא עימם במגע ישיר. בעוד הערבים מצפים כי השלטונות יראו בארגוניהם גופים מייצגים, שיש להאזין לטענותיהם ולשאת ולתת עימם, חשים רוב היהודים כי הערבים צוברים יותר מדי כוח, מציגים תביעות בלתי סבירות ולאומניות, ומערערים ללא הצדקה את האיזון העדין ביחסי יהודים-ערבים. נקודת מחלוקת אחרת נסובה על המעורבות הערבית בפוליטיקה החוץ-פרלמנטרית. כאמור, עושים הערבים שימוש רב בנשק השביתה הכללית וההפגנות. כך, למשל, במהלך השנה הראשונה של האינתיפאדה ערכו ערביי ישראל שלוש שביתות כלליות: ב- 21.12.1987 לאות סולידריות עם פעילי האינתיפאדה; ב- 30.3.1988 לציון יום האדמה; וב- 15.11.1988 במחאה על הריסת 15 בניינים שניבנו ללא רשיון בעיר טייבה. ערביי ישראל חשים כי יש להם זכות דמוקרטית לא-מוגבלת לנקוט כל צורה של מחאה שאיננה מנוגדת לחוק. למרות שהיהודים שוב אינם נזעקים משביתות כלליות ערביות, והשלטונות מצידם שוב אינם מאיימים על השובתים ואינם מתערבים בעניין – הרי הרוב היהודי גורס כי מחאה חוץ-פרלמנטרית ערבית היא בלתי לגיטימית, לא-מועילה ואפילו מזיקה. בסקר משנת 1988 תמכו 73.8% מהמשיבים הערביים בשביתות כלליות המאורגנות על ידי ערביי ישראל לעומת 18% מבין היהודים, ו- 67.1% מהערבים היו בעד פעולות מחאה ערביות בחוץ-לארץ לעומת 16.8% מהיהודים. 79.3% מהערבים מאמינים כי הפגנות ערביות מורשות הן נשק יעיל, 78.9% מאמינים בהשבתת המועצות המקומיות הערביות ו- 81% רואים בשביתות כלליות ערביות אמצעי לקידום תביעות; זאת שעה שיהודים – אילו היו נשאלים – היו ודאי מגלים ספקנות לגבי יעילותם של צעדי מחאה כאלה. האסטרטגיה של בניית הסיס כוח עצמאי, גיוס המונים ערביים לפעולות מחאה, וניסיון לאלץ את השלטונות לשאת ולתת עימם ולהעניק להם ויתורים, מעידה על שאיפת הערבים להפוך לשותפים פעילים בפוליטיקה הקואליציונית הישראלית ובתהליכי קבלת ההחלטות במדינה. שאיפה זו, לעבור מן השוליים אל מרכז העשייה הפוליטית, ניכרת, למשל, בהקמת המפלגה הדמוקרטית הערבית בראשות חבר הכנסת דראושה ב- 1988 ובתמיכה הרחבה של ערביי ישראל בהשתתפות נציגים ערבים בקואליציות שליטות. בסקר מ- 1985 תמכו 86.9% מהערבים )לעומת 38.8% בלבד מן היהודים( בהשתתפות בקואליציה הממשלתית של מפלגה קיימת או חדשה המייצגת בנאמנות את האינטרסים של ערביי ישראל. במקביל לכך, בעקבות הבחירות ב- 1984 72.7% מהערבים )ורק 23.2% מהיהודים( הביעו הסכמה עקרונית לאפשרות להקים ממשלה בראשות מפלגת העבודה, הנתמכת גם על-ידי החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון ועל-ידי הרשימה המתקדמת לשלום. עד כה נותרו הערבים מחוץ לקואליציות הממשלתיות בשל התנגדותם לקונסנזוס הלאומי היהודי בדבר צביונה היהודי-ציוני של המדינה, בדבר מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, ובדבר שמירת הסטטוס קוו של דומינאנטיות יהודית. הרחקתם של ערביי ישראל ממרכזי העוצמה במדינה ומהפוליטיקה הקואליציונית מציבה בפני הדמוקרטיה הישראלית בעייה חמורה שניתן לכנותה "רודנות הרוב". בעייה זו עלולה לגרום למתיחות ולאי-שקט בקרב מיעוטים נשלטים, כפי שאכן אירע במקרה של המיעוט הקתולי בצפון אירלנד. מאז 1984 החלו להיווצר סדקים בחומת החרם על מפלגות ערביות כשותפות לקואליציות ממשלתיות. התמריץ לשינוי הוא המאבק המחריף והולך על השלטון עם מחנה הליכוד וההיזקקות הגוברת שלמחנה העבודה לכל שותף אפשרי. בהתחלה הושגו עם המפלגות הערביות "הבנות" לפיהן הן יתמכו במפלגת העבודה, או בהצעות החלטות מטעמה, ובתמורה יקבלו הטבות מסויימות )כגון מתן מעמד של עיר לאום-אל-פאחם(. ב- 1990 נעשה ניסיון כושל להקים ממשלה צרה בראשות העבודה שתתבסס על מפלגות ערביות.)18( בחירות לכנסת ב- 1992 יצרו מצב חדש: המפלגות הערביות הפכו לחלק בלתי-ניפרד של הגוש החוסם הקמת ממשלת ליכוד. מפלגת העבודה הרכיבה קואליציה מממשלתית שזכתה לתמיכתן מבחוץ, ואף נערך איתן מעין הסכם כתוב. הן לא רק מנעו אפשרות של הקמת ממשלת ליכוד, אלא אף סיפקו לממשלת העבודה רוב יציב. יחד עם זאת, נמשך הסירוב לנהל איתן משא-ומתן קואליציוני ולצרפן כחבורת בקואליציה.

 

שינויי מדיניות

דנו כאן בשלושה שסעים חברתיים ובשלוש מערכות קונפליקטים מקבילות בחברה הישראלית: בין מעמדות, עדות ולאומים. ברצוני להציע מספר שינויי מדיניות אשר יכולים לתרום לניהול טוב יותר, אף אם לא לפתרון כולל, של מערכות אלה. לגבי השסע המעמדי, כדי להגדיל את שמאבי המדינה ולצמצם את אי-השוויון המעמדי בלי לפגוע בסולידריות החברתית, מומלץ לנקוט בצעדים הבאים:    יש לעשות לצמיחה כלכלית, שהינה חיונית להגדלת סך כל המשאבים וההזדמנויות הזמינים בחברה ולהשוואתם עם הסטנדרטים הגבוהים המקובלים במערב. זהו גם האמצעי היעיל ביותר להקטנת ההגירה מהארץ, לחיזוק כוח המשיכה של הארץ למהגרים בכוח, ולשמירת אמון האוכלוסיה במערכת. עד כה, כל מאמצי הממשלה לחדש את הצמיחה הכלכלית שנפסקה ב- 1974 נכשלו, למרות הגידול בייבוא ההון. ברור שהסיבה העיקרית לכישלון נעוצה בהטיית המשאבים לסכוך החיצוני )כלומר, לתקציבי הבטחון ולהתנחלויות בשטחים(. יש, לפיכך, להציג בפני הציבור את הזיקה בין שתי הסוגיות, ולהציב בפניו את הבחירה בין שתי החלופות: המשך ההוצאה הביטחונית הגדולה והקיפאון הכלכלי, או הגעה להסדר פשרה עם הפלסטינים וצמיחה כלכלית. העמקת תודעה זו תסייע, ללא ספק, לתהליך השלום.

יש צורך בבנייה מחודשת של הכלכלה על בסיס של יעילות מוגברת ותחרותיות בשוק העולמי. התרופות צריכות לכלול צמצום של מישרות מיותרות בסקטור הציבורי והפרטי וסגירת תעשיות כושלות. יש לתת למובטלים פיצוי נאות ולהשקיע במפעלים חדים, תחרותיים ברמה בינלאומית. הרווחיות של מפעלים מסוג זה עשוייה ליצור את העודף הכלכלי שיהפוך את ישראל לחברה דינמית. ישראל זקוקה במיוחד להשקעות בבניית תעשיות עתירות-ידע, הכשרה מחדש של כוח העבודה ותשלום של שכר ברמה גבוהה יותר. כדי להשיג יעדים אלה, חשוב לפרק את חברת העובדים של ההסתדרות! כיוון שמפעלי ההסתדרות שייכים רשמית לעובדים, לפני שמציעים אותם למכירה בשוק הפרטי יש להציע אותם לעובדים במחיר נמוך. הגבלת פעילות ההסתדרות לתחום האיגודים המקצועיים תשפר את ההגנה על העובדים ותיצור את התנאים ההכרחיים להיווצרות שמאל ישראלי אמיתי.)19(

יש לגבש מדיניות חברתית להשגת המטרות הבאות: )א( עידוד של תרבות שבה הפרט נושא באחריות עבור עצמו, משפחתו והחברה הרחבה, במקום תרבות של תלות ו"מגיע לי"; )ב( הגדלה של שיעור הניידות החברתית, במיוחד עבור השכבות הנמוכות; )ג( הרחבת האחריות של המדינה לתקופות של משבר בחיי יחידים ואוכלוסיות תלויות )בילסקי-בן-חור, 1985(. לשם קידום משימות אלה, יש לשים את הדגש על הכשרה וחינוך של פועלים לא-מיומנים ומיומנים-למחצה ועל ביזור של אספקת השירותים תוך שמירה על התיכנון והפיקוח מצד הממשלה.

לגבי השסע העדתי, כדי לשפר את יחסי העדות ולמנוע ממתחים עדתיים מלערער את יציבות הדמוקרטיה הישראלית, מומלץ לנקוט באמצעים הבאים:    יש צורך לקבוע מדיניות עדתית שתכלול התייחסות למבנה הריבודי כרכיב עיקרי. מדיניות זו תהייה מיועדת להקטין את החפיפה בין מעמדיות ועדתיות, ולהגביר את השוויון בהתפלגות המשאבים בין העדות. יש לתת הטבות מיוחדות לחיילים משוחררים, להשוות את הזכאויות של זוגות צעירים לאילו של עולים חדשים, ולהשוות את שיעור הלימוד באוניברסיטאות של מזרחים ואשכנזים.

יש לטפח בתרבות הישראלית פתיחות לדפוסים מסויימים של תרבות ערבית, במיוחד לשון, היסטוריה, מוסיקה, ספרות, ארכיטקטורה ויחסי אנוש ערביים, בנוסף למורשת ספרד והמזרח. ריאוריינטציה של ישראל לעולם הערבי, לצד האוריינטציה הקיימת שלה לעולם המערבי, תעניק למזרחים תפקיד ומעמד בעלי ערך.

כדי לתקן את הנטיה להתעלמות מן הבעייה העדתית יש להציב אותה על סדר היום הלאומי. דרך חשובה להבטיח זאת היא דיון מחודש בשאלת קליטת העלייה ההמונית של שנות החמישים, כדי לסלק מישקע זה שבין שתי העדות, צריך להכיר באחריות הממשלה ליצירת או-השוויון העדתי, וצריך לדון בכנות בטרוניות ובטינות של המזרחים. דיון ציבורי על שנות החמישים חיוני למאבק בסטריאוטיפים העדתיים שנוצרו אז, והוא יקל על ההבנה והקבלה ההדדית.

לגבי השסע הלאומי, כדי לשפר את דו-הקיום בין יהודים לערבים מן הראוי לאמץ את הצעדים הבאים, אפילו לפני השגת שלום עם העולם הערבי:    יש לגוון את מסכת הסמלים הממלכתיים והציבוריים כדי לאפשר לערבים להזדהות עם המדינה, בלי לבטל כליל את צביונה היהודי-ציוני. במסגרת זו יש לערוך ריאוריינטציה של ישראל לעולם הערבי ולתרבותו, להפיץ את ידיעת השפה הערבית ולשלב דמויות וסמלים ערביים בבולי דואר, שמות רחובות ומוסדות וכיו"ב.

יש לבטל כל אפליה והגבלה הפוגעת בשוויון הערבים ובזכויות הפרט שלהם, ולכבד את זכות הערבים לחלוק על דעת הרוב בנושא הציונות והלאומיות הפלסטינית.

יש להעניק לערבים מעמד של מיעוט לאומי פלסטיני ולהכיר בזכותם לשלוט במוסדות מסויימים שלהם, לעצב את זהותם ואת תרבותם הפלסטינית, ולגבש מנהיגות לאומית העולה מקרבם.

יש לקבל מפלגות ערביות לקואליציות ממשלתיות, ולשלב ערבים בדרג העליון של מקבלי ההחלטות במדינה.

 

מסקנות

ישראל של שנות התשעים עומדת בפני שתי תמורות הרות-גורל: עלייה המונית של יהודים ושלום עם העולם הערבי. נשאלת השאלה כיצד עשויות שתי התפתחויות אלה להשפיע על השסעים המעמדיים, העדתיים והלאומיים שנידונו במאמר זה. מאז קיץ 1989 הגיעו לארץ מחבר המדינות העצמאיות )ברית המועצות לשעבר( קרוב לחצי מיליון יהודים. במהלך שנות התשעים יש לצפות לחצי מיליון, או יותר, עולים נוספים, שיגדילו את האוכלוסיה היהודית בכשליש. כדי לספק לעולים החדשים הללו דיור, תעסוקה, חינוך, בריאות ושירותי רווחה אחרים ברמה נאותה, יש צורך בהשקעות כספיות עצומות. המהפך הפוליטי של 1992 איפשר קבלת ערבויות מהממשל האמריקני להלוואות גדולות המיועדות לקליטת העלייה, מה שעשוי להקל את נטל הקליטה הרובץ על האוכלוסיה הוותיקה. בהנחה שהעלייה תמומן בעיקרה באמצעות ייבוא הון מבחוץ, כדוגמת העלייה ההמונית של שנות החמישים, צפוי כי השפעתה על החברה הישראלית תהייה שונה בטווחי זמן שונים, ולגבי קבוצות אוכלוסיה שונות. בטווח הקרוב תחול הכבדה על הכול בשל לחץ מיידי על מערכת השירותים, ותורגש מצוקה כללית, זאת עד שההשקעות בהרחבת המשק והשירותים יניבו פרי. כך, למשל, המחסור בדיור הביא כבר לעלייה תלולה בשכר הדירה ובמחירי הדירות, מגמה שפגעה במחוסרי דיור – ותיקים ועולים חדשים כאחד. כמו כן, גדלה האבטלה וגבר הלחץ על מערכת הבריאות. כיוון שאחוז התלויים )קשישים ומשפחות חד-הוריות( בקרב העולים גדול במיוחד, עלה שיעור מקבלי שירותי רווחה והשלמת הכנסה. ברם, לאחר מספר שנים צפוייה התחדשות של הצמיחה הכלכלית, שתתבטא בתעסוקה מלאה, זמינות דיור קבע ושירותים משופרים לטובת כלל האוכלוסיה. בטווח רחוק צפוי כי העלייה תגרום להגברת אי-השוויון המעמדי, העדתי והלאומי, באופן שהקבוצות הדומיננטיות לא ייפגעו, ואף ישכילו להפיק תועלת לעצמם מן המצב החדש. אפשר להניח כי רוב העולים של שנות התשעים מחבר המדינות ייקלטו, בסופו של דבר, במעמדות הביניים כמו קודמיהם מגל העלייה של שנות השבעים. זאת הודות להון הדומינאנטית האשכנזית. יחד עם זאת, חלקם יישאר בשכבות הנמוכות גם מעבר לשלב הקליטה הראשוני. זרם העולים מהמעמד הבינוני יפגע במיוחד במעמד המזרחים. ראשית, רוב המזרחים נמצאים במעמד הנמוך וחלקם בבינוני – שכבות הפגיעות במיוחד במצבי מצוקה. שנית, המזרחים עומדים לאבד את הרוב המספרי, והכוח האלקטוראלי הנובע ממנו, ולכן עלולה לקטון עוד יותר ההתחשבות בצורכיהם. שלישית, הפגיעה הקשה ביותר תהייה באלה מקרב המזרחים הנתונים בתהליך ניעות כלפי מעלה, משום שהם ייתקלו בתחרות חריפה על תעסוקה מצד העולים החדשים. העולים החדשים בעלי המיומנויות והתעודות יצטרכו לרדת במעמד ולהתחרות, בטווח הקרוב והבינוני, על עבודות באותן גומחות של המשק שאליהן מנסים להיכנס מזרחים הנמצאים בניעות כלפי מעלה )למשל, מהנדס עולה יהיה מוכן לעבור הסבה מקצועית, ולהתחרות על משרת טכנולוג, הנדסאי או טכנאי, עם מזרחים שהוכשר לאותו מקצוע(. הפגיעה של העלייה ההמונית מחבר העמים עלולה להיות קשה עוד יותר בעולים מאתיופיה. למרות הנכונות לסייע להם, הם נתונים במצב ירוד ביותר. הם באים לארץ בחוסר כל, חסרי השכלה, לרבים מהם משפחות שבורות, מוטל ספק ביהדותם, ניסיונם בחיים מודרניים מוגבל, וכוחם המספרי והפוליטי הוא קטן. לכל אלה יש להוסיף את הנטל של צבע עורם שיחריף את הסטריאוטיפים השליליים לגביהם ויקשה ביותר על קבלתם וטמיעתם. מעמד ערביי ישראל צפוי להיפגע מסיבות דומות. משקלם באוכלוסיה ובקהל המצביעים יפחת, דרישותיהם לתקציבי פיתוח גדולים יותר יתחרו בצרכי העולים, והם ייתקלו בתחרות קשה יותר על כל סוגי העבודות ועל קבלה לאוניברסיטאות. בנוסף לכך, הם עלולים להיפגע באופן ישיר מתוכניות הממשלה לייהוד אזורים בעלי ריכוז ערבי. רף אי-סובלנותם לקיפוח הוא נמוך במיוחד בגלל התנגדותם לעלייה יהודית. ההתפתחות הצפויה האחרת היא הסכם שלום עם מדינות ערב ועם הפלסטינים. הסדר שלום יחיש את הצמיחה הכלכלית ויעלה את הרווחה החומרית. החרם הערבי על ישראל יוסר, חברות זרות ישקיעו בארץ ושווקים חדשים ייפתחו עבור הכלכלה הישראלית. אך הגידול הכלכלי יביא, קרוב לוודאי, להחרפת אי- השוויון בין רובדי האוכלוסייה. בעוד שספק רב אם השלום ישפיע לטובה על מעמד השכבות הנמוכות והמזרחים בארץ, הוא עשוי בהחלט להיטיב ביותר עם ערביי ישראל. במעמד האזרחים הערבים תחול נורמליזציה מסויימת, כי זיקתם ונאמנותם לא תהיה יותר למי שמוגדרים כאוייבי המדינה. בעידן השלום הם גם יוכלו למלא בהצלחה תפקיד של מתווכים בין ישראל והעולם הערבי )נציגים של חבורת ישראליות ומוסדות המדינה(. לסיכום, נשאלת השאלה באיזו מידה השסעים הנדונים עלולים לערער את היציבות של הדמוקרטיה הישראלית? דומיננטיות של המעמדות הבינוני והגבוה קיימת בישראל כמו בארצות מתועשות וקפיטליסטיות אחרות, זאת למרות היומרות הסוציאליסטיות המוקדמות של מייסדי המדינה. הגידול הגובר באי-השוויון החברתי מקרב את המצב החברתי בישראל יותר ויותר לקטיגוריה של ארצות מערביות-למחצה. ישראל דומה לארצות המערב בכך שהפיצול המעמדי אינו מהווה סלע מחלוקת פוליטית בה. אך החולשה הגדולה ביותר של ישראל, בהשוואה לארצות המערב, הינה שאין היא מייצרת עושר במידה דומה אליהן, למרות שאיפת האוכלוסייה לרמת חיים המקבילה להן. אף כי ייבוא ההון מפצה חלקית על הפריון הנמוך והעדר הצמיחה הכלכלית, הישראלים ככלל סובלים מרמת חיים נמוכה יחסית לתושבי המערב שאליהם הם משווים את עצמם. תחושת הקיפוח היחסי הזה מצמצמת את האמון במערכת הפוליטית, ובמצב של שלום תהפוך תחושה זו – שכרגע מפרנסת רק את הסחף לעזוב אתה ארץ – לאי-שביעות רצון רחבה. עקב הדומיננטיות המוצקה של האשכנזים בתחומי הכלכלה, התרבות והפוליטיקה, תחושות קיפוח ותלונות אינם מיתרגמות למחלוקות ומאבקים. מצב זה מסלף את מהות המשטר הדמוקרטי שבו אמורות להתמודד תביעות חברתיות שונות זו עם זו. עקב הדומיננטיות האשכנזית בישראל ובתפוצות, כל מה שניתן לקוות לו באופן מציאותי הוא למעט יותר שוויוניות בחלוקה העדתית של המשאבים. הבעייה העיקרית היא תנאי החיים של מעמד העובדים המזרחי. סוגיות חשובות אחרות הינן מידת שילובם של מזרחים בעמדות כוח פוליטיות, ומידת הביטוי הניתן לתרבות המזרחית. ריפורמות בתחומים אלה לא יבטלו את הדומיננטיות האשכנזית, אך הן עשויות לעשותה לנסבלת יותר. יחסי יהודים-ערבים בישראל מהווים את השסע החמור ביותר בחברה. הדומיננטיות היהודית היא מוחלטת, והיא ממוסדת באופן חברתי ורישמי, למעשה ולהלכה. למרות המשטר הדמוקרטי מתקיימת בישראל רודנות של הרוב. בעיית המיעוט הערבי בישראל קשה במיוחד בגלל הצביון הדמוקרטי-אתני של המדינה ובגלל השאלה הפלסטינית. כל עוד המדינה נשארת יהודית ומחוייבת לציונות אין הערבים יכולים ליהנות בה משוויון מלא ואין הם יכולים להזדהות עימה. כל עוד נמשך הסכסוך עם העולם הערבי מוסיפים הערבים בישראל לסבול מאי-אמון מצד היהודים והמדינה. למרות זאת, ניתן לצמצם את מימדי הבעייה באמצעות מדיניות שתגוון את הסמלים הממלכתיים והציבוריים, תחלק בצורה שוויונית יותר את המשאבים, תהיה מחוייבת יותר לזכויות הפרט, תעניק לערבים מעמד של מיעוט לאומי פלסטיני, ותשלב את הערבים בפוליטיקה הפרלמנטארית הקואליציונית. כל הריפורמות הללו ניתנות ליישום בלי לוותר בהכרח על האופי היהודי-ציוני של המדינה. מימוש הצעדים הללו לא יבטל בעתיד הנראה לעין את שני מאפייני הקבע של החברה הישראלית. המאפיין הראשון הוא מה שאני מגדיר כהירארכיה אתנית של המבנה החברתי הישראלי. בהירארכיה זו ניצבים האשכנזים בראש הסולם, המזרחים מתחתם אך הרחק מהם, הערבים אזרחי ישראל בתחתית, והפלסטינים בגדה וברצועה בתחתית של התחתית. נסיגת ישראל מהשטחים והקמת ישות פלסטינית נפרדת עשויות להרחיק את תושבי השטחים מהבסיס התחתון של הפירמידה, ובכך להרע במידת מה את מעמדם היחסי של המזרחים והערבים הישראלים. המאפיין השני הוא המשטר של מדינת ישראל שאני מגדירו כדמוקרטיה אתנית, דמוקרטיה באיכות נמוכה. ישראל המוגדרת כמדינתו של העם היהודי תוסיף לתת העדפה ליהודים, ולא תוכל להתפתח לדמוקרטיה ליברלית, חילונית ושוויונית עבור כל אזרחיה. ישראל כזו לא תיהפך לחברה פלורליסטית אמיתית, שבה הקבוצות הלא-שולטות, כמו המזרחים והערבים, לא יצטרכו לשלם מחיר כבד על הזכות להיות שונים. כל עוד תתקיים הדמוקרטיה האתנית הם ימשיכו לשלם בהתבטלות עצמית, בטמיעה ובמאמץ רב כדי להתגבר על האפליה והדחייה. אף כי ההצעות המועלות כאן הן מתונות למדי, נראה כי לא ניתן יהיה לממשן במסגרת החברתית והמדינית הקיימת בישראל כיום. כדי לבצע את התמורות המוצעות, מוגבלות וחלקיות ככל שהן, יש לחדש את פני הציונות. הזרמים הקלאסיים של עבודה, רביזיוניזם וציונות דתית, אינם יכולים להתמודד עם הכורח לקבל את המזרחים באופן שוויוני, ולהסכין לקיומם של ערביי ישראל כמרכיב שווה, קבוע ובלתי-נפרד של החברה. אין הם יכולים לעמוד במשימה של כיוון מחדש של ישראל עם הפנים למזרח התיכון, מבלי לאבד בהכרח את זיקותיה למערב. זרמים ישנים אלה של הציונות גם אינם יכולים לכבד את הזכות המוסרית של יהודי התפוצות להישאר במקומם ולטפח מרכזים שיתחרו בהצלחה בישראל. יש צורך דחוף בציונות חדשה שתיצור סינתזה חדשה בין כלה דרישות השונות הללו, על סתירותיהן.

הערות

הטיוטה הראשונה של המאמר נכתבה בשנה האקדמית 1989/90, כאשר כיהנתי כעמית מחקר במכון ללימודים מתקדמים על שם אננברג )Annenberg Research Institute( שבפילדלפיה. למכון זה אני חייב תודה עבור השירותים, הזמן הפנוי והאווירה הקולגיאלית. הפרק הוצג בכנס הבינלאומי בנושא Israeli Democracy Under Stress, שאירגן המכון הישראלי לדמוקרטיה באוניברסיטת סטנפורד בקיץ 1990. תודה ללארי דיאמונד )Larry Diamond( ולמשתתפים האחרים בכנס עבור הערותיהם שהועילו להכנת הגירסה המתוקנת של המאמר. במאמר מובאים נתונים מארבעה סקרי דעת קהל. שלושת הראשונים בהם מומנו על-ידי קרן פורד האמריקנית והאגודה הישראלית לקרנות חינוך ומחקר, והאחרון מומן על-ידי קרן המחקר DFG של ממשלת גרמניה, שהתקבלה באמצעות מכון המחקר Bergstraesser Institut Arnold שבפרייבורג. תודה לקרנות המחקר עבור הסיוע. סקר 1988 הוא חלק ממחקר השוואתי של דרום אפריקה, סרי לנקה, לבנון וישראל, והוא מבוסס על שאלון השוואתי משותף. פרופ' תיאודור הנף ) Theodor Hanf( עמד בראש הפרוייקט כולו שמומן על-ידי ה- DFG. ברצוני להודות לחברי צוות המחקר הבינלאומי על תרומתם לסקר 1988.