היום הראשון (15.5.45)
היום השני (16.5.45)
היום השלישי (17.5.45)
היום הרביעי (18.5.45)
היום החמישי (19.5.45)
היום השישי (20.5.45)
היום הראשון (15.5.45)
סוף סוף אנחנו מוכנים לצאת לדרך. הנהג עודכן רק לפני רבע שעה בקשר לנסיעה. הוא בעד. כמה אנשים הגיבו לרעיון הנסיעה: "בחור בר מזל". חבל שלא אוכל לקחת איתי את סרג'נט א. הוא עושה את כל מה שצריך לעשות מבלי לחכות לפקודות והוראות. אבל אין מה לעשות. מזג האוויר מתאים בהחלט לאירוע. אנחנו נוסעים בשרוולים קצרים. הנהג מעדכן אותי שיש בעיות עם הבלמים של הג'יפ, אני מבטיח לו שנתקן אותם בדרך.
אנחנו עוזבים את GOES (דרום בוולנד) בשעה 12.00 בצהרים. אוספים כמה ניירות מהמשרדים "יש לסייע בכל עזרה אפשרית…" וכו'.
ב- ROSENDAAL שני קנדים מבקשים טרמפ. הם חוזרים מ"אפטר" בבריסל. "איזה יום ניצחון היה לנו בבריסל!" מסתבר שהם צריכים להגיע ל- BREMEN אז החלטנו להישאר יחד עד MUNSTER. ב- TILBURG אנחנו עוצרים כדי לתקן את הבלמים. המכונאי מאד איטי, לוקח לו שעה וחצי. עכשיו כבר חם מאד. נהייתי חסר סבלנות, אבל הנהיגה משם ל- NIJMEGEN מצננת אותי. משהו עדיין לא בסדר עם הג'יפ, אבל אני לא כל כך מוצא מה הבעיה.
– CLEVE – EMMERICH – BOCHOLT בכל מקום הרס מוחלט. בוב הנהג, לא ראה את כל המראות האלו לפני כן. הוא מתקשה לעכל הכל. הקנדים מפציצים בבדיחות. "הנה יש שם עדיין בית עומד, מקומיים מחורבנים גרים בו, זה הרבה יותר טוב ממה שמגיע להם". המפות שלי בקנה מידה קטן מאד, מציינות רק את הערים. מזל שאני מכיר את חבל הארץ באיזור הזה. הכבישים במצב נוראי.
BOCHOLT, קשה להכיר אותה. הרס טוטאלי. אני חושב על הימים הנהדרים שביליתי פה לפני 1938. יש פה קנטינה בבית יפה, החיילים הבריטים שותים את כוס התה שלהם והעוגה בגינה. בפינה יושבת בחורה נחמדה. בכל מקום אחר היו שמים עליה עין, אבל כאן לאף אחד לא איכפת ממנה. במשך היום אין ליצור קשה עם הבנות הגרמניות (בלילה הסיפור אחר…).
קדימה! הלאה! אני רוצה להגיע ל- MUNSTER עד הערב. כשאנחנו עוברים דרך BORKEN אני מאט. הממשל הצבאי הבריטי יושב עכשיו בבית הוריי. הם קישטו ושיפצו את הבית בצורה נהדרת. המראה מרשים מאד. אני שמח. זה ילמד לקח את ה-" Jerries" (כינוי לגרמנים בפי חיילי כוחות הברית) אלו והאמונות המיסטיות שלהם, הם לא יפספסו את המסר שיש בעובדה זו.
(כל העיירה הרוסה לחלוטין פרט לשני בתים – הכנסייה ובית הוריי. אצבע אלוהים…)
אנחנו בדרך הידועה לי היטב ל-MUNSTER. נכנסים לאיזור אמריקאי, בכל כפר יש מגורים של היאנקים. הגברים יושבים מחוץ לבתים ונראים משועממים. אנחנו עוצרים ליד קבוצה אחת: "מתי כבר נוסעים הביתה?" הם שואלים. "איך אתם מסתדרים פה?" "זה נורא במשך היום אבל בסדר במשך הלילה" אומר סרג'נט אחד.
אנחנו מחליטים לקחת איתנו כמה ביצים, פשוט לגשת לאחת החוות פה ולדרוש את הביצים. האנשים רועדים. הם מיד נענים לנו. אני נותן כמה סיגריות בתמורה. נכנסת אישה ושואלת על מקומות לינה. היא אחת ממיליוני הפליטים הגרמניים שמנסה
לעשות את דרכה הביתה. היא נראית לי הטיפוס הקשוח. היא מחייכת אלי בראוותנות. אני ניזכר בבדיחה: "אין לי הזמן או המוזה…"
ב-MUNSTER אני שם לב שהמגורים הצבאיים שהיו קודם של הגרמנים הפכו עכשיו למחנה אמריקאי. אנחנו נוסעים פנימה.
"האם תוכלו לארגן לנו מקום לינה ללילה?" לוקחים אותי למגורי הקצינים. אחר כך אני מתכבד בכוס קפה ו"דונטס" ב"צלב האדום".
משוחחים עם כמה יאנקים בבסיס. לכולם נשבר מההתגרות הבלתי פוסקת של הנערות הגרמניות, בייחוד בעת שהן הולכות לשחות. "הרשו לנו לאנוס אותן או לירות בהן" הם מבקשים. "אנחנו לא יכולים להמשיך ככה". אני חושב על התקופה כשעמדתי מרחוק מתבונן ומקנא בחיילים הגרמניים המתרגלים תס"ח בדיוק במחנה הזה. לא יכולתי להעלות בדעתי אז שיבוא יום ואני ישן במגורי הקצינים במחנה הזה, יחד עם היאנקים. יש גם צרפתים ופולנים במחנה קרוב. הם מסתדרים לא רע עם הבנות… אני הולך לישון במחשבה שהמוסר נפגע פה קשות בכל הנוגע לבנות הגרמניות.
ארוחת הבוקר ב-7.00 אנחנו יוצאים ב-7.45 נוסעים דרך MUNSTER. ערימה של הריסות. אין איש בעיר חוץ משוטרים צבאיים פה ושם. נפרדים מהקנדים, חבל, היה נחמד איתם.
נוסעים לכיוון PADERBORN. אנחנו רואים עוד ועוד אנשים בדרכים דוחפים מריצות, דוחפים עגלות, סוחבים תרמילים, רוכבים על אופניים. כולם מנסים לחזור הביתה. פולנים, רוסים, הולנדים, בלגים, צרפתים, יגוסלבים ופליטים גרמנים. איך ואיפה הם ישנים ואוכלים אף אחד לא יכול להבין. הגרמנים לרוב לבושים בקצת יותר מבגד ים, אבל למרות זאת הם נראים עדיין גאים. אנחנו מתדלקים במחנה נופש אמריקאי. PADERRBORN עיר חורבות מושלמת. בקושי בית אחד עומד.
מתקדמים לעבר KASSEL. הנוף יפהפה. באופן כללי נראה שהכפרים בשלמותם, לא נגעו בהם. למרות זאת פה ושם כפרים "מיושרים", אני מגיב "כנראה שהיו פה כמה צלפים שהתחבאו פה". בתי החרושת לפלדה של העיר נפגעו כהוגן. שוב עיר חורבות. מדהימה אותי כמות כלי הרכב הגרמנים הזרוקים הרוסים בכל עבר. מזג אויר עדיין נהדר. הכבישים לרוב מתוחזקים בצורה נוראית. לעבר EISENACH. משם נתקדם לעבר הכביש הראשי המוביל צפונה. בדרך אנחנו מגלים שאחד הקפיצים שלנו נשבר. אנחנו עוצרים ב-EISENACH במחנה חימוש אמריקאי. בהתחלה אין להם חשק להירתם למשימה. קצת שכנועים פותרים את הבעיה. אלו כלים יפים יש להם פה! התארגנו! תוך שעה יש לנו קפיץ חדש שהורכב לנו, וג'יפ שעבר שימון באקדח פנאומטי. אנחנו מגיעים לאוטוסטרדה: נהיגה נפלאה עכשיו, רק לשחרר את הקלץ' והג'יפ נוסע לבד. הבעיה היחידה שחום המנוע עולה יותר מדי, לכן אנחנו מדוממים מנוע בירידות.
המראה מרהיב: מכל מקום לכל אורך האוטוסטרדה נראה ש"אירופה חוזרת הביתה".
כמו באקסודוס, מיליוני אנשים בצדי הכביש. כולם בחרו ללכת בדרך הקלה ליד הכביש הראשי. לעתים מצליחות קבוצות לעלות על משאיות. כל קבוצה מציגה לראווה את צבעי הלאום שלה, אבל כמובן שהכביש מוצף ברכבים אמריקאים במספר אין סופי, כי הם מזרימים ציוד.
EISENACH – GOTHA – JENA – WEIMAR. בצומת הדרכים המפורסמת בצורת עלה התלתן, במקום שהאוטוסטרדה שעוברת מצפון לדרום פוגשת את זו שבאה ממזרח למערב, אנחנו נבדקים ע"י המשטרה הצבאית האמריקאית. זו היתה הפעם היחידה שנבדקנו במשך הנסיעה כולה. עדיין חששתי שפתאום איזה משוגע יסתובב ויאסור אותנו. כולם מאד הופתעו לראות פה חיילים בריטיים. לקראת CHEMNITZ, נהיה קריר יותר. יש יותר פטרולים של היאנקים בדרכים, אבל לפי הידיעות שבידינו היאנקים והרוסים נפגשו רק ב-DRESDEN. אנחנו נשאר ב-CHEMNITZ ונברר אם טרזין היא ברשות האמריקאים או הרוסים ואיך הסיכויים שלנו לעבור דרך הקווים הרוסיים. שלט דרכים גדול "לכיוון ל-CHEMNITZ". פטרולים של היאנקים מנופפים לנו ולאחר מכן מאסות של אזרחים שוכבים לצידי הדרך. הנה CHEMNITZ, דגלים לבנים בכל מקום, 5-6 דגלים על כל בית. למה? האם רק עכשיו נכבש המקום? אין חיילים ברחובות. איפה כל הרכבים האמריקאים? אולי מאוחר מדי, והשעה מאוחרת? הגרמנים מביטים בנו בהפתעה גמורה. אני תוהה, היתכן שהמקום עדיין לא נכבש? לפתע המוני חיילים רוסים. הם לא נראים כשבויי מלחמה משוחררים. לא! יש להם כלי נשק. רובה הטומי המפורסם! אלוהים! אנחנו כבר בין הקווים הרוסיים. לעזאזל! קבוצת קוזאקים לפנינו. הם מנופפים בפראות! זה יותר טוב. שני קצינים רוכבים לקראתנו על גבי סוסים. הם זועפים. בשקט הם לוחצים ידים איתנו. אני מנסה את הצרפתית שלי. אחד מבין. אני מסתכל עליו, הוא נראה כמו יהודי. "האם אתה יהודי?" "יהודי! יהודי!" הוא צועק. אני שואל אותו איפה אפשר למצוא חיילים אמריקאים בקרבת מקום, הוא מצביע בכיוון מסוים. הוא טופח לי על השכם, כולנו מצדיעים אחד לשני ואני ממשיך בדרכי. שני חוטי תיל חוצים את הכביש. זהו הקו. (קו ההפרדה). אבל הכוחות האמריקאים והרוסים עומדים אחד ליד השני מנסים לפתח שיחה. מבלי שנתבקש, מפנה הרוסי את חוטי התיל ונותן לי לעבור לשטח האמריקאי. "מה המצב פה?" אני שואל, היאנקי עונה לי "אנחנו מסתדרים פה מצוין. הם עוברים אלינו כדי לבזוז את הגרמנים, מפני שאנחנו לא יסודיים מספיק, ואנחנו הולכים אליהם כדי לישון עם הבנות הגרמניות. הקו בעצם קיים רק בשביל חיילים גרמניים ואזרחים."
אני אומר להם שאני רוצה מכתב ברוסית שיסביר את מעשי פה, לפני שאני עובר את הקו סופית. הם שולחים אותי לקולונל היחידה. אני מסביר לו את ענייני והוא אומר "לא יהיו לך שום בעיות בכלל. אני אתן לך את המכתב, אבל תישאר איתי הלילה, מאוחר מדי להמשיך הלאה עכשיו." אני נענה להזמנה ברצון, אנחנו יוצאים לעבר המגורים שלו שמשמשים גם כמפקדה. אני לוקח טרמפ את אחד היאנקים, שבוי לשעבר שרק חזר. הוא אומר "הרוסים הם הגברים, הם צריכים לשלוט על כל אירופה.
איך שהם מטפלים בגרמנים!!!" מגורי הקולונל הם וילה גדולה מודרנית. הבית היה שייך למר גוטז, שהיה הבעלים של כמה מפעלי משי סינתטי ואדמות רבות. זהו הבניין המודרני, הנוח והמפנק ביותר שראיתי מעודי. בכל מקום כלי זכוכית, שטיחים, ואם חפצה נפשך במשהו – רק לחץ על הכפתור.
לפני המפקדה ניצבת קבוצה גרמנית שרוצה עזרה. אינפורמציה, טובות וכו'. הקולונל מבריח אותם. הם בקושי זזים. הוא שולף את האקדח שלו, זה עובד. הם מתפזרים. חייל אמריקאי יורד לשביל צדדי עם בחורה רוסיה. אנחנו שואלים אותו "אתה יכול לדבר איתה?" הוא מחייך "לא, אבל היא בהחלט יודעת מה אני רוצה". היא בהחלט חמודה. הנהג שלי ואני טובלים באמבטיה. חדר אמבטיה משיש. זה טוב מכדי להיות אמיתי. היאנקים יודעים איך להפעיל מקום כזה. המקום נקי ללא רבב. כשאני יורד שוב, הארוחה כבר מוכנה. ברגע זה צ'רצ'יל מתחיל את הנאום שלו ברדיו. אני מקשיב תוך כדי אכילה. אלוהים! כמה שאני רעב!! הקולונל האמריקאי הזה מדהים וגם הקצינים שלו. הם עדיין עובדים קשה, למרות שכבר 10.00 בלילה. הבעיות שלהם מדהימות. קשה לי להאמין. הרוסים משחררים את כל האסירים הגרמנים חוץ מקציני ה- S.S ומאפשרים להם לחזור הביתה. אם הבתים שלהם נמצאים בשטח שלנו (בריטי-אמריקאי) הם חוצים לקווים שלנו ואז נשלחים חזרה או נאסרים. אלפי אסירים חוצים כל יום את הקווים לקבל מזון בחינם. אזרחים גרמניים עדיין חוששים מהרוסים שבוזזים ואונסים אותם כאוות נפשם. החטיבה פרוסה על 5 מייל ויותר. איך אפשר לשלוט בזה? הנושא העיקרי שלנו הוא "הרוסים". היאנקים האלו מכל הדרגות הם נגדם באופן מוחלט. "איזה המון מוזר" "בלתי ניתן למו"מ" "אנחנו מסדרים איתם משהו ביום אחד, ולמחרת הם בכלל לא מתייחסים למה שכבר נקבע" "ראש חזיר זו מילה טובה מדי עבורם" "אין להם שום שיטה של איך להתייחס לגרמנים" "הם אף פעם לא נותנים לגרמנים סיכוי" "ראית את נשק שלהם? הוא טוב, אבל אני עדיין חושב שאנחנו יכולים לנצח אותם. אם לא נעשה את זה עכשיו, נעשה את זה בעוד 10 שנים, ועד אז הם כבר יבנו את מערכת התובלה שלהם" "זוכרים מה גנרל פאטון אמר עליהם? בואו ניכנס בהם." "קל יותר להגן על הקווים שלנו עם קליעים מאשר במצב כזה" "אני מקווה שיוציאו אותנו מפה וישלחו הרבה דיפלומטים לפה לסדר את העניינים" "תן לי קו קדמי, עדיף על זה". אני מנסה להתווכח איתם, אסור לנו לשפוט לפי הסטנדרטים שלנו.
12.00 בלילה. מחר 3000 אסירים גרמנים יצטרכו לאכול. בואו נרד לבית החרושת לבדוק את המטבח. מצלצלים למר גוטז, הוא מתלונן שהוא כבר במיטה. הקולונל שואל אותו אם הוא רוצה שיביאו אותו עם שוט רכיבה. אנחנו יורדים למפעל. הוא ענק.
אני מתרגם. מר גוטז לבוש בחליפה מחויטת היטב. הוא מוביל אותנו, ואנחנו מתחילים לשוחח על דברים שונים. הוא מדבר אנגלית, הנושא מתחלף לפוליטיקה. עכשיו הוא צורח במלוא גרונו " ואני אומר לכם שסטאלין ניצח את המלחמה. פה, תחת אפכם, המושל המקומי הוציא פקודה שאין לתת מזון לאף אחד שלא שייך למפלגה הגרמנית החופשית. הוא קומוניסט".
אנחנו עוברים מקיצוניות לקיצוניות. "האנשים שלנו איבדו הכל והם יהפכו לקומוניסטים". הקולונל אומר: "אני באמת פוחד שזה יקרה" גוטז זועק "איך אפשר להבריא ככה את אירופה? 2 מלחמות בכל דור". אני מזכיר לו שלרוב אלו הגרמנים שמתחילים את המלחמות.
"הילדים שלי לא יישארו באירופה, אפילו אם אני אאבד מליונים" הוא אומר. לכל דבר יש תשובה, הוא מתחיל להתרגז "אתה צעיר מדי, אני לא יכול לדבר איתך", הוא אומר לי, עכשיו אני מתחיל להתרגז. אני מתחיל להתעסק באקדח שלי. הוא לא אוהב את זה. אנחנו עוזבים אותו וחוזרים. היאנקים אומרים "איכשהו, הוא צודק". אני לא מסכים איתם, תראו אותו ואת כל הגרמנים עם תרבות העל שלהם. הנה אני פה, מדבר איתם גרמנית רהוטה, והם? אפילו פעם אחת לא עלה בדעתם לשאול מה פתאום אני מדבר גרמנית. הם פשוט מניחים שגרמנית ותרבות העל שלהם היא השפה והתרבות שכולם חייבים לדעת על בוריה. אני חולה מהם!
אנחנו שותים יין לפני שאנחנו הולכים לישון ב- 1.00 אחר חצות. מה יקרה עם אירופה אם אמריקאים יש כל כך מעט הבנה לרוסים? אבל למרות זאת אף פעם לא הערכתי את היאנקים כל כך כמו עכשיו, הצורה הזו שבה הם מנהלים דברים, והקולונל הזה – הוא בחור לעניין.
אני מתעורר בחדר הילדים בבית של מר גוטז. שוב אמבטיה חמה. ארוחת בוקר של יאנקים.
3 ביצים. אבל האוכל שלהם מתוק מדי לטעמי. בחוץ שוב אנחנו מותקפים ע"י גרמנים, "איך נוכל להוציא את הרכוש שלנו מהקווים הרוסיים? "תחזרו לשם" "אתם התחלתם את המלחמה עם הרוסים" "הנאצים התחילו" "מה קורה אם…" בסוף אנחנו צריכים גם להספיק קצת לעבוד פה ולכן אנחנו מסלקים את הגרמנים בעזרת שוטי רכיבה. אירופה, סגנון 1945.
הג'יפ שלי מטופל. אנחנו מעמיסים כמות דלק הכי גדולה שאנחנו מסוגלים. הקולונל נותן לנו ארגז עם מנות קרב בגודל של חבילה לעשרה אנשים (1:10). זה יספיק לנו לשבועיים! הוא אומר ש"היה מת" לבוא איתנו בעצמו, חבל שלא. החלטתי לחזור ל- ZWICKAU ולברר עוד נושאים ששווים בדיקה. אולי יש עוד יחידות גרמניות לוחמות באזור הרי ה- ERZ.
ZWICKAU: שוב הריסות. יש לנו פנצ'ר בג'יפ, אין לנו זמן לעצור. בסדנא של היאנקים פשוט מחליפים את כל הגלגל. חברה לעניין. הקפטן האמריקאי בא אלינו לכביש "איך הדרך מפה לפראג?" "לא נראה לי שיהיו לכם בעיות. הכנסנו שיירה ל-BRUX לבדנו הבוקר. עשינו את זה כבר לפני זה. יש לכם דגל?" "לא, אין לי".
בדרך ל-AUE. כרגע עברנו את ZWICKAU, מקום בו מסתיים הקו האמריקאי. אנחנו עוצרים. יש חיילים גרמנים ואזרחים בצד השני. אנחנו שואלים את השומרים אם הם יודעים איפה הרוסים. "עדיין לא ראיתי שום רוסי, אין שום רוסי באזור ה- ERZGEBIRGE. אם תגיע עד היעד שלך וחזרה, זה יהיה שווה ערך לפעילות קומנדו נועזת. אני מאחל לכם בהצלחה".
אנחנו ממשיכים. עוצרים לשאול את החיילים הגרמנים אם עדיין יש יחידות לוחמות בתוך ההרים. התשובה "בהחלט לא!".
מכונית אזרחית גדולה עוקפת אותנו, בתוכה שני קצינים אמריקאים, אנחנו נוסעים בעקבותיהם עד AUE.
העיירה עדיין בשליטה גרמנית. משטרה גרמנית ברחובות אלפי חיילים גרמנים. אני נעמד בתוך הג'יפ שלי. הם מתקהלים מסביבנו. בלתי אפשרי לעבור הלאה. "מי בא, אתם (בריטים) או הרוסים?" "האם אתם יכולים לקחת אותנו כשבויים?" לאחר כמה זמן הצלחנו להמשיך הלאה. העיירה לא נפגעה כלל ולא בזזו אותה. זהו מבט אחרון על גרמניה כפי שהייתה. הגרמנים לבושים היטב ואוכלים היטב. הם נראים קשים ומרירים. נשים היסטריות בוכות. יש תחושה מבשרת רעות באוויר.
אנחנו ממשיכים הלאה. אני מרגיש שהפחד חודר אלי. אני לוקח טרמפ חייל גרמני פצוע ואת חברתו, שהולכים בכיוון אליו אנחנו נוסעים. אולי זה יספק לנו הגנה. אני עדיין פוחד ממוקשים. יש הרבה מחסומי כבישים, כלי נשק נגד טנקים שמכסים אותם. אבל מעבר לזה אני המום מיפי הנוף מסביבנו. הרים תלולים מכוסים בעצי אשוח דקים וגבוהים. הדרך מתפתלת דרכם, פלגי מים זורמים במהירות.
הבחורה הגרמנייה נמוכה, פנים עגולות, שיערה כהה והיא לבושה בתלבושת המסורתית של איזור ERZGEBIRGE: חולצה לבנה בעלת רקמה צבעונית עליזה, חצאית שחורה, הרקומה בצבעים שונים. היא נראית מתוקה ומדברת בניב המקומי החמוד.
"זו ארץ יפהפייה" אני אומר. "כל מי שעוזב פה, חוזר לכאן שוב" היא משיבה. היא נותנת לנו כמה סנדוויצ'ים – דבש טיבעי!! הם עוזבים אותנו ב- SCHWARZENBERG. בהמשך, הדרכים שוממות ונטושות. אנשים כורתים עצים וחורשים את השדות העלובים שלהם. הנהג מעיר "לכל זה אין ערך בעיני, אם אי פעם נחזור אף אחד לא יאמין לי לכל זה".
אנחנו לכיוון JOHANNGEORGENSTAT.
כעת אנחנו בטריטוריה צ'כית. פה ושם דגלים צ'כים. אנשים אומרים לנו שהם מרגישים כגרמנים, הם מחבל SUDETEN, אבל הם מקווים שהצ'כים יצילו אותם מהרוסים.
כעת אנו בפסגת ה- ERZGEBIRGE. נוהגים לתוך עיירה קטנה של 2000 תושבים. יש פה ריכוז של 15.000 חיילים גרמניים.
עדיין כלי הנשק שלהם אצלם. אני עוצר. מיד התקהלות של מאות סביבנו. "מה זה פה?" אני מתעניין. "מקום איסוף של דוויזיית חיל הרגלים מ- SAMMELSTELLE" "אז מה, אתם שובים אותנו עכשיו?" אלפי אזרחים גרמניים שמנסים לברוח מצ'כוסלובקיה לפני שתשיג אותם הנקמה. הם גרים בשוחות ובין השיחים. שוב פונה אלי אישה בוכייה: "אנחנו לא יכולים לחיות תחת הרוסים, הם שודדים אותנו" אני עונה "החיילים שלכם עשו בדיוק אותו דבר בפולין, רוסיה והולנד" אלוהים! הלב שלי מפסיק לפעום, מה אני אומר בין 15.000 חיילים גרמניים חמושים? אבל הם נותנים לזה לעבור. "יש טובים ורעים בין כל בני האדם". סוף סוף מישהו מגיב לגרמנית הרהוטה שלי אני אומר להם לא להיכנס לפאניקה. אנחנו נוסעים הלאה לאט. אלוהים! אילו רק יכולתי לבזוז פה! יש פה יותר מכוניות שרד מאשר ראיתי בכל חיי. יכולתי להתעשר עד סוף ימי רק מכל הזהב והתכשיטים שכל בן אדם מסתיר פה במקום כלשהו. בכל מקום נערות גרמניות קשות פנים שוכבות עם החיילים שלהן, הרבה עונדים ממש מטמונים. יש בהן הרבה קסם וסקסאפיל, הן נראות הטיפוס הספורטיבי. העיניים שלהן אינן טבעיות. מאוחר יותר למדתי שלאישה הגרמניה אין דעת או דעה עצמית. כשהן פותחות את הפה שלהן יכולים פשוט לשמוע קלטת תעמולה של גבלס. כאשר הן "פותחות בשיחה" הן מדברות על "רומנטיקה", "מוסיקה טובה", "תרבות", "קצת יין או שנאפס". עכשיו הן נראות כאלו לא איכפת להן כלום יותר. בכל טרנספורט צבאי של חיילים יש גם כמה בנות.
ממשיכים הלאה, מתחברים לכביש הראשי ל-TREPLITZ SCHONAU .KARLSBAD ליד ST. JOACHIMTHAL .
שני יאנקים אומרים לנו שהיאנקים נמצאים ב- KARLSBAD שם הם פגשו את הרוסים ב- 3.00 אחה"צ. הכביש מלא בתחבורה גרמנית אין זכר לרוסים. פתאום מדים בריטים. שבויי מלחמה משוחררים מנסים לחזור הביתה. כמה שהם שמחים לראות אותנו!!! אנחנו מוציאים סיגריות ואומרים להם להמשיך ל- KARLSBAD. כעת אנו פוגשים קבוצות קטנות כל 5 דקות. הסיגריות שלנו נעלמות במהירות. כמה מהם נראים כאלו עברו תקופות קשות. כמה נראים טוב. זה תלוי במחנות מהם יצאו. כמה נמצאים בדרכים מאז חג המולד. הגרמנים הכריחו אותם לצעוד 40 מייל ביום. הם מלאים בסיפורי זוועה אבל כולם חוזרים על המשפט "זה כלום לעומת מה שהם עושים ליהודים". "אין עונש חזק מספיק שיתאים לגרמנים" כמה אפילו מהללים את הרוסים "הם נתנו לנו את האקדחים שלהם כדי שנוכל לקחת את שלנו בחזרה מהגרמנים" אחרים אומרים "נכון שהרוסים מוזרים?" "איזה צבא רדום!" לאחרים אין מילים טובות לרוסים. אנחנו מעודדים אותם להתקדם לעבר KARLSBAD משם יטיסו אותם הביתה. הם מתמלאים התלהבות. הם אומרים לנו "הצ'כים מבקשים שנשאר איתם – זה מונע מהם להיות מטרות ביזה לרוסים". כמה בחורים כבר "יושבים טוב" עם משפחות "לא רוצים לחזור הביתה עד שתהיה תחבורה ראויה".
הרבה חברה עם בנות. לא מאשים אותם, הם יצאו מהכלא.
חלק גנבו רכבים גרמניים אבל הרוסים לקחו להם אותם. לרוסים חסרים רכבים לעצמם. שוב לאורך הכבישים – אירופה במסע רגלי הביתה, כל הלאומים, כל הגילאים, שני המינים. KOMOTAU, עכשיו אנחנו פוגשים את הצבא הרוסי הממשי.
שיירות ארוכות של "PANJECARTS", (עגלות המובלות ע"י צמד סוסים) לפנינו. טנקים מסוג "סטאלין" ו- "T.37". יופי של כלי נשק רוסיים. תותחים נגד טנקים וחוץ מזה כל סוגי העגלות האפשרויות שנלקחו מרחבי אירופה. הרוב תוצרת גרמניה.
הרכב הרגיל היחיד שיש להם הוא מתוצרת אמריקאית או בריטית. בכל מקום חיילים עם רובה ה"טומי" המפורסם.
אני עומד בג'יפ שלי כל הזמן עכשיו. מנופף לכל קבוצה שאני רואה. הם מנופפים חזרה ומריעים… השוטרים הצבאיים (רובם בנות!) אפילו מצדיעים בכבוד. הן נושאות שני דגלים ומכוונות את התחבורה בעזרתם. אין שום משמעת וחוקי תנועה, כתוצאה מכך נוצרים פקקים מדהימים בדרך. כל קצין יוצא מהרכב שלו ומתחילות הצעקות, הקללות,ובאופן כללי הרבה אנרגיה מבוזבזת. הכל נראה אבוד ולפתע התנועה מתחילה לזוז שוב, במעלה הגבעה, במורד הגבעה.
שוב אין לנו בלמים, ניצלנו מהתנגשות בכמה אינצ'ים. פשוט חלום בלהות שאיננו ניגמר.
עכשיו יש רוסים בכל מקום ואלפי אסירים גרמנים. BRUX, DIX. ההפצצה פה הייתה פנטסטית. צ'כוסלובקיה נראית חלולה.
חנויות ריקות, גרוע יותר מהולנד. אזרחים עוצרים אותנו בדרך "למה אתם לא באתם הנה?" "אתם עדיפים". שילכו לעזאזל! בכל זאת הם גרמנים, אני חושב. TREPLITZ SCHONAU.
האנשים אומרים לי שהגטו בטרזינשטט עדיין מתפקד. שלא הייתה השמדה המונית של הרגע האחרון.
הרוסים נוהגים במכונית עם דיזל מאיכות ירודה. המפלטים שלהם פולטים עננים של עשן שחור כבד. נורא לנהוג כך. כמה משאיות מושבתות בצד הדרך. הנהגים יוצאים מהמכוניות ועובדים במרץ רב עם הכלים הפשוטים שיש בידיהם. לא מפסיקים עד שהמלאכה נעשתה. שיירות של סוסים ועגלות ממשיכות להתקדם. הם מתקדמים ללא הפרעות, עד שמגיעים ליעדם.
הסוסים נופלים ומתים במשך הזמן, ואז מביאים סוסים חדשים מהאיכר הקרוב ביותר. רואים הרבה סוסים מתים, אבל הסוסים הרוסיים הקטנים שורדים היטב בתנאי עבודה אלו. כאשר הגברים נחים, משחררים את הסוסים. החיילים נראים כאילו אין דבר שאינם יודעים אודות הסוסים, האופן בו הם מחזיקים את המושכות – אומר הכל.
סטייה מהכביש. אנחנו עכשיו על הכביש הראשי PRAG – TREPLITZ SCHONAU. שוטרת צבאית רוסית שואלת באנגלית אם אנחנו אמריקאים. "לא, בריטים". עולה בדעתי שאולי היא דוברת גרמנית טובה יותר מאנגלית. היא מתלהבת ואומרת בגרמנית "קצין בריטי מדבר גרמנית כמו שאני מדברת בכל השפות" ומחבקת אותי, כמעט חונקת אותי. הבנות הרוסיות לא מושכות תשומת לב במבט ראשון, אבל יש בהן משהו אטרקטיבי בכל זאת. לא רואים את זה בתמונות, אבל אני מרגיש בזה עכשיו כשיש מוצר חי כזה לפני.
לבסוף טרזינשטט. אזרחים מראים לנו את הדרך לגטו. תמיד חשבתי שאני אמות מהתרגשות ברגע הזה, אבל כרגע אני נינוח פחות או יותר.
רק הרגש הזה בקרקעית הבטן, שיש לי לפני צניחה. בדיקת שומרים מחוץ ל"מחנה" (הוא פשוט חלק מהעיר). אני אומר להם מה אני רוצה. תחילה הם קופצים ל"הקשב", ואז יוצא קפטן ואומר "אם ההורים שלך נמצאים בחלק הנגוע במגפת הטיפוס, הבטח לי שתחזור", "אני מבטיח".
אנחנו עוברים לאט דרך המחסומים. אני עומד על הכסא הקדמי של הג'יפ נשען לפנים על השמשה. אני מודע לגודל הרגע. זו יכולה להיות תמונה שלקוחה מ- .LORDSHIP GDN בלונדון, ביום ראשון אחה"צ. יש אנשים – יהודים – באלפים בכל מקום.
הם נראים מורעבים, אנשים שעבדו מעבר ליכולתם, אבל לבושים טוב יחסית. היהודים ממערב אירופה – כל פרצוף נראה מוכר.
הם בכל הגילאים, אבל בכל עין רואים אפאטיות ועייפות אין קץ. איזה מחזה עלוב! אני לא יכול אפילו להכריח את עצמי לחייך אליהם. כולם מתאספים מסביבי. המשך לנהוג בזהירות. כמה מהם כל כך חלשים שאינם יכולים לפנות את הדרך במהירות. זו הצורה שעברנו בערים המשוחררות בצרפת, בלגיה והולנד. ההמונים היו דומים, אבל איזה הבדל באווירה! אני חושב על השורות של WORDSWORTH: ALAS, THERE IS NO HOPE, NO TEARS NOR THAT CONTENT SURPARTIAL WEALTH THAT SAGE IN MEDITATION FOUND כל העיניים נשואות אלינו, אבל הם המומים מכדי להשמיע קול. אני רק יכול להתבונן בעליבותם. אנחנו עוצרים לפני משרד הרישום. יש שם בחורה אחת שעדיין עובדת. אני דורש את הכתובת של ההורים שלי. היא עונה לי באנגלית, אותה בטח למדה במשך הימים הארוכים במחנה הריכוז. הרוח היהודית היא בלתי מנוצחת. היא מתרגשת מאד. "הם באמת עדיין פה, כמה שאתה בר מזל! אני חייבת ללכת איתך למרות שאני בעצמי אמות מהתרגשות". בחוץ הנהג שלי מוצף, אנחנו בקושי יכולים לעבור דרך כל ההמון הזה. איפה גרים כל האנשים האלו? איזה צפיפות נוראית! אורות בכמה חדרים מגלים שולחנות ומיטות עץ ללא שום ציפוי או כיסוי. בכל מקום מיטות קומותיים כפולות ומשולשות. עצור! זהו הבית. הנערה מוודאת. הורי אוכלים ארוחת ערב על המרפסת. אני שולח אותה לפני ומחכה בפרוזדור. בכל מקום בני אדם! אין פה פרטיות בכלל! אני מתחיל להתרגש, לעזאזל! קפצתי מתוך מטוסים, אני לא אתן לרגשות שלי להשתלט עלי עכשיו! זה כנראה עושה את העבודה. אני נראה קשוח עם הידיים שלי שלובות על החזה.
הרגעים הבאים מדהימים. פתאום אני מוצא עצמי בזרועותיהם. שניהם בוכים בטירוף, זה נשמע כאלו הם בוכים ביאוש. אני מתבונן באבי, למרות שהכנתי עצמי להרבה אני חייב לנשוך את לשוני כדי לא להראות להם את גודל ההלם. כמעט אי אפשר להכיר אותו! לגמרי מורעב והרוס. המחשבות הרגילות הראשונות שלי לאחר מספר דקות היו "איזה מחזה עלוב!" המחשבה השניה הייתה הסיסמא שלנו בקומנדו "בלי פאניקה". הובלתי אותם למרפסת והכרחתי אותם לשבת. עדיין לא מסוגלים להגיד אף מילה מרוב בכי. אחדים מחבריהם אנשים טובים, באו להרגיע אותם. רק עכשיו אני יכול לשחרר חיוך. במהירות מתמלאת החצר באנשים. כולם צועקים "איחולנו!" "מזל טוב!" (בעברית) להורים שלי. עכשיו הם מריעים. זה מחזיר את הוריי. אבא רגוע עכשיו לגמרי, מבט אחד בעיניו משכנע אותי שרוחו שלמה וחזקה כתמיד. הוא עדיין אידיאליסט ריאלי כפי שהיה תמיד. במשך השעות הבאות היו לי כל הסיבות להעריך אותו מאד.
אמא הזדקנה, אבל שזופה ונראית בריאה. יש בה עדיין הרבה נעורים. (לעזאזל, לא לחינם למדתי איך להתהלך עם המין הנשי, זה בא מהבית).
כל הזמן זורמים אנשים למרפסת, כולם באים לברך את ההורים שלי. החדשות כנראה מתפשטות במחנה כמו אש. הרבה בנות צעירות באות עם זרי פרחים, ואמא כעקרת בית טובה שמה את כולם במים. אני חייב לחזור למחשבות הנורמליות. אני נזכר שלא שתיתי שום דבר מאז 7.00 בבוקר. עכשיו 8.00 בערב. אני מביא את הנהג לחדר. אמא לא מרפה ממנו, הוא כולו ילד טוב מלונדון ומלא הבנה.
יש הרבה תחליפי קפה, ומישהו אפילו מביא מצות שנשמרו מפסח! לאמא יש מרק כופתאות תפוחי אדמה. תוך כדי דיבור על מה שעבר עליהם, על קרובי משפחה שלנו, על העולם הגדול, אנחנו מרגישים מאד מאושרים ושמחים עכשיו.
מאוחר יותר אני הולך לראות את הקומנדט הרוסי. הוא בדיוק באמצע ישיבת סגל עם כמה ממנהיגי המחנה. אני נותן לו את המכתב שהיה איתי, והוא שואל אם מצאתי את הוריי. הוא מספר לי שהוא רוצה לסגור את כל המחנה למחרת כאמצעי זהירות. הוא ביקש שאני לא אשן במחנה, ואמר שהוא יעלים עין כדי לאפשר לי לצאת משם. הוא שאל אם אני מחוסן. הוא ושלוש הרופאות שאתו עושים רושם מאד יעיל. הוא תקיף מאד בנוגע לעזיבה ברגע שאפשר.
הנהג מחליט לישון בחוץ בג'יפ. השומרים הרוסיים לא מאפשרים לו לצאת מהמחנה יותר. הוא מוצף אנשים שרוצים לקבל חדשות מאנגליה. אנחנו מבטיחים לקחת חזרה מכתבים. עכשיו סוף סוף יש לנו קצת שקט. אין לי שום כוונה לישון. מעגל חברים קטן מתאסף על המרפסת, מישהו מביא יין אדום. עכשיו חושך. יש כוכבים בשמים, והערב חמים. הרבה אנשים ישנים בחוץ. הם מספרים לי על הזוועות שהם עברו. האם יש צורך לחזור על הכל פה אחרי שהכל כבר פורסם בעיתונים? בכל זאת, המכה הרבה יותר קשה עכשיו. הורי עברו את ברגן בלזן. מתוך 137.000 שעברו במחנה, היום חיים רק 23.000. ביום אחד הוכנסו לתאי הגזים כל הבנות שהיו מתחת לגיל 14. ברגע האחרון ניסה ה- S.S להמית את כולם בגז אבל מפקד ה- .S.S אחד הצליח לדחות את רוע הגזירה ב- 24 שעות. ביום למחרת נכנסו הרוסים. כולם מנסים להימנע מפרטי האימה. פסיכולוגים טובים והרוח היהודית שמרו על כל האנשים האלו מפני תופעת "מוח של אסירים".
יותר מכל רוצים כולם לדעת על העולם החיצון. ההורים שלי גרים בחלק ההולנדי במחנה וכמובן שהולנד היא הנושא העיקרי.
אני מספר להם על המאמץ האנגלי העצום שנעשה בזמן המלחמה, על D DAY, על הקרבות הכבדים בצרפת, WECHERN, החורף האין סופי בהולנד, הרעב, ההרס המוחלט בו נמצאת גרמניה, הצבא של היאנקים וכו'. מישהו רושם הכל כדי להפיץ במחנה. הם היו לגמרי מנותקים כבר תקופה ארוכה מאד. כולם רוצים לדעת על פלסטינה, הם לא ידעו על הבריגדות היהודיות.
מרוקנים חדר עבורנו. אנחנו ממשיכים לשבת שם עם תאורה חשמלית. אבא כמעט בוכה כשאני נותן לו כמה מאות סיגריות אנגליות. הם יהפכו אותו למיליונר פה, הוא אומר. ב- 2.00 אחר חצות אנשים משאירים אותנו סוף סוף לבד. אנחנו פותחים את הארגז האמריקאי הענק שמכיל את מנות הקרב 1:10. אפילו לי זה נראה כמו אוצר. ההורים שלי לא מאמינים למראה עיניהם. יש להם כמעט נקיפות מצפון בקשר לקבלת "האוצר". ב- 3.00 לפנות בוקר גם הם הולכים לישון. אני בוהה. איזו מסכנות, יכולתי לבכות כל הלילה. כפי שאבא אומר "לא נוכל אי פעם לנקום בהם". איזו תקווה יש בכלל? אני מנסה לתת סיבות הגיוניות למצב. הצעירים בטח ישרדו. רובם, חוץ מהגרמנים, רוצים לחזור לארצותיהם המכובדות. היתר מקווים לפלסטינה. האם האנגלים יתנו להם להיכנס? האם איזה רעיון לאומי שאכפת לו רק מהבריאים והחזקים יהרוס את התקוות האחרונות של אנשים מסכנים אלו? גם הורי רוצים להגיע לפלסטינה, אבל קודם להולנד, להשתקם. רבים פה מהרהרים בשאלה – האם יתנו המדינות המשוחררות ליהודים חסרי המדינה אשרות כניסה? ומעל לכל, אני שואל את עצמי את השאלה הגדולה "האם יהיה שלום עם רוסיה?"
אני לא יכול לישון. אני קם בשעה 6.00 ומתגלח. אמא נכנסת באותו הזמן. גם הנהג כבר ער. רבים מאנשי המחנה איבדו את יכולת השינה. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר בחוץ שוב. מנות קצבה אמריקאיות הפעם, אך אני לא יכול לאכול. הדואר ניכנס עכשיו בקצב מסחרר. אישה ממיינת לי אותו. במשך כשעה אני משוחח עם מנהיג היהודים ההולנדים במחנה, מה אפשר לעשות.
אנחנו מתכננים תוכניות ודרכי תקשורת.
מנהיג הקבוצה הוא פרופסור מאיירס מארמון השלום בהייג. גם הוא ניראה כשבר כלי אבל הראש שלו בריא לגמרי. הבת שלו ועוד שלושה עזבו את המחנה לפני יומיים, לפני הסגר, בדרכם חזרה להולנד ברגל. יש אנשים שמתחננים שניקח אותם אתנו. זה לא בא בחשבון. יש לי אפילו ספיקות באשר לנו, האם הרוסים יתנו לנו לצאת מפה. ברגע האחרון ניגש אלי איש ואומר לי "אני בעל 3 מפעלי תעשיה. אם הצלחת לפלס את הדרך הנה, אתה יכול לעשות כל דבר. אני מציע לך להיות המנהל של כל שלושת בתי החרושת שלי". אני מצביע על כך שאני עדיין חייב שנתיים לצבא, הוא לא משתכנע מכך. נותן לי את הכתובת שלו ומבקש שאני אחשוב על זה.
שוב נהיה פה מרגש. ב-10.00 בבוקר אני אומר לנהג בסוד להביא את הג'יפ לחזית הבית. מכתבים עדיין זורמים אלי, כמה אנשים מתחננים בהיסטריה שאני אעשה להם טובה זו או אחרת. בחדר קטן אני נפרד מהורי, הרחק מן ההמון, ואז רץ למטה, קופץ לג'יפ ונוהג במהירות מרבית אל השער. השומר נראה-מופתע. אני אומר ברוסית "קצין אנגלי!", הוא לוחץ ידים איתי ופותח לי את השער.
בעמידה בג'יפ אנחנו מקיפים את המחנה מבחוץ כדי להראות להורי שיצאנו בשלום, ואנחנו שוב בדרך.
בדרך ל- KARLSBAD, מאות שבויי מלחמה בדרכים. אמריקאים ואנגלים. אני ממיין בזהירות רק את אלו שנראים לי כאלו עברו ימים קשים. אמריקאי אחד, נראה כמו גל עצמות בסמרטוטי מדים כמעט קורס. מסכן. בעוד כמה שעות הוא יהיה במצב הרבה יותר טוב. אין לי שום דבר שיעזור להם. כל הסיגריות, המזון, בגדים עודפים השארנו במחנה. עדיין אין לנו בלמים בג'יפ, אבל הדרכים ריקות יותר עכשיו. כל פעם שאנחנו צריכים לעצור, קופצים כולם החוצה מהג'יפ ומושכים אותו לאחור.
השעה 3.00 אחה"צ. הצלחנו! חזרנו ל- KARLSBAD ולקווים האמריקאים. נאמר לנו להוריד את השבויים המשוחררים שהבאנו ב- ELBOGEN. נוסעים לשם. הגענו בדיוק בזמן כדי להעמיס אותם למשאיות שנוסעות לנירנברג, בסיס חה"א. מחר בבוקר יהיו בבית באנגליה. דרך צלחה להם.
אני נכנס למלון שהפך למגורי קצינים של החטיבה האמריקאית. פה אני נשאר עד מחר לנוח קצת. הקצינים האמריקאים נראים עייפים, עובדים קשה מדי. נראה שכל אירופה חוזרת הביתה דרך הקווים שלהם. בלתי אפשרי להשתלט על ההמון הזה.
בערך ב- 5.00 אחה"צ נכנס גנרל גרמני מלווה בפטריוט צ'כי וחייל גרמני. הוא רוצה להיכנע יחד עם 15.000 חייליו שעדיין ב- ERZGEBIRGE. אני מתרגם. לבסוף מחליט האמריקאי לקחת את הגנרל הגרמני למפקד הדיויזיה הרוסי (אני חושש ששכחתי את שמו של הגנרל הרוסי, גם לא וידאתי את מספר החטיבה, אולי 47?) אנחנו נוסעים ל- KARLBACH. המפקדה נמצאת במלון ענק. הרוסים כבר יודעים על בואנו. הקולונל האמריקאי מדבר רוסית פשוטה. הוא איש ענק בערך בשנות ה- 30 שלו.
הוא אחד האמריקאים הבודדים שהיה בביה"ס ללוחמת קומנדו בסקוטלנד והתגאה בזה שהצליח לשרוד. הוא עונד הרבה אותות: מצפון אפריקה, סיציליה, נורמנדיה, צרפת, גרמניה, ואותות הצטיינות. אנחנו מסתדרים מצוין.
קולונל רוסי וסגן מקבלים אותנו. גם הם, כרוב החיילים הרוסים עטורי מדליות. הקולונל (הרמטכ"ל של הדוויזיה) עונד גם את אות לנין. הכל בכלל לא רשמי. יש שם רוסי-גרמני שמתרגם. הוא גם סמל מחלקה יהודי. (אני מתחיל ללמוד את הדרגות הרוסיות) הוא אף פעם לא מאבד את חוש ההומור שלו. אנחנו מתבדחים כל הזמן. החייל הרוסי ממש שמח, אני רואה שהוא בכלל לא עומד ב"הקשב" כשאנחנו נכנסים. הרוסים בשמחתם אינם רואים שום הבדל בינינו לבין הגרמנים. כולנו מובלים דבר ראשון לסעודה ענקית. המזון שמגיע ממש בלתי ניתן לתיאור. אנשים יקנאו אם אתאר את מה שאכלנו. קצינים רוסיים נוספים לוקחים חלק בסעודה. הם כולם שמחים כמו ילדים. שמפניה מוכנסת לחדר בדליים. הגרמנים מוחים (בינתיים מגיע קולונל גרמני מכוער). "הם לא אכלו שלושה ימים, הם לא יוכלו לשרוד את האלכוהול", לרוסים לא איכפת. המלחמה הסתיימה עכשיו, כולנו צריכים להיות אחים. בנות רוסיות מגישות. אין להן מושג איך מגישים כמו שצריך, אני כל כך רעב שבאמת לא אכפת לי. השמפניה מציפה לי את הראש. זה בטח הבקבוק השלישי שלי. בכל זאת הרמנו כוסית לכבוד החברות האנגלו-אמריקאית-רוסית. צ'רצ'יל-סטאלין-רוזוולט. הגרמנים פשוט חייבים להצטרף. המצב פשוט מצחיק מדי לתאור.
הגנרל הגרמני נראה כמו טיפש. הוא בטח יסודי מאד, ובלבו פנימה חלש, אני בטוח, לכן הוא ניראה כל כך מיליטנטי כלפי חוץ.
אבל ליד הרוסים הזוהרים האלו, עם העיניים הטובות הנוצצות שלהם הוא דוהה כנר באור פנס.
אני אומר לקולונל האמריקאי "לא פלא שהפסידו את המלחמה עם גנרלים כאלו", הוא מסכים איתי. אני משווה אותו לקצין הקומנדו הבריטי ROBERTS MILLS, אני צריך לצחוק. חסרה לו היוזמה האישית של הבריטים, היעילות וההתלהבות של האמריקאים והזוהר של הרוסים. מול כל זה יש לו את היסודיות והדיוק של הגרמנים.
גרמנים מחבל הסודט, מגישים את המשקאות. הם נראים חמוצים. הקולונל הרוסי אומר להם שרצוי שיהיו יותר מרוגשים מעצם הגשת משקאות לצבא הרוסי האדיר. סנסציה קטנה מתחילה וכבר חשבתי שאהיה עד ליריות, אבל המלצרים נרגעו.
אנחנו מובלים אל הגנרל הרוסי. שתי דלתות ענק נפתחות. הקולונל האמריקאי ואני נכנסים ראשונים. מאחורינו כל החבורה.
כולנו עומדים בשורה ומצדיעים. הגנרל מצדיע חזרה ואז צועד קדימה ולוחץ יד לקולונל האמריקאי ולי בלבד. מבקש שנשב.
הוא נראה פשוט, עם פנים עגולות אבל עם שפתיים צרות. הוא מקרין משמעת ואנרגיה. הוא "גיבור העם הסובייטי".
עכשיו מתחילה הישיבה העניינית ביותר שאי פעם השתתפתי בה. הרוסי יודע בדיוק מה הוא רוצה מהגרמנים. נראה כאלו הוא מתורגל בפתרון בעיות גדולות. יש לו חשיבה צלולה ומתמטית ביותר. הגרמני לא מהווה יריב עבורו. אנחנו רק צופים. הוא אומר לגרמנים לאן עליהם לצעוד כדי לאכול. הגרמני מתלונן שזה רחוק מדי בשביל יום אחד. הרוסי אומר שכדאי שיתרגלו לסטנדרטים של הצבא הרוסי. כולנו קמים שוב, מצדיעים, הוא לוחץ את ידנו שוב ומודה לנו על עזרתנו. אנחנו עוזבים. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הצבא הרוסי. המסקנה הסופית שלי היא: לרוסים כלי נשק מצוינים. בנקודות שאנחנו מחשיבים ומדגישים כמו ארגון ואדמיניסטרציה הם מדגישים את התלהבות הפרט. כלפי חוץ נראה כאלו אין להם משמעת, אבל אל יטעה אף אחד, הם חיילים עד העצם, ולא המון בלתי מיומן ומאומן. המאמצים האדירים שלהם יכולים יום אחד להפוך לאבן נגף של העולם, אבל זו דרך ההצלה שלהם.
אני ישן במלון בחדר עם הולנדית נחמדה ושני הולנדים. אירופה 1945. כולם נראים כאלו הם שומרים בקנאות על המיטות הפרטיות שלהם ולא עוברים למיטות של אחרים.
עוזבים מוקדם. EGER. מתקנים את הבלמים. עיר מאד עסוקה. האמריקאים מעבירים פקודות דרך מערכת הכריזה.
אנחנו באוטוסטרדה לכיוון JENA. נכנסים לבית בחווה גרמנית ודורשים להצטרף לארוחה שלהם. ילדה יושבת לבד. היא רוסיה, מדברת גרמנית היטב. אנחנו משוחחים בערך שעה. היא לא נראית טוב אבל יש בה את המשהו הרוסי ההוא. היא מאיזור הים השחור. מחכה ומתגעגעת לחזור לקומונה שלה. "הגרמנים האלה איומים" היא אומרת. "אף פעם לא שמחים בחלקם, תמיד מקטרים. הם חסרי תקנה. בכל זאת יש כל כך הרבה אנשים אחרים בעולם טובים מהם, שפשוט חבל להתייחס אליהם בכלל". הרגשנו כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. "בוא לבקר אותנו בקומונה שלי בים השחור".
שוב אנחנו זזים. מגיעים ל- MUNSTER בערב. כל היאנקים מתעניינים בהרפתקה שלנו. אני בקושי מצליח לישון מרוב סיפורים.
אני מבקר בממשל האמריקאי ב- BORKEN. נפגש עם הקפטן שיושב בחדר האורחים שלנו. אני אומר לו מי אני. הוא בחור נחמד ומאוד מתפלא. מבקש שאני אעבור לסגל שלו. אנחנו משוחחים על העבודה שלו. אני צריך להסתכל על הגרמנים שעובדים בשבילו. אני לא אוהב אותם. לא מכיר אותם. הוא לוקח אותי למפקד של הכוחות האמריקאים. אני מבטיח לבקש העברה אליו. בחזרה ל- GOES. מחר אני אפנה אל הממשלה של הולנד.
