גורל היהודים במדינות אירופה בזמן השואה
ב-30 בנובמבר 1939 פלש צבא ברית המועצות לפינלנד. עם תום המלחמה, במרץ 1940,
מסרה פינלנד שטחים לרוסיה. ב-22 ביוני 1941, הצטרפה פינלנד לגרמניה להתקפה על
ברית המועצות. פינלנד היתה בסיס פעולה לגרמנים אך מעולם לא נכבשה על-ידי הגרמנים,
מלבד כמה איזורים בצפון. בספטמבר 1944, פינלנד נכנעה לרוסיה, ונלחמה בגרמנים כדי
לסלקם.
יהודי פינלנד לפני המלחמה
בפינלנד חיו כ-2,000 יהודים.
יהודי פינלנד בתקופת המלחמה
ביולי 1942, ביקר הימלר בפינלנד וניסה לשכנע את פינלנד לשלח את היהודים.
שר החוץ הפיני רולף ויטינג לא הסכים.
מתוך: דווידוביץ’ לוסי ס. המלחמה נגד היהודים 1933-1945. תל-אביב: זמורה ביתן,
תשמ”ב/1982.
ב-30 באפריל 1940, לאחר קרבות, כבשה גרמניה את נורבגיה. ממשלה גולה כוננה בלונדון.
נורבגיה הפכה לנציבות של הרייך, ונשלטה על-ידי יוזף טרבובן, שהיה כפוף ישירות להיטלר.
ב-25 לספטמבר 1940 הדיח טורבובן את המלך הגולה מכסאו, אסר את קיום
הממשלה וכל המפלגות הפוליטיות מלבד מפלגת האחדות הלאומית הפרו-נאצית, בראשות שר
המלחמה הנורבגי לשעבר, וידקום קויזלינג.
קויזלינג, שמונה על-ידי טרבובן למיניסטר-נשיא, ביטל את החוקה הנורבגית והפך את עצמו לדיקטטור.
במאי 1945 נכנעו הגרמנים, קויזלינג נעצר, נשפט ונידון למוות.
יהודי נורבגיה לפני המלחמה
יהודי נורווגיה מנו 1,800 איש (מתוכם 300 פליטים ממרכז אירופה) – מתוך אוכלוסיה של
3 מיליון נפש. למעלה מ-1,000 יהודים חיו באוסלו, וכ-300 בטרונדהיים. היהודים היו
בעלי שיוויון זכויות מלא ולא סבלו מאנטישמיות.
יהודי נורבגיה בתקופת המלחמה
כ-900 מיהודי נורבגיה ניספו.
פלוגות הסער של קויזלינג החלו בפעילות אנטי יהודית כגון נישול בתי עסק, עוד לפני
הצווים של טורבובן שהורו על מדיניות אנטי יהודית. ביולי 1941 נצטוו כל בתי העסק
למסור רשימות של עובדים עם ציון דתם. בנובמבר נדרשו מושלי הפרובינציות למסור
רשימות של קרקעות בבעלות יהודית.
מה-1 במרץ 1942 נכנס לתוקף הצו המורה על רישום “יהודי” בדרכונים ובתעודות הזהות.
בספטמבר 1942 החלו מצודים אחר יהודים והם נכלאו במחנות עבודה בצפון נורבגיה.
ב-23 באוקטובר 1942, נרצח שומר גבול של קויזלינג ושניים מרוצחיו זוהו כיהודים.
כעונש ציווה קויזלינג על החרמת כל הרכוש היהודי, והחל במצוד חדש אחר היהודים. כחצי
מיהודי נורבגיה נעצרו או נכלאו. בנובמבר 1942 ובפברואר 1943 נשלחו שתי אוניות
עמוסות ביהודים למחנות ההשמדה, רובם לאושוויץ, ומספר קטן יותר למחנות עבודה
בגרמניה. רק 23 מהיהודים שגורשו שרדו.
כ-900 יהודים הצליחו לחמוק וחצו את הגבול לשבדיה. לא נותרו יהודים בנורבגיה.
מתוך: דווידוביץ’ לוסי ס. המלחמה נגד היהודים 1933-1945. תל-אביב: זמורה ביתן,
תשמ”ב/1982.
ב-28 בספטמבר 1939 חילקו גרמניה ורוסיה ביניהם את פולין, ורוסיה חתמה על הסכמים
גם עם לטביה, ליטא ואסטוניה, תחתם הותר לה להקים בסיסים צבאיים בארצות אלה.
ב-28 ביוני 1940 כבשה רוסיה את בסרביה וצפון בוקובינה. ביולי 1940 סופחו 3 הארצות
הבלטיות לברית המועצות כרפובליקות נפרדות ונכבשו על-ידי רוסיה. האוכלוסיה באיזורים
אלה, אשר סבלה ממדיניות כיבוש נוקשה של הרוסים, קיבלה בעין יפה את הגרמנים.
במהלך 1941-42 הגרמנים התקדמו מזרחה ללנינגרד בצפון, למוסקבה, בקו דרומה לורונייץ’
לאורך נהר הדון לסטאלניגרד, ולעבר הים השחור. האיזור המזרחי של שטח זה נשאר איזור
צבאי כפוף למינהל צבאי. השטח המערבי, כולל השטח הפולני, הוכפף למינהל אזרחי גרמני.
הארצות הבלטיות ורוסיה הלבנה סופחו לנציבות הרייך לארצות המזרח כשנציב נפרד מונה
ללטביה, לליטא, לאסטוניה ולרוסיה הלבנה. בדרום נקבעה נציבות הרייך לאוקראינה,
שהשתרעה צפונה עד ברסט ליטובסק ודרומה עד הים השחור.
הגרמנים נתנו לארצות הבלטיות מידה מוגבלת של אוטונומיה. תושבי אוקראינה נחשבו
נחותים גזעית ולכן הושמו תחת שלטון גרמני נוקשה. תנועת הפרטיזנים, שאורגנה במבנה
צבאי והונהגה ממסוקבה על-ידי קציני הצבא האדום, צברה עוצמה.
בינואר 1943 נפרץ המצור על לנינגרד והצבא האדום החל במיתקפת נגד. הגרמנים נדחקו
לאחור ולבסוף נסוגו מרוסיה בסוף 1944.
יהודי ברית המועצות והארצות הבלטיות לפני המלחמה
ברית המועצות:
בשנת 1939 חיו בברית המועצות למעלה מ-3 מיליון יהודים: חצי מיליון בברית המועצות,
כמיליון ברוסיה עצמה, 375,000 ברוסיה הלבנה, והשאר באיזור האסיאני של ברית
המועצות. כ-20,000 יהודים חיו באוטונומיה היהודית בבירובידג’אן.
למעלה מ-70% מהיהודים עסקו במלאכות, מקצועות חופשיים ופקידות. אחוז גבוה היה בעל
השכלה גבוהה.
לאחר המהפיכה הבולשביקית חוסלו הארגונים הדתיים והקהילתיים המסורתיים ונאסר קיומם
של תנועות לאומיות יהודיות. עד אמצע שנות ה-30 התקיימו חיי חינוך, תרבות ועיתונות
יהודיים אך אלה חוסלו בתקופת הטיהורים הגדולה.
היהודים נהנו משיוויון זכויות אזרחי, אך היו גילויי אנטישמיות, בייחוד באוקראינה.
ליטא:
היהודים מנו כ-155,000 נפש והיוו כ-8% מכלל האוכלוסיה. כ-50% מהם עסקו במסחר, כ
-40% עסקו בתעשייה ובמלאכה, 10% עסקו בחקלאות, ו-9% במקוצועת חופשיים. לפי חוזה
השלום של פריס התחייבה ליטא להבטיח זכויות אזרחיות, דתיות ותרבותיות למיעוטיה, אך
לא עמדה בהתחייבות זאת.
היהודים קיימו חיי קהילה עשירים, וקיימו ישיבות ובתי ספר חילוניים משובחים. מפלגות
פוליטיות יהודיות הגנו על האינטרסים היהודים.
יהודים סבלו מאפלייה בחינוך הגבוה ובתעסוקה. האנטישמיות כלפי יהודים בעסקים
ובתעשייה גברה.
לטביה:
היהודים מנו כ-93,000 יהודים והם היוו פחות מ-5% מכלל האוכלוסיה. יהודי לטביה נהנו
משגשוג יחסי, עסקו בעיקר בתעשייה. למעלה מ-50% מילדי היהודים למדו בבתי הספר
שבהם שפת הלימוד ביתה רוסית, והשאר בבתי ספר שבהם שפת הלימוד היתה גרמנית, או בתי
ספר ידיים או עבריים. מיעוט למד בבתי ספר לטיים.
מפלגות פוליטיות ממגוון הקשת הפוליטית הגנו על האינטרסים היהודיים באסיפה הלטבית,
אך היו בעלי השפעה מועטה. בשנות ה-30 סולקה הממשלה הפרלמטרית וחוסלה האוטונומיה
של בתי הספר. האנטישמיות גברה.
אסטוניה:
היהודים באסטוניה מנו כ-5,000 נפש, והיוו פחות מ-%½ מהאוכלוסיה. כמחציתם התגורר
בעיר הבירה טאלין. הם עסקו במסחר ובתעשייה, וכ10% מהם היו בעלי מקצועות חופשיים.
התקיימו מוסדות דת וחינוך יהודיים. האנטימשיות היתה מיזערית.
יהודי ברית המועצות בתקופת המלחמה
למעלה ממיליון יהודי ברית המועצות ניספו.
לאחר הכיבוש הסובייטי של מזרח פולין, נמלטו כ-300,000 יהודים מפולין הכבושה בידי
הגרמנים, מזרחה. בתקופת הכיבוש הסובייטי של הארצות הבלטיות, הוגלו כ-10,000
יהודים מסיבות פוליטיות למחנות עבודות כפייה בסיביר ובמקומות אחרים. גם אלפי
יהודים פולנים, שסירבו לוותר על אזרחותם הפולנית, נשלחו למחנות עבודות כפייה.
הפלישה הגרמנית לרוסיה ב-22 בינוי 1941 לכדה את רוב היהודים באיזור הבלטי, ברוסיה
הלבנה, באוקראינה, בסרביה ובקרים. אלפי יהודים נרצחו בירי. כשהמינהל האזרחי הגרמני
השתלט, הוקמו גיטאות בערים וילנה, קובהנ, שאבלי, ריגה, מינסק, מוהילב, ז’יטומיר
וברדיצ’ב. הגרמנים הורו על הקמת “יודנראט”. בספטמבר 1941, נורו למעלה מ-33,000
מיהודי קייב בבאבי יאר. בסוף אוקטובר 1941, נטבחו רבע מיליון יהודים על-פי
סטטיסטיקות גרמניות. האוכלוסיות האוקראיניות והבלטיות השתתפה ברציחות.
בין הרציחות הועסקו יהודי הגיטאות שעבודות כפייה וסבלו מרעב וממחלות. בקיץ 1943
החלו הגרמנים לחסל את שרידי הגיטאות. הגיטאות בקובנה ובשאבלי התקיימו עד יולי 1944.
ברוב הגיטאות היתה התארגנות להתנגדות יהודית והיו יהודים שנמלטו וחברו לפרטיזנים.
מתוך: דווידוביץ’ לוסי ס. המלחמה נגד היהודים 1933-1945. תל-אביב: זמורה ביתן,
תשמ”ב/1982.
פלישת גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר 1939 סימנה את התחלת מלחמת העולם השניה. לאחר
התערבות רוסיה, התחוללו קרבות בין רוסיה לגרמניה, שבסופם חולקה פולין בין שתי
המדינות. רוסיה שלטה על למעלה מ-77,000 מילין במזרח פולין ועל מעל 13 מיליון נפש.
גרמניה שלטה על 73,000 מילין ועל 22 מיליון נפש. גרמניה סיפחה את דנציג ו-32,000
מילין מרובעים בין פרוסיה לשלזיה. הגרמנים פתחו מיד בגירושים המוניים של יהודי
פולין מן השטחים המסופחים. אלפי פולנים הוצאו להורג, אלפים נשלחו לגרמניה כעובדי
כפייה, ואלפים נוספים נשלחו לגנראלגוברנמאן של פולין (שהיה תחת מינהל אזרחי גרמני,
בראשות האנס פראנק). בגנראלגוברנמאן המשיכו להתקיים צורות מימשל-עצמי פולניות
מסויימות, אך הסמכות האמיתית היתה נתונה לפקיד המחוז הראשי, שהיה גרמני. הגרמנים
השתלטו על כל תחומי החקלאות, התעשייה, החינוך, העיתונות והמשטרה. הצבא הגרמני פיקח
על הייצור המלחמתי בגנראלגוברנמאן, והס”ס הכתיב את מדיניות הגזע.
ב-22 ליוני 1942 פלשה גרמניה לברית המועצות, וגרמניה השתלטה גם על החלק הרוסי של פולין.
הממשלה הפולנית הגולה, שהוקמה בפריס ב-30 בספטמבר 1939, והועברה אח”כ ללונדון,
קיימה קשרים הדוקים עם קבוצות מחתרת פולניות, לרבות צבא המולדת הפולני המחתרתי.
שבויי מלחמה פולניים בברית המועצות הקימו חיל פולני כדי ללחום לצד בעלות הברית.
ביולי 1944, נכנסו יחידות סובייטיות לפולין המזרחית והוקמה ממשלה פולנית זמנית.
כאשר הצבא האדום התקרב לוארשה, התקוממו כוחות מחתרת פולניים ומרדו בגרמנים, אך
הצבא האדום לא הגיע לעזרתם, והגרמנים הביסו את המתמרדים לאחר לחימה קשה ב-2
באוקטובר 1944. הכוחות הגרמנים האחרונים עזבו את פולין בתחילת 1945. הפולנים
סבלו אבידות קשות במהלך הלחימה וההפצצות של 1939 ו-1944. כ-2.5 מיליון פולנים
נשלחו לעבודות פרך בגרמניה.
יהודי פולין לפני המלחמה
לפני המלחמה חיו בפולין כ-3.3 מיליון יהודים, שהיוו כ-10% מכלל האוכלוסייה. כ-75%
מהיהודים חיו בערים, והיוו 27% מהאוכלוסייה העירונית. כ-40% עסקו בתעשייה ובמלאכה,
כ-35% במסחר, וכ-6% במקצועות חופשיים. היהודים שלטו בתעשיית הביגוד. למעט שכבה
קטנה של יהודים אמידים היו רוב היהודים פועלים מהמעמד הבינוני הנמוך.
כשהוקמה הרפובליקה הפולנית ב-1919, חתמו נציגיה על אמנה עם בעלות הברית בה הבטיחו
שוויון זכויות אזרחי, דתי ופוליטי למיעוטים. אך התחייבויות אלה לא קוימו, וב-1934 נזנחו לגמרי.
תופעת הפוגרומים היתה נפוצה. כניסתם של יהודים לאוניברסיטאות ולבתי ספר מקצועיים הוגבלה.
תקנות כלכליות חמורות רוששו לגמרי את הקהילה היהודית.
ב-1935, עם מות של המרשל פילסודסקי, הואצה המגמה הפשיסטית, החלו פוגרומים אלימים,
נחקקו חוקים אנטישמיים ונקבעה מדיניות רשמית של הממשלה ל”סילוק” היהודים. ב-1938
נחקקו חוקים ששללו אזרחות פולנית מיהודים שחיו מחוץ לפולין.
למרות התנאים הקשים, קיימו היהודים קהילה חיה, עם רשת של מוסדות דת, סעד, חינוך,
סיוע כלכלי ותרבות, כפי שלא היה בשום מקום אחר באירופה. היהודים היו גם מאורגנים
בשורה של מפלגות פוליטיות. בשנות ה-30 המאוחרות, העבירו מצביעים יהודים את תמיכתם
מן המפלגות הציוניות, אל הבונד.
יהודי פולין בתקופת המלחמה
כ-3 מיליון יהודים פולנים ניספו.
ב-21 בספטמבר 1939 הורה היינריך לגרש את היהודים מהשטחים שנועדו לסיפוח, מלבד
לודז’. בשטח הגנראלגוברנמאן גורשו היהודים מן העיירות והכפרים אל הערים הגדולות, שם
ציוו הגרמנים על הקמת “יודנראט”. כ-300,000 יהודים ברחו אל השטח הפולני שהיה תחת
הכיבוש הסובייטי. שורה של צווים הורו על ענידת תג מזהה, ועל ייעוד היהודים לעבודות
כפייה. נאסרה עליהם הכניסה לאזורים מסוימים, הם קיבלו מנות מזון קטנות יותר מהפולנים.
היהודים נפלו קורבן למעשי טרור ואלימות רבים, אלפים נרצחו, בתי כנסת רבים נהרסו.
ב-1 במאי 1940 נכלאו כל היהודים בגיטו לודז’. בנובמבר 1940 נכלאו היהודים בגיטו
וארשה, ועד אפריל 1941 רוב היהודים בשטח הגנראלגוברנמאן נכלאו בגיטאות. ביולי
1941 נכבשה גליציה על-ידי הגרמנים, וגם שם הועברו כל היהודים לגיטאות. בתקופה זו
סבלו היהודים רעב, מחלות ושילוחי כפייה לגדודי עבודה ולפחות חצי מיליון יהודים מתו.
בסוף 1941 החלו לפעול מחנות המוות. בדצמבר החלו השילוחים מאיזור הווארטה לחלמנו.
במרץ 1942 החלו הגירושים של יהודי לובלין לבלזץ. בחודשים יולי-ספטמבר 1942
נשלחו למעלה מ-300,00 יהודים מוארשה לטרבלינקה. היהודים שהוגדרו חיוניים למאמץ
המלחמתי היו בתחילה פטורים מגירוש, אך מאוחר יותר הורה הימלר להחליף את כל
הפועלים היהודים ולחסל את כל הגיטאות עד סוף 1942. במרץ 1943 חוסל גיטו קראקוב.
באפריל 1943 החלו הגרמנים בחיסול גיטו וארשה אבל נתקלו בהתקוממות מזויינת של
יהודים. באמצע מאי הושלם חיסול גיטו וארשה. 70,000 הפועלים היהודים האחרונים
נשלחו מגיטו לודז’ באוגוסט 1944.
יהודים מעטים נותרו במחנות עבודה ובמקומות מסתור. בסיום המלחמה שרדו
50,000-70,000 יהודים בפולין, בצבא הפולני ובמחנות בגרמניה. כ-180,000 יהודים
חזרו מברית המועצות לפולין.
מתוך: דווידוביץ’ לוסי ס. המלחמה נגד היהודים 1933-1945. תל-אביב: זמורה ביתן,
יהודי גרמניה לפני המלחמה
בעת עליית הנאצים לשלטון, ב-1933, חיו בגרמניה 500,000 יהודים והם היוו 1%
מהאוכלוסיה. עד שנת 1938 היגרו כ-150,000 יהודים לאור התעצמות הפעולות האנטי
יהודית, כגון פגיעה ברכוש, אפלייה ועוד. 150,000 יהודים נוספים היגרו כתוצאה
מ”ליל הבדולח” (9 בנובמבר 1938) ומדיניות ההגירה הכפויה של גרמניה. הגירה נוספת
לא התאפשרה.
ב-4 ביולי 1939 הקימו הגרמנים את “נציגות הרייך של היהודים בגרמניה”, שהיתה כפופה
לגסטאפו, והחליפה את כל הארגונים היהודיים האוטונומיים.
יהודי אוסטריה לפני המלחמה
185,000 יהודים חיו באוסטריה בעת ה”אנשלוס” (12 במרץ 1938), ומתוכם 170,000 חיו
בווינה. באוגוסט 1938 הוקם “המשרד המרכזי להגירת יהודים”, שהופעל על-ידי הגסטאפו.
120,000 יהודים עזבו את אוסטריה עד פרוץ המלחמה. 6,000 יהודים נוספים עזבו עד
סוף 1939. כל היהודים שנשארו באוסטריה נשארו בווינה.
יהודי גרמניה ואוסטריה (הרייך הגדול) בתקופת המלחמה
כ-210,000 מיהודי גרמניה ואוסטריה ניספו.
בשנת 1940 החלו הגרמנים לשלח יהודים ל”גנראלגוברנמאן” בפולין. כ-7,500 יהודים שולחו
מבאדן ומהפלאטינאט לצרפת.
ב-1 בספטמבר 1941 יצא צו המחייב כל יהודי מעל גיל 6 לענוד מגן דוד. באוקטובר 1941
החלו השילוחים הגדולים אל גיטאות לודז’, וארשה ולובלין שבפולין ואל ריגה ומינסק. מעל
40,000 יהודים שהוגדרו כ”בעלי זכות” נשלחו לטרזינשטאדט.
בסוף 1942 הוקמה בווינה “מועצת זקנים” במקום ארגון הקהילה שפעל עד אותה עת. עד
אותה עת שולחו 150,000 יהודים מגרמניה הגדולה.
בתחילת 1943 שולחו 20,000 יהודים נוספים ובמאי 1943 הוכרזה ברלין נקייה מיהודים.
נציגות הרייך פוזרה וחבריה שולחו. ב-1 ביולי 1943 יצא צו המצווה על האזרחים למסור
את היהודים לידי הגסטאפו.
עם תום המלחמה נותרו בגרמניה ובאוסטריה 28,000 יהודים.
מתוך: דווידוביץ’ לוסי ס. המלחמה נגד היהודים 1933-1945. תל-אביב: זמורה ביתן,
תשמ”ב/1982.
הגרמנים פלשו להולנד ב-10 במאי 1940. ממשלה גולה כוננה באנגליה. הולנד נשלטה על-
ידי נציב הרייך האוסטרי ארטור נייס-אינקוארט. הוא פיזר את הפרלמנט ההולנדי ואת
מועצת המדינה, ומסר משרות מפתח בניהול המדינה לנאצים הולנדיים.
ב-23 לפברואר 1941 פרצה שביתה כללית באמסטרדם וב-2 ערים נוספות. השביתה דוכאה
באמצעים אלימים והוכרז על משטר צבאי. בספטמבר 1944 שחררו בעלות הברית חלק
מדרום הולנד, כשהגרמנים המשיכו להחזיק בשאר אזורי הארץ ולהשליט משטר של הרעבה
וטרור. ב-6 במאי 1945 שוחררה הולנד בידי בעלות הברית.
יהודי הולנד לפני המלחמה
לפני הכיבוש הגרמני היו בהולנד 140,000 יהודים, מתוכם 110,000 הולנדים והשאר
פליטים מגרמניה ומאוסטריה. רוב היהודים חיו באמסטרדם. כ-50% מהיהודים עסקו במסחר,
כ-10% בתעשיית היהלומים, 20% בתעשיות או במלאכות אחרות . יהודים מלאו תפקידים
משמעותיים בחיים הפוליטיים והתרבותיים של הולנד.
היהודים נחלקו לספרדים ואשכנזים, וקיימו בתי כנסת נפרדים. הם נהנו משיוויון זכויות
מלא, וארגונים יהודיים נתמכו על-ידי הממשלה. רוב יהודי הולנד היו מתבוללים.
יהודי הולנד בתקופת המלחמה
כ-110,000 מיהודי הולנד ניספו במהלך המלחמה.
ב-31 באוגוסט 1940, פורסם הצו האנטי-יהודי הראשון – איסור שחיטה. צווים נוספים היו
בתחום הכלכלי ובתחום הגדרות ה”גזע”. ב-10 לינואר 1941 הוחלט על מפקד והיהודים
הוכרחו להירשם. לפי המפקד היו בהולנד 160,820.
ב-12 בפברואר 1941, כוננה “מועצה יהודית”, תחת התנגדות של האוכלוסיה היהודית.
תפקידה היה לשמור על הסדר ברובע היהודי. שבוע מאוחר יותר, נלכדו 400 צעירים
יהודים, בעקבות תקרית אלימה בין המשטרה הגרמנית ויהודים בדרום אמסטרדם.
היהודים נשלחו למחנה מאוטהאוזן. בעקבות זאת פרצה שביתה כללית ב-25 בפברואר 1941.
בשנים 42 -1941 הופקע הרכוש של היהודים והועבר לידיים “אריות”.
ב-18 במארס 1941 הוגבלה ניידות היהודים והם סולקו מהשירות הציבורי, מוסדות תרבות ועוד.
ב-29 באוגוסט 1941 נאסר על יהודים לבקר בבתי ספר מקצועיים וציבוריים.
בינואר 1942 הוקמו מחנות עבודה בכפייה ליהודים והוחל בריכוז יהודי הולנד באמסטרדם.
היהודים חויבו לענוד מגן-דוד, נאסר עליהם לעבוד במקצועותיהם והוטל עליהם עוצר.
ביולי 1942 החלו השילוחים והם נמשכו עד ספטמבר 1943. היהודים רוכזו בשני מחנות
מעבר שהוקמו לצורך כך: וסטרבורק וווחט. ב-29 בספטמבר 1943 נתפסו 5,000 יהודים
ושולחו דרך מחנה וסטרבורק. היהודים האחרונים שנותרו (פועלי יהלומים ובני משפחות
מעורבות) שולחו בתחילת 1944. כ-110,000 יהודים שולחו לאושוויץ ולמחנות השמדה
אחרים. כ-5,000 שרדו ממחנות ההשמדה.
מתוך: דווידוביץ’ לוסי ס. המלחמה נגד היהודים 1933-1945. תל-אביב: זמורה ביתן,
תשמ”ב/1982.
גרמניה פלשה לדנמרק ב-9 לאפריל 1940. המלך הדני נשאר על כסאו והצבא, הצי והמשטרה
לא נפגעו. הממשלה שמונתה על-ידי המלך הוסיפה לפעול. הדנים המשיכו לקיים מימשל
פרלמנטרי ומדיניות בלתי תלויה.
בסתיו 1942 שינה היטלר את מדיניותו ורצה לספח את דנמרק לגרמניה. הצוות הגרמני
הבכיר בדנמרק הוחלף, אך הדנים לא נכנעו והחלו בפעולות חבלה והתנגדות בתוך הארץ.
באוגוסט 1943 נכנס הצבא הגרמני לקופנהאגן, פרק את הצבא הדני, כלא את המלך ופיזר
את הממשלה. הוכרז על מצב חרום ומשטר צבאי, שלמעשה המשיך להתקיים עד יולי 1944,
כשהגיעו ידיעות על נסיון לרצוח את היטלר. אז פרצה שביתה כללית והדנים היו במצב
מלחמה כנגד הגרמנים עד השחרור במאי 1945.
יהודי דנמרק לפני המלחמה
בעת הפלישה הגרמנית היו בדנמרק כ-8,000 יהודים והם היוו כ-0.2% מכלל האוכלוסיה.
מהם היו 6,500 יהודים דנים ו-1,500 פליטים מגרמניה, אוסטריה וצ’כוסלובקיה. היהודים
הותיקים השתלבו באופן מלא בחיים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים. הפליטים הביאו עמם
את הציונות ואת התרבות היהודית. האנטישמיות היתה מוגבלת מאד.
יהודי דנמרק בתקופת המלחמה
הממשלה הדנית נתנה חסות ליהודים והגנה עליהם. לא נעשתה שום פעולה אנטי-יהודית.
לאחר הפעלת המשטר הצבאי, ניסה הממונה מטעם הרייך בסט לשלח את היהודים למחנות,
והתכוון לבצע זאת ב-1 באוקטובר 1943. אך תוכניותיו הגיעו לידי מנהיגי המפלגה
הסוציאל דמוקרטית ונערך מבצע הצלה לאומי שבו הוסתרו כל יהודי דנמרק והועברו
במעבורות לשוודיה, שם נשארו עד סוף המלחמה. רק כ-400 יהודים נלכדו על-ידי הגרמנים
ונשלחו לטרזינשטאדט. הממשלה הדנית תבעה רשות לערוך ביקורת במחנה, ונציגי הצלב
האדום הדני ביקרו במחנה ביוני 1944. אף יהודי דני אחד לא נשלח לאושוויץ.
בטרזינשטאדט מתו 51 יהודים מסיבות שהוגדרו טבעיות.
מתוך: דווידוביץ’ לוסי ס. המלחמה נגד היהודים 1933-1945. תל-אביב: זמורה ביתן,
תשמ”ב/1982.
בלגיה נכבשה על-ידי גרמניה ב-10 במאי 1940. בלגיה היתה נתונה לשלטון כיבוש צבאי
גרמני, ונשלטה על-ידי מושל צבאי. הניהול המעשי נותר בידי פקידות בלגית, שלרוב שיתפה
פעולה עם השלטון הנאצי. רוב האוכלוסיה התנגדה לנאצים באופן פעיל והזדהתה עם
היהודים. ביולי 1944 נוספה מינהלה אזרחית תחת המימשל הצבאי, בפיקוח נציב הרייך,
על מנת להגביר את הפיקוח על האוכלוסיה הבלגית.
בספטמבר 1944 שוחררו העיר בריסל ורובה של בלגיה על-ידי הבריטים והאמריקאים (בסיוע
המחתרת הבלגית). בדצמבר 1944 יצאו הגרמנים להתקפת נגד, אך לאחר קרבות ממושכים
גברו בעלות הברית והגרמנים עזבו את בלגיה בינואר 1945.
יהודי בלגיה לפני המלחמה
לפני הפלישה הגרמנית היו היהודים, כ-90,000 נפש, 1% מהאוכלוסיה הכללית. 15,000 היו
פליטים מגרמניה, והשאר מהגרים בעיקר ממזרח אירופה, או צאציהם. רוב היהודים התרכזו
באנטוורפן ובבריסל. כ-75% מהיהודים היו עצמאים עמידים. יהודי בריסל נטו להתבוללות,
בעוד שבאנטוורפן היה ייצוג הן לאורתודוכסיות והן ליהדות החילונית.
היהודים התקבלו בבלגיה באהדה ואף נהנו מהקצבה של 6 מיליון פרנקים בלגיים מממשלת
בלגיה לעזרה לפליטים היהודים מגרמניה.
יהודי בלגיה בתקופת המלחמה
סה”כ ניספו כ-40,000 יהודים בלגיים.
באוקטובר 1940, שישה חודשים לאחר הכיבוש הגרמני, החלו להתפרסם צווים אנטי-יהודים:
השחיטה נאסרה, יהודים סולקו מן השרות הציבורי, מבתי הספר, מהמשפט ומהתקשורת. נערך
מפקד. כ-25,000 יהודים נמלטו לצרפת.
במהלך שנת 1941 הופעלו תקנות כלכליות שונות נגד היהודים. כל הרכוש היהודי הופקע
ונמסר לידיים “אריות”. כמו כן הוטלו תקנות עוצר על היהודים והוגבלה תנועתם. ב-31
בדצמבר 1941 סולקו ילדים יהודיים מבתי הספר הציבוריים, וב-6 ביוני 1942 אולצו
היהודים לענוד סרטי זרוע עם מגן דוד.
ב-25 בנובמבר 1941 הוקמה “התאחדות היהודים בבלגיה”, כוועד העליון של כל הארגונים
היהודים בבלגיה. ארגון זה נאלץ לשמש מתווך בין פקודות הגרמנים לאוכלוסיה היהודית.
ארגון מחתרת יהודי בשם “הוועד להגנת היהודים” פעל כנגד פעולות ה”התאחדות”.
בתחילת 1942 החלו השילוחים. המושל הצבאי הסכים בתחילה לפטור את בעלי הנתינות
הבלגית מגירוש, אך לא עמד בהבטחתו. מאמצע 1942 ועד אמצע 1944 שולחו 25,437
יהודים לאושוויץ דרך מחנה מעבר במאלין. אלפים אחדים נשלחו ללודז’, ומשם הועברו
למחנות ההשמדה. רבים אחרים מתו מרעב, מחלות או עבודת פרך במחנה העבודה והמעבר.
בעת השחרור נמצאו כ-20,000 יהודים בבלגיה, 6,000 מהם פליטים מגרמניה ומאוסטריה ו
-8,000 יהודים מפולין.
מתוך: דווידוביץ’ לוסי ס. המלחמה נגד היהודים 1933-1945. תל-אביב: זמורה ביתן,
תשמ”ב/1982.
לוקסמבורג הנייטרלית נכבשה על-ידי גרמניה ב-9-10 במאי 1940. ממשלה גולה כוננה
בלונדון. באוגוסט 1940 הוחלף הכיבוש הצבאי על-ידי ראש מינהל האזרחי, גוסטאב זימון.
ב-1942 הוא הצהיר שיש לספח את לוקסמבורג לרייך, והורה על גיוס חובה כללי לצבא.
בעקבות הצו פרצה שביתה כללית בעיר הבירה. השביתה דוכאה, ומשתתפיה נשלחו למחנות.
לוקסמבורג שוחררה על-ידי בעלות הברית בספטמבר 1944.
יהודי לוקסמבורג לפני המלחמה
ב-1935 חיו כ-3000 יהודים בלוקסמבורג, והם היוו 1% מהאוכלוסיה. כ-2/3 מהם חיו
בבירה והשאר בערים הקטנות. כ-1,500 יהודים מגרמניה הגיעו גם הם ללוקסמבורג.
קהילת יהודי לוקסמבורג היתה קהילה משגשגת, וחבריה נהנו משיוויון זכויות מלא.
יהודי לוקסמבורג בתקופת המלחמה
בזמן הכיבוש הגרמני, הצליחו להימלט למעלה מ-1,000 יהודים. ב-5 בספטמבר 1940
פורסמו התקנות האנטי יהודיות שציוו על בידוד היהודים ברובעים מיוחדים, והכריחו את
היהודים לענוד סרטי זרוע. היהודים גויסו לעבודות כפייה ונושלו מנכסיהם. מדיניות
העקירה והגירוש הופעלה מוקדם יחסית, אך כ-2,500 יהודים חולצו ונמלטו לצרפת
החופשית ולפורטוגל, עד לאוקטובר 1941. מאוקטובר 1941 ועד לאפריל 1943 נשלחו
כ-800 יהודים ללודז’ לאושוויץ ולטרזינשטאדט. כ-400 יהודים הצליחו להישרד בלוקסמבורג.
מתוך: דווידוביץ’ לוסי ס. המלחמה נגד היהודים 1933-1945. תל-אביב: זמורה ביתן,
תשמ”ב/1982.
בשנים 1939-40 פלשו לצרפת גרמניה, איטליה ובלגיה. כתוצאה מכך נחלקה צרפת לשלושה
תחומי שיפוט: חלקה נמסר לבלגיה, חלק סופח לרייך הגרמני, או היה נתון למימשלם של
מושלים צבאיים. ב-2 ביולי 1940 הוקמה באיזור הלא כבוש ממשלה צרפתית בראשותו של
מרשל אנרי פיליפ פטן. ממשלה זו ביטלה את ההצהרה על זכויות האדם ושיתפה פעולה
באופן מלא עם הגרמנים. ב-8 בנובמבר 1942 נחתו 100,000 חיילי בנות הברית בחופי
צפון אפריקה. 3 ימים מאוחר יותר כבשו איטליה וגרמניה חלקים נרחבים של צרפת. כוחה
של המחתרת הצרפתית הלך וגבר בעקבות התנאים הקשים של משטר הכיבוש. ב-6 ביוני וב
-15 באוגוסט 1944 נחתו כוחות בעלות הברית בחופי צרפת. ב-23-24 באוגוסט נסוגו כוחות
גרמניה מפריס, העיר שוחררה, והשלטון נמסר לדה-גול.
יהודי צרפת לפני המלחמה
לפני הפלישה היוותה האוכלוסיה היהודית, שמנתה 350,000, פחות מ-1% מאוכלוסית צרפת.
מתוכם 150,000 היו ילידי צרפת, כ-50,000 היו פליטים מגרמניה, אוסטריה וצ’כוסלובקיה,
וכ-25,000 מבלגיה ומהולנד. יהודים נוספים הגיעו בשנות ה-20 וה-30 ממזרח אירופה.
האוכלוסיה היהודית התרכזה בפריס, באלזס-לורן, ובמחוזות המזרחיים והצפוניים.
ילידי צרפת היו בני המעמד הבינוני, ובעיקר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעלי עסקים
וסוחרים. הם נטו יותר להתבולל. היהודים ה”זרים” הועסקו בעיקר בעבודות כפיים ובמסחר
זעיר, והם שמרו יותר על צביון יהודי. למרות התגברות האנטישמיות נהנו היהודים
משיוויון זכויות מלא, ומהגרים יהודים התקבלו בברכה.
יהודי צרפת בתקופת המלחמה
סה”כ נשלחו למחנות השמדה, הוצאו להורג, או ניספו במחנות מעצר כ-90,000 יהודים,
רובם ילידי ארצות אחרות.
במחצית 1940 חיו באיזור החופשי 195,000 יהודים, מתוכם כ-145,000 ילידי צרפת,
והשאר ממזרח אירופה ופליטים מגרמניה ואוסטריה. יהודי אלזס לורן גורשו עם הכיבוש
הגרמני. בצרפת הכבושה נשארו כ-120,000.
באיזור החופשי
ב-3 לאוקטובר 1940 פורסם חוק אנטי יהודי שאסר על יהודים להחזיק במשרות ציבוריות,
ולעסוק במשפט, הוראה, בצבא, בבנקאות, בעסקי דלא ניידי ובתקשורת.
ב-4 באוקטובר פורסם צו שהתיר כליאתם של יהודים זרים ובעקבותיו נכלאו כ-25,000
פליטים יהודים מגרמניה ומאוסטריה, ואולצו להתגייס לגדודי עבודה. רבים מהם מתו ברעב
קור ומחלות.
ב-20 למארס 1941 הוקם “המשרד הראשי לענייני יהודים” בראשות האנטישמי קאסווייה
ואלא. החוק מאוקטובר 1940 הוחלף בחוק חמור יותר, שהפעיל את הפקעת הרכוש היהודי,
והוחלט לקיים מפקד של היהודים ונכסיהם.
ב-29 בנובמבר 1941 הוקם ה”איחוד הכללי של יהודי צרפת” שתפקידו היה לייצג את כלל
היהודים כלפי רשויות המדינה, ובוטלו הארגונים היהודיים הקיימים.
באוגוסט 1942 נמסרו לידי הגרמנים לשילוח 15,000 יהודים זרים שהיו כלואים במחנות
באיזור הלא כבוש.
באיזור הכבוש
ב-27 בספטמבר 1940 פירסמו הגרמנים פקודה שהגדירה את מעמד היהודים במונחי גזע,
אסרה על אלה שברחו מן האיזור הכבוש לשוב אליו, הורתה על קיום מפקד של כל היהודים,
ועל סימון בתי עסק יהודיים. לאחר מכן החלה הפקעת הרכוש היהודי. ב-26 באפריל 1941
נאסר על יהודים לעסוק במקצועות רבים.
במאי ובאוגוסט 1941 החלו המצודים על יהודים, ו-7500 יהודים, לרבות 1300 ילידי
צרפת, נשלחו למחנות מעבר. ב-12 בדצמבר 1941 נעצרו 1,000 עורכי דין ורופאים
יהודים והושמו במעצר לקראת שילוחם מזרחה.
בפברואר 1942 הוצאו צווים שחייבו את היהודים בנשיאת סרטי זרוע או מגן דוד צהוב. ב
-28 במארס יצאה הרכבת הראשונה ממחנה המעבר דראנסי לכיוון אושוויץ.
ב-16-17 ביולי נעצרו 12,884 יהודים לא צרפתים בפריס, ביניהם נשים וילדים. חסרי
המשפחה נשלחו למחנה דראנסי. 9000 הנותרים, ביניהם 4000 ילדים, ננעלו באיצטדיון
ספורט גדול, בתנאים מחרידים, לשבוע ימים לפני השלחם לאושוויץ.
אחרי ה-11 בנובמבר 1942, כאשר הגרמנים כבשו את צרפת כולה, החל המצוד אחרי
היהודים במארסיי. יהודים רבים נמלטו לאיזור הכיבוש האיטלקי בדרום מזרח צרפת, שם
חיו בבטחון עד שהגרמנים כבשו איזור זה. בניצה נלכדו 5,000 יהודים ונשלחו למחנות.
בחודשי המלחמה האחרונים, הוצאו להורג מאות יהודים שהיו כלואים במחנות, כתגמול על
פעילות המחתרת הצרפתית.
מתוך: דווידוביץ’ לוסי ס. המלחמה נגד היהודים 1933-1945. תל-אביב: זמורה ביתן,
תשמ”ב/1982.
ב-13 במרץ 1939 זימן אליו היטלר שני מנהיגים סלובאקיים פרו-גרמניים והורה עליהם
להכריז על עצמאות סלובאקית. למחרת הוקמה מדינה נפרדת. ב-15 למרץ פלשה גרמניה
לצ’כוסלובקיה ללא התנגדות. מחוזות בוהמיה ומוראביה הוכרזו כפרוטקטוראט – חלק משולב
אוטונומי של הרייך הגרמני, אשר תושביו הגרמנים יהיו אזרחי הרייך, והצ’כים – אזרחי
הפרוטקטוראט. ב-16 באפריל 1939 החל לפעול פרוטקטור מטעם הרייך – קונסטנטין פון
נויראט, אליו היה כפוף ראש המדינה הצ’כית לשעבר, שקיבל את התואר נשיא המדינה.
הצבא הצ’כי פוזר ופורק מנשקו. הגרמנים שלטו בארץ באמצעות דיכוי פוליטי וניצול
כלכלי. מהומות פוליטיות וכלכליות המשיכו להתקיים וריינהרד היידריך, ראש “המשרד
המרכזי לבטחון הרייך” מונה לסגנו של פון ניוראט.
ב-27 במאי 1942 נהרג היידריך בהתפוצצות מכוניתו. הרצח תוכנן ובוצע על-ידי הממשלה
הצ’כית הגולה, בשיתוף מינהלת המבצעים הבריטיים המיוחדים. הגרמנים הגיבו בהריסת
הכפר לידיצה והריגת כל תושביו הגברים. ההתנגדות הצ’כית גברה.
ב-5 במאי 1945, ניסו לוחמי המחתרת הצ’כית, ללא הצלחה, לסלק את הגרמנים מארצם. ב-11
במאי נכנסו הרוסים לפראג.
יהודי בוהמיה ומוראביה לפני המלחמה
בבוהמיה ומוראביה חיו כ-118,000 יהודים, כשליש מכלל היהודים הצ’כים. 50% מהם עסקו
במסחר, 20% בתעשייה וכ-10% בעלי מקצועות חופשיים. היהודים נהנו מחופש דתי ואזרחי
מלא. האנטישמיות היתה קיימת, אך מזערית. הקהילה היהודית קיימה רשת של מוסדות חינוך
ודת. חלק נכבד מן הקהילה נמשך לציונות.
בין ה-15 במרץ 1931 ועד פרוץ המלחמה היגרו כ-26,000 יהודים ונשארו כ-90,000
יהודים בתחומי הפרוטקטוראט.
יהודי בוהמיה ומוראביה בתקופת המלחמה
כ-80,000 מיהודי בוהמיה ומוראביה ניספו.
ב-21 ביוני 1939 הוציא הפרוטקטור מטעם הרייך צו כולל המכפיף את היהודים לסמכות
הגרמנים ומגדיר את מעמדם בהתאם. ב-5 במרץ 1940 הוקם “המרכז להגירת יהודים”, שהיה
כפוף למשרד הראשי בברלין, בניהול הגסטאפו. וועד הקהילה היהודית שימש כלי להעברת
הוראות המרכז. כל החוקים האנטי יהודים הגרמנים יושמו.
באוקטובר 1939 החלו השילוחים הראשונים של יהודי צ’כיה לפולין. בסתיו 1941 הוקם
בטרזינשטאדט גיטו מרכזי ליהודים. במהלך 1942 נשלחו כ-55,000 יהודים לטרזינשטאדט
ומשם למחנות ההשמדה.
כ-10,000 יהודים מבוהמיה ומוראביה שרדו.
מתוך: דווידוביץ’ לוסי ס. המלחמה נגד היהודים 1933-1945. תל-אביב: זמורה ביתן,
תשמ”ב/1982.
במהלך 1938-9 סיפחה הונגריה כמה חבלים סלובקיים ואת רותניה. באוגוסט 1940 קיבלה
הונגריה את טראנסליבניה הצפונית מרומניה לפי הסכם וינה, ובתמורה הצטרפה לברית
המשולשת. באפריל 1941 כבשה הונגריה את אגן באצ’קה בצפון מזרח יוגוסלביה.
ב-22 ביוני 1941 הצטרפה הונגריה לפלישה הגרמנית לתוך רוסיה. עם חילופי השלטון
בהונגריה במרץ 1942 החליטה הונגריה לסגת, ונקטה במדיניות אנטי גרמנית.
היטלר לא הצליח לשכנע את ראש הממשלה קאלאי לשנות את מדיניותו כלפי גרמניה ולשתף
פעולה. במרץ 1944 כבשה גרמניה את הונגריה, והוקמה ממשלה חדשה בראשות הגנרל דום
שטויאי, אך בפועל נשלטה הונגריה על-ידי הס”ס ונציג הרייך אדמונד ויסנמאייר. כל
המפלגות הפוליטיות והאיגודים המקצועיים חוסלו. בשל אופוזיציה מימין, כניעתה של
רומניה לרוסיה באוגוסט 1944, ותבוסת הכוחות הגרמניים מול רוסיה ורומניה, התפטר
שטויאי ב-30 באוגוסט. את מקומו תפס הגנרל גזה לאקאטוש. באוקטובר 1944 חצו כוחות
צבא רוסיים את גבול הונגריה. האדמירל הורטי הכריז על שביתת נשק עם הרוסים אך הס”ס
ההונגרי חטף את בנו וכפה עליו את מינוי מנהיג “צלב החץ” סאלאשי לראש הממשלה.
סאלאשי ביטל את שביתת הנשק, אך המפקד העליון של בצבא וראש המטה הכללי ערקו אל
הסובייטים. בנובמבר 1944 כבשו הרוסים שני שלישים משטחה של הונגריה. בודפשט היתה
תחת מצור רוסי עד פברואר 1945. ב-4 באפריל 1945 עזבו הגרמנים את הונגריה.
יהודי הונגריה לפני המלחמה
ב-1930 חיו בהונגריה 445,000 יהודים, והם היוו 5% מכלל האוכלוסיה. מחציתם חיו
בבודפשט, ובערים אחרות. השאר היו מפוזרים ב-24 קהילות בנות 1,000 יהודים כל אחת,
ו-180 קהילות בנות פחות מ-1,000 יהודים.
היהודים השתייכו למעמד הביניים. היהודים בבודפשט נטו להתבולל, בערים ובעיירות
הקטנות שלטה האורתודוקסיה. נישואי תערובת וטבילה לנצרות היו שכיחים. המדיניות
האנטישמית של הונגריה תרמה להמרות הדת, להגירה ולשיעור ילודה ירוד ובשנת 1939
הוערכה הקהילה היהודית בכ-400,000 נפש.
בתקופה שהורטי עלה לשלטון שטף גל פוגרומים את הונגריה, ולאחר מכן תוקנו תקנות
שהוציאו את רוב היהודים מהשירות הציבורי והגבילו את כניסתם לאוניברסיטאות. בין
השנים 1924-1933 חל שיפור מה במצב היהודים, אך באמצע שנות השלושים גברה
האנטישמיות.
ב-24 במאי 1938 חוקק הפרלמנט ההונגרי את החוק האנטי יהודי הראשון, שהגביל את
העסקתם של יהודים בעסקים פרטיים ל-20% מכלל העובדים. ב-1939 נחקק חוק שהגדיר את
מעמד היהודים, מנע מבעדם לעסוק בתקשורת, אסר הוצאת היתרי עבודה חדשים או חידוש
הישנים. כמו כן הוגבלה קבלת היהודים למקצועות החופשיים, נקבע כי הממשלה יכולה לנשל
את היהודים מנכסי הקרקע שלהם, תמורת פיצוי. יהודים לא יכלו לקבל אזרחות הונגרית
ובוטלו זכויות ההצבעה של היהודים.
יהודי הונגריה בתקופת המלחמה
למעלה מ-450,000 מיהודי הונגריה ניספו.
250,000 יהודים נוספו לאוכלוסיית יהודי הונגריה לאחר הסכמי מינכן ווינה, וסה”כ
מנתה האוכלוסיה היהודית 650,000 נפש. בנוסף, כ-100,000 נוצרים נחשבו ליהודים
מבחינות גזעיות, והיו כפופים לחוקים האנטי-יהודים.
באוגוסט 1941 אספה הממשלה 17,000 יהודים בשטחי רותניה ודחקה אותם אל מעבר לגבול
אוקראינה, תחת כיבוש גרמני. לאחר תלונות מצד הגרמנים, החזירו ההונגרים כמה אלפי
יהודים לצורך עבודות כפייה ויחידות הסער הגרמניות טבחו את השאר. כמה אלפי יהודים
יוגוסלביים בבאצ’קה נטבחו אף הם על-ידי ההונגרים.
עד להשלמת הכיבוש הגרמני בהונגריה במרץ 1944 והקמת ממשלת שטויאי הפרו-גרמנית היה
מצבם של יהודי הונגריה סביר. אך ביום הכיבוש הגיע אייכמן לבודפשט עם קבוצה של
קציני ס”ס. הוא הורה על הקמת “יודנראט” שיהיה אחראי על ביצוע צווי הגרמנים. ב-29
במרץ נחקקו חוקים אנטי יהודיים נוספים, שאסרו עליהם לעבוד במקצועות חופשיים, חייבו
אותם לרשום את נכסיהם לקראת הפקעתם, חייבו אותם לענוד טלאי צהוב וריכז את היהודים
במקומות מיוחדים.
אייכמן חילק את הונגריה ל-6 איזורים לקראת ביצוע גירוש היהודים. הוא הביא
ממאוטהאוזן לצורך כך יחידה למשימות מיוחדות ובעזרת המשטרה ההונגרית, החלו לקבץ את
היהודים. עד ה-7 ביולי גורשו יותר מ-437,000 יהודים כולל 50,000 יהודים
מבודפשט ושולחו לאושוויץ.
בשלב הזה ניסתה ועדת הסיוע היהודית להציל את שארית יהודי הונגריה באמצעות משא
ומתן עם דיטר ויסצילני. אך מאמציהם לא נשאו פרי, מלבד רכבת אחת של יהודי הונגריה
שניצלה. בנוסף, החלו הידיעות על גירוש היהודים לצאת לעולם, והחלו התערבויות למען
היהודים. הורטי הורה להפסיק את המשלוחים, וכשראש הממשלה לאקאטוש תפס את השלטון,
הוא ביקש לסלק את היחידה למשימות מיוחדות של אייכמן והסיר הגבלות נגד היהודים.
באוקטובר 1944 כאשר מנהיג “צלב החץ” תפס את השלטון שוב החלו פעולות השילוח של
הגרמנים. עד ה-26 באוקטובר רוכזו 35,000 יהודים, גברים ונשים, שנוצלו לעבודות
כפייה מאחר ואושוויץ כבר היתה בתהליך חיסול. הגרמנים הצעידו 27,000 יהודים במצעד
זוועה של יותר ממאה מילין מהונגריה לאוסטריה. פאלאשי הפסיק את המצעדים בשל שיעור
המיתות הגבוה.
כ-160,000 היהודים שנותרו בבודפשט, היו טרף לאנשי “צלב החץ” ולקור, רעב, ומגיפות.
ההפצצות הרוסיות המשיכו כל אותה עת. כ-20,000 מתוכם מתו.
ב-14 בפברואר 1945 כבשו הרוסים את בודפשט. כ-144,000 יהודים שרד בבודפשט,
וכ 50,000–60,000, יהודים שרדו בפרובינציות.
מתוך: דווידוביץ’ לוסי ס. המלחמה נגד היהודים 1933-1945. תל-אביב: זמורה ביתן,
תשמ”ב/1982.
ב-10 ביוני 1940 הכריזה איטליה מלחמה על בריטניה הגדולה ועל צרפת. ב-27 לספטמבר
1940, עם חתימת הסכם שלוש המעצמות בין איטליה גרמניה ויפאן, הפכה איטליה שותפה
מלאה למלחמה. בעזרת גרמניה, כבשה איטליה את יוון, הצטרפה לפלישה לתוך ברית
המועצות, ולכיבוש צרפת. ב-10 ביולי 1943 התחוללה באיטליה מהפכה פנימית ומוסוליני
אולץ להתפטר, והושם במעצר. ב-3 בספטמבר 1943 פלשו בעלות הברית לדרום איטליה
והממשלה נכנעה. גרמניה חילצה את מוסוליני, הכריזה עליו כראש הממשלה הלאומית
הפאשיסטית החדשה, וכבשה את איטליה ואת האיזורים שנכבשו על ידיה בדרום מזרח צרפת,
חוף יוגוסלביה ויוון. בהמשך קרסה ממשלתו של מוסוליני, והשליטה באיטליה נשארה בידי
מימשל גרמני. במהלך 1944 שחררו בעלות הברית את דרום איטליה והחזירו אותו לידיים
איטלקיות. הצפון המתועש נשאר עד תום המלחמה בידיים גרמניות. ב-28 באפריל 1945
נלכד מוסוליני ונורה למוות. במאי נכנעו הגרמנים באיטליה.
יהודי איטליה לפני המלחמה
יהודי איטליה מנו 57,000 בשנת 1938 והיוו כעשירית אחוז מכלל האוכלוסיה. כ-10,000
היו פליטים מגרמניה ומאוסטריה. רוב היהודים חיו בערים הגדולות.
היהודים, אשר היו מקובלים בקהילה, השתייכו בעיקר למעמד הבינוני והגבוה. הם מיעטו
לשמור מצוות והרבו בנישואי תערובת. היהודים לא סבלו באופן מיוחד מאנטישמיות.
איטליה הפכה לארץ מקלט ליהודי גרמניה לאחר עליית היטלר לשלטון. ב-1938 נחקקו
חוקים אנטי יהודיים, אשר סילקו את היהודים מהשרות האזרחי, מן הצבא, מן המפלגה
הפאשיסטית ומבעלות על חברות גדולות. אזרחותם של יהודים שאוזרחו לאחר ה-1 בינואר
1919 בוטלה ובמרץ 1939 יהודים זרים או חסרי נתינות אולצו לעזוב את איטליה. כ
-7000 יהודים היגרו עד 1941. נחקקו צווים נוספים המגבילים את תנועת היהודים,
והגבלות כלכליות שונות.
יהודי איטליה בתקופת המלחמה
כ-8,000 מיהודי איטליה ניספו.
בשנים 1938-1943 היהודים באיטליה סבלו מחוקים מכבידים אך לא גורשו. כאשר איטליה
נכבשה על-ידי גרמניה היו בה כ-40,000 יהודים.
בספטמבר 1943, עם הכיבוש הגרמני החלו שילוחי היהודים. באוקטובר 1943 נערכה
הפעולה הראשונה ברומא, וכ-1,000 מתוך 8,000 היהודים בעיר נלכדו ונשלחו לאושוויץ.
רוב היהודים הנותרים נמלטו או ירדו למחתרת.
ב-30 בנובמבר 1943, פירסם המישטר צו שקבע כי כל רכושם של היהודים יופקע והם
יישלחו למחנות ריכוז. כ-7,000 מיהודי הצפון נלכדו ונשלחו למחנות מעבר ולאחר מכן
לאושוויץ ולבירקנאו. יהודים רבים נכלאו בבתי סוהר איטלקיים שם סבלו עינויים ומעשי
רצח רבים.
מתוך: דווידוביץ’ לוסי ס. המלחמה נגד היהודים 1933-1945. תל-אביב: זמורה ביתן,
תשמ”ב/1982.
בתחילת המלחמה היתה יוגסלביה נייטרלית, אך ב-25 במרץ 1941 הצטרפה למדינות הציר.
הנסיך פאול סולק מכסאו והממשלה החדשה הכריזה כי יוגוסלביה תישאר נייטרלית, אך
למעשה היתה אנטי-גרמנית. בתגובה פלש היטלר ליוגוסלביה. הממשלה נכנעה ב-17 באפריל.
יוגוסלביה חולקה. מקדוניה הסרבית נמסרה לבולגריה. באצ’קה סופחה להונגריה. איטליה
כבשה את החוף הדלמטי ואת האיים. סרביה הישנה, עם בירתה בלגרד, היתה תחת כיבוש
צבאי גרמני עם ממשלה בובה מקומית.
ב-10 באפריל 1941 הכריזה קרואטיה על עצמאותה, וממשלה בובה הוקמה בזאגרב, בראשות
אנטה פאבליץ’. הממשלה היתה אחראית לסדרה של מעשי טרור ברוטליים, ותנועת הפרטיזנים
פעלה בהצלחה בגיבוי חלק ניכר מהאוכלוסיה. השפעתה גברה. הגרמנים נקטו בפעולות תגמול
אכזריות נגד תנועות הפרטיזנים. הפרטיזנים קיבלו אספקה מהבריטים ומהרוסים והם קצרו
הצלחות נגד הגרמנים. ב-20 באוקטובר 1944 סולקו הגרמנים מהעיר בלגרד. משטרו של
פאבליץ’ החזיק מעמד בקרואטיה עד ל-4 במאי 1945, כשהגרמנים עזבו סופית את הארץ.
יהודי יוגסלביה לפני המלחמה
לפני הכיבוש הגרמני מנו יהודי יוגוסלביה 76,000 נפש, והם היוו 0.4% מכלל האוכלוסיה.
25,000 היו יהודים ספרדים ו-51,000 – אשכנזים. היהודים השתייכו למעמד הבינוני
ועסקו במסחר, תעשייה ומלאכות. יהודי סרביה וקרואטיה היו אמידים באופן יחסי, ויהודי
הפרובינציות היו עניים יותר.
היהודים קיימו 114 קהילות דתיות מאורגנות היטב, בתמיכת הממשלה, וכן מוסדות סעד,
חינוך ותרבות, ופעילויות ציוניות.
יהודים נהנו שיוויון זכויות אזרחי ודתי מלא. בשנות ה-30, בהשפעה קרואטית, החלה
אנטישמיות. אקלים אנטישמי נוצר בעקבות ההשפעה הגרמנית והמדיניות הפרו-גרמנית.
היהודי היחיד בסנאט היוגוסלבי סולק ב-1938. באוקטובר 1940 התקבלו חוקים אנטי
יהודיים המגבילים את כניסת היהודים למוסדות להשכלה גבוהה והמגבילים את הוצאת
רשיונות העסקים ליהודים. הרשויות לא הקפידו על ביצוע הצווים.
יהודי יוגוסלביה בתקופת המלחמה
כ-26,000 יהודים יגוסלביים ניספו.
סרביה:
בסרביה הישנה חיו 12,000 יהודים, מתוכם 8,000 בבלגרד. שבוע לאחר הכיבוש נצטוו
היהודים בבלגרד לענוד את טלאי מגן-הדוד. במאי 1941 צוו היהודים להצטרף לגדודי
עבודות הכפייה. ב-31 במאי 1941 הוצאו תקנות אנטי-יהודיות המגדירות מיהו יהודי,
המצוות על רישום רכוש היהודים, ועל הרחקת היהודים החיי הכלכלה. ביולי החל תהליך
הפקעת הרכוש היהודי.
באוגוסט 1941 נעצרו גברים יהודים והועברו לשלושה מחנות מעבר. הגרמנים רצחו כ
-5,000 גברים יהודים ביריה. בדצמבר נכלאו נשים ויהודים ונורו למוות. מאות בודדות של
יהודים שהצליחו להתחבא ניצודו ונמסרו לגרמנים. לא נותרו יהודים.
קרואטיה:
בקרואטיה חיו למעלה מ-30,000 יהודים, 10,000 מהם בבוסניה והרצגובינה. מיד אחרי
הקמת ממשלת פאבליץ’, חוקקה תחיקה אנטי-יהודית שהגדירה את מעמד היהודים, הורתה על
רישום רכוש יהודי, על נשיאת תגים משהים ליהודים ולבתי עסק יהודים, וכפתה מיסים
גבוהים על היהודים. מיד אחרי כן הוחלט על עבודות כפייה ליהודים. ביוני ובנובמבר
1941 הוצאו צווים שהורו על מעצרים המוניים וכליאת יהודים.
באורטובר 1941 היו רוב יהודי קרואטיה, בוסניה והרצגובינה כלואים במחנות ועובדים
בעבודות כפייה. חלקם נורה למוות. באוגוסט 1942 גורשו כ-9,000 יהודים, רובם
לאושוויץ. יהודים נוספים שולחו ב-1943-44.
מתוך: דווידוביץ’ לוסי ס. המלחמה נגד היהודים 1933-1945. תל-אביב: זמורה ביתן,
תשמ”ב/1982.
בפרוץ המלחמה נשלטה רומניה על-ידי קרול השני. קרול פירק את כל המפלגות ב-1938
וריכז את השלטון בידיו. הוא ניסה להגביל את כוחו של “משמר הברזל” ולשמור על
נייטרליות בין בעלות הברית ומעצמות הציר. לאחר נפילת פולין וצרפת, ניתק קרול את
הקשרים עם אנגליה וצרפת והכריז כי רומניה היא “בעלת ברית נייטרלית” של מדינות הציר.
רומניה נאלצה למסור לברית המועצות את צפון בוקובינה וכל בסרביה. במסגרת הסכמי
וינה, מסרה רומניה את החלק הצפוני של טרנסילבניה להונגריה. כמו כן, מסרה רומניה את
דובורג’ה הדרומית לבולגריה.
קרול הודח מכיסאו בספטמבר 1940 על-ידי אנשי “משמר הברזל”, ויצא לגלות. בנו מיכאל
מונה למלך ורומניה נשלטה בידי ה”קונדוקטור” הגנרל יון אנטונסקו, אשר הוציא מחוץ לחוק
את כל המפלגות חוץ מ”משמר הברזל”. כ-120,000 חיילים גרמניים נכנסו לרומניה.
בנובמבר הצטרפה רומניה למדינות הציר. החלו מאבקים אלימים בין הצבא ו”משמר הברזל”,
שבמסגרתם ערך “משמר הברזל” טבח מחריד ביהודים. הצבא זכה בשליטה מוחלטת, וכוננה
דיקטטורה צבאית בהנהגת אנטונסקו. הצבא הרומני הצטרף לצבא הגרמני והשתתף בפלישה
לרוסיה. רומניה כבשה את בוקובינה ואת בסרביה מברית המועצות וחלק מאוקראינה
הדרומית.
באפריל 1944 כבש הצבא האדום את בוקובינה, בסרביה ואודיסה. באוגוסט נכנסו הרוסים
למולדביה. ב-23 באוגוסט 1944, עצר מיכאל את אנטונסקו, השתלט על הממשלה ונכנע
לרוסיה.
יהודי רומניה לפני המלחמה
לפני המלחמה מנתה האוכלוסיה היהודית ברומניה 757,000 נפש, והיוותה 4% מהאוכלוסיה
הרומנית. הם היו מרוכזים בבסרביה, מולדביה, וואלאכיה, קרישאנה, מאראמורש, בוקובינה
וטרנסילבניה. באוגוסט 1940, הועברו 150,000 יהודים בטרנסילבניה לשליטה הונגרית,
בעקבות הסכמי וינה. 40% מהיהודים הועסקו בתעשייה ובמלאכה, 40% במסחר, ו-3%
במקצועות חופשיים ובשרות המדינה.
היהודים ברומניה לא זכו לשיוויון זכויות מלא בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ב-1938
פורסם צו מיוחד “תיקון לאזרחות”, שנישל יהודים רומנים רבים מאזרחותם. היהודים סבלו
מאפלייה כלכלית ואנטישמיות אלימה.
היהודים בפרובינציות נטו להתבולל, אך שמרו על צביון יהודי בקהילות הגדולות יותר
בבוקובינה ובבסרביה. היידיש היתה השפה העיקרית. הארגון היהודי המרכזי היה הפדרציה
של הקהילות היהודיות.
יהודי רומניה בתקופת המלחמה
כ-300,000 מיהודי רומניה ניספו.
באוגוסט 1940 הוציא קרול צו שסילק את היהודים מחיי התרבות, מהצבא ומשרות המדינה.
נאסר עליהם לרכוש נכסי דלא ניידי ללא אישור השלטונות. חוקים נוספים פגעו ברכוש
יהודי, סילקו את היהודים מכל המשרות ששכרן בצידן, וחייבו את היהודים לעבודות כפייה.
חוקים אלה לוו בפוגרומים ובאלימות. בינואר 1941 נרצחו 170 יהודים בבוקרשט, בטבח
מחריד.
עם הפלישה לברית המועצות והתפיסה מחדש של בוקובינה הצפונית התיר הפיקוד העליון של
הצבא הרומני ביזת יהודים והריגתם. ביוני 1941 התחוללו פוגרומים ביאסי. אלפי יהודים
הועמסו על קרונות בקר ונשלחו ליעד לא מוגדר, ללא מזון ומים. כ-8,000 יהודים מתו
מחנק או נורו.
12,000 יהודים נרצחו בצ’רנוביץ, בסטורוז’נץ ובסביבותיהן. למעלה מ-200,000 נרצחו
בבסרביה. באוגוסט 1941 החלו הרומנים לגרש את היהודים לשטח הכיבוש הגרמני.
הגרמנים התנגדו בתחילה אך לבסוף הסכימו שאיזור טראנסדניסטריה, בין נהרות הדיינסטר
והבוג, ישמש שמורה של יהודי רומניה. בשנים 1941-42 הועברו לשם 320,000 יהודים,
אך רבים מהם מתו מרעב או ממגיפות. בספטמבר 1943, נותרו בחיים בטראנסדניסטריה רק
כ-50,000 יהודים רומנים ועוד 25,000-30,000 יהודים רוסים.
ב-16 בדצמבר 1941, פיזרה הממשלה את הפדרציה של הקהילות היהודיות והקימה במקומה
את המרכז ליהודים רומנים, שתפקידו היה לבצע את תביעות הממשלה מהקהילה היהודית,
ולטפל בכל ענייניה השוטפים של הקהילה.
בקיץ 1942 הגיע נציגו של אייכמן, גוסטאב ריכטר, להסכמה עם הממשלה הרומנית בעניין
גירוש יהודי רומניה ללובלין, אך הרומנים שינו את דעתם, וויתרו לגמרי על התוכנית, אך
המשיכו לדכא את האוכלוסיה היהודית שנותרה בעבודות כפייה והפקעות רכוש.
בסוף 1942 הודיע אנטונסקו לגרמנים, שבמקום שילוח היהודים לפולין, הוא יתיר להם
להגר לפלשתינה, והמנהיגות היהודית החלה במשא ומתן עם הממשלה הרומנית על אפשרויות
ההגירה לפלשתינה ועל שיפור התנאים בטראנסדניסטריה. תכנית ההגירה לא יצאה לפועל, אך
מצבם של הנותרים בטראנסדניסטריה השתפר. בדצמבר 1943 חזרו היהודים הראשונים
לרומניה, ובתחילת 1944 הוחזרו כ-1,500 יתומים יהודיים משם לארץ מולדתם.
בתום המלחמה נותרו 300,000 יהודים רומנים, רובם בשטחי רומניה הישנה.
מתוך: דווידוביץ’ לוסי ס. המלחמה נגד היהודים 1933-1945. תל-אביב: זמורה ביתן,
תשמ”ב/1982.
בולגריה נשארה נייטרלית כאשר פרצה המלחמה בספטמבר 1939. ביוני 1940 מסרה רומניה
לבולגריה את איזור דוברוג’ה, כ-3,000 מילין מרובעים בדרום מזרח רומניה. בולגריה
הצטרפה למדינות הציר במרץ 1941. בתמורה לזכות המעבר של גרמניה, תבעה בולגריה את
סיפוחם של מערב תראקיה מיוון את מקדוניה הסרבית מיוגוסלביה.
גרמניה לא התערבה בניהול הפנימי של בולגריה. בולגריה נאלצה להכריז מלחמה על ארצות
הברית ב-13 בצמבר 1941, אך מעולם לא הכריזה מלחמה על ברית המועצות.
ב-5 בספטמבר 1944 אסרה ברית המועצות מלחמה על בולגריה, ושלושה ימים מאוחר יותר
ביקשה בולגריה שביתת נשק. ב-8 בספטמבר פלש צבא ברית המועצות לבולגריה ובולגריה
הכריזה על מלחמה נגד גרמניה.
יהודי בולגריה לפני המלחמה
בבולגריה הישנה חיו כ-50,000 יהודים והם היוו פחות מ-1% מכלל האוכולוסיה. 55%
מהיהודים חיו בסופיה, ומנו כ9% מאוכלוסית העיר. רוב היהודים בעיר עסקו במסחר,
השאר עסקו במלאכה וכ-15% מהיהודים ביו בעלי מקצועות חופשיים או עבדו בשירות
הציבורי.
היהודים נהנו ממשיוויון זכויות אזרחי ופוליטי מלא. הרב הראשי הוכר כנציג היהודים
כלפי הממשלה ומומן על-ידה. בתחילת המאה ה-20 השתלטו הציונים על הקהילות והרבנות
הוכפפה למועצה מרכזית בנושאים לאומיים. הקהילה קיימה רשת עניפה של מוסדות דתיים,
קהילתיים וחינוכיים.
מתחילת המאה ועד לעליית הנאצים בגרמניה, נהנו היהודים מביטחון יחסי, ולא היתה
אפלייה. בשנות ה-30 החלה להסתמן תנועה אנטישמית, אך עם השפעה מוגבלת.
יהודי בולגריה בתקופת המלחמה
כ-14,000 מיהודי בולגריה ניספו.
בפברואר 1940 מונה בוגדאן פילוב לראש הממשלה, והמדיניות נטתה לכיוון פרו-גרמני.
בדצמבר 1940 ובפברואר 1941 נחקקו חוקים המגדירים בני אדם ממוצא יהודי ככל מי
שהורה אחד שלו, לפחות, הוא יהודי. יהודים מומרים מסויימים היו פטורים מהגדרה גזעית.
בעקבות זאת גברו בשנת 1941 הנישואים המעורבים, ו”טבילות חסד”. בנוסף היו פטורים
יהודים שהיו מתנדבי מלחמה, נכי מלחמה או ותיקי מלחמה בעלי אותות גבורה. יהודים
חוייבו להירשם, נאסר עליהם שירות צבאי, והם חוייבו לשרת בקבוצות עבודה בצבא. הם
הוגבלו במקומות ההתיישבות, ונאסר עליהם לרכוש או לשכור נכסי דלא ניידי באיזורים
כפריים. הם חוייבו למכור נכסים כאלה שהיו בבעלותם תוך שנה.
ביולי 1942 הוחלט על מס מיוחד על רכוש יהודי, והוטל עליהם עוצר. ב-28 באוגוסט
1942 הוקם “קומיסאריאט” לענייני יהודים במשרד הפנים, בראשות אלכסנדר בלב, שתמך
בגירוש כל היהודים מבולגריה והפקעת רכושם. ה”קומיסאריאט” היה בקשר עם השלטונות
הגרמניים.
בספטמבר 1943 צוו היהודים לענוד את טלאי המגן-דוד. הוצאו צווים המורים על גירוש
יהודים מובטלים מהערים, הפקעת רכוש יהודי וריכוז היהודים ברבעים מיוחדים בעיר
סופיה.
ב-22 בפברואר הוחל בהכנות לגירוש יהודי תראקיה ומקדוניה, וכל הוחלט להתחיל להתכונן
לגירוש יהודי בולגריה עצמה. צווי הגירוש ליהודי בולגריה עצמה בוטלו לאחר לחץ של
הקהילה היהודית. אך 11,384 מיהודי תראקיה ומקדוניה נשלחו לטרבלינקה ולמחנות
השמדה אחרים.
הממשלה הבולגרית לא נכנעה ללחץ הגרמנים לגרש את היהודים, אך לבסוף, במאי 1943,
נאלץ המלך בוריס להורות על יישובם של יהודי סופיה בערי הפרובינציה. עם מותו של
המלך בוריס ב-28 במרץ 1943 ושינויים פנימיים שעברה בולגריה, הוחלט על עמדה
ליברלית יותר כלפי היהודים והם הורשו לחזור לסופיה מדי פעם. נפתח משא ומתן על
הוצאת יהודי בולגריה לפלשתינה דרך תורכיה. ב-24 באוגוסט פורק ה”קומיסאריאט”
והיהודים יכלו לבחור את עיסוקיהם. ב-29 לאוגוסט בוטלה התחיקה האנטי-יהודית.
בספטמבר 1944 נכנס הצבא הסובייטי לבולגריה.
50,000 יהודי בולגריה ניצלו.
מתוך: דווידוביץ’ לוסי ס. המלחמה נגד היהודים 1933-1945. תל-אביב: זמורה ביתן,
תשמ”ב/1982.
יוון ניסתה לשמור על נייטרליות אך למרות סיוע בריטי, נכבשה על-ידי איטליה בסיוע
גרמניה באפריל 1941. איטליה החזיקה ברוב שטחה של יוון, והגרמנים החזיקו את
מקדוניה ותראקיה המזרחית. תראקיה המערבית נמסרה לבולגריה. במאי 1941 כבשו
הגרמנים את כרתים.
הגרמנים מינו באתונה ממשלה בובה, שהיתה אחראית על האיזור האיטלקי והגרמני. גרמניה
קיימה מימשל צבאי ביוון. תנאי רעב גרמו להתחזקות ההתנגדות ביוון, בתמיכת האנגלים
והרוסים. החל מ-1943 שיבשו פעולות התנגדות וחבלה של המחתרת היוונית את הכלכלה
והמינהל.
בספטמבר 1943, נכנס הצבא הגרמני לאיזור האיטלקי ביוון, וגרמניה שלטה על כל יוון.
באוקטובר 1944 סולקו הגרמנים על-ידי המחתרת, בסיוע הבריטים. הרוסים לחצו על
בולגריה והיא ויתרה על תראקיה היוונית.
יהודי יוון לפני המלחמה
לפני מלחמה מנו יהודי יוון כ -76,000 נפש, והם היוו 0.9% מכלל האוכלוסיה. זה היה
הישוב היהודי הספרדי החשוב באירופה. 55,000 יהודים חיו בסלוניקי, והם היוו 20%
מאוכלוסיית העיר. היהודים עסקו במסחר, תעשייה ובמלאכות שונות.
יהודי יוון היו מאורגנים ב-24 קהילות דתיות שקיימו מוסדות דת וחינוך, מוסדות סעד
ועיתונות.
בשנים 1924-1935, תקופת המאבק הסוער של הרפובליקה היוונית רווחה אנטישמיות גלויה.
בשנים 1936-41 כוננה מחדש המונרכיה והדיקטטורה של מטאקסאס, והפעולות האנטישמיות
דוכאו.
13,000 שירתו בצבא יוון בעת הפלישה היוונית.
יהודי יוון בתקופת המלחמה
כ-54,000 יהודים יוונים ניספו.
הגרמנים מינו את סאבי שאלתיאל לנשיא יהודי סלוניקי, סגרו את העיתונים היהודיים
והפקיעו את הנכסים של יהודי הקהילה. יהודים נלקחו מבתיהם, הושפלו, נעצרו והוחזקו
כבני ערובה.
ביולי 1942 נחקק חוק שחייב יהודים בעבודת פרך. כ-10,000 יהודים נעצרו וגוייסו
לעבודות כפייה, בתנאים מחרידים. כאשר כ-12% מהיהודים מתו בשל התנאים הקשים,
הציעה הקהילה היהודית פדיון היהודים תמורת כסף, והם שוחררו תמורת כ-100,000
דולר.
בדצמבר 1942 מינו הגרמנים את צבי קורץ כראש הקהילה היהודית. בפברואר 1943 הגיע
לסלוניקי נציגו של אייכמן, דיטר ויסליצני. היהודים נצטוו לענוד טלאי מגן-דוד ולהיכנס
לגיטאות. במרץ 1943 החלו גירושים מסלוניקי ומתראקיה. עד מחצית מאי גורשו כ
-45,000 מיהודי סלוניקי. בסוף ספטמבר 1943, כשאר המימשל הצבאי בגרמני הרוחב לכל
יוון, פורסמה תקנה אנטי יהודית שהגדירה את היהודים וחייבה אותם להירשם. התקנה קבעה
כי יהודי שלא יירשם או יווני שיסתיר יהודי יוצאו להורג. בתחילת 1944 החל גירוש
יהודי אתונה והוחל בריכוז יהודי האיים קורפו, כרתים, רודוס ועוד.
מתוך: דווידוביץ’ לוסי ס. המלחמה נגד היהודים 1933-1945. תל-אביב: זמורה ביתן,
תשמ”ב/1982.
נולד בבורקן ב- 1922.
התחנך בבית הספר היהודי החד-כיתתי עד גיל 10 ובגימנסיה הקתולית המקומית עד גיל 16; לאחר עליית הנאצים לשלטון התלמידים היהודיים המעטים “בודדו” מחבריהם הנוצריים.
שלוש שנים לאחר עליית היטלר הוריו שלחוהו לאנגליה כדי ללמוד לקראת השגת תעודת בגרות באנגלית.
ב- 1940 לאחר פרוץ מלחמת הועלם, האנגלים אסרוהו והעבירו אותו למחנה ריכוז יחד עם יוצאי גרמניה נוצרים כיהודים.
כעבור 5 חודשים התנדב לצבא הבריטי תחילה ביחידת עזר של “חפרים”.
לאחר זמן מה, ובעקבות פניות רבות מצדו, הצליח לשמחתו להתקבל ליחידת קומנדו מובחרת, מורכבת מדוברי גרמנית (רובם יהודים).
במסגרת היחידה השתתף בקרבות רבים ובעיקר בפלישת בנות הברית לנורמנדיה, תחילת כיבושה מחדש של אירופה מן הנאצים.
לקראת סוף המלחמה, במאי 1945 עזב את יחידתו בהולנד ובעזרת נהג וג’יפ חצה את קווי הרוסים והגרמנים כדי לפגוש את הוריו הכלואים במחנה הריכוז טרזינשטט בצ’כיה. (ראה יומן – 6 ימים במאי 1945).
עד לשחרורו מן הצבא הבריטי שירת בממשל הצבאי ובמודיעין הצבאי הבריטי בגרמניה.
בסוף 1946 החל ללמוד הנדסה כימית, תחילה באנגליה ולאחר נשואיו עם ידידת נעוריו אניטה לם בבוסטון, ארה”ב.
במשך יותר מ- 30 שנה עבד באחת החברות המובילות לתכנון מפעלים כימיים, תחילה כמהנדס ובסוף כסמנכ”ל בכיר. הקים עשרות רבות של מפעלים כימיים ברחבי העולם. לאחר פרישתו מן החברה בגיל 63 עמד בראש חברה פרטית שהקימה בין השאר מפעל פטרו-כימי גדול בארץ.
למנפרד בת – אביבה גולדברג (אשתו של דיויד ואמם של אהרון וירמיהו) ובן -דניאל (הנשוי ללינדה ואביו של דילן).
היכן התגוררה משפחתך עם פרוץ המלחמה?
הורי התגוררו ב- ZANDVOORT שבהולנד. הם עזבו את גרמניה רק בתחילת אוגוסט 1939 (חודש לפני פרוץ המלחמה). ראש הגסטפו בעיר הולדתנו בורקן (גרמניה) שהיה חבר של אבי, בא אליו ערב אחד ואמר לו “הגיע הזמן לעזוב, אדון גנז”. הגסטפו הפך את הבית שלנו למפקדה שלהם. ראש הגסטפו ידע כל הזמן על עסקי ההברחות של אבי שעסק בהעברת יהודים להולנד, אך הוא שתק.
אחי הצעיר תאו היה בבורקן בזמן ליל הבדולח, מיד אחרי זה הוציא אותו אבי להולנד ומשם המשיך לאנגליה לבי”ס בקנט.
בי”ס זה היה פנימייה לילדים גרמנים יהודים ונקרא BUNCECOURT. אבי ביקר אותו שם ביולי או אוגוסט 1939. עם פרוץ המלחמה פונו כל בתי הספר באזור קנט (דרום אנגליה) למרכז אנגליה.
אחי הבכור גרשון עזב את גרמניה לפלסטינה כבר ב- 1935 מכיוון שלא סבל את “האקלים” בבי”ס בגרמניה. הוא ביקר את ההורים בהולנד עם פרוץ המלחמה והיה חייב לחזור לארץ דרך מרסיי.
אני עבדתי כשוליה בבית חרושת במנצ’סטר (אנגליה) כטכנאי מכונות (1939). המלחמה פרצה ביום שישי וביום ראשון הכריזה בריטניה מלחמה על גרמניה הנאצית. אני הייתי עם חברי ממשפ’ שטיינהרט ממנצ’סטר שהיו בין היהודים העשירים בעיר.
כיצד ומדוע הגעת ליחידה X TROOP?
נסעתי לאנגליה ב- 193.
8עזבתי את גרמניה לאחר שהוחרמתי ע”י חברי לכתה בביה”ס ובמשך חמש שנים לא דיבר איתי שום ילד. החלטתי למצוא חברה חדשה איתה אוכל להסתדר. עברתי לבי”ס בלונדון למשך ארבעה חודשים. משם עברתי למנצ’סטר לעבוד במפעל כשולית טכנאי מכונות, וסיימתי תיכון בלימודי ערב.
ב- 1940 נעצרתי (כבעל ברית של האויב) ומאוחר יותר אפשרו לי להתנדב לצבא הבריטי.
ב- 1942 התנדבתי ליחידת הקומנדו המוצנחת המיוחדת לדוברי גרמנית שהקים הלורד מאונטבטן ה- X TROOP.
מיום זה והלאה היו לי חוויות בלתי נשכחות. החלפתי את שמי לפרד גריי.
החלפת השם הגרמני בשם אנגלי היה הכרחי לקבלה ליחידה.
ביחידה זו נולדנו מחדש. ניתנה לנו אפשרות להחזיר לנו את כבודתנו וללחום בנאצים שמיררו את חיינו ואילצו אותנו לעזוב את מולדתנו ואת משפחותינו.
ספר לנו על השתתפותך ביום הפלישה
בתחילת מאי 1944 ה- X TROOP חדלה להתקיים כיחידה פחות או יותר.
כל החיילים הנותרים שלא נשלחו עם יחידות קומנדו אחרות לצפון אפריקה, איטליה או יוגוסלביה – התפצלו בין יחידות קומנדו שהיו אמורות לקחת חלק בפלישה לצפון אירופה.
לפחות ארבעה סופחו לכל יחידת קומנדו של חיל הים או הצבא הירוק (יחידת קומנדו מנתה לפחות 450 חיילים).
יחד עם עוד שלושה, סופחנו ליחידת הקומנדו הימית המלכותית מס’ )ROYAL MARINE COMMANDO ST41( 41. כינסו אותנו באוהל בבסיס בפורטסמיט או סאוסהמטון (לא זוכר בדיוק). המחנה היה מגודר בגדר תיל ולא איפשר שום מגע עם העולם החיצון עד ה- D DAY.
במשך הזמן הזה קיבלנו תדריכים ופרטים על הפלישה. שמות הערים והנקודות בהם היינו אמורים לנחות לא ניתנו לנו, אך לפי המפות יכולנו להבין מה הולך. המחנה הזה היה בגדר חוויה מעניינת. אחד הדברים שזכורים לי היטב היה ביקור של גנרל מונטגומרי במחנה.
בין יתר הדברים שאמר הוא ציין פרט שנחרט בזיכרוני ומאוחר יותר יציל את חיי.
הוא אמר שכתות חיילים שנוחתות בחוף סובלות מ”שמחת חופים” ונשארות על החוף יותר מדי זמן ובכך גורמות לעצמן לאבדות מיותרות, בהופכן למטרות נוחות לצלפים.
החלטתי שלמלכודת זו לא אפול.
ב- 5 ביוני, לאחר רדת החשיכה, עלינו על כלי שיט שהוכן לפלישה. הכלי הכיל 80 איש.
אני מאמין ששטנו בחשכה מוחלטת ליד ISLE OF WRIGHT יחד עם עוד מאות כלי שיט ללא שום פנס או אמצעי זיהוי אחר, ברמה גבוהה מאד של משמעת וניווט. התחלפנו בינינו בישיבה בזוגות על המדרגות של הסיפון כשאנחנו צופים בכלים מסביב ומתקרבים אל החוף. דיווחנו הכל לחיילים שהיו למטה בסירה שלנו. היה קר ורטוב. סירבתי לשתות אלכוהול, אבל היה שוקו חם. בהדרגה ראינו את החוף מואר ע”י המטוסים שלנו שתקפו כשעתיים לפנינו. קני התותחים הגרמניים שעל החוף כוונו עכשיו אלינו ופגזים החלו נופלים בקרבתנו.
כשהסירה האטה וכולם קיבלו את הפקודה לקפוץ, רצתי לתוך המים עד שהגעתי לחוף. עשיתי הכל כדי להתרחק מהסירה שהייתה מטרה נוחה להפגזה. החוף היה מלא ב”מבנים” מברזל שבנו הגרמנים מתרמילי פגזים ריקים. הם היו צריכים להיות מלכודות לטנקים אך לא הצליחו להטעות אותנו. חיל ההנדסה שנחת לפנינו היה עסוק בפיצוץ מבנים אלו. באופן מפתיע הצליחו חיילי חיל ההנדסה לקחת בשבי יחידת סיור גרמנית שנשלחה לטפל בהם. עכשיו הגרמנים הובלו לנקודת ריכוז שהייתה כ- 100 יארדים מהמקום אליו הגעתי לחוף. רצתי אליהם כשאני אוחז ברובה ה”טומי” שלי. “בוקר טוב אדונים” פניתי אליהם בגרמנית “איפה השביל שעובר בין שדות המוקשים?” ללא שום היסוס הם הצביעו לי על השביל. רצתי חזרה, אספתי כתריסר חיילים מפלוגה 41 של .R.M.C וכל מי שרצה להצטרף אלי. שתי דקות מאוחר יותר היינו ב- LION SUR MER (צרפת) ללא שום חלל, ללא שום אש תותחים.
אספנו עוד כתות מפלוגה RMC 41.
היינו צריכים לכבוש בונקר גרמני בצד השני של LION SUR MER. לאט עשינו דרכינו לאורך הכביש הראשי של הכפר, כביש המקביל לחוף. הייתי צריך לצרוח על החיילים להתקדם תוך כדי כניסות ויציאות מבתים, כדי למנוע הליכה על הכביש הסלול.
ריקושטים שהותזו מהכביש הסלול גבו מחיר כבד מהחיילים (זהו פרט שלימדו אותנו ביחידה וחיילים ביחידות אחרות לא היו מודעים לזה ושילמו על בורות זו בחייהם). הצרפתים קידמו את פנינו בתוך הבתים בשמחה, היו ביניהם גם פצועים רבים אבל לא היה לנו זמן להתעכב ולא היו לי ערכות עזרה ראשונה עודפות.
כיתרנו את הבונקר הגרמני אותו היינו אמורים לכבוש מיד עם הנחיתה בחוף. כמה כלי רכב חמושים מדרום אפריקה הגיעו לנקודה בה נחתנו. הקולונל שלנו שיכנע אותם לנסוע בשיירה בכביש הראשי של הכפר תוך כדי ירי לתוך הבונקר. אחריהם יבואו החיילים מיחידת Y של פלוגת 41. שיגעון אמיתי. המפות שלנו הראו שהדרך נשמרה ע”י כלי ירי נגד טנקים שנמצאים בבונקרים מבטון. המכוניות החמושות התפוצצו, וחצי מיחידת Y נהרגו. כמובן שלא הייתי מוכן להשתתף בזה – להילחם אני מוכן, להתאבד לא.
אחרי המפלה הזו הקמנו את המפקדה שלנו בחווה חקלאית מחוץ לכפר. מצאתי עצמי במרווח צר בין 2 אבנים גדולות שהיוו חומה נמוכה בשטח פתוח. ידעתי שאנחנו מטרה ארטילרית נוחה ולא רציתי לקחת סיכונים מיותרים. היום כבר הגיע לסיומו, שעת בין ערביים, והייתי מת מרעב. בין האבנים האלו בישלתי את המזון המיובש שנשאנו איתנו. הייתי נחוש בדעתי לישון שינה טובה ובטוחה אותו לילה. יכולתי לראות מנקודת המחבוא שלי את כל החופים שמהם הגענו.
ברגע בו החל להחשיך, שוחררו מאות דאונים של בנות הברית שנגררו מאנגליה לאורך החופים לתוך עומק היבשת, אולי כדי לנחות בצד השני של התעלה, מראה מרהיב.
ואז, פתאום, משום מקום הופיע מטוס קרב גרמני, טס במהירות, מתפתל לכל אורך החוף.
בספר “היום הארוך ביותר” נאמר שאף אחד לא ירה בו, זה לא נכון.
הרבה אש כוונה אליו אך אף אחד לא פגע בו.
היה זה סופו של יום ארוך: סוף D DAY.
לא הצלחנו בשום משימה שהוצבה בפנינו.
לא כבשנו את הבונקר ב- LION SUR MER, לא כבשנו את המפקדה הגרמנית שהייתה יותר בפנים, לא התחברנו ל- RMC47, ולא לאמריקאים ב- LION SUR MERE, ואיבדנו חצי מחיילי הקומנדו שלנו בעיקר בגלל שהמחלקות לא עזבו את החופים די מהר.
רק למחרת, לאחר פציעתו של הקולונל שלנו והחלפתו במפקד מהמילואים, נתבקשתי להצטרף להתקפה על המפקדה הגרמנית שהיתה יותר בפנים הארץ. החלטנו להפתיע אותם בפריצה מטורפת קדימה ללא חיפוי ארטילרי. וזה הצליח. מסתבר שאנשי המפקדה היו חיילים עייפים שנשלחו לצרפת ישר מהחזית הרוסית ושמחו מאד להיכנע.
משם הגענו ל- LION SUR MERE והתחברנו לאמריקאים. בכך השלמנו את משימותינו ב-D DAY.
כיצד ידעת היכן נמצאים הוריך?
אייכמן ארגן עסקת חליפין בה הוחלפו יהודים תמורת משאיות. יהודים אלו הועברו לשוויץ.
אחד מהם כתב לדודי שהתגורר בניו יורק שהורי חיים בטרזיינשטט. הדוד סאלי (SALY, אח של אבי) כתב לי את האינפורמציה הזו לכתובתי הצבאית המסווגת באנגליה.
אבל לפני זה, עוד בהיותם בהולנד היה לנו קשר מכתבים רצוף. ב- 1940 עם פלישת הגרמנים להולנד הורי הוסתרו בחווה חקלאית באזור FRIESLAND שבצפון הולנד. גם סבתי מצד אימי הייתה איתם. ב- 1941 הלשינו עליהם לגרמנים והם הועברו למחנות וסטרבורג, ברגן בלזן, ולבסוף טרזיינשטט. סבתי נשארה במחבוא עד סוף המלחמה.
קשר המכתבים הופסק כאשר הם נלקחו לוסטרבורג. לא ידעתי מדוע נפסק הקשר.
השלמה מגרשון קדר, ראיון במאי 2003, לנושא הידיעות על ההורים:
“הרמן אלזס – בן דודו של מוריץ, היה קונסול צרפתי באוטריכט UTRECHT אשר בהולנד. משהגיע לטרזיינשטט, פגש את ההורים. מיד אחרי כן, הוחלף במסגרת עסקת החלפת שבויים ושוחרר בשוויץ בתחילת 1945. הוא כתב לי על כך מכתב. אני כתבתי על כך לאחי מנפרד, ששהה אותה עת בדרום הולנד והיה קפטן בצבא הבריטי – וסיפרתי לו שדוד הרמן ראה את ההורים בחיים, זאת לאחר ארבע שנים בהם ניתק הקשר.
במקביל, קיבל מנפרד אינפורמציה נוספת מיהודים נוספים ששוחררו באותה עסקה, וכתבו על כך לדודנו סאלי בארה”ב. מצוייד במידע זה, ניגש מנפרד למפקד הצנחנים הבריטי ג’נרל רוברטס, וביקש איתו ראיון.
הוא הסביר לו כי הוא מוכרח לאמת את הידיעה ולפגוש את הוריו, וכי יתאחד עם יחידתו מספר ימים מאוחר יותר.
יחידתו של מנפרד, היתה אמורה לנצוח מעל נורווגיה במסגרת הפלישה. מפקדו של מנפרד, שהיה איש מילואים, הבין ללבו, אך סירב לקחת אחריות על מבצע היחיד הנועז הזה. הוא צייד את מנפרד בג’יפ, נהג ומכתב ליווי והודיע לו שבאופן רשמי אין הוא יודע דבר וחצי דבר על סיפור זה, ומחובתו של מנפרד להתאחד עם יחידתו בתום שבוע.
וכך היה…”
מתי החלטת לנסוע לטרזיינשטט?
החדשות שהורי נמצאים בטרזיינשטט הגיעו אלי בסתיו או בחורף 1944.
אחרי שהשתתפתי ב- D DAY ועד יום הכניעה V- DAY ראיתי כל כך הרבה לחימה שלא חשבתי שאדם יכול לשרוד אחרי זה.
נתמניתי לקצין “בשדה הקרב” בזמן שהותנו בהולנד ב- 1944.
חזרתי לעיר הולדתי בגרמניה, בורקן, יומיים אחרי שנכבשה על ידי הכוחות הבריטיים (היחידה שלנו הייתה עדיין בהולנד).
הבית שלנו, שהיה בשולי העיר עמד איתן.
המפקדה של הגסטפו במשך המלחמה (כולל מרתף עינויים) והפך עם השחרור למפקדת הממשל הצבאי. החלק הפנימי של העיר הפך תל חורבות, החורבן וההרס היו כה גדולים שלא הצלחתי לאתר היכן עמדו פעם בית הכנסת ובית הספר היהודי.
מיד לאחר ביקורי בבורקן יצאתי עם הג’יפ והנהג לחפש את הורי.
האם הממונים עליך תמכו בנסיעה זו?
הממונים עלי תמכו בי מאוד. יכול להיות שהתמזל מזלי שהקולונל שלנו היה באנגליה באותו זמן, והיחידה הייתה בידיו של הסגן. שאם לא כן, יתכן שהקולונל היה מקשה עלי, ,כיוון שהיה איש צבא קבע (בהמשך נתן לי לנסוע לעיר הולדתי בורקן שבגרמניה מיד אחרי השחרור). הסגן היה איש מילואים ושיתף פעולה בהתלהבות.
באותם ימים איפשר הצבא הבריטי עצמאות רחבה לקציניו. במילים של צ’רצ’יל: “GENERALLY THAT TRUST WAS NOT ABUSED” (האמון לא נוצל לרעה).
אנשי הקומנדו תמיד סמכו על יוזמת הקצינים שלהם, והיינו צריכים לדעת מה אנחנו עושים.
חוץ מזה, היחידה הייתה חייבת לי רבות. מיום הפלישה ועד יום הכניעה הרגישו החיילים בטוחים יותר כאשר הייתי במחיצתם.
מכיוון שהייתי היחיד מיחידת X TROOP ביחידות הקומנדו הבריטיות בשטח, הוטל עלי להצטרף לכל סיור ולכל קרב.
ההכשרה שלנו הייתה הרבה יותר מקצועית מזו של הקצינים האחרים ולכן בטחו בנו ללא דופי.
ביום הפלישה, איבדו יחידות הקומנדו הבריטיות חמישים אחוז מחייליהם, אבל אני לא איבדתי ולו חייל אחד מאלו שהיו איתי. לכן, כאשר הודעתי להם שאני יוצא לחפש את הורי, הניחו כולם שאני יודע מה אני עושה.
מתי ראית את הוריך בפעם האחרונה?
את אבי ראיתי ביולי או באוגוסט 1939. שני הורי היו באנגליה בחג השבועות 1939 לפני המלחמה. גם אחי הצעיר תאו, כבר היה באנגליה.
מה היה ידוע לך על מפת אירופה עם השחרור?
הייתה בידי מפה מלפני המלחמה של גרמניה וצ’כוסלובקיה. כל הצבאות היו “על גלגלים” בתנועה. לא היה לי איכפת במיוחד היכן נמצא צבא זה או אחר. האפשרות שמישהו יתחיל לירות על ג’יפ יחיד בשטח הייתה נמוכה מאוד.
מדוע לא לקחת את הוריך איתך כשעזבת?
הרוסים לא אפשרו להוציא אנשים מהמחנה בגלל המחלות המידבקות שהיו בו. כמו כן הדרכים והכבישים היו לא בטוחים.
רובם היו ממוקשים, נורו יריות לעבר הכבישים והרוסים זרקו רימונים למקומות שונים לשם שעשוע. אני זוכר שבמקרה אחד זינקנו כולם מתוך הג’יפ לחפש מחסה, מפני שחיילים רוסים זרקו רימונים גרמנים לשדות, סתם.
הרגשתי שמחובתי לסייע למספר רב של חיילים בריטים ואמריקאיים, שבויי מלחמה לשעבר שניסו לחזור לקווים הבריטים והאמריקאיים. חיילים אלה אספנו בדרך.
כיצד ומתי יצאו הוריך מהמחנה?
הממשלה ההולנדית הזמנית התמקמה קרוב לבסיס שלנו בהאג (HERTOGENBOSCH) נסעתי לשם למחלקה שעסקה בתושבים חוזרים. היה איתי מכתב משופט כוח השלום בהאג, שמיועד לנסיכה יוליאנה. אישה נחמדה במחלקת התושבים החוזרים הציעה לקחת אותי לנסיכה. נפגשנו, נתתי לה את המכתב והיא אמרה לי לקבוע פגישה עם המזכירה שלה. פגישה זו לא קוימה כיון שהיחידה שלנו עברה לבורקן (עיר הולדתי בגרמניה). בכל זאת, שבועיים מאוחר יותר הייתי בהאג, מצאתי את הבחורה הנחמדה מהמחלקה (איתה יצאתי מספר פעמים מאז) והיא אמרה שטיפלה בכל – היינו שכל “הקולוניה ההולנדית” בטרזיינשטט תוטס כעבור שבוע להולנד. וכך הגיעו ההורים לאיינדהובן (הולנד).
השלמה מגרשון קדר, ראיון במאי 2003, לנושא יציאת ההורים מהמחנה:
לאחר הביקור בטרזיינשטט, חזר מנפרד ל”קרלצבד” (צ’כיה), שם היו האמריקאים, התייצב בפני הגנרל ועשו עסקה – אני אטפל בהורים, הבטיח הגנרל – אחזיר אותם להולנד ללא פגע, ואילו אתה תלך עם מפקד המודיעין שלי חזרה למקום בו נמצאו שתי הדיביזיות הגרמניות בהרי הסודטים, שביקשו להיכנע לך, ותדאג שהם יכנעו לרוסים, ולא לאמריקאים. (על פי ההסכם בין צ’רצ’יל, רוזוולט וסטאלין, היו שטחי כיבוש מסויימים לרוסים, לבריטים ולאמריקאים, והיה להם חשוב לשמור על כך).
מנפרד עשה כך, ואחרי כן חזר להולנד והתמזג עם יחידתו.
מה זכור לך היום כחוויה מיוחדת מהנסיעה?
זוהי שאלה קשה. אתן עליה כמה תשובות: ב זכור לי מזג אויר נהדר. החיים היו יכולים להיות קשים בתנאי מזג אויר גשום.
ב הדאגה האמיתית של הקומנדט הרוסי במחנה הריכוז, שלא הבין שכבר מצאתי את הורי והציע לי עזרה אישית בחיפוש אחריהם.
ב העובדה שלאמי היה האומץ והחוצפה לגנוב תפוחי אדמה מתחת לאפם של אנשי ה- .S.S בגלל שלא היה לה שום פחד מאנשים אלו שלדעתה היו “בלתי מלומדים, חברי מועדון שתייה של שיכורים”.
ב עצם העובדה שההורים שרדו.
בשנת 1938 הוקם “המוסד לעליה ב'”, הגוף שביצע פעולות הצלה מאורגנות, ובראשו שאול אביגור, חבר המפקדה הארצית של ההגנה. חלק ממנהיגי התנועה הציונית חששו, כי עקיפת חוקי העלייה עלולה להזיק גם לעלייה הליגאלית ולהחריף את היחסים עם הבריטים. ביטוי לחששות אלה ניתן בוויכוח בשאלת העלייה בקונגרס הציוני הכ”א. רבים הצדיקו את הבאת העולים בכל דרך אפשרית גם בניגוד לחוקי “הספר הלבן”. ברל כצנלסון , בנאומו בקונגרס בעניין זה, אמר: …”איזו הגירה מעולם היא כשרה וחוקית, אם עלייה זו אינה חוקית? ואיזה חוקים בעולם הם חוקיים, אם זכות חיים ליהודי היא בלתי חוקית? העליה הבלתי חוקית יש לה תפקיד מיוחד במלחמתנו…
וכשאני שואל את עצמי: מיהו בימינו אלה הנושא הטבעי – בגזרות גורלו – של מלחמת ישראל על קיומו?
הריני משיב לעצמי: על פני הימים נטושים נושאי הדגל של צרת היהודים. הללו לא יתנו לשערי הארץ שייסגרו… הפליט היהודי יוצר בראש המערכה, וכולנו חייבים לצאת בצבאותיו”… לפי תפיסה זו הפכו ההעפלה ותנופת ההתיישבות המוגברת למטרת המערכה הציונית ואמצעי עיקרי למאבקה!
עמ’ 45.
“ככל שהתקרב מועד פינויה של היחידה מהמדבר המערבי לקראת העברתה לאיטליה, הזדרש כל מי שהיו לו יד ורגל בפעילות “רכש” להעמיס תחמושת ונשק מן המצבורים הענקיים שהיו באזור, להעמיסם על משאיות ולהעבירם לנקוודת ריכוז מוסכמות.”
עמ’ 46
“תחילה חשבו כי קורפורל נויברגר ולנס קורפורל פסטרנק שהיו במחלקת התחבורה, יהיו נהגי המשאית, אך לבסוף יצאה המשאית מבנגאזי עם שלושה נהגים, אברום שטרן, גרשון קדר ואלעזר לב, שהיה מכונאי רכב.” “אברום שטרן, גרשון קדר ואלעזר לב, עלו על הג’יפ של בלומנפלד וחצו את מצרים, את חצי האי סיני בנסיעה רצופה של יום ולילה כדי להספיק ולהגיע לחדרה עוד טרם בואה של הרכבת. לקראת ערב הגיעה הרכבת ללוד. פסטרנק הודיע כי הוא מסתלק ונוסע לתל אביב כדי לראות את משפחתו ואת חבריו, וביקש מאברום שטרן שכבר המתין שם, לשמור על המשאית במשך הלילה (…….) הלילה עבר בשקט.
אלעזר וגרשון הצטרפו לשאר אנשי היחידה בבסיס שליד כפר יונה. למחרת בשעת בוקר מוקדמת, הגיע פסטרנק בדיוק כשפועלי הרכבת חיברו את הקרון שלהם לרכבת שנוסעת לחדרה. גרשון ואלעזר נסעו לתחנת הרכבת חדרה מזרח כדי לקבל לרשותם את המשאית. הם הסיעו אותה, למרות שלא היתה במצב תקין, למחנה היחידה. (…..)
עמ’ 47
“בתחנת בית ליד, המתינו אנשי ה”הגנה” לבואם, הורידו את המשאית והסיעו אותה בלילה ל”סליק” בקיבוץ עין שמר. למחרת, אנשי ה T.T.G (“תלחס טיזי גשפטן”) דני שטרן, אברום שביט, אלעזר לב וגרשון קדר, החלו לפזר את השלל שהביאו ביישובי הסביבה (…) ” “חלוקת התחמושת וחומרי הנפץ לא היתה כה פשוטה. גרשון קדר ליווה את אברום שנהג בטנדר עמוס בכביש חדרה-כרכור. לפתע התקלקלו אורות הרכב והשניםי מצאו עצמם בתעלה בצדי הדרך. אברום התעשת מיד ואמר שמוכרחים להיחלץ מהתעלה לפני שתגיע המשטרה הצבאית. בכוחות משותפים ובעזרת המנוע, חילצו את הטנדר והשלימו את החלוקה לאור הירח.”
עיירה בצ’כוסלובקיה.
ראשיתה במבצר שהוקם בימי הקיסרית מריה תרזה במאה ה-18, ומכאן שמה.
לפנים היה בה מחנה צבא גדול.
העיירה מונה כ- 4000 תושבים.
ב- 1941-1945 שימשה גטו שאליו הובלו כ- 150,000 יהודים בעיקר ממרכז אירופה וממערב.
כוונת הנאצים הייתה להקים בה “התיישבות יהודית לדוגמה” כדי להסתיר מהעולם החופשי את דבר
השמדתם של יהודים במזרח. לטרזיינשטט הובאו יהודים ידועי שם מגרמניה ומארצות מערב אירופה,
ויהודים מבוהמיה וממוראוויה. מנהיגיה של יהדות צ’כיה תמכו בהקמת הגטו משום שקיוו כי תביא לידי הפסקת שליחתם של יהודי צ’כיה למחנות ההשמדה במזרח אירופה.
כדי שתרמיתם לא תיחשף במערב, הקפידו הגרמנים שהיהודים ינהלו חיי תרבות בגטו. ב- 1943 אף
הזמינו משלחת מטעם “הצלב האדום” לבקר בו. לכבוד הביקור הקימו בנק, חנויות, בתי קפה ובי”ס –
כולם חלק ממסכת ההונאה. בספטמבר 1942 היו בגטו 50,000 יהודים. לקראת סיום המלחמה שתוללה בגטו מגיפת טיפוס, ההנהלה הנאצית לא נקטה כל צעדים לעצור אותה.
כ- 33,000 מיהודי המחנה נספו בשל תנאי המחיה הגרועים ששררו בו. רק כאשר ב- 5 במאי 1945 ברחו השומרים הגרמנים, יכלו להגיע צוותים רפואיים מפרג ומהעיר רודינציה נאדלאבם, ובסיוע אזרחים מקומיים נאבקו במגיפה. ב- 8 במאי 1945 הגיעו ראשוני הרכבים המשוריינים של הצבא הסובייטי לטרזין והמגיפה חוסלה לגמרי בעזרת צוותים רפואיים של הצבא האדום.
שיקום האסירים נמשך עד אוגוסט 1945.
למעלה מ- 88,000 איש נשלחו לאושוויץ ולמחנות השמדה אחרים. בהשפעת האסירים לשעבר החליטה ממשלת צ’כוסלובקיה ב- 1947 להקים את אתר ההנצחה בטרזין (במבצר הקטן) לאזכור הנסיבות הטראגיות של דיכוי חרות, דמוקרטיה וחרות האדם.