כיפת הסלע ואבן השתיה / אלי שילר. עיטורי כפת הסלע

מבוא
סגנון הקישוטים
הפסיפסים
מוטיבים עיטוריים
עיטורי תכשיטים
סיכום
ריקועי מתכת
עיטורים בבניין

 

 

מבוא

עיטורי כפת הסלע היו עד למאה הנוכחית בבחינת 'ארץ לא נודעת', זאת בשל האיסור שחל על המבקר האירופי להיכנס להר הבית, ומכאן שחקירת המבנה על עיטוריו היא תוצאה של השנים האחרונות.

שלל הקישוטים ורמתם האמנותית הגבוהה הפתיעו את המבקרים והחוקרים המודרניים, המודים כי עיטורים אלו עולים על כל הידוע באמנות המערבית או בכל מקום אחר. היטיבה לבטא זאת החוקרת השוויצרית ואן ברכם שערכה את המחקר המפורט ביותר על נושא זה: "הנכנס ל'כפת הסלע' לא יכול שלא להשתאות למראה שלל הקישוטים ויופיים המרהיב. מסייע לכך האור העמום החודר בכל גווני הקשת בעד לחלונות הויטראג' הצבעוניים האטומים למחצה היוצרים משחק צבעים על גבי הפסיפסים. התחושה היא של אווירת מסתורין והתעלות הדומה 'למעבר פתאומי אל חלום אלף לילה ולילה'..

לאחר התעוררות משכרון ההתפעלות הנוצר על ידי הרושם הכללי, מגלים לפתע קישוטים לאין ספור, עצים וענפים, פרחים וגרלנדות עם פירות ועלים, מגילות צמח המתפרשות לאורך הקירות, אשכולות ענבים וצמחי אקנטוס".

נקל לגלות שהמוטיבים ידועים מן הועלם הקלאסי, אך כאן הם קיבלו חיים חדשים בשפעת גוונים וצורות מזרחיות; פרחים דמיוניים עם אבני חן ושרשרות זהב וצדפים משתרכים על היקרות. כל אלו מעניקים למקום אופי של גודש חסר מעצורים ומתפרץ אך עם זאת מעודן להפליא. הקישוטים נעדרים כל דמויות אנוש, אך הדבר רק תורם לאווירה האצילה והמיוחדת. עם זאת אין הקישוטים ערביים טיפוסיים, שכן הערבסקה אינה נמצאת כאן בשימוש בכלל. העיטורים מורכבים ממוטיבים אמנותיים מקובלים וצמחים, דהיינו ממוטיבים שניתן לפרשם, שכן הערבסקה התפתחה בתקופה הרבה יותר מאוחרת. חיוניותה של אמנות זו מייחדת אותה מכל אמנות אחרת הידועה עד עתה.

 

 

 

סגנון הקישוטים ומקורם  

עלינו לזכור שבשעה שניבנה המסגד הנוכחי, האיסלאם צעד את צעדיו הראשונים, ועדיין אין לדבר על אמנות מוסלמית, ואם היתה כזאת, היא היתה פרימיטיבית ביותר והעדויות עליה מועטות. הערבים, שכבשו בסערה את המזרח, סיגלו לעצמם בדרך כלל את האמנות שהיתה קיימת במקומות שלטונם ורק בשלבים מאוחרים יותר הם פיתחו על ברכי אמנות זאת סגנון משלהם, סגנון שהושפע מן האיסור לעטר מבני דת בדמויות ומוטיבים מן הטבע. שליטתם של החאליפים על שטחים עצומים ואהבת הפאר שהיתה נחלת רבים מהם, גרמה לגיוס טובי האמנים משטח האימפריה ולעיתים אף מחוצה לה. מכאן, שלשליט היתה השפעה כמעט מכרעת על התפתחות האמנות בתקופתו. ואמנם נקראות התקופות השונות באמנות האיסלאם על שם השליטים.

קישוטי "כפת הסלע" הם אמנם אחת הדוגמאות המופלאות לא רק של התקופה האומאית אלא בתולדות האיסלאם בכלל. סגנון הקישוטים ורמתם האמנותית מעידים שהחאליף עבד אל מאלק גייס את טובי האמנים מכל רחבי האימפריה שעליה שלט ממצרים ועד פרס ודמשק. ואמנם היו באותה שעה בשטח שלטונו תרבויות אמנות פורחות:

I. ניצחון הנצרות מאות אחדות לפני הפלישה הערבית ושפע האתרים המקודשים לנצרות המצויים בסוריה וארץ ישראל, נתנו כר נרחב לפריחת האמנות הביזאנטית במזרח.

II. עד לכיבוש הערבי שגשגה בפרס האמנות הסאסאנית, שהחייתה החל מן המאה השלישית את תרבותה העתיקה על אף השפעתן העצומה של יון ורומא; השליטים הפרסים היו פטרוני אמנות שהשכילו למזג את התרבויות השונות בתרבותם המקורית ולהחיותה. הסאסאנים הצטיינו בעיקר באמנות הדקורטיבית, קישוטי אדריכלות וחפצים יום יומיים. היה להם הכישרון לתת מבע עז לכל קו ולכל פרט (דבר שבא לביטוי לאחר מכן באמנות המוסלמית הצרופה). מצויים גם מוטיבים שהם סאסאנים טהורים כגון "המוטיב המכונף" שהיה סמל בית המלוכה הסאסאני. אין כל צל של ספק שעבד אל מאלק גייס אמנים מבני אסכולה זו, ואלו הטביעו את חותמם על קישוטי המסגד.

 

III. האמנות הסורית. תגלית המסגד המופלא בדמשק ואתרים אחרים, מעידים שהיתה בזמן ההוא אסכולה אמנותית פורחת בסוריה, ויש חוקרים המפליגים עד כדי הסקת מסקנות שעיקר העבודה בתקופה זו נעשתה על ידם. העובדה שהאמנות הסורית היתה בלתי ידועה בעולם המערבי מוסברת בכך שעד למאה הנוכחית הכניסה למסגדים היתה אסורה על בני הדתות האחרות.

 

קווי הייחוד ואופן הביצוע של פסיפסי כפת הסלע  צבע הפסיפסים ושמושם:

הצבעים המכריעים הם כחול, ירוק וזהוב, כשהאחרון משמש לעיתים קרובות כרקע או כדי להדגיש מוטיבים עיטוריים. בין הצבעים העיקריים מופיעים בעדינות רב, אדום, כסף, אפור, ארגמן, חום, שחור ולבן, אך צבעי היסוד שהזכרנו הם מגוונים ביותר; כך למשל ניתן להבחין בשמונה מיני ירוק בהם השתמש האמן בהתאם למוטיב אותו עיבד. גם הכחול יופיע בלא פחות מששה צבעים, החל מטורקיז וכלה בתכול אפור. כמו כן יופיע צבע האדום אינדיגו (בפרט בכפה), ומשמש צבע רקע חשוב בפרט לעיטורים שבהם אבני חן.

לעיתים משמש האדום כצל לעלים במקום שחור ששימושו נמנע ככל האפשר כיד לשוות יתר חיות למבנה.

 

 

התאמת המוטיב לשטח:

אחד הדברים המאפיינים את האמנות הערבית בכלל, ואת קישוטי המבנה בפרט היא התאמה מדוקדקת של המוטיבים האמנותיים לשטח. דהיינו, פרטי המבנה וצורתו הנחו את האמן בבחירת המוטיבים, דבר שדרש לא רק שליטה ברזי האמנות והארכיטקטורה אלא גם כח המצאה מופלא. למשל, קישוטי עצי הדקל בעלי הצורה המאורכת יופיעו על גבי עמודים, ענפים המחוצבים בהתאם לקווים של החלונות, הלולאות בכפה ועוד.

בעוד שכיום מקובל לבצע את עבודות הפסיפס בסטודיו, העבודה כאן נעשתה במקום לאחר שהדוגמאות צוירו על הקיר. הפסיפסים שקועים בקיר כדי 3 ס"מ ובאותה מידה הם גם בולטים ממנו החוצה. הקוביות המוזהבות מונחות באי סדירות מכוונת (אך לא יתר על המידה), וזאת כדי להשיג נצנוץ מכסימלי.

בדרך כלל יופיע הפסיפס כמעטה אחיד, אך יש וכדי להשיג הדגשה של מוטיב מסויים הם יוטו בשלושים מעלות, וזאת כדי להשיג בוהק מירבי. לדוגמא: בעיטורי האוקטגון בכוון לקיר, הפסיפס יופיע כמעטה רגיל, אך בכוון הפונה פנימה הוא יופיע בטכניקה הנ"ל. טכניקה זו הטיית קוביות הפסיפס היתה קיימת כבר באמנות הביזאנטית עוד טרם שניבנה המבנה הנוכחי. יודגש כי שיטה זו של "הטיית הפסיפס" נעשית על ידי מכת פטיש קלילה בכל קוביה וקוביה דבר שהצריך מלאכה מרובה.

 

 

הצדף:

מופיע בדרך כלל במקומות הנוטים להיות חשוכים, וכך הוא ממלא תפקיד חשוב ביותר באיזון האור והברק. מאידך, פיזורו באולם בצורה סימטרית מבלי להתחשב בתנאי האור היה יוצר בהכרח במקומות מסוימים גודש פוגם שלא לצורך. לרעיון זה שוב אין זכר באמנות הפסיפס הביזאנטית. מרבית הצדף הוא מאיכות מעולה שנשאר בברקו לאחר אלף שנים ויותר. מאידך יש ואת מקום הצדף יתפוס צבע רגיל וזאת במקומות הפחות בולטים כגון באוקטגון החיצוני.

 

 

רמת הביצוע הבלתי אחידה:

אחד הדברים המפתיעים הוא הרמה הבלתי אחידה של בצוע העבודה. בעוד חלק הארי של העבודות עולה על הידוע לנו מן העולם הקלאסי, מצויות גם עבודות שעשויות ברשלנות יחסית. עלינו לזכור שהעבודה נסתיימה תוך זמן קצר ביותר, ואם ניקח בחשבון שיש כאן כאלף ממ"ר של פסיפס, הרי שהדבר יביא בהכרח למסקנה שהיא נעשתה על ידי עבודת ידיים של אמנים מרובים בעת ובעונה אחת. לא זו בלבד שהעבודות המעולות מהוות את החלק הגדול של הקישוטים, אלא שאלו אף נמצאות במקומות הבולטים ביותר, ולא נותר לנו אלא לשער שבמקומות הניסתרים בדרך כלל עבדו השוליות או האמנים מן הדרגה השניה.

 

המוטיבים העיטוריים  

 

 

האקנטוסים:

אלו משתווים ביופים ליפות שבעבודות הקלאסיות מסוג זה, ואף על פי שלא היתה לאמנים המקומיים האפשרות לחטב ולגלף מוטיבי אלו, כפי שנעשה הדבר באבן, הם ידעו להעניק לאקנטוסים את היופי המירבי ולהשיג את האפקטים של אור וצל על ידי משחק צבעים נדיר של צהוב, כחול וירוק, שלמרבה הצער שום תמונה או צילום לא יוכלו לשחזר, אך הם נחשבים בין אמנויות הקישוט היותר נהדרות בכל הזמנים. כל צמח אקנטוס על ידי צורתו המיוחדת, במספר העלים או בצבעים השולטים בו יש לו אופי משלו, והצבעים מתחלפים בו תדירות מכחול בחלקים הכהים לירוק בהיר בחלקים הבהירים.

החלק האמצעי משורטט בקווים אלכסוניים או אופקיים מוזהבים או מוכספים, הקצוות עשויים מפסיפס "מעשה רשת" מוזהבת, המסתיימת בצבע כסף כדי להאירה יותר. כל הצורות הניזכרות מצוירות על גבי משטח נטוי קמעה, וביחד עם משחק הצבעים המופלא הן נראות כאילו העלים היו בתנועה, והמהווה ניגוד למשטח הרקע המוזהב והרגוע. אנו מבחינים בארבעה עד חמישה עלים באקנטוס, והם דומים למה שאנו מוצאים באמנות הרומית אך הם גם שונים ממנה בכך שהעלים המהופכים המופיעים שם נעדרים כאן לחלוטין, וזהו ההבדל הצורני היחידי. בין העלים יופיעו ניצנים בצבע זהוב ומוכסף ובקצה התחתון זוג ענפים קטן ומנותק מהפריחה. ואין עוד מקום בעולם בו ניתן למצוא אקנטוס שישווה לנ"ל לא בצורתו ולא בעיבודו האמנותי או ביופיו.

את המוטיבים הנ"ל ניתן לראות על אומנות האוקטגון ועל שלוש מהאומנות המרכזיות.

 

 

 

מגילות הצמח:

אלו תופסים חלק נכבד למדי בקישוטים ומצויים בין העמודים והכפה.

המוטיב מורכב מצמח המזכיר אקנטוס. מעלי הכותרת יוצאות זוג מגילות החוזרות ומתעגלות. הן נתונות על גבי רקע כחול מקושט בכסף, והן עצמן צבועות בזהב. המוטיב מופיע רבות באמנות הקלאסית.

 

עיטורי העלים:

מפוזרים בכל חלקי המבנה והם רב גוונים יבותר בצורתם ואופן ביצועם. מהם בלעי יופי נדיר, משוחים על רקע כחול, בעוד צלעותיהם עשויות זהב הבולט על גבי הצבע הירוק העשוי ממקשת גוונים מתחלפת. עיטורי העלים מופיעים לרב באמנותה רומית ביזאנטית, כך למשל בפסיפס הנודע ברצפת הכנסייה במידבא והם ידועים גם באמנות הסורית. מכל מקום, כן השכילה אמן להשתמש בצורות ברמה אמנותית גבוהה תוך שנתן חופש לדמיונו ביתר שאת. כך למשל במרבית עיטורי העלים משולבים פירות, שבלים ומוטיבים צמחיים אחרים, המעניקים להם חיות וחן רב.

לעתים מחולקים העלים לגוונים ברורים, בדרך כלל כחול וירוק, על פי סגנון הידוע באמנות הפסיפס הביזאנטית.

 

עצים:

יופיעו בדרך כלל על גבי האומנות כשהם מותאמים לצורתן המאורכת בשלמות. השתמרותם מעולה, וניתן להבחין בעצי דקל, זית, לימון או קבוצת קני סוף. העצים עשויים ביד אמיצה וריאליזם בלי שיגרתי בעבודות פסיפס, ועם זאת מסוגננים בטעם מזרחי, המתבטא בין השאר בשיבוץ אבני חן בגזע.

עלוות העצים עשויה בגוונים ירוקים מתחלפים המודגשים על ידי הצבע האדום. כן מופיעים במרכז על גבי רקע כחול פירות בצבע זהב וכסף.

 

הענבים:

 

 

מהווים מוטיב חשוב כמעט בכל אמנות דקורטיבית בעולם הקדום. הם מופיעים כאן בשלל צורות ושונים זה מזה ברמת ביצועם, כשהיפים ביניהם נמצאים על גבי הקירות של קשתות האוקטגון. הענבים מופיעים בצבעיהם הטבעיים, דהיינו שחורים וירוקים, אך שוב בשילוב הדמיון המזרחי. כאשר הם יופיעו בירוק הם מקבלים יתר דגש על ידי עטורים מוזהבים, ואלו הכחולים מעוטרים בכסף. בהצטרפם למספר אשכולות הם מופיעים בירוק מוזהב וכחול מוכסף. לעטור נאה זה שוב אין הקבלה בכל אמנות אחרת.

 

 כדים ואמפורות:

 

 

אלו שוב נפוצים ביותר בעולם הקלאסי, והם מופיעים כאן במקשת גוונים, החל מספלים שטוחים וכלה בכדים גדולי ממדים, עבים או דקים. המשותף להם שהם מעוטרים באמנות רבה עם אבני חן וצדף. עם זאת, הבחנה מדוקדקת יותר תגלה הבדלים מפתיעים ברמת הביצוע האמנותית, ומניחים על כן, שחלקם נעשו בתקופה מאוחרת יותר.

 

זרי פרחים ופירות:

 

 

מצויים בעיקר בתקרת הקשתות האוקטגונאליות. הם מזכירים את הזרים הידועים מהיצירות הקלאסיות, אלא שבעוד שם הפירות והפרחים יופיעו יחד, כאן אנו מוצאים פירות בלבד; רימונים, ענבים, תפוחים, דלעות זעירות ולימונים המבצבצים בין העלים. הם מופיעים במשחק צבעים בהיר ורענן, צהוב, כחול, אפור, אדמדם או סגול. הזרים יוצאים בדרך כלל מסל בצבע כחול או מפרח האקנטוס, והם נושא חביב על האמנים הנוצרים, ואנו מוצאים אותם ברומא החל מן המאה הרביעית.

 

המוטיב המכונף:

מקובל לראות במוטיב המכונף השפעה פרסית טפוסית, שכן הוא נמצא בצורה מאד דומה על כתרי המלכים הסאסאניים (שושלת באיראן שמשלה מן המאה השלישית עד לכיבוש הערבי, והצטיינה בתרבותה העשירה) ועל גבי מטבעות פרסיות מן המאות החמישית והשישית. ואמנם, הקישוט הנוכחי מזכיר את כתרו של המלך המיוצג כאן על ידי עטורי אבני החן. הכנפיים מחוברות על ידי צדף והן נטויות באופן בולט פנימה.

 

עיטורי התכשיטים ואבני החן  

 

 

לעיטורי התכשיטים ואבני החן נודעה משמעות מיוחדת בעיטורי מכפת הסלע, שכן המוטיבים הצמחיים בלבד לא סיפקו את האמנים בני מורשת המזרח שהשתוקקו להביע יותר גודש ועושר בעבודותיהם. הם שילבו עיטורים אלו במבנה בכשרון ובטעם.

באותם החלקים בהם היה די אור, הם שילבו אבני חן בצורה המלאה ביותר, ובעיקר אמורים הדברים בקשתות האוקטגון, בעוד בחלקים האחרים הם היו בעלי משמעות משנית בלבד.

 

לסיכום:  

אמנות העיטור בכפת הסלע על כל צדדיה, אך בעיקר עבודות הפסיפסים, מהווים "עולם בפני עצמו" ושלמות נדירה, שחשיבותם בתולדות האמנות העולמית עומדים מעבר למקום ולזמן. כל ביקור במקום על כן, לא יהיה שלם ללא התחקות אחרי עבודות אמנות מיוחדות אלו. אשר לסגנון הקישוטים, ניתן לחלקו לשנים:

I. מוטיבים המיוצגים על ידי האמנות הקלאסית והביזאנטית.

II. מוטיבים מהאמנות המזרחית (הסורית והסאסאנית בעיקר).

המעניין והמופלא כאן הוא שילוב המוטיבים האלה, לעיתים עד כי יצירת ישות חדשה בלתי ידועה עד אז, ושאין לה עוד אח ודוגמא באמנות העטור עד ימינו אלה. נקל להבחין כאן במוטיבים הקלאסיים; צורות נטורליסטיות מודגשות של פרחים, פירות ומגילות-פרח, גרלנדות ואקנטוסים הידועים מקישוטים ריאליסטיים לאין ספור וכמו כן עבודות הפסיפס שהיו נפוצות מאד באמנות הכניסות הביזאנטיות, וקרוב לוודאי שהעבודה נעשתה על ידי אמן מעין זה.

מאידך אופייני לאמנות המזרחית השפע והפאר, הגודש המוגזם והחזרה הבלתי נלאית על אותן הצורות (הנובעות מהרתיעה לצייר דמויות), חוש נדיר ליחס וסימטריה, וארגון בשפע צבעים עזי מבע ובעיקר זהב על רקע ירוק כחול ואדום.

פגישת שני עולמות אלו גרמה לכך שהדמיון המזרחי הפורה יצק במוטיבים הקדומים רוח חדשה, והתוצאה היא שאין הם מופיעים כאן בצורתם הרגילה, אלא הרבה מעבר למה שהיינו מצפים לראות בצורתם הקלאסית. אף אמנות הפסיפס שמקורה בעולם הקלאסי, שם נמצאת בשלבי שקיעתה הסופיים, מתעוררת כאן לתחיה, ואין אנו מוצאים מחוץ לארץ ישראל שום דוגמא של קישוטים נטורליסטיים בפסיפס שמסוגלים להשתוות לעבודות אלו, שכן הנושא הצמחי בעולם הביזאנטי בתקופה זו אינו אלא מוטיב משני המשועבד לאייקונים למיניהם.

 

ריקועי המתכת

 

לוחות ריקועי המתכת מצויים בחלק התחתון של הקורות, ועליהם עיטורים עשירים במגוון צורות, הנבדלות זו מזו ברמתן האמנותית.

בסך הכל, מצויים עשרים וארבעה ריקועי מתכת, ואחד המוטיבים העיטוריים עיטורים הניבדלים -חוזר על עצמו תשע פעמים; על יתר חמשה עשר הלוחות זה מזה, ובסך הכל לפנינו ששה עשר ריקועי מתכת שונים.

ריקועי המתכת המובלטים מוזהבים, בעוד הרקע בחלק המרכזי – שחור ושוליו ירוקים (בדומה למשקופי הכניסות – בחלק התחתון).

המוטיב העיטורי הנאה ביותר נקבע בצד דרום, ונראה שאין זה מקרה, שכן הוא נמצא בכוון הפונה למכה, בסמוך לגומחת התפילה. עיטור זה מורכב משריגי גפן היוצאים ומשתרגים מתוך צנצנת במרכז, ויוצרים פיתולים לשמאל ולימין. כל אחד מהפיתולים כולל אשכול ענבים ועלה אחד. הרקוע הנוכחי נחשב לאחת מדוגמאות היסוד הקדומות החשובות ביותר למוטיב עיטורי נפוץ זה באמנות המוסלמית, והוא מופיע לא אחת במקומות מרכזיים במסגדים חשובים.

ברקוע אחר אנו מוצאים עץ במקום הצנצנת, ואף בו חוזר דגם הפיתולים המשתלב במוטיב נוסף. בשני רקועים אחרים לפנינו לולאות המכילות אלמנט אחד בלבד; אשכול ענבים ועלי גפן לסירוגין.

ברקוע אחר, לפנינו מעין שרשרת הנוצרת על ידי חצאי פלמטות ואשכולות ענבים המשתרכים בנקודות המגע, ומוטיבים דמיוניים הצומחים כאלו מבסיסיהם. מוטיב אחרון זה הנו בלע חשיבות יתרה (משמאל למרכז התמונה) והוא מופיע שוב בפסיפסי האוקטגון ונפוץ מאד בכמה מסגדים קדומים.

קורות העץ עליהן מופיעים עיטורים אלה, מעוטרות גם ביתר צידיהן בעושר רב, ובעיקר באותו חלק הפונה בכוון למרכז (העיטורים דומים לפיתוחי עץ באנטבלטורה הקורינתית; פיתוחי עץ אמנותיים צבועים ומוזהבים). הם מכסים כאן על קורת העץ הפשוטה ועבודת האבן מעליהן. על ידי כך, קורות לשמש כחיזוקים, הפכו לאלמנט -עץ אלו, שנועד להן תפקיד פונקציונאלי עיטורי חשוב בפני עצמו.

 

העיטורים בחלקי הבנין השונים  

עיטורי הכפה מהווים ללא ספק את נקודת הכובד העיקרית במבנה, זאת בשל חשיבות הסלע עליו היא סוככת ישירות. העיטורים בדגמי ערבסקות, עשויים בלט צבוע ומוזהב על רקע כהה ואדום. הם מהווים ניגוד בולט לשאר -מסטוקו העיטורים העשויים מדגמים פלוראלים משובצים בפסיפסי זכוכית.

סביב לבסיס הכפה מעל "לגלריה", רצועת כתובות גודלה המנציחה את עבודות השיקום שנעשו במקום במאה הארבע עשרה, ושהעניקו לכפה את חזותה הנוכחית. הכפה נישאת על התוף, הנחלק לשתי רצועות עיטורים, הרצועה התחתונה הנחה על העמודים, והעליונה בה מצויים חלונות הויטראג' האמנותיים. המשטחים בין החלונות מעוטרים בעיקרם באמפורות, מהן עולה גזע דמיוני המשובץ באבני חן וקישוטי צדף, והמסתים בדרך כלל "במוטיב מכונף". מהגזע מתפתלות מגילות צמח הממלאות את המשטחים בין חלון אחד למשנהו. מוטיב דומה מופיע גם ברגיסטר התחתון של התוף, הנישא על העמודים. המגילות היוצאות כאן מהאמפורות יוצרות פיתול כפול לכל צד (בשל המשטח הרחב יותר כתוצאה מהעדר חלונות), עד שהן משיקות לעיטורי האמפורות הסמוכות.

בין חלק זה והעמודים מפרידה עוד רצועת ורדות נאה, העשויה בסגנון ביזאנטי מקומי, שהיה מקובל בארץ ישראל במאות החמישית-שביעית ושכמוהו ניתן לראות גם במקומות אחרים בהר הבית (אפריזי השער הכפול ושער הרחמים).

מתחת לרצועת עיטורים זו מופיע כיסוי שיש אפרפר השייך כבר לקשתות העמודים. הקשתות תחומות בחלקן התחתון בציפוי בהיר וכהה לסירוגין.

עיטור זה נעשה בתקופה מאוחרת יחסית, במאה הארבע עשרה, תחת הפסיפסים המקורים שלא השתמרו כאן כראוי. מסקנה זו עולה ממשטח השיש הדל הנמצא באופן בלתי פרופורציונאלי בפאתי משטח הפסיפס והמופיע רק כלפי פנים.

יתכן והצלבנים מילאו תפקיד מסוים בהשחתת פסיפס זה, שעה שעיטרו את המבנה בתמונות ובמוטיבים נוצרים. מאחר ואיזור זה היה נמוך ובסמוך לאבן, ששימשה להם כמזבח, הוא התאים למטרתם.

נעבור עתה לפרוזדור הבינים (האוקטגונאלי): גם כאן ניכרת הקפדה יתרה הפונים בכוון למרכז. -בביצוע העיצוב והעיטורים, בעיקר בחלקים הפנימים שים לב למשל לקורת העץ, הנישאת בין העמודים והקשתות. בניגוד לקורות מסוג זה בכנסיות שהן בעלות תפקיד ארכיטקטוני, או שהן נעדרות לגמרי, הן מהוות כאן אלמנט עיטורי בפני עצמו, המהוה מעין מסגרת תוחמת לעיטורי הקשתות; העיטור ממשיך גם לרוחב האומנות, ומקיף על ידי כך את כל המבנה. הדגש יוצא הדופן שהושם על אלמנט זה, מבחינת ממדיו צבעיו ועושר עיטוריו, נועד לסייע להשתלט על החלל הפנימי של המבנה, שהוא חשוך, ולקבוע לעין המבקר המסתופף מסביב לסלע תחומים מוגדרים. כן נועד הוא להרחיק את הרגשת המונוטוניות העלולה להיווצר בעקבות שפע הקשתות והעמודים. ואמנם מהצד החיצוני, במקום שאין הוא יכול למלא תפקידים אלו, ישנו רק דיפון שיש נעדר כל עיטורים. הקפדה יתרה יש גם על עיטורי הקשתות בחלקן הרחב, העוטות פסיפסים מרהיבים מכל צידיהן. עיקרן עשויות ממוטיבים צמחים בצבע ירוק במספר גוונים, על רקע פסיפס מוזהב. מאחר והמשטח מעל לעמודים יותר משולשים, האמן השתמש כאן במעין עץ דמיוני המתרחב כלפי מעלה, והמכסה את כל השטח. במוטיבים משולבים אבני חן וצדף ולעתים אף אשכולות ענבים, בעיקר באותם החלקים הפונים פנימה.

בקצה הקשת ובסמוך לאומנה, השתמש האמן בשיטה שונה: הקומפוזיציה מתחילה לא מהחלק התחתון, אלא מהעליון ויורדת בכוון לאומנה. היא עשויה מקרן שפע, אשר ממנה יוצא גבול המשתרג כלפי מטה. העיטורים תחומים על ידי כתובות קופיות שאינן מותירות ספק בנוגע לתיארוכם 691, כלומר מזמן בנית כפת הסלע.

 

הוצ' אריאל, עמ' 41 – 31