תולדות המסגד

דרום הר הבית, התקופה הערבית
המסגד הקדום
הקמת אל אקצא
התקופה העבאסית
עבודות השיקום
שחזור המסגד
התקופה הפאטימית
שחזור א-טאהר
התקופה הצלבנית
שרידים צלבנים
לאחר התקופה הצלבנית
התקופה התורכית
הזמן החדש
רצח עבדאללה
השריפה ונזקיה

 

דרום הר הבית עד לתקופה הערבית  

דרום הר הבית לא ניכלל באזור המקודש, המשתרע ממנו צפונה בתחומי כיפת הסלע של היום. עם זאת, בהיותו מצוי בין עיר דוד והעופל ובין המקדש, נתייחד לו תפקיד חשוב החל מתקופות קדומות: כאן בנה שלמה את ארמונו ואפשר שבמקומה של אל אקצה היה "בית יער הלבנון", ובתקופה מאוחרת יותר ארמונות מלכי יהודה.

מזמן שיבת ציון ועד לתקופה הרומית תולדות המקום לוטים בערפל, אך מאחר ומקום המקדש ומיקום העיר היו דומים לאלו שלבית ראשון, סביר להניח, כי דרום הר הבית שוקם אף הוא.

בתקופת בית שני ביצע הורדוס במקום עבודות בינוי ופילוס נרחבות, והקשתות המלאכותיות בדרום הר הבית משמשות עדות אחת מני רבות לעבודות אלו. כאן ניבנתה גם הבסיליקה המלכותית, אשר ממרומיה השקיפו הורדוס ומלויו על הנעשה בהר הבית והמקדש.

לפי עדות הברית החדשה (מתי, כא:12), היה מושב מוכרי היונים והחלפנים בתחום הר הבית, דבר שעורר את חמת זעמו של ישו; המפרשים הנוצרים מיקמו אירוע זה לאזור התחתון של הסיליקה, שכן ידוע שהיא שימשה בעולם הרומי לצרכי מסחר, אלא שדעה זו אין לה על מה שתסמוך. בחפירות האחרונות בסוף לכותל הדרומי נחשפה תמונה מרהיבה על חשיבותו של אזור זה בתקופת בית שני, ויעידו על כך מערכת המדרגות המונומנטאלית, הרחוב הבנוים בתכנון קפדני -העובר לאורך החומה והרחבה הבנויה מדרומו ומרשים. הם מצביעים על חשיבות המקום ששימש ככניסה העיקרית להר הבית דרך שערי חולדה.

משערים אלו הוליך כבש משופע, ממנו עלו המבקרים לרחבת הר הבית, בדרכם לביהמ"ק. כאן באו עולי הרגל לראשונה במגע עם הר הבית שהיה אחד מרגעי השיא בביקורם בירושלים, ומרום התגשמות מאוויהם.

מאחר וקדושתו וחשיבותו של הר הבית במסורת המוסלמית, התבססו במידה רבה על מסורות קדומות (כפי שניתן למשל לראות במיקום כיפת הסלע במקום המקדש), לא יהיה זה בלתי סביר להניח, שהדגשת חשיבות דרום הר הבית שרשיה נעוצים במסורות קדומות יותר, אך אליהן נוסף נדבך רב -באיסלאם חשיבות שייחד את דרום הר הבית במסורת המוסלמית: קביעת קיר הקיבלה (כיוון התפילה) דרומה, והקמת המסגד המרכזי בהר הבית במקום זה.

 

המסגד הקדום בדרום הר הבית  

מסורת מוסלמית בעלת אופי אגדתי מספרת, כיצד הגיע עומר להר הבית ובנה מסגד בדרומו: לאחר כיבוש ירושלים, ביקש עומר את הפטריארך סופרוניוס להוליכו ל"מסגד דוד" (הר הבית). הפאטריארך הובילו לכניסת הקבר, אך עומר האשימו בשקר.

לאחר מכן הוליכו הפטריארך להר ציון ברמזו, כי זהו "מסגד דוד", אך עומר האשימו שוב בשקר. לבסוף הוליכו סופרוניוס להר הבית ("מסגד ירושלים" בלשון הכתוב). אך עקב האשפה שנצטברה במקום הם לא יכלו להכנס לשם, ונאלצו לזחול על גחונם.

לפי המסופר נתן עומר דוגמא אישית בניקוי המקום, ונסתייע ביהודי המומר כעב אל אחבר כדי לזהות את מקום הסלע. לאחר מכן שאל עומר את כעב: "היכן להקים את המסגד?" וכעב השיבו כי "מן הראוי לבנותו מאחורי הסלע, שע"י כך שני כיווני התפילה החשובים (ה"קיבלה"), זה של משה וזה של מוחמד יהיו זהים". אך עומר האשימו כי הוא חושב עדיין במושגים יהודיים וכי אין הוא מצווה לפנות לכיוון אבן השתיה אלא לכעבה, ובנה מסגד בדרום הר הבית.

ידיעותינו על מסגד זה לוקות בחסר, אך ידוע כי בתקופת עומר והבאים אחריו ועד ליסוד השושלת האומאית בדמשק, המסגדים ניבנו בפשטות מירבית, – מעץ, לבנים מיובשות וחומרים אחרים מסוג זה, שלא היה בכוחם לעמוד נגד פגעי הזמן, כך שמהמבנה שהוקם ע"י עומר, נותר אך מעט כעבור למעלה מיובל שנים, שעה שניבנה מסגד אל אקצא.

המסגד שהקים עומר תואר כ- 30 שנה מאוחר יותר ע"י הבישוף ארקולפוס (670), כחצר פתוחה עשויה קורות עץ: מתפללים עתה …"במקום המפורסם, שם עמד פעם המקדש המפואר המוסלמים במקום מיוחד שהוקצה למטרה זו, העשוי בצורה מלבנית, אותו בנו בפשטות מירבית ע"י שהניחו קורות גדולות על שרידי החורבות. אומרים שהמבנה מסוגל להכיל 3.000 איש בבת אחת".

אשר לחורבות המתוארות ע"י ארקולפוס, הכוונה אולי לשרידי הסטואה המלכותית שהוקמה ע"י הורדוס, ושהיתה בחורבנה מאז 70 לספה"נ.

מקובלת ההנחה, כי המסגד ניבנה בדרום מזרח הר הבית והשתרע מזרחה עד לעריסת ישו, ומערבה עד למקום אל אקצא של ימינו. "מסגד עומר" בקצה הדרומי מזרחי של אל אקצא מהוה אולי הד עמוס לקיומו של מסגד עומר המקורי בסביבה זו.

שיק חישב שגודל המבנה היה כ- 5.000 ממ"ר (לפי 1,5 ממ"ר לאדם). המרחק מעריסת ישו ועד למסגד עומר הנוכחי הוא כ- 145 מ' או ממיחרב דוד עד לקיר המזרחי כ- 65 מ'. אם נצא מתוך הנחה כי מיחרב דוד היה במרכז, ונמדוד אותו מרחק מערבה, נקבל כ- 130 מ'! המסגד השתרע כ- 11 מ' מזרחה למסגד אל אקצא כיום. הוא היה אולי זהה באורכו לזה של מסגד אל אקצא, ז"א כ- 80 מ'. ס"ה השטח המתקבל, הוא כ- 10.000 ממ"ר, ממנו כמחציתו נועד כנראה לתפילה ממש, והחלק האחר להורדת הנעלים והרחיצה לפני התפילה, במקום שמצוים בורות מים אחדים, שיכלו לענות על צורך זה. מבנה זה סולק ואדי זמן לא רב לאחר הכיבוש, עם התבססות המוסלמים בירושלים והתחלת פעולות הבניה רבות ההיקף בהר הבית.

 

הקמת מסגד אל אקצא בתקופה האומאית  

מסגד אל אקצא הוקם ע"י החאליף האומאי אל ואליד, בנו של עבד אל מלך.

המקורות המוסלמים הקדומים אינם מתייחסים להקמת מסגד אל אקצא והמקור המוסלמי הראשון שמזכירו הוא אל מוקדאסי (985), כשלוש מאות שנה לאחר מכן. מוקדאסי מייחס את הקמת המסגד לעבד אל מלך. למרבה המזל, נמצאות עתה בידי החוקרים תעודות מהימנות יותר (מ- 709-714), בהן מדובר על פועלים מאומנים שנשלחו ממצרים לירושלים.

וזו לשון אחת התעודות: החזקת …"בנוגע לפועלים ובעלי מלאכה מאומנים עבור ירושלים. בשם ה' הפועלים ובעלי המלאכה עבור המסגד(אל אקצא) בירושלים".

בתעודה אחרת (מס. 1414) נאמר: עבור השמן והמלח שנועד לאחזקת הפועלים המועסקים במסגד …" 3 פועלים ל- 12 חודשים"….בירושלים מתעודות אלה, שנכתבו בתקופתו של אל ואליד, עולה מעבר לכל ספק, כי הוא ה שהקים את המסגד ולא עבד אל מלך. הנחה זו משתלבת יפה במפעלי הבניה הגדולים האחרים של אל ואליד, שהקים את המסגד הגדול בדמשק, המסגד ארמון מיניה ליד טבריה, קסר עמרה ועוד.-במדינה ולהבדיל מהמסגד שהוקם ע"י אל ואליד ב- 705, לא נותר הרבה, ואין לנו גם עדויות על צורתו, אולם משום שהתקיים זמן קצר ביותר, וחרב ברעידת אדמה בשנת 746.

הקיר הדרומי של המסגד (קיר המיחרב) הוא בחלקו מהתקופה האומאית, וכן הארקאדות ועמודי השיש לצידי הכפה בסמוך לקיר. הם ניבדלים בברור משאר עמודי המסגד, וקרובים יותר בצורתם לעמודי כיפת הסלע. העמודים עשויים משיש אפור מגויד, ולהם כותרות ביזאנטיות השונות זו מזו. בסיסי העמודים זהים, אך הם מוסתרים בחלקם ע"י הרצפה הנוכחית, שכן הרצפה מהתקופה האומאית ששרידיה נתגלו תוך כדי שיפוצים ב- 1938, היתה במפלס נמוך יותר בכ- 80 ס"מ, מהרצפה הנוכחית.

לפי שארי הטיח ניכר היה שהיא רוצפה באריחים. אחדים משרידי אריחים אלו שהיו עשוים שיש אפור, נמצאו עדין באתרם. רצפה זו הגיעה בכיוון צפון עד לכ- 20 מ' מהקיר הצפוני הנוכחי עובדה שהתאשרה ע"י מציאת שרידי הפתח הקדום. מכאן שהמסגד האומאי היה קצר בכ- 20 מ' מהמסגד של היום.

 

המסגד בתקופה העבאסית  

ימי המסגד שהוקם ע"י אל ואליד היו קצרים והוא חרב ברעידת אדמה.

מחבר המותיר (1351) מעיד: "כאשר הגיע החאליף אבו ג'פר אל מאנצור (לירושלים), היו הפורטיקות המערביות והמזרחיות של המסגד הרוסות. וכך נאמר לו" "הו אמיר המאמינים, אכן חלקי המסגד המזרחים והמערבים כאחד התמוטטו ברעידת אדמה (ב- 747), תן על כן הוראה לשקמם".

והוא ענה: "אין לי כסף לכך", אך הורה שלוחות הזהב והכסף שציפו את הדלתות ישמשו לעשית דינארים ודירהם (מן מטבע) והכסף יועד לשיקום המסגד" מלאכה זו נעשתה בשנת 758-9, מועד בו ביקר אל מאנצור לראשונה בירושלים.

 

עבודות השיקום של אל מהאדי:  

שנים ספורות לאחר מכן (774), סבל המבנה שוב מרעידת אדמה, אודותיה מעיד מוקדאסי, כי "הבנין קרס תחתיו, מלבד החלק בסמוך למיחרב". לאחר מהאדי נוכח כי הכסף שבאוצרו לא יספיק לשקום המסגד, -שהחאליף אל הוא פנה לשליטי הפרובינציות והמפקדים ובקשתם שכל אחד מהם יטול על עצמו לשקם שדרת עמודים אחת, וכך הוקם המסגד מחדש, באופן שהיה יציב יותר מקודמו. מוקדאיס מוסיף, כי החלק הקדום נותר על כנו במרכז ושימש כמוקד המסגד והיה המקום היפה ביותר. המקורות המוסלמים מעידים כי המסגד היה קצר וארוך מדי ולא התאים ליעודו, והיה על כן צורך להפחית מאורכו ולהרחיבו (780).

התאור היחידי של המסגד הנ"ל, הוא זה של מוקדאסי (985): "בחלק המכוסה של המסגד 26 דלתות, זו מול המיחרב הנקראת באב אל נחס אל עזם, מצופה נחושת מוזהבת, והיא כה כבדה עד כי רק גבר בעל כח רב יוכל לפתחה כיד מחציתה. מימינה 7 דלתות גדולות. זו במרכז מכוסה בלוחות מוזהבים וכן הדבר משמאל. ממזרח ישנן 11 דלתות בלתי מעוטרות. בחזית ישנה פורטיקו (רוייאק), הנישאת על עמודי שיש, שהוקמה ע"י עבדאללה איבן טהיר (שליט סוריה בשנים 820-822). בחצר המסגד מימין (בחלק המערבי של אזור הר הבית) ישנן פורטיקות הנישאות על עמודי שיש. ואומנות מאחור (בצפון הר הבית), שם מצויות פורטיקות הנישאות על קמרונות. בחלק המרכזי של המסגד מתנוססת כיפה נהדרת. הגגות מכוסים בכל מקום עופרת, מלבד האולמות בקצה הר הבית".

שחזור המסגד של אל מהאדי  

מסגד זה המתואר ע"י מוקדאיס דמה בעיקרו למסגד של א-ט'אהר (המאה ה- 11). כך בעיקר הדלת המרכזית הגדולה והדלתות הקטנות לצידיה, הגג הגמלוני הגודל מעל לסיטראה המרכזית, והכפה היפה המכוסה עופרת. חלק מהמסגד היה בנוי מאומנות אבן (ולא משיש), וזאת, מטעמי חסכון. מכאן עולה המסקנה, שבמסגד של א-ט'אהר נשמרה באופן כללי התכנית של המסגד הקודם, מלבד שזה האחרון האריכה מעט, ע"י שהוסיף לה שתי ארקדות.

רוחב המסגד של אל מהאדי היה כ- 103 מ', ואילו אורך המסגד היה כ- 70 מ', זאת אומרת שהפרופורציות שלו היו 3:2 שהינן פרופורציות מקובלות, שהיו חביבות על הארכיטקטים העבאסים (כך למשל בעבודותיו של אל מאנצור בבגדד וסמרה). 15 הסיטראות שהיו במסגד זה, בהתייחסותן למסגד הנוכחי, מתבטאות בתוספת 4 סיטראות מכל צד. ואולי אין זה מקרה ש"התוספת" של מסגד עומר בדרום מזרח אל אקצא, היא בת 4 סיטראות, שאף גודלן זהה בקרוב למסגד של אל-מהאדי (6.75 מ'), ומהוה מעין שארית (משוחזרת) ממנו.

התקופה הפאטימית  

בשנת 1033 ארעה רעידת אדמה נוספת, שהסבה נזק חמור למבנה והצריכה את עבודה שנעשתה ע"י החאליף א-ט'אהר (1035).-בניתו מחדש מסגד זה מתואר ע"י נסיר א-חוסרו ב- 1045, המעיד כי גודל המסגד היה אמות, וכי היו בו 280 עמודים, אלא שמידות אלה אינן מתקבלות, שכן 420×150 לפי נתונים אלו, יגיע המסגד עד לכיפת הסלע ממש! גם התאור של 280 עמודים הוא אבסורדי, שכן במקרה זה על המסגד היה להכיל 25 סיטראות.

בדורות קודמים רווחה הדעה, כי מסגד אל אקצא בצורתו הנוכחית, הוא בעיקר מהתקופה הצלבנית, אך דעה זו מוטעית מיסודה. נכון אמנם, שחלקים מסוימים מערבה למסגד ובמזרחו הם מעשה ידי הצלבנים, אך בעיקרו של דבר המבנה הוא מתקופתו של א-ט'אהר, מהמאה ה- 11.

ידיעותנו על המבנה התעשרו בזמן החדש, הן כתוצאה מהשיפוצים שנערכו ב- 1927 והן מלימוד המבנה לפרטיו בשיפוץ הגדול בשנים (1938-42).

ב- 1927, חשף המהנדס התורכי המוכשר קאמל א-דין שבידיו הופקדו עבודות השיקום, את עיטור הקשת מצפון לכיפה. לאחר הסרת הטיח נתגלה עיטור מרהיב של מגילות ענפי אקנטוס, מעוצבים בפסיפס מוזהב. מעל לעיטור (מתחת לתקרה) נחשפו שתי שורות של כתובות כופיות המציינות, כי העבודה נעשתה ע"י החאליף הפאטימי א-ט'אהר.

כתובת זו דומה לכתובת אחרת שנראתה ע"י עלי מהראט בכפה ב- 1173.

הכתובת מדברת על מסע הלילה של מוחמד ומנציחה את מעשהו של א-ט'אהר, ששיקם את כיפת המסגד (1035). מכאן שהקשת עם עיטור עלי האקנטוס הנושאת את הכיפה, אינה מאוחרת ל- 1035, והכיפה אף היא מתקופה זו, הגם שעברה שיפוצים. בעבודות של 1927 הוסר גם חלק מהעופרת המכסה על שולי הכיפה והוכח שתוף הכיפה אינו מאוחר לתקופתו של א-ט'אהר וכמוהם הקשתות התומכות בכיפה. גם על העיטורים מתחת לקורות בסמוך לכיפה וקשתות אולם התווך, נתגלו כתובות המעידות שהן נעשו במאה ה- 11, מכאן שחלק ניכר מהמסגד הנוכחי (עד 1938), הנו העבודה של א-ט'אהר. אלו כוללים את הקשתות של אולם התווך, ארבע הקשתות מתחת לכפה, תוף הכפה והקשתות ממזרח לכפה שהוחלפו ברובם בשיפוצים ב- 1938.

 

שחזור צורת המסגד של א-ט'אהר:  

המסגד מצפונו (מכיוון הכניסה) היה דומה לזה של היום (למעט הפורטיקות שהן מאוחרות יותר), שכן שלוש הדלתות המרכזיות הן מהמאה ה- 8 לכל המאוחר.

נראה כי בתקופה זו קיבל המסגד את צורתו הנוכחית והיה בנוי מ- 7 אולמות.

האולם המרכזי היה רחב כפלים בערך משאר האולמות. היה לו רום גג ), וגג גמלוני, ועליו התנוססה כיפת עץ גדולה. רוחבו המדויק של clerestory( המסגד איננו ידוע, אך נראה שדמה בקווים כלליים למסגד הנוכחי על סיטראותיו.

מסגד אל אקצא בתקופה הצלבנית  

ב- 15 ליולי 1099 נפלה ירושלים בידי הצלבנים. אזור הר הבית ומסגד אל אקצא, היו מוקדי ההתגוננות האחרונים של המוסלמים שנטבחו ללא רחם.

גורלה של אל-אקצא היה דומה לגורל הבנינים המוסלמים האחרים בירושלים, שהפכו לרכושם ומקום מגוריהם של הצלבנים לאחר גירוש המוסלמים. מסגד אל אקצא נקרא ע"י הצלבנים "טמפלום סלומוניס" או "פלטיניום סלומוניס", מקדש האדון.-בעוד כיפת הסלע נקרא "טמפלום דומיני" בשנים הראשונות לאחר הכיבוש הצלבני שימש מסגד אל אקצא במושב מלכי הצלבנים. מאליו יובן, שכדי להכשיר את המבנה ליעודו החדש נעשו בו שינויים מסויימים, אלא שבשלבים הראשונים לפחות, אלו הצטמצמו לשינויים הכרחיים בלבד. ההסטוריונים הצלבנים משבחים את יפי המבנה, אך מתאוננים כי אין ידי הצלבנים משגת לשמרו. יתר על כן, מסופר על המלך הצלבני בדלווין ה- 1, שהתיך מגג העופרת של המסגד כדי לצקת (מטבעות) כסף. בשנת 1118 התארגנו אבירים אחדים שנטלו על עצמם לשמור על המקומות הקדושים לנוצרים ולהגן על חיי עולי הרגל. המלך הצלבני של ירושלים, בלדווין השני נתן להם מקום בארמון המלכותי ששכן כאמור באל אקצא. אלא שלאחר זמן לא רב צמח מארגון אבירים צנוע זה "מסדר הטמפלרים" המפורסם שהתעצם בהשפעתו ובמספר אנשיו, והמקום באל אקצא היה קטן מדי עבורו. לכן פינו מלכי הצלבנים את מסגד אל אקצא והעמידוהו לרשות הטמפלרים. מעתה ועד לסוף התקופה הצלבנית נשארו הטמפלרים באל-אקצא, כשהם עורכים שינויים לא מעטים במסגד ומחוצה לו.

אידריסי (1154) מעיד, כי בחלק הפנימי של המסגד בנו הצלבנים חדרים לשימושם. אך לא היה זה השינוי היחידי: לפני המיחרב נבנה קיר רוחב, והאולם הנוסף שנתקבל ע"י כך שימש כאסם תבואה. וכן הוקצה חלק לבתי שימוש, דבר שעורר את חמת זעם המוסלמים.

בחלק מהאגף המזרחי של המסגד בנו הטמפלרים כנסיה, אותה מגדיר יוחנן מוירצבורג כ"רחבת מיימדים וחדשה שבנייתה טרם הסתיימה". שרידיה של כנסיה זו נראים היטב במסגד עד ימינו, בקפלה הנקראת "מסגד הארבעים", הבולטת החוצה מהקיר המזרחי של המסגד, אך עיקר השינויים היו מבחוץ בצמוד למבנה ובאגפיו.

במערב בנו הטמפלרים מה שידוע כיום כ"מסגד הנשים", ששימש כמחסן נשק ואולי גם כמקום מגורים.

ממזרח, בצמוד למסגד נבנתה שורת חדרים ששימשו בעיקר כמחסנים, אלו הוסרו רק בשיפוצים האחרונים שנערכו בשנים 1938-43. בדרום מזרח הר הבית הם הכשירו את שורות החדרים בין עמודי התמך התת קרקעיים לשמש כאורוות, אותם כינו "אורוות שלמה", כשהם משתמשים במה שידוע כיום כ"שער היחיד", ו"השער המשולש" בחומה הדרומית ככניסה לאורוות. מכל מקום, תכנית המתאר של המסגד לא השתנתה ביסודה.

 

     

מימין: עיטור צמחי מהתקופה הצלבנית
באל-אקצא (מצוי מעל למיחרב
המוקדש לישו)

משמאל: מיחרב ב"קפלת זכריה" במסגד אל-אקצא בו
משולבים אלמנטים מהתקופה הצלבנית

 

 

שרידים צלבניים באל אקצה

החל מהזמן בו הוכרו הטמפלרים ע"י האפיפיור, החלה גם פעולת הבניה האינטנסיבית בהר הבית (1128 לספה"נ), בעיקר בקצה הדרומי מערבי, במסגד אל אקצא ובסמוך לו. הכנסיה החשובה ברשותם היתה כיפת הסלע, אך היתה כנסיה נוספת באל אקצה או בסמוך שכללה גם חצר סטווים. העמודים הקטנים הנמצאים לרוב בשימוש משני בהר הבית במבנים המוסלמים השונים מקורם ללא ספק צלבני, והם באים מאותו קלויסטר (וכן מכיפת הסלע).- הבנין היחידי שהשתמר בשלמותו מהתקופה הצלבנית (ושהוקם ע"י הטמפלרים) הוא הבנין הגדול של "המסגד הלבן", הנשען על הקיר הדרומי של ה ר הבית ("מסגד הנשים"). מבנה זה מהמאה ה- 12 הוא באורך של 75 מ', והוא מהוה את החלק הדרומי של החצר הבנויה שהיתה כאן בתקופה הצלבנית. היה זה אולם מאורך, כפול סיטראות (bays) המחולק ל- 10 מרחבים שיצרו אולם רצוף אחד. אומנות בצורת צלב נשאו מעליהם קמרונות מצטלבים בלעי קשתות מצולעות. באגף הדרומי מזרחי של המסגד (מסגד עומר מצויים לצידי המיחרב עמודים צלבנים בשימוש משני, שמקורם כנראה בחצר עמודים מהתקופה הצלבנית, או ממעקה של קומה עליונה בארמון מלכי ירושלים הצלבנים שהיה כאן.

סגנון כותרות העמודים זהה למה שניתן לראות בדרום צרפת. העמודים הפתלתלים דומים לאלו בקתדרלה באקס אן פרובנס בדרום צרפת, ובלומברדיה שבאיטליה. בין המוטיבים של כותרות העמודים, ניתן להבחין בנשרים עטים על אריות הרובצים בין זרי עלים. מוטיב דומה מצוי גם בכניסת העליה על הר הזיתים ובכנסיות צלבניות באירופה. הדיקה (בימה) שניבנתה ע"י הצלבנים והנמצאת בסמוך לכיפה ממערבה, מורכבת משרידים צלבנים נאים ביותר, שזמנם מסוף המאה ה- 12. מבנה זה עשוי מבימה מלבנית.

בחלקה העליון שמקוף (ארכיטרב) הנישא על עמודי שיש צלבנים. הארכיטרב נעשה כנראה עבור מבנה צלבני בעל תכנית דומה פחות או יותר, שכן הפרטים תואמים זה לזה, ואינם כנראה בשימוש משני. הם עשויים מרצועת "חרוזים וסלילים" בחלק העליון בסגנון עתיק. במרכז אפריז אקנטוס נאה ביותר התחום למטה ע"י רצועה נוספת של "ביצים" ופלמטות. העמודים הנושאים את המשטח העליון, הם בגובה של כ- 2 מ', ושונים זה מזה. אחדות מהכותרות הן קורינתיות "פשוטות" פתוחות כלפי מעלה. ניתן לראות גם קבוצות בנות ארבע עמודים בעלות כותרת משותפת. לאלו האחרונים כותרות אקנטוסים בסגנון רומנסקי-ערבי, המצטיין בעיטוריו העשירים. על הכותרת אבאכוס מעוטר בגבעולים הדומים לאלו שבכותרת עצמה.

באחת הקבוצות העמודים הם עגולים, באחרת עם עשויים ממתומן בעל צלעות קעורות, והכותרת והפס המפריד שמתחתה תואמים לצורה המתומנת, בדומה לכותרות המפורסמות של העמודים מנצרת, שהן מאוחרות יותר.

העיטור מסביב לגומחה עשוי ממסגרת תלתלנית, ועיטור מכויר בפינות.

העיטור נשען על שני זוגות עמודים שלא נועדו למטרה זו. מקורם אולי בחצר עמודים (קלויסטר), או מחלון חדר ההתכנסות או מקומה עליונה של כנסיה.

זוג כותרות העמודים הכפולים ממערב, עשוים בסגנון הקרו לקורניתי. בדומה לאבכוס, עלי האקנטוס הם בלעי קצוות נפולים, האופיניים לאמנות הצלבנית, והם דומים לאבכוסים בחזית כנסית הקבר.

דרומה לקפלתה ארבעים מצויה קפלה מלבנית, קטנה מקודמתה. הקיר החדש ממזרח היה כנראה החלק החיצוני של קפלה צלבנית הקשורה לארמון המלכים הצלבנים, ושהוקדשה לזכריה, אביו של יוחנן המטביל. בקפלה חלון דמוי שושן בעל 6 עלים שנשתמר בשלמותו. בין מסגרות החלון מפרידים עמודים זעירים בעלי כותרות קורינתיות, וגוף העמוד המתרחב בכיוון לבסיס.

פרטים ארכיטקטוניים נוספים, שמקורם צלבני מצויים בקפלת זכריה, בעיקר בקיר המזרחי.

הפורטיקו בכניסה למסגד (מצפון), נבנתה ב- 1227 ע"י מאליק מועזם עיסא, כעדות הכתובת מעל לפתח המרכזי. נראה שמקורם של אלו באטריום (חצר) פנימית שהיתה בארמון מלכי ירושלים הצלבנית. בעיקר כך לגבי העמודים לצידי האומנות הרבועות, שהן רומנסקיות מובהקות, כפי שניתן לראות הנפולים. הקמרונות המצולעים -מכותרות העמודים בעלות העלים הארוכים נחים על עמודים כפולים וקונסולות (עמודי כתף) שהם מהתקופה הצלבנית.

הכניסה המרכזית הינה בעלת קשת כפולהמעוטרת (voussoir)  הנשענת על עמודים. עיטור הקשת העליון עשוי בצורת זיגזג. קשת זו דומה להפליא לקתדראלה בטריפולי שבסוריה, שנבנתה ע"י הנוצרים במאה ה- 13. גם אם הקשת באל אקצה נבנתה ע"י המוסלמים, היא מהווה חיקוי לסגנון הגותי.

בחזיתה היא מעוטרת בשלוש קשתות כפולות הנשענות על עמודים בסגנון רומנסקי מסוף המאה ה- 12. המיחרב בקפלת זכריה עשוי אף הוא בסגנון דומה, ואשר לדעת דה ווגה, הוא מעשי ידי הטמפלרים, ושימש כחלק מהאפסידה, שניתן היה עדין לראותה במאה הקודמת. המיחרב מצוי מזרחה לשרידי טרנספטה של כנסיה שהיתה מצויה כאן בתקופה הצלבנית. במיחרב משולבים שרידים צלבניים שאינם תואמים זה את זה. מעל למיחרב אפריז אקנטוס בסגנון "רומנסקי-ערבי" (ערבי שהוא חיקוי לסגנון הצלבני), בדומה לדיקה, אך פחות אלגנטי ובלע מוטיב נוקשה יותר. הוא עשוי ממקלעות צמח אשר במרכזן רוזטה, בין עלי אקנטוס שטוחים. המיחרב עצמו עשוי בחלקו העליון עשויה בצורת פלים ומעליה כפתור פרחוני, המזכיר את עיטורי אבני המפתח בקמרונות בבנינים צרפתיים מהמאה ה- 13. יתכן והוא נעשה ע"י אמן נוצרי בתקופתו של פרידריך השני.

 

לאחר התקופה הצלבנית  

בשנת 1187, לאחר נצחונו של צלאח א-דין נפתחה לפניו הדרך לירושלים.

משהיה ברור לנוצרים כי גורל העיר נחתם, הם איימו להרוג לפי חרב את תושביה עיר המוסלמים, ולהרוס את כיפת הסלע ומסגד אל אקצא, באם לא יובטח שלומם. העיר נמסרה לידי הכובש המוסלמי ללא קרב, תמורת זכותם של הנוצרים לעזבה לאחר תשלום כופר נפש. צלאח א-דין הורה לבצע שיפוצים בהר הבית ומסגד אל-אקצא תוך הסרת כל שריד צלבני. הצלב מעל לכפת הסלע הוסר ובמקומו נקבע סמל חי הסהר, והמבנים הנספחים והתוספות שבנו הצלבנים באל אקצה הורחקו אף הם תוך מאמץ להחזיר לבנין את צורתו המקורית. היסטוריון התקופה איבן אלעטיר מעיד: "לאחר שצלאח א-דין כבש אתה עיר וגירש את הכופרים, הוא הורה לשקם את המבנים על פי מתכונתם הקודמת. עתה הטמפלרים הקימו ממערב לאל אקצה מבנה שנועד למגורים, ובנו שם את כל מה שנזקקו לו, אסם תבואה, בתי שימוש, ודברים דומים, והם אפילו שילבו חלק ממסגד אל אקצה במבנים החדשים שהוסיפו.

צלאח א-דין הורה להשיב הכל לקדמותו, והורה על טיהור שטח הר הבית, "…כולל הסלע המקודש, מכל הזוהמה והלכלוך שהיו שם צלאח א-דין בנה את המיחרב בדרום שנותר על כנו עד ימינו, עיטר את הקיר הדרומי והכפה בפסיפסים שהובאו למטרה זו במיוחד מקושטא. כן העביר את בימת התפילה שהיתה במסגד בחלב לירושלים. היתה זו מלאכת מחשבת נדירה ביופיה העשויה כולה מעץ הבנה וצדף ללא מסמר אחד. כקודמיו הנציח צלאח א-דין את מפעלו על שלט מיוחד ליד המיחרב: "בשם אללה החנון והרחום, שהורה לתקן מיחרב קדוש זה ולשקם את מסגד ע"י צלאח א-דין, לאחר שאללה כבש את העיר (באמצעותו) בשנת …אל אקצא 1187.

הוא מבקש את אללה לעורר בו השראה להיות אסיר תודה על מעשה חסד זה, ולאפשר לו לכפר על עוונותיו ע"י רחמי האל וחסדו".

 

התקופה התורכית  

ההזנחה הכללית שהיתה נחלת השלטון התורכי בכל, לא פסחה גם על המבנים המקודשים, והשיפוצים שנעשו בתקופה דנן אינם מצטיינים בטיבם. מתקופה זו ראויים לציון מסגד עומר בדרום-מזרח, והשטיחים שניתנו ע"י עבדול חאמיד השני ושנותרו בחלקם הקטן במסגד, עד היום. מאידך, בתקופה זו חל השינוי הגדול לפיו אפשרו לראשונה לזרים לבקר בשטח הר הבית, שהיה סגור במשך מאות בשנים למבקרים לא מוסלמים. ב- 1855 דרכו רגליה אירופי הראשון שהורשה לבקר באופן רשמי בהר הבית ובמסגד אל אקצה. היה זה המלך הבלגי ליאופולד ה- 2, בן בריתם של התורכים. כדי להוציא ביקור זה אל הפועל, נאלץ הפחה התורכי לכלוא את שומרי המסגד הקנאים תחת מנעול ובריח.

 

הזמן החדש  

עם ראשית השלטון הבריטי היה מצב המסגד בכי רע, ועמד למעשה בפני התמוטטות. השיפוץ החשוב, ועימו השינוי היסודי ביותר נעשה בשנים 1938-42. נהרסו כל קירות האורך והארקדות של המסגד במזרח. העמודים הישנים הוסרו ובמקומם הובאו עמודי שיש לבנים מאיטליה, ממחצבות קראקה מתנת מוסליני. אלו עוצבו בסגנון קדום על ידי אמנים מקומיים. -הנודעות התקרות שוחזרו אף הן בסגנון מוסלמי עתיק. לציון מיוחד ראויה התקרה המרכזית, העולה בקישוטיה על התקרות האחרות, מתנת פארוק מלך מצרים, שתרם 10,000 לי"ש למטרה זו, כפי שניתן ללמוד משלט המתנוסס מימין " החלונות העשויים מזכוכית …לכניסה המרכזית: "ישמור האל את מלכותו חברון הוחלפו אף הם ברובם בתקופה זו. עשרות השטיחים החדשים והנאים הפרושים במרבית חלקי המסגד, הם מתנת מלך מרוקו שביקר במקום בשנת 1959.

 

רצח עבדאללה בכניסה לאל אקצא  

ב- 20 ביולי 1951, נרצח עבדאללה מלך ירדן בפתח המסגד, שעה שעשה את דרכו לתפילת יום שישי.

על אירוע דרמטי זה, אנו קוראים בהארץ מה- 22 ביולי 1951 (י"ח בתמוז תשי"א).

 

השריפה ונזקיה  

ב- 21 באוגוסט 1969 ניזוק המסגד קשה לאחר שאוסטרלי תמהוני גרם המסגד נסגר למשך שנתיים ימים …לשריפה במקום על-פי "מצוות האל" למבקרים, ונפתח לאחר שנבנה בו קיר חוצץ, המאפשר "דו קיום בשלום" בין המשחזרים מחד, והמתפללים והמבקרים מאידך. מאורע זה יזכר שנים רבות, לאו דווקא בשל הנזק שהסב למסגד, אלא בשל השלכותיו הפוליטיות שלוו בהסתה ארסית מצד מדינות ערב כנגד "משטר הדיכוי" של מדינת ישראל.

התמוטטות אחד מקירות המסגד בשעת ביצוע השיפוצים כשנתיים לאחר מכן, היוותה עילה מחודשת להתקפות בנוסח זה.

באדיבותו של הוואקף המוסלמי ניתן לי לעמוד מקרוב על מימדי הנזק ועבודות השחזור: החלק העיקרי שנפגע בשריפה הוא דרום-מזרח המסגד.

האש באזור זה אחזה בגג שהיה עשוי עץ, כתוצאה מכך נסדקו ויצאו מכלל שימוש העמודים והקשתות. כדי לפנות את העמודים שנפגעו ולקבוע במקומם חדשים, נעשתה במקום חפירה לעומק רב. יסודות העמודים הישנים שהיו מונחים על סלע האם פונו, ובמקומם הונחו עמודים חדשים. החלק שנפגע היה לרוע המזל, מהעתיקים ביותר במסגד.

אזור הכפה והמיחרב: עיקר השריפה לא היתה באזור זה, והכפה העשויה עץ ברובה, לא נשרפה. מאידך, הפסיפס עתיק היומין ששופץ לאחרונה ב- 1927 ניזוק קשה. כן נפגע אחד העמודים הנושאים את הכפה ובמידה פחותה יותר, אזור המיחרב. חלק זה ניתן לשיפוץ. לא כן המינבר עתיק היומין מהמאה ה- 12 שעלה כולו באש (אומנים מוסלמים עובדים על שיחזורו בעזרת ציורים וצלומים).

עבודות השיפוץ מתמשכות שנים רבות, ובעיקר עבודות השחזור האמנותיות הנוגעות לפרטים הקטנים, כגון כותרות העמודים והפסיפסים, זאת בשל אופי העבודה, הדורשת מומחיות ודיוק, ולאור העובדה כי טובי האומנים בשטח זה מצויים במצרים ועד למלחמת ששת הימים הם שנהגו לעשות עבודות אלו.

הנטיה בשחזורים האחרונים היא להעניק למסגד אופי מקורי ככל האפשר.

כותרות העמודים לא נעשות עוד בסגנון ביזאנטי או קורינתי, אלא ע"י "נטיפים", פרי מורשת האמנות הערבית הקדומה, שהיתה בשימוש נרחב בתקופה הממלוכית. ברוח זו נעשות גם הקשתות החדשות, המעוטרות בשוליהן באבן בהירה וכהה לסירוגין, כפי שהיה מקובל על האמנים המזרחיים בימה"ב.

לאחרונה נתבשרנו על כוונת ממשלת מצרים לשלוח אדריכלים מצרים שיפקחו על עבודות השיקום במסגד אל-אקצא בין השאר הם יעסקו בהקמת דוכן תפילה חדש, תחת זה שעלה באש ב- 1969.

 

מתוך: מסגד אל אקצא / אלי שילר