שמענו מספרות החכמים, מדברי חז"ל, שהיו כ"ד כיתות בישראל, ובמבט ראשון התמונה נראית מוזרה: איך אפשר שבאותה מהפכה רוחנית משותפת של החברה היהודית בימי בית שני, בתקופה שהעניקה לאנושות כה רבות ונפלאות, תהיינה בתוך חברה זו גם קבוצות רבות הנלחמות זו בזו? ואמנם, ההיסטוריון המובהק של אותה תקופה, יוסף בן מתתיהו הכהן, כותב שהיו רק שלוש קבוצות: פרושים, צדוקים, איסיים. היהדות של היום היא יורשת עולמם של החכמים, ובני-בניהם של חכמי ישראל הפרושים.
איך מסתדרת החלוקה המשולשת עם העובדה שהיו כל-כך הרבה כיתות? אם נבחן ביתר דיוק את הידיעות הרבות שיש לנו, הן בספרות החיצונית, הן אצל יוסף בן מתתיהו, הן במגילות והן בספרות החכמים, באותו ים רחב של התלמוד, נראה שהקבוצות הקטנות התייחסו, בדרך כלשהי, או היו תולדות של אותן שלוש קבוצות עיקריות שביהדות.
ידועות הפלוגתות הגדולות בעולם החכמים, כמו הפלוגתות בין בית הלל לבית שמאי. אך אי-אפשר לומר שבית הלל ובית שמאי, או החסידים שבתוכם, הן קבוצות שונות לגמרי, אלא שכולם השתייכו לקבוצת הפרושים החכמים.
לגבי הצדוקים ידוע על הצדוקים ידוע על הצדוקים ועל הבייתוסים, שלמעשה היו בעלי אותה השקפה. הייתה זו קבוצה אחת בעלת פלוגתא פנימית. בין האיסיים הייתה קבוצה שהייתה שונה במקצת מבחינה ארגונית, וכנראה גם מבחינת השקפת-העולם, שישבה בדמשק הרחוקה מעבר לגבול ארץ-ישראל ולמרות זאת תעודותיה, "מגילת ברית דמשק", נמצאו יחד עם מגילות מדבר יהודה. נוסף לכך הייתה הקבוצה המיוצגת על-ידי יוחנן המטביל, הידוע הן מדברי יוסף בן מתתיהו, והן מתוך הברית החדשה. את השקפת עולמו של יוחנן המטביל אפשר לבדוק בזכות גילוי המגילות ולראות עד כמה היה קרוב לאיסיים. אפשר אפילו לשער שהיה פעם חבר בחברתם. יש להזכיר גם את הקנאים, שהיו קבוצה אקטיביסטית שקמה בעולמם של החכמים. הקנאים משתייכים לקבוצה של הפרושים. החלוקה המשולשת שקבע יוסף בן מתתיהו, הייתה, כנראה, קיימת בתודעתו ולא הייתה רק המצאה לנוחיות הקורא היווני אשר, כביכול, חיפש אצל היהודים הקבלה לאסכולות הפילוסופיות שהכיר מתוך עולמו הוא.
חלוקה זאת, בצורה נרמזת, נמצאת בתפילה שרבים מאתנו אומרים שלוש פעמים ביום, זוהי תפילת שמונה-עשרה, הנקראת "תפילת העמידה". אחרי הברכה לקיבוץ גלויות, המסתיימת במלים "המקבץ נידחי עמו ישראל", באות שלוש ברכות נוספות: "השיבה שופטינו כבראשונה", אשר בקיצור של שמונה- עשרה, הנקרא "הביננו", מסוכמת במלים: "התועים בדרכך על דעתך ישפוטו". ואין להימנע מן המסקנה שברכה זאת, כשנוצרה בימי קדם, התכוונה למישהו שההלכה שלו מוטעית והתקווה היא שאלה הגורסים את ההלכה שאינה בדרכו של הקב"ה, יתקנו את עצמם וישפטו לפי ההלכה הנכונה; אפשר לחוש שמדובר כאן על הצדוקים.
לברכה שלאחר מכן, "ברכת המינים", מייחסים רבים כוונה נגד הנוצרים. אך אין זו דעת חכמי ישראל של היום. ברכה זאת, המתייחסת לאנשים הפורשים מן העדה היהודית, התכוונה, כנראה, בעיקר אל האיסיים. האיסיים אמרו על עצמם שהם סרים מלכת בדרך העם, על סמך פסוק בישעיהו, ח', י"א, כמו שהם הבינו אותו. הם ראו בהתבדלותם דבר רצוי, ראו בעצמם את "ישראל האמיתי". ברור שאחדות האומה לא יכלה לסבול זאת, וכאן באה לידי ביטוי הביקורת עליהם, שכללה גם קבוצות אחרות.
בברכה השלישית, הפותחת במלים "על הצדוקים", קל לזהות את האנשים שהיו נושא הברכה: עדת החכמים הפרושים, שהרי נזכרים שם הצדיקים והחסידים, זקני עמך בית ישראל והסופרים, מונחים כמעט ארכאיים, מונחים שמרגישים בהם את ריח תקופת החשמונאים. ובכן, שלוש ברכות: אחת מתייחסת לביקורת הצדוקים, ומובעת בה התקווה שיתקנו את דרכיהם; כוללת בתוכה את אלה שראו כנכון לפרוש מדרך העם, הם -השנייה האיסיים, והשלישית היא עדתנו, עדת המתפללים, עדת הפרושים, החכמים.
אם נוציא שלוש ברכות אלה מן המסגרת של תפילת העמידה נראה שהברכה הקודמת לאותן שלוש ברכות, מדברת על הקב"ה כעל "המקבץ נידחי עמו ישראל", והברכה שאחריה היא "בונה ירושלים". לפנינו שתי התקוות לאחרית הימים, זו של קיבוץ גלויות וזו של בניין ירושלים לעתיד לבוא. אם מוציאים את שלוש הברכות הרומזות לשלוש הקבוצות שהזכרנו, מקבלים אמירה המקבילה לפסוק בתהילים: "בונה ירושלים ה' נידחי ישראל יכנס" )תהלים, קמ"ז, ב'(, אך בסדר הפוך. דבר זה מוכיח, לדעתי, ששלוש הברכות, על שלוש הקבוצות, הוכנסו לתוך התפילה באופן משני. מתקבל על הדעת, מתוך לשונו של "הביננו", שדבר זה נעשה בתקופה שעוד לא איבדו את התקווה לחזרה בתשובה של הצדוקים. שלוש ברכות אלה הוכנסו כולן בערך בתקופת החשמונאים, בימי יוחנן הורקנוס, או אריסטובולוס, או ראשית שלטונו של אלכסנדר ינאי.
מכאן, שלא רק יוסף בן מתתיהו מחלק את כלל ישראל לשלוש קבוצות, אלא גם התפילה שלנו. כלומר, אין זו חלוקה מלאכותית, והייתה קיימת אף בתודעתם של אנשי כת מדבר יהודה, אשר נהגו בפירושיהם לנביאים ולתהלים לפרש את הפסוקים שבמקרא בצורה אקטואלית. הם ראו בדברי הכתובים שבכתבי הקודש כעין רמזים למה שקורה אתם, ובימיהם. מסיבה זו נהגו לחבר, מה שקוראים החוקרים, פירושים טיפולוגיים, מעשה אבות סימן לבנים הם רואים בפיצול בתקופה המקראית לשבטים ולממלכות, את הרמז לאותו – פיצול שחל בימיהם. אין שום ספק שהם ראו את עצמם כיהודה, שהרי ממלכת יהודה הייתה מקודשת על-ידי ירושלים, ואת הפרושים זיהו עם אפרים, ואין כל קושי לנחש שהם יזהו את הצדוקים עם מנשה. שוב, אותה חלוקה משולשת לשלוש קבוצות.
הם אף הרחיקו לכת ופירשו את שלוש הערים שבתוך דברי נחום, כרמזים לאותן שלוש קבוצות: נוא אמון, מייצגת את הפרושים, נינוה, את הצדוקים, וירושלים, במובן הרוחני של המלה, כעין ירושלים של מעלה, אלה הם עצמם, האיסיים. המסקנה שעלינו להסיק מכך, בעל כורחנו, היא: לא רק שהחלוקה המשולשת המובאת בכתבי יוסף בן מתתיהו היא חלוקה שבמציאות, או לפחות בתודעת ישראל באותה תקופה, אלא שהחלוקה המשולשת מקרבת אותנו למעשה בביטחון לכך, שכת מדבר יהודה היו האיסיים. הם קיוו שפעם תתגלה האמת של יהודה, ואז אלה שהוטעו על-ידי התלמוד, כלומר, הפרושים, שהם תקווה שלא נתקיימה.- הם יחזרו אל האיסיים -הפתאים פשוטי העם מתוארים בפשר נחום כאנשים גיבורי-חיל, לוחמים, – מנשה -הצדוקים שעליהם כבר באה הרעה )רמז לתקופתו של פומפיוס(, ואילו הם מקווים שהפורענות תבוא גם על אפרים, הפרושים. דבר שלא נתקיים. יש עוד הבדל במגילות. בשעה שהצדוקים אינם זוכים -מעניין במהות שלוש הקבוצות להיראות בעיניהם כעדה המקבילה לאיסיים, הרי הפרושים מתוארים כעדה שלמה, אך בעלת השקפות מוטעות.
האיסיים מאשימים את אפרים בכך שבחרו בדרך הקלה, שהם הולכים, מבחינה הלכתית, בצורה יותר מדי מתונה. יש דמיון והבדל גם בנקודות אחרות )לפי התיאור במגילות(, בין עדת הפרושים ועדת האיסים. הן הפרושים והן האיסיים ראו את עצמם כמייצגי עם ישראל. רצון זה הוא הסיבה הדיאלקטית להיווצרות קבוצות אלה.
כדאי לזכור שהפרושים היו כעין "כנסיונת" בתוך כנסת ישראל והאיסיים היו כעין "כנסיונת" מחוץ לישראל. האיסיים חשבו שאם הם סרים מלכת בדרך העם, הם מקיימים בהתבדלותם את רצון ה', ואילו הפרושים קראו לעצמם חכמי ישראל.
מלבד הרצון ליצג באופן בלעדי את כל בית-ישראל, היה עוד יסוד לתהליך הדיאלקטי של היווצרות הקבוצות בישראל, והוא, הדרגות השונות לפיהן קיבלו הקבוצות הללו את חוקי הטהרה בחיי יום-יום. לצערנו, ידיעותינו בעניין זה, מבחינה הלכתית, לקויות עד עתה, אך ברור שהפרושים, במובן המדויק של המלה, היו אותם אנשים אשר "אכלו את חוליהם בטהרה".
כלומר, קיבלו על עצמם חומרות של טהרה בחיי יום-יום. מן המקורות מסתבר שדרגת הטהרה של אותו קהל חסידים שהצטרף לחשמונאים בראשית המרד, הייתה גבוהה מזו של הפרושים, ומתוך המגילות יוצא שדרגתם של האיסיים הייתה גבוהה ביותר. אגב, גם יוסף בן מתתיהו מזכיר את טהרותיהם של האיסיים.
אולם יש לזכור שאצל הפרושים, החברים ש"אכלו את חוליהם בטהרה" היוו רק את גרעין התנועה, ואילו אצל האיסיים היו, אמנם, גם כאלה שלא הספיקו לקבל על עצמם את כל מכלול הטהרות, אך השאיפה הייתה שגם הם ייהפכו לחברים מלאים של הכת.
אם כן, הטהרות המיוחדות יצרו קבוצות של בני-אדם שנבדלו בכך מן האחרים. היו אנשים שהרגישו אהדה לאיסיים, אך לא קיבלו על עצמם את מלוא חומרת החיים של טהרה, אשר היוותה, כנראה, את אחת הסיבות להיווצרות החברה הסגורה, ולהיבדלות מן האחרים.
אלא שכאן קיים הבדל גדול בין האיסיים לבין הפרושים. יוסף בן מתתיהו אומר שלפרושים, מבחינת הטהרה, היו בימי הורדוס 6000 חברים, כאלה שקיבלו על עצמם "לאכול את חוליהם בטהרה", ואילו לאיסיים היו 4000.
לכאורה, מבחינה מספרית, אין הבדל גדול, אך למעשה היה זה הבדל גדול, משום שהחכמים הפרושים לא דרשו מכולם שיהיו חברים; הייתה זאת חברה פתוחה של תנועה רחבה אשר התבססה בעניינים מסוימים על "קונצנזוס לאומי" כמוש אומרים היום, ועל-ידי כך יכלו לרכוש את אהדת העם. אנחנו למדים עוד מדברי יוסף בן מתתיהו, שכל העם נהר אחרי הפרושים, אפילו אם מספר חבריהם היה מצומצם למדי, בעוד שלאיסיים הייתה משימה לרכוש את אוהדיהם עד שיהפכו לחברים מלאים של הכת. לאנשים אלה הם קוראים שנתיים, שלוש -"מתנדבים". הם נמצאים במסגרת הכת תקופה מסוימת שנים, ולאחר מכן מתקבלים כחברים מלאים. האיסיים ראו בתימהון ובשנאה את הליכת האם אחרי הפרושים, והשוו נהירה זו אחרי החכמים, לעבודת- הבעל בתקופת בית ראשון: העם הוטעה על-ידי המטעים של הפרושים, שהם אפרים; האיסיים קיוו שבאחרית הימים, כאשר תתגלה האמת שלהם, אמת – יצטרפו פתאים פשוטים אלה, שאינם חברים בחבורת הפרושים -של יהודה אל יהודה-האיסיים.
האיסיים יצרו השקפת עולם מיוחדת במינה, מרוכזת וסגורה, הדומה, אם אפשר לומר כך, למרכסיזם היפר-אורתודוכסי, שהייתה לה הן תכונה טובה של חדות הראייה, והן תכונה רעה של ראייה מסולפת, הכלולה בחדות ראייה גדולה מדי. לפנינו, אם כן, קבוצה בדלנית, המבטאת את הזוהר של תקופת בית שני, לעומתם קבוצה שהוציאה מתוכה את מורי העם, והעם הלך אחריה, אלה החכמים-הפרושים, ומול כל אלה הצדוקים שלא הצליחו להוות קבוצה בעלת בשורה המלהיבה אנשים.
מתוך: מגילות מדבר יהודה, מאת: דוד פלוסר, אוניברסיטה משודרת