אבן השתיה
אבנים, סלעים ומצבות היו נערצים על האדם החל מתקופות קודמות ביותר בכל רחבי תבל. הקדמונים הסתכלו על צורתם יוצאת-הדופן, ועל נצחיותם וראו בהם סמל לנוכחות האל, סגדו להם והקריבו להם מנחות. דוגמאות לאבנים מעין אלו מצויות לרב, באסיה, אפריקה ואירופה הפרה-היסטורית.
פולחן האבן היה נפוץ ביותר בין העמים השמיים, וכאשר באו בני ישראל לארץ, הם כבר מצאו בה את גלי האבנים והמצבות ואמצום לעצמם. הם נזכרים לרב בהקשר לסיפורי האבות, ומהוים חלק חשוב מן המקדשים הקדומים, כגון בשכם, בית אל, גלעד, מצפה וגזר. עדות לקיומם עולה לא רק מסיפורי הכתובים אלא גם מן החפירות הארכיאולוגיות. אין ספק, כי האבנים והמצבות לא באו לסמל מאורע מסוים, אלא היו חלק מכלי הפולחן, כך המצבה בבית אל נימשחת בשמן על ידי יעקב, בדיוק כשם שהיה נהוג לגבי אלים בזמן העתיק, והיא ניקראת "בית אל". גם המסורת על אבן (השתיה) "שממנה הושתת העולם" משקפת מסורת אחת מני רובת שהיו רווחות בחברה הקמאית, בבחינת שאלה עליה ניסה האדם להשיב, משעה שתהה על מוצא היקום וראשיתו, ובקרב עמים רבים היתה מקובלת התפיסה כי העולם ניברא מאבן. יש איפוא בהשקפה על אבן השתיה יסודות אוניברסאליים קדומים אותם התאימה היהדות לתפיסתה והשקפת עולמה, שכן קבלת המסורת כהווייתה היתה נוגדת את סיפור הבריאה המקראי. מכאן האמונה, כי בשעה שברא ה' את העולם, היה זה המקום הראשון שניברא ומכאן הלך העולם והתרחב גלים גלים, עד אשר ניברא מותר היקום.
א1. מקורות התקדשותה של אבן השתיה
מאז ומתמיד הרגיש האדם צורך לייחד מקומות מסוימים, אותם הגדיר "כבעלי קדושה", כדי לתת ביטוי לרגשותיו הדתיים. מקומות אלו לא נבחרו באקראי, אלא על סמך קיומם של נתוני יסוד מובהקים, שהיוו את נקודות המגע עם האל או סמלו. ההר, המים, המערה והסלע היו המוטיבים הנפוצים ביותר, ומציאותם במקדשים ומקומות יראה קדומים היא אוניברסאלית כמעט.
חוקרי הדתות הקדומות הרבו לעסוק בנושא זה ולהדגיש את התפקיד שאלו מילאו ביצירת מרכזי יראה ומקדשים בכלל, ובעולם השמי בפרט. ההר, ובעיקר שיאו, פעלו על דמיון האדם החל מתקופות קדומות, בהביעם עוצמה ושגב ובהיותם קרובים, לשערי שמים משכן האלים". המים היו הביטוי המובהק ביותר לחיים, ומרבית מקדשי הבעל בכנען נמצאו בסמוך להם, משנה חשיבות, ומערות כנושא -ולמציאותם באזור שחון על גבול המדבר להערצה וסגידה היו מקובלות אף הן, אם בשל המסתורין האופף אותן, ואם משום ששמשו למגורים בעבר, וגם כאשר העתיק האדם את מקום מגוריו, המשיכו אלו לשמש כמקום הפולחן שהיה שמרני מטבעו. כדי לעמוד על חשיבותם של גורמים אלו אין אנו זקוקים לדוגמאות מרחיקות לכת, הגם שאלו מצויות לרב. די אם נזכיר את התפקיד הרב שהם ממלאים במסורת המוסלמית העממית, שכן מריבת קברי השיחים, והקדושים למיניהם (וואלי) מצויים בסמוך למערות ומקורות מים. על חשיבות האבן עמדתי במבוא. ראוי עוד להוסיף, כי אבנים עליהן "סמני יד ורגל" וכו' ידועים גם במקומות אחרים כנושא לסגידה מופגנת שללא ספק היו קיימים באבן השתיה החל מתקופות קדומות ביותר. "בשעה שכל ארבעת הגורמים הניזכרים היו מצויים יחדיו, התפתחו במקום מקדשים בעלי חשיבות ראשונה במעלה". שומה עלינו להיות זהירים במסקנות, אך עובדה מאלפת היא, כי בשני המקדשים הנודעים ביותר בעולם העתיק, המקדש של דלפי, והמקדש בירושלים, חברו כל ארבעת הנתונים האמורים יחדיו, ובשניהם כאחד, הסלע ובו המערה היו מצויים במקום המקודש ביותר, בקודש ביותר, בקודש הקדשים. להתקדשות אבן השתיה תרמו גם זיקתה למאורעות רבי חשיבות שאירעו בתחומה ולאישים שהטביעו חותמם על העם שבאו אתה במגע. לפי כן, לא ייפלא, כי אבן השתיה שנמצאה בבית המקדש בקודש הקדשים והיותה את גרעינו, הפכה לאחד מהמקומות המקודשים ועשירי המסורת ביותר בעולם היהודי.
ניתן איפוא, להבחין כאן בשני שלבים ברורים בתהליך התקדשותה של אבן השתיה:
I. בשל נתוני יסוד מובהקים, נתקדש המקום החל מתקופות קדומות ביותר. עם זאת, אין להניח, כי בשלב ראשון לפחות, חשיבותו חרגה מתחום במת הר, ומקומות יראה מעין אלו היו ודאי מצויים גם במקומות אחרים.
II. שלב חדש נפתח עם התקופה הישראלית, שאמנם קיבלה את מסורת קדושתו הקודמת, אך על ידי בניית המקדש הפכה האבן ממקום בעל חשיבות מקומית למקום בעל חשיבות לאומית, ובהמשך לבלע חשיבות אוניברסאלית כמקדש עצמו (בעיקר החל מתקופת בית שני ואילך).
ומכאן עולה מסקנה מאלפת: עושר המסורות, האגדות ו"אמרי השפר", שיוחסו מקורם בעיקר במקדש עצמו, וממנו היא ינקה את קדושתה -לאבן השתיה ומקור חשיבותה.
מאחר ותפיסת המקדש, בין העמים השמיים בכלל ובירושלים בפרט, היתה על טבעית סביר היה למקד מסורות שונות סביב לאבן (השתיה) אשר מסורת קדושתה היתה עתיקת יומין, ושהיתה קיימת מששת ימי בראשית בניגוד למקדש-מעשה ידי אדם. על כי חשיבותה של האבן, במסורת היהודית, היא בראש וראשונה בזיקה למקדש נוכל להוכח בנקל, בשעה שניראה, כי התכונות האוניברסאליות המטאפיסיות שיוחסו לבית המקדש, באות רובן ככולן לידי ביטוי באבן השתיה, ואשר ביסודן ההנחה שהיתה מקובלת על חלק מעמיה עולם הקדום כי מקדשם מהוה את טבור העולם, ואשר הודגשה ביתר שאת במקדש בירושלים.
שורש המסורות אודות אבן השתיה, הנו היסטורי-דתי ומיתולוגי בעיקרו, אך לאחרונה הועלתה האפשרות שהוא גם מעוגן במציאות הפיסית והויזואלית של ירושלים. (נקודה שלא הודגשה בספרות, שכן אנשים חתרו תמיד למצוא את המשמעות הדתית-רוחנית, של העיר). הר הבית נראה מההרים מסביב כמרכזו של מכתש, ונקודת החתוך בה מצטלבים קווי הראיה מהפסגות הסמוכות, היא במרום הר המוריה באבן השתיה. אם הדגושה מרכזיותה של האבן "כטבור העולם", הרי שזוהי עובדה מוחשית בהתייחסותה לנוף הסובב. אבן השתיה נמצאת גם בציר הזריחה והשקיעה, לנוכח השמש העולה מפסגת הר הזיתים.
הד עמים לפולחן קדום הקשור לעובדה זו מצוי גם במקרא (יחז' ח" 15-16).
א2. אבן השתיה או מזבח העולות?
הסקירה לא תהא שלמה, באם לא ניתן את דעתנו בשאלה שהתחבטו בה החוקרים הרבה: האם "הסלע" היה מזבח העולות או אבן השתיה? מעצם טבעה הרי זוהי שאלה מדעית צרופה שנמוקיה רצופים "בדקדוקי עניות" של מידות ודברי דרש, שהקיצור במסגרת הנוכחית יפה להם. להלן סכום דבריו של ידין בנושא זה: "מאז ומתמיד נחשב הסלע לעצם המקודש ביותר בהר הבית, אף על פי כן נחלקו הדעות ביחס למקומו המדויק; השאלה העיקרית היא האם על 'הסלע' נבנה המזבח שעמד מזרחה לבית, או הדביר עצמו. בעלי הבעה הראשונה טוענים כי 'הסלע' שימש בתקופות קדומות כמזבח.. האחרים טוענים כי אם היה המזבח על הסלע, הרי לא הספיק השטח למקדש, שנמצא מערבה לו. יש כנראה לקבל את דעתם של חוקרים רבים הנוטים לדעה ששורשיה נעוצים במסורת שהדביר הוקם על הסלע" (ששימש בו כדוכן).
החוקרים הראשונים, היו משוכנעים מאידך, שלא היה זה אלא מזבח העולות; במערה בתחתית הסלע ראו את "בית השיתין", להרחקת שארי הקורבנות, ובבור בקרקעיתו את הביב להרחקת המים ודם הקורבנות שירדו משם לנחל קדרון. בחבורנו קבלנו את הדעה המקובלת יותר, האומרת כי זוהי אמנם אבן השתיה.
א3. אבן השתיה וירושלים הקדומה
עיון קל בטופוגרפיה של ירושלים המקראית יש בו כדי ללמד כי בחירת הר המוריה, ואבן ה שתיה בשיאו, כמקום הפולחן לתושבי ירושלים הקודמים איננה מקרית, שכן הנו ההר הקרוב ביותר השולט על ירושלים הקדומה.
אמנם אין הר המוריה הגבוה ביותר בסביבה, והר ציון והר הזיתים גבוהים ממנו בהרבה, אך גיא עמוק ותלול (הקדרון) הפריד בין ירושלים והר הזיתים מחד, ובין ירושלים והר ציון מאידך (גיא הטירופיאון שהיה עמוק ותלול לאין שיעור בתקופות קדומות.
ראוי גם לזכור, כי על המרכז הפולחני היה לשמש לצרכים יומיומיים, ומכאן שהנוחות שבגישה היה מקדם חשוב בשיקול לבחירת המקום. מכאן נקל לראות כי עיני תושבי ירושלים הקדומים נפלו על הר המוריה החל מתקופות ביותר, שכן שלוחת ההר עלתה אליו ישירות במדרון תלול ונוח.
זאת ועוד, כיום ניכר "אופיו הררי" של המקום אך מעט, לאחר עבודות הפילוס והישור שבוצעו בו ברבות הימים (בעיקר על ידי הורדוס בתקופת בית שני), מאידך אופיו ההררי השולט בזיקה לעיר דוד, ניכר עדין היטב במבט מדרום ובעיקר ממזרח ממרום "הר המשחה".
האם נתקדשה אבן השתיה כבר על ידי תושבי ירושלים הקדומים באלף השלישי לפנה"ס? על כך לא נוכל להשיב בבירור, הגם שהעלינו נתונים שיש בהם כדי להצביע בכוון זה, מאידך בתקופה שלאחרי כן מתקדשת אבן השתיה במסורת היהודית.
ב1. תקופת האבות
בתקופה זו לראשונה מצויות בידינו תעודות כתובות המעידות על המעמד המרכזי שתופסת ירושלים בבמת ההר, ובדרך ההיקש יכולים אנו להסיק, כי לא נפקד מקומו של המרכז הדתי. עדות מסייעת בכוון זה; מלך ירושלים מלכי צדק, היה "כהן לאל עליון", והשם שלם, מקורו באל כנעני קדום. אך אלו אינם אלא משניים בחשיבותם לעומת סיפור העקדה שעל פי המסורת התרחשה על אבן השתיה עצמה: "קח את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק ולך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה.." (בראש' כ"ב:2).
בנכונותו של אברהם למעשה זה, להעלות את בנו יחידו, לעולה, הוכיח את נאמנותו לבוראו, מעשה שבזכותו נתגשמה בו ובזרעו הבחירה האלוהית.
מקום המקדש -בעצם הווייתה של מסורת העקדה, התקדש הר המוריה לעבודת ה'. מאורע זה גם מסמל, לראשונה בתולדות האנושות, את דחית קרבן האדם, וקביעת קרבן בעל החיים תחתיו .
ב2. בתקופה שקדמה לכיבוש
לכאורה אין כל רמז, כי אבן השתיה היתה בעלת חשיבות דתית כל שהיא בתקופה שקדמה לכיבוש ירושלים, ואם חזקה עלינו נאמנות הנוסח המקראי, הרי שהיה זה מקום חקלאי באופיו, ובו גורן השייכת לארונה היבוסי . רמז לחשיבותו הפולחנית מיתולוגית של הר המוריה בתקופה הטרום ישראלית, אנו למדים מהמושג "הר צפון" שהיה מקובל על תושבי המקום היבוסים ונתקבל על ידי הישראלים. "הררי צפון", היה מושב האלים במסורת הסורית פניקית, בדומה להר האולימפוס במיתולוגיה היונית, אלא שבניגוד לו, הוא יכול להיות מועבר למקומות אחרים, וכך (בזיקה לנתונים שציינו), הוא נתקבל על ידי היבוסים בהר המוריה, ובהמשך על ידי הישראלים, תוך שהותאם לתפיסת המקרא: "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלוהינו הר קודשו יפה נוף משוש כל הארץ ירכתי צפון" (תהילים מ"ח, (2-3).
לא רק המושג "ירכתי צפון" מושב האלים התקבל מהמסורת הקיימת, אלא חלק מהתכונות האחרות של הר צפון; מקומו המרכזי, היותו יושב על נהרות, מקור כל הברכות וכו', כל אלו נתפתחו ונתגבשו בהר המוריה ביתר שאת בהמשך, ונתמקדו רובן ככולן באבן השתיה.
ב3. עם כיבוש העיר
דוד רוכש את גורן ארונה היבוסי המזוהה עם אבן השתיה ובונה במקום מזבח לה', והמגפה שהיתה בעם נעצרת. חז"ל הדגישו את חשיבות קנית המקום על ידי דוד בכסף מלא: "בשלושה מקומות אין אומות העולם יכולים להונות את ישראל.. במערת המכפלה.. בבית המקדש.. ובקבר יוסף..".
בעקבות מעשהו זה של דוד נבנה במקום בהמשך המקדש: "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים.. במקום דוד בגורן ארונה היבוסי" (דבה"י ג"1).
ב4. אבן השתיה בבית המקדש הראשון
אין המקורות מרבית לתאר את מוצאות אבן השתיה בבית המקדש, בתקופת בית ראשון, קרוב לוודאי מתוך שראו בה יסוד אלילי. תיאורים אלו באים רק בתקופה מאוחרת יותר "שעה שלא ראו עוד בהדגשת חשיבותה של אבן השתיה סכנה לדת הנורמטיבית שהגיעה למלוא גיבושה בתקופת בית שני". לפי עדות המשנה "אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים, ושתיה היא נקראת, גבוהה מן הארץ שלושה אצבעות, ועליה היה נותן (הכהן הגדול ביום כיפור) את המחתה עם הקטורת" (יומה ה' ב). ובתוספתא מצינו: "שתחילה היה עליה ארון נתון משניטל הארון מעליה (על האבן) היו מקטרין קטורת שלפני ולפנים". והרי כאן עדות ראשונה במעלה למקומה ותפקידה של אבן השתיה בתקופת בית ראשון; היא היתה אפוא בקודש הקדשים ועליה ניצב ארון הברית.
מסורת יהודית קדומה מזהה מקום זה עם האבן שעליה ישן יעקב בבית אל.
לאחר פילוג הממלכה, שעה שירבעם בן נבט -נראה כי מקורה של מסורת זו ניסה להקים מקדש מתחרה בבית אל, קמו ופירשו: "בית אל זו ירושלים, עיר האלוהים..".
ב5. אבן השתיה בבית המקדש השני
מריבת המסורות הקשורות לאבן השתיה, הן מתקופת בית שני, שעה שבית המקדש הגיע למרום חשיבותו, שכן ירושלים ומקדשה היו מרכז דתי ורוחני לא רק ליהודי הארץ אלא אף ליהודי התפוצות, זאת מאז הרפורמה הדתית של יאשיהו, שחייבה את רכוז הפולחן בירושלים.
"ריחוקם של היהודים מהמקדש והעדר הקשר הפיזי עמו, היו מהגורמים שהגבירו את התפיסה הרוחנית שבו, חיזקו את היסוד מהמטאפיסי ועטוהו בהילה של זוהר, ולמסכת עשירה של מסורות ואגדות סביבו. נקודת המוצא למסורות אלו הוא הרעיון כי המקדש (אבן השתיה) מהוה את טבור העולם ועל ידי כך הוענק למוטיב שהוא מיתולוגי ביסודו צביון רציונאלי, לשם תיאור ירושלים כמרכז העולם בתקופה בה שימשה עיר הקודש מטרה לעליה לרגל מכל רחבי התפוצות".
לא כאן המקום לדון בהרחבה על מקורו של רעיון זה שהיה נפוץ הרבה במקדשים מרכזיים בזמן הקדום, אך אי אפשר שלא להזכיר בהקשר לכך את המקדש המפורסם בדלפי שביון, שם היתה אבן עליה הצביעו היונים כמרכז העולם. על אבן זו היו שני נשרים עשויים זהב, שנשלחו על פי האגדה באותה שעה משני קצות התבל ונפגשו בדלפי. יש סבורים שלפנינו על כן השפעה הלניסטית. עוד ראוי להדגיש, כי בתקופת בית שני, היה קודש הקדשים ריק, שכן ארון הברית ניטל ממנו.
ג1. חשיבות אבן השתיה במסורת היהודית (תוך הדגשת ההקבלות לעולם המוסלמי)
כבר הודגש כי אבן השתיה יונקת את עיקר חשיבותה מן המקדש, וכי עיקר חשיבותה מן המקדש, וכי עיקר התכונות העל טבעיות ואמרי השפר שיוחסו לאבן השתיה היו קיימים במקדשים מרכזיים אחרים במזרח הקדום. ביסוד מקור -רעיון זה העובדה כי המקדש מהוה את טבור העולם, וכי המקדש העולם, כשם שהטבור הוא מקור העובר. עוד האמינו כי המקדש מהוה את הקשר בין העולמות העליונים והתחתונים, וכי הוא מקור כל הברכות, ובאמצעותו ניזון העולם, כשם שהטבור מהוה אמצעי להזנת העובר. שכיחותם של רעיונות אלו לגבי מקדשי המזרח הקדום, יש בהם כדי להסביר מדוע הם נקלטו כל כך בקלות על ידי הערבים במאה השביעית (בהקשר לאבן השתיה).
רעיונות אלו הודגשו ביתר שאת במקדש בירושלים, ומוקדו רובם ככולם מסביב לאבן השתיה, כפי שנראה להלן: I. אבן השתיה בטבור העולם – "ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, ואבן השתיה לפני ההיכל שממנה הושתת העולם".
"יצירת העולם דומה ליצירת הוולד בתוך רחם אמו: מה ראשיתו של הוולד מהטבור שבבטנה, כך בריאת העולם ראשיתו מטבור שהוא ירושלים" (קוהלת רבה א:א).
אבן השתיה היתה המקום הראשון שנברא – מאבן השתיה ניברא העולם על ידי הבורא, והמקום החביב עליו, ומכאן הלכה והתפשטה הבריאה גלים גלים ואלו הקרובים אל האבן, המקדש, ירושלים וארץ ישראל הם המקומות המקודשים ביותר. יצויין כי גם לפי התפיסה המוסלמית, ירושלים היתה המקום הראשון שברא אללה (ולפי מסורת אחרת מכה היתה ראשונה, וירושלים נבראה ארבעים שנה אחריה).
קירבתה של פסגת הר המוריה ל"שערי -אבן השתיה קרובה שלערי שמים שמים" הינו מוטיב מקובל, ולא בכדי חוזה ישעיהו בעיני רוחו את הר הבית "בראש ההרים ונישא מגבעות" (ישעיהו ב:2).
אך לא היה זה רעיון אחרית הימים, אלא תפיסה מקובלת; בקידושין א' 69 נאמר: "בית המקדש גבוה מכל ערי ארץ ישראל וארץ ישראל מכל הארצות".
רעיון זה נתקבל על ידי המסורת המוסלמית, לפיה ירושלים קרובה לשערי שמים שמונה עשר מילין יותר מכל מקום אחר, רעיון שהוסב בהמשך גם למכה.
ולא בכדי גרסה המסורת המוסלמית כי עליתו של מוחמד היתה מירושלים הקרובה לשערי שמים, "ומשום כך שערי גם העדן פתוחים בירושלים, ורחמים ואור יורדים על ירושלים עד ליום התחיה".
כשם שקרובה – הקשר בין העולמות העליונים והתחתונים -VI. אבן השתיה אבן השתיה לשערי שמים, כך מהוה היא גם את הפתח לעולמות התחתונים, ושערי השאול. המסורת העברית מספרת: "בשעה שרכש דוד את גורן ארונה היבוסי, חפר הוא במקום כדי לראות אם כאן קרקע בתולה שלא הופרעה על ידי מעשה אדם מאז ששת ימי בראשית. כשירד לעומק רב נתקל בחרס, עדות לנוכחותו של האדם במקום, והחרס אמר לו: 'אינך יכול להרים אותי' ודוד שאל: 'מדוע?' והחרס השיב: 'מפני שאני נמצא כאן כדי לסגור על פי התהום'.." מסורת אחרת מספרת כי בשעה שברא ה' את העולם הוא קבע את אבן השתיה על התהום, כדי למנוע ממימיה לכסות את העולם, אך כאשר דור המבול חטא הוסטה האבן ממקומה, פני התהום עלו והמבול כיסה את הארץ.. כאשר חפר דוד את יסודות המקדש הוסטה האבן והמים כיסו את הארץ. כאשר החזירה למקומה שבו המים למקומם. מסורת דומה היתה קיימת במקדש זיאוס באולימפיה שם הראו פתח בקרקע, ששמש מוצא למי המבול. על כי בירושלים נמצא פתחו של גיהנום אנו קוראים גם במסכת עירובין 19: "שלשה פתחים יש לגיהנום, אחד במדבר, אחד במים ואחד בירושלים".
מאחר והשאול קשור לעולם המתים, ולפי המסורת הסורית שנתקבלה על ידיה איסלאם, האדם הראשון נולד ונקבר כאן, האבן סוגרת (במערה) על נשמות כל המתים.
מסורת קדומה מספרת כי -V. אבן השתיה מקור המים ומקור כל הברכות מעינות כל העולם מצויים מתחת לסלע זה, ויש על כן שדרשו כי מקור השם לא מלשון יסוד, לא מלשון שתיה-מים. (מסורת זו היתה גם רווחת בנוגע לארץ ישראל בכלל: "ארץ ישראל שותה תחילה וכל העולם כולו לבסוף". ועוד: "ארץ ישראל משקה אותה הקב"ה בעצמו, וכל העולם כולו על ידי שליח"). הרעיון כי אבן השתיה היא מקור הברכות והמעינות שוב קשור לרעיון הטבור עצמו, כשם שהתינוק ניזון מטבור אמו כך ניזון מותר העולם מטבור כל הארץ. ומכאן כל ארץ מקבלת לא רק את מימיה אלא גם אתה ברכה לגידוליה. מסורות אלו נתקבלו באיסלאם, לפי אין מקור מים בעולם שאינו באבן השתיה, ומכאן יתפשטו לכל רחבי העולם. לפי מסורת האיסלאם, הנהרות, הרוחות, עננים וכל סדרי הטבע בכלל, מקורם מתחת לאבן זו, מהם שיאמינו כי ניתן להשתמש במים אלו בשעת דחק.
ג2. בחשיבות אבן השתיה מסורת המוסלמית
לאחר שהמוסלמים כבשו את ירושלים, היתה משאת נפשו הראשונה של עומר האתר המקודש ביותר בהר הבית, אליו -לבא אל הר הבית, אל אבן השתיה נכרכו הזכרונות המקראיים והמסורות הנודעות ביותר. על פי המסורת עומר נתן דוגמא אישית בניקוי המקום מגלי האשפה שכסוהו, אלא שדחה את הצעת יועצו היהודי לבנות את המסגד בסמוך לאבן השתיה, והעדיף לבנותו בדרום הר הבית. בשעה שנחשף הסלע על ידי המוסלמים, יש להניח כי בלט אך מעט מעל פני הקרקע, ומכל מקום לא יותר מאשר בתקופת בית שני שעה שהיה בקודש הקדשים ובלט "שלוש אצבעות מעל פני הקרקע". במצב זה לא יכל להיות שמקל נגד למכה וכו', ועל כן חצבו המוסלמים -לשרת את מטרתו סביבו, הנמיכו את מפלס פני הקרקע ועל ידי כך הבליטוהו מעל שטחו.
עבודות מסוג זה היו מקובלות בירושלים ובמקומות מקודשים אחרים, ואפשר שנטלו דוגמא מעבודות החציבה שביצעו הנוצרים בקבר הקדוש, שעה שהסירו את הסלע מסביב לקבר ישו, כדי להבליטו. הסבר זה מחויב המציאות שכן הסלע בגודלו הנוכחי לא תאם במימדיו את קודש הקדשים שהיה בגודל של 17מ'. זאת ועוד, ידוע כי הפרש 10xמ' בעוד הסלע כיום הוא כ- 13מ'10xמ המפלסים בין עזרת הנשים וקודש הקדשים היה הרבה יותר מאשר הוא כיום, והאיזון יכול להיווצר רק על ידי עבודה מעין זו.
בשנת 691 בנה עבד אל מאלק מעל לסלע היכל מפואר, הנושא את שם האתר (כפת) הסלע. לא כן המקום להיכנס למכלול הבעיות -עליו הוא סוכך הפוליטיות שהניעוהו לצעד זה. לעניננו חשובות הסיבות שהביאוהו לבחור באבן השתיה כמוקד למבנה המקודש: I. המסורת המוסלמית קיבלה הרבה מהמסורות היהודיות והדמויות המקראיות שהיו קשורות למקום זה; כך אברהם, יצחק, דוד ושלמה, הם מהאישים הנערצים ביותר במסורת המוסלמית.
בחירתו של הסלע כגורן מקודש -II. יצירת משקל נגד לאבן הכעבה במכה על ידי הערבים על כן איננה מקרית, שכן הטקסים הדתיים ליד אבן הכעבה היו מגיעים לשיאם בשעת ההקפות המסורתיות מסביבה. על כי (כפת) הסלע נועד לתכלית זו, ניתן לראות על פי קוויו הארכיטקטוניים: הושם עליה עיקר הדגש מבחינת עושר -בהיות הכפה סוככת עלה סלע העיטורים והמרחב, בעוד הפרוזדורים מסביב, שנועדו עבור עולי הרגל נמוכים ועשויים בצניעות יחסית.
III. חלקו של סלע זה במסורת האיסלאם בהקשר "למסע הלילה" של מוחמד ועליתו מהסלע השמימה, סיבה זו מהוה את מקור קדושתו העיקרית של הסלע בעיני המוסלמים. יסודה בשתי מסורות שונות: האחת, מסע הלילה העליה לשמים (אל מערג') מהסלע. לא בזו ולא בזו -(אל איסרה), והשניה אין השם ירושלים מופיע כלל, וההצעה לזהות את המקום עם ירושלים איננה היחידה, ברם היא המקובלת ביותר, החל מתקופות קדומות, שראשיתן כבר בתקופה האומאיית. סיפורים מעין אלו היו מקובלים בערב הפגאנית, ערב הופעתו של מוחמד, ועם צמיחת האיסלאם גם בזיקה למכה עצמה, אך סופו שהם נקלטו ביתר קלות בירושלים, בשל מאורעות דומים שאירעו כאן: עלית ישו מהר הזיתים למרומים (שאף הוא דמות מקודשת באיסלאם) ועלית המלאכים בחלום יעקב (שארעה על פי המסורת המוסלמית מאבן השתיה). מן הראוי להדגיש, כי בעוד אין המסורת על המסע לירושלים מופיעה בקוראן עצמו, היא מופיעה לרב בספרות המאוחרת יותר, בנוסחים וגירסאות מרובות אשר הנפוצה שבהם מובאת בזאת: המסורת מדגישה את הטהרותו הגופנית והרוחנית של מוחמד מכל היסודות הפגאניים שדבקו בו, ועל מסע הלילה לירושלים על גבי בהמתו אל בוראק, המתוארת "כגדולה מחמור אך קטנה מפרד" (מוטיב המושאל מן היהדות שניתקבל גם בנצרות).
הנביא עולה השמימה מן הסלע על גבי סולם לפאי עשוי זהב עם שלבים של אל בוראק -כסף, לאחר שאת סוסתו המכונפת כפת קודם לכן לכותל המערבי במסורת האיסלאם. בכל אחד משבעת הרקיעים שעובר מוחמד הוא פוגש באחד משליחי האל הקדומים: 1. אדם; 2. ישו (ויוחנן המטביל); 3. יוסף; 4.
חנוך; 5. אהרון; 6. משה; צ. אברהם. לבסוף פוגש הוא את הבורא -אידריס פנים אל פנים, הנותן בידו חמישים תפילות, אך משה מעמידו על כך כי העם לא יסכין לעמוד במעמסה, והוא חוזר אל בוראו ומבקש שיפחית את מספר התפילות; כשמשה העיר כי אלו עדין רבות, חוזר הוא שוב ושוב, עד כי נותרו בידו חמש תפילות בלבד, ולא אזר עוד אומץ לבקש כי אלו יופחתו אף כי רצה בכך, וכך נותרו על פי המסורת חמישה מועדי תפילות באיסלאם (אלא שהסיבה הסבירה לכך היא כי מספר התפילות ליהודים הנו שלש, ולנצרים ארבע..).
המסורות המוסלמית קידשה את אבן השתיה החל מתקופות קדומות ביותר, קיבלה מסורות יהודיות רבות הקשורות אליה, אשר חלקן התאימה לרוחה ותפיסת עולמה, והוסיפה עליהן רבדים משלה, אשר החשובות שבהן הן עלית מוחמד למרומים והדגשת הקשר לגן העדן ויום הדין.
מסורות רבות הנוגעות לקדושתה של ירושלים העבירה המסורת המוסלמית למכה ברם אלו הנוגעות ליום הדין ואחרית הימים יהיו בירושלים ויתמקדו באבן השתיה. מסורות אלו מתוארות על ידי סופרי האיסלאם בציוריות רבה: אבן השתיה באה מתאוננת בפני הקב"ה על העברת קיר הקיבלה למכה: "או אלוהים, לא חדלתי להיות הקיבלה (כוון התפילה) של משרתיך, עד אשר שלחת את בחיר יצירך (מוחמד) ורק אז נילקחה ממני הקיבלה". והבורא משיבה: "שמחי שכן עליך אשים את כתרי אליך אאסוף את כל יצירי ואעביר משפטי, ובאותה שעה את תשמשי מושבי".
"ביום הדין יתאחדו אבן השתיה ואבן הכעבה יחדיו; אז גם המאמינים יתאספו אל מקום זה והסלע ישמש להם כשער דרכו יבואו המאמינים לגן עדן, לחיי נצח.." הסלע מתואר בראליזם ובנאיביות ביום הדין" "ה' יהפוך ביום זה אתה סלע לצחור כאלמוג והוא ישתרע עד כל קצווי שמים וארץ. לאחר מכן ישב הבורא על כסאו (על הסלע) ויטול מאזני צדק לחרוץ משפט". מסורת אחרת מעידה, כי הסלע יהיה המקום בו המלאך ישראפיל יתקע בשופר ביום הדין "וביום ההוא יתקבצו המאמינים אל הסלע". לאמונה זו גם רמז בשנים משערי המבנה; שער גן העדן ניקרא גם "שער השופר" וזה המזרחי הניפתח -השער הצפוני הגיהנום במסורת המוסלמית, מקום בו יתאספו האנשים ביום -בכוון לקדרון ניקרא גם "שער אישראפיל".-הדין כן מודגש הקשרו של הסלע לגן העדן (הקשור אף הוא לרעיון יום הדין "בו המאמינים יבואו לגן עדן"): "הסלע מקורו בגן עדן, הוא המקום הראשון שניברא בעולם, והוא השער דרכו יבואו המאמינים לחיי נצח. אלוהים יאסוף את נשמות המאמינים במערה מתחת סלע. כל מקורות המים ראשיתם מתחת לסלע זה, וארבעת נהרות גן העדן ראשיתם תחתיו". לוח שיש שחור שהיה בסמוך לסלע, נחשב על ידי המוסלמים כפתחו של גן העדן והם נהגו להתפלל לידו.
מקום חשוב באגדות על אבן השתיה, קשור לאישים מקראיים: "כאשר רכן האדם הראשון להתפלל פגע מצחו באבן השתיה. הסלע הנו הקיבלה שייחד ה' עבור משה, והוא הגרעין מסביבו ניבנה מקדש שלמה, זאת לאחר שהסלע ניתגלה לו באופן פלאי. מלכי צדק, מלכה של ירושלים בתקופת אברהם הגיע לכאן מחצי האי ערב, מולדת האיסלאם, וכאן הקריב קורבנות לה'. חלום יעקב היה כאן, והוא כנה אבן זו ,השער לגן עדן". מתחת לסלע מצויים מיחרבי דוד, שלמה, אליהו והמלאך גבריאל, שהתפללו שם ביחד עם מוחמד.
מסורות אחרות מדגישות את חשיבות הסלע, והן מבוססות בדרך כלל על מסורות יהודיות: "הסלע ניברא לפני כל מקום אחר בתבל וממנו נתפשט מותר היקום, הסלע מקורו בשמים, והוא נותר תלוי בין שמים והארץ". הסלע היה הראשון לעלות כאשר כלו המים עם תום המבול. בני ישראל נסוגו במלחמתם אל הסלע, שגונן עליהם ואיש לא יכל להרע להם עוד.
כן מודגשת מרכזיותו של הסלע: איבן אשקיר מבטא זאת כך" "המקדש המרכזי עלי אדמות הנה סוריה, המקדש של סוריה הנה ארץ ישראל, המקדש של ארץ ישראל הנה ירושלים, מקדשה של ירושלים הנו הר המוריה, ושל הר המוריה הנה (כפת) הסלע." לעתים, אנו מוצאים מסורות בעלות אופי מיתולוגי מובהק: אחת מהן מתארת את הסלע כנח על גבו של לויתן, ראשו נמצא במקום שעולה השמש, וזנבו במקום שקיעתה, אגדה אחרת מתארת את הסלע כניצב במרכז העולם על גבי תמר, ליד אחד מנהרות גן העדן, ומתחתיו יושבות בת פרעה ומרים בת עמרם האורגות את הבגדים עבור שוכני גן העדן, עד ליום בו יקומו המתים לתחיה.." אך עיקר חשיבות הסלע קשורה למסורת עליתו של מוחמד למרומים מסלע זה, ואף היא לוותה באגדות רבות.
כאן התגלה האלוהים למוחמד, ומסר בידו את שבעת פרקי הקוראן הארוכים ביותר. כאשר עמד מוחמד לעלותה שמימה רצה הסלע לעלות עמו, אך המלאך גבריאל עצר בעדו בעוד מועד, והוא נשאר מרחף בין שמיים וארץ.. לגבי המוסלמי, ביקורו ליד הסלע, הוא החלק החשוב ביותר בעלית הרגל לירושלים, והוא מאמין, כי בשל מעשיו של הנביא כאן, כל משאלותיו תתמלאנה. תפילתו ליד הסלע תהא, תוך התעכבות ליד המקומות החשובים; עקב הנביא, אצבעות המלאך גבריאל, עקב אידריס ולשון הסלע, והמערה. מאחר והסלע "מקורו בגן עדן", יש ומביאים לכאן בשעה הלויה את גופותיהם של נפטרים מכובדים, המוצבים בסמוך לאבן השתיה לכוון שער גן העדן, על גבי דרגש מיוחד. הרעיון ברור…