מתוך: ירושלים לדורותיה, בהוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה
מאת: חיים זאב הירשברג
מה מקומם של ארץ-ישראל, ירושלים והר-הבית באמונת האיסלם? נבואותיו של מוחמד, שהוא היה נוהג להלבישן בצורה כללית וסתמית, אינן מאפשרות מתן תשובה חד-משמעית על שאלה זו.
בקוראן נזכרת במפורש אל-ארץ' אל מוקדסה – ארץ הקודש – רק פעם אחת, בסיפור המרגלים (סורה ה, כא). עם זאת אין כל ספק כי בראשית דרכו הועיד מוחמד מקום נכבד לירושלים. עדות לכך היא ה"קיבלה" (הכיוון בשעת התפילה) לירושלים, שהנהיג מוחמד בהיותו עדין במכה. אבן אסחאק, הביוגראף של מוחמד, מביא מסורת ברורה וחד-משמעית ע ל כך. מוחמד החזיק בנוהג זה כשנה וחצי גם במדינה, וברור היה לו כי בזה מקבל הוא את מנהגם של היהודים. רק לאחר שנוכח כי על-ידי ה"קיבלה" לירושלים לא ירכוש את אמונם ואת לבותיהם של השבטים היהודים במדינה, קבע את ה"קיבלה" למכה, אל הכעבה, ובזה "הסירם (אתה מאמינים) מדרך פניהם אשר היו פונים בתפילתם מאז: (סורה ב, קלו, בתרגום י"י ריבלין).
לפסוק אחד בקוראן נודעת חשיבות מכרעת בנוגע למקומו של הר-הבית באמונתה איסלם. זהו הפסוק הראשון בסורה יז, הנקראת סורת אל-אסרא (מסע הלילה) וגם סורת בני אסראיל (בני ישראל), וזה לשונה: "השבח לזה (חראם) אל המסגד הקיצוני (אל- שהסיע את עבדו בלילה מהמסגד הקדוש מסג'ד אל אקצא) שבירכנו את סביבתו, כדי להראות לו מאותותינו; כי הוא (אללה) השומע, הרואה".
כדרכו סתם מוחמד את דבריו ולא פירש לאיזה מסגד הוא מתכוון והיכן הוא נמצא. כמעט ודאי הוא שמוחמד חשב על הר-הבית בירושלים. אולם בסופו של דבר אל סברתנו היא הקובעת בנידון, אלא דעתם של חברי מוחמד, ראשוני בעלי המסורת ומפרשי הקוראן, ופירושם את המלים ,אטל מסג'ד אל-אקצא".
על נושא זה נוצרה ספרות פרשנית ענפה, שאפשר לסווגה לשלוש קבוצות, ולכל אחת שיטה משלה:
א. מוחמד יצא בליווי של גבריאל המלאך למסע הלילה אל ירושלים על הבוראק, בהמה דמוית פרד או חמור. בהגיעו להר הבית נפגש כאן עם אברהם, משה, ישו ועוד נביאים. מהר-הבית, מן "הסלע" עלה באמצעות שוב בליווי גבריאל. אותה שעה -ה"מעראג", הוסלם, אל שבעת הרקיעים ולכן מכונה הכותל בערבית "אל -קשור היה הבוראק לכותל המערבי בוראק". בשבעת הרקיעים ראה מוחמד מה שראה. המסע כולו נמשך שניות ספורות.
ב. לפי הקבוצה השנייה עלה מוחמד ממכה ישר לשבעת הרקיעים.
ג. קבוצה שלישית של מסורות טוענת, כי מסע הלילה הוא תיאור חזון שחזה מוחמד. עם זאת יש לציין, כי לפי דעת חכמי הדת המוסלמית עלייתו של ומי שאינו מקבל אותו הוא כופר.-מוחמד לשנים היא עקרון דתי מובן שקיימים שינויי נוסח אותר יבם בנוגע לפרטים של המראות שראה מוחמד, וכן בנוגע לאיתורן של התחנות השונות במסע.
בעקבות מסורות אלה אימצו להם החוקרים המודרניים שני פירושים:
(א) "המסגד הקיצוני" הכוונה למקום מסוים בהר הבית ירושלים;
(ב) "המסגד הקיצוני" הוא בשמים.
מסתבר שהמסורת המכוונת את מסע הלילה להר הבית ומכאן לשבעת הרקיעים היא הקדומה. היא נוצרה בחוגי היהודים, שנתלוו אל מוחמד, בין שקיבלו אתה איסלם במלואו ובין שרק נטו אליו. כתגובה לדעה זו, הכרוכה אחר אמונות יהודיות, נוצרו המסורות על העלייה ישר השמימה. בנידון זה לא השערתנו היא הקובעת אלא עובדות מימי הכיבוש הערבי, שבנוגע להן קיימת תמימות-דעים.
בבוא עומר אבן אל-ח'טאב כובש ירושלים, אל העיר, פנה עם מלוויו אל הר הבית וציווה עליהם להביא לפניו את כעב אל-אחבאר, אחד החכמים ( בינתיים בא …היהודים שהתאסלם). בינתיים האיר השחר ועומר התפלל כעב. "אז אמר לו (עומר): היכן לדעתך יש לקבוע את המוצלא (=מקום השתחוויה ותפילה שאינו מקורה)? זה הצביע אל הצח'רה (הסלע = אבן השתייה). אז אמר (עומר)" באללה, כעב, הנך נוהג כ(מנהג) היהדות! הנה ראיתי שחלצת את נעליך (בגלל קדושת הסלע). אמר: רציתי לנגוע בו (בסלע) ברגלי! השיב: הבינותי (את כוונתך האמיתית)! אבל אני אקבע את הקיבלה אנו לא נצטווינו על הסלע, אבל הוא …בחלקו הקדמי (של מקום ההשתחוויה) (מוחמד) ציוונו בדבר הכעבה. ויעש את הקיבלה בחלקו הקדמי. (טברי א, 2408; הוצאה מצרית, ג, 106) מגמת הסיפור ברורה: למעט בחשיבותה של אבן-השתייה, ואפילו לא להכלילה בקיבלה המכוונת לכעבה שבמכה.
אכן, גם במסורת אחרת נשמע אז הד הספקות שנתעוררו בקרב המוסלמים בנוגע לקדושתה של אבן השתייה. פעם נשאלו שני חבריו הוותיקים של מוחמד, שהשתתפו שניהם גם באמנה הראשונה שנכרתה בין המוסלמים וגם בקרב הראשון: "מה דעתכם על סיפורי האנשים בדבר הסלע הזה? האם זו כלומר במקרה זה – ונחזיק בה, או שמקורו של הדבר באנשי הספר -אמת וניטוש אותו? ויאמרו שניהם: השבח לאללה! ומי יפקפק בעניינו? -היהודים כשעלה אללה השמימה אמר לסלע בית המקדש: "זה מקומי ומקום כסאי ביום אחרית הימים, ומקום קיבוץ עבדי. ומשמאלו (כשפני האדם דרומה ובו אעמיד את מאזני ממולו, ואני אללה, -בכיוון הקיבלה) מקום האש שלי דיין ביום הדין" (אל נוירי, א, 324/5). לפי מסורת זו עיקר חשיבותם של הר הבית ואבן-השתייה הוא התפקיד שנועד להם באחרית הימים.
מתוך: ירושלים שכינה ושכנות, הוצאת משרד החינוך, המינהל הפדגוגי, תשמ"א, עמ' 164 – 161