לדף הבית אתר הר הבית מזוויות שונות

כיפת הסלע ואבן השתיה

תולדות המבנה / אלי שילר

מבוא
הכיבוש הערבי
עבד אל מאלק
התקופה הצלבנית
מרכז החיים החברתיים
שרידים צלבנים
צלאח א-דין
התקופה הממלוכית
התקופה העות’מאנית
שיפוצים אחרונים

 

 

מבוא: מרום הר הבית עד לתקופה הערבית

חורבן בית המקדש בידי הרומאים, בשנת 70 לסה”נ, סימל עבור היהודים את ההינתקות הפיסית מהר הבית ומקום המקדש. בשנת 132 כבש בר כוכבא את ירושלים ונראה כי הפולחן במקום חודש לזמן-מה, אלא שכיבוש זה לא האריך ימים. שלוש שנים לאחר מכן נכבשה העיר שוב בידי הרומאים; אדריאנוס בנה במרום הר הבית מרכז פולחני, שהיה ל”קפיטול” של העיר, וקרא לה אליה קפיטולינה (שנת 136). הוא הקים מקדש לכבוד יופיטר, והציב שם שני פסלים, האחד ליופיטר קפיטולינום והשני בדמותו הוא. התייר במורדו שעבר במקום בשנת 333 מזכיר פסלים אלו (הנזכרים גם על ידי הרונימוס), אך לא ברור באם המקדש עדיין עמד על תלו: “יש כאן שני פסלים של אדריאנוס ולא הרחק משם אבן מנוקבת, שאליה היהודים באים כל שנה ומושחים אותה בשמן, מתאבלים וקורעים בגדיהם..”.

בתקופת אליה קפיטולינה היו אפוא שני מקדשים מרכזיים בעיר; מקדש אדריאנוס במרום הר הבית, ומקדש (ונוס) על מקום כנסית הקבר. המגמתיות בבניה זו בולטת לעין; “על ידי מעשה זה של בניית מקדשים פגאנית במקומות המקודשים ביותר ליהדות ולנצרות, רצה אדריאנוס להפגין את נצחונו על שתי הדתות המתחרות”. (מאותו מקדש פגאני על הר הבית, היו הרבה החוקרים, בעיקר במאה הקודמת, שסברו כי הערבים בנו את כפת הסלע, או עשו שימוש בחלקים אלו או אחרים, דעה שאינה מקובלת כיום).

השלטון הפגאני בהר הבית לא ארך יותר ממאתיים שנה. כבר בתקופת קונסטנטינוס הוכרה הנצרות כדת המדינה, וירושלים הפכה לעיר נוצרית.

בשלבים הראשונים גילו הנוצרים סובלנות יתרה לדת האלילית, ובעיקר לא יוחסה חשיבות כלשהיא למקום המקדש שקולל על ידי ישו (מתי כך: 2), כך שבמשך תקופה ארוכה לא נבנה כאן כל מבנה נוצרי (וכיום מקובלת הדעה שלא נבנה כלל, להוציא מבנים בעלי חשיבות משנית בתקופה הצלבנית). בשנת 363, דומה היה כי המקום עומד להבנות מחדש על ידי היהודים; יוליאנוס הכופר נתן רשות ליהודים לבנות את בית המקדש, וכתובת שנמצאה על ידי משלחת מזר בחפירות הכותל, בנדבך השישי מתחת לקשת רובינזון, משמשת לפי הסברה עדות לתקוות שעוררה הבטחה זו: “וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה” (ישע’ סו: 14). המסורת מספרת כי היהודים עשו את כל ההכנות הדרושות כדי לממש את ההבטחה, אלא שמותו הפתאומי של יוליאנוס שם לאל תוכנית זו. סביר להניח, כי בתקופה זו, הוסרו שרידי המקדש הפאגאני שטמאו את המקום. נראה, כי מכאן ואילך נותר הר הבית בשיממונו, ללא שינויים סטרוקטוראלים ממשיים, ועבודות הבניה שיוחסו ליוסטיניאנוס על ידי כמה מן החוקרים הקדומים אין להן במה להיאחז כיום.

 

 

הכיבוש הערבי   

עם כיבושה של ירושלים בידי הערבים, היה הר הבית עבורם למרכז רב- חשיבות בשל הזכרונות המקראיים הקשורים למקום. המסורת המוסלמית המאוחרת מספרת כיצד הגיע עומר כובש ירושלים למקום זה: “לאחר שכרת עומר ברית עם הנוצרים, הוא ירד מהר הזיתים וביקש לערוך ביקור רשמי בירושלים. הוא ביקש מסופרניוס הפאטריארך הנוצרי של העיר, שיובילו אל מקום המקדש, אלא שהפטריארך הובילו לגבעת הגולגותא ואמר לו” ‘זהו מסגד דוד’ אך עומר האשימו בשקר. לאחר שהתפלל עומר במקום עד היום קיים במקום מסגד קטן המוקדש לעומר) הובילו -(ולזכר מסורת זו סופרניוס להר ציון, הראה לו כנסיה אחרת, ואמר לו: ‘הנה מקום בית המקדש’, ושוב האשימו עומר בשקר. רק לאחר מכן הביאו הפאטריארך לאיזור הר הבית, שהיה מלא כולו אשפה, עד כי עומר ואנשיו נאלצו לזחול על ברכיהם כדי להכנס פנימה, אך עומר הודה כי זה המקום אשר תיאר לפניו שליח אללה! לאחר מכן, מספרת המסורת, כי עומר שאל על מקום אבן השתיה ונאמר לו: ‘מואדי גהנום (הקדרון) כך וכך אמות, חפור שם ותמצא את הסלע המכוסה כולו בגלי אשפה’, עומר עשה כך, ואף נתן למלויו דוגמא אישית בניקוי המקום. לאחר מכן קרא עומר לעוזרו, היהודי המומר כעב על אחבר, מאחורי הסלע מצפונו, שעל -ושאלו היכן יש לבנות את המסגד. והלה השיבו ידי כך קיר הקיבלה (כוון התפילה) של משה ומוחמד יהיו זהים. ברם, עומר דחה את הצעתו, האשימו בנטיות לדתו הקודמת ובנה את המסגד בדרום הר הבית”.

 

 

עבד אל מאלק בונה את כפת הסלע   

לאחר שבשלה החלטתו של עבד אל מאלק לבנות מרכז יראה בשטח החליפות הנתונה למרותו, נפלה בחירתו על ירושלים והר הבית. קדושתה של ירושלים באיסלאם קשורה בשתי מסורות שונות הכרוכות זו בזו, מסע הלילה (אל איסרה) ועליה לשמים (אל מערג’), ומכאן יובן גם מדוע נבחרו הר הבית ואבן השתיה למטרה זו, בהיותם קשורים לאישים המקראיים הנערצים על האיסלאם, וסיפור העליה לשמים מהסלע. יתר על כן, אם מקבלים אנו את ההנחה כי המקום נועד לשמש תחליף למכה, הרי עצם בחירתו של הסלע כגורם מוקדש על ידי הערבים איננה מקרית, שכן זו נועדה לביצוע אותן הקפות טקסיות עצמן, שהיו נערכות מסביב לאבן הכעבה במכה. טרם שהחל עבד אל מאלק במפעלו, הוא העביר מנשר בעולם המוסלמי, כי בדעתו לבנות כפה שתסוכך על הסלע המקודש בירושלים, כדי להגן על המאמינים בפני פגעי מזג האויר. הוא מבקש איפוא מנתיניו להביע את דעתם בנידון, שכן אין הוא רואה לנכון ליטול על עצמו מפעל רב חשיבות מעין זה, מבלי להועץ עמם תחילה. ואמנם הוא החל במפעלו רק לאחר שקיבל את תמיכתו המוסרית והכספית שלה עולם המוסלמי דאז.

עבד אל מאלק גייס את טובי הבנאים והאמנים שיכלה ידו להשיג, ובהיותו האמצעים -שולט על אימפריה רחבת-ידים, שהשתרעה מפרס ועד ספרד שעמדו לרשותו לא היו מוגבלים. הדבר בא לידי ביטוי הן בעושר הבניה והן ברמתה האמנותית הגבוהה. המסורת מספרת שהשליט הצליח לגייס למפעל זה סכום השוה להכנסת מצרים, העשירה בפרובינציות שלו דאז, במשך שבע שנים למפרע. כדי לאצור את הכסף, הוא בנה מבנה מיוחד ממזרח לסלע, הידוע כיום בשם קובת אל סיסלה, אשר יד גורסים כי גם שמשה כדגם לבנין כפת הסלע עצמו.

כתובת בכפת הסלע מנציחה את מפעלו של עבד אל מאלק, אלא שזו הוחלפה לאחר שנים אחדות על ידי החאליף בן המאה התשיעית, אל מאמון. שמו של אל מאמון מופיע בצפיפות יחסית, ועל רקע כהה יותר מאשר יתרת הכתובת, ובמקום גם נותר התאריך המקורי (691). מקובל לראות במעשה זה זיוף שנעשה על ידי אל מאמון בשעת שיפוץ המבנה, אך ספק אם כך הדבר: ראשית זהותו של הבונה האמיתי היתה ידועה לכל, דור אחד בלבד לאחר הקמת המבנה. שנית אין כל עשויות שאל מאמון ביצע במקום שיפוצים.

שלישית, באם היה זה מעשה זיוף לשמו, יכל השליט החדש לעשות את מלאכתו בדיקנות, ואף להחליף את התאריך.

מתקבל יותר על הדעת שהיה זה אקט פוליטי שמטרתו להעלות את ערכו של החאליף השולט לעומת קודמו, שייצג שושלת מתחרה ושנואה. הכתובת בבנין מקודש באה לעתים להביע רגש שיכות למקום, תוך ביטול הבעלות הקודמת, ומעשה דומה נעשה על ידי אותו שליט במסגד בדמשק. מכאן “שמעשהו של אל מאמון לא נעשה כדי לרמות את ההיסטוריה או ההיסטוריונים, אלא כדי להנות מפירות הישגיו הדתים והפוליטים של השליט הקודם, תוך שימוש באמצעי שיש בו אולי סממן של אמונת שוא, אך שהיה בעל משמעות לגבי ציבור המאמינים” (ואן ברכם).

חרף עבודות השיפוץ והשיקום הרבות, שנעשו במסגד ברבות הימים, רשאים אנו לומר כי כפת הסלע, כפי שהיא נראית כיום הנה עבודתו של עבד אל מאלק. המבנה בנוי על סלע ולכן השכיל לעמוד ביתר שאת בפני שיני הזמן, ובעיקר כנגד רעידות האדמה הרבות שפקדו את ירושלים ושהיו לרועץ להרבה מבנים מקודשים בעיר. השיחזורים נעשו על ידי טובי האמנים שגויסו למטרה זו, בשל קדושת הבנין ויראת כבוד אליו, ואלה הקפידו לעשות את מלאכתם נאמנה ובהתאם לקווים המקוריים.

 

 

כיפת הסלע בתקופה הצלבנית

בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים מידי המוסלמים בקרבות עקובים מוקד ההתגוננות האחרון הפך לשדה קטל ואלפי מוסלמים -מדם. הר הבית מצאו כאן את מותם, ואף את אלו שנסוגו אל תוככי כיפת הסלע השיגה החרב.

שעה שאבירי הצלבנים עשו את דרכם להר הבית בוססו סוסיהם בדם קורבנותיהם עד לברכיהם.

הצלבנים התיחסו אל כיפת הסלע כאל מקום מקודש בשל הזכרונות המקראיים הקשורים אליו ובפרט אלו הקשורים לישו ולמקדש, וא, קראו את המבנה על מקדש האודן. רבים מכותבי דברי ימי הצלבנים – “טמפלום דומיני” -שמו מתיחסים למבנה זה כאל כנסיה נוצרית אותה הפכו המוסלמים למסגד, דעה שהיתה רווחת גם אצל כמה מהחוקרים במאה הקודמת.

עיקר קדושת המקום התרכזה באבן השתיה עליה מוקדו הרבה מסורות קדומות; – אבן השתיה היתה מקום מושב המלאך המשחית בגורן ארונה היבוסי לאחר שדוד ספר את העם (שמו’ ב’ כד:17).

– האבן אותה הניח יעקב למראשותיו בבית אל.

– הקריפטה בתחתית הסלע היתה קודש הקדשים במקדש שלמה. שלמה הניח בה את ארון הקודש, את המן שאכלו בני ישראל במדבר ואת מטה אהרון..

– כאן היה המקום בו הובא ישו לפני היכל ה’ על ידי הכהן, וכאן ניפדה על ידי מרים במלאות לו ארבעים יום (לוקס ב:22-24). וכאן ישב ישו כדי ללמד את העם..

– על טביעת רגלו של מוחמד בסלע הצביעו כעל כף רגלו של ישו, שעה שגירש את החלפנים.. (מתי כא:12).

– כאן הציל ישו את האשה הנואפת מידי הפרושים (יוחנן ה:3-11).

– המערה בתחתית הסלע שמשה כמקום הווידוי של הכנסייה ובה נתבשר זכריה על הולדת יוחנן.

מאידך, לא תמיד ידעו שליטי הצלבנים לעמוד על ערכו המקודש של המבנה, לפחות לא בראיית הכיבוש הצלבני. באותה תקופה היה חוק בירושלים, כל לכל לוחם צלבני חזקה על הבית אליו יכנס הראשון. ונראה, כי ברוח זו פירש את הדברים גם השליט הצלבני טנקרד בהקשר לכיפת הסלע, שאילולא כן כיצד ניתן להסביר את מעשהו, שעה שהגיע למקום ובזז את אוצרות כיפת הסלע, שכללו עיטורים וחפצי חן יקרי ערך, העמיסם על שישה גמלים והביאם לגודפריד מבויון?!.

ירושלים בתקופה דנן היתה משאת נפשם של עולי רגל רבים. אלה לא רצו לשוב לארצות מוצאם בידיים ריקות, והיו להוטים אחר רילקיות “מעוררות פליאה” מהארץ הקדושה. האב דאימבארט, הפאטריארך הצלבני של ירושלים, השכיל תמיד למצוא שרידים מ”הצלב הקדוש המקורי” כדי לסייע בידי עמיתיו, זאת עד שדלל גם מעין זה. לא אחרה אפוא השעה, עד ש”נתגלתה” אותה אבן מופלאה בטמפלום דומיני, שהיתה מעתה משאת נפשם של כל עולי הרגל; הכמרים הצלבנים נהגו לחתוך מסלע זה חתיכות ולמכרן תמורת זהב, משקל הזהב כמשקל האבן. למה שימשו אבנים אלו בידי הקונים? מסתבר כי היה זה נכס יקר ערך, מעין קמע נושא מזל. הן נרכשו באירופה בשעת בניתן של כנסיות חדשות, והיו מוצבות על גבי המזבח המרכזי. בהמשך חששו השליטים הצלבניים לגורל האבן, והורו לכסותה בישי. על ידי כך הפכה האבן מסד למזבח נושא צלב גדול ומקום המקהלה. בדומה למקהלת הקנונים האגוסטינים בכנסית הקבר הקדוש היא היתה תחת חסותו האישית של גודפריד מבויון.

זמן קצר לאחר מכן התרחש מאורע שהיה אמור להיות בעל משמעות מרחיקת לכת לגבי כיפת הסלע: יסוד מסדר הטמפלארים (שנת 1118). מטרתו של מסדר זה היתה להבטיח את חיי עולי הרגל בארץ הקודש ומתן ליווי מתאים לשיירותיהם. המלך באלדווין השני נטל את המסדר תחת חסותו והעמיד לרשותו שטח במסגד אל אקצה ובכיפת הסלע. השאלה באם המסדר קיבל את שמו ממקום מושבו במסגד אל אקצה, או ממרכזו בטמפלום דומיני, איננה ברורה כל צרכה. אך כך ואם כך, היתה זו כיפת הסלע שהפכה לטמפלארים לסמל, והופיעה הרבה על כלי נשקם, ניסיהם ובניניהם באירופה.

מאליו יובן, כי כיפת הסלע עברה שינויים מתאימים כדי להכשירה לתפקידה החדש, מעצם היותה מקום מקודש לנוצרים. על המשמעות והשינוי החשוב כיסוי הסלע בלוחות שיש דובר זה מכבר. על הסלע נבנה גם מעין -ביותר (אותו חשבו המוסלמים לכנסיה בפני עצמה בזעיר baldachinסוכך מתכתי) אנפין, והוא הוקף בסורג, שהיה קיים עד לזמן החדש. על ידי כך לא היה ניתן עוד לגעת בסלע או לראותו, לבד מצפון. לצד הכתובות הערביות הופיעו עתה כתובות לטיניות ותמונות עם מוטיבים נוצרים. דמותו של ישו עשויה רקוע זהב ומשובצת ביהלומים נקבעה על אחת הדלתות, ועל הקירות התנוססות תמונותיהם של דוד ושלמה. בנוסף לכך, היו גם תמונות בעלות מוטיבים נוצריים מובהקים אשר לא אחת כללו מאורעות מקראיים באינטרפרטציה נוצרית; יעקב תואר כשהוא ישן בבית אל והאבן למראשותיו (אשר קישרוה לאבן השתיה עצמה) ומלאכים עולים ויורדים וכו’. שמעון האוחז בישו התינוק. מרים תוארה כילדה ועמה שבע עלמות (מוטיב הלקוח מהפרשנות של הירונימוס על לידת מרים). תמונה אחרת מתארת כיצד ניבחר יוסף בעזרת מטה מעוטר בחבצלות וממנו עפה יונה. כן היו תמונות רבות של מזבחות הנישאים על עמודים זעירים שזורים. תמונות אלו, ששימחו ודאי את לב הצלבנים, עוררו מורת רוח רבה בעיני המוסלמים, שהגדירום “כמכוערים מהסלע העירום”. ולבסוף, חצי הסהר במרום הכפה הוחלף בצלב גדול, למורת רוחם -שהתנוסס מעתה ועד סוף תקופת השלטון הצלבני בירושלים של המוסלמים.

עבודות אלו, של הסבת כיפת הסלע לכנסיה, החלו בשנת 1115 והסתיימו כעשרים שנה לאחר מכן. לפתיחתה הרשמית, שנערכה ברב פאר, הגיעה משלחת רשמית מטעם האפיפיור.

 

 

כיפת הסלע כמרכז החיים החברתיים והטקסיים בתקופה הצלבנית:   

כיפת הסלע מלאה תפקיד חשוב בחיי הצלבנים כמרכז חברתי וטקסי. כאן נפגשו שליטי הצלבנים זמן קצר לאחר כיבוש ירושלים, כדי לטכס עצה כיצד לארגן את חיי העיר. כאן נערכו תהלוכות חגיגיות מכנסיית הקבר לכיפת הסלע, בין השאר בשעה שחגגו את כיבוש העיר: “כיבוש העיר נחוג בתהלוכה חגיגית, שנוהלה על ידי הפטריארך. השכם בבוקר התהלוכה נעה מהקבר הקדוש לטמפלום דומיני. כאן נעצרה לתפילות חגיגיות מול הכניסה הדרומית. לאחר מכן המשיכה התהלוכה לאורך משטח הר הבית למקום קבורת החיילים הצלבנים, שנפלו בקרבות על כיבוש העיר” (פראוור, The Latin Kingdom of Jerusalem עמ’ 176) גם בחגים ובטקסים הדתיים יש וכיפת הסלע, או סביבתה, הוו מוקד חשוב (כך היה למשל בחג “יום הדקל המקודש”).

“יום הדקל המקודש נחוג ברב עם” הכמורה היתה קמה עם שחר ועושה את שרידי הצלב המקודש. -דרכה אל ביתניה, כשהיא נושאת עמה את היקר מכל באותה שעה נאסף הקהל הרחב בשטח טמפלום דומיני. משם הם יצאו לעמק יהושפט ופגעו בתהלוכה שעשתה את דרכה מביתניה לכוון העיר העתיקה, כשהיא נושאת ענפי הדקל ואת שרידי הצלב הקדוש. לבסוף באו כולם דרך שער הזהב (שנפתח פעם בשנה במיוחד לרגל מאורע זה) אל חצר הטמפלום דומיני. על ידי כך ההתרחשויות המתוארות בברית החדשה באלפי תמונות ומעשי אמנות באו כאן לידי ביטוי מוחשי” (שם. עמ’ 178).

גם לאחר טקס ההכתרה שנערך בקבר הקדוש, עשתה התהלוכה את דרכה לטמפלום דומיני. המלכים הצלבנים נהגו אז להניח את כתרם על המזבח, בסמוך לאבן השתיה. שני הבניינים החשובים באותה תקופה היו כנסית הקבר וכיפת הסלע, ותהלוכות בין שני המקומות נערכו לא רק בשעת טקסים דתיים אלא אף למטרות פרוזאיות יותר, כמו ערב קרב אשקלון, שהתחולל זמן מה לאחר כיבוש ירושלים.

לאופן בו התייחסו הצלבנים לכיפת הסלע, ולמסורות הנוצריות והמקראיות שמיקדו סביבה היתה השפעה מרחיקת לכת על עולי הרגל הנוצרים בהמשך; נוסעים נוצרים בכל הדורות הביעו את הערצתם והתפעלותם ליפי כיפת הסלע.

הם הפליאו לתאר את הבניין, ובעיקר את המסורות השונות הקשורות לבית המקדש הראשון, ויותר מזאת לישו, אליו הוסיפו אגדות כיד הדמיון הטובה עליהם, כמקובל בתקופה הצלבנית.

עובדה מאלפת היא, שמרביתם התעלמו כמעט לחלוטין מהמסורות המוסלמיות הקשורות למקום, ולא טרחו כלל להזכיר כי הוא נבנה על ידי מוסלמים, ויש שאף ראו בו מבנה נוצרי במקורו. אך יתכן ולתאורים בלתי מציאותים אלו היתה סיבה נוספת: נראה שהנוצרים התקשו לישב את הניגוד בין האוכלוסיה הערבית הדלה ואכולת העזובה שלא השכילה לקיים את השרותים האלמנטרים ביותר לבין המבנה הנהדר, שטרם ראו כמוהו לשלמות אף בארצותיהם הנאורות..

אולי משום כך השמות “מקדש שלמה” או “כנסיה” היו מקובלים בקרב עולי הרגל נוצרים ממש כמו בתקופה הצלבנית.

 

שרידים צלבנים בכיפת הסלע

שרידים מהתקופה הצלבנית מצוים עד ימינו בכיפת הסלע (וכן במסגד אל אקצה ובאתרים אחרים בהר הבית).

העמודים ומשקוף הפתח המוביל למערה מתחת ‘לסלע’ הם מהתקופה הצלבנית. המשקוף מעוטר בזוג אקנטוסים מתפתלים המשתרכים מענף מרכזי לצדדים, וכלו מעוצב בסגנון האופיני לאמנות הרומנסקית.

השבכה האמנותית שהקיפה את הסלע בעבר, נעשתה בתקופה הצלבנית.

במעבה המערה גומחת התפילה משמאל המוקדשת לדוד מאוגפת על ידי זוג עמודים פתלתלים נושאי כותרות פסאודו-קורינתיות. העמודים עשוים בסגנון שנעשה לו שימוש בתקופה הצלבנית, כך בקברו של בלדוין ה- 5 בכנסית הקבר הקדוש. הקבר נהרס אמנם על ידי היונים האורתודוכסים ב- 1809, אך הוא ניתן לשיחזור מהימן על סמך ציור שנעשה על ידי הורן מספר שנים לפני כן.

בתמונה ניראים בברור העמודים וכותרותיהם הדומים לאלו שבגומחת התפילה שלפנינו. צורה זו של עמודים “פתלתלים” מצויה גם במקומות אחרים בהר הבית ומחוצה לו, ונעשה בה לא אחת שימוש על ידי המוסלמים, ומכאן ניתן אולי ללמוד כי האומן הצלבני נטל את השראתו מגומחה זו.

לפי דעה אחרת, המצויה הרבה בספרות הדורות הקודמים, בניה מעין זו היא צלבנית במקורה ונימצאת רק בשימוש משני (או מהוה חיקוי) בארכיטקטורה , עמ’ 68,42). אפשר שגם Picturesque Palestineהמוסלמית. (ר’ למשל וילסון החציבה בצפון הסלע, נעשתה על ידי הצלבנים. כן הדין לגבי “עמוד מהומך” בשימוש משני במערה לסלע (ר’ גם כיפת הסלע בתק’ הצלבנית).

בסמוך לכיפת הסלע מצויה “כיפת העליה” הבנויה אף היא בסגנון רומנסקי- צלבני מובהק. יתכן וזו שימשה כמקום הטבילה בתקופה הצלבנית, כפי שניתן ללמוד מאגן הטבילה המצוי בסמוך. שרידים צלבנים מצוים גם במסגד אל אקצה.

 

 

תקופת צלאח א-דין   

לאחר נצחונו של צלאח א-דין בקרני חיטין, היתה נפילתה של ירושלים אך שאלה של זמן. שעה שהכובש המוסלמי היה כבר בשערי העיר, איים המפקד הצלבני של ירושלים בעת המשא ומתן על הכניעה, לא לחוס על כיפת הסלע ומסגד אל אקצה במדה ודרישותיו לא תבואנה על ספוקן. לאחר כיבוש העיר, נערכה תפילה המונית של המוסלמים בהר הבית, והסולטן עצמו נשא תפילה בכיפת הסלע, שכן גאולת המקומות הקדושים בהר הבית היתה בבחינת חג עבור כלל העולם המוסלמי. הדבר הראשון שנעשה עלידי המוסלמים היה הסרת כל שריד נוצרי: “במרום הכפה היה צלב מוזהב גדול. אחדים מהערבים עטו בכוון כיפת הסלע.

כאשר הגיעו למרום הכפה ואחזו בצלב התמלטה זעקה מפי תושבי העיר המוסלמים והנוצרים כאחד. הראשונים צהלו משמחה והאחרונים זעקו זעקת שבר.. הצלב הורד ונישא ברחובות העיר לדראון, לבסוף נילקח למגדל דוד ושם נותץ לרסיסים”.

בכיפת הסלע עצמה נעשה הכל בידי המוסלמים כדי להסיר כל שריד של נוחות צלבנית ולהחזיר את העטרה ליושנה. רק השבכה עשוית הברזל בין העמודים המקיפים את הסלע נשארה באתרה והוסרה רק בתקופת השלטון הירדני.

אפס, הסלע עצמו הוקף זמן מה לאחר מכן במעקה עץ נמוך. מעקה זה הוסר אף הוא בתקופת חוסין, ובמקומו ניבנה המעקה הנוכחי המקשה מפאת גובהו לראות את הסלע. צלאח א-דין עיטר את הכפה בפסיפסים חדשים, וקבע בה כתובת המנציחה את מפעלו ששרדה לימינו. כן ציפה חלק מהמסגד בשיש.

 

 

התקופה הממלוכית ולאחריה   

במשך התקופות הבאות הוסיפו השליטים המוסלמים לעשות כמיטב יכולתם כדי לשמר את המבנה ואף עשו שיפוצים רבים כפי שחייבו הנסיבות. ביניהם, מן הסתם, הצטינו השליטים הממלוכים, אשר מפעלי הבניה שלהם בולטים בכל רחבי הר הבית. לתקופתם יש ליחס את הציפוי השחור-לבן בשולי הקשתות המקיפות את הסלע, עיטור המופיע הרבה בירושלים וסביבתה, והיה מאז נפוץ באמנות המוסלמית. מטרתו בכיפת הסלע היתה כנראה לכסות על הפסיפסים שהיו במקום, שלא היו עוד במצב שהניח את הסעת. לתקופה הממלוכית יש ליחס גם את הבימה הנאה, שהיתה מצויה בעבר בדרום כיפת הסלע ושנישאה על גבי עשרה עמודים זעירים. בימה זו שימשה לקריאת המאה הארבע עשרה). אחזקת המסגד ושימור מצבו -הקוראן (תקופת אל זהר התקין היו תוצאה של נטיתם האישית של השליטים השונים. נסיון ראשון למסד את אחזקת המסגד (ואקף) נעשה במאה החמש עשרה, שעה שניקנו אדמות ורכוש בסביבות ירושלים, במיוחד כדי לספק דרך קבע מקור הכנסה נאות לצרכי תיקון המסגד. פעולה זו מונצחת על גבי שלט בצד המזרחי של המסגד (מעט דרומה), המכוסה כיום בלוח מגן שקוף כדי לשמור על הכתובת ההיסטורית (שכן ניכרים סימני מחיקה במתכון, מצד אלו שאולי לא היו מעונינים בהנצחת פעולה זו). באמצע המאה המחש עשרה, כיפת המבנה ניזוקה קשות כתוצאה משריפה. זו פרצה כנראה כאשר ילדים שיחקו במקום, בתורם אחרי יונים כשנרות בידיהם.. תקון הנזק הצריך עמל רב והשקעה לא מבוטלת.

 

 

התקופה העות’מנית   

התקופה העות’מנית היתה הרת-משמעות לגבי כיפת הסלע. בתקופה זו התחוללו שינויים לא מעטים במבנה: החשוב שבהם התבטא בהחלפת ציפוי הפסיפס הרעוע, שכיסה את הבנין מבחוץ באריחי קרמיקה נאים, שבחלקם נותרו באתר עד היום, ותורמים לחזות הבנין הנוכחית. עבדול חאמיד השני (הידוע לנו מפגישותיו עם הרצל) הוא שתרם לבנין את המנורה שהיתה תלויה בכיפת הסלע עד להעברתה לאל אקצה ב- 1951, והוא שקבע את הכתובת הנוכחית במרום האוקטגון החיצוני המתיחסת למסע הלילה. העבודה החשובה האחרונה, שבוצעה בתקופה התורכית, היתה קשורה לביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בירושלים. מארחיו יחסו לביקור זה חשיבות ראשונית במעלה, שלוותה “בהכנות”, שלא פסחו לא על חומות ירושלים, ולא על כיפת הסלע (כזכור נעשה אז הפתח בסמוך למגדל דוד כדי לאפשר לקיסר וכבודתו להכנס לירושלים בטקס מתאים). כיפת הסלע עברה שיפוץ מהיר לקראת ביקר זה. נעשו שלושה פתחים בגג, כדי לאפשר חדירת אור טובה יותר, כדי שהקיסר יוכל להזין עיניו ביתר בהירות בעיטורים המרשימים. לכבוד הביקור הוסרה גם חופת המשי האדומה שסככה על כיפת הסלע, והנזכרת הרבה על ידי עולי הרגל במאה הקודמת.

 

 

השיפוצים האחרונים (1958-62) 

השיפוץ הנוכחי נעשה על ידי קבוצת מהנדסים מצריים ובתמיכת כל העולם המוסלמי; יסודות הבניין נחשפו וחוזקו, וחלק מהעמודים התומכים את הכפה, שנמצאו פגומים, הוחלפו. אך השינוי החשוב ביותר התבטא בהחלפת הכפה הקודמת, שהיתה עשויה עופרת ומשקלה הגיע לכדי 200 טון. כפה זו לא רק שפגמה בשלמות האסתטית של הבנין, אלא גרמה להכבדת יתר על המבנה כולו (ניתן עדיין לראות כפה זו בתמונות הישנות).

הכפה הנוכחית, שהפכה במדה רבה לסמלה שלירושלים, אינה עשויה זהב. זהו אלומיניום מצופה בצבע מיוחד, המעניק את הרושם כאילו היה זהב. הוא הוכן במיוחד עבור כיפת הסלע באיטליה. שינויים אחרים התבטאו בהתקנת תאורה טובה יותר במבנה, שיפוץ שכלל הן את העיטורים הפנימיים והן את האריחים כלפי חוץ, תוך מאמץ מקסימאלי שלא לפגום באופי האותנטי של המבנה.

לצורך ביצוע השיחזורים נבחרו אמני פסיפס מבין המעולים במקצוע זה באיטליה. אלה עשו את מלאכתם נאמנה, תוך הקפדה על כל קוביה וקוביה, כדי שתעשה בהתאם למסורת העתיקה. אין ספק כי בשיחזורים הקודמים לא זכתה כיפת הסלע לאמנים כה מעולים כמו אלה האחרונים. מאידך, חרף מאמץ שנעשה ליצירת רושם של אותנטיות, יש שטחים בהם יד האמנים המודרנים לא הגיעה לאותה דרגה של שלמות כאמני עבד אל מאלק לפני 1300 שנה (למשל באמנות בשיבוץ עבודת הצדף). צד בצד עם השיחזורים, נוקו הפסיפסים הישנים בחומר חומצתי מיוחד, שהעניק חזות “חדשה כמעט” למבנה.

 

 

מתוך: כיפת הסלע ואבן השתיה / אלי שילר, הוצ’ אריאל, עמ’ 28-19