לדף הבית אתר הר הבית מזוויות שונות

הפריצה לעיר העתיקה – חלום שנגנז

עוזי נרקיס 

 

קטע שני

…המכונית עצרה במרכז העיר, ברחוב הנקרא על שם המלך האנגלי ג’ורג’ החמישי, אשר לא שיער בוודאי ששלטון האימפריה הבריטית האדירה בארץ-ישראל יגיע לקיצו כל כך מהר ובצורה כל כך מחפירה. ירדתי וצעדתי בחיפזון לעבר בית-ההסתדרות. השעה היתה קרובה לעזר. בעשר בדיוק הקשתי על דלת החדר, שם נמצאה מפקדת ההגנה. כן! נשמע קול מבפנים.

הכרתי את קולו העמוק של יצחק רבין, מפקד חטיבת “הראל”.

חדר המטה, שנמצא בקומה השניה של בית ההסתדרות, היה מלא מפה לפה. בין הנוכחים היו הממ”ז (מפקד המחוז) דוד שאלתיאל, כמה מפקדים ירושלמיים בכירים אחרים, יוספל’ה טבנקין, שהספיק “לקפוץ” מתל-אביב, ועוד כמה אנשים. “משהו גדול הולך הפעם”, הרהרתי.

דוד שאלתיאל פתח: רבותי, אמר, מצב יהודי ירושלים העתיקה ידוע לכולכם. מפקדת ההגנה בירושלים הכינה תכנית של פריצה לעיר העתיקה, שתתבצע עוד הלילה.

שאלתיאל, גבר אלגנטי כבן ארבעים, בעל קומה בינונית ומבנה מוצק, אשר נדמה יוצא דופן במקצת בחבורה ההיא, שנראתה כקבוצת מפקדי פרטיזנים, סקר אותנו והמשיך: – אולם מדובר לא רק בהצלת יהודי הרובע אלא בכיבוש ירושלים העתיקה, בשחרור עיר-דוד. אנו עומדים בפני קרב היסטורי העשוי, אולי, להירשם בתולדותינו כשיא מלחמת העצמאות שלנו. הלמות צעדי כוחותינו המנצחים ברחובות העיר, המקודשת מזה…

שאלתיאל קטע את נאומו באמצעו, חייך כמתנצל והוסיף: אולם הזמן קצר ואין פנאי לעסוק בהיסטוריה ובכן, תכנית הפעולה היא זו: ישתתפו בהתקפה כוחות החי”ש של ירושלים, כוחות הלח”י, כוחות האצ”ל והגדוד הרביעי של הפלמ”ח. הלח”י יתקוף מכיוון השער החדש, האצ”ל מכיוון מוזיאון רוקפלר, הפלמ”ח יסייע מכיוון הר-ציון ויחידות החי”ש, שתהווינה את הכוח המרכזי, תתקדמנה לכיוון שער-יפו, תפרוצנה אתה שער ההיסטורי הזה, דרכו נכנסו לירושלים מלכים ונסיכים, קיסרים ומושלים, תחדורנה פנימה ותנפנה את דגל ישראל בראש מגדל דוד;#133& עיני שאלתיאל הבריקו כאילו חזו בדגל המתנפנף בגאון מעל עיר דוד המשוחררת.

יוספל”ה טבנקין ויצחק רבין הסתייגו מן התכנית, והציעו לא לצאת בהתקפת-מצח על הנקודה המבוצרת ביותר שבחומה, אלא לעקוף ולשלוח את הכוח המרכזי מצד מוזיאון רוקפלר, אבל הפיקוד המקומי עמד על שלו.

הישיבה נסתיימה, המקפדים קמו והלכו איש ליחידתו ואנכי פניתי ויצאתי עם יצחק רבין, מפקד חטיבת “הראל”, לשם קבלת תדריך לפעולה.

הכוח שלך, אמר יצחק, יסייע למערכה הכללית בפעולת הטעיה.

מה פירוש הטעיה? ההתקפה מכיוון הר-ציון היא פעולת הסחה, שנועדה לרתק את אש הערבים ולאפשר לכוח המרכזי לפרוץ את שער-יפו.

האם יש להבין מכך שעלינו רק לתקוף באש את ההר ולא לכבוש אותו? אם תצליחו גם לכבשו מה טוב.

יצחק הציץ בשעונו.

חבל על כל רגע, אמר. שעת האפס היא 22.00. כעת השעה אחת עשרה. עד להתחלת הפעולה רק עוד אחת עשרה שעות. אעמוד אתך בקשר…

 

מתוך הקטע הרביעי

…לפתע נכנס האלחוטאי לחדר והודיע בהתרגשות מרובה שהצליח להשיג קשר עם העיר העתיקה. אחד האחראים על הרובע שידר אלינו: “אנו מותקפים בלי הרף. ישנם נפגעים רבים, ביניהם פצועים קשה. כוחותינו אפסו.

התחמושת והמזון כמעט אזלו. הצילונו!” בני מרשק זינק ממקומו כאילו עקצו עקרב. “יש לצאת מיד לפרוץ את החומה. אסור לאבד אף רגע!” לאור היום? לאור היום! בני, איננו עצמאיים. תחליט המפקדה.

לאנשי העיר העתיקה שידרנו: “אל ייאוש. נעשה הכל כדי להגיע אליהם. החזיקו מעמד!” הטלפון צלצל. “עליך להתייצב מיד במפקדת המחוז.” יצאתי בכיוון לעיר. כאשר עמדתי שוב לפני אותה דלת, עליה הקשתי ביום אתמול, כבר היתה השמש במרומי הרקיע. הפעם מצאתי חבורה יותר מצומצמת: הממ”ז דוד שאלתיאל, יצחק רבין ועוד שניים-שלושה מפקדים בכירים.

יצחק רבין פנה אלי ואמר: פעולת ליל אמש נכשלה, אולם ההכרח לקיים מגע עם יהודי העיר העתיקה בעינו עומד. חייהם של אלף ושבע מאות יהודים נתונים על כפות המאזנים. הוחלט שגדודך ייטול הלילה את התפקיד אשר הוטל אמש על כוחות החי”ש וינסה לפרוץ לתוך העיר העתיקה. הפעם נתקיף לא את שער-יפו אלא את שער-ציון. שלושת הכוחות האחרים האצ”ל, הלח”י וחי”ש ירושלים יחפו עליכם ויפעלו כהטעיה.

רצוני להעיר, אמרתי, לרשותי עומד לא גדוד אלא כוח בן שלוש מחלקות בלבד…

תצא בכוח זה.

ולאחר שנפרוץ את השער? שאלתיאל השיב: לרגלי הר-ציון, ליד גשר השולטן, תמתין שיירת אספקה נושאת מזון, תחמושת ותרופות. נשלח לכם גם תגבורת. לאחר שתבצעו את הפריצה נחדיר לרובע את האספקה ונוציא משם את הפצועים.

ומי מחליף אותי בהר-ציון? כרגע, השיב הממ”ז, אין מי שיחליף אתכם…

מרוב הפתעה קמתי על רגלי: כוונתך לומר שמתוך שלוש המחלקות הללו עלי להפריש כוח להחזקת כל שטח ההר, הנתון להרעשות בלתי פוסקות והעלול להיות מותקף בכל רגע? ראה, עוזי, השיב שאלתיאל, נעשה כל מה שביכולתנו. אולם אתה הרי יודע מה הם כוחות הרזרבה שלנו: רובם ככולם מרותקים לקווים ומקיימים מגע מתמיד עם האויב, וכל זאת לאחר מה שקרה אמש;#133& אף-על-פי-כן, דרושה יחידה שתחליף אותנו בהר-ציון וכוח נוסף, שיבטיח את מקום הפריצה לאחר שאנשינו יבקיעו פנימה.

טוב, אמר, אעשה הכל כדי להחליפכם…

אין ברירה, עוזי, סיכם יצחק רבין. אם לא נפרוץ לילה לרובע צפויים שם כולם להשמדה.

 

קטע חמישי

בני מרשק יצא לקדם את פני.

תוקפים? תוקפים.

זימנתי למטה את כל המפקדים וסקרנו את הכוח שמעד לרשותנו: שלוש מחלקות, שאנשיהן התנודדו על רגליהם מרוב עייפות. האם בכוח זה נוכל להחזיק בהר-ציון וגם לפרוץ את השער ולהבקיע אל תוך העיר העתיקה? הייתי בן עשרים ושלוש, מלא אמונה ובטחון; אף רגע לא פקפקתי בהצלחתנו. אבל מה אחר-כך? על כך לא רציתי לחשוב באותה שעה. הוריתי לכנס את כל אנשינו למפקד בכיכר הסמוכה לדורמיציון.

לרגלי “כנסיית התרדמה” ניצבו שורות שורות של בחורים מרושלי לבוש, בלתי מגולחים, שטבעות כהות עטרו את עיניהם אדומות-העפעפים. פתחתי ואמרתי: חברה! כולנו עייפים למעלה מכוח סבל אנוש. עשינו משהו בחודשים האחרונים.

אף-על-פי כן הוטל עלינו לצאת הלילה לפעולה חדשה, אחת הקשות שבצענו אי פעם, פעולה העשויה לקבוע את גורל יהודי העיר העתיקה ואולי גם את גורל העיר עצמה, שאבותינו הגנו על חומותיה עד טיפת דמם האחרונה ואשר עיני כל העם נשואות אליה: הוטל עלינו לפרוץ את שער-ציון ולהבקיע אל תוך הרובע היהודי! נצא לפעולה בכוח בן שתי מחלקות: האחת תפרו. את השער והשניה תחדור פנימה, תבקיע דרך לרובע ותאפשר החדרת אספקה, תחמושת ותרופות לנצורים.

המחלקה הנותרת תישאר כאן, תחזיק בהר-ציון ותגן עליו מפני התקפה.

הבחורים קיבלו את הידיעה במבע אדיש. חושיהם קהו מעייפות. פיזרתי את המפקד וערכנו דיון מפקדים קצר על שיטת הפעולה. אחד המפקדים אמר: עוזי, אנשינו עלולים להרדם בשעת הפעולה…

שתקתי. המפקדים האחרים שתקו אף הם.

 

קטע אחרון

..בשעה שלוש לפנות בוקר הגיעה ידיעה מן העיר העתיקה: יחידת הפורצים, אנשי הגדוד הרביעי, חדרה לרובע! “גואלינו הגיעו!” נאמר בשדר.

שתי משאיות אספקה מתוך השיירה שהובטחה הגיעו לגשר והחלו בפריקת מטענן.

אנשינו, יחד עם אנשי התגבורת הירושלמית, העבירו את הציוד לרובע.

כאשר היה ברור מעל כל צל של ספק שתגבורת של לוחמים, אשר תוכל להחזיק בשער, לא תגיע, הוריתי למפקד התגבורת הירושלמית להישאר עם אנשיו ברובע, כדי לסייע בהגנתו, ולכוח הפורץ להשאיר שם את כל תחמושתו. בינתיים הוצאו הפצועים קשה באלונקות וחלק מלוחמי הרובע הוחלפו. לבני מרשק, שחזר מן הפגישה עם הנצורים נרעש עד היסוד ותבע לא לסגת מן העיר העתיקה, אמרתי: לקומץ אנשינו אין כל סיכוי לאור היום. השארותנו כאן פירושה התאבדות. אולם השער נשאר פרוץ. מחר בלילה, אם נקבל תגבורת, נבקיע שוב.

מגענו עם העיר העתיקה נמשך כשעה. יחידותינו חזרו להר-ציון, שנשאר בידינו, ומשם לקריית ענבים. הערבים שבו ותפסו את כל העמדות המוליכות לעיר העתיקה ונסיונות הבקעה חדשים נהדפו. חלום ירושלים השלמה, אשר לרגע קט נדמה כמעט בהישג-יד נגנז.

 

(קטעים מתוך “ראשונים לקרב”, מאת גליה ירדני, הוצאת הקיבוץ המאוחד וההסתדרות הכללית, תשכ”ח, עמ’ 119)