לדף הבית אתר הר הבית מזוויות שונות

התפייסות לאומית על הר הבית

מאת אריאל רנן

 

המומים, מסוערים עד עמקי הנפש, מאושרים מחוויית הניצחון, מהמרחבים שנפתחו לפנינו אחרי שנים של מצור וחדורי יגון עמוק על הנופלים, נדהמים מעוצם החווייה של שחרור ירושלים ויתר חלקי הארץ הקרובים כל כך לליבנו ומבכים מרה את מתינו, אנו ניצבים היום בפני מחר חדש, מחר שלא יהיה דומה לאתמול, מחר שאסור כי ידמה לאתמול.

 

כמה זמן עבר מאז יום העצמאות? ימים? כך אומר הלוח. נצח – כך מרגיש כל אחד מאיתנו. על הארץ הזאת עברה מהפיכה. לא רק מפני השינוי המהפכני שחל במצבה הביטחוני והמדיני. לא רק מפני שנמחקו גבולותיה הקודמים, הצרים, הכובלים, המחניקים. לא רק מפני שאנו ניצבים היום בפני הצורך לארגן בצורה שונה לחלוטין את המדינה, בהתחשב בהרכב החדש של האוכלוסיה. אנו עומדים גם אחרי מהפכה רגשית עמוקה, שמחקה אצל רבים מאיתנו, אצל רובו של העם, יחסים שהיו קיימים ועומדים במשך שנים רבות ושדומה היה כי אין כוח בעולם העשוי לזעזעם. יחסים אלה נמחקו בתוך התחושה הבריאה של העם שעמד בפני הסכנה, בימי המתח והדריכות שקדמו למערכה, כשמתוך יער הפרטים הקטנים וחשבונות היומיום התבלט העיקר והטפל קיבל את ממדיו הנכונים ושוב והיה להיות טפל וחסר ערך. יחסים אלה נשכחו בשדות הקרב, כאשר במאמץ אין דומה לו וברוח הקרבה עילאית השקיעו הלוחמים את כל כוחות נפשם וגופם במאבק על הניצחון; בתוך המקלטים, בטרדת המאמץ להמשיך ולקיים את חיי היומיום, כשנתגלתה רעות כזאת, נכונות כזאת לעזרה הדדית, ותרנות כזאת; במקלטי ישובי הספר, שהיו נתונים להפגזה הרסנית; בעמדות ובמוצבים, שהיו יממות רצופות במצב של כוננות, נראו יחסי העבר הקרוב כחלום מוזר ובלתי מציאותי.

 

בין בן גוריון ובגין, על אף היריבות הממושכת והמרה ששררה ביניהם במשך שנים, יש והיתה הסכמה עקרונית של העיקר – על הצורך בעצמאות יהודית שלמה וגאה. גם ברצון לשלמות הארץ, או ביחס לירושלים, ודאי לא היה ביניהם הבדל. חילוקי הדעות היו יותר על הערכת מצב ועל נכונות לקבל את אשר ניתן לקבל במציאות מסויימת. אולם – היו בתוכני פלגי אומה שלא היתה ביניהם שום שפה משותפת. כשנטורי קרתא מגלים סימני “ציונות”, מנבאים לנצחוננו ומשתפים עצמם במאבק – סימן שהתרחש מפנה יסודי ומעמיק.

 

ומצד שני – אם כי לא במרחק כזה, הנוער החילוני, “הכנעני”, שהאשימוהו וחזרו והאשימוהו בחוסר זיקה ליהדות, בחוסר כל יחס למורשתה ולערכיה, איך לחם הוא על חומות ירושלים ומה נתן לו את הדחף העז להילחם כאשר נלחם? מה הזיל דמעות מעיני צעירים חילוניים אלה, בהיותם ניצבים מול אותו כותל עתיק יומין? מה גרם לרבבות – או למאות אלפים – אנשים חילוניים המנוערים מכל “יהדות”, להתייפח בבכי למשמע תקיעת השופר ליד הכותל? מה הפיק מליבה של בת קיבוץ חילוני וחניכתו את הצליל הזה, שהרעיד את הארץ מקצה עד קצה ושהפך והיה למעין המנון, צליל כאב הגעגועים לירושלים?

 

מסתבר, אפוא, שמתחת לפני השטח, במעמקי הלב, מצויה מין אחדות גדולה יסודית, בסיסית, איתנה. חבל שהיינו נאלצים לחכות עד שיבוא משבר כה גדול ורציני כדי ל חשוף אותה ולגלותה, אך אין טעם לבכות על שעבר. השאלה הניצבת בפנינו היום היא לשמור אותה חשופה, לשמור אותה כבסיס העיקרי והיסודי לבניין חיינו בעתיד. אותה ואת כל יתר גילויי האחווה המופלאים שהתגלו בימים אלה.

 

ואף בימים גדולים אלה, לא נסתיר את חרדתנו, פן מחוסר הנהגה גדולה, בעלת מעוף וחזון, בעלת יכולת להתעלות ולהתוות דרך, נשוב ונשקע, נשוב ונתדרדר, נשוב לימי קטנות וקטנוניות. כי כאלה אנחנו, העם היושב בציון. הנה שקועים אנו במ”ט שערי חמריות, קנטרנים, מסוכסכים, אנוכיים, קטנוניים, והנה אנו מתעלים למרומים של אידיאליזם, אחווה, רעות. והנה התעלינו, במסיבות חמורות ביותר התעלינו ובגללן. עלינו להישאר במרומים.

 

הרבה תלוי בהנהגה. אמנם, בימי המשבר האחרון הקדים העם את הנהגתו. לא נחטא לאמת, על כל פנים לא נחטא לה הרבה, אם נאמר שהעם שהתלכד אילץ את המנהיגות ללכת בעקבותיו. אבל לא תמיד עומד הציבור בפני אתגר כה דרמתי.

לא תמיד הוא עומד בפני שאלת ה”להיות או לחדול” פשוטה כמשמעה – לא רק מבחינה לאומית-רוחנית, אלא מבחינה פיסית ממש. לפנינו ימים אפורים למדי, אפורים לפחות בהשוואה עם השבוע שעבר עלינו. כל איש ואיש יפנה לענייניו הפרטיים ולעסקיו. את ה”פוליטיקה” יחזיר לידי הפוליטיקאים. ואז נעמוד בפני המבחן – האם ההנהגה תהיה בידי מדינאים, או בידי עסקנים מפלגתיים – ולא בידי הטובים שבהם? האם בראש המדינה הזאת יעמדו מנהיגים בעלי שאר-רוח, שידעו לרומם, להציב אתגרים מלהיבים, לסחוף את הכל בתנופת פיתוח ושמחת יצירה, או ינהיגו ה אנשים שיפרטו הכל לפרוטות, שיחשבו חשבונות קטנים של אינטרסים מצומצמים וסיעתיים?

 

הדי חשבונות כאלה כבר נשמעו מעל דפי העיתונות, בעצם הימים האלה! והאם היום כך, כיצד נינצל מתגרנות קטנונית בימים הבאים?

 

ואין זו שאלה של העם היושב כבר בציון. בכל אופן – לא שלו בלבד. היינו עדים לתופעה מפתיעה ומרטיטת לב של התעוררות העם היהודי בגולה. גחלים לוחשות, שהיו טמונות עמוק עמוק באפר, ואשר אמרנו כי כבויות הן, התפרצו פתאום בשלהבת גדולה, שלהבת מאירה ומחממת שמזמן לא זכינו לשכמותה. האם הזה כבר היה אדיש למנהיגיו – או לאלה שסבורים היו שהם מנהיגים – ואטמו אזנם וליבם לדבריהם, התעוררו ואנו עדים לתנועה ספונטנית אדירה של הזדהות והתנדבות. הנדע לשמור על הלהבה ואף ללבותה, או שמא נחמיץ הזדמנות היסטורית זו וניתן לה לדעוך ולשקוע? הנדע לכוון את גילויי הנכונות לאפיקים יוצרים, או ניתן להם להתבזבז?

 

חשבונות קטנים, חישובים של יחסים בין-מפלגתיים ו”עמדות”, חוסר הצבת מטרות מוגדרות, חוסר יכולת לעצב כלי פעולה הולמים, ואנו מחמיצים שעת כושר היסטורית שמי יודע אם תחזור ומתי תחזור. הנהגה לאומית בעלת שיעור קומה ויכולת ביצוע – בכוחן לארגן את ההתעוררות הגדולה לבניית עם.

 

הדבר עלול להישמע כפרדוקס, אך יתכן ודווקא ההתפתחויות האחרונות תבאנה לידי הגשמת אחד מחלומותינו הישנים, חלום שאולי אינו נופל מכיבוש העיר העתיקה, תוחלת כואבת – עליה המונית מברית המועצות. לא מ ן הנמנע הוא, שעל אף גילויי הימים האחרונים יעשו הסובייטים, בסופו של דבר, את החשבון הנכון: הבנין שטרחו להקימו נבנה על חול והתמוטט. אולי הם עדיין מקווים שניתן לשקמו, או לבנותו מחדש. אך שיקול מפוכח יוכיח להם שאין תקווה לעשות זאת.

הם יצטרכו לבנות מדיניות חדשה ולרקום רקמת יחסים חדשה עם מדינות האיזור.

הם ריאליסטים. הם מעריכים כוחן של דיביזיות. הם יאלצו להודות שהדיביזיות שלנו הן החזקות. אנו כוח שיש להתחשב בו, שיש חשבון לא לקיים אתו יחסי יריבות.

 

עמדתה העוינת של ברית המועצות כלפי הציונות יש לה שרשים רבים, אך אין ספק שאחד החשובים ביניהם, לפחות בשנים האחרונות, היה הרצון לרכוש את ליבם של בעלי הכוח, של הערבים. אם לא יהיה צורך לרכוש את ליבם, לא יהיה גם צורך למנוע עליה. ואם אף יהיה צורך למנוע עליה. ואם אף יהיה צורך לקיים איתנו יחסים ידידותיים, יהיה אף טעם לתמוד בעליה.

 

זהו אתגר מאין כמוהו. במעמקי ליבנו אנו ערוכים לקראתו, כשם שבעמקי ליבנו היינו ערוכים לקרב, או לכיבוש ירושלים. אך שוב – הוא מחייב המשך אווירת הליכוד, גדלות הנפש ורוממות הרוח, ואלה מותנים לא במעט בדמותה וברמתה של ההנהגה.

 

לא נעמיד פנים, שאיננו יודעים כי בקרב היישוב הערבי התפללו רבים למפלתנו.

תבוסת נאצר, הנערך עליהם, תעורר בוודאי רגשות תסכול ומרירות, אך בסופו של דבר תבוא ההשלמה וההסתגלות למציאות והלאומונים יצטרפו ל אותם חוגים, שהחליטו לבנות את עתיד העם הערבי על שיתוף ולא על יריבות, על כבוד הדדי ולא על משטמה ארסית.

 

האתגר הזה, של מזרח חדש, גם הוא מחייב אנשים בעלי חזון וכושר הנהגה, גם הוא מחייב שאנו נישאר מלוכדים ודרוכים כפי שהננו כיום.

 

שמירה על הרוח הנפלאה של אייר-סיוון תשכ”ח היא תנאי לכל אלה. נהיה ראויים לרגע ההיסטורי ואל נחמיצנו!

 

 

מבט חדש, 15.6.67, עמ’ 2.