חלקה של מחלקת פלמ"ח בייצור כדורים בתעש*
….כשהושלמו הכנות הטכניות לייצור שוטף של כדורים, הוחל בחיפושים אחר מקום מתאים להקמת המפעל, מקום בטוח, יחסית, שסכנת גילויו תהא קטנה ביותר. לבסוף הוחלט על "גבעת הקיבוצים" שליד רחובות, ששימשה משכן עראי לגרעיני ההתיישבות לפני עלותם ליישוב קבע.
היו לה שני יתרונות עיקריים: היא התאימה לבניית מכון תת-קרקעי עמוק (כפי שתכננו את המפעל לייצור כדורים) והיתה מרוחקת דיה מעינה הפקוחה של הבולשת הבריטית. לאחר שנושא זה סוכם, צריך היה למצוא את גרעין ההתיישבות המתאים, שיסכים לאכלס את הנקודה, להפריש רבים מחבריו לעבודה במכון ולחיות בתנאי הסודיות המתחייבים. לאחר בדיקת הגרעינים, שעמדו באותה עת לפני עלייה להתיישבות-קבע והתייעצות עם הש"י, נמצאה "קבוצת הצופים א'", שליד פרדס חנה, כמתאימה ביותר למשימה.
יוסף אבידר העלה את בקשתו לפני אספת הגרעין, ולאחר דיון ארוך סוכם להיענות לה בחיוב. התעש קיבל על עצמו להקים את כל המבנים במשק, וקבוצת הצופים התחייבה מצידה להושיט כל סיוע אפשרי לבניית המכון ולהפעלתו. ביצוע העבודה נמסר לקבלן ולמתכנן הירושלמי, משה וינד, שסייע בשעתו להקים את ה"סליק" במכון "סלע".
בעזרת דחפורים נחפר בור בעומק של 5.5 מטר, ובתוכו נבנה אולם, שאורכו שלושים מטר, רוחבו – שמונה, וגובהו – שלושה וחצי. המבנה חולק לאולם מרכזי גדול (שבו התרכז רוב הייצור) ולכמה חדרים קטנים (לייצור הפיקות). אוורור המפעל תוכנן על-ידי מומחה מקצועי, שקיבל את כל הנתונים על הנייר – אך לא הורשה לבקר במקום. שמו של המכון נקבע ל"איילון" והיו לו שתי כניסות: האחת לעובדים, כשמעליה מכבסת-המשק ועל פתחה ניצבת מכונת-כביסה כבדה (רעש המאווררים ומכונת-הכביסה סייע לטשטש את המיית הייצור שעלתה מהמכון); מעל לפתח השני, שנועד לתוצרת ולמכונות, נבנתה מאפייה. תנור האפייה, שמשקלו כעשרה טון, הוצב על הפתח וארובתו שימשה כמתקן אוורור למכון. בעזרת מסילה מיוחדת ניתן היה להעתיק את התנור ממקומו, ומשאית יכולה היתה לגשת עד לפתח, כדי להטעין או לפרוק. נורות המאוורר שימשו כמערכת אזעקה מוסווית: הבהוב יחיד סימן בואו של אדם "משלנו" למכון; שני הבהובים התריעו על סכנה באיזור. והבהובים בלתי-פוסקים – על מצב חירום, שפירושו "סליק" מהיר. עבודת הבנייה כולה נמשכה כעשרים ושניים יום בלבד.
מחלקת פלמ"ח ב"מכון איילון"
במכון "איילון" עבדו כארבעים וחמישה איש. בקיץ 1947 הצטרפה יחידת פלמ"ח לקבוצת הצופים, שישבה ב"גבעת הקיבוצים"; 30 מחבריה השתלבו בעבודה ב"מכון איילון" ובחיי החברה והמשק. חברי הקבוצה נמנו עם מחלקת הפלמ"ח ביגור, ומרביתם אף נאסרו ע"י הבריטים ב"שבת השחורה"; בתום שירותם הופנו ע"י מפקדת ה"הגנה" ל"גבעה", כתוספת כוח עבודה ל"מכון איילון", במקום לכוונם, כמקובל, למשימות עלייה והתיישבות.
שלושה נציגים (ציפקה, יוסף ומיכה) הגיעו ראשונים ל"גבעת הקיבוצים" והוכנסו בסודה של ה"גבעה"; הוסברה להם חשיבות השתלבותם בעבודה ב"מכון", והם קיבלו את הרעיון בהתלהבות.
בפרוץ מלחמת השחרור חזרו חלק מחברי הקבוצה והתנדבו לפלמ"ח ואף נטלו חלק בקרבות הקשים. הנותרים ב"גבעה" – ארבעה-עשר במספר – המשיכו לעבוד ב"מכון איילון" עד לסגירתו.
היה זה המקום היחידי (עד כמה שידוע), שאליו נשלחה הכשרת פלמ"ח לעבוד בתעש, כקבוצה מאורגנת.
מנהל המכון היה פסח איילון (אברמוביץ), מבכירי המנהלים של התעש. בימי העוצר הגדול בת"א (מארס 1947) "נתקעו" בעיר, פסח איילון וסגניו, וכדי שלא להפסיק את העבודה במכון, נשלח מירושלים מנהל ה"חנות", בן-ציון קוטלר, שניהל את המפעל ימים אחדים, עד שובו של פסח.
יום העבודה החל בשבע בבוקר, ועד לארוחת הצהריים לא עזב איש את המכון. והוא הדין מתום ארוחת הצהריים ועד לסיום העבודה. במרוצת הזמן התברר שלמרות האוורור התמידי והתאורה הטובה, נחלשים העובדים בגופם וחשים ברע. למקום הובא ד"ר יוסף קוט, מרופאיה הבכירים של קופ"ח, והוא קבע לעובדים דיאטה עשירה בוויטמינים ואף ציווה לערוך להם הקרנות קווארץ (אולטרה סגול) כתחליף לאור השמש, ולצורך זה הוקצתה במכון פינה מיוחדת.
תנאי הביטחון, שכפה הש"י על המשק, היו קשים ביותר. אסור היה להרבות באורחים, וצריך היה להשגיח עליהם לבל יראו יותר מדי… חברים חדשים עברו תחקיר ביטחוני על-ידי הש"י לפני שנתקבלו למשק. כן ננקטו אמצעי זהירות שונים, כדי למנוע דליפתו של הסוד החוצה.
במשק הוקמה סנדלרייה, לתיקון נעלי העובדים, מחשש שהמתכת שעל הסוליות תסגיר את מהות העבודה. כאחראי לביטחון במקום מונה חבר המשק מאיר זרודינסקי (לימים – מאיר זורע, אלוף בצה"ל).
המכון פעל מתחילת 1946 ועד סוף 1948, ובמשך שלוש השנים הללו, יוצרו שם מעל ל-2 מיליון כדורים. על הכדורים הוטבעה האות E, שפירושה, ארץ-ישראל.
* כפי שפורסם לראשונה בשנת 1992, ע"י יוסף עברון, מגן ורומח, ההוצ"ל מש"הבט, עמ 49
