יומנו של מוריץ גנז

ינואר 1944
מאי 1944
יולי 1944
ספטמבר 1944
אוקטובר 1944
שנה חדשה 1945
מרץ 1945
אפריל 1945
מאי 1945
יוני 1945
יולי 1945

ינואר 1944

27 בינואר 1944

נסיעה מצלה ZELLE (ברגן-בלזן) לטרזין.

כל מי שיכול ללכת ברגל שלושה קילומטרים אל תחנת הרכבת, עושה זאת, זקנים וצעירים.

(אני על המזוודות במשאית עם זקנים ונכים.) ליד תחנת הרכבת (בצד רציף ההטענה) עומדים שבעה קרונות משא עם קש על הרצפה. אנשינו זורקים את המזוודות ללא אבחנה לקרונות, כאשר אנשי ה- אס-אס ממריצים אותם בגידופים ובעיטות.

אני יורד מהמשאית עם הכסא ותרמיל הצד שלי, מנסה ככל האפשר לחפש את המזוודות והשמיכות שלנו, זורק אותן לאחד הקרונות, לפינה, ותופס מקום אחד עבור אלזה לידי.

בינתיים מגיעים הולכי הרגל שלנו אני קורא לאלזה כי כולם מתנפלים אל הקרונות, היא קופצת אלי ומתיישבת על השמיכות לידי. הקרון מלא עד אפס מקום 59 אנשים והמזוודות הרבות, רבים עומדים ולא יכולים להתיישב.

ועכשיו הנורא מכל: פתחי האוורור סגורים במסמרים מבחוץ. כעת סוגרים את הדלתות לגמרי ולצלילי צחוק-הלעג של אנשי ה- אס-אס הרכבת נעה. קשה לנו לדמיין ששולחים אותנו, היהודים הנבחרים והמועדפים, בצורה כזו לטרזיינשטט.

חושבים כל הזמן שתוך זמן קצר תהיה אפשרות לפתוח את דלתות הקרון או את פתחי האוורור.

ללא אור, ללא מים, ללא דלי עבור הצרכים, כך שולחים 375 אנשים לנסיעה זו, שאורכת שלושה ימים ושני לילות. אינני רוצה לתאר את סבלנו בימים ולילות אלו, רק הממונה על הקרון (מנפרד גרייפנהגן) מתנהג בצורה נהדרת, לפחות כולם ישבו (רק אסור היה לקום) וכך קרה שבקרון שלנו איש לא השתגע.

29 בינואר 1944

שמונה בבוקר. אנחנו עומדים בתחנת הרכבת לייטמריץ, לקראת שעה 12 בתחנת רכבת בוהושוביצה, בשעה ארבע אחה”צ גורר הקטר את הקרונות שלנו לטרזיינשטט. בדרך קדחתי בעזרת פותחן קופסאות חור קטן במכסה האוורור העשוי ברזל. דרכו אני רואה את העולם החיצון ויכול ולבשר לאנשינו מה קורה בחוץ. אני רואה עיר עם חומות גבוהות מוקפת שדות, וברחוב בו אנו נוסעים מתהלכים רק אנשים בעלי לאי צהוב. אנו עוברים בין הביצורים וכעת נעצרים ברחוב, בין בתים גבוהים. המתנה קצרה והדלתות נפתחות. אנחנו עומדים באור. טוב הוא, שאדם אינו רואה את עצמו. ודאי נראינו נורא. אלזה ואני לא אומרים דבר, זורקים את חפצינו מן הקרון. והנה כבר קוראים אנשי משמר יהודיים ושוטרים צ’כיים “להשאיר הכל ולהסתדר בחמישיות”.

אלזה ואני חוגרים את התרמילים ולוקחים את חבילות המזון באמצע, בינינו.

אנחנו הולכים עם כולם דרך העיר, בין קסרקטינים גבוהים. מאחד מהם קוראים לעברנו נשים וגברים.

הם הולנדים ממחנה וסטרבורק שמזהים אותנו. (יותר מאוחר שמענו כי המשלוח שלנו נחשב  וסטרבורק כנעדר, כי מהעיר צלה, בה שהינו 5 חודשים אף פעם לא נתקבלה ידיעה).

אני מתבונן מקרוב באנשים העומדים בקרן הרחובות. האם זו טרזיינשטט, עיר המינהל העצמאי היהודי?

לא, הפנים העייפות והחוורות האלו … ואני אומר לאלזה רק: “אנחנו בגטו”.

באימה אני חושב על מגפות, פשפשים, שרצים. האנשים המורעבים על צעדיהם העייפים נראים בהתאם. עוברים דרך שער עם סוכת משמר ועומדים בחצר גדולה. יהודים לוקחים מאתנו את חבילותינו האחרונות, תרמילי צד והאוכל. מכניסים אותנו לאולם, עלינו להתפשט תחת השגחת אנשי אס-אס ושוטרים צ’כיים. הם מסלקים מאתנו את כל דברי הערך, מוצרי טבק וכסף ותוך איום בעונש מוות מזהירים אותנו לא להסתיר דבר, לא על הגוף ולא בחבילות. אחרי חיפוש זה, יהודים רושמים אותנו.

למשלוח שלנו ניתן המספר XXIV/3 .

מאי 1944

23 במאי 1944

משלוח ראשון 2.500 לפולין, עלית הגג, בית הנכים, אחר כך הנובר (כינוי אחד הקסרקטינים). אוכלים בחוץ. גב' קלאבר, היינץ (?)וולף. מבצע ייפוי העיר, משלחת יוני, סרט – ביולי חזרה אל קסרקטין המבורג, משלוחים חדשים וסטרבורק, סאלי אלקן, ארנה, מכירים ותיקים רבים.

יולי 1944

8 ביולי 1944

אלזה ואני חוגגים את חתונת הכסף.

ספטמבר 1944

2100 אנשים וסטרבורק. הרמן אלזס ELSASS , מיכל לוגר (?)

אוקטובר 1944

משלוחים נוראים, כ- 18.000 אנשים, רוב המכרים. מרטין גרסון, ברטה, המאוטנרים, גב' דר'  מנרהיים, כל הגברים מהמשלוח שלנו, נשים ממפעל הנציץ … גרים בקסרקטין דרזדן אלזה …

15.000 נשארים – סידור עבודה חדש, בגטו יש כמעט רק עוד זקנים ונכים.

אני ברשימה מוגנת, 80% נכה מלחמה, בגלל זה לא שולחים אותנו לפולין.

אלזה יועדה על ידי המפקד לעבודת ניקיון במפקדת ה- אס-אס.

עבודה קשה (המתחילה בשעה 5 בבוקר).

חייבת לעבור לגור למעון יחידת הנשים הזאת לרחוב תחנת הרכבת 29.

היא מתנגדת, ללא הואיל. (אלזה מדאיגה אותי, גם גופנית היא ירדה מאד).

היתרון היחידי – אנחנו מקבלים יותר אוכל.

חברינו החדשים (דנים, חבילות מן הצלב האדום) גורמים לי לעבודה רבה, יש לנו לחם, תפוחי אדמה, קמח למכביר, (לקוחות וידידים במטבח מזון נוסף), יכולים לאגור מלאים, לבשל ולאפות.

אגירה עצומה של תפוחי אדמה, פחם ומזון בגטו, חבילות מהצלב האדום.

27 אוקטובר 1944

אלזה חייבת לעבור לרחוב תחנת הרכבת 29. אני נשאר בקסרקטין דרזדן בחדר הקודם של אלזה מס' 17 וחייב לפנות את מקומי עד ארוחת הצהרים. הרמן ושרה אלזס ELSASS … אשר עדיין שוכבים על הרצפה. קשה לאלזה – העבודה הקשה וכיוון שאנחנו אוכלים את ארוחות הצהרים והערב ביחד, הדרך הארוכה ותמיד ההליכה בערב, בקור.

על אף שיש לי הכנסה נוספת רבה ויש לנו אוכל רב, אלזה ירודה מאד מבחינה גופנית ונפשית. חסרה לה שינה והיא מדאיגה אותי. בנוסף לכך שנינו מעוצבנים ונרגזים בקלות בגלל השבי הארוך.

שנה חדשה 1945

בחדר מס' 17, מסיבה עם ההולנדים.

מרץ 1945

חזרה לקסרקטין המבורג – מס' 112

26 במרץ 1945

ווסלובסקי … בצהרים אני בא מן העבודה, אלזה עומדת ליד מיטתי ובוכה. אני נבהל אך היא אומרת שאלו רק דמעות-שמחה "תמיד קיוויתי שמישהו יחפש אתנו וחשבתי על סאלי (אחיו של מוריץ בארה"ב) שלא ישכח אותנו ועכשיו זה קרה". בזמן האוכל אנחנו ממשיכים לדבר על זה.

אפריל 1945

יום שישי 13 באפריל 1945

בשעה חמש אחה"צ הדנים יוצאים, בשעה שמונה בערב, פרידה ב- "שלויסה"

יום שבת 14 באפריל 1945

ידידינו ב-"שלויסה", הידיעות על המלחמה מתרבות, איש לא מאמין ש … יצאו מכאן, על אף זאת טוענים שיבואו לאסוף אותם במכוניות. בלילה בשעה 11.30 אני שומע רעשים, מביט מן החלון.

מכוניות לבנות גדולות של הצלב האדום עומדות לפני ה-"שלויסה", מעמיסים מזוודות.

יום ראשון 15 באפריל 1945

משעה 5 אני רואה מכונית אחת אחרי השניה, האוטובוסים נושאים את הכתובת SVERIGE – שוודיה. הנהגים, אנשים גבוהים, עומדים עם הגב אל אנשי ה- אס-אס … בשעה 11.30 יוצאים.

יום שני 16 באפריל 1945

שעה 6 המשלחת כאן, אמורים להעביר אתנו היום – בצהרים קרב אווירי … מגיע לסופו.

יום שלישי 17 באפריל 1945

הכל מתנהל שוב כרגיל. אלזה מספרת כי הגרמנים שורפים ומשמידים את כל המסמכים בקסרקטין סודטן, שם כל הארכיון וכרטסת של ה- אס-אס, לאלזה כבר אסור לעבוד שם, רק עוד בקסרקטין בודנבך. אחרי חודשים רבים היא חייבת להתיצב לעבודה רק בשעה רבע ל- … ויכולה לישון בבוקר.

יום רביעי 18 באפריל 1945

המשלחת כאן, השמועה מתחזקת יותר ויותר שהגרמנים נסוגים ושהצלב האדום יקבל אותנו.

בלילה בשעה 1.30 מהומה, המחנה רוקד. אנשי ה- אס-אס הסתלקו, הועברנו. שקלנו את כל האפשרויות. שכני רוטגיסר: "אכזבה, הכל לא נכון".

יום חמישי 19 באפריל 1945

מסדר של כל מנהלי התפעול, נאום של מורמלשטיין, בערב בשעה 5 סנסציה חדשה, "משלוח חדש של 600 יצא לחו"ל. יהיו בו פרומיננטים, אומנים ואנשים עם קשרים בחו"ל." אני נרשם ומוסר את פנייתי אישית למורמלשטיין. תחושתי שלא ניסע ולכן אינני בונה על זה.

יום שישי 20 באפריל 1945

יום הולדת של היטלר – אין דגל על בנין המפקדה. סנסציה, המשלוח היוצא, בערב מצפים לזימון הראשון.

באותו זמן מדברים על משלוח נכנס של 1.700 אנשים. בשעה 5 אני בא מן העבודה ורואה קרונות משא של בהמות עומדים, המשלוח החדש. אלזה קוראת מהחלון "מראה נורא". יהודים צעירים, נערות ונשים מורעבים, חצי-מתים, כבני 35, עובדי כפייה – שבועיים בדרך עם ככר לחם אחד, כמו חיות הם מתנפלים על לחם שנזרק אליהם. 70 מתים, על אלונקות ועגלות מובילים אותם מכאן, אין-ספור. הגטו פועל בקדחתנות. מורמלשטיין, כל הרופאים והאחיות נמצאים במקום.

בשעה 8 הכל פורק, מנקים את הקרונות. אומרים כי ב- בוהושוביצה עומדים עוד משלוח שני ושלישי של אנשים אומללים כאלו. כולם בוכים. אנשי ה-אס-אס עומדים בצד בלי סימני התרגשות ולא אומרים דבר. שוטרים צ'כיים מתרחקים לחלוטין. זימון לנסיעה לחו"ל בחדרי ל- 3 משפחות (10 נפשות).

שבת 21 לאפריל 1945

מגיעים משלוחים, בתחילה הונגרים מגרמניה ללא מזוודות, נשים וילדים ממחנה אוסטרי, לקראת צהרים משלוחים חדשים מראה נורא על קרונות משא פתוחים בגדי אסירים בחורים ובחורות צעירים, על פי השמועה מסקסוניה, דחוסים קרונות משא פתוחים, כולם חצי-מתים, שבועיים בדרך עם רק 400 גרם לחם. אנחנו נותנים הכל שיש לנו, אבל הם לא יכולים לאכול, אין רוק. בקרון אחד 12 בנות מתות, בסך הכל 70 מתים, יותר ממאה מתים בזמן הפריקה. הגטו עובד בקדחתנות, 100 אלונקות, עגלות, מריצות, אך לאן לשים את הגויות, הכל עם כינים, מוזנחים, לא להאמין,5 משלוחים, נורא.

קודם גברים הנראים כמו חיות, גל אחר גל, מורעבים, מוזנחים, חצי-מתים, אחר כך שוב פועלות באותו מצב. אנחנו מזהים בנות שנשלחו מכאן באוקטובר לפולין, ורה פרידברגר. הן מספרות דברים מחרידים, באושביץ בירקנאו כל הילדים עד גיל 14 ואנשים שלא מסוגלים לעבוד מומתים בגז  20.000 ביום אחד. לא יאמן. אך אלו אנשים אמינים, רציניים, אנחנו מכירים אותם. צריך לבודד את כולם, לאן, צריפים חדשים בהר הדרומי. הגיעו 8.000 אנשים, אלזה ואני עוזרים היכן שאפשר.

כואב לי בעיניים, דלקת הרשתית. בערב אני חייב לעבור לאגף אחר של הקסרקטין. השקט נגמר, התרגשות.

יום ראשון 22 באפריל 1945

כאב העיניים מחמיר. פתאום צריך לפנות את קסרקטין המבורג עד צהרים, ייהפך להסגר עבור 5.000 אנשים. שוב משלוחים חדשים, סכנת טיפוס-בהרות ומגפות. הרופאים עומדים חסרי אונים לנוכח המציאות. אסירים ממחנות ריכוז, נגועים במחלות, דמויי חיות, אני עובר לגור ב … ברחוב תחנת הרכבת 33, שני בתים ליד אלזה. אלזה ואני עם העגלה הכבדה, אבל יש לי מיטה ויכולים לאכול ביחד. אני לא עובד, אלזה פוטרה מן המפקדה. משטרת הביטחון (קסרקטין סודטן, שדה הפעולה של אלזה) מסתלקת. אלזה נשארת ביחידת הניקיון.

יום שני 23 באפריל 1945

מגיעים עוד משלוחים קטנים יותר, אותן דמויות מוזנחות, הונגרים, פולנים, גרמנים, מספר הולנדים ממשלוחים הולנדיים. גילוי דעת של מועצת הזקנים. אלוף-משנה דוננט מן הצלב האדום הכריז שטרזיינשטט עומדת תחת השגחת הצלב האדום, והבטיח עזרה חומרית מרחיקה לכת. יותר מאוחר מכריז מורמלשטיין כי בגטו נמצאים מוצרי מזון עבור 30.000 אנשים. לא יאמן איך המטבחים, המאפיה וכו' פועלים כאן (3 משמרות, משמרת אחת אופה צנימים וכד' עבור הגרמנים שמוכנים לתזוזה).

יום שלישי 24 באפריל 1945

אני לא עובד בגלל העין. מתעניין במה שקורה עם המלחמה, אומרים שברלין נכבשה, קרבות רחוב בעיר שטוטגרט. בתוך-תוכנו כולנו שואלים, מה יהיה עלינו? פחות אוכל זה לא כל כך נורא, אבל מגפות? מכת רעב ואיך ישתלטו על הפושעים מבוכנוולד שנשלחו לכאן? מחר מתחילה ועידה בסן פרנציסקו, שותפים לחדר, אופה (סלובקי), מהנדס רוזנבאום (שמש במשטרה הצ'כית). בערב שמועה: ברלין נכבשה הגרמנים כנראה פינו את העיר טיבינגן, קרבות רחוב במרבורג ושטוטגרט.

יום רביעי 25 באפריל 1945

אינני עובד בגלל דלקת הרשתית, זה לא נראה טוב, אומר הפרופסור, … הפחתת מנת הלחם 650 גרם לארבעה ימים. מקבל הזמנות נעליים ושוב מרוויח מעבודתי ומקווה שלא נהיה רעבים, אני רוויח ¼ 1 ככר לחם, זה מספיק ל- 8 ימים, עם ההקצבה.

יום חמישי 26 באפריל

אנחנו מתרגלים, אלזה שוב יכולה לדאוג לנו, שדה הפעולה של אלזה – מפנים את קסרקטין סודטן, מדורות. אלזה לא מביאה סחיבות. השמועות על היטלר מוצאות חן בעינינו.

יום שישי 27 באפריל

דוננט, האלוף- משנה מן הצלב האדום נמצא כל הזמן בגטו וממתין כדי לקבל את הפיקוד.

יום שני 30 באפריל 1945

אנחנו בחסות הצלב האדום, האירועים רודפים זה את זה. אלזה עובדת חלקית במפקדה, חלקית בבית החולים החדש – אך רוצה לחקלאות. כולנו עוד תחת הרושם של המשלוחים האחרונים, טיפוס, שחפת, מתים רבים מאד בכל יום. אני ממשיך לעבוד באורטופדיה, אך יש לי גם הרבה סנדלרות פרטית ומרוויח.

מאי 1945

יום שלישי אחד במאי 1945

יום הולדתו של תיאו. אלזה מגיעה כבר בשעה 7, אנחנו רק לוחצים ידיים, בעיניים דומעות.

בצהרים אנו מברכים זה את זה. אני הבאתי 2 עוגות שמרים ואלזה שתי מזוודות מקסרקטין סודטן מלאות בתפוחי אדמה.

יום שישי 4 במאי 1945

כל יום מביא התרגשויות חדשות ושמועות. אבל אנחנו ממשיכים לעבוד כדי שיהיה לנו לחם.

שבת 5 במאי 1945

שביתת נשק

יום ראשון 6 במאי 1945

אינני עובד, יורד גשם. הרוחות נרגעות, אנשים מן המבצר הקטן.

יום שני 7 במאי 1945

אני עובד, אלזה נרשמה כחולה. יש לנו אוכל, אלזה זקוקה מאד למנוחה ומסוגלת לדאוג לנו יותר טוב.

יום שלישי 8 במאי 1945

בלילה בחצות כניעה, אורות דולקים, כולם משתגעים.

יום רביעי 9 במאי 1945

מתחילים משלוחים חזרה לפראג, גרמנים יורים אל העיר, )שני מתים(.

יום חמישי 10 במאי 1945

אני עובד, העיר מלאה ברוסים יוצאים, בכביש עם אלזה )תמונות נוראות( קסרקטין המבורג פולנים הונגרים בוזזים

יום ראשון 13 במאי 1945

תחת פיקוד רוסי, צלב אדום, מזג אוויר נהדר, בגטו אווירה אימתנית, האנשים מן ההסגר פרצו החוצה ובזזו. בכל מקום סוסים, עגלות, רוסים ושוטרים צ'כיים מתערבים.

יום שני 14 במאי 1945

אלזה עוד לא עובדת – אני עובד. יש לנו מספיק אוכל ויכולים לבשל הכל, האוכל השתפר בהרבה ואמור עוד להשתפר. בערב בשעה 6.30 על המרפסת – מנפרד – בלילה בשעה 3 במטה שלי. כל הסבל של השנים האחרונות נשכח, הבנים בחיים ומפיו של מנפרד וממכתביהם נראה כי נשארו ללא שינוי. אני שוכב במיטה, ער, עד שעה 6. עדיין אינני יכול להבין שכולנו שוב ביחד, הטוב שמנפרד הביא והרע שחווינו, כל זה נראה לי כחלום.

יום שלישי 15 במאי 1945

אני קם בשעה 6, גם אלזה כבר כאן, אוכלים ארוחת בוקר על המרפסת. פרופסור מאיירס, דואר. בשעה 10.30 מנפרד נוסע. אלזה ואני נשארים וקוראים שוב את המכתבים מקארל, תיאו ומחליפים זיכרונות. במשך כל היום באים מכרים, מברכים אותנו ורוצים לשמוע. כל הגטו משתתף במזלנו.

יום חמישי 17 במאי 1945

אני עובד, אלזה שוב נרשמת כחולה. כמו מנפרד, אמריקאים נוספים באים, אנגלים – לגיונרים צ'כיים המחפשים את הוריהם.

יום שבת 19 במאי 1945

חג השבועות, בית כנסת, יותר ויותר אוכל, לו רק נפסקה המגפה, צ'כים רבים מסתלקים.

יום שני 21 במאי 1945

חג הפנטקוסט למרות ההסגר. מאז ה- 10 במאי אנחנו עובדים בבית המלאכה רק עוד חצאי ימים.

יום רביעי 23 במאי 1945

יום הולדת של קרל

יום חמישי 24 במאי 1945

רכבת עם סלובקים יוצאת, רדיו חדשות טרזיינשטט

יוני 1945

12 ביוני 1945

נוסעים מטרזין, חיטוי ברח' האגם 12 בשעה 12, רכבת בשעה 6, יציאה מבוהושוביצה בשעה 6.30

13 ביוני 1945

בבוקר פראג, פילזן, בשעה 6 דוברני, יורדים מהרכבת בשעה 9.30, למיטה בשעה 11.30

יום שלישי 19 ביוני 1945

דוברני, החדר הקטן שלנו, הניגוד, רוב אמריקאי, הולנדים, נטולי אזרחות, אנטישמיות, מבקרים אנגליים, מכתב אל מנפרד.

יום רביעי 20 ביוני 1945

דניאל פולק מגיע בערב בשעה 7, בשעה 20.15 מסדר, מחר בבוקר בשעה 7.30 להיות מוכנים לתזוזה לנסיעה אל שדה תעופה, משם – איינדהופן.

21 ביוני 1945

השכמה בשעה 5, בשעה 7.30 התחלת ההסעה, 600 איש (חולים וזקנים רבים – 85 שנים! ), משאיות, אמבולנסים. בשעה 1 שדה תעופה פילזן, אכזבה רבה כי יונג (?) אינו בא אתנו לאיינהופן, מאץ ופריס, רשימת המשלוח שלנו כולם כבר טסו. אנחנו עם 200 אנשים ומנהל נייקרק (?) אשר מתמוטט ממתינים למטוסים אשר מגיעים כל הזמן. שעה 16 עולים, טסים, מזג האוויר נהדר, טיסה נפלאה. אלזה חולת טיסה, אני נהנה. 19.30 נוחתים, שדה תעופה נהדר. איפה אנחנו? בכל זאת איינדהופן. שמחה, נוסעים משם, קבלת פנים במפעלי פיליפס. סוף סוף חזרנו, נהדר

22 ביוני 1945

רישום, לודוויג יעקובי, רות נוגעת ללב, ריקה האס, אספקה.

יום שישי 23 ביוני 1945

בדיקה רפואית וכו', רמקולים, אלזה עצבנית, את נטולי האזרחות רוצים להחזיר לגרמניה, הולנדים יוצאים כל הזמן, אנחנו נשארים.

יום שבת 24 ביוני 1945

כל הזמן הטרדות ע"י הסדרנים, אני מנסה הכל כדי להשיג את שחרורנו לאיינדהופן. ל. יעקובי מגיע שוב ושוב, יש לו קורת גג עבורנו. שעה 5 אחר הצהרים הצלחתי, יש לי מסמכים. מטעננו כבר למטה.

עם אלזה ולודוויג אני חוצה את תיל-ההסגר. אחרי 26 חודשים ויומיים שוב אנשים חופשיים!!! במגורינו הפרטיים הראשונים ברחוב יוהן ווסטר 46. …, ישנים בפעם הראשונה שוב בחופש ושוב במיטה.

יום ראשון 25 ביוני 1945

אצל משפ' יעקובי, לודוויג, רות, מרקוס, ריקה, מכתבים.

יום שישי 29 ביוני 1945

צהרים, מנפרד לאלו(?) ידיעות מכולם

יום שבת 30 ביוני 1945

צהריים, מנפרד נוסע

יולי 1945