לפניכם סיפור מרתק ומדהים על השואה ועל המלחמה רצוף הרפתקאות, תושייה ומעשי גבורה.
במרכזו, הסיפור של משפחת גנז על שלושת בניה שגורשה מגרמניה בשנים 1936-1939 וחזרו להתאחד כמשפחה בישראל בשנת 1953.
מה עברו, כל אחד לחוד וכולם ביחד, כמשפחה בתקופה זו, תמצאו באתר בו המציאות עולה על כל דמיון.

מוריץ גנז

 

מוריץ כפי שצויר ביציאה מהמחנה, 1945
מוריץ כפי שצויר ביציאה המחנה, 1945
אלזה בצעירותה
אלזה בצעירותה

מוריץ גנז – גיבור מלחמת העולם הראשונה (קטוע רגל שרגלו נקטעה במונטה דיאבלו) היה היהודי הראשון, שמונה אי פעם בחבר מועצת העיר בורקן מטעם המפלגה הסוציאל דמוקרטית SPD ששימש כיושב ראש שלה, ונשא בתפקידים ציבוריים רבים.

בין היתר, כיהן ביו"ר האיגוד הממלכתי הנציונל-סוציאליסטי של קורבנות המלחמה הגרמניים במלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1933עם עליית היטלר לשלטון, פוטר מוריץ מהתפקיד, וקיבל מכתב רשמי, בו מודים לו על שירותיו הרב שנתיים כיו"ר הארגון במחוז בורקן, ומודיעים לו כי אם אי פעם תינקט כל פעולה נגדו או נגד משפחתו, עליו להודיע להם זאת מיד.

על המכתב הרשמי חתום ה"גו-לייטר" הנאצי, שהיה דמות פוליטית רבת השפעה, שצברה תאוצה בסולם ההירארכיה בשנים שאחרי כן.

את המכתב הזה, שמר מוריץ מכל משמר במקום מקורי.

במאי 1940, מוריץ ואלזה החליטו להישאר בזנדפורד – הולנד ולהיאבק על חייהם, ביודעם שבניהם נמצאים במקום בטוח, ושבתום המלחמה ישובו ויתאחדו.

מוריץ ירד למחתרת, ומצא מקום מסתור בחווה באיזור באיזור פריזלנד, בצפון הולנד.

מכתבה של אלזה הגיע דרך ברזיל, לאחותה בתל אביב.

ב 1943, כותבת אלזה ביומנה: בחווה בה אנו מסתתרים, מוריץ עובד מבוקר עד ערב בקטיף תפוחים.

ב 1944, עקב הלשנה, הגיע הגסטפו לחווה, והעביר את מוריץ ואלזה לווסטבורק – למחנה ריכוז המיועד להולנדים. מוריץ ואלזה הגיעו למחנה ברגן בלזן כעונש על זה שהתחבאו.

באותה עת, שלף מוריץ את מכתב ההגנה שלו מהברגת הפרוטזה שלו, השם על המכתב נסך בחיילי הגסטפו בלבול רב, ובסופו של דבר, החליטו ל"המתיק את דינם", והעבירו אותם למחנה הריכוז טרזיינשטט בצ'כוסלובקיה.

על אודות המוצאות אותם בטרזיינשטט, תוכלו לקרוא ממקור ראשון, באמצעות חלק מיומנו של מוריץ, שנכתב בזמן אמת, מינואר 1944, ועד השחרור, בקיץ 1945.

 

יומנו של אבא

 

  • ולאחר שקראתם את היומן, שימו לב לתיאור הפגישה עם הבן מנפרד בתאריך 14 למאי 1945, כפי שמתוארת דרך עיניו של מוריץ, האב.

יום שני 14 במאי 1945 אלזה עוד לא עובדת – אני עובד. יש לנו מספיק אוכל ויכולים לבשל הכל, האוכל השתפר בהרבה ואמור עוד להשתפר. בערב בשעה 6.30 על המרפסת – מנפרד – בלילה בשעה 3 במטה שלי. כל הסבל של השנים האחרונות נשכח, הבנים בחיים ומפיו של מנפרד וממכתביהם נראה כי נשארו ללא שינוי. אני שוכב במיטה, ער, עד שעה 6. עדיין אינני יכול להבין שכולנו שוב ביחד, הטוב שמנפרד הביא והרע שחווינו, כל זה נראה לי כחלום.

יום שלישי 15 במאי 1945 אני קם בשעה 6, גם אלזה כבר כאן, אוכלים ארוחת בוקר על המרפסת. פרופסור מאיירס, דואר. בשעה 10.30 מנפרד נוסע.

אלזה ואני נשארים וקוראים שוב את המכתבים מקרל , תיאו ומחליפים זיכרונות. במשך כל היום באים מכרים, מברכים אותנו ורוצים לשמוע. כל הגטו משתתף במזלנו.

 

  • עברו כעת לתיאור אותו היום, 14 למאי 1945, ביומנו של מנפרד, הבן.

……. לבסוף טרזיינשטט. אזרחים מראים לנו את הדרך לגטו. תמיד חשבתי שאני אמות מהתרגשות ברגע הזה, אבל כרגע אני נינוח פחות או יותר.

רק הרגש הזה בקרקעית הבטן, שיש לי לפני צניחה. בדיקת שומרים מחוץ ל"מחנה" )הוא פשוט חלק מהעיר(. אני אומר להם מה אני רוצה. תחילה הם קופצים ל"הקשב", ואז יוצא קפטן ואומר "אם ההורים שלך נמצאים בחלק הנגוע במגפת הטיפוס, הבטח לי שתחזור", "אני מבטיח".

אנחנו עוברים לאט דרך המחסומים. אני עומד על הכסא הקדמי של הג'יפ נשען לפנים על השמשה. אני מודע לגודל הרגע. זו יכולה להיות תמונה שלקוחה מ- .LORDSHIP GARDEN בלונדון, ביום ראשון אחה"צ. יש אנשים – יהודים – באלפים בכל מקום.

הם נראים מורעבים, אנשים שעבדו מעבר ליכולתם, אבל לבושים טוב יחסית. היהודים ממערב אירופה – כל פרצוף נראה מוכר.

הם בכל הגילאים, אבל בכל עין רואים אפאטיות ועייפות אין קץ. איזה מחזה עלוב! אני לא יכול אפילו להכריח את עצמי לחייך אליהם. כולם מתאספים מסביבי. המשך לנהוג בזהירות. כמה מהם כל כך חלשים שאינם יכולים לפנות את הדרך במהירות. זו הצורה שעברנו בערים המשוחררות בצרפת, בלגיה והולנד. ההמונים היו דומים, אבל איזה הבדל באווירה! אני חושב על השורות של WORDSWORTH:

"ALAS, THERE IS NO HOPE, NO TEARS NOR THAT CONTENT SURPAPTIAL WEALTH THAT SAGE IN MEDITATION FOUND"

כל העיניים נשואות אלינו, אבל הם המומים מכדי להשמיע קול. אני רק יכול להתבונן בעליבותם. אנחנו עוצרים לפני משרד הרישום. יש שם בחורה אחת שעדיין עובדת. אני דורש את הכתובת של ההורים שלי. היא עונה לי באנגלית, אותה בטח למדה במשך הימים הארוכים במחנה הריכוז. הרוח היהודית היא בלתי מנוצחת. היא מתרגשת מאד. "הם באמת עדיין פה, כמה שאתה בר מזל! אני חייבת ללכת איתך למרות שאני בעצמי אמות מהתרגשות". בחוץ הנהג שלי מוצף, אנחנו בקושי יכולים לעבור דרך כל ההמון הזה. איפה גרים כל האנשים האלו? איזה צפיפות נוראית! אורות בכמה חדרים מגלים שולחנות ומיטות עץ ללא שום ציפוי או כיסוי. בכל מקום מיטות קומותיים כפולות ומשולשות. עצור! זהו הבית. הנערה מוודאת. הורי אוכלים ארוחת ערב על המרפסת. אני שולח אותה לפני ומחכה בפרוזדור. בכל מקום בני אדם! אין פה פרטיות בכלל! אני מתחיל להתרגש, לעזאזל! קפצתי מתוך מטוסים, אני לא אתן לרגשות שלי להשתלט עלי עכשיו! זה כנראה עושה את העבודה. אני נראה קשוח עם הידיים שלי שלובות על החזה.

הרגעים הבאים מדהימים. פתאום אני מוצא עצמי בזרועותיהם. שניהם בוכים בטירוף, זה נשמע כאלו הם בוכים ביאוש. אני מתבונן באבי, למרות שהכנתי עצמי להרבה אני חייב לנשוך את לשוני כדי לא להראות להם את גודל ההלם. כמעט אי אפשר להכיר אותו! לגמרי מורעב והרוס. המחשבות הרגילות הראשונות שלי לאחר מספר דקות היו "איזה מחזה עלוב!" המחשבה השניה הייתה הסיסמא שלנו בקומנדו "בלי פאניקה". הובלתי אותם למרפסת והכרחתי אותם לשבת. עדיין לא מסוגלים להגיד אף מילה מרוב בכי. אחדים מחבריהם אנשים טובים, באו להרגיע אותם. רק עכשיו אני יכול לשחרר חיוך. במהירות מתמלאת החצר באנשים. כולם צועקים "איחולנו!" "מזל טוב!" (בעברית) להורים שלי. עכשיו הם מריעים. זה מחזיר את הוריי. אבא רגוע עכשיו לגמרי, מבט אחד בעיניו משכנע אותי שרוחו שלמה וחזקה כתמיד. הוא עדיין אידיאליסט ריאלי כפי שהיה תמיד. במשך השעות הבאות היו לי כל הסיבות להעריך אותו מאד.

אמא הזדקנה, אבל שזופה ונראית בריאה. יש בה עדיין הרבה נעורים. (לעזאזל, לא לחינם למדתי איך להתהלך עם המין הנשי, זה בא מהבית).

כל הזמן זורמים אנשים למרפסת, כולם באים לברך את ההורים שלי. החדשות כנראה מתפשטות במחנה כמו אש. הרבה בנות צעירות באות עם זרי פרחים, ואמא כעקרת בית טובה שמה את כולם במים. אני חייב לחזור למחשבות הנורמליות. אני נזכר שלא שתיתי שום דבר מאז 7.00 בבוקר. עכשיו 8.00 בערב. אני מביא את הנהג לחדר. אמא לא מרפה ממנו, הוא כולו ילד טוב מלונדון ומלא הבנה.

יש הרבה תחליפי קפה, ומישהו אפילו מביא מצות שנשמרו מפסח! לאמא יש מרק כופתאות תפוחי אדמה. תוך כדי דיבור על מה שעבר עליהם, על קרובי משפחה שלנו, על העולם הגדול, אנחנו מרגישים מאד מאושרים ושמחים עכשיו….

 

  • חשבו על ההבדלים באופן התיאור, בדגשים, בפירוט, וממה הם נובעים.

    אלזה, מוריץ, מנפרד, גרשון ותאו, רמת גן 1963
    אלזה, מוריץ, מנפרד, גרשון ותאו, רמת גן 1963

אלזה ומוריץ גנז עלו מהולנד לישראל בשנת 1953 וחיו בארץ עד יום מותם בשיבה טובה (מוריץ בגיל 95 בשנת 1980, ואלזה בגיל 90 שנתיים מאוחר יותר).

מוריץ חזר שוב להיות נשיא בית הכנסת והפעם בית הכנסת "התחייה" ברמת גן, עיר מגוריו. הבית ברח' פרוג ברמת גן, הפך למרכז כינוס ואיחוד עבור המשפחה. עדיין היה חוזר לגרמניה תדירות כדי ללחום את מלחמת הפיצויים הגרמניים, בשבילו ובשביל בני משפחה וחבריו הרבים.

יהי זכרם ברוך.

אלזה ומוריץ, ישראל.
אלזה ומוריץ, ישראל.

 

קורותיו של מנפרד

נולד בבורקן ב- 1922.

התחנך בבית הספר היהודי החד-כיתתי עד גיל 10 ובגימנסיה הקתולית המקומית עד גיל 16; לאחר עליית הנאצים לשלטון התלמידים היהודיים המעטים "בודדו" מחבריהם הנוצריים.

שלוש שנים לאחר עליית היטלר הוריו שלחוהו לאנגליה כדי ללמוד לקראת השגת תעודת בגרות באנגלית.

ב- 1940 לאחר פרוץ מלחמת הועלם, האנגלים אסרוהו והעבירו אותו למחנה ריכוז יחד עם יוצאי גרמניה נוצרים כיהודים.

כעבור 5 חודשים התנדב לצבא הבריטי תחילה ביחידת עזר של "חפרים".

לאחר זמן מה, ובעקבות פניות רבות מצדו, הצליח לשמחתו להתקבל ליחידת קומנדו מובחרת, מורכבת מדוברי גרמנית (רובם יהודים).

במסגרת היחידה השתתף בקרבות רבים ובעיקר בפלישת בנות הברית לנורמנדיה, תחילת כיבושה מחדש של אירופה מן הנאצים.

לקראת סוף המלחמה, במאי 1945 עזב את יחידתו בהולנד ובעזרת נהג וג'יפ חצה את קווי הרוסים והגרמנים כדי לפגוש את הוריו הכלואים במחנה הריכוז טרזינשטט בצ'כיה. (ראה יומן – 6 ימים במאי 1945).

עד לשחרורו מן הצבא הבריטי שירת בממשל הצבאי ובמודיעין הצבאי הבריטי בגרמניה.

בסוף 1946 החל ללמוד הנדסה כימית, תחילה באנגליה ולאחר נשואיו עם ידידת נעוריו אניטה לם בבוסטון, ארה"ב.

במשך יותר מ- 30 שנה עבד באחת החברות המובילות לתכנון מפעלים כימיים, תחילה כמהנדס ובסוף כסמנכ"ל בכיר. הקים עשרות רבות של מפעלים כימיים ברחבי העולם. לאחר פרישתו מן החברה בגיל 63 עמד בראש חברה פרטית שהקימה בין השאר מפעל פטרו-כימי גדול בארץ.

למנפרד בת – אביבה גולדברג (אשתו של דיויד ואמם של אהרון וירמיהו) ובן -דניאל (הנשוי ללינדה ואביו של דילן).

ראיון עם מנפרד גנז ראיינה: ג'ודי זיו (בת אחיו תאודור)

המוסד לעליה ב'.

בשנת 1938 הוקם "המוסד לעליה ב'", הגוף שביצע פעולות הצלה מאורגנות, ובראשו שאול אביגור, חבר המפקדה הארצית של ההגנה. חלק ממנהיגי התנועה הציונית חששו, כי עקיפת חוקי העלייה עלולה להזיק גם לעלייה הליגאלית ולהחריף את היחסים עם הבריטים. ביטוי לחששות אלה ניתן בוויכוח בשאלת העלייה בקונגרס הציוני הכ"א. רבים הצדיקו את הבאת העולים בכל דרך אפשרית גם בניגוד לחוקי "הספר הלבן". ברל כצנלסון , בנאומו בקונגרס בעניין זה, אמר: …"איזו הגירה מעולם היא כשרה וחוקית, אם עלייה זו אינה חוקית? ואיזה חוקים בעולם הם חוקיים, אם זכות חיים ליהודי היא בלתי חוקית? העליה הבלתי חוקית יש לה תפקיד מיוחד  במלחמתנו…

וכשאני שואל את עצמי: מיהו בימינו אלה הנושא הטבעי – בגזרות גורלו – של מלחמת ישראל על קיומו?

הריני משיב לעצמי: על פני הימים נטושים נושאי הדגל של צרת היהודים. הללו לא יתנו לשערי הארץ שייסגרו… הפליט היהודי יוצר בראש המערכה, וכולנו חייבים לצאת בצבאותיו"… לפי תפיסה זו הפכו ההעפלה ותנופת ההתיישבות המוגברת למטרת המערכה הציונית ואמצעי עיקרי למאבקה!  

מתוך הספר "תעודה כפולה", ראובן אהרוני, הוצאת יד טבנקין, 1998 על אודות חלקו של גרשון קדר ביחידת ההגנה בצבא הבריטי ששרתה בלוב ובאיטליה.

  עמ' 45.

"ככל שהתקרב מועד פינויה של היחידה מהמדבר המערבי לקראת העברתה לאיטליה, הזדרש כל מי שהיו לו יד ורגל בפעילות "רכש" להעמיס תחמושת ונשק מן המצבורים הענקיים שהיו באזור, להעמיסם על משאיות ולהעבירם לנקוודת ריכוז מוסכמות." 

 

 עמ' 46

"תחילה חשבו כי קורפורל נויברגר ולנס קורפורל פסטרנק שהיו במחלקת התחבורה, יהיו נהגי המשאית, אך לבסוף יצאה המשאית מבנגאזי עם שלושה נהגים, אברום שטרן, גרשון קדר ואלעזר לב, שהיה מכונאי רכב."  "אברום שטרן, גרשון קדר ואלעזר לב, עלו על הג'יפ של בלומנפלד וחצו את מצרים, את חצי האי סיני בנסיעה רצופה של יום ולילה כדי להספיק ולהגיע לחדרה עוד טרם בואה של הרכבת. לקראת ערב הגיעה הרכבת ללוד. פסטרנק הודיע כי הוא מסתלק ונוסע לתל אביב כדי לראות את משפחתו ואת חבריו, וביקש מאברום שטרן שכבר המתין שם, לשמור על המשאית במשך הלילה (…….) הלילה עבר בשקט.

אלעזר וגרשון הצטרפו לשאר אנשי היחידה בבסיס שליד כפר יונה. למחרת בשעת בוקר מוקדמת, הגיע פסטרנק בדיוק כשפועלי הרכבת חיברו את הקרון שלהם לרכבת שנוסעת לחדרה. גרשון ואלעזר נסעו לתחנת הרכבת חדרה מזרח כדי לקבל לרשותם את המשאית. הם הסיעו אותה, למרות שלא היתה במצב תקין, למחנה היחידה. (…..) 

 

 עמ' 47

"בתחנת בית ליד, המתינו אנשי ה"הגנה" לבואם, הורידו את המשאית והסיעו אותה בלילה ל"סליק" בקיבוץ עין שמר. למחרת, אנשי ה T.T.G ("תלחס טיזי גשפטן") דני שטרן, אברום שביט, אלעזר לב וגרשון קדר, החלו לפזר את השלל שהביאו ביישובי הסביבה (…) "  "חלוקת התחמושת וחומרי הנפץ לא היתה כה פשוטה. גרשון קדר ליווה את אברום שנהג בטנדר עמוס בכביש חדרה-כרכור. לפתע התקלקלו אורות הרכב והשניםי מצאו עצמם בתעלה בצדי הדרך. אברום התעשת מיד ואמר שמוכרחים להיחלץ מהתעלה לפני שתגיע המשטרה הצבאית. בכוחות משותפים ובעזרת המנוע, חילצו את הטנדר והשלימו את החלוקה לאור הירח."

טרזיינשטט

עיירה בצ'כוסלובקיה.

ראשיתה במבצר שהוקם בימי הקיסרית מריה תרזה במאה ה-18, ומכאן שמה.

לפנים היה בה מחנה צבא גדול.

העיירה מונה כ- 4000 תושבים.

ב- 1941-1945 שימשה גטו שאליו הובלו כ- 150,000 יהודים בעיקר ממרכז אירופה וממערב.

כוונת הנאצים הייתה להקים בה "התיישבות יהודית לדוגמה" כדי להסתיר מהעולם החופשי את דבר

השמדתם של יהודים במזרח. לטרזיינשטט הובאו יהודים ידועי שם מגרמניה ומארצות מערב אירופה,

ויהודים מבוהמיה וממוראוויה. מנהיגיה של יהדות צ'כיה תמכו בהקמת הגטו משום שקיוו כי תביא לידי הפסקת שליחתם של יהודי צ'כיה למחנות ההשמדה במזרח אירופה.

כדי שתרמיתם לא תיחשף במערב, הקפידו הגרמנים שהיהודים ינהלו חיי תרבות בגטו. ב- 1943 אף

הזמינו משלחת מטעם "הצלב האדום" לבקר בו. לכבוד הביקור הקימו בנק, חנויות, בתי קפה ובי"ס –

כולם חלק ממסכת ההונאה. בספטמבר 1942 היו בגטו 50,000 יהודים. לקראת סיום המלחמה שתוללה בגטו מגיפת טיפוס, ההנהלה הנאצית לא נקטה כל צעדים לעצור אותה.

כ- 33,000 מיהודי המחנה נספו בשל תנאי המחיה הגרועים ששררו בו. רק כאשר ב- 5 במאי 1945 ברחו השומרים הגרמנים, יכלו להגיע צוותים רפואיים מפרג ומהעיר רודינציה נאדלאבם, ובסיוע אזרחים מקומיים נאבקו במגיפה. ב- 8 במאי 1945 הגיעו ראשוני הרכבים המשוריינים של הצבא הסובייטי לטרזין והמגיפה חוסלה לגמרי בעזרת צוותים רפואיים של הצבא האדום.

שיקום האסירים נמשך עד אוגוסט 1945.

למעלה מ- 88,000 איש נשלחו לאושוויץ ולמחנות השמדה אחרים. בהשפעת האסירים לשעבר החליטה ממשלת צ'כוסלובקיה ב- 1947 להקים את אתר ההנצחה בטרזין (במבצר הקטן) לאזכור הנסיבות הטראגיות של דיכוי חרות, דמוקרטיה וחרות האדם.