

מוריץ גנז – גיבור מלחמת העולם הראשונה (קטוע רגל שרגלו נקטעה במונטה דיאבלו) היה היהודי הראשון, שמונה אי פעם בחבר מועצת העיר בורקן מטעם המפלגה הסוציאל דמוקרטית SPD ששימש כיושב ראש שלה, ונשא בתפקידים ציבוריים רבים.
בין היתר, כיהן ביו"ר האיגוד הממלכתי הנציונל-סוציאליסטי של קורבנות המלחמה הגרמניים במלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1933עם עליית היטלר לשלטון, פוטר מוריץ מהתפקיד, וקיבל מכתב רשמי, בו מודים לו על שירותיו הרב שנתיים כיו"ר הארגון במחוז בורקן, ומודיעים לו כי אם אי פעם תינקט כל פעולה נגדו או נגד משפחתו, עליו להודיע להם זאת מיד.
על המכתב הרשמי חתום ה"גו-לייטר" הנאצי, שהיה דמות פוליטית רבת השפעה, שצברה תאוצה בסולם ההירארכיה בשנים שאחרי כן.
את המכתב הזה, שמר מוריץ מכל משמר במקום מקורי.
במאי 1940, מוריץ ואלזה החליטו להישאר בזנדפורד – הולנד ולהיאבק על חייהם, ביודעם שבניהם נמצאים במקום בטוח, ושבתום המלחמה ישובו ויתאחדו.
מוריץ ירד למחתרת, ומצא מקום מסתור בחווה באיזור באיזור פריזלנד, בצפון הולנד.
מכתבה של אלזה הגיע דרך ברזיל, לאחותה בתל אביב.
ב 1943, כותבת אלזה ביומנה: בחווה בה אנו מסתתרים, מוריץ עובד מבוקר עד ערב בקטיף תפוחים.
ב 1944, עקב הלשנה, הגיע הגסטפו לחווה, והעביר את מוריץ ואלזה לווסטבורק – למחנה ריכוז המיועד להולנדים. מוריץ ואלזה הגיעו למחנה ברגן בלזן כעונש על זה שהתחבאו.
באותה עת, שלף מוריץ את מכתב ההגנה שלו מהברגת הפרוטזה שלו, השם על המכתב נסך בחיילי הגסטפו בלבול רב, ובסופו של דבר, החליטו ל"המתיק את דינם", והעבירו אותם למחנה הריכוז טרזיינשטט בצ'כוסלובקיה.
על אודות המוצאות אותם בטרזיינשטט, תוכלו לקרוא ממקור ראשון, באמצעות חלק מיומנו של מוריץ, שנכתב בזמן אמת, מינואר 1944, ועד השחרור, בקיץ 1945.
יומנו של אבא
- ולאחר שקראתם את היומן, שימו לב לתיאור הפגישה עם הבן מנפרד בתאריך 14 למאי 1945, כפי שמתוארת דרך עיניו של מוריץ, האב.
יום שני 14 במאי 1945 אלזה עוד לא עובדת – אני עובד. יש לנו מספיק אוכל ויכולים לבשל הכל, האוכל השתפר בהרבה ואמור עוד להשתפר. בערב בשעה 6.30 על המרפסת – מנפרד – בלילה בשעה 3 במטה שלי. כל הסבל של השנים האחרונות נשכח, הבנים בחיים ומפיו של מנפרד וממכתביהם נראה כי נשארו ללא שינוי. אני שוכב במיטה, ער, עד שעה 6. עדיין אינני יכול להבין שכולנו שוב ביחד, הטוב שמנפרד הביא והרע שחווינו, כל זה נראה לי כחלום.
יום שלישי 15 במאי 1945 אני קם בשעה 6, גם אלזה כבר כאן, אוכלים ארוחת בוקר על המרפסת. פרופסור מאיירס, דואר. בשעה 10.30 מנפרד נוסע.
אלזה ואני נשארים וקוראים שוב את המכתבים מקרל , תיאו ומחליפים זיכרונות. במשך כל היום באים מכרים, מברכים אותנו ורוצים לשמוע. כל הגטו משתתף במזלנו.
- עברו כעת לתיאור אותו היום, 14 למאי 1945, ביומנו של מנפרד, הבן.
……. לבסוף טרזיינשטט. אזרחים מראים לנו את הדרך לגטו. תמיד חשבתי שאני אמות מהתרגשות ברגע הזה, אבל כרגע אני נינוח פחות או יותר.
רק הרגש הזה בקרקעית הבטן, שיש לי לפני צניחה. בדיקת שומרים מחוץ ל"מחנה" )הוא פשוט חלק מהעיר(. אני אומר להם מה אני רוצה. תחילה הם קופצים ל"הקשב", ואז יוצא קפטן ואומר "אם ההורים שלך נמצאים בחלק הנגוע במגפת הטיפוס, הבטח לי שתחזור", "אני מבטיח".
אנחנו עוברים לאט דרך המחסומים. אני עומד על הכסא הקדמי של הג'יפ נשען לפנים על השמשה. אני מודע לגודל הרגע. זו יכולה להיות תמונה שלקוחה מ- .LORDSHIP GARDEN בלונדון, ביום ראשון אחה"צ. יש אנשים – יהודים – באלפים בכל מקום.
הם נראים מורעבים, אנשים שעבדו מעבר ליכולתם, אבל לבושים טוב יחסית. היהודים ממערב אירופה – כל פרצוף נראה מוכר.
הם בכל הגילאים, אבל בכל עין רואים אפאטיות ועייפות אין קץ. איזה מחזה עלוב! אני לא יכול אפילו להכריח את עצמי לחייך אליהם. כולם מתאספים מסביבי. המשך לנהוג בזהירות. כמה מהם כל כך חלשים שאינם יכולים לפנות את הדרך במהירות. זו הצורה שעברנו בערים המשוחררות בצרפת, בלגיה והולנד. ההמונים היו דומים, אבל איזה הבדל באווירה! אני חושב על השורות של WORDSWORTH:
"ALAS, THERE IS NO HOPE, NO TEARS NOR THAT CONTENT SURPAPTIAL WEALTH THAT SAGE IN MEDITATION FOUND"
כל העיניים נשואות אלינו, אבל הם המומים מכדי להשמיע קול. אני רק יכול להתבונן בעליבותם. אנחנו עוצרים לפני משרד הרישום. יש שם בחורה אחת שעדיין עובדת. אני דורש את הכתובת של ההורים שלי. היא עונה לי באנגלית, אותה בטח למדה במשך הימים הארוכים במחנה הריכוז. הרוח היהודית היא בלתי מנוצחת. היא מתרגשת מאד. "הם באמת עדיין פה, כמה שאתה בר מזל! אני חייבת ללכת איתך למרות שאני בעצמי אמות מהתרגשות". בחוץ הנהג שלי מוצף, אנחנו בקושי יכולים לעבור דרך כל ההמון הזה. איפה גרים כל האנשים האלו? איזה צפיפות נוראית! אורות בכמה חדרים מגלים שולחנות ומיטות עץ ללא שום ציפוי או כיסוי. בכל מקום מיטות קומותיים כפולות ומשולשות. עצור! זהו הבית. הנערה מוודאת. הורי אוכלים ארוחת ערב על המרפסת. אני שולח אותה לפני ומחכה בפרוזדור. בכל מקום בני אדם! אין פה פרטיות בכלל! אני מתחיל להתרגש, לעזאזל! קפצתי מתוך מטוסים, אני לא אתן לרגשות שלי להשתלט עלי עכשיו! זה כנראה עושה את העבודה. אני נראה קשוח עם הידיים שלי שלובות על החזה.
הרגעים הבאים מדהימים. פתאום אני מוצא עצמי בזרועותיהם. שניהם בוכים בטירוף, זה נשמע כאלו הם בוכים ביאוש. אני מתבונן באבי, למרות שהכנתי עצמי להרבה אני חייב לנשוך את לשוני כדי לא להראות להם את גודל ההלם. כמעט אי אפשר להכיר אותו! לגמרי מורעב והרוס. המחשבות הרגילות הראשונות שלי לאחר מספר דקות היו "איזה מחזה עלוב!" המחשבה השניה הייתה הסיסמא שלנו בקומנדו "בלי פאניקה". הובלתי אותם למרפסת והכרחתי אותם לשבת. עדיין לא מסוגלים להגיד אף מילה מרוב בכי. אחדים מחבריהם אנשים טובים, באו להרגיע אותם. רק עכשיו אני יכול לשחרר חיוך. במהירות מתמלאת החצר באנשים. כולם צועקים "איחולנו!" "מזל טוב!" (בעברית) להורים שלי. עכשיו הם מריעים. זה מחזיר את הוריי. אבא רגוע עכשיו לגמרי, מבט אחד בעיניו משכנע אותי שרוחו שלמה וחזקה כתמיד. הוא עדיין אידיאליסט ריאלי כפי שהיה תמיד. במשך השעות הבאות היו לי כל הסיבות להעריך אותו מאד.
אמא הזדקנה, אבל שזופה ונראית בריאה. יש בה עדיין הרבה נעורים. (לעזאזל, לא לחינם למדתי איך להתהלך עם המין הנשי, זה בא מהבית).
כל הזמן זורמים אנשים למרפסת, כולם באים לברך את ההורים שלי. החדשות כנראה מתפשטות במחנה כמו אש. הרבה בנות צעירות באות עם זרי פרחים, ואמא כעקרת בית טובה שמה את כולם במים. אני חייב לחזור למחשבות הנורמליות. אני נזכר שלא שתיתי שום דבר מאז 7.00 בבוקר. עכשיו 8.00 בערב. אני מביא את הנהג לחדר. אמא לא מרפה ממנו, הוא כולו ילד טוב מלונדון ומלא הבנה.
יש הרבה תחליפי קפה, ומישהו אפילו מביא מצות שנשמרו מפסח! לאמא יש מרק כופתאות תפוחי אדמה. תוך כדי דיבור על מה שעבר עליהם, על קרובי משפחה שלנו, על העולם הגדול, אנחנו מרגישים מאד מאושרים ושמחים עכשיו….
- חשבו על ההבדלים באופן התיאור, בדגשים, בפירוט, וממה הם נובעים.

אלזה, מוריץ, מנפרד, גרשון ותאו, רמת גן 1963
אלזה ומוריץ גנז עלו מהולנד לישראל בשנת 1953 וחיו בארץ עד יום מותם בשיבה טובה (מוריץ בגיל 95 בשנת 1980, ואלזה בגיל 90 שנתיים מאוחר יותר).
מוריץ חזר שוב להיות נשיא בית הכנסת והפעם בית הכנסת "התחייה" ברמת גן, עיר מגוריו. הבית ברח' פרוג ברמת גן, הפך למרכז כינוס ואיחוד עבור המשפחה. עדיין היה חוזר לגרמניה תדירות כדי ללחום את מלחמת הפיצויים הגרמניים, בשבילו ובשביל בני משפחה וחבריו הרבים.
יהי זכרם ברוך.


