סופר ע"י גיורא קדר, (הנכד) בקלטת וידאו, בתוספת השלמות מראיון בע"פ עם גרשון קדר (הבן).
שורשים
נישואי מוריץ ואלזה
ההצלחה הכלכלית
עליית היטלר לשלטון
ההחלטה להישאר
השהיה בטרייזנישטט
האיחוד
פעילות
שורשיה של משפחת גנז הם בהולנד. המשפחה התגוררה ליד רוטרדם. בזכות קשרי המסחר בבקר של המשפחה שהיו כרוכים בנסיעות תכופות, קרל הכיר בשידוך את עמליה מהעיירה בורקן בצפון גרמניה. קרל גנז נישא לעמליה ב 1880.
בשנת 1885, נולד בנם הרביעי מוריץ משה. הוא קיבל חינוך יהודי יסודי בבית הספר שהיה שייך לקהילה היהודית. לאחר מכן המשיך את לימודיו בגינמסיה שנוהלה בידי קתולים. בגיל 16, בשנת 1901 נשלח מוריץ לפרנקפורט ללמוד את עסקי הטקסטיל, ושירת שנה אחת בצבא הגרמני כמו יהודים רבים, על מנת להשיג פטור משירות מלא. הוא סיים בדרגת סמל. אין ספק שהנסיון שרכש לו בעיר הגדולה, היה לימים, בעל חשיבות עצומה בעיצוב עתידו. כשחזר לבורקן ב 1905, השתלב בעסקי הטקסטיל של המשפחה יחד עם אחיו. במרוצת השנים אברהם, סאלי ומוריץ פתחו עסקי טקסטיל משל עצמם.
מוריץ שהיה רקדן מצויין, הכיר את אלזה על רחבת הריקודים, הם התארסו וזמן קצר אחרי כן, פרצה מלחמת העולם הראשונה. אחיה של אלזה – קרל פרנקל – קיפד את חייו במלחמה זו, יחד עם אלפי יהודים אחרים. מוריץ היה בן 30 כשהתגייס לחיל רגלי ליחידת הלוחמה ההררית. יחידתו שירתה בהרי הדולומיטים באיטליה. במהלך מלחמה זו, במונטה דיאבולו, נורה בטעות מאש ידידותית, ונפצע קשות ברגלו. מאוחר יותר נאלצו לקטעה עד הברך. הוא קיבל טיפול ארוך בשוויץ, ובתוך כך יצר קשרים הדוקים עם הקהילה היהודית וייסד בית הבראה יהודי לחולי שחפת בשם "איתניה" בדאיוס DAVOS (שויץ).
ב – 1919 – נישא לאלזה, שחיכתה לו בנאמנות לאורך שבע שנים ארוכות.
לאחר המלחמה, היתה גרמניה אומה מובסת. המוני מובטלים צבאו על הרחובות, והיו אחת מהסיבות העיקריות לעלייתה של המפלגה הנאצית. בינתיים, התמקמה המשפחה הצעירה – מוריץ ואלזה בבורקן, גרמניה, ופתחה דף חדש. אלזה, שחונכה באופן ליברלי יחסי על ברכי החברה הגבוהה האלגנטית בבריסל, עשתה מאמצים רבים להשתלב במשפחה האורתודוכסית שמנתה 10 אחים ואחיות, בעיירה קטנה ונידחת. למוריץ ואלזה נולדו 3 בנים.
קרל (גרשון) גנז נולד ב 1920, מנפרד נולד ב 1922, ותאו נולד ב 1925.
ב-1925, פרק מוריץ את השותפות העסקית עם אחיו , והקים שותפות עם אשתו אלזה. השותפות נשאה גם את שם האישה, בניגוד למנהג הרווח באותם ימים. החברה M.&E.GANS הצליחה מאוד, סיפקה להם בית מרווח בין 3 קומות בבורקן ואפילו את המכונית הפרטית הראשונה שנראתה בעיירה בורקן. (עקב רגלו הקטועה, היה לו נהג). מוריץ נבחר ליושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בבורקן ומטעמה מונה כחבר מועצת העיר. הוא היה היהודי הראשון שאי פעם נבחר לתפקיד כזה. בורקן היתה עיירה קתולית עצמאית, תחת סמכותו של הבישופ ממונסטר. יהודים גרו שם במשך אלף שנה ושילמו מיסים לבישופ. נאסר עליהם לקנות אדמות עד למחצית המאה ה-19. סוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים, היו זמן קשה לעסקים. המיתון הגדול והאינפלציה בגרמניה, הביאה תושבים רבים לסף רעב.
למרות זאת, חברת M.&E.GANS (גנז), פרחה ושיגשגה, וסחרה בטקסטיל בכל אירופה.
סאלי – אחיו של מוריץ, התחתן, מעט לפני שהחלה ה"סופה".
1933 "הסופה" החלה בחודש מרץ. היטלר עלה לשלטון, ולמוריץ – כאיש עסקים יהודי, פעיל במפלגה הסוציאל- דמוקרטית – לא היה ספק מה משמעות הדבר. הוא ראה באופן אישי כיצד הנאצים השתלטו על מועצת העיר, בה היה חבר. חברי האס אס השתלטו על העיר, ולא בזבזו זמן. ספרים נשרפו, עסקים נסגרו, איסורים הוטלו על היהודים, אנשים נשלחו למחנות ריכוז.
למרות שהיה לו ברור כי העתיד שחור, חוש האחריות שלו, הצלחתו העסקית, הפטריוטיזם ומעל לכל מסירותו למשפחה, גרמו לו בסופו של דבר, להישאר בבורקן. מוריץ הושפע משני גיסיו הציונים – מצד אלזה.
ב-1935, הוא ביקר בארץ ישראל בפעם הראשונה.
ב-1936 החל מוריץ במאמצים לפנות את יהודי בורקן מחוץ לגרמניה. הוא פנה בנושא זה למלכת הולנד, ואכן רבים מיהודי בורקן חייבים לו תודה על שחילץ אותם בזמן.
ב-1936, אלזה ומוריץ שלחו את קרל (גרשון) בן ה-16 לארץ כדי ללמוד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל.
בתשעה לנובמבר 1938, התרחש ליל הבדולח. הנאצים שרפו את מרבית בתי הכנסת. בית הכנסת בבורקן אמנם לא נשרף, אך ליל הבדולח ניפץ את שארית האשליות שהיו למוריץ בדבר החיים בגרמניה. מוריץ הבין שהאדמה בוערת מתחת לרגליו. הבן השני מנפרד, שהיה בן 16 באותו זמן, נשלח למנצ'סטר אנגליה ללמוד והבן השלישי תאו נשלח לאחר הבר מצווה בבורקן, לפנימיה יהודית בדרום אנגליה BOUNDS COURT.
ב-1939 מוריץ ואלזה עברו לגור בזנדפורד (עיירה על חוץ הים לא רחוק מאמסטרדם) וגרשון בנם, הצליח לבקרם מן הארץ ולצאת בשלום מהולנד – בהתערבותו של הקונסול הצרפתי שם.
ב-1940, נכנסו הנאצים להולנד. זמן קצר לאחר מכן, נפרדה המשפחה מליאו ו- HEDE, האחות, אשר קבלו ויזות לארצות הברית, וכך כתב מוריץ ביומנו – "נשארנו מאחור".
מוריץ התלבט אם לקחת סירת דיג ולהימלט לאנגליה, או להישאר עם אמה הזקנה של אלזה.
במאי 1940, מוריץ ואלזה החליטו להישאר שם ולהיאבק על חייהם, ביודעם שבניהם נמצאים במקום בטוח, ושבתום המלחמה ישובו ויתאחדו. מוריץ ירד למחתרת, ומצא מקום מסתור בחווה באיזור פריזלנד, בצפון הולנד. מכתבה של אלזה הגיע דרך ברזיל, לאחותה בתל אביב.
ב -1943, כותבת אלזה ביומנה: בחווה בה אנו מסתתרים, מוריץ עובד מבוקר עד ערב בקטיף תפוחים.
ב-1944, עקב הלשנה, הגיע הגסטפו לחווה, והעביר את מוריץ ואלזה לווסטרבורק – למחנה ריכוז המיועד ליהודים הולנדים, משם נשלחו למחנה ברגן בלזן כעונש על זה שהתחבאו, אך בשל עברו במלחמת העולם הראשונה ופעילותו הציבורית אחריה (מוריץ שלף את מכתב ההגנה שלו מהפרוטזה המוברגת) "המתיקו את דינם", והעבירו אותם למחנה הריכוז טרזיינשטט בצ'כוסלובקיה. מחנה זה שימש כמחנה הדגמה לעולם – כמה יפה מטפלים הנאצים ביהודים. האמת כמובן היתה שונה. ביומנו כתב מוריץ – "היום ינואר 1944, צעדנו ברגל ממחנה ברגן בלזן לתחנת הרכבת קרובה. היינו 95 איש בקרון!! לא היה אוויר. לא יכולנו להאמין, שאנחנו – הנבחרים – מובלים בכאלו תנאים……הגענו לגטו. חיילי האס אס הכריחו אותנו לתת להם את בגדינו ואת כל חפצי הערך שנותרו לנו…..
ביוני 1944, חגגנו את חתונת הכסף שלנו…….חודש אחרי כן , אלזה במצב גופני גרוע. היא אינה ישנה מספיק וגופה מותש".
ב-1945, התקבלה גלויה מאחיו סאלי בארה"ב, שהביאה אותם לידי בכי. מוריץ סיפר לו שאלזה והוא מתקיימים על 600 גרם לחם ל- 4 ימים. רוב האנשים ששרדו את מחנה הריכוז טרזיינשטט, הועברו לאושוויץ. מהעבר השני, גרשון ואחיו מנפרד, נלחמו במסגרת הצבא הבריטי.
מ-1941 גרשון נלחם עם הבריטים נגד הגרמנים והאיטלקים. הוא שינה את שמו מגנז לקדר. הוא עשה זאת כדי למנוע זיהוי עם שאריו במחנות הריכוז, למקרה שיפול בשבי. מנפרד שינה את שמו מאותה סיבה. לאחר יום הפלישה, הגיע מנפרד להולנד.
במאי 1945, הגיע מנפרד בג'יפ מהולנד לצ'כוסלובקיה, במטרה לשחרר את הוריו ממחנה הריכוז. מנפרד מתאר כיצד תושבים הראו לו את הדרך לגטו. הוא מספר שחשב שימות מהתרגשות. עיניים עייפות ננעצו בו. הוא ביקש את כתובת הוריו. נערה ליוותה אותו. הוא בקושי זיהה את אביו. אבל עיניו האמיצות נשארו כשזכר. מוריץ ואלזה חזרו להולנד, המשפחה אוחדה שוב.
ב -1947, חזר איש העסקים מוריץ לעבודה, גיורא ויעל (בנו ואשתו של גרשון) הגיעו לבקר את אלזה ומוריץ בהולנד, חלק מהרכוש הוחזר לידי המשפחה.
1952, מוריץ ואלזה נסעו לארה"ב לחתונת בנם הצעיר תאו.
1953, עלייה לישראל. (מוריץ בגיל 65) הבית ברח' פרוג ברמת גן, הפך למרכז כינוס עבור המשפחה.
מוריץ ואלזה הקדישו את עצמם לאיחוד המשפחה, ב-1960 , גיורא חוגג את בר המצווה שלו בבית הכנסת של סבא מוריץ ברמת גן.
1980 – מוריץ מת בגיל 95, ונקבר בבית יצחק.
