לפניכם סיפור חייו המיוחד של תאודור גנז, כפי שסיפר אותו לנכדיו, על שפת הבריכה בקיבוץ
מעברות ביום הולדתו השבעים, בשנת 1995.
שנה לאחר מכן, נפטר באופן פתאומי, ודבריו אלו, נותרו כמזכרת וכהשראה לדורות הבאים.
ברצוני לומר כמה מילים מיוחדות לנכדים שלנו:
פעם, כאן בארץ, תיארו את הסבא שמגיע ליום הולדת השבעים, כאיש עם זקן לבן, חובש כיפה שחורה והולך יום יום לבית הכנסת. מושגים אלו השתנו, אבל בכל זאת אתם יכולים לשאול איך סבא הגיע לגיל שבעים. יכולים לענות – צועד עם הזמן, הזמן עושה את שלו, אבל לכל אחד מאיתנו יש הברירה לבחור את צורת החיים ואני רוצה לספר לכם איך אני בחרתי את דרך חיי.
1932, תאודור בכיתה ב'
הנה כמה פרקים, מהבולטים מחיי:
כפי שאתם כבר יודעים, נולדתי לפני 70 שנה ב-Borken אשר בגרמניה.
למדתי בבית ספר יהודי קטן עד שהייתי בן 11, ואז שלחו אותי למגמת ביניים לבית ספר ריאלי לא יהודי.
היטלר הגיע לשלטון, וב-1938 נשארתי היהודי היחיד בבית הספר. בסוף 1938 אחרי ליל הבדולח, נשלחתי עם בת דודתי Recha
לבית ספר באנגליה.
תאו, בר מצוה
הורי נשארו בהולנד. יותר מאוחר, במשך המלחמה, הם הועברו למחנות ריכוז. סיימתי את בית הספר והתחלתי ללמוד חקלאות בחוות שונות באנגליה. עם סיום המלחמה הלכתי ללמוד חקלאות בבית ספר חקלאי ואחר כך באוניברסיטה בקליפורניה.
עם סיום לימודי הכרתי את סבתא. היא באה לעזור לי במשק חלב שניהלתי בקליפורניה. אחרי חצי שנה של היכרות החלטנו להתחתן. למרות שהיו לנו הצעות עבודה רבות בארצות הברית, החלטנו לבוא ולנסות את החיים בארץ. הניסוי הזה הצליח וממשיך כבר 43 שנים.
כאן בארץ עסקתי בהרבה דברים חדשניים, שאז, בשנות החמישים לא היו מקובלים. עבדתי 6 חודשים כרפתן בקיבוץ שפיים, כשסבתא למדה באולפן ועבדה בלול. גרנו בצריף, בחדר אחד, בלי שירותים. בתום ששה חודשים עברנו לגור בחולון, בקירבת גרשון ויעל. שם גם נולדה ג'ודי. ייסדתי, יחד עם אחרים, את ספר העדר לפרות חולבות בארץ. הג'וב השלישי שלי היה לבחון את הרווחיות של הרפתות בבית יצחק. אז הכרנו את משפחת אייזקס, את פרץ ולוטי, והחלטנו לבוא לגור בכפר. מהעבודה בבית יצחק נעשה סקר כלל-ארצי לבחון את רווחיות המושבים בארץ.
ב-1960 התחלתי לעבוד במפעלי ים-המלח בבאר שבע. משם נשלחנו לפרס, שם בילינו שנתיים, כדי לבנות שוק למוצרים של מפעלי ים-המלח.
כשחזרנו מפרס, נתמניתי למנהל מחלקה במפעלי ים-המלח. נסעתי הרבה. היו שנים שבהן לא הייתי בארץ ארבעה חדשים ויותר. החלטתי לארגן קורסים בינלאומיים לאגרונומים. ייצגתי את מפעלי ים-המלח והממשלה בכנסים בינלאומיים. בשנת 1970 נתמניתי כיועץ חקלאי בלונדון ומשם גם ביקרתי הרבה באירלנד ובארצות סקנדינביה. בשנת 1980 נשלחנו לארצות הברית ושהינו שנה וחצי באלבמה, שם יונתן והוריו ביקרו אותנו.
ב-1984 עזבתי את מפעלי ים-המלח. ביקרנו ועבדנו בסין, באקוואדור, באתיופיה ובמאלאווי שבאפריקה ובמצרים. בכל מקום פגשנו אנשים שנהיו ידידים שלנו והרבה מהקשרים נמשכים עד היום.
בוודאי אפשר לשאול: מה קרה למשפחה בכל תקופת הנסיעות הרבות?
רוב הזמן הם נשארו בבית יצחק. גם כשהייתי בארץ ביליתי שלושה לילות בבאר שבע, בדירה שכורה. סבתא שמרה על הבית וביצעה את חלק הארי בחינוך של ג'ודי, אנדי וג'ואי. היו לנו חברים טובים כמו פרץ ולוטי ומשפחת אייזקס, שעזרו. ג'ודי, אנדי וג'ואי גדלו להיות עצמאים, עם הרבה ביטחון עצמי. לכל אחד היה חוג החברים שלו. אבל, טיילנו גם בארץ ביחד, וחגגנו חגיגות בקרב המשפחה. השתתפנו בפיתוח הכפר. פרץ עסק כמעט בכל פרוייקט בפיתוח הכפר, והוא שיתף אותנו בבנייה של כל פרוייקט, כמו בריכת השחייה, השטח במערב הכפר, בריכות הסינון, מחסן התערובת והמחסנים החדשים. זה היה תמיד מאד מרגש. את חופשות הקיץ בילינו בבית ההארחה של גשר הזיו. בסוף שנות הששים החלטנו לקנות שני סוסים. הראשונה היתה Cindy, סוסה ממושב, שמנה וכבדה. אבל היא היתה טובת לב. ג'ודי ואנדי למדו לרכב עליה. אחר כך רכשנו את לילית, שהגיעה אלינו "עור ועצמות", ירודה מאד. בטיפול מסור של סבתא היא הפכה לסוסה אצילה. כשקיבלנו את עזה, היא היתה רק בת שנתיים ובאה אלינו ישר מהמשטרה בעזה בתום מלחמת ששת הימים.
בארבע השנים שהיו לנו סוסים טיפלו בהם כל בני המשפחה וגם הרבה ידידים שבאו לבקר, שעזרו ב- shoveling shit, בניקוי הסוסים וכל אביזרי הרכיבה. באותן שנים גם רכבנו הרבה.
למרות הנסיעות הרבות והעובדה שנעדרתי הרבה מהבית, מצאתי זמן להיות פעיל בכפר. נבחרתי לוועד בית הכנסת ולגבאי בית הכנסת, הייתי חבר ועד ההורים בכיתה של ג'ודי ברופין, והשתתפנו באופן פעיל בחגיגות השונות של הכפר. אומרים שאדם עסוק מסוגל למצוא זמן לכל דבר. וזה מביא אותי לנושא הדת ומה הדת נותנת לי. האחים ואני גדלנו בבית מסורתי, לא נוקשה לדעתי, אבל שמרנו מצוות. ב- Borken היה לנו בית כשר עם כלי אוכל נפרדים לחלב ולבשר, ושני סטים של כלים מיוחדים לפסח. הלכנו לבית הכנסת לפחות שלוש פעמים בכל שבת. בשבת לא נסענו ולא שיחקנו כדורגל. את החגים חגגנו על-פי המסורת. המיוחד בחגים היה שאבינו היה בבית והלך איתנו לביתה כנסת ולביקורים אצל משפחה וידידים. במשך כל השבוע אופה מוריץ היה נוסע לבקר אצל הלקוחות שלו, בכל רחבי גרמניה ובהולנד, ולפעמים גם הגיע לצרפת. אבל בשבת וביום ראשן הוא היה בבית. אף על פי שהיה מאד עסוק בעסקים, מצא את הזמן להיות חבר במועצת העיר, להיות נשיא התאחדות נפגעי מלחמת העולם הראשונה, ויושב ראש של בית הכנסת.
שירות ציבורי הוא חלק ממסורת חשובה במשפחתנו, וגם גרשון ומנפרד ממשיכים במסורת זו. אנחנו מקווים שגם אתם תמשיכו את המסורת, כל אחד לפי בחירתו. ישנם הרבה צרכים בכפר ובקיבוץ בין אם זה עזרה לשכבות החלשות, או עזרה לאנשים מוגבלים, עזרה לקשישים, או עבודה עם עולים חדשים ועוד. כל אחד מכם יכול לתרום.
כפי שאתם יודעים, רכישת ידע היא חלק מחיי. מגיל רך לימדו אותי את התנ"ך, לקרוא עברית, להגיד את התפילות בבית הכנסת. אף על פי שלא הבנתי מילה, זכרתי את הניגונים ואת השירים ששרנו בבית ובבית הכנסת. אני מאמין שיש איזשהו גוף מעל לבריות העולם. כשעזבתי את הורי בגיל 13, במשך כל מלחמת העולם השנייה, כשהייתי בלי המשפחה, כשמנפרד היה בצבא האנגלי וגרשון כבר היה בארץ ושירת בצבא האנגלי במצרים, האמונה שלי היא שנתנה לי ביטחון ושלווה פנימית, וכל הזמן הייתי בטוח שהמשפחה הקרובה שלי תצא מהמלחמה בלי נזק. העובדה ששמרתי מסורת פתחה לי הרבה דלתות של יהודים בקהילות שונות באנגליה. עם ידיעותי על היהדות יכולתי להוסיף ולהחכים בכל מקום.
במשך הזמן שיניתי את דעתי על המסורת ועברתי מלהיות דתי מובהק, לכיוון המסורתי ביהדות. אני מאמין שאי אפשר להיות נוקשה באמונות דתיות. אני מאמין שכל המסורת צריכה להיות פתוחה לשאלות ולפתרונות המתאימים לחיינו כיום. אני מאמין שהרבנים והמנהיגים המלומדים של היום הם לא פחות משכילים מהרבנים שמופיעים בגמרא ובמשנה. היהדות הינה דת דינמית, פתוחה לשינויים והתפתחויות. הדת שלנו הינה דת של חיים בעולם הזה ולא רק הכנה לעולם הבא. המצווה הגדולה ביותר ביהדות היא ליהנות מחיים מלאים. אני מאמין בשוויון מלא לנשים ביהדות, גם במשפחה וגם בבית הכנסת. אנחנו מצפים מהנשים שלנו לתרום להכנסות במשפחה על ידי עבודות מחוץ לבית, אז למה שלא יתרמו לחיים הדתיים ולחיים הקהילתיים?
היום אני חבר ההנהלה הארצית של התנועה המסורתית ואני רוצה עוד לייסד בית כנסת מסורתי באיזור המגורים החדש שלנו בפולג בנתניה. אני מתפלל באופן פרטי וגם בבית הכנסת. בתפילות אני עוד מרגיש את שלוות הנפש שגם משפיעה על האנשים בסביבתי.
יש עוד דבר שברצוני להגיד לכם:
ב-15 ביוני השנה, סבתא ואני מתחילים את שנת ה-44 לנישואינו. זהו זמן ארוך לחיים משותפים של שני אנשים. היום אנחנו לא בדיוק אותם שני אנשים שנפגשו בפעם הראשונה בברקלי שבקליפורניה לפני 45 שנים. אז היינו צעירים. היו לי תוכניות רבות, אבל להתחתן לא היתה אחת מהן. אבל סבתא היתה מוכנה להשתתף בכל חלומותי. שנינו רצינו להקים משפחה סולידית ובית חם. שם,
במשק בקליפורניה, החלטנו להתחתן. את טקס החתונה אתם יכולים לראות בסרט שחבר שלנו הסריט בשבילנו. במשך השנים היו זמנים טובים וזמנים קשים. כדי להצליח בחיים המשותפים צריכים לעבוד על זה כל הזמן ולהחליט לא להרים ידיים. כפי שהבחנתם במשך השנים, סבתא ואני גדלנו והתפתחנו מבחינה רוחנית, ביחד שיפרנו את אישיותנו כתוצאה מהחיים המשותפים. היום אנחנו לא צריכים להרבות במילים. שנינו יודעים מה שהשני חושב ורוצה. אנחנו חיים ביחד, עובדים ביחד, מבלים ביחד ואנחנו צוחקים הרבה ונהנים אחת עם השני. אנחנו מעריכים אחד את השניה ומקשיבים בסבלנות אפילו אם אחד לא מסכים עם דעותיו של השני. בראש וראשונה אנו מכבדים אחד את השני. We do not take anything for granted. זוהי אהבה אמיתית ואני אסיר תודה לסבתא על כל זה. אני מאחל לכל אחד ואחת מכם שתשיגו את השלמות הזו עם בן או בת הזוג שתבחרו לעצמכם כשותפים בחייכם.
אני מקווה שהצלחתי להסביר לכם חמישה היבטים מחיי: החיים העשירים באירועים וחוויות בגוונים שונים, החיים המשפחתיים שבנינו ועשינו ביחד בלי להכביד על ההתפתחות של אף אחד, תרומתנו לעבודה ציבורית, האמונה והמסורת היהודית ומה הם נותנים לי, והדבר האחרון והחשוב ביותר, השותפות הנפלאה שבחרתי ביחד עם סבתא. כל זה, ביחד עם הדוגמאות שאתם רואים יום יום אצל הוריכם, יכולים לשמש לכם כדגם. מהדגם אתם יכולים לאמץ לעצמכם את המתאים לכם, כל אחד לפי אופיו.
בטוחני שכל אחד מכם, וגם אלה שעוד לא נולדו, תהיו כולכם אנשים שאנו נהיה גאים בהם.
אני מאחל לכם הצלחה רבה.
אתם יכולים לסמוך עלינו שנהיה לצדכם בכל עת שתבקשו מאיתנו.
——————————–
עד כאן דבריו המרגשים של תאו, לבני משפחתו.
