(מפיה של ג'ודי זיו, בתו של תיאודור)
אלזה ומוריץ גנז עלו מהולנד לישראל בשנת 1953 וחיו בארץ עד יום מותם בשיבה טובה (מוריץ בגיל 95 בשנת 1980, ואלזה בגיל 90 שנתיים מאוחר יותר).
מוריץ חזר שוב להיות נשיא בית הכנסת "התחייה" ברמת גן, עיר מגוריו. עדיין היה חוזר לגרמניה תדירות כדי ללחום את מלחמת הפיצויים הגרמניים, בשבילו ובשביל בני משפחה וחבריו הרבים.
גרשון, בנם הבכור עלה לארץ ב- 1936. לחם בצבא הבריטי, בעיקר ביחידות ישראליות ומאוחר יותר בהגנה במלחמת העצמאות. שינה אז את שם משפחתו לקדר ושמר שם זה עד היום. גרשון וכל משפחתו מתגוררים בארץ גם היום.מנפרד השתחרר מהצבא לאחר המלחמה, והחל ללמוד באוניברסיטת מנצ'סטר שם סיים את לימודיו ב- 1950. הוא נישא ב- 1948 לחברתו מימי נעוריו בגרמניה – אניטה. משפחתה של אניטה התגוררה בארה"ב ולכן עברו עם סיום לימודיו לארה"ב שם מתגוררת המשפחה עד היום.
סיפור נסיעתו של מנפרד לחפש את הוריו התפרסם בעיתונות העולמית עם סיום המלחמה.
תאו, האח הצעיר (אבא שלי) נשאר באנגליה עד שנת 1947 שם במסגרת התנועה היהודית נפגש עם משה שרת. משה שרת שיכנע אותו להמשיך בלימודים בכיוון החקלאות דבר שיביא תועלת רבה יותר למדינה שבדרך מאשר לבוא להתגייס לצבא. בעקבות זאת נסע אבי לקליפורניה ולמד חקלאות (רפתנות והשקיה) באוניברסיטת קליפורניה בדייוויס. ב- 1952 נשא את אימי (שהתגוררה עם משפחתה יוצאי גרמניה בסן פרנסיסקו). עם סיום לימודיו עלו ארצה ב- 1952.
לנו, 8 הנכדים למשפחת גנז היוו סבא וסבתא גזע עץ המשפחה. הסיפורים על מלחמת העולם השניה כמעט ולא עלו. עם מותם הופצו בינינו עותקים מתורגמים לאנגלית של היומנים שלהם מתקופת המלחמה.
ב- 1997 התארגן מפגש משפחתי לדורותיו של כל משפחת גנז מכל רחבי העולם. המפגש היה בירושלים
