27 בינואר 1944
נסיעה מצלה ZELLE (ברגן-בלזן) לטרזין.
כל מי שיכול ללכת ברגל שלושה קילומטרים אל תחנת הרכבת, עושה זאת, זקנים וצעירים.
(אני על המזוודות במשאית עם זקנים ונכים.) ליד תחנת הרכבת (בצד רציף ההטענה) עומדים שבעה קרונות משא עם קש על הרצפה. אנשינו זורקים את המזוודות ללא אבחנה לקרונות, כאשר אנשי ה- אס-אס ממריצים אותם בגידופים ובעיטות.
אני יורד מהמשאית עם הכסא ותרמיל הצד שלי, מנסה ככל האפשר לחפש את המזוודות והשמיכות שלנו, זורק אותן לאחד הקרונות, לפינה, ותופס מקום אחד עבור אלזה לידי.
בינתיים מגיעים הולכי הרגל שלנו אני קורא לאלזה כי כולם מתנפלים אל הקרונות, היא קופצת אלי ומתיישבת על השמיכות לידי. הקרון מלא עד אפס מקום 59 אנשים והמזוודות הרבות, רבים עומדים ולא יכולים להתיישב.
ועכשיו הנורא מכל: פתחי האוורור סגורים במסמרים מבחוץ. כעת סוגרים את הדלתות לגמרי ולצלילי צחוק-הלעג של אנשי ה- אס-אס הרכבת נעה. קשה לנו לדמיין ששולחים אותנו, היהודים הנבחרים והמועדפים, בצורה כזו לטרזיינשטט.
חושבים כל הזמן שתוך זמן קצר תהיה אפשרות לפתוח את דלתות הקרון או את פתחי האוורור.
ללא אור, ללא מים, ללא דלי עבור הצרכים, כך שולחים 375 אנשים לנסיעה זו, שאורכת שלושה ימים ושני לילות. אינני רוצה לתאר את סבלנו בימים ולילות אלו, רק הממונה על הקרון (מנפרד גרייפנהגן) מתנהג בצורה נהדרת, לפחות כולם ישבו (רק אסור היה לקום) וכך קרה שבקרון שלנו איש לא השתגע.
29 בינואר 1944
שמונה בבוקר. אנחנו עומדים בתחנת הרכבת לייטמריץ, לקראת שעה 12 בתחנת רכבת בוהושוביצה, בשעה ארבע אחה”צ גורר הקטר את הקרונות שלנו לטרזיינשטט. בדרך קדחתי בעזרת פותחן קופסאות חור קטן במכסה האוורור העשוי ברזל. דרכו אני רואה את העולם החיצון ויכול ולבשר לאנשינו מה קורה בחוץ. אני רואה עיר עם חומות גבוהות מוקפת שדות, וברחוב בו אנו נוסעים מתהלכים רק אנשים בעלי לאי צהוב. אנו עוברים בין הביצורים וכעת נעצרים ברחוב, בין בתים גבוהים. המתנה קצרה והדלתות נפתחות. אנחנו עומדים באור. טוב הוא, שאדם אינו רואה את עצמו. ודאי נראינו נורא. אלזה ואני לא אומרים דבר, זורקים את חפצינו מן הקרון. והנה כבר קוראים אנשי משמר יהודיים ושוטרים צ’כיים “להשאיר הכל ולהסתדר בחמישיות”.
אלזה ואני חוגרים את התרמילים ולוקחים את חבילות המזון באמצע, בינינו.
אנחנו הולכים עם כולם דרך העיר, בין קסרקטינים גבוהים. מאחד מהם קוראים לעברנו נשים וגברים.
הם הולנדים ממחנה וסטרבורק שמזהים אותנו. (יותר מאוחר שמענו כי המשלוח שלנו נחשב וסטרבורק כנעדר, כי מהעיר צלה, בה שהינו 5 חודשים אף פעם לא נתקבלה ידיעה).
אני מתבונן מקרוב באנשים העומדים בקרן הרחובות. האם זו טרזיינשטט, עיר המינהל העצמאי היהודי?
לא, הפנים העייפות והחוורות האלו … ואני אומר לאלזה רק: “אנחנו בגטו”.
באימה אני חושב על מגפות, פשפשים, שרצים. האנשים המורעבים על צעדיהם העייפים נראים בהתאם. עוברים דרך שער עם סוכת משמר ועומדים בחצר גדולה. יהודים לוקחים מאתנו את חבילותינו האחרונות, תרמילי צד והאוכל. מכניסים אותנו לאולם, עלינו להתפשט תחת השגחת אנשי אס-אס ושוטרים צ’כיים. הם מסלקים מאתנו את כל דברי הערך, מוצרי טבק וכסף ותוך איום בעונש מוות מזהירים אותנו לא להסתיר דבר, לא על הגוף ולא בחבילות. אחרי חיפוש זה, יהודים רושמים אותנו.
למשלוח שלנו ניתן המספר XXIV/3 .
