בתחום הכלכלה, אולי יותר מאשר בתחום אחר, ניכר שיתוף הפעולה של היישוב עם הבריטים.
המזרח התיכון הפך מראשית המלחמה לבסיס של כוחות הלוחמים בגרמנים בחזית זו. הוקמה בו מפקדה עצמאית של כל שלוחות הצבא הבריטי. כדי לתחזק את כוחות הצבא העצומים באיזור, נאלצו הבריטים להעזר באוכלוסייה המקומית. הבריטים העדיפו את שירותי המשק היהודי, שרמתו הטכנולוגית ומיומנות אנשיו עלתה על זו של משקי ארצות ערב; נאמנות האוכלוסייה היהודית בארץ היתה אף היא גורם להעדפה זו. מראשית המלחמה, נרתמו, איפוא, ענפי משק רבים לסייע לצבא החונה באיזור.
הנהגת היישוב עודדה את שירותי המשק היהודי לספק את צרכיו של הצבא הבריטי. “סולל בונה” בראש, וקבלנים אחרים, נענו להזמנות הצבא והקימו ברחבי הארץ מחנות צבא, רשתות כבישים, גשרים, שדות תעופה ומתקני צבא הכרחיים אחרים. ענפי תעשייה שונים, כמו תעשיית המתכות והאופטיקה, יצרו מכשירים וחלקי חילוף, תעשיית הטקסטיל סיפקה ביגוד, ותעשיית המזון – מצרכי המזון למחנות הצבא הרבים.
באמצעות סיוע כלכלי לצבאות הבריטים החונים באיזור, הצטרף היישוב למאמץ המלחמה הכללי של בנות הברית. פעילות כלכלית זו גם הוציאה את המשק היהודי מן השפל הכלכלי שפקד את הארץ ערב פרוץ המלחמה. ככל שגבר הביקוש של הצבא לתוצרת חקלאית ולמוצרי תעשייה שונים – כן פחת והלך חוסר העבודה ואף נוצר מחסור בידיים עובדות. ענפי תעשיית המזון, המתכות והטקסטיל התרחבו ושגשגו, ובעקבותיהם השתכללו והלכו דרכי התחבורה ואמצעי התחבורה. היישוב רכש לעצמו התמחות מקצועית בתחומים רבים, וצבר נסיון בניהול חברות והקמת מפעלים גדולים. כך נוצרה, במהלך המלחמה, התשתית למוסדות הכלכלה של “המדינה בדרך”.