מגזין עמל במלחמה

בעמל ובמסירות למען המפונים

לא פחות מ־500 תלמידות ותלמידים שפונו מבתיהם בשמונת החודשים האחרונים, מרביתם מיישובי צפון הארץ, עברו דרך כיתות הלימוד של בתי הספר של רשת עמל – מטבריה ועמק חרוד ועד ליידי דייויס שבירושלים. "לא נתקלנו עוד במנהל שאמר לא לקליטת מפונים, להפך – מבחינתם זו התגייסות וזכות", אומרת בסיפוק בתיה כץ, סמנכ"לית רשת עמל.

כיתות הלימוד בבתי הספר של רשת עמל הפכו בחודשים האחרונים לביתם הזמני של מאות תלמידים מפונים, שנאלצו עם פרוץ המלחמה לארוז את ספרי הלימוד, להעתיק את מקום מגוריהם למלונות ובתי הארחה ולסגל לעצמם שגרת לימודים וסביבה חברתית חדשה. "בשלב מסוים הבנתי שאני נמצא לבד וללא חברים במלון", אומר אופיר רז, תלמיד שכבת י"ב, שפונה יחד עם כל בני משפחתו (הורים וארבעה אחים ואחיות) מקיבוץ ראש הנקרה לאחד מבתי המלון בטבריה. "הבנתי שאני מפסיד המון חומר לימוד, אז נרשמתי לבית הספר על דעת עצמי", הוא אומר.

נחוש למצוא לעצמו מסגרת לימודית, הגיע רז עד לאחראית המחוזית, שכיוונה אותו לתיכון עמל נופרים. "אחרי שיחה של חמש דקות עם היועצת הייתי כבר בשיעור", הוא נזכר. "התיישבתי ליד אחד הילדים והתחלנו לדבר, לאט לאט הצטרפו עוד חברים והפכנו כבר לחבורה. מכלום נוצרה לי מסגרת חברתית ואפשרות לשוב ללימודים ברצינות".

רז מגדיר את עצמו כתלמיד בעל שאיפות גבוהות. ממוצע ציוני הבגרויות שלו חוצה את רף ציון ה־90. הוא לומד בהקבצות הגבוהות ביותר – 5 יחידות ביולוגיה ו־10 יחידות מדעי החיים (לימודי רפואה לבני נוער שמכוונים לבגרות), וכבר החל בתהליכי המיון והשיבוץ לתפקידים צהליים נחשקים בתחום. דווקא מהבחינה הזו, האתגר של רז כתלמיד מפונה אינו פשוט כלל וכלל – מצד אחד עיקר לימודיו התקיימו בבית הספר החדש, אך במקביל, התנהלו לימודיו גם בזום מול המגמות השונות שבהן למד בבית הספק הקודם, תוך ביצוע מטלות שונות שהוטלו עליו מרחוק. "אני יכול רק לשבח את המורים שלי – גיליתי שם המון אכפתיות", מחמיא רז למורים, שנדרשו לפנות לו זמן גם לטובת לימודיו בבית הספר הישן, למרות שלפעמים נוצרה חפיפה בין השיעורים בבתי הספר השונים, ועל כך שגילו סובלנות והבנה לגבי המטלות והמשימות הרבות שרבצו על כתפיו. "המורים השקיעו שעות מהזמן הפרטי שלהם כדי לעזור לי", הוא אומר. המורה לביולוגיה עזרה לי להשלים את החומרים, והכל על חשבון זמנה הפנוי. כך גם המורים למתמטיקה, שאפשרו לי לפנות אליהם בכל שעה וגרמו לי לרצות ללמוד".

חווית הלימודים של בני הנוער המפונים מאתגרת לא רק בזמן שהם שוהים בין כותלי בית הספר, אלא גם בעת שהם חוזרים לחדרם במלון. "אנחנו חמישה אחים שפוזרו בין שלושה חדרים", מספר רז. "זה לא קל. כשאני לומד בזום ומנסה להתמקד במטלות שלי, תמיד יש מישהו שמנגן, מישהו אחר עושה רעש, לפעמים זה באמת סיוט". ומעבר לאתגרים הללו, לא שוכח רז להזכיר כי מערכת הבגרויות השנה פישלה במבחני המתמטיקה והמחשבים, כאשר עוד במהלך המבחן עצמו הכריז משרד החינוך על טעויות בשאלונים – דבר שהכעיס תלמידים רבים. "אני עשיתי את הבגרות הזו והיה לי מזל שלא בחרתי את השאלה המתקילה", הוא אומר. "אבל לחברים שלי מסביב זה הרס את המבחן".

רז מתאר בהערכה רבה את המקצועיות של מוריו: "רמת הלמידה הדהימה אותי", הוא אומר ומספר שהמורים שלו עברו ביסודיות עם התלמידים על כל אחת מהשאלות שנשאלו במבחני הבגרות בחמשת השנים האחרונות. "זה עודד אותי לתרגל וללמוד והרגשתי מוכן יותר ללמידה. ובאמת, בסוף קיבלתי ציון 100 בבגרות במתמטיקה; זה פרי העבודה הקשה שלי וגם בזכות ההקלות שנתנו למפונים, אבל אין ספק שההישגים שלי השתפרו מאוד הרבה הודות לדרך שבה לימדו אותי".

למרות שעיקר תשומת הלב שלו הופנה ללימודים, הוא מספר שהוא עדין מתקשה לעכל את כל מה שקורה – לא את המלחמה, לא את הזוועות של השבעה באוקטובר ולא את העובדה שכבר שמונה חודשים חלפו מאז שנאלץ להתפנות מהבית שבו גדל כל חייו. בחודשים האחרונים מצאה משפחתו דירה בקריות, כדי שהוריו יוכלו לשוב לעבודתם בצפון, אך חבריו מהבית עדין מפוזרים בכל רחבי הארץ. למרות זאת, אופיר ממשיך לנסוע לטבריה באופן קבוע כדי לבלות ככל האפשר עם חבריו החדשים. "נשברו אצלי הרבה סטיגמות", הוא צוחק. "אתה גדל בקיבוץ, שומע טבריה וישר חושב – ערסים. אבל זה לא ככה. יש שם מגוון של ילדים שונים מכל הסוגים. כמובן שיש שוני בהתנהגות או בדיבור, אבל למדתי שזה לא כמו שחשבתי. למדתי שהסטיגמות מאוד מוקצנות בסיפורים על אנשים, אבל במציאות שחווים הילדים המצב שונה לחלוטין".

ליטל שטיין (צילום: אלבום פרטי)

ליטל שטיין (צילום: אלבום פרטי)

עם אתגר הקליטה התמודדה לילך שטיין, מנהלת בית הספר עמל עמק חרוד, באופן מוצלח. בית הספר שתחת ניהולה קלט בחודשים האחרונים לא פחות מ־40 תלמידים, חלקם נשארו למספר שבועות בלבד, אחרים לתקופה ארוכה יותר בת כמה חודשים. תחילה, לאחר התלבטות בשאלה היכן לקלוט את כל הילדים החדשים, הוחלט לשלב אותם ישר בכיתות. "זה היה מהלך מאוד יפה, ילדים עברו פה חודש וזה הרגיש כאילו הם היו פה תמיד", נזכרת שטיין. "הקליטה אפשרה לתלמידים שלנו לעשות משהו בשביל מישהו אחר – ובגדול. האפשרות לקחת חלק ולתרום הציגה את הפנים היפות שלהם, ובעיניי יש לכך ערך חינוכי ואנושי ייחודי. אני רואה איך נוצרו בבית ספר קהילות חדשות של בני נוער וילדים שגילו את עצמם מחדש בגלל שהגיעו למקום חדש – שינוי מקום יכול להיות לפעמים דבר טוב שפותח הזדמנויות".

כל אחד מהילדים שהגיע לבית הספר של שטיין עבר תהליך מיון וזיהוי של הצרכים הייחודיים שלו ושל המורכבויות שאיתן הוא בא מהבית. רוב התלמידים נושאים עמם מטען רגשי או סיפור שרק הוחמר בעקבות השינוי הקיצוני שחל בחייהם. "כל הגופים אצלנו עשו השתדלות מאוד גדולה לתת את הכל עבור קליטה טובה של הילדים", היא אומרת. "אבל גם ביום רגיל יש מחסור במטפלים ופסיכולוגים – אז עכשיו זה הרבה יותר מאתגר".

"המערכת מראש מורעבת וקיים קושי", מוסיפה שטיין. "היועצות שלי לקחו את החברות של הילדים כמשימה, והקפידו תמיד לבדוק מה אפשר לעשות כדי לעזור". שטיין משתפת בגאווה על כך שבית הספר נרתם והשיג אייפדים ויצר מערכות מותאמות לכל התלמידים המפונים, אבל עיקר הקושי נותר רגשי. "בכיתה ט' פגשתי תלמידה שהתייחסה מאוד ברצינות למעבר לפה. היא יצרה חברויות חדשות, בנתה לעצמה לוז לימודי, ואז בשלב מסוים חלחלה אצלה ההבנה שזה זמני – זה שבר אותה. אני מסתכלת על המשפחות של התלמידים שנמצאות במצוקת דיור – הדירות הקטנות, הצפיפות והארעיות. השירות הפסיכולוגי והמענים שאנחנו יודעים להעמיד למענם מוגבלים, הם עוד עובדים בשלב הראשון של תקופת החירום, אבל לאורך זמן, זה פשוט בלתי אפשרי".

מנקודת מבט של אשת חינוך, איך את רואה את מה שעובר על בני הנוער בתקופה הזו?
"אני רואה שהתלמידים משקיעים את רוב המשאבים שעוד נותרו להם בחברה, במציאת יציבות. אנחנו בבית הספר נותנים להם מסגרת ויציבות, שלא מתבטאת בהכרח רק בלימודים. התלמידים הבוגרים מצליחים אולי להתמקד קצת יותר בלימודים בגלל בגרויות – וגם שם לא כולם. מבחינתי ההצלחה הגדולה היא שהצלחנו לייצר מסגרת של יציבות ושגרה במצב כל כך לא יציב, אבל בפנים, כשאני מסתכלת כמה נשבר בבסיס של חייהם, אני אומרת לעצמי שזה הולך להיות האתגר החינוכי שלנו כחברה במשך שנים קדימה – להחזיר להם את היכולת להאמין במבוגרים, להאמין בעולם".

מה הדבר הכי חשוב שיקרה להם כשהם יחזרו לשגרת הלימודים שלהם?
"בני הנוער צריכים איזושהי ודאות. כשהם יחזרו לבתי הספר שלהם, יצטרכו לעבוד איתם שם ברמה של קבוצות קטנות ומפגש אישי. כמובן שאת הדברים האלה צריכים לעשות גם בשגרה, אבל עכשיו במיוחד. צריך לזכור שגם ילדים שאינם מפונים מגיבים לאירועים האלה. צריך להקדיש הרבה משאבים כדי להתגבר על הפערים, ולא בטוח שהפערים הלימודיים הם לב העניין. בסופו של דבר, ילדים יסתגלו לעניינים הלימודיים – וזה ישרת את החזרה שלהם לשגרת החיים".

בתיה כץ (צילום: אלבום פרטי)

בתיה כץ (צילום: אלבום פרטי)

מאז תחילת המלחמה מנהלת בתיה כץ, סמנכ"לית רשת עמל, את האתגר הפדגוגי והלוגיסטי שמאפשר להעניק למאות תלמידים מכל הארץ בית חינוכי – החל מיצירת בתי ספר נפרדים, צמודי תיכון, בדומה ליוזמה שבה 150 תלמידי קיבוץ סאסא מצאו את עצמם בצפת; וכלה בליווי חינוכי של התלמידים המשולבים בכיתות. "הצלחה מבחינתי היא שתלמיד מצליח להגיע כל יום לבית הספר", אומרת כץ. "רואים שתלמידים שקשה להם להיקלט פשוט לא מגיעים. לעומת זאת, תלמידים שמשתתפים בפעילויות חברתיות ומשתלבים בחומר הלימודים, מגיעים להישגים – זו כבר קליטה טובה. באחד הביקורים עם תלמידים מפונים בבית ספר, מנהלת סיפרה לי שהילדים ביקשו שיפסיקו לקרוא להם מפונים. היא אמרה לי, צריך ללמוד איך לשנות את היחס כלפיהם, גם אם זה נראה שינוי קטן – יש לו משמעות רבה".

המשבר הגדול שחווים המפונים, בעיני כץ, פוקד אותם בבית – הורים שמאבדים את מקומות העבודה או נוסעים שעות ארוכות למען פרנסתם ונעדרים מחיי ילדיהם. בתוך בית הספר עצמו, מתגלים פערים ברמת הלימודים: "כדי שתהליך קליטה יצליח ילד צריך להבין מה קורה בכיתה ועל מה מדברים. בנינו תכניות שמותאמות לפי זמן השהות של התלמיד אצלנו, אבל לא הכל בידיים שלנו והרבה מהדברים תלויים במשך הזמן שבו הילד נישאר בתיכון".

כץ לא מסתירה את התפעמותה מהצוותים החינוכיים שאותם פגשה בחודשים האחרונים. כאשת חינוך היא מודעת לגודל האתגר הכרוך ביכולת לקיים מסגרת חינוכית מוצלחת בשגרה. הקושי גבר בתקופת חירום והפך לקשוח במיוחד כשמצב זה נמשך על פני חודשים ארוכים, ובמיוחד כעת כשאיש אינו יודע מתי הוא יסתיים. "ההזדהות והחמלה מאתגרות יותר עבור התלמידים שנקרעו מהבית", אומרת כץ. "אני שואלת את עצמי מאיפה המורים יישאבו את הכוחות האלה? והתשובה פשוטה – מהשטח – משם שואבים את הכוחות. הילדים מרגישים את זה. משיחות עם המנהלים אני שומעת שוב ושוב את המושג 'חובה מוסרית'. זה לא משנה עד כמה זה מאתגר – לא נתקלנו עוד במנהל שאמר לא לקליטת מפונים, להיפך – מבחינתם זו התגייסות וזכות".